השמעתם פעם את שמו של דוד רזיאל, אחד מגיבורי האומה שבגבורתו קידש שם שמים ברבים. הנה ואספר לכם משהו מחייו ופעלו. בן שלוש וחצי היה דוד בבואו ארצה עם הוריו. והימים ימי מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נלחמו בתורכים ששלטו אז בארץ ישראל והתקרבו לגבולותיה. התורכים גרשו אז מארץ ישראל את כל הנתינים הרוסיים וביניהם משפחתו של דוד רזיאל. בערך שמונה שנים עבר דוד עם משפחתו בארצות שונות עד שזכו לחזור למולדת. בהיות דוד בן 5 התחיל ללמוד ובהגיעו לגיל 8 ידע כמעט את כל התנ"ך בעל־פה, ובהגיעו לגיל 12 ידע בעל־פה את כל ששת סדרי המשנה עם פירושי ה"ברטנורא". בקריאתו ובלימודו בתנ"ך התרשם מאד מהגבורה והתפארת של אבותינו בימי קדם ועוד בשחר ילדותו גילה את רצונו העז להלחם לשחרור עמנו וארצנו וללכת בדרכי אבותינו הקדומים. פעם הצליח כל כך ושיכנע את חבריו למשחק, ילדים רוסיים בסאראטוב, בדבר צדקת תביעתו על ארץ ישראל, עד שהתנדבו “לשם הצדק” להצטרף לגדודו ו"לכבוש" את הארץ מידי התורכים למען היהודים. דוד היה תלמיד בית הספר “תחכמוני” שבתל אביב, בית הספר הריאלי שליד “תחכמוני”, תלמיד ישיבת “מרכז הרב” של הרב רא"י הכהן קוק זצ"ל (הרב הראשי הראשון לא"י) ותלמיד האוניברסיטה העברית, בה השתלם במדעי היהדות, במתימטיקה ובפילוסופיה.

הטבח הגדול והאכזרי שערכו הערבים בשנת תרפ"ט בחברון ובישיבת סלובודקה שהיתה שם, הסעיר מאד את רוחו ונפשו. הוא החליט כי יש ליצור כוח מול כוח. אי אפשר עוד שהיהודים יובלו כשיות לטבח, מבלי שיגנו על חייהם. כל היהודים, ולו גם בני ישיבות, חייבים ללמוד לאחוז בנשק.

…מזוודה קטנה היתה לדוד רזיאל, מצופה בד תכול כמראה שמי המולדת, ובזוויות המזוודה מגיני דוד מוזהבים. סגורה היתה המזוודה תמיד במנעול מוזהב קטן שמפתחו היה נשמר בארנקו של דוד רזיאל. עין איש לא יכלה להציץ אל תוכה. מזוודה מיסתורית היתה שהרבתה את התעלומה סביבה. רק דוד רזיאל הוא שידע את הצפון בתוכה, מה רב האוצר שבה ומה גדול הנכס היקר שהוא שמר עליו. אל כל אשר הלך ואל כל אשר בא, היה לוקח עמו את המזוודה. היא נעשתה צמודה לו והוא צמוד אליה. גם בדרכים הקשות ביותר ובמצבי הנפש הקשים ביותר לא נפרד דוד ממזוודתו החמודה. רבים ניסו לנחש מה נמצא במזוודה, ניחשו אך לא מצאו. חבריו ניסו לא פעם לשאול את דוד על המזוודה, אך הוא החריש ולא גילה סודו לזולתו. חשבו, בוודאי תכניות לו במזוודה כיצד לגרש את האנגלים מהארץ; בלי כל ספק יש במזוודה מפות של שטחי־קרב ותרשימי־הגנה, אך לא כן היה הדבר. משהו שונה היה במזוודה אשר בהגלותו הוכיח מה עמוקה ושורשית היתה נשמתו של דוד רזיאל, ספוגת יהדות מסורתית מקורית, ורק במותו הטראגי של דוד רזיאל נתגלה סודה של המזוודה המיסתורית הקטנה.

היה זה בעיראק, כאשר פרץ המרד של ראשיד־עלי שנעזר במישרים ע"י המרצחים הגרמנים ההיטלראים. סכנת כליון התקרבה לארצנו. נצחונו של המורד העיראקי היה מביא חלילה את הצבא הגרמני ואת האוויריה הגרמנית למבואותיה של ארץ ישראל, שגורלה היה נחרץ, באשר בימים ההם לא היו כאן אלא כוחות הגנה מועטים ביותר. אז, בימים חשוכים של חרדה ועצבות בלב, נקרא דוד ויצא לעיראק בשליחות צבאית חשובה, לפעולה רבת משמעות מאחורי הקווים של המורד ראשיד־עלי. דוד רזיאל בראש קבוצת צעירים עבריים עשויים לבלי חת יצאו למלא את אחד התפקידים החשובים ביותר בהכנעת המורדים ובכיבוש בגדד. בסופה של פרשה זו יצא דוד רזיאל כמנצח, אך לא זכה לשוב אל מולדתו. הוא נפל שדוד בארץ נכריה במצודה. ושם על חופי אגם רוכניה נקבר. ואז הוסר הלוט מעל המזוודה המיסתורית.

כשהוחזרה המזוודה מעיראק פתחו אותה ונמצאו בה… תנ"ך, סידור התפילות שלו, תיק מקטיפה ועליו ציור הכותל המערבי ברקמת חוט זהב, אשר מעל לו רשומות המלים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, ובו, בתיק, טלית ותפילין. כל אלה ליוו את דוד רזיאל עד רגעי חייו האחרונים. גם בקווי החזית, בחפירות האש ובשדה הקטל, היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין ושופך לבו לפני קונו, גם בתוך ברק היריות ורעמי התותחים.

…אכן, נתגלה סוד המזוודה המיסתורית הקטנה, אך ביותר נתגלתה נשמתו היהודית של דוד רזיאל שחי ומת בגבורה.