את אברהמ’לה כליזמר מנוה־שלום שביפו הכרתי מילדותי. גרנו ברחוב אחד. הוא היה מנגן להפליא על כינורו. כשרונו זה ירש מאביו שהיה מנגן ידוע בירושלים. בכל שמחה ובכל הזדמנויות אחרות היו מזמינים את אברהמ’לה כליזמר, כיהודים כערבים. מנגינתו היה מתפרנס בדוחק והיה חי עם אשתו וילדיו בצמצום.
בימים ההם היה רק קולנוע אחד ביפו, שהיה שייך לערבי עשיר שקראו לו “אבו־שאקוש”. הסרט היה אילם, וכדי למשוך אליו את הקהל וביחוד הנוער, הזמין אליו את אברהמ’לה כליזמר וביקשו לעבוד אצלו כמנגן. הקולנוע היה פתוח רק פעמיים בשבוע, במוצאי שבת ובליל שלישי. אברהמ’לה כליזמר היה עומד ליד הבד מצד שמאל והיה מפליא לנגן כדרכו, כשהוא מתאים נגינתו למוצג בסרט. אם העלילה בסרט היתה נוגה, היה אברהמ’לה מנגן ניגונים עצובים שהיו מזילים דמעות מעיני הרואים, ואם סופה של העלילה היה שמח, היה עובר לניגונים עליזים שהיו מרקידים את קהל הרואים; הערבים היו מוחאים כף, זורקים את התרבושים למעלה ותופסים אותם ורוקעים ברגלים, ומלווים את המנגינות בקריאות שמחה. אברהמ’לה כליזמר, כיהודי, רצה לספק את הנוער העברי, והגניב לתוך נגינותיו מנגינות יהודיות טהורות כמו: “זיבחו זבחי צדק וביטחו בה'”, “אם אין אני לי – מי לי”, “וטהר לבנו לעבדך באמת” – ואז היה הנוער העברי מצטרף למחיאות הכפים. אבו־שאקוש, בעל הקולנוע, הרגיש בדבר ושמח עליו, כי ידע היטב שרוב מבקריו יהודים ופרנסתו בעיקר מהם. כשההצגה היתה נגמרת, יצא אברהמ’לה כליזמר מהקולנוע, ואחריו כל הנוער, שהפציר בו לנגן גם מחוץ לקולנוע, ואז היו נוצרים מעגלים והנוער העברי היה רוקד בלב יפו הערבית, כשנוער ערבי מצטרף למעגלים והקהל המבוגר מוחא כפים.
ביחוד היה אברהמ’לה מפלא לנגן בתהלוכה החגיגית, בה הובל הילד הערבי הנימול, ברוב פאר והדר. בימים ההם לא היה חשמל, בכל פינת רחוב עמד עמוד ועליו תלוי לוכס. שני ערביים רחבי־כתפים ובעלי שרירים החזיקו בשתי מוטות־עץ כשראשיהם מחוברים אחד לשני וביניהם תלוי לוכס. את המוטות והלוכס נשאי הערביים צעד אחרי צעד. על סוס ערבי מגזע אצילים הושיבו את הילד שנימול. כידוע מלים הערבים את ילדיהם במלאת להם 13 שנה. אחרי הסוס הלכו נערות שנשאו בידיהן את המתנות שקיבל הילד הנימול מידידי הוריו. אחרי הנערות הלכו שני ערביים גברתנים ובידיהם חרבות. אברהמ’לה כליזמר היה מנגן כל הדרך וההולכים בתהלוכה מחאו כף, והנשים הערביות היו מוציאות מפיהן קריאות: “יא־ליל, יא־ליל” עד כדי החרשת אזנים.
לאחר שהתהלוכה יצאה מרחוב בוסטרוס (כיום רחוב דוד רזיאל) והגיעה לכל פינת רחוב, היתה השיירה נעמדת ושני הערביים בעלי החרבות יצאו בריקוד מזרחי טיפוסי. השניים היו מסתובבים במעגל, מנפנפים ומצחצחים בחרבות, ומדי פעם כשהיו נפגשים פנים אל פנים, התחיל קרב צחצוח חרבות שלופות. היתה זאת התגודדות ממש, שנעשתה ברוב אמנות, מבלי שאיש יפגע בחברו. החרבות שקשקו זו בזו ומחזיקיהן רקדו, כרכרו ופיזזו עד כלות הנפש. ואבהרמ’לה כליזמר היה משמיע ניגונים ערביים עליזים. תהלוכה זאת נמשכה דרך כל הרחוב הראשי של נוה שלום וחזרה עד בית הורי הילד הנימול. זאת היתה, בלשון הערביים, פנטסיה נהדרת. היהודים היו יוצאים, רואים בתהלוכה ומוחאים כף. בימים ההם הממשלה הבריטית טרם היתה בארץ ובין היהודים והערביים שררו יחסי־שכנות טובים.
לערביים לא היה מוהל משלהם והם השתמשו בזקן המוהלים היהודים ר' נחום וינשטיין, זכרו לברכה, שגילה מומחיות ובקיאות להפליא.
גם את ר' נחום וינשטיין הכרתי מילדותי. פעם כשביקרתי בביתו, הראה לי את הפנקס בו הוא רושם שמות כל ילדי היהודים שנימולו על ידו. בשער, באותיות מוזהבות, בחצי גורן עגולה, מצאתי כתוב: “וביום השמיני ימול בשר ערלתו”. בפנים היה בכל שורה רשום באותיות, כמו בספר התורה, מספר סידורי שם הילד והמשפחה, שמות הוריו, תאריך לידתו ומקום היוולדו. הוא הראה לי שכבר הגיע למספר עשרים אלף ופניו קרנו מאושר ונחת.
אברהמ’לה כליזמר היה טוב־לבב. בבואו לנגן בשמחה יהודית, לא גילה כל להיטות אחרי הפרוטה. בלב שלם השתדל לשמח ככל האפשר, וכמה שנתנו לו לקח מבלי לומר דבר. לא פעם היה בא לנגן בבתי עניים וסרב לקבל כל תשלום.
פעם קרה שנשים צדקניות השתדלו והשיאו יתומה מאב ומאם, שלא היה לה כל מודע וגואל. הנשים דאגו למלבושיה ולסידור כל ההכרחי בחדר הזוג. גם החתן היה צעיר עני ובודד. הכלה סרבה שיביאו את אברהמ’לה כליזמר לנגן בחופתה, מבלי שישלמו לו, ובחרה ללכת לחופה מבלי שינגנו לפניה. אחת הנשים הצדקניות גילתה אזנו של אברהמ’לה כליזמר שלבו נתמלא רחמים: – מה, – הוא קרא לאשה הצדקנית, כשהוא שם ידו על לבו, – הכלה היתומה תלך לחופה בלי נגינה? היה לא תהיה! אברהמ’לה עוד חי – תודה לאל!
בשעה הקבועה הופיע לפתע אברהמ’לה כליזמר והחל לנגן. כל נפשו יצק לכינורו בנגינה זו, שימח והרקיד. וכשהלכה הכלה היתומה לחופה, בא אברהמ’לה לקראתה ופתח במרש החתונה של מנדלסון, וכשחזרה ניגן נגינות יהודיות עליזות. הכלה נתנה בו מבט, כמודה לו, ואחר מכן השפילה עיניה שהיו אדומות מדמעות שמחה. כשנפרד אברהמ’לה מהחתן והכלה, אמרה זו, שלא תשכח מעשהו הטוב והאנושי כל ימי־חייה.
כשעלה אברהמ’לה באותו לילה על מיטתו, חשב על מעשהו הטוב. תודה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותי במצוה כה גדולה, לשמח כלה יתומה, עניה מסכנה, מבלי לקבל כל שכר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות