באחת השבתות בלכתי לבית־הכנסת כדרכי, נתקלתי בקבוצת אנשים שצעדה בשני טורים לעבר בית־הכנסת. כשהתקרבתי ראיתי זקן ואיש בשנות העצה, שני צעירים ושלושה נערים. בבואם לבית־הכנסת, ניגש אליהם הגבאי והראה להם המקומות שנועדו עבורם לתפילה. הפמליה תפסה שולחן שלם ועוררה סקרנות רבה. כשסקרתי במבטים ראשונים את אנשי הכבודה נתרשמתי כי האנשים הם עולים חדשים ודמות כפריים להם. הגבאי לחש על אזני, שאלה אורחים שבאו מכפר בגליל אל קרובם שבשכונתנו, כדי לחוג טכס הבר־מצוה של אחד הנערים. ישבתי קרוב לאורחים והבחנתי שאחד המתפללים נתיישב לידם, הראה להם בסידור סדר התפילות ולימדם ברכות העליה לתורה, רק אל נער הבר־מצוה לא שעה. הייתי סבור שהנער בוודאי מוכן וכי לימדוהו הברכות וטעמי־ההפטרה. ומה התפלאתי כשקראו את הנער לששי ולא למפטיר. ברם, מיד התחוור לי העניין: כשחתן הבר־מצוה פתח פיו לברך ברכת העליה לתורה, לא נשמע קולו, אלא רק לחישה בלבד; קולו היה כה צרוד ובלתי ניתן לשמיעה, עד שעורר רחמי המתפללים. נוגה וקודר, לאט הנער את הברכה, כשעל פניו השתפכה ארשת של עצבות. מאישוני עיניו הציצה תוגה חרישית. הקורא בתורה בבית־הכנסת היה נער כבן שלוש עשרה וחצי, שקרא בקול חזק ונעים. הביט בו חתן הבר־מצוה, כשמעיניו זלגו דמעות. כשהוא ניצב ליד הבימה, ראשו מושפל ועיניו מורדות, קינא בנער הקורא בתורה.
שמו האמתי של חתן הבר־מצוה היה אלכס, אלא שעם בואו לארץ, הוחלף שמו לעוזי. למן יום לידתו בהונגריה נשאר צרוד. כל מאמצי הרופאים הגדולים לא הועילו לחזק במעט את קולו. הרחק מישוב יהודי גרו הוריו בהונגריה בין הגויים והיו עובדי־אדמה. כשנתחוללה המהפכה בהונגריה, הוגלו לפולניה. במשך השנים התרחקו מהיהדות, וכמעט שהתבוללו ונטמעו בין הגויים. בפולין נפגשו במקרה עם יהודי שבא מישראל שהיה לפנים בעל אחוזה בפולין, ובא למכור רכושו. מפי היהודי הישראלי שמעו האנשים על מדינת ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הזקן – הסבא של עוזי – התעוררו בו רגשותיו היהודיים. בלב פועם ובעינים דומעות הקשיב לסיפורי היהודי ממדינת ישראל, על עובדי אדמה יהודיים במולדתם הריבונית. הזקן השפיע על בנו לחתור לקראת הנסיעה מפולין למדינת־ישראל.
באחד הימים הגיעה המשפחה אל מושבה עברית בגליל, וכאן חל מפנה עצום בחיי המשפחה. לפי דרישת הסבא, הכניסו את עוזי לבית־ספר ממלכתי־דתי. עוזי בא אל בית־הספר חבוש כיפה לבנה כשהמלה “ציון” רקומה עליה בתוך מגן־דוד מוזהב. בימים הראשונים היה כולו נפעם ומלא רגש. חיש מהר קלט את השפה העברית. מלכתחילה היה שרוי בצער, מי יודע אם התלמידים היהודים לא ילעגו לקולו הצרוד כאשר לעגו לו התלמידים הגויים בגולה, אך לאחר זמן נרגע. התלמידים סובבו מהר את חברם החדש, התיידדו עמו ולא לעגו לקולו הצרוד הרפה, אלא נתמלאו רחמים גדולים עליו וקרבוהו. שיתפוהו במשחקים, הזמינוהו לבתיהם והראו לו חיבה רבה. עוזי היה מופתע מהיחס הלבבי בו נפגש בארץ־מולדתו העברית.
וכך עברו שנים. עוזי התערה בבית־הספר והיה אחד התלמידים המעולים. לא אחת הצטער שאינו יכול להיות נשאל על־ידי המורה ולהשיב, אך בכל עבודותיו שבכתב הוכיח שקדנותו וידיעותיו. היהדות מצאה חן בעיני עוזי. לימוד־התורה, המשנה והגמרא פתחו לו אפקים חדשים. אוהב הוא את התפילה ומתפלל ברגש רב. רגשי שמחה מלאו לבו והודיה לבורא עולם, על שזכה לחיות וללמוד בין ילדי־ישראל.
ברם, כשהתקרב מועד טכס הבר־מצוה, נתמלא עוזי עצבות. כיצד יעלה לתורה, כיצד יקרא הברכות וההפטרה, ואין לו כל קול. כדי למנוע מעוזי צער מיותר, נתקבלה עצת הסבא, לחוג את טכס הבר־מצוה בתל־אביב, בשכונה מרוחקת, במקום שאין מכירים אותו. כשנודע הדבר לחבריו שבכיתה הצטערו מאד וניסו לדבר על לבו שישאר במקום, אך כל שידוליהם לא הועילו. עוזי הסביר להם, שהוא לא יוכל לשאת את הכאב והעלבון, אם יעלה לתורה במקום־מגוריו. וכיוון שעליו בכל זאת לעלות לתורה, יעשה זאת בבית־כנסת שמתפלליו אינם מכירים אותו. חבריו של עוזי נוכחו לדעת שאין בכוחם לשנות החלטת חברם, בחרו מתוכם שני נערים שנלוו אל עוזי לתל־אביב. אלה היו שני הנערים שישבו ליד עוזי בבית הכנסת.
לאחר התפילה נערך קידוש. המתפללים התיישבו ליד שולחנות ערוכים, רב־השכונה קידש בקול, ולאחר ששתו לחיים ואיחלו לעוזי, לאביו ולסבו, פתח הרב ואמר: “שאלו פעם את הינוקא האדמו”ר מסטולין – מנין היה לך הכוח להתגבר על יצר הרע, הרי ידוע שעד גיל 13 יש לו לאדם רק יצר־הרע. על כך השיב הינוקא: אמרתי לו ליצר־הרע, חכה לך, יצרי־הרע, המתן בסבלנות והנח לי. בתורה כתוב, על פי שנים עדים יקום דבר, ואי־אפשר לי לשמוע רק צד אחד. לכשאהיה בן שלוש־עשרה, יהיה לי גם יצר־טוב, ואז אדע דעתו של מי עדיפה ואוכל לבחור הטוב והיפה. ומעתה, פנה הרב אל עוזי, כיוון שיש לך גם יצר־טוב, הרי לא קשה לדעת שיש לבחור ביצר הטוב המשפיע על האדם לעשות אך ורק הטוב ולא הרע". מיד לאחר נאום הרב, החלו המסובים לשיר “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”. שעה ארוכה נמשכה השירה, תוך ריקוד במעגל שמשך אליו גם את עוזי וחבריו. עוזי, שבעומק לבו עוד חש בכאבו, לא יכול היה לשיר, הן בגלל קולו הצרוד והן בגלל מצב־רוחו, שלא יכול לחוג חגו במקום מגוריו. וראה זה פלא: הוא החל להניע שפתותיו ורגליו טופפו כשהשמחה אחזה בכל שלהבת־אשה כל ישותו. הוא שר ורקד, כשמעיניו זלגו דמעות־שליש, אך הפעם לא היו אלו דמעות של עצבות, אלא דמעות של שמחה. היתה זו הפעם הראשונה שהנער החולה עוזי טעם מטעמה של השמחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות