כשסיים יוסי את בית הספר הממלכתי־דתי, שלחו אביו לישיבת “כפר הרואה”. שמחה גדולה אפפתהו ביוודע לו החלטת אביו וחיכה בצפיה גדולה לרגע הגדול ביותר בחייו. בוקר אחד נפרד מאביו ואמו, מאחיו ואחיותיו הקטנים, נשק למזוזה ויצא לדרך ומזוודתו בידו. הכיפה העגולה של הישיבה רמזה לו מרחוק בנסעו במכונית על הכביש. לבו הלם בחזקה. דומם הרהר בעתיד חייו, והחלטתו נחושה כחניך “בני עקיבא” להמשיך במסורת, להכנס לישיבה וללמוד בשקידה עצומה. כשהגיע לישיבה ישבו התלמידים ולמדו סוגיה בגמרא; ראש המתיבתא הסביר את הסוגיה הסברה מקיפה, משכנעת וכובשת־לב. יוסי היה עייף מהדרך, התיישב בפינה והקשיב ללימוד. בתום הלימוד פרצה שירה אדירה רווית דבקות על הפסוק: “אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני”… שירה נלהבת זו, הביאה את יוסי להתרגשות. הוי, כמה היה רוצה להצטרף לשירה, להכנס למעגל ולרקוד, אך עליו לחכות, עוד חזון למועד. כשנח יוסי מעמל הדרך, נכנס למשרד ומשם לחדר בו ישכון.

עברו שבתות אחדות, והעדרו של יוסי היה מורגש בבית־הכנסת בו מתפלל אביו. יוסי שהיה אהוב על כל המתפללים, היה חסר להם. ברם, כששאלו את אביו: “איה יוסי”, השיב בגאווה ובשמחה: “יוסי נסע לישיבה”.

זכור זכרו המתפללים את מעשהו הטוב בחורף אחד בו ירדו גשמים עזים. נחל אילון עלה על כל גדותיו. ביתם של הורי יוסי עמד קרוב לנחל. כל הבתים נשטפו. גם הורי יוסי והילדים הועברו בסירה למקום מבטחים. יוסי, הנער הטוב, שכח את ההרס והחורבן שהשטפון גרם לביתם ולחפצים שהיו בו; הוא אמר לאביו: “אבא, ומה על ספרי התורה שלנו?” ובעוד אביו נבוך ומדוכא ממצבו הקשה, רץ יוסי אל הגבאי וצעק במלוא כוחו: “ר' יצחק, בוא ונציל את ספרי התורה”. במסירות נפש נכנס יוסי יחף לבית־הכנסת ומכנסיו מופשלים, בתוך ביצה גדולה ודביקה הגיע אל ארון הקודש ופתח דלתותיו והסתכל היטב פנימה. מה שמח בו לבו במצאו ספרי התורה יבשים ובלתי נפגעים. מיד פתח החלון ובישר לגבאי: בשורה טובה בפי ספרי התורה שלמים ויבשים. על שאלת הגבאי, אם אפשר להשאיר את ספרי התורה, ענה יוסי שהמים הגיעו לגובה מטר ורבע וספרי התורה נמצאים בגובה של מטר וחצי. יוסי החל לשיר בהתרגשות: “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”. הוא נשק לספרי התורה, סגר דלתות ארון־הקודש ויצא. כשהגיע למדרכה, תפס הגבאי בשתי ידיו ראשו של יוסי ונשק לו. בשבת הודיע על כך הגבאי לקהל המתפללים ונעשה “מי שברך” ליוסי גיבור־היום.

עברה שנה ויוסי בא לבקר הוריו. בערב שבת בא עם אביו ושני אחיו לבית הכנסת. כל המתפללים קיבלוהו ב"שלום עליכם". יוסי גבה, נעשה רציני ועצמאי. כל העינים היו נשואות אליו. הוא התפלל מנחה בהתלהבות רבה. כתום תפילת המנחה, ניגש אליו הגבאי והזמינו שיקבל את השבת. יוסי קיבל את ההזמנה, התעטף בטלית וניגש לבימה, ובקולו הערב פתח “לכו נרננה”. היתה זו תפילה רווית צלילים. כבקי ורגיל עמד והתפלל. לדרישת המתפללים התפלל גם מעריב, וכן למחרת שחרית ומוסף.

יוסי הקסים את הקהל בתפילתו ובשירתו. עם סיום התפילה והשירה הנעימה, מיהר הקהל ללחוץ ידיו ולומר לו “יישר כוח”. הילדים הביטו בדרך־ארץ על יוסי ואמרו אחד לשני: “זהו יוסי בן הישיבה”.

הגיעה שמחת־תורה. בבית הכנסת היתה אורה רבה, שרשרות צבעוניות ודגלונים קישטוהו, אך לא היה מצב רוח. כבר סיימו את ההקפה הראשונה, והשמחה צולעת. אז ניגש לבימה יוסי ועמו שני אחיו. הוא פתח בשירה שכולה עליצות, וכשהוא ושני אחיו מתופפים על השולחן, ובבית־הכנסת צהלה ושמחה. וכך חוזר בכל הקפה והקפה. ברם, יוסי לא הסתפק בזה, הוא יצא בריקוד נלהב, במלוא כוחו, ותוך כדי שירה משך את המתפללים למעגל שהלך והתרחב. יוסי היה מאושר על ששמח בשמחת־תורה.

מדי פעם בפעם מביא יוסי מהישיבה שירים וזמירות חדשים, ריקודים נלהבים, ידיעות בתלמוד ורעיונות חדשים מאירי עינים על התורה, כשהוריו מתברכים בלבם על שזכו לבן השוקד על התורה ומקיים הכתוב: “כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”.