בקיץ 1975 ערכתי ביקור קצר בבריטניה. בהתחשב ברתיעתי העמוקה מנסיעות, לא העליתי על דעתי מעולם שאטייל אי־פעם ברחובותיה של לונדון, או שאעמוד תחת סלעי ה’סטונהנג',' אבל ראו זה פלא – עשיתי זאת. מובן מאליו שאת דרכי, בשני הכיוונים, עשיתי בים – הריני אינני יכול לשאת טיסה.
הנסיעה היתה מוצלחת ביותר. מזג האויר בעת חציית האוקייאנוס היה נוח; האוכל היה טעים ומצוי (לדאבוני) בשפע; הבריטים התנהגו אלי באדיבות ללא דופי, למרות שלטשו עיניהם בתמהון בבגדי הצבעוניים, ולעתים תמהו לפשר עניבותי המשונות.
חביב במיוחד היה סטיב אודל, מנהל יחסי הציבור של ‘מנזה’, ארגון האנשים בעלי מנת־משכל (איי.קיו) גבוהה, ארגון אשר מימן, פחות או יותר, את ביקורי. סטיב ליווה אותי לכל מקום, הראה לי כל מה שכדאי לראות, השגיח שלא אפול לבורות או אל מתחת לגלגלי המכוניות, ותוך כדי כל זה גם שמר על מה שכינה ‘איפוק בריטי מסורתי.’
בדרך כלל הצלחתי איכשהו לתפוש כל מה שנאמר באוזני, על אף צורת הדיבור המצחיקה של הבריטים. אבל היו מקרים שנאלצתי לבקש מאנשים לדבר יותר לאט, שכן דבריהם נשמעו לי בלתי מובנים לחלוטין.
אני מניח שהחלק היוצא־דופן של המסע כולו (שכלל שלושה נאומים, שלוש קבלות־פנים, ראיונות אין־ספור באמצעי התקשורת השונים וחמש שעות של חתימות על גבי ספרים בחמש חנויות ספרים בלונדון ובירמינגהם), היה כשהעניקו לי את התואר של סגן־נשיא ארגון ‘מנזה’ הבינלאומי.
יצאתי מתוך הנחה שהכבוד נפל בחלקי בזכות האינטליגנציה הנודעת שלי, אבל הרהרתי בדבר במהלך השיט בן חמשת הימים על סיפון ‘המלכה אליזבת השניה’, והגעתי למסקנה שאינני יודע הרבה על אינטליגנציה. אני משער שאני אינטליגנטי, אך כיצד אוכל לדעת זאת? אם כן, אני חושב שעלי לחשוב על כך – והיש מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר כאן, בין כל קוראי ורעי החביבים?
הדעה המקובלת כורכת אינטליגנציה בשלוש תכונות:
1) יכולת צבירה של פריטי מידע.
2) שמירתם בזכרון.
3) היזכרות מהירה בהם, בשעת צורך.
כאשר אדם ממוצע נתקל במישהו כמוני (למשל), המרבה להציג לראווה תכונות אלה, הוא נוטה להצמיד את התווית ‘אינטליגנטי’ למציג התכונות, והוא נוטה לעשות זאת יותר ויותר ככל שהצגת התכונות ראוותנית יותר.
אבל מובן שגישה זו מוטעית מיסודה. אדם יכול להחזיק בשלושת התכונות ויחד עם זאת להיראות מטומטם למדי; מצד שני, ייתכן שמישהו אינו מצטיין כלל בתכונות הללו, ועם זאת מפגין סימנים שאין־לטעות־בהם למה שאפשר לראות בו, בוודאי, אינטליגנציה.
בשנות החמישים שגעו תחנות הטלוויזיה את האומה בתכניות שבהן שולמו סכומי עתק למי שהצליח לדלות מזכרונו פריטי מידע מעורפלים לפי דרישה (ותחת לחץ). אחר כך התברר שאחדות מהצגות אלה לא התנהלו בדרך־ישרה לגמרי, אבל זה לא שייך לענייננו.
מיליוני אנשים שצפו באותן תכניות חשבו שאותה התעמלות שכלית מעידה על אינטליגנציה. אחד המתחרים הבולטים היה פקיד־דואר מסט. לואיס, אשר במקום להשתמש במומחיותו בתחום אחד מסויים, כמו שעשו, אחרים, התפרש על כל עולם הנושאים העובדתיים. הוא הפגין את כשרונו המדהים שוב ושוב, ועורר את הערצת האומה כולה. עד כדי כך, שהיתה כוונה (זמן קצר לפני שהתכנית שבקה חיים), להעמיד מולו סוללה של מוחות ולקרוא לתכנית ‘הכו את הגאון!’
גאון? איש מסכן! הוא הצליח בקושי להתקיים, וכושר הזכרון שלו לא עזר לו יותר ממה שהיתה עשויה להועיל לו יכולתו להלך על חבל דק.
אבל לא הכל מזהים זכירת שמות, תאריכים ומאורעות עם אינטליגנציה. לעתים דווקא העדר כושר זה מזוהה עם אינטליגנציה. השמעתם מימיכם על ‘הפרופסור המפוזר?’
על פי סוג מסויים של סטראוטיפ פופולרי, כל הפרופסורים וכל האנשים האינטליגנטיים, הינם מפוזרי־נפש ואינם מסוגלים אפילו להיזכר בשמותיהם שלהם בלא מאמץ עליון. אבל אם כך, מה עושה אותם לאינטליגנטיים?
אני משער שההסבר יכול להיות שכל אדם העשיר בידע משקיע כל־כך הרבה מכושרו השכלי לתחום הידע המיוחד שלו, עד שלא נשאר לו הרבה לתחומים אחרים. לכן סולחים לפרופסור המפוזר על כל כשלונותיו, בזכות הידע שהוא מפגין בתחומו.
אך הרי לא ייתכן שזהו כל הסיפור, מכיוון שאנו מחלקים את תחומי הידע בהתאם לסולם עדיפויות, ושומרים את הערצתנו רק לאחדים מהם. ורק באותם תחומים מיוחדים אנו נוהגים לזהות להטוטנות שכלית מוצלחת בתור ‘אינטליגנטיות’.
הבה נתאר לעצמנו, לדוגמה, אדם צעיר שהתברך בידע אנציקלופדי ממש בכל הנוגע לחוקי משחק הכדורסל, תולדותיו, שחקניו היום ובעבר, וכל הארועים הקשורים בו. ייתכן שהוא מתרכז ומתעמק כל־כך בכל הנושאים הללו, עד שהוא חסר כל יכולת קליטה בכל הקשור במתמטיקה, דקדוק, גיאוגרפיה והיסטוריה. לאדם צעיר זה לא סולחים על כשלונותיו בזכות הצלחותיו בתחום החביב עליו – הוא נחשב לטיפש! לעומת זאת, האשף המתמטי שאינו יכול לתפוס, אפילו אחרי הסבר מפורט, את ההבדל בין סוגי שחקנים שונים במגרש, נחשב עדיין לאינטליגנטי.
מסתבר שהשיפוט שלנו קושר איכשהו דווקא את המתמטיקה עם אינטליגנציה. ולא את הכדורסל, ואפילו הבנה בינונית בתחום הראשון מספיקה לעתים כדי לזכות בתווית ‘אינטליגנטי’, ואילו ידע מפליג בתחום השני אינו מספיק כדי לזכות בה (אם כי די בו, אולי, כדי לזכות בהרבה דברים אחרים…)
וכך הפרופסור המפוזר, השוכח רק את שמו, או את התאריך של היום, או האם אכל או לא אכל ארוחת צהרים, או האם הופיע לפגישה – הוא עדיין אינטליגנטי, כל עוד הוא לומד, זוכר ויודע הרבה בתחום ידע המזוהה עם אינטליגנציה.
ומה הם תחומים אלה?
אנו יכולים להוציא מכלל חשבון בנקל את כל אותם התחומים המחייבים רק מאמץ גופני או קואורדינציה. אנו יכולים להעריץ ולאהוב שחקן כדורסל גדול, או שחיין מהיר, או פסל מוכשר, או נגן כינור מעולה – אולם הצטיינות בתחומים אלה כשלעצמה אינה סימן לאינטליגנציה.
לעומת זאת, קל יותר לקשור את תחום התאוריה לאינטליגנציה. לחקור את טכניקת הנגרות ולכתוב ספר על שיטות הנגרות השונות במשך הדורות, היא דרך בטוחה להפגנת אינטליגנציה, אפילו אם הכותב אינו מסוגל בשום אופן לדפוק מסמר לתוך לוח עץ בלי למחוץ את אצבעו.
ואם אנו מצטמצמים לתחום המחשבה, ברור שנהיה נכונים יותר לקשור את האינטליגנציה לשדה־מחשבה מסויים מאשר לאחר. כמעט בטוח שהיסטוריון יזכה מאיתנו ליותר כבוד מאשר כתב־ספורט, פילוסוף יותר מצייר קריקטורות, וכן הלאה.
נראה לי שהמסקנה המתבקשת היא שתפישתנו את האינטליגנציה נובעת ממורשת יוון העתיקה, שבה כל האומנויות נחשבו כיאות רק לבעלי מלאכה ועבדים, ורק מה שקרוי ‘מדעים חופשיים’ זכה ליחס של כבוד, מכיוון של’מדעים חפשיים' אלה לא היה כל שימוש מעשי ולכן נחשבו כיאים לאדם החפשי.
שיפוטנו את האינטליגנציה הוא בלתי־אובייקטיבי כל־כך, עד שאנו עדים להשתנות הערכת האינטליגנציה ממש מול עינינו. עד לפני שנים לא רבות, חשבו שהחינוך הנאות לבני טובים חייב לכלול שינון מייגע (בסיוע מלקות, אם היה צורך) של יצירותיהם של סופרים לטיניים גדולים. אי ידיעת השפה הלטינית היוותה מכשלה רצינית בדרך לזכייה בתואר ‘אינטליגנטי’.
כמובן שנוכל לטעון שיש הבדל בין ‘מחונך’ או ‘משכיל’ לבין ‘אינטליגנטי’ ושטיפש יכול לדבר שטויות גם בלטינית – אבל זוהי רק תאוריה. העובדה היא שלא מעריכים אדם חסר השכלה, ולכל היותר מציינים את ‘חכמת החיים הטבעית’ שלו, או את ה’הגיון הבריא', או ה’שכל הישר' שלו. ואילו נשים לא־משכילות נחשבו לבלתי־אינטליגנטיות בגלל אי־שליטתן בלטינית, וזה שימש כתרוץ לא לאפשר להן ללמוד. (מובן שזהו טֵעוּן מעגלי, אבל הרי טֵעוּן מעגלי שימש להצדקת כל העוולות הגדולות בהיסטוריה.)
אך ראו נא כיצד משתנים הדברים. פעם נחשבה הלטינית כאות ומופת לאינטליגנציה, והיום זהו המדע – ואני נהנה מכך. אין לי כל מושג בלטינית מלבד אי אלו מילים שקלטתי לגמרי במקרה, אבל אני יודע רבות על מדע – וכך, בלי להחליף אפילו תא אחד במוחי, הייתי נחשב לאוויל בשנת 1775, ואילו ב־1975 חושבים שאני נורא פיקח.
אתם עשויים לומר שלא הידע כשלעצמו הוא שנחשב, אפילו אם מדובר באותו תחום ידע הזוכה להערכה, אלא השימוש שנעשה בידע. מה שחשוב הוא, (כך אולי תטענו) הדרך בה מוצג הידע, והחכמה, המקוריות והיצירתיות שבאמצעותן הוא מיושם. לבטח זוהי דרך לאמוד את האינטליגנציה.
ולמען האמת, על אף שלימוד, כתיבה, ומחקר מדעי הינם דוגמאות לעיסוקים המזוהים תדיר עם אינטליגנציה, כולנו יודעים שייתכנו גם ייתכנו מורים סכלים, סופרים וחוקרים שוטים. היצירתיות, או אם תרצו, האינטליגנציה, יכולה להיות חסרה ועדיין להותיר סימנים לסוג כלשהו של יכולת מכאנית.
אבל אם מה שחשוב זו היצירתיות, הרי שאף היא נחשבת רק בתחומים פופולריים ומוסכמים. ייתכן מוסיקאי בלתי משכיל, בלתי מלומד, אולי אף חסר יכולת לקרוא תווים, המסוגל להרכיב צלילים ומקצבים בצורה מבריקה וליצור אסכולה מוסיקלית חדשה לחלוטין. אבל מעשה זה כשלעצמו לא יזכה אותו עדיין בתואר ‘אינטליגנטי’. הוא פשוט אחד מאותם ‘גאונים יצירתיים’ בעלי ‘מתת אלהים’. מאחר שאין הוא יודע כלל כיצד הוא עושה זאת, ואינו מסוגל להסביר זאת גם לאחר מעשה1, הכיצד יוכל להחשב כאינטליגנטי?
ואילו המבקר, אשר לאחר מעשה חוקר את המוסיקה ולבסוף מתאמץ ומחליט שאין זה סתם רעש צורם על פי הכללים הישנים, אלא הישג מוסיקלי כביר על פי כללים חדשים מסויימים – הוא אשר נחשב לאינטליגנטי. (אבל כמה מבקרים הייתם מסכימים להחליף בלואי ארמסטרונג אחד?)
אבל אם זה כך, אז מדוע נחשב הגאון המדעי המזהיר לאינטליגנטי? המשערים אתם שהוא יודע כיצד צצות התאוריות במוחו, או שהוא מסוגל להסביר כיצד קורה הדבר? היכול סופר דגול להסביר כיצד הוא כותב, כך שגם אתם תוכלו לכתוב כמוהו?
אני עצמי אינני סופר גדול על פי הסטנדרטים שאני עצמי מאמין בהם, אבל גם יש לי הישגים משלי ויש לי יתרון אחד לצורך דיון זה – אני האדם היחיד, המקובל כאינטליגנטי, שאותו יכול אני לבחון מבפנים.
ובכן, תביעתי הברורה והבולטת־לעין ביותר לכתר האינטליגנציה היא טיב הכתיבה שלי – העובדה שאני כותב הרבה מאוד ספרים על הרבה מאוד נושאים, בפרוזה מורכבת אך ברורה, ותוך כדי כך אני מפגין שליטה בידע רב.
אז מה?
איש לא לימד אותי לכתוב מעולם. השתלטתי על אוּמנות הכתיבה הבסיסית בהיותי בן אחת־עשרה. ובוודאי שאינני מסוגל להסביר לאיש מהי אוּמנות בסיסית זאת.
אני מעז לומר שמבקר כלשהו, היודע הרבה יותר ממני על תאוריות ספרותיות, יכול לנתח, אם רק ירצה בכך, את עבודתי, ולהסביר מה אני עושה ומדוע, הרבה יותר טוב מכפי שאוכל אני להסביר אי־פעם. האם בכך ייחשב הוא יותר אינטליגנטי ממני? אני חושד שכן, בעיני אנשים רבים.
בקיצור, אינני מכיר כל שיטה להגדיר אינטליגנציה שאינה תלויה בהשקפה סובייקטיבית או באופנה הרווחת.
כעת אנו מגיעים לעניין מבחני־האינטליגנציה, דהיינו קביעת ‘מנת־המשכל’ או ה’איי.קיו.'
אם אכן, כפי שאני מאמין בדבקות, אין כל הגדרה אובייקטיבית לאינטליגנציה, ומה שאנו מכנים אינטליגנציה אינו אלא תוצר של אורחות תרבות ודעות־קדומות סובייקטיביות, אז מה, לכל הרוחות, אנו בוחנים באותם ‘מבחני אינטליגנציה’?
אני שונא ‘לקטול’ את מבחני האינטליגנציה, וזאת מכיוון שהם מחמיאים לי מאוד. אני מגיע באופן שגרתי לתוצאה של 160 כל אימת שבוחנים אותי, ואפילו זה די מפחית מערכי שכן כמעט תמיד אני פותר את המבחן בפחות זמן מהמוקצב.
למעשה קניתי לי פעם, מתוך סקרנות, ספר־כיס המכיל מספר רב של מבחנים שונים המיועדים לאמוד את ה’איי.קיו.' של הנבחן. לכל מבחן נקבעה מגבלת זמן של מחצית השעה. עבדתי על כל אחד מהם ביושר ככל שיכולתי, כשאני עונה על חלק מהשאלות מייד, על אחרות לאחר מחשבה קלה, על אחדות בניחוש ועל אחדות בכלל לא. – וכמובן שאחדות מתשובותי היו מוטעות.
כשגמרתי, ניתחתי את התוצאות בהתאם להוראות שבספר, והסתבר שיש לי איי.קיו של 135. – אבל רגע אחד! בעת הפתרון לא ניצלתי את כל מחצית השעה שהוקצבה לי בכל מבחן, אלא הפסקתי כל מבחן כשהגעתי לסימן המציין 15 דקות; ועברתי למבחן הבא. אי לכך הכפלתי לעצמי את הניקוד והחלטתי שה’איי. קיו.' שלי הוא 270. (אני בטוח שההכפלה לא היתה מוצדקת, אך המספר 270 מספק את תחושת ההערכה־העצמית שלי, ולכן אני מתעקש עליו).
אך עם כל העונג שהדבר גורם לי, ועם כל הכבוד שזכיתי בו עם מינויי כסגן־נשיא ‘מנזה’, הארגון שהחברות בו מבוססת על האיי.קיו, אני חייב, בכל ההגינות, לקבוע שלמדד זה אין כל משמעות.
הדבר היחיד שמודד מבחן אינטליגנציה כזה הוא אותן מיומנויות הקשורות באינטליגנציה, בעיני אותם אנשים שערכו את המבחן. ואותם אנשים חשופים ללחצים תרבותיים ולדעות קדומות, המאלצות הגדרה סובייקטיבית של האינטליגנציה.
חלקים חשובים של כל מבחן אינטליגנציה אומדים את אוצר המילים של הנבחן, אבל הרי המילים שמבקשים להגדירן במבחן הינן רק אותן מילים שאפשר למצוא אותן ביצירות ספרותיות מקובלות ומוסכמות. אף פעם לא שואלים לפרושן של מילים כמו ‘צ’יזבאט’, ‘פאשלה’, או ‘אבּדאי’, מהסיבה הפשוטה שאלה שערכו את המבחנים אינם מכירים כלל מונחים אלה, או שהם מתבישים בכך שהם מכירים אותם.
הדבר נכון גם לגבי המבחנים הבודקים ידע מתמטי, הגיון או ראייה מרחבית, וכל השאר. אתה נבחן במה שמקובל על פי אורחות התרבות – במה שאנשים מלומדים רואים בו אמת־מידה לאינטליגנציה – סמכות במילים אחרות, שכלם שלהם.
כל העניין הוא מין מתקן המגלגל את עצמו. אנשים בעלי סמכות אינטלקטואלית על שכבה חברתית שלטת מגדירים עצמם כאינטליגנטיים, מתכננים מבחנים שהינם סידרה של דלתות קטנות מחוכמות המכניסות פנימה רק מוחות כמוחותיהם שלהם, ובכך מקבלים עוד ועוד הוכחות ל’אינטליגנציה' ויותר דוגמאות של ‘אנשים אינטליגנטיים’, ולכן יותר סיבות להמציא מבחנים נוספים מאותו סוג. הרי לכם טֵעוּן מעגלי נוסף!
ומשהוחתם מישהו בתווית ‘אינטליגנטי’ על סמך מבחנים שכאלה, כל הפגנה של טפשות מצידו אינה נחשבת עוד. מה שחשוב זו התווית, לא העובדות. אינני אוהב להלעיז על אחרים, לכן אתן לכם פשוט שתי דוגמאות לטפשות תהומית מצידי (למרות שאוכל לתת לכם מאתיים דוגמאות כאלו, אם רק תרצו) –
1) באחד הימים קרתה איזו תקלה במכוניתי והייתי חסר ישע. למזלי, אחי הצעיר, סטן, גר בקרבת מקום ומכיוון שטוב ליבו הוא מן המפורסמות, טילפנתי אליו. הוא בא מייד, למד את המצב, והחל להשתמש ב’דפי־זהב' ובטלפון כדי להשיג תחנת־שרות, בעוד אני עומד בפה פעור. לבסוף, אחרי פרק זמן של מאמצי־שווא, אמר לי אחי בנימת תוכחה, “עם כל האינטליגנציה שלך, איזאק, איך זה שלא היה לך שכל להצטרף לשרות אא”א (שרות גרירה ותיקוני דרכים בארה"ב – המתרגם)?" על כך עניתי “או, בוודאי שאני מבוטח באא”א," ושלפתי את כרטיס הביטוח. הוא תקע בי מבט ארוך ומשונה וטלפן אל האא"א. התקלה תוקנה תוך מחצית השעה.
2) ביושבי בחדרו של בן בובה (עורך ירחון המד"ב ‘אנלוג’) באחד מכינוסי המד"ב האחרונים, המתנתי בחוסר סבלנות לאשתי כדי שתצטרף אלינו. לבסוף נשמע צלצול בדלת. זינקתי בקריאה נרגשת “הנה ז’נֶט!” פתחתי דלת ופרצתי הישר לתוך בית השימוש – ובאותו זמן פתח בן את דלת הכניסה והזמין את אשתי פנימה.
סטן ובן אוהבים לספר עלי מעשיות אלה. הן בלתי מזיקות, כי מכיוון שהוחתמתי בתווית ‘אינטליגנטי’, נהפכת כל הוכחת טפשות מצידי לאקסצנטריות חביבה.
זה מביא אותנו לעניין רציני. דובר רבות בשנים האחרונות על הבדלים גזעיים באיי.קיו. אנשים כמו וויליאם ב. שוקלי, בעל פרס נובל (בפיסיקה) מצביעים מדידות האמורות להוכיח שה’איי.קיו' הממוצע של שחורי העור הינו נמוך באופן משמעותי מזה של הלבנים, והדבר עורר מהומה לא קטנה.
אנשים רבים שכבר האמינו קודם מסיבה זו או אחרת שהשחורים ‘נחותים’, מקבלים בשמחה ובאושר צידוק ‘מדעי’ לדעה, שהמצוקה בה שרויים שחורים רבים היא בכל זאת בגלל אשמתם הם.
שוקלי מכחיש, כמובן, כל גישה גזענית מתוך דעות קדומות (בכנות, אני בטוח), וטוען שאיננו יכולים לעסוק באופן אינטליגנטי בבעיות גזעיות אם מתוך מניעים פוליטיים אנו מתעלמים מממצאים מדעיים שאינם מוטלים בספק; שעלינו לבחון את העניין בזהירות, ולחקור את אי־השוויון האינטלקטואלי של האדם. אין זה עניין של שחורים נגד לבנים בלבד; ככל הנראה יש גם קבוצות לבנים הנחותות מבחינה שכלית מקבוצות אחרות, וכן הלאה.
אבל לפי עניות דעתי כל הצהלה יסודה בכזב וסילוף אדיר. מאחר שהאינטליגנציה היא (כפי שאני מאמין) עניין של הגדרה סובייקטיבית, ומכיוון האינטלקטואלים השולטים בשכבות החברתיות העליונות מגדירים אותה, כמובן, על פי אמות־המידה שלהם, אז מה פרוש הדבר כשאנו אומרים שלשחורים יש ממוצע איי. קיו. נמוך יותר משל הלבנים? מה שאנו אומרים הוא שתת־התרבות של השחורים שונה מיסודה מתת־התרבות השלטת של הלבנים, ושערכי השחורים שונים באופן מהותי מהערכים השולטים של הלבנים, כך שהשחורים מצליחים פחות במבחני האינטליגנציה המחוכמים של הלבנים.
כדי שכלל השחורים יצליחו כמו הלבנים, עליהם לנטוש את תת־התרבות שלהם לטובת זו של הלבנים, ולהשיג התאמה טובה יותר לתנאי בחינת האיי.קיו. ייתכן שלא ירצו לעשות זאת; ואף אם ירצו בכך, המצב הוא כזה שלא יהיה להם קל להגשים את שאיפתם.
בקיצור – לשחורים באמריקה יש תת־תרבות שנוצרה בשבילם, בעיקר באמצעות פעולתם של הלבנים, והם מוחזקים בה בגלל פעולתם של הלבנים. ערכי תת־תרבות זו מוגדרים כנחותים ביחס לאלה של התרבות השלטת, באופן המכוון את תוצאות מבחני האינטליגנציה כך שהשחורים יקבלו איי.קיו נמוך יותר; ואילו האיי.קיו הנמוך משמש כתרוץ להמשך קיומם של אותם התנאים שגרמו למצב זה. טֵעוּן מעגלי? כמובן.
עם זאת, אינני רוצה להיות עריץ אינטלקטואלי ולהתעקש על כך שכל מילה שלי היא אמת לאמיתה.
נניח שאני טועה; כלומר שקיימת הגדרה אובייקטיבית של אינטליגנציה, שאפשר למדוד אותה בדייקנות, ושאכן יש לשחורים איי.קיו נמוך מזה של הלבנים, בממוצע, לא בגלל הבדלי תרבות כלשהם אלא בגלל איזו נחיתות אינטלקטואלית ביולוגית. ומה עכשיו? כיצד צריכים הלבנים להתייחס אל השחורים?
זוהי שאלה קשה, אבל אולי מוטב שנניח את ההפך. מה אם נבחן את השחורים ונמצא, להפתעתנו, שהם מגלים בממוצע איי.קיו גבוה מזה של הלבנים?
כיצד יהיה עלינו אז להתייחס אליהם? האם יהיה עלינו לתת להצבעתם בבחירות משקל כפול? להעדיפם בקבלת משרות, בייחוד בממשל? לתת להם מקומות טובים יותר באוטובוס ובתיאטרון? להושיב אותם באולמי המתנה נקיים יותר מאלה של הלבנים, ולשלם להם משכורות גבוהות יותר?
אני בטוח לגמרי שהתשובה תהיה שלילה מוחלטת, תקיפה ומוחצת של כל אחת מהצעות אלה וכל הצעה אחרת הדומה להן. אני חושד שאילו התברר שלשחורים יש איי.קיו. גבוה מזה של הלבנים, היו רוב הלבנים טוענים מייד בלהט שהאיי.קיו. אינו יכול להימדד בדיקנות, וגם אילו ניתן היה למדדו בדיקנות, לא היתה לדבר כל משמעות. הם היו טוענים לבטח שאדם הוא אדם בלי קשר לכמות הספרים שקרא, המילים היפות שלמד והחינוך היוקרתי שקיבל, שכל מה שדרוש לאדם באמת הוא מעט שכל ישר והגיון בריא, שכל האנשים היו שווים בימים הטובים ההם ושכל אותם פרופסורים ארורים יכולים לדחוף את המבחנים המגוחכים שלהם ל…
נו, אז אם היינו מתכחשים לאיי.קיו. אילו היינו נמצאים בקצה הנמוך של הסקאלה, מדוע עלינו לייחס לו חשיבות גדולה כל כך כשהם נמצאים שם?
אבל שוב, אל נא נחפֵז. ייתכן ששוב טעות בידי. מניין לי לדעת כיצד תגיב השכבה השלטת על מיעוט בעל איי.קיו. גבוה? ככלות הכל אנחנו מכבדים אינטלקטואלים ופרופסורים עד גבול מסויים, לא כן? כמו כן אנו מדברים על מיעוטים מדוכאים ועשוקים, והרי מיעוט בעל איי.קיו. גבוה לא יהיה מדוכא מלכתחילה, כך שהמצב שתארתי שבו יהיו השחורים מיעוט כזה, הינו מצב מלאכותי שאין להסיק על פיו דבר.
האמנם? ומה בדבר היהודים, אשר במשך אלפיים שנה נדפקו כל אימת שהערֵלים סבלו משעמום? האם הסיבה היתה שהיהודים, בתור קבוצה, הינם בעלי איי.קיו. נמוך? אתם יודעים, מעולם לא שמעתי טענה כזו, גם לא מפי אנטישמי קיצוני שבקיצונים.
אני עצמי איני רואה ביהודים, כקבוצה, כמבורכים באיי.קיו. גבוה יותר מאחרים. מספר היהודים השוטים שפגשתי בימי חיי הוא עצום ורב. אבל לא זוהי השקפתו של האנטישמי, שבעיניו הסטראוטיפ היהודי הוא זה שניחן דווקא באינטליגנציה כבירה, אימתנית ומסוכנת. גם אם היוו היהודים פחות מחצי אחוז מהאוכלוסיה במדינה כלשהי, תמיד נחשבו בחזקת ‘משתלטים’.
אך מדוע שלא ישתלטו, אם באמת התברכו באיי.קיו. גבוה? הו, לא, הרי אותה אינטליגנציה שלהם אינה אלא ‘סתם ערמומיות’, או ‘עורמה שטנית’ ומה שחשוב באמת זה שהם חסרים את תכונת הנוצריות, הנוֹרדיות, האַריוּת, או כל מה שתרצו.
בקיצור, אם תקועים אתם בקצה הדפוק של משחק־הכוח, כל תרוץ כשר כדי להחזיק אתכם שם לנצח. אם רואים בכם נמוכי איי.קיו., בזים לכם ומשום כך מחזיקים אתכם שם. אם רואים בכם גבוהי־איי.קיו. – פוחדים מפניכם ומשום כך מחזיקים אתכם שם.
תהיה המשמעות של האיי.קיו. אשר תהיה, היום זהו כלי משחק לשם קנאות וחוסר סובלנות.
הרשו לי לסיים בדעתי האישית. כל אחד מאיתנו מהווה חלק מכל מיני קבוצות שונות ומשונות, בהתאם לשיטות השונות שבהן מסווגים את המין האנושי. בכל אחת משיטות הסיווג הללו, עשוי פרט מסויים להיות עליון או נחות ביחס לאחרים, שני הדברים גם יחד, או אף לא אחד מהם, הכל בהתאם לנסיבות ולהגדרה.
מסיבה זו, אין למונחים ‘עליון’ או ‘נחות’ כל משמעות שימושית. מה שכן קיים, מבחינה אובייקטיבית, הוא המונח ‘שונה’. כל אחד מאיתנו הינו שונה. אני שונה, אתה שונה, ואתה, ואת, ואתה –
שוני זה הוא הוא תהילתו של ההומו ספיינס, וישועתו הטובה ביותר, שכן כל מה שמישהו אינו מסוגל לעשותו, יכול להיעשות על ידי אחרים, וכאשר אדם אחד לא יכול להצליח, אחרים יכולים בכל התנאים והנסיבות. אני סבור שעלינו להעריך שוני זה כנכס העיקרי של כלל האנושות, ולעולם לא להשתמש בו כדי להפוך את חיי הפרט לאומללים.
-
כשנתבקש החצוצרן הגדול, לואי ארמסטרונג, להסביר משהו בנוגע לג’אז, הוא אמר (בתרגום לשפה קונבנציונלית): “אם אתה צריך לשאול, לעולם לא תוכל לדעת.” אלה מילים שראוי שייחרטו באותיות זהב על שיש. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות