בן יחיד היה שאול לאמו האלמנה. את אביו לא הכיר ולא ידע, כי מת עליו ימים אחדים אחרי שאמו ילדה אותו. האלמנה היתה אשה עניה מרודה, בקושי מצאה לחמה, אך לא חסכה כל עמל מעצמה, כדי לגדל ולחנך את בנה יחידה, שנפשה היתה קשורה בנפשו. היא מסרה אותו לחדר, למען ילמד תורה, וכשהתבגר שלחה אותו ללמוד בישיבה. בהיותו בעל כשרונות, התקדם בלימודיו, וראש הישיבה ניבא לו עתידות. רצתה האלמנה שבנה יחידה יהיה רב בישראל, ואמנם מהרה נתפרסם כעילוי ושקדן גדול בתורה. אך על אף הסמיכות לרבנות שקיבל לא נתמלאה משאלת האם.

ימים קשים ומרים עברו על היהודים ברוסיה בימים ההם. שלטון הצאר הרע ליהודים, שלטון הצאר הרע ליהודים, הם סבלו רדיפות ונגישות. הצרו צעדיהם, אסור היה להם לגור בעיר הבירה, שערי האוניברסיטאות ננעלו בפני הצעירים היהודיים והם נושלו מכל המשרות הממשלתיות. לפתע הרגישו שנשמטת הקרקע מתחת רגליהם ואין להם כל עתיד ברוסיה האנטישמית. היתה סכנה שמרוב יאוש יתבוללו צעירים אלה בין הגויים או יהגרו לארצות אחרות. ברם, רק בודדים התבוללו והתרחקו מצור מחצבתם, אך רובם שמרו על גאוותם היהודית ועמדו בחרוף־נפש בפני גל השיטנה. צוררי ישראל ערכו פוגרומים ביהודים, הרגו ולא חמלו על טף, אשה וזקן, בזזו רכוש יהודי, כשהשלטון מעלים־עין ומפקיר את היהודים להשתוללות הפורעים.

בימים הקודרים האלה, חדר רעיון שיבת ציון למחנות הצעירים היהודים. הם הבינו כי עתידם לא בגולה, על אדמת־נכר, כי אם בארץ־ישראל, ארץ מולדתנו הקדומה. רעיון שיבת־ציון כבש לבבות. הוא עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר, וגם אל הישיבות הגיע. שאול אף הוא הוקסם מרעיון זה. הוא קרא במו עיניו את המכתבים וקול הקורא שהגיעו מהחלוצים העברים שעלו לציון, הכותבים בשמחה, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם, לתת־יד להקמת הריסות־ארצנו השוממה ולבנות חרבותיה: “לא ייאמר עוד שעמנו הוא עם המסחר, כי אם עם עובדי אדמה, כי התחולל הפלא בדורנו ובימינו, שבנים חוזרים אל גבולם, להקים מקלט בטוח לבני ישראל הנרדפים”. ושאול התלהב מהדברים שקרא ושמע, ואש אהבה גדולה התלקחה בלבו לציון ויחליט לקיים בגופו מצוות ישוב ארץ־ישראל. ברם, מאין יקח בן־ישיבה כסף לשלם בעד כרטיס האניה? ויצר לו הדבר מאד.

לילות עברו עליו בנדודי שינה. הוא לא חדל מלחשוב ולתכנן את יציאתו מרוסיה אל ארץ אבותיו. יום אחד שמע מחבריו העורגים אף הם לציון, כי הם יוצאים לאודיסה, שמנמלה יוצאות מפעם לפעם אניות טעונות פחם, שבהן אפשר להפליג חינם אין כסף, אם הנוסע משלם דמי נסיעתו בעבודה שחורה, בכל ימי־נסיעתו באניה. שאול לא היסס. הוא זכר מה שלמד, שאין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים. דומם עזב את הישיבה, ובאחד הלילות הגיע אל אמו האלמנה, לקבל ממנה ברכת פרידה. בכתה האם בכי רב: “איך תסע, בני, לארץ ציה, מקום שהשועלים מהלכים בה, ארץ שוממה וחרבה; ואיך אתה, בני היחיד המפונק, תעבוד שם עבודות קשות המפרכות את הגוף”…

כך דיברה האם ובכתה ללא הרף. אך שאול שכה אהב את אמו שהקריבה חייה למענו, לחנכו ולגדלו, לכלכלו ולהחזיקו, עמד כצור איתן בהחלטתו הנחושה, והסתיר מאמו את המית לבו. “אמא יקירה, – אמר – זוהי חובתי כבן נאמן לעמי ולארצי, לשמוע לקול האלקים בלבנו, הקורא לשוב אל המולדת ולהכין מקלט לעמנו הנרדף עד צוואר בגלות המרה. עד מתי נשא ונסבול את היד הגסה של אויבינו, המתפתלת כנחש ארסי על צווארנו לחנוק אותנו, ואנו בחיים רוצים, ואין חיים לעמנו אלא על אדמת האבות”. עם עלות השחר נשק לאמו והלך לו. בכתה האם: “האזכה עוד לראותך בני? יצווה השם מלאכיו הטובים לשמרך, בני, מכל פגע, שועל משוטט ותן מטורף, בזכות אהבתך לארץ־הקודש”.

שאול הגיע לאודיסה ויחד עם עוד שנים מחבריו עלה לאנית פחם. עבודה קשה עבד שאול באניה, פניו וידיו השחירו כזפת. אילו ראתה אותו אמו המסכנה עתה ובכתה מחדש. ברם שאול וחבריו היו מוצקים. בלילות לאחר יום עבודה קשה היו צופים אל הים הגדול והרחב, והיו שואלים זה לזה: “הוי, מתי נזכה כבר לראות ים יפו, לרדת לחוף המולדת ולנשק אדמתה”. שחורים ומאובקים הגיעו לבירות שבלבנון ומשם יצאו בסירת־מפרש לחופי המולדת. בים השתוללה סופה, וסירתם חשבה להשבר. הרהורים נוגים תקפו אותם, היזכו להגיע אל הארץ הנכספת או שגלי הים הזועף יבלעום חיים? שאול הרבה להתפלל, שפתותיו לא חדלו למלל בלחש פרקי תהלים. והשם נעתר לתפילתו, הים נרגע וסירת־המפרש הגיעה בשלום לחוף יפו.

כשירדו שאול וחבריו מהסירה ועלו אל החוף השתטחו על הקרקע ונשקו לאדמת הקודש. וראה זה פלא, עיני שאול שלא דמעו ברגעי הפרידה מאמו, דמעו עתה. חרש זלגו הדמעות על לחיי שאול ולא יכול היה לעצור בעדן. שאול וחבריו באו לרחובות. שם נצטרפו אל הפועלים העברים שעבדו בפרדסים ובכרמים. קשים היו הימים הראשונים. הטוריה שהחזיק בידיו לעדור בה, לא נשמעה לו, הפועלים הערבים לעגו לו, אך לא בחור כשאול בעל־אמונה חזקה בייעוד הפועל היהודי בארץ תפול רוחו. למחרת השתנו פני הדברים. שאול החזיק בטוריה כאחד רגיל וותיק, ולשמחתו לא היה גבול.

אותו זמן היו ברחובות גם פועלות, בחורות עבריות שבאו לארץ להשתתף בבניינה. ומועדון היה ברחובות שאליו היו באים הפועלים והפועלות מדי ערב לבלות בו בילוי תרבותי, להקשיב לשיחה או הרצאה, לשחק בשחמט או בדמקה, וכן לנהל ויכוחים על העבודה העברית ועתיד הפועל העברי. בליל שבת, כשהיו מתעוררים הגעגועים לבית אבא, היו שרים בצוותא זמירות שבת. שאול היה בעל קול ערב ומיטיב־נגן. כשהיה משמיע ניגונים חסידיים רוויי דבקות, הקשיבו כולם לקולו המסתלסל והולך ומתמוגגים מרוב מתיקות. בין הפועלות היתה בחורה שמקצועה אחות רחמניה. באמצעים דלים ומועטים, יצרה מעין “קופת־חולים” בזעיר־אנפין, והגישה עזרה רפואית לחברים החולים. אחות זו נשאה חן בעיני שאול, והוא הציע לה להנשא לו. היא הסכימה. שכרו חדר־מרתף, הכניסו בו ארגז גדול ריק ששימש שולחן ושני ארגזים קטנים ששימשו כסאות. אף קנו מחצלת חדשה לפרשה על הרצפה שתשמש במקום מיטות, ועששיות להארת המרתף. בבגדי העבודה, באין להם בגדים אחרים, ניגשו לרב, שבביתו נערכה החופה, ומשם הלכו למועדון, שרו ורקדו עד מאוחר בלילה. כך חיו בעוני ובדחקות החלוצים הראשונים, אך לא נרתעו מן הסבל והמצוקה. העיקר המטרה: להקים ולבנות מולדת, בכל התנאים, כדי להגשים משאת־הנפש הלאומית יש להקריב קרבנות. שאול ורעיתו היו מאושרים. המרתף הקודר נדמה היה בעיניהם כארמון, הארגזים כרהיטים יקרים, והמחצלות – מיטת מלכים.

הקדחת הצהובה שתקפה את החלוצים לא דילגה על שאול. היא תקפה אותו בעוז והפילתהו למשכב. שכב שאול על מחצלתו בחום גבוה ימים אחדים, אך טיפולה המסור של אשתו הציל אותו ממוות. שאול קם ממחצלתו כשהוא תשוש כח. הצטער שאינו יכול ללכת לעבודה. המולדת מחכה לעמל־בניה והוא ישב בבית? באחד הבקרים יצא שאל לטייל קצת אל מחוץ למושבה, כדי לנשום אוויר צח. כה טייל עד שהגיע לחלקת שדה, והנה מראה מופלא התגלה לעיניו: יהודי חורש אדמתו בצמד שוורים. בידיו האמונות ניהלם ויצר תלמים בקו ישר להפליא.

בעוד שאול עומד ורואה במחזה הנרהב, שנראה לו כאגדה וכחלום, הרגיש כיצד ערבי ישיש ניגש אל היהודי החורש, טפח על שכמו בקראו לו: “ג’דה, ג’דה” (בן חיל). הערבי לא האמין למראה עיניו, שאכן ישנם יהודים היודעים כה יפה לחרוש את האדמה. שאול היה אף הוא מלא התפעלות. האם לא נתגשמו דברי הנביאים בימינו לנגד עינינו? האין זה חזון אחרית הימים? נפשו סערה עליו מאד. הוא חזר הביתה ולא ידע את רוחו. כל אותו לילה שתק. הוא היה תפוס הרהורים. משהו התרחש בו פנימה, אך לא יכול היה לתת ביטוי לסערת־רוחו.

עם בוקר התעטף בטלית ותפילין כדרכו והתפלל בהתלהבות רבה. לפתע פנה אל אשתו ואמר לה:" רעיתי היקרה, פרשי מפה לבנה על השולחן, מזגי יין בכוסיות, שימי הפמוטים והדליקי את הנרות. נשתה לחיים ונרקוד, פתחי החלון וראי, הנה הוא בא…

– מי הוא אשר בא? – שאלה הרעיה.

– מי, את שואלת? – המשיח. אני שומע את צעדיו המתקרבים. בחיי, יקירתי, אישון עיני, אתמול ראיתיו במו עיני, יהודי לאחר אלפיים שנות גלות, חרש במו ידיו אדמתו, בצמד שוורים, כבקי ורגיל, כבן עם שלא היה מעולם תלוש קרקע. כן, רעיתי, נשתה לחיים, לא יאמרו עוד שונאינו שאנו עם המסחר, עם סוחרים רמאים, כי אם עם עובדי־אדמה… האין אלה ימות־המשיח? האם לא תקשיבי גם את, רעיתי, לפעמי המשיח?

– כן, שאול מחמדי, גם אני מקשיבה לפעמי המשיח, לפעמי הגאולה המתקרבים…

הם עמדו זה ליד זו שותקים, בעוד עיניהם דומעות.

את אברהמ’לה כליזמר מנוה־שלום שביפו הכרתי מילדותי. גרנו ברחוב אחד. הוא היה מנגן להפליא על כינורו. כשרונו זה ירש מאביו שהיה מנגן ידוע בירושלים. בכל שמחה ובכל הזדמנויות אחרות היו מזמינים את אברהמ’לה כליזמר, כיהודים כערבים. מנגינתו היה מתפרנס בדוחק והיה חי עם אשתו וילדיו בצמצום.

בימים ההם היה רק קולנוע אחד ביפו, שהיה שייך לערבי עשיר שקראו לו “אבו־שאקוש”. הסרט היה אילם, וכדי למשוך אליו את הקהל וביחוד הנוער, הזמין אליו את אברהמ’לה כליזמר וביקשו לעבוד אצלו כמנגן. הקולנוע היה פתוח רק פעמיים בשבוע, במוצאי שבת ובליל שלישי. אברהמ’לה כליזמר היה עומד ליד הבד מצד שמאל והיה מפליא לנגן כדרכו, כשהוא מתאים נגינתו למוצג בסרט. אם העלילה בסרט היתה נוגה, היה אברהמ’לה מנגן ניגונים עצובים שהיו מזילים דמעות מעיני הרואים, ואם סופה של העלילה היה שמח, היה עובר לניגונים עליזים שהיו מרקידים את קהל הרואים; הערבים היו מוחאים כף, זורקים את התרבושים למעלה ותופסים אותם ורוקעים ברגלים, ומלווים את המנגינות בקריאות שמחה. אברהמ’לה כליזמר, כיהודי, רצה לספק את הנוער העברי, והגניב לתוך נגינותיו מנגינות יהודיות טהורות כמו: “זיבחו זבחי צדק וביטחו בה'”, “אם אין אני לי – מי לי”, “וטהר לבנו לעבדך באמת” – ואז היה הנוער העברי מצטרף למחיאות הכפים. אבו־שאקוש, בעל הקולנוע, הרגיש בדבר ושמח עליו, כי ידע היטב שרוב מבקריו יהודים ופרנסתו בעיקר מהם. כשההצגה היתה נגמרת, יצא אברהמ’לה כליזמר מהקולנוע, ואחריו כל הנוער, שהפציר בו לנגן גם מחוץ לקולנוע, ואז היו נוצרים מעגלים והנוער העברי היה רוקד בלב יפו הערבית, כשנוער ערבי מצטרף למעגלים והקהל המבוגר מוחא כפים.

ביחוד היה אברהמ’לה מפלא לנגן בתהלוכה החגיגית, בה הובל הילד הערבי הנימול, ברוב פאר והדר. בימים ההם לא היה חשמל, בכל פינת רחוב עמד עמוד ועליו תלוי לוכס. שני ערביים רחבי־כתפים ובעלי שרירים החזיקו בשתי מוטות־עץ כשראשיהם מחוברים אחד לשני וביניהם תלוי לוכס. את המוטות והלוכס נשאי הערביים צעד אחרי צעד. על סוס ערבי מגזע אצילים הושיבו את הילד שנימול. כידוע מלים הערבים את ילדיהם במלאת להם 13 שנה. אחרי הסוס הלכו נערות שנשאו בידיהן את המתנות שקיבל הילד הנימול מידידי הוריו. אחרי הנערות הלכו שני ערביים גברתנים ובידיהם חרבות. אברהמ’לה כליזמר היה מנגן כל הדרך וההולכים בתהלוכה מחאו כף, והנשים הערביות היו מוציאות מפיהן קריאות: “יא־ליל, יא־ליל” עד כדי החרשת אזנים.

לאחר שהתהלוכה יצאה מרחוב בוסטרוס (כיום רחוב דוד רזיאל) והגיעה לכל פינת רחוב, היתה השיירה נעמדת ושני הערביים בעלי החרבות יצאו בריקוד מזרחי טיפוסי. השניים היו מסתובבים במעגל, מנפנפים ומצחצחים בחרבות, ומדי פעם כשהיו נפגשים פנים אל פנים, התחיל קרב צחצוח חרבות שלופות. היתה זאת התגודדות ממש, שנעשתה ברוב אמנות, מבלי שאיש יפגע בחברו. החרבות שקשקו זו בזו ומחזיקיהן רקדו, כרכרו ופיזזו עד כלות הנפש. ואבהרמ’לה כליזמר היה משמיע ניגונים ערביים עליזים. תהלוכה זאת נמשכה דרך כל הרחוב הראשי של נוה שלום וחזרה עד בית הורי הילד הנימול. זאת היתה, בלשון הערביים, פנטסיה נהדרת. היהודים היו יוצאים, רואים בתהלוכה ומוחאים כף. בימים ההם הממשלה הבריטית טרם היתה בארץ ובין היהודים והערביים שררו יחסי־שכנות טובים.

לערביים לא היה מוהל משלהם והם השתמשו בזקן המוהלים היהודים ר' נחום וינשטיין, זכרו לברכה, שגילה מומחיות ובקיאות להפליא.

גם את ר' נחום וינשטיין הכרתי מילדותי. פעם כשביקרתי בביתו, הראה לי את הפנקס בו הוא רושם שמות כל ילדי היהודים שנימולו על ידו. בשער, באותיות מוזהבות, בחצי גורן עגולה, מצאתי כתוב: “וביום השמיני ימול בשר ערלתו”. בפנים היה בכל שורה רשום באותיות, כמו בספר התורה, מספר סידורי שם הילד והמשפחה, שמות הוריו, תאריך לידתו ומקום היוולדו. הוא הראה לי שכבר הגיע למספר עשרים אלף ופניו קרנו מאושר ונחת.

אברהמ’לה כליזמר היה טוב־לבב. בבואו לנגן בשמחה יהודית, לא גילה כל להיטות אחרי הפרוטה. בלב שלם השתדל לשמח ככל האפשר, וכמה שנתנו לו לקח מבלי לומר דבר. לא פעם היה בא לנגן בבתי עניים וסרב לקבל כל תשלום.

פעם קרה שנשים צדקניות השתדלו והשיאו יתומה מאב ומאם, שלא היה לה כל מודע וגואל. הנשים דאגו למלבושיה ולסידור כל ההכרחי בחדר הזוג. גם החתן היה צעיר עני ובודד. הכלה סרבה שיביאו את אברהמ’לה כליזמר לנגן בחופתה, מבלי שישלמו לו, ובחרה ללכת לחופה מבלי שינגנו לפניה. אחת הנשים הצדקניות גילתה אזנו של אברהמ’לה כליזמר שלבו נתמלא רחמים: – מה, – הוא קרא לאשה הצדקנית, כשהוא שם ידו על לבו, – הכלה היתומה תלך לחופה בלי נגינה? היה לא תהיה! אברהמ’לה עוד חי – תודה לאל!

בשעה הקבועה הופיע לפתע אברהמ’לה כליזמר והחל לנגן. כל נפשו יצק לכינורו בנגינה זו, שימח והרקיד. וכשהלכה הכלה היתומה לחופה, בא אברהמ’לה לקראתה ופתח במרש החתונה של מנדלסון, וכשחזרה ניגן נגינות יהודיות עליזות. הכלה נתנה בו מבט, כמודה לו, ואחר מכן השפילה עיניה שהיו אדומות מדמעות שמחה. כשנפרד אברהמ’לה מהחתן והכלה, אמרה זו, שלא תשכח מעשהו הטוב והאנושי כל ימי־חייה.

כשעלה אברהמ’לה באותו לילה על מיטתו, חשב על מעשהו הטוב. תודה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותי במצוה כה גדולה, לשמח כלה יתומה, עניה מסכנה, מבלי לקבל כל שכר.

כאשר עלינו לארץ ישראל, בשנת 1909, גרנו בחצר ר' זרח ברנט בנוה שלום שביפו, בה היתה גרה האלמנה בוליסה עם שלושת ילדיה הקטנים. זכורני, החצר היתה קטנה ו בה שתי דירות נפרדות. באחת גרה האלמנה ובשניה גרו הורי. באמצע החצר עמד עץ תות עתיק־ימים, שבקיץ היה מרבה לתת צלו. תחת עץ זה היתה בוליסה נוהגת לשבת יום יום אחרי הצהרים ולהנפש מעמלה הרב. בוקר בוקר היתה בוליסה וצאת לעבודתה לשאיבת מים; אינסטלציה טרם היתה. כל קבוצת בתים היתה להם רק משאבת יד אחת, והיו צריכים להניע ידית ברזל ארוכה העלה והורד, כדי שהמים יעלו. לבוליסה היה פח, ששתי דפנותיו חוזקו על ידי מקל עגול עבה, באמצעית הפח בחלקו העליון. פחה בידה היתה הולכת למשאבה, ממלאה אותו מים ומביאה אותם לבתי החצרות שאין להן משאבה, ומקבלת שכרה. בהיותה אשה חלשה לא יכלה להחזיק יותר מפח אחד. וכך על שאיבת מים היתה פרנסתה ועל כן קראו לה בוליסה שואבת המים.

קשה היתה עבודת בוליסה, לא אחת שחה תחת משא החיים, אך בידעה כי שלושה ילדים יתומים מאב לה ועליה כלכלתם, התאוששה תמיד והמשיכה לשאת את פחי המים. על אף כל עמלה, היתה דירתה נקיה למופת. בחזרה מעבודת יומה, המשיכה לעבוד בעבודת הבית. הכל עשתה בעצמה, תפרה ותיקנה בגדי ילדיה, שטפה וסיידה. השכנים היו אומרים שאצל בוליסה כל כך נקי, שהמרצפות נוצצות ומבריקות עד שאפשר להשתטח עליהן ולנשקן. גם החצר היתה מרוצפת. דירתה הפונה לחצר וגם עץ התות היו מסוידים בצבע כחול. בכל בוקר שלחה בוליסה את ילדיה לתלמוד־תורה, בו היו לומדים עד אחרי הצהרים, ומקבלים תבשיל חם לארוחת צהרים. מנהל התלמוד תורה היה זוכר את היתומים, ובהתקרב החגים היה מעניק להם נעלים ודברי־לבוש אחרים. ילדי בוליסה היו תמיד לבושים נקי, רחוצים ומסורקים יפה. אף על פי שבגדיהם היו מטולאים, נראו תמיד מכובסים ומגוהצים. כל השכונה ידעה שבוליסה היא אשה נקיה ואם למופת. בשכר עבודתה חיתה עם ילדיה בדוחק וצמצום. ברם לא שמעו אותה אף פעם מתאוננת. היא קיבלה גורלה בדומיה והקדישה עצמה לחינוך ולגידול ילדיה.

עברו ימים והבן הבכור דוד התקרב ליום הבר־מצוה. אותה שנה הצטמצמה בוליסה ביותר והיתה חוסכת מפיה פרוטה לפרוטה, כדי שתוכל לסדר את חגיגת הבר־מצוה לבנה ברוב פאר. למה ירגיש הילד חלילה את עצמו מקופח, בגלל היותו יתום? שלושה חדשים לפני מועד הבר־מצוה, מסרה את בנה לידי מורה שלימדהו ברכות העליה לתורה, ההפטרה וברכותיה, וטעמי המקרא ודיני הנחת תפילין. עד מאוחר בלילות ישבה ותפרה לבנה דברי לבוש חדשים. כשבוע ימים לפני הבר־מצוה יצאה לבית־העלמין אל קבר בעלה, ליד מצבתו הרבתה לבכות, על שבעלה לא זכה ליום הגדול המתקרב ובא, ועל גורלה שכה המר לה שדי. בחזרה הביתה החלה התכונה לקראת הבר־מצוה.

ביום חמישי שלפני שבת הבר־מצוה הוזמן ספר הביתה, עם כמה מחברי הילד דוד. לקול חליל ותוף, סיפר הספר את חתן הבר־מצוה ואף את הילדים – חבריו, על חשבון האלמנה, כנהוג. את השכנים כיבדו בכוסיות ארק ועוגיות. כולם איחלו לבוליסה מזל־טוב.

בשבת בבוקר הקדימה בוליסה קום. הניחה על השולחן את כל בגדיו ומנעליו החדשים של דוד. אט אט התכנסו המוזמנים ודוד התהלך בפיג’מה כנהוג. כשכולם נתאספו, החלה זמרת הזמירות המיוחדות לבר־מצוה. נכבדי הנאספים נתכבדו מי במכנס, מי בגרב, מי בנעל, עד תום כל הלבוש שעל השולחן; לקול תרועות ניגשו כל אלה שבידיהם לבוש להלביש את הילד. הנכבד שבידו הכובע, חבשו לראש הילד, כשהוא מניח שתי ידיו על ראשו ומברכו ברכת כהנים. ושוב מכבדים בארק ובעוגיות. כשהילד היה כבר לבוש, יצאו בתהלוכה אל בית הכנסת “קהילת יעקב” בשירה ובזמרה. בית־הכנסת היה מקושט ירק ודגלונים. הרב דרש מענינא־דיומא. כשנקרא דוד לעלות לתורה, ליוותה אותו ברכת “חזק וברוך” שנאמרה במקהלה. ואותה שעה שדוד ברך וקרא בתורה, עמדה בוליסה בעזרת־נשים ודמעות זלגו מעיניה. היו אלה דמעות צער וגיל כאחד. צער – על שבעלה איננו עמה ברגע הגדול הזה, וגיל – על חג הבר־מצוה של בנה. עם תום ברכות ההפטרה, זרקה בוליסה על ראש בנה סוכריות, בטנים ואגוזים, שהילדים אספו אותם בקול צהלה.

וכשחזרה בוליסה לביתה, היתה מאושרת, על המאמצים שעשתה ועל־כך שבנה לא בוייש ולא קופח.

עברו שנים וילדי בוליסה גדלו והיו לאנשים. ואעפ"י שנשאו ובנו בתים לעצמם, לא שכחו את אמם, והיו פוקדים אותה מפעם לפעם. בוליסה שואבת המים לא המשיכה יותר בעבודתה, היא זקנה וישבה בבית, כשכלכלתה ניתנה לה על ידי בניה הטובים, שלא שכחו את אמם שעמלה כל חייה למענם.

יום אחד נתפרסמה מודעה על לוחות־הקיר שבנוה־שלום ביפו. בראש המודעה התנוססו אותיות גדולות ומאירות־עינים “לכבוד התורה”. הקהל בנוה־שלום הוזמן לבוא להכתרת דוד, בנה של בוליסה שואבת־המים, לחכם ולרב. ושוב קושט בית הכנסת “קהילת־יעקב”. נתאסף קהל רב ובראשם רבנים וחכמים. בוליסה הזקנה ישבה ביציע עזרת־נשים, כשעיניה דומעות מגיל. החלו הנאומים וטכס ההכתרה. דוד היה נרגש. מדי רגע היה נושא עיניו אל אמו הזקנה, כשהוא לוטף אותה במבטי־חיבה. וכשהגיע תורו לנאום, החל דבריו בהודיה להשם יתברך שזיכהו להיות רב בישראל לבני עדתו, אך מניה־וביה הרים ידיו והצביע על אמו האלמנה, שלה הוא חייב הכל, כי ממנה בא לו כל הכבוד הזה. ובפנותו אל ארון־הקודש עשה מי שברך לאמו אשת החיל, שקיימה תורתו של דוד, על אף העוני והצרות, התחלואים והפגעים שפגעו בה בחייה. כל הקהל מחא כף לכבוד בוליסה שואבת המים. ולא בכדי אמר אחד הרבנים הנואמים: “הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”…

כשירדה בוליסה עם תום הטרס מעזרת־נשים, נפלה על צווארי בנה דוד ותשקהו, כששפתיה ממללות: “עתה, יא־איבני (בני), יכולה אני למות בשקט, כי זכיתי לקיים מעוני מצוות חינוך הבנים והגעתי לשעה מאושרת בחיי, שאין גדולה ממנה…”

וכשיצאה התהלוכה לרחוב, ללוות את חכם דוד לביתו, בשירה וזמרה, ביקש החכם ללוות מקודם לביתה את אמו, וכך חלק הקהל כבוד לאם הזקנה בוליסה, שזכתה לקרן־אור גדולה שהאירה אפלתה, והשכיחה לה את סבל חייה הקשים.

ברחוב בו גרתי בימי ילדותי בנוה־שלום, היה גר סנדלר, יהודי פשוט וירא־שמים. ולסנדלר שלושה בנים ושלוש בנות. מבוקר עד ערב ישב בחנותו הקטנה ודפק בפטישו על הסוליות, ובין מסמר למסמר היה נותן בשיר קולו, שהיה ערב ונעים. לא אחת אהבנו, ילדי התלמוד־תורה, לעמוד ולהקשיב לזמרתו. הוא ידע פרקי חזנות וניגונים חסידיים מרתקי־לב. בלילי שבתות היינו מתאספים, ילדי הבתים הסמוכים, ועומדים ליד הבניין בו גר הסנדלר בקומה השניה. החדרים היו מוארים במנורות אחדות ובנרות השבת. הסנדלר וילדיו ישבו ליד השולחן ושרו זמירות בצוותא. היתה זו מקהלה אמנותית ממש. ביחוד היטיב לשיר הילד מנחם, שקולו נשמע כקול הזמיר ביער. המבוגרים שעמדו אף הם למטה והקשיבו, חיוו דעתם לא אחת, שילדי הסנדלר יהיו מוסיקאים גדולים. כך נהגנו מדי שבת בשבתו, לבוא אל הבניין, לשאת עינים לקומה השניה ולהקשיב לזמרת המקהלה.

הסנדלר היה איש עני. קשה היה עליו לפרנס משפחה בת שמונה נפשות. הוא עבד קשה עד שעה מאוחרת בלילה, ובלבד שלא יחסר מזון לילדיו הכשרוניים שעליהם היתה גאוותו. על אף דחקותו, נתן חינוך ראוי לשמו לילדיו. וכאשר גדלו הבנים לא הכזיבו את האב שעמל כה קשה למענם. הבן הבכור היה מורה למוסיקה בבתי הספר היסודיים הדתיים וחזן נודע. זוכר אני תפילתו הראשונה באולם בית־הספר לבנות שבנוה־צדק. על לוחות הקירות נתלתה מודעה גדולה, שכותרתה נדפסה באותיות גדולות: “לשמוע אל הרינה ואל התפילה” ובה תמונת החזן. אולם בית־הספר לבנות היה מלאה מפה לפה, הקהל הקשיב לתפילה שהיתה כולה רווית צלילים זכים וטהורים.

כשנסתיימה התפילה, קם הקהל על רגליו וערך לחזן תשואות רבות. אז פנה החזן אל הקהל ואמר: “אני מודה לכם בעד הבעת הערכתכם לתפילתי, אך לא אהיה שלם עם עצמי, אם לא אודה פה ברבים לאבי, שהודות לו הגעתי עד הלום”. אותו רגע דמעו עיני הסנדלר־האב. היו אלו דמעות־גיל.

הבן השני היה לפסנתרן מפורסם ובעל מכון אמנותי לפיתוח הקול.

ברם, הבן השלישי, מנחם, לא בקלות הגיע לשלב פרסומו הגדול. אביו הסנדלר הישיש כהו עיניו מזוקן ולא יכול עוד להמשיך בסנדלרות. הבנות שהשתלמו כמורות וגננות, נישאו ויצאו את הבית. נשארו הסנדלר ואשתו מחוסרי פרנסה והוכנסו לבית מושב זקנים, וכעבור זמן קצר הלך האב לעולמו.

עתיד הבן מנחם היה לוט בערפל. הוא שאף להיות זמר־אופרה, אך כיצד יבצע ויגשים שאיפתו? והנה עברו ימים מועטים וקרה הנס שחולל מהפכה בחיי מנחם.

בקצה אותו רחוב בו גרה משפחת הסנדלר, עמד בית קטן ועל גגו השטוח צריף עץ. בצריף זה גר זמר זקן שאיבד קולו. כתחליף לקולו שימשה לו מנדולינה עליה פירט, ביחוד בשעות ערב, בערבי קיץ, כשהצריף נתון בחשכה. מנחם היה בא יום יום אל הזמר הזקן שהיה מנגן ומלווה אותו בקולו הערב. ערב אחד פנה אליו הזקן ואמר: “מנחם, הידעת כי נוצרת להיות זמר מפורסם, למה תחכה, סע למילנו שבאיטליה, ושם תשתלם”.

לא שלט עוד מנחם ברוחו ופתח סגור לבו לפני ידידו הזקן: איכה יסע, ומי ידאג לקיומו? שקע הזקן בהרהוריו, חשב וחשב, ולבסוף אמר למנחם: “ראה, בני, הנני רווק זקן, לא בניתי לי בית, אין לי קן משלי, אין לי ילדים, ערירי אצא מהעולם… אם אתה תהיה לי לבן, אעזור לך להשתלם במילנו, אך עליך יהיה לקיים כמה ממשאלותי. דע לך שאעפ”י שהייתי זמר־אופרה על במות עולם, לא שכחתי את מוצאי היהודי, הייתי גא תמיד שיהודי אנוכי, ועד היום הזה לא דעך בלבי הניצוץ היהודי. משאלותי הן:

“אחרי מותי עליך לומר אחרי קדיש; במשך כל ימי חייך תשמור על יום האזכרה ותתפלל לנשמתי, תעלה לקברי ותתייחד עם זכרי. חלף זה אני מצווה לך כל פקדונותי בבנק במילנו ובבנק בישראל”.

מנחם שמע לדברי הזקן ומרוב התרגשות קם, חיבקו ונשקו.

למחרת הלכו השנים לרבנות, ושם נכתבה הצוואה שהזקן חתם עליה. הוא נתן למנחם כסף די צורך לנסיעתו, וכן מכתב לבנק במילנו, שישלם למנחם סכום מסוים מדי חודש בחדשו, עד תום ימי השתלמותו. ומנחם יצא לדרך להשיג אשרו בחיים.

חלפו שנים. יום אחד בשבתי בביתי, דפקו בדלת. ניגשתי לפתוח ולפני עמד מנחם לבוש הדר. “התכירני?” – פנה אלי האורח. “לא אוכל להזכר מי אתה” – עניתי. “אני מנחם, שגרנו ברחוב אחד בנוה־שלום”. ומיד קראתי בשמחה: “מנחם, זה אתה?” התיישבנו ליד השולחן ושוחחנו. הוא סיפר לי, כי סיים חוק לימודיו במילנו ועתה יצא למסע בעולם הגדול, לשיר על במות האופרה. התחנה הראשונה היא ארץ ישראל, בה נולד, גדל וחונך. “מחר בלילה אשיר באופרה הארץ־ישראלית כזמר אורח. רצוני שתבוא עם רעיתך לבניין האופרה ותשמע אותי”. הוא הוציא מכיסו שני כרטיסי־כבוד והניחם על שולחני. למחרת בלילה הלכתי עם רעיתי לבניין האופרה והקשבנו לזמרתו של מנחם. זה לא היה מנחם כפי שהכרנוהו, אלא מנחם אחר, עומד איתן, בטוח בעצמו ושר כזמר אמן ממדרגה ראשונה. ישבתי והרהרתי, מה רבו נפלאות הבורא, זכה בן הסנדלר העני להיות לזמר אופרה.

כשליווה אותנו מנחם לביתנו, הירבה לספר על השתלמותו במילנו, ולבסוף אמר באנחה: “אילו זכה אבא לראותני במעמדי”. ונשתררה דממה.

למחרת ביקשני מנחם שאלווה אליו לבית־העלמין. על קברו של הזקן עמדה מצבת שיש. ליד המצבה חיכה מניין יהודים שמנחם הזמינם. לאחר פרקי תהלים אחדים, אמר מנחם קדיש.

“אני הוא שדאגתי להקמת מצבה זו, כולה שיש. לא אשכח יהודי זה עד יום מותי, ובכל מקום שאהיה אשתדל לבוא לכאן, כדי לשמור יום פטירתו ולהתייחד עם זכרו ליד קברו”.

היתה דממה, חזרנו כששנינו שותקים ומחרישים. אך לפתע פנה אלי מנחם: “האמינה לי, אהיה כזקן בחייו; למרות כל זרי הדפנה שיושמו על ראשי, שמור אשמור מכל משמר על הנר היהודי הדולק בלבי, שלא יכבה עד יומי האחרון”.

באחת השבתות בלכתי לבית־הכנסת כדרכי, נתקלתי בקבוצת אנשים שצעדה בשני טורים לעבר בית־הכנסת. כשהתקרבתי ראיתי זקן ואיש בשנות העצה, שני צעירים ושלושה נערים. בבואם לבית־הכנסת, ניגש אליהם הגבאי והראה להם המקומות שנועדו עבורם לתפילה. הפמליה תפסה שולחן שלם ועוררה סקרנות רבה. כשסקרתי במבטים ראשונים את אנשי הכבודה נתרשמתי כי האנשים הם עולים חדשים ודמות כפריים להם. הגבאי לחש על אזני, שאלה אורחים שבאו מכפר בגליל אל קרובם שבשכונתנו, כדי לחוג טכס הבר־מצוה של אחד הנערים. ישבתי קרוב לאורחים והבחנתי שאחד המתפללים נתיישב לידם, הראה להם בסידור סדר התפילות ולימדם ברכות העליה לתורה, רק אל נער הבר־מצוה לא שעה. הייתי סבור שהנער בוודאי מוכן וכי לימדוהו הברכות וטעמי־ההפטרה. ומה התפלאתי כשקראו את הנער לששי ולא למפטיר. ברם, מיד התחוור לי העניין: כשחתן הבר־מצוה פתח פיו לברך ברכת העליה לתורה, לא נשמע קולו, אלא רק לחישה בלבד; קולו היה כה צרוד ובלתי ניתן לשמיעה, עד שעורר רחמי המתפללים. נוגה וקודר, לאט הנער את הברכה, כשעל פניו השתפכה ארשת של עצבות. מאישוני עיניו הציצה תוגה חרישית. הקורא בתורה בבית־הכנסת היה נער כבן שלוש עשרה וחצי, שקרא בקול חזק ונעים. הביט בו חתן הבר־מצוה, כשמעיניו זלגו דמעות. כשהוא ניצב ליד הבימה, ראשו מושפל ועיניו מורדות, קינא בנער הקורא בתורה.

שמו האמתי של חתן הבר־מצוה היה אלכס, אלא שעם בואו לארץ, הוחלף שמו לעוזי. למן יום לידתו בהונגריה נשאר צרוד. כל מאמצי הרופאים הגדולים לא הועילו לחזק במעט את קולו. הרחק מישוב יהודי גרו הוריו בהונגריה בין הגויים והיו עובדי־אדמה. כשנתחוללה המהפכה בהונגריה, הוגלו לפולניה. במשך השנים התרחקו מהיהדות, וכמעט שהתבוללו ונטמעו בין הגויים. בפולין נפגשו במקרה עם יהודי שבא מישראל שהיה לפנים בעל אחוזה בפולין, ובא למכור רכושו. מפי היהודי הישראלי שמעו האנשים על מדינת ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הזקן – הסבא של עוזי – התעוררו בו רגשותיו היהודיים. בלב פועם ובעינים דומעות הקשיב לסיפורי היהודי ממדינת ישראל, על עובדי אדמה יהודיים במולדתם הריבונית. הזקן השפיע על בנו לחתור לקראת הנסיעה מפולין למדינת־ישראל.

באחד הימים הגיעה המשפחה אל מושבה עברית בגליל, וכאן חל מפנה עצום בחיי המשפחה. לפי דרישת הסבא, הכניסו את עוזי לבית־ספר ממלכתי־דתי. עוזי בא אל בית־הספר חבוש כיפה לבנה כשהמלה “ציון” רקומה עליה בתוך מגן־דוד מוזהב. בימים הראשונים היה כולו נפעם ומלא רגש. חיש מהר קלט את השפה העברית. מלכתחילה היה שרוי בצער, מי יודע אם התלמידים היהודים לא ילעגו לקולו הצרוד כאשר לעגו לו התלמידים הגויים בגולה, אך לאחר זמן נרגע. התלמידים סובבו מהר את חברם החדש, התיידדו עמו ולא לעגו לקולו הצרוד הרפה, אלא נתמלאו רחמים גדולים עליו וקרבוהו. שיתפוהו במשחקים, הזמינוהו לבתיהם והראו לו חיבה רבה. עוזי היה מופתע מהיחס הלבבי בו נפגש בארץ־מולדתו העברית.

וכך עברו שנים. עוזי התערה בבית־הספר והיה אחד התלמידים המעולים. לא אחת הצטער שאינו יכול להיות נשאל על־ידי המורה ולהשיב, אך בכל עבודותיו שבכתב הוכיח שקדנותו וידיעותיו. היהדות מצאה חן בעיני עוזי. לימוד־התורה, המשנה והגמרא פתחו לו אפקים חדשים. אוהב הוא את התפילה ומתפלל ברגש רב. רגשי שמחה מלאו לבו והודיה לבורא עולם, על שזכה לחיות וללמוד בין ילדי־ישראל.

ברם, כשהתקרב מועד טכס הבר־מצוה, נתמלא עוזי עצבות. כיצד יעלה לתורה, כיצד יקרא הברכות וההפטרה, ואין לו כל קול. כדי למנוע מעוזי צער מיותר, נתקבלה עצת הסבא, לחוג את טכס הבר־מצוה בתל־אביב, בשכונה מרוחקת, במקום שאין מכירים אותו. כשנודע הדבר לחבריו שבכיתה הצטערו מאד וניסו לדבר על לבו שישאר במקום, אך כל שידוליהם לא הועילו. עוזי הסביר להם, שהוא לא יוכל לשאת את הכאב והעלבון, אם יעלה לתורה במקום־מגוריו. וכיוון שעליו בכל זאת לעלות לתורה, יעשה זאת בבית־כנסת שמתפלליו אינם מכירים אותו. חבריו של עוזי נוכחו לדעת שאין בכוחם לשנות החלטת חברם, בחרו מתוכם שני נערים שנלוו אל עוזי לתל־אביב. אלה היו שני הנערים שישבו ליד עוזי בבית הכנסת.

לאחר התפילה נערך קידוש. המתפללים התיישבו ליד שולחנות ערוכים, רב־השכונה קידש בקול, ולאחר ששתו לחיים ואיחלו לעוזי, לאביו ולסבו, פתח הרב ואמר: “שאלו פעם את הינוקא האדמו”ר מסטולין – מנין היה לך הכוח להתגבר על יצר הרע, הרי ידוע שעד גיל 13 יש לו לאדם רק יצר־הרע. על כך השיב הינוקא: אמרתי לו ליצר־הרע, חכה לך, יצרי־הרע, המתן בסבלנות והנח לי. בתורה כתוב, על פי שנים עדים יקום דבר, ואי־אפשר לי לשמוע רק צד אחד. לכשאהיה בן שלוש־עשרה, יהיה לי גם יצר־טוב, ואז אדע דעתו של מי עדיפה ואוכל לבחור הטוב והיפה. ומעתה, פנה הרב אל עוזי, כיוון שיש לך גם יצר־טוב, הרי לא קשה לדעת שיש לבחור ביצר הטוב המשפיע על האדם לעשות אך ורק הטוב ולא הרע". מיד לאחר נאום הרב, החלו המסובים לשיר “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”. שעה ארוכה נמשכה השירה, תוך ריקוד במעגל שמשך אליו גם את עוזי וחבריו. עוזי, שבעומק לבו עוד חש בכאבו, לא יכול היה לשיר, הן בגלל קולו הצרוד והן בגלל מצב־רוחו, שלא יכול לחוג חגו במקום מגוריו. וראה זה פלא: הוא החל להניע שפתותיו ורגליו טופפו כשהשמחה אחזה בכל שלהבת־אשה כל ישותו. הוא שר ורקד, כשמעיניו זלגו דמעות־שליש, אך הפעם לא היו אלו דמעות של עצבות, אלא דמעות של שמחה. היתה זו הפעם הראשונה שהנער החולה עוזי טעם מטעמה של השמחה.

השמעתם פעם את שמו של דוד רזיאל, אחד מגיבורי האומה שבגבורתו קידש שם שמים ברבים. הנה ואספר לכם משהו מחייו ופעלו. בן שלוש וחצי היה דוד בבואו ארצה עם הוריו. והימים ימי מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נלחמו בתורכים ששלטו אז בארץ ישראל והתקרבו לגבולותיה. התורכים גרשו אז מארץ ישראל את כל הנתינים הרוסיים וביניהם משפחתו של דוד רזיאל. בערך שמונה שנים עבר דוד עם משפחתו בארצות שונות עד שזכו לחזור למולדת. בהיות דוד בן 5 התחיל ללמוד ובהגיעו לגיל 8 ידע כמעט את כל התנ"ך בעל־פה, ובהגיעו לגיל 12 ידע בעל־פה את כל ששת סדרי המשנה עם פירושי ה"ברטנורא". בקריאתו ובלימודו בתנ"ך התרשם מאד מהגבורה והתפארת של אבותינו בימי קדם ועוד בשחר ילדותו גילה את רצונו העז להלחם לשחרור עמנו וארצנו וללכת בדרכי אבותינו הקדומים. פעם הצליח כל כך ושיכנע את חבריו למשחק, ילדים רוסיים בסאראטוב, בדבר צדקת תביעתו על ארץ ישראל, עד שהתנדבו “לשם הצדק” להצטרף לגדודו ו"לכבוש" את הארץ מידי התורכים למען היהודים. דוד היה תלמיד בית הספר “תחכמוני” שבתל אביב, בית הספר הריאלי שליד “תחכמוני”, תלמיד ישיבת “מרכז הרב” של הרב רא"י הכהן קוק זצ"ל (הרב הראשי הראשון לא"י) ותלמיד האוניברסיטה העברית, בה השתלם במדעי היהדות, במתימטיקה ובפילוסופיה.

הטבח הגדול והאכזרי שערכו הערבים בשנת תרפ"ט בחברון ובישיבת סלובודקה שהיתה שם, הסעיר מאד את רוחו ונפשו. הוא החליט כי יש ליצור כוח מול כוח. אי אפשר עוד שהיהודים יובלו כשיות לטבח, מבלי שיגנו על חייהם. כל היהודים, ולו גם בני ישיבות, חייבים ללמוד לאחוז בנשק.

…מזוודה קטנה היתה לדוד רזיאל, מצופה בד תכול כמראה שמי המולדת, ובזוויות המזוודה מגיני דוד מוזהבים. סגורה היתה המזוודה תמיד במנעול מוזהב קטן שמפתחו היה נשמר בארנקו של דוד רזיאל. עין איש לא יכלה להציץ אל תוכה. מזוודה מיסתורית היתה שהרבתה את התעלומה סביבה. רק דוד רזיאל הוא שידע את הצפון בתוכה, מה רב האוצר שבה ומה גדול הנכס היקר שהוא שמר עליו. אל כל אשר הלך ואל כל אשר בא, היה לוקח עמו את המזוודה. היא נעשתה צמודה לו והוא צמוד אליה. גם בדרכים הקשות ביותר ובמצבי הנפש הקשים ביותר לא נפרד דוד ממזוודתו החמודה. רבים ניסו לנחש מה נמצא במזוודה, ניחשו אך לא מצאו. חבריו ניסו לא פעם לשאול את דוד על המזוודה, אך הוא החריש ולא גילה סודו לזולתו. חשבו, בוודאי תכניות לו במזוודה כיצד לגרש את האנגלים מהארץ; בלי כל ספק יש במזוודה מפות של שטחי־קרב ותרשימי־הגנה, אך לא כן היה הדבר. משהו שונה היה במזוודה אשר בהגלותו הוכיח מה עמוקה ושורשית היתה נשמתו של דוד רזיאל, ספוגת יהדות מסורתית מקורית, ורק במותו הטראגי של דוד רזיאל נתגלה סודה של המזוודה המיסתורית הקטנה.

היה זה בעיראק, כאשר פרץ המרד של ראשיד־עלי שנעזר במישרים ע"י המרצחים הגרמנים ההיטלראים. סכנת כליון התקרבה לארצנו. נצחונו של המורד העיראקי היה מביא חלילה את הצבא הגרמני ואת האוויריה הגרמנית למבואותיה של ארץ ישראל, שגורלה היה נחרץ, באשר בימים ההם לא היו כאן אלא כוחות הגנה מועטים ביותר. אז, בימים חשוכים של חרדה ועצבות בלב, נקרא דוד ויצא לעיראק בשליחות צבאית חשובה, לפעולה רבת משמעות מאחורי הקווים של המורד ראשיד־עלי. דוד רזיאל בראש קבוצת צעירים עבריים עשויים לבלי חת יצאו למלא את אחד התפקידים החשובים ביותר בהכנעת המורדים ובכיבוש בגדד. בסופה של פרשה זו יצא דוד רזיאל כמנצח, אך לא זכה לשוב אל מולדתו. הוא נפל שדוד בארץ נכריה במצודה. ושם על חופי אגם רוכניה נקבר. ואז הוסר הלוט מעל המזוודה המיסתורית.

כשהוחזרה המזוודה מעיראק פתחו אותה ונמצאו בה… תנ"ך, סידור התפילות שלו, תיק מקטיפה ועליו ציור הכותל המערבי ברקמת חוט זהב, אשר מעל לו רשומות המלים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, ובו, בתיק, טלית ותפילין. כל אלה ליוו את דוד רזיאל עד רגעי חייו האחרונים. גם בקווי החזית, בחפירות האש ובשדה הקטל, היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין ושופך לבו לפני קונו, גם בתוך ברק היריות ורעמי התותחים.

…אכן, נתגלה סוד המזוודה המיסתורית הקטנה, אך ביותר נתגלתה נשמתו היהודית של דוד רזיאל שחי ומת בגבורה.

כשסיים יוסי את בית הספר הממלכתי־דתי, שלחו אביו לישיבת “כפר הרואה”. שמחה גדולה אפפתהו ביוודע לו החלטת אביו וחיכה בצפיה גדולה לרגע הגדול ביותר בחייו. בוקר אחד נפרד מאביו ואמו, מאחיו ואחיותיו הקטנים, נשק למזוזה ויצא לדרך ומזוודתו בידו. הכיפה העגולה של הישיבה רמזה לו מרחוק בנסעו במכונית על הכביש. לבו הלם בחזקה. דומם הרהר בעתיד חייו, והחלטתו נחושה כחניך “בני עקיבא” להמשיך במסורת, להכנס לישיבה וללמוד בשקידה עצומה. כשהגיע לישיבה ישבו התלמידים ולמדו סוגיה בגמרא; ראש המתיבתא הסביר את הסוגיה הסברה מקיפה, משכנעת וכובשת־לב. יוסי היה עייף מהדרך, התיישב בפינה והקשיב ללימוד. בתום הלימוד פרצה שירה אדירה רווית דבקות על הפסוק: “אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני”… שירה נלהבת זו, הביאה את יוסי להתרגשות. הוי, כמה היה רוצה להצטרף לשירה, להכנס למעגל ולרקוד, אך עליו לחכות, עוד חזון למועד. כשנח יוסי מעמל הדרך, נכנס למשרד ומשם לחדר בו ישכון.

עברו שבתות אחדות, והעדרו של יוסי היה מורגש בבית־הכנסת בו מתפלל אביו. יוסי שהיה אהוב על כל המתפללים, היה חסר להם. ברם, כששאלו את אביו: “איה יוסי”, השיב בגאווה ובשמחה: “יוסי נסע לישיבה”.

זכור זכרו המתפללים את מעשהו הטוב בחורף אחד בו ירדו גשמים עזים. נחל אילון עלה על כל גדותיו. ביתם של הורי יוסי עמד קרוב לנחל. כל הבתים נשטפו. גם הורי יוסי והילדים הועברו בסירה למקום מבטחים. יוסי, הנער הטוב, שכח את ההרס והחורבן שהשטפון גרם לביתם ולחפצים שהיו בו; הוא אמר לאביו: “אבא, ומה על ספרי התורה שלנו?” ובעוד אביו נבוך ומדוכא ממצבו הקשה, רץ יוסי אל הגבאי וצעק במלוא כוחו: “ר' יצחק, בוא ונציל את ספרי התורה”. במסירות נפש נכנס יוסי יחף לבית־הכנסת ומכנסיו מופשלים, בתוך ביצה גדולה ודביקה הגיע אל ארון הקודש ופתח דלתותיו והסתכל היטב פנימה. מה שמח בו לבו במצאו ספרי התורה יבשים ובלתי נפגעים. מיד פתח החלון ובישר לגבאי: בשורה טובה בפי ספרי התורה שלמים ויבשים. על שאלת הגבאי, אם אפשר להשאיר את ספרי התורה, ענה יוסי שהמים הגיעו לגובה מטר ורבע וספרי התורה נמצאים בגובה של מטר וחצי. יוסי החל לשיר בהתרגשות: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”. הוא נשק לספרי התורה, סגר דלתות ארון־הקודש ויצא. כשהגיע למדרכה, תפס הגבאי בשתי ידיו ראשו של יוסי ונשק לו. בשבת הודיע על כך הגבאי לקהל המתפללים ונעשה “מי שברך” ליוסי גיבור־היום.

עברה שנה ויוסי בא לבקר הוריו. בערב שבת בא עם אביו ושני אחיו לבית הכנסת. כל המתפללים קיבלוהו ב"שלום עליכם". יוסי גבה, נעשה רציני ועצמאי. כל העינים היו נשואות אליו. הוא התפלל מנחה בהתלהבות רבה. כתום תפילת המנחה, ניגש אליו הגבאי והזמינו שיקבל את השבת. יוסי קיבל את ההזמנה, התעטף בטלית וניגש לבימה, ובקולו הערב פתח “לכו נרננה”. היתה זו תפילה רווית צלילים. כבקי ורגיל עמד והתפלל. לדרישת המתפללים התפלל גם מעריב, וכן למחרת שחרית ומוסף.

יוסי הקסים את הקהל בתפילתו ובשירתו. עם סיום התפילה והשירה הנעימה, מיהר הקהל ללחוץ ידיו ולומר לו “יישר כוח”. הילדים הביטו בדרך־ארץ על יוסי ואמרו אחד לשני: “זהו יוסי בן הישיבה”.

הגיעה שמחת־תורה. בבית הכנסת היתה אורה רבה, שרשרות צבעוניות ודגלונים קישטוהו, אך לא היה מצב רוח. כבר סיימו את ההקפה הראשונה, והשמחה צולעת. אז ניגש לבימה יוסי ועמו שני אחיו. הוא פתח בשירה שכולה עליצות, וכשהוא ושני אחיו מתופפים על השולחן, ובבית־הכנסת צהלה ושמחה. וכך חוזר בכל הקפה והקפה. ברם, יוסי לא הסתפק בזה, הוא יצא בריקוד נלהב, במלוא כוחו, ותוך כדי שירה משך את המתפללים למעגל שהלך והתרחב. יוסי היה מאושר על ששמח בשמחת־תורה.

מדי פעם בפעם מביא יוסי מהישיבה שירים וזמירות חדשים, ריקודים נלהבים, ידיעות בתלמוד ורעיונות חדשים מאירי עינים על התורה, כשהוריו מתברכים בלבם על שזכו לבן השוקד על התורה ומקיים הכתוב: “כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”.

מדי בוקר כשהיתה סבתא חנה פוקחת עיניה, ולאחר שנטלה ידיה, רחצה פניה והתפללה, פתחה את סדר יומה כשהיא יוצאת להשקות את הפרחים בחצרה. סבתא חנה אהבה מאוד את הפרחים; היא שתלה בערוגותיה פרחים צבעוניים והיתה נהנית ממראה זיוום. היא עברה מפרח לפרח, ניקתה כל גבעול ועלה כדי להרבות יופיים, והיתה אומרת לנכדיה: “הפרחים הם שירה”.

אך לא רק בחצר דאגה הסבתא חנה לפרחים; גם בחדרי דירתה העמידה עציצים בכדי חרס ובכלים אחרים, ושתלה בהם צמחים רבים, כדי להכניס את יופי הפרחים והירק גם לבית פנימה. וכך היתה נוהגת יום יום לבדוק כל שתיל, להשקותו ולחזק השתילים הרכים בסמוכה והיתה פותחת את תריסי הבית, כדי שקרני השמש תחדורנה פנימה ותלטפנה כל אחד מהם.

בעודה גוחנת מעל כל צמח ופרח, שמעה לפתע סבתא חנה את יללת החתולים שעמדו על מדרגות ביתה וקראו: מיאו! מיאו! כאילו אומרים לה “בוקר טוב, בוקר טוב, סבתא חנה, כבר הגיעה שעת ארוחת הבוקר, גם אנו רעבים”.

וסבתא חנה מחייכת, נכנסה למטבח והוציאה קעריות ויצקה לתוכן חלב ופררה פירורי לחם לתוכו. החתלתולים אכלו, שתו, הרימו ראשיהם ולקלקו שפתותיהם. עמדו סביב סבתא חנה, קראו מיאו! מיאו! כאומרים תודה רבה, תודה רבה, ויצאו לחצר להתחמם באור השמש.

השכנה שעמדה בחצר וראתה כיצד סבתא חנה מאכילה את החתלתולים, ניגשה אליה ושאלה אותה: “אמרי לי, סבתא חנה, למה את מאכילה את החתלתולים?”

חייכה סבתא חנה והשיבה: “הקב”ה ברא עולם גדול ויפה ובו יצורים רבים, זוכר כל אחד מהם ורחמיו על כל מעשיו, ואני רק בשר ודם, דואגת אך ורק לבעלי חיים אחדים ופרחים מעטים". נאנחה סבתא חנה ומלמלה עוד בשפתיה: “צער בעלי חיים”… רק אז נכנסה לביתה לסעוד פת־שחרית.

צודקת היתה סבתא חנה. ביתה היה פתוח כביתו של אברהם אבינו והיתה מדקדקת במצוות הכנסת אורחים, כשהיא עומדת עליהם, טורחת ומאירה פנים. מבקשת היתה מהאלקים שיזמן לה יום יום אורחים לביתה.

לב טוב היה לה. בכל יום היתה יוצאת משער חצרה, עומדת ותרה אחרי העוברים ושבים, וכשראתה עני אספה אותו אל ביתה, האכילה, השקתה אותו ונפרדה ממנו כשהיא נותנת לו נדבת ידה. התפרסם שמעה הטוב והשכימו לפתחה עניים רבים. טיפלה היא בהם באהבה ובמסירות, והם הודו לה ואמרו עליה: “כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון”.

בשבתות ובחגים הלכה סבתא חנה להתפלל בבית־הכנסת של “מושב זקנים”. היתה עוברת מזקנה לזקנה ומראה להן את פרקי התפילה בסידור ובמחזור. כשהיה הקורא בתורה קורא את הפרשה, –היתה סבתא חנה מתיישבת ליד הישישות, מספרת ומסבירה להן את הכתוב.

משכלת היתה הסבתא, קראה ספרים רבים וביותר אהבה ספרי שירה. לנכדיה דיקלמה שירים רבים בעל־פה וגם סיפורים סיפרה להם לרוב. אהבו מאוד הנכדים את סבתא וצהלו משמחה כאשר שמעו את צעדיה בעלותה במדרגות, מצלצלת בפעמון הדלת, נכנסת וסלה בידה ובו כל טוב לנכדיה. היתה מתיישבת בכורסה, פותחת את הסל, מוציאה דברי מתיקה וצעצועים ומחלקתם בין נכדיה, כשהיא מחבקת ונושקת אותם. והם מכרכרים ורוקדים סביבה ומצהלתם מתמלא הבית.

יום אחד נשאר הבית עצוב. סבתא חנה מתה. בכו הנכדים. עצובים היו החתולים. הפרחים הרכינו ראשם באבלם. נעצבו גם העניים.

אותו יום, יום סגריר היה, השמים נסגרו בעריפים, מטר דקיק ירד טיפות טיפות, ואמרו כולם: גם השמים עצובים ובוכים על מותה של הסבתא הטובה והצדקת.

היה זה לפני הרבה שנים, ואני נער בר־מצוה. בקצה רחוב תלמוד תורה שבנוה שלום שביפו, מול בנייני תלמוד תורה “שערי־תורה”, היתה מסעדה קטנה, בחדר צר שבקושי עמדו שם שני שולחנות וליד כל שולחן שני כסאות. בפתח המסעדה ליד הסף עמד שולחן ועליו תיבה גבוהה מזוגגת ובה כל מיני מאפה, דברי מתיקה וסיגריות. מסעדה זו היתה שייכת לזוג זקנים ישרים ותמימים. הזקן – קטן קומה, בעל זקן לבן שספר התהלים תמיד פתוח לפניו ובין אורח לאורח, קונה לקונה, שפתיו לא פסקו מלמלמל פרקי תהלים. הזקנה אף היא קטנת קומה, היתה עסוקה בבישול ובהכנת ה"סאלאטים" שינעמו לחיכם של האוכלים במסעדה. ותוך כדי שקידה בעבודתה היתה מקשיבה ברטט קודש לאמירת התהלים של בעלה ונאנחת ומתפללת אף היא בלחש.

לזוג הזקנים בן יחיד, נער בן עשר שנים, שכולם קראו לו “יוסילה חזן”. שם זה ניתן לו ל ידי חבריו בכיתה בתלמוד תורה, שם שדבק בו עד היום. ולמה נקרא כך? משום נטייתו לחזנות. עוד בהיותו בן שש, כשהלך עם אביו לבית הכנסת, היה יושב מרותק ליד אביו ומקשיב בדחילו ורחימו לתפילתו של שליח הציבור. גם כשילדים בני גילו יצאו אל חצר התלמוד תורה לשחק בשעת קריאת התורה, יוסילה חזן נשאר לשבת והקשיב לקורא בתורה. וכשיוסילה היה חוזר מבית־הכנסת, היה אוסף את ילדי החצר, מתעטף במגבת ומשמיע פרקי תפילה כשקולו ערב ונעים וכשהוא מסלסל בגרונו. הילדים היו מקשיבים וקוראים בהתלהבות “יוסילה יהיה חזן” והגדול שבחבורת הילדים הוסיף: “הוא כבר חזן”. ויוסילה לשמע המחמאות הראה את כוחו גם בטעמי המקרא, לקח חומש וקרא ממש כקורא בתורה וכן קרא את ההפטרה. היו הילדים מתפלאים מאד לכשרונו של יוסילה ומאז היו באים תמיד אל יוסילה להקשיב לרינתו ולתפילתו. וההורים הזקנים היו שבעי נחת.

גדל הילד ויהי לנער. קולו התחזק והפליא לחקות את שליחי הציבור שבנוה־שלום. כשיוסילה היה מסיים להכין שעוריו ולחזור לאור הנר בתלמוד תורה את דפי הגמרא שהוטל עליו לחזור ולשנן, היה בא אל המסעדה של הוריו. כשהפצירו בו האורחים היה משמיע פרקי תפילה של שבת ומועד, והיה מתאסף קהל סקרני ליד המסעדה הקטנה, והקהל והאורחים היו מוחאים כף ליוסילה חזן. כל פרוטה שיוסילה קיבל מהוריו היה אוסף בתיבת־פח ומחביאה במקום נסתר מעין איש. וכשהיו מתפרסמות מודעות ברחובות נוה שלום, המודיעות שחזן ידוע בא ליפו, והוא יתפלל בשבת בתלמוד־תורה, כשרק החלו במכירת כרטיסים, היה יוסילה ממהר וקונה לו ולאביו כרטיסים, שעליהם היה מודפס באותיות מאירות עינים “לשמוע אל הרינה ואל התפילה” ושמו של החזן הנודע והשבת בה יתפלל. אותה שבת, לא היה דומה לו ליוסילה, הוא ישב כמרותק למקומו בביצת הכנסת ליד אביו והקשיב קשב רב. וכך היה מעשיר את ידיעותיו בפרקי תפילה חדשים.

באחד הימים נפתחה חנות בבתי הבוכרים החדשים, שממול לרחוב התלמוד תורה, למכירת פטיפונים ותקליטי חזנות. היו אלה התקליטים הראשונים של יוסילה רוזנבלאט, שהיה מכונה כבר אז “מלך החזנים”. בעל החנות היה משמיע את תקליטיו של יוסילה רוזנבלאט והעוברים ושבים היו נעצרים ועומדים רתוקים למקומם ומקשיבים. בין העומדים ליד החנות החדשה היה גם יוסילה חזן. הוא עמד כולו קשב ולא הסיח דעתו מנגינת התקליטים. כך למד יוסילה חזן גם את פרקי החזנות של יוסילה רוזנבלאט. וכשהיה לבו של יוסילה חזן טוב עליו, היה אומר ומחייך, כולו קורן מאושר: “יוסילה רוזנבלאט הוא מלך החזנים ויוסילה חזן יהיה יוסילה השני”. היו הורים צוחקים ונהנים מאמרתו של בנם. יוסילה חזן נמשך כל כך אל החנות החדשה, לשמוע את התקליטים, עד שהיה נעדר מהבית שעות, וכשהוריו חיפשוהו היו מוצאים אותו יושב על שפת המדרכה ליד החנות החדשה. יושב כולו קשב, מבלי לשים לב לנעשה סביבו. חששו ההורים, שמא יזניח יוסילה את לימודיו בגלל אהבתו הגדולה לחזנות, וניסו למנעו מללכת לחנות החדשה. אך ללא הועיל.

באחד הימים בא חזן נודע מארצות הברית ויוסילה הלך לאולם בית הספר לבנות שבנוה־צדק להקשיב לתפילתו. כמו בכל פעם הקשיב היטב לפרקי תפילתו של החזן שהיו חדשים בעיניו. תפילתו של החזן מאמריקה עשתה עליו רושם עז, ואז גמלה ההחלטה בלבו לפנות אל החזן ולבקש ממנו עצה והדרכה. הוא החליט ועשה. באחד הימים ניגש עמו אביו אל החזן ויוסילה שר לפניו. מאז לא עזב החזן את הנער ובכל ימי שבתו בארץ לימדו פרק בחזנות. כל זה נמשך עד שהחזן חזר לארצות הברית.

כאשר מלאו לו 18 שנה החל להופיע כשליח ציבור בבתי כנסת שונים והקסים את שומעיו בתפילותיו.

היה זה במלחמת העולם השניה, בימים הקודרים כשהיתה חרדה בלב הישוב העברי, שחס וחלילה יפנה היטלר ימ"ש את קלגסיו לעבר סוריה. היינו שרויים בלילות באפלה, מפחד הפצצות האויב. עמדתי בחוץ לפני ביתי ושוחחתי עם מכר על המצב. והנה באפלה בקע ממקלט הרדיו באחד הבתים קולו של יוסילה חזן. הוא הופיע אז ברדיו ירושלים בתכנית “מלווה מלכה”, ושר פרקי חזנות ברגש רב. והיו תפילותיו מקבלות אז משמעות יתר. מלות־התפילה והצלילים הנוגים המשתפכים ירדו כטל־תחיה על הלב וגרשו ממנו כל עצב ומורך.

מאז נתפרסם יוסילה חזן כחזן ממש. ברם, למרות שהלך והצטיין בחזנותו, והקהל הקשיב לנגינותיו ברצון, סירב להיות חזן מקצועי, לא הסכים מעודו לקבל שכר בעד תפילתו. הוא ראה עצמו עבד השם ובעד עבודת השם לא יקבל שכר. באו עליו ימי מצוקה קשים ויוסילה היה זקוק לפרנסה, ומכריו לחצו עליו שיסכים לקבל מקום תפילה קבוע בשכר, אך לשווא.

מאז התגבשה החלטתו זו, הלך יוסילה לעבוד כפועל יומי בעבודות שונות ונהנה מיגיע כפיו. הוא נשאר חזן בלתי מקצועי, העובר לפני התיבה ומהנה את הציבור בקולו הערב וביכולתו הרבה, בשיכון בוא הוא גר ובבתי כנסת אחרים אליהם הוא מוזמן והכל שלא על מנת לקבל פרס. ברם, השם “יוסילה חזן” לא ניטל ממנו עד היום.

כזה הוא יוסילה חזן, שסירב להיות חזן מקצועי, אך גמר אומר בלבו להיות פועל עמל כל ימי חייו וליהנות מיגיע כפיו ועמלו.

מדי בוקר בבוקר פותחת אמו של עודד את דלת ביתה לרווחה ומן הבית יוצא עודד כשהוא יושב בעגלתו הקטנה ומסיעה בעזרת ידיו אל הרחוב, בדרכו לבית הספר לילדים נכים.

כשעודד נוסע בעגלתו כל העינים נשואות אליו. ילדי הרחוב אוהבים אותו, מרבים לדבר עמו, מספרים לו בדיחות. וכשעודד צוחק, שמחים כל הילדים. משתדלים הם להנעים לעודד את זמנו ובלבד שלא ישקע חלילה בהרהורי עצב. אף הגדולים אוהבים את עודד, דורשים בשלומו בחיבה ומשוחחים עמו. כי יודעים כולם שעודד נער נבון הוא ונעים לשוחח עמו.

כשעודד חוזר מבית־הספר וגזוזטרת ביתם באה בצל, יושב הוא בעגלתו בגזוזטרה וחברו רמי מאותו בית בו הם גרים, בא לשחק עמו במשחק “דמקה”. רמי הוא נער טוב לב וגורל חברו נוגע ללבו, והוא משתדל להמתיק לעודד את הזמן בו הוא מבלה אתו בצוותא. בימים האחרונים קנה אביו של עודד שחמט הנתון בקופסה נאה מעץ והוא מלמד את עודד ורמי את משחק השחמט. עודד, בהיותו מחונן במוח חריף, תפס בלי קושי את המהלכים והשתלט מהרה על שדה השחמט. המשחק גורם לו הנאה רבה. תוך כדי התלהבות שעודד מגלה במשחק הוא שוכח את גורלו המר.

ברם, יש ועודד נשאר יחידי בגזוזטרת ביתם. הנערים הלכו להם אל מגרש הכדורגל ואף חברו רמי, שהוא אוהב ספורט מושבע, ביניהם. יושב עודד בעגלתו הקטנה ומרבה להרהר. על מה חושב עודד? אולי על גורלו ואולי על עתידו. עוד מעט תמלאנה לו שלוש־עשרה שנה, נער בר־מצוה, איך יסדרו הוריו את החגיגה, איך יעלה לתורה, היחזיק מעמד ולא ירעד קולו; האם לא יתפרץ לפתע בבכי? על הכל חשב עודד. שמא כדאי שיחוג את חגיגת הבר־מצוה בשקט ובצנעה, בתוך חוג המשפחה בלבד. הוריו יקנו לו תפילין וסידור קטן נאה, הוא יתעטר בתפילין, ילמד להניחם ולברך עליהם וזה הכל. כך הרהר עודד ופניו לבשו ארשת רצינית. כשהרים עיניו ראה על ידו את אמו כשהיא מלטפת ראשו ונושקת לו על מצחו.

– בני, על מה אתה חושב?

– אני חושב על כך, – השיב עודד, – שבעוד שלושה חדשים אהיה בן שלושה עשרה שנה, אתעטר בתפילין ואעלה לתורה. ואני מהרהר בזה, שמא כדאי שלא תעשו לי חגיגה, לא תביאוני אל אולם ולא תזמינו תזמורת. תביאו אותי רק לבית־הכנסת, שם אעלה לתורה ואם תרצו תערכו קידוש וזה הכל. מוטב שלא אהיה מעורר חמלה…

– לא, בני, אבא ואני החלטנו לחוג את חגיגת הבר־מצוה שלך בכל ההדר. נשכור אולם, נזמין תזמורת, חבריך יבואו כולם־כולם, ישירו וישמחו. לא תקופח, בני, ולא ייגרע חלקך.

עודד הרים את עיניו כמבויש, חיבק בשתי ידיו את אמו, כשדמעות ניגרות מעיניו. ולפתע התאושש ופנה:

– הגידי לי, אמי, הלא המדע הרפואי בימינו כה מתפתח. האם ימצאו עוד הרופאים תרופה לריפוי רגלי ואוכל להניען וללכת ככל אדם?

רחמי האם נכמרו על בנה. נפשה ביקשה לבכות, אך התאפקה והשיבה:

– בני, ברצות השם, עם התפתחות המדע הרפואי תימצא התרופה גם לרגליך.

– אז, – קרא עודד בצהלת־לב פנימית, – אהיה מאושר…

הגיעה שבת בראשית, היא שבת הבר־מצוה של עודד. חבריו של עודד קישטו את בית הכנסת בדגלונים ובירק לאורך ולרוחב אולם בית הכנסת. עודד יצא מהבית בעגלתו ועל ידו אביו. גבאי בית הכנסת פתח את שני חלקי הדלת של בית־הכנסת לרווחה כדי לעשות דרך לכניסת עודד בעגלתו. כשנכנס עודד לבית הכנסת עבר רחש בין המתפללים. בשורה האחרונה הופנה הצדה כמה ספסלים לנוחיותו של עודד. האב עטף את בנו בטלית משי קטנה בעלת פסים תכולים. עודד החזיק את הסידור בידו והתפלל עם החזן. לידו עמד חברו המסור והנאמן רמי שלא זז ממנו אפילו לרגע קט. באותה שבת התפלל החזן הראשי של בית־הכנסת שהנעים בתפילותיו.

כשנקרא עודד למפטיר, “נסע” לתורה בעגלתו הקטנה שנעמדה ליד הבימה, עליה היה מונח ספר התורה. רשרוש עבר בין המתפללים. הורגש שמשהו נע בלבותיהם. בקול צלול וערב אמר עודד את הברכות, קרא את ההפטרה וברכות־ההפטרה בהטעמה רבה. ובכל עת קריאתו של עודד ונגינתו לפי טעמי־המקרא, היו עיני קהל המתפללים דומעות בחשאי, ועל אף קדושת השבת, היתה תוגה מעיקה על הלב. הכאב היה כללי, על הנער החמוד, יפה־התואר, החכם והנבון, הפיקח והממולח, שלא זכה ככל הנערים לעמוד על רגליו ולקרוא בתורה.

היחידי שעיניו לא דמעו היה עודד עצמו, כי תקוה חדשה נכנסה בלבבו. הלא כך אמרה לו אמו: “בני, עם התפתחות המדע הרפואי תימצא תרופה גם לרגליך”.

ואולי באמת. התקצר יד ה'?…

איש היה בירושלים ולו בית־מסחר לביצים. והיה האיש תם וישר וסוחר באמונה. מכל קצות־העיר היו באים אליו לקנות ביצים, כיהודים כערבים, כי נתחבב האיש על כל קוניו שידעו, כי דברתו אמת, ולא יפריז במחיר.

ולאיש אשה ותשעה ילדים פעוטים, שעל מכירת הביצים כלכלתם.

ויהי בבוקר אחד והאיש בא לחנותו, בדק כדרכו את הביצים, ומה נחרד במצאו כי חסרות עשרות ביצים. ויתמה האיש, כיצד זה קרה, איכה יכול היה גנב לפרוץ לחנות, והוא סוגר אותה על שלושה מנעולים גדולים וחזקים.

ויהי בבוקר השני, בבוא האיש אל החנות, שב ובדק ומצא שחסרות עשרות ביצים. וכן חזר ונשנה הדבר בכל בוקר. ויצטער האיש צער רב, כי פרנסתו נהרסת והולכת, ומה יהיה גורל אשתו וילדיו, כיצד יכלכלם?

עצוב ונכה־רוח עלה האיש לדירת הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, שפך לפניו מרי־שיחו וגודל צערו ודאגתו. הקשיב הרב סלנט לדבריו קשב רב, הרהר רגעים מעטים, ופנה אל האיש ואמר:

– בני, אל תצטער ואל תקח אל לבך, ה' יהא בעזרך. שמע לקולי ועשה כאשר אצווך. קח חמישים ביצה והניחן במים רותחים עד שתהיינה קשות, ואחר מכן הוציאן מהמים ושים אותן מעל הביצים בתיבות העליונות וסגור חנותך כרגיל. בבואך בבוקר לחנות יתגלה מי היה הגנב.

הלך האיש ועשה כמצוות הרב סלנט, הניח חמישים ביצים קשות וסגר החנות והלך לביתו.

ויהי למחרת בבוקר, כשבא האיש לפתוח חנותו, כמנהגו יום־יום, השתומם למראה־עיניו במצאו נחש מת בפתח הדלת. ביקש באיש עזרת העוברים־ושבים שעזרו לו לפתוח חנותו, והנה נתגלה בפניהם נחש מת באורך כמה מטרים, שהיה מונח כשבטנו מרוסקת. הנחש אכל את הביצים הקשות ונחנק ומרוב אכילה נתרסקה בטנו.

ויספר האיש לנאספים את חכמת הרב שמואל סלנט, שהבין כי הגנב אינו אדם אלא נחש.

הרב שמואל סלנט היה חביב לא רק על בני העדה היהודית, כי אם גם על בני עדות הנכרים. חיבה רבה גילה לו גם הפחה הירושלמי, אשר היה מתייעץ עמו ושואל בעצתו בענייני הציבור.

באחד הימים בא הרב אל הפחה, כדי לבטל גזרה שגזר הפחה על יהודי ירושלים, שלא יכלו לעמוד בה. כשנכנס הרב אל הפחה וזה ביקשו לשבת בכורסה המרופדת שליד שולחן־עבודתו, הרגיש הפחה שהרב סלנט הרים שולי הכפתן שלו, ורק אחר מכן התיישב בכורסה. כן הרגיש הפחה שהרב העלה משקפיו מעיניו והגביהם על מצחו. ויהי הדבר לפלא בעיני הפחה וישאל את הרב לאמור:

– יואיל נא כבוד הרב להבינני דבר מתמיה. אשאלו שתי שאלות: מדוע כבוד הרב הרים שולי הכפתן שלו בישבו בכורסה המרופדת שלי, האם לא נאה לרב לשבת בכפתן שלו בכורסה המרופדת שבביתי? ושאלה שניה: מדוע, כבוד הרב, אם אינו מביט דרך המשקפים, הרכיבם על המצח?

הקשיב הרב סלנט לשתי שאלותיו והשיב לפחה:

– אדוני הפחה, בעברי ברחובות עד בואי לביתו, בוודאי נדבק אבק הרחוב בכפתן שלי, ולא רציתי שהאבק יפול גם על הריפוד של הכורסה; ואשר למשקפים שהרכבתים על מצחי, הסיבה היא פשוטה וברורה, שמתוך רצוני לתת כבוד והערכה לפחה, הרמתי משקפי והרכבתים על מצחי, כדי לראות את הפחה בעיני…

נגר היה בירושלים, איש ישר ותמים, ירא אלקים, שומר תורה ומצוה. ושם האיש אברהם בר־גיורא. ויהיה אברהם עובד את ה' באמונה ונהנה מיגיע כפו ועמלו. ולאברהם אשה ובת יחידה, יפת תואר ויפת־מראה. איש פשוט היה אברהם, לא שנה ולא למד. אך ידע להתפלל ולקרוא בספר התהלים. היה משכים בבוקר עם שחר, אץ ונחפז לבית־הכנסת להתפלל עם ותיקים ולאחר התפילה היה שופך נפשו במזמורי־התהלים. מבית הכנסת מיהר אל ביתו, סעד אם אשתו ובתו פת שחרית ואחר כך החל בעבודת הנגרות. לקוחותיו הלכו והתרבו, כי היה אברהם מצניע לכת, ישר במשאו ומתנו ונתחבב ביושרו ובכנותו על כל אלה הבאים במגע עמו. אברהם היה ניחן בלב טוב, ולא שכח את העניים; הוא הירבה בצדקה ובמתנות לאביונים.

באחד הימים נסע אברהם עם אשתו ובתם היחידה לכפר עין גדי שבדרום, השוכן בחוף המערבי של ים־המלח, שהיה ידוע בכרמיו, – אל דודו שהשיא את בתו, כדי להשתתף בחג כלולותיה. ובשכנות אברהם גם איש בליעל. ויהי כאשר ראה שביתו של אברהם ריק מאדם, פרץ באפלת הלילה את שער ביתו, נכנס וחיפש ומצא בארון הבגדים שקלי כסף וזהב שאברהם חסך אותם מעמלו הרב במשך שנים רבות. לקח הגנב את כל כספו של אברהם ולא השאיר אפילו שקל אחד.

כשהאיר השחר יצא הגנב עם גניבתו ללכת אל בן אחיו שבכפר עין גדי, כדי להטמין את האוצר בכרמו לבל ייוודע הדבר לאיש. בהיותו בדרך תקפתהו מחלה קשה והוא צנח ומת.

בכפר עין גדי גר איש זקן ולו בן יחיד ושמו אליעזר. והזקן מופלג בימים, תשוש כוח ומרותק למיטתו. היה אליעזר יוצא לעבוד בכרמים, כדי לפרנס את אביו הזקן והחלש. באותו יום יצא אליעזר ללכת לירושלים, ובעברו בדרך מצא את הגנב מוטל מת. עמד וחפר קבר, כדי לקיים מצוות קבורת המת, ובעודו מפשיט בגדי המת מצא את אוצר שקלי הכסף והזהב של אברהם. שמח אליעזר שמחה גדולה על העושר הרב שבא לידו. קבר את המת וחזר לביתו עם האוצר.

בלילה חלם אליעזר חלום. איש זקן ונשוא פנים בא אליו ואמר לו: “אליעזר בני, ידעתי לבך הטוב, אל תגע בשקלי הכסף והזהב, לא שלך הם, כי אם של אדם עמל ישר ונקי כפיים מירושלים, תעלה לבירה ותחפש אחריו ותחזיר לו אוצרו”. קם אליעזר בבוקר ויאמר בלבו: הן זהו רק חלום והחלומות שווא ידברו. על כן לא יחזיר את האוצר וישמרנו לעצמו. מה עשה? יצא אל גן ביתו, לקח משור, ניסר ופתח פתח באחד העצים, טמן בו את האוצר וסתם הפתח.

עוד באותו לילה נתקשרו שמי עין גדי בעבים כבדים והשם שלח רוח סערה גדולה שהפילה גגות ועקרה עצים מהגן ואף העץ בו נטמן האוצר נעקר ונפל. ויהי למחרת היום, ואליעזר עובד בכרם, עבר איש ליד גנו של אליעזר. כשראה האיש את העצים המוטלים על הארץ, נכנס לגן ולקח עמו את העץ בו היה טמון האוצר ויעלהו לירושלים על מנת למכרו לנגר.

כשחזרו אברהם, אשתו ובתם מעין־גדי מהחתונה, מצאו את הבית פרוץ וכשניגשו וחיפשו בארון הבגדים, נמצא שכל מה שהיה בארון הושלך החוצה ושקלי הכסף והזהב אינם. ויצטערו אברהם ואשתו על הדבר, אך בהיותם אנשי אמונה קיבלו את הדבר באהבה ובדומיה. אמנם ניסה אברהם לחפש אחר הגנב, אך לשווא. והנה כאשר היה אברהם שקוע בעבודתו, נכנס אליו האיש עם העץ והציע לו לקנותו ממנו. אברהם קנה את העץ ומה התפלא כשניסר ופתח את העץ ומצא בו את אוצרו. ראה אברהם יד השם בכל זאת ויודה לשמו על חסדיו עמו.

אליעזר מעין גד, לאחר שמת עליו אביו, וביתו וגנו נהרסו על ידי הסערה, עזב את עין גדי ועלה לירושלים. הוא חיפש בגן את העץ וכשלא מצאו, הבין כי הענישו השם, על שלא קיים מה שציווה עליו הזקן בחלום. ויהי אליעזר הולך ברחובות ירושלים ומבקש עבודה, למען החיות את נפשו, אך לא מצא איש שיעסיקהו, עד שבא אל אברהם בר־גיורא ויתחנן בפניו שירחם עליו ויתן לו עבודה, כדי שלא יגווע ברעב. ואברהם ריחם על אליעזר וקיבלו לעבוד על ידו. ויהי אליעזר עובד אצל אברהם וסועד על שולחנו. באחת השבתות, כשישבו ליד השולחן וסעדו בצוותא את סעודת השבת, סיפר אברהם לאליעזר על אבדן אוצרו ומציאתו, אך לא גילה לו שהאוצר נמצא בעץ. הקשיב אליעזר לסיפורו של אברהם, חייך ושאל: “האם לא מצאת את אוצרך בעץ נבוב שנסתם פתחו?” כששמע אברהם דברים אלה יוצאים מפיו של אליעזר, הפציר בו שיגלה לו מאין הוא יודע על כך. ואז סיפר אליעזר לאברהם כל מה שקרה לו ועבר עליו בדבר האוצר.

למחרת השבת אמר אברהם לאליעזר: “מכיוון שהאוצר נמצא גם על־ידך, ואתה לא גזלתו, ברצוני לתת לך חלק מאוצר זה השייך גם לך, כי אתה מצאת אותו”. ברם, אליעזר סירב לקבל באמרו שהאוצר שייך לאברהם ורצון השם הוא שישאר בידיו. כשדיבר אברהם על לב אליעזר לקבל מידו חלק מהאוצר והוא סירב, ציווה על אשתו שתאפה חלת־שבת ותכניס לתוכה שקלי כסף וזהב, ואת החלה הזאת תתן לאליעזר העומד לצאת לעין גדי לבקר את משפחתו. קיבל אליעזר את החלה ויצא לדרך. בהגיעו לגבול, ראה פקיד המכס את החלה בידי אליעזר ויפציר בו שימכרנה לו. הסכים אליעזר ומכרה לפקיד.

באותו זמן השיא אברהם את בן אחותו המנוחה שגידלו בביתו. הוא שלח הזמנות לכל ידידיו והזמינם לבוא לחתונה, וגם פקיד המכס הוזמן לחתונה זו. ובימים ההם בירושלים, כל הבא לחתונה מביא עמו חלת־שבת ודבש. ויהי כאשר נאספו המוזמנים בא גם פקיד המכס ובידו חלת־שבת שאפתה אשת אברהם. התפלאו אברהם ואשתו על הדבר, אך לא אמרו מאומה לפקיד המכס. ויחליטו אברהם ואשתו לא נגוע בחלה זו עד שובו של אליעזר.

כשחזר אליעזר לבית אברהם, הראה לו את החלה ושאלו, כיצד קרה שהחלה שנתנה לו אשתו הוחזרה אליו. ויספר לו אליעזר את האמת, שפקיד המכס הפציר בו ועל כן מכר לו את החלה. אז לקח אברהם סכין ויחתוך את החלה, ומה נדהם אליעזר בראותו את שקלי הכסף והזהב. ויאמר אליעזר לאברהם נרגשות: “הן אמרתי לך שרצון השם הוא שהאוצר יהיה בידיך, כי רק שלך הוא”. וימשיך אליעזר לעבוד אצל אברהם ימים רבים ואברהם אהבו.

באחד הימים קרא אברהם לאליעזר ואמר לו: “זה שנים שאתה עובד אצלי, ראיתי יושרך ותום לבך, והרי ידעת כי גדלה בתי והיא יפה כחמה בשמים, ורבים החומדים יופיה וקסמה, אך אני החלטתי לתתה לך לאשה, בביתי תשבו ועמי תהיו כל ימי חיי, התאבה בזאת?”

אז החווה אליעזר קידה וישק לכף ידו של אברהם ויאמר: “מה גדולים חסדי השם עלי, ואיך לא אסכים לקבל הצעתך הנובעת מלב טוב וטהור”.

והחתונה של אליעזר ובתו של אברהם נערכה ברוב הוד והדר, ויחיה הזוג חיים מאושרים בביתו של אברהם ויתענגו על רוב טוב.