מדי בוקר בבוקר פותחת אמו של עודד את דלת ביתה לרווחה ומן הבית יוצא עודד כשהוא יושב בעגלתו הקטנה ומסיעה בעזרת ידיו אל הרחוב, בדרכו לבית הספר לילדים נכים.
כשעודד נוסע בעגלתו כל העינים נשואות אליו. ילדי הרחוב אוהבים אותו, מרבים לדבר עמו, מספרים לו בדיחות. וכשעודד צוחק, שמחים כל הילדים. משתדלים הם להנעים לעודד את זמנו ובלבד שלא ישקע חלילה בהרהורי עצב. אף הגדולים אוהבים את עודד, דורשים בשלומו בחיבה ומשוחחים עמו. כי יודעים כולם שעודד נער נבון הוא ונעים לשוחח עמו.
כשעודד חוזר מבית־הספר וגזוזטרת ביתם באה בצל, יושב הוא בעגלתו בגזוזטרה וחברו רמי מאותו בית בו הם גרים, בא לשחק עמו במשחק “דמקה”. רמי הוא נער טוב לב וגורל חברו נוגע ללבו, והוא משתדל להמתיק לעודד את הזמן בו הוא מבלה אתו בצוותא. בימים האחרונים קנה אביו של עודד שחמט הנתון בקופסה נאה מעץ והוא מלמד את עודד ורמי את משחק השחמט. עודד, בהיותו מחונן במוח חריף, תפס בלי קושי את המהלכים והשתלט מהרה על שדה השחמט. המשחק גורם לו הנאה רבה. תוך כדי התלהבות שעודד מגלה במשחק הוא שוכח את גורלו המר.
ברם, יש ועודד נשאר יחידי בגזוזטרת ביתם. הנערים הלכו להם אל מגרש הכדורגל ואף חברו רמי, שהוא אוהב ספורט מושבע, ביניהם. יושב עודד בעגלתו הקטנה ומרבה להרהר. על מה חושב עודד? אולי על גורלו ואולי על עתידו. עוד מעט תמלאנה לו שלוש־עשרה שנה, נער בר־מצוה, איך יסדרו הוריו את החגיגה, איך יעלה לתורה, היחזיק מעמד ולא ירעד קולו; האם לא יתפרץ לפתע בבכי? על הכל חשב עודד. שמא כדאי שיחוג את חגיגת הבר־מצוה בשקט ובצנעה, בתוך חוג המשפחה בלבד. הוריו יקנו לו תפילין וסידור קטן נאה, הוא יתעטר בתפילין, ילמד להניחם ולברך עליהם וזה הכל. כך הרהר עודד ופניו לבשו ארשת רצינית. כשהרים עיניו ראה על ידו את אמו כשהיא מלטפת ראשו ונושקת לו על מצחו.
– בני, על מה אתה חושב?
– אני חושב על כך, – השיב עודד, – שבעוד שלושה חדשים אהיה בן שלושה עשרה שנה, אתעטר בתפילין ואעלה לתורה. ואני מהרהר בזה, שמא כדאי שלא תעשו לי חגיגה, לא תביאוני אל אולם ולא תזמינו תזמורת. תביאו אותי רק לבית־הכנסת, שם אעלה לתורה ואם תרצו תערכו קידוש וזה הכל. מוטב שלא אהיה מעורר חמלה…
– לא, בני, אבא ואני החלטנו לחוג את חגיגת הבר־מצוה שלך בכל ההדר. נשכור אולם, נזמין תזמורת, חבריך יבואו כולם־כולם, ישירו וישמחו. לא תקופח, בני, ולא ייגרע חלקך.
עודד הרים את עיניו כמבויש, חיבק בשתי ידיו את אמו, כשדמעות ניגרות מעיניו. ולפתע התאושש ופנה:
– הגידי לי, אמי, הלא המדע הרפואי בימינו כה מתפתח. האם ימצאו עוד הרופאים תרופה לריפוי רגלי ואוכל להניען וללכת ככל אדם?
רחמי האם נכמרו על בנה. נפשה ביקשה לבכות, אך התאפקה והשיבה:
– בני, ברצות השם, עם התפתחות המדע הרפואי תימצא התרופה גם לרגליך.
– אז, – קרא עודד בצהלת־לב פנימית, – אהיה מאושר…
הגיעה שבת בראשית, היא שבת הבר־מצוה של עודד. חבריו של עודד קישטו את בית הכנסת בדגלונים ובירק לאורך ולרוחב אולם בית הכנסת. עודד יצא מהבית בעגלתו ועל ידו אביו. גבאי בית הכנסת פתח את שני חלקי הדלת של בית־הכנסת לרווחה כדי לעשות דרך לכניסת עודד בעגלתו. כשנכנס עודד לבית הכנסת עבר רחש בין המתפללים. בשורה האחרונה הופנה הצדה כמה ספסלים לנוחיותו של עודד. האב עטף את בנו בטלית משי קטנה בעלת פסים תכולים. עודד החזיק את הסידור בידו והתפלל עם החזן. לידו עמד חברו המסור והנאמן רמי שלא זז ממנו אפילו לרגע קט. באותה שבת התפלל החזן הראשי של בית־הכנסת שהנעים בתפילותיו.
כשנקרא עודד למפטיר, “נסע” לתורה בעגלתו הקטנה שנעמדה ליד הבימה, עליה היה מונח ספר התורה. רשרוש עבר בין המתפללים. הורגש שמשהו נע בלבותיהם. בקול צלול וערב אמר עודד את הברכות, קרא את ההפטרה וברכות־ההפטרה בהטעמה רבה. ובכל עת קריאתו של עודד ונגינתו לפי טעמי־המקרא, היו עיני קהל המתפללים דומעות בחשאי, ועל אף קדושת השבת, היתה תוגה מעיקה על הלב. הכאב היה כללי, על הנער החמוד, יפה־התואר, החכם והנבון, הפיקח והממולח, שלא זכה ככל הנערים לעמוד על רגליו ולקרוא בתורה.
היחידי שעיניו לא דמעו היה עודד עצמו, כי תקוה חדשה נכנסה בלבבו. הלא כך אמרה לו אמו: “בני, עם התפתחות המדע הרפואי תימצא תרופה גם לרגליך”.
ואולי באמת. התקצר יד ה'?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות