ראתה סִגָל הקטנה, שכל הילדים רצים אל העץ הגדול שמעבר לגדר, רצה גם היא. השליכה את הכדור מידה ורצה. אמנם היא קטנה, ואינה יכולה להשיג את הילדים, אבל איך אפשר לְהִשָאֵר במקום, כאשר הכל רצים לשם? מי יודע מה מצאו שם. אולי קפוד? ואולי צב? ואולי דבר… שאי־אפשר לדעת מה?

כאשר הגיעה סִגָל לשם, כבר היו כלם ליד העץ. ואז ראתה גוזל רך מוטל על האדמה ומצפצף־בוכה: “ציף־ציף־ציף”.

סִפֵּר אֶרז, שראה את הגוזל צונח ונופל מן העץ. נָשְׂאו הילדים את ראשיהם למעלה, וראו שם קן קטן. בודאי נִשְמַט הגוזל מן הקן הזה. לא ראו שם לא צפור ולא גוזלים. לא ראו ולא שמעו דבר. כנראה, מתעופפת אמו של הגוזל ומחפשת מזון, והוא בן יחיד, אין לו אח, ואין לו אחות.

– מסכן! – הצטער אליעזר.

אבל עמי היה מְרֻגָז על הגוזל:

– מה יש? אולי השתולל, לא שמע בקול אמא־הצפור, לא נזהר, התקרב אל הפתח של הקן ונפל. מי אשם לו?

– לא נכון – הֵגֵנָה עליו ברוריה – הוא קטן כל־כך, וַעֲדַיִן אינו יכול לזוז.

– אם כן איך נפל? – לא הסכים עֻזִי לדעתה.

– זה הכל לא חשוב! – החליט ליאב. – אבל איך אפשר להחזיר אותו לקן לפני שאמא תַחֲזֹר? אם היא לא תמצא אותו, היא תצטער מאד. תַחשֹב, כי מישהו לקח ממנה את הילד שלה.

חָשבו, חשבו והחליטו לגשת לַבַית הסמוך ולבקש את הסֻלם העומד שם, וכך יוכלו להחזיר את הגוזל לקנו.

כך עשו. אבל כשהרימו את הגוזל מן האדמה, ראו טִפַּת דם על רגלו – כנראה, נפצע בעת הנפילה.רצתה ברוריה לקרא לאמה החובשת, שתַּחְבֹּש את רגלו של הגוזל. אבל ארז לא הסכים:

– לצפרים אין רופאים, ואין להם צרך ברופאים. או שהפצעים מתרפאים מעצמם, או שהצפרים־האמהות יודעות לטפל בגוזלים הפצועים.

וארז יודע, הוא הגדול בין הילדים. הסכימו כלם לדבריו, והעלו את הגוזל לקנו.

אחרי שהחזירו את הסלם למקומו, התפזרו הילדים והלכו למשחקיהם. גם סִגָל חזרה לֶחצר. היא שמחה מאד, כי הצפרים יודעות לרפא פצעים, וכי גם הגוזל הזה יבריא מהר.

אבל כאשר חזרה לחצר, לא יכלה עוד לשחק בכדור. ישבה לה בפנה לא הרחק מערוגת הפרחים, וחשבה על הגוזל המסכן, שעדין לא צמחו לו כנפים, ואין הוא יכול לזוז ממקומו. וחשבה, וחשבה עוד.

על מה חשבה? – על דברים רבים.

על זה שהצפרים קטנות כל־כך וגרות על עצים.

על זה שטוב לילדים, כי אינם גרים על עצים, ואינם נופלים משם.

ומדוע אין לצפרים רופאים?

ועוד הרבה חשבה. וכל הזמן רִחֲמָה על הגוזל המסכן, והיתה מוכנה לתת לו את כל צעצועיה, ורק שלא יכאב לו. מוכנה לתת לו אפלו את הבֻּבה הקטנטנת החדשה, שהיא אוהבת כל־כך – רק שלא יהיה עצוּב, רק שלא יְצַיֵץ, ושלא יהיה רעב.

ופתאם הבחינה בצפור שבאה ונִצְבָה לא רחוק מֵרַגלהּ, נִקְרָה דבר־מה ועָפָה לה. כַּעֲבֹר רגע חזרה, שוב חָטפה דבר־מה בְּמַקוֹרָהּ ועפה לה. נזכרה סִגָל, שהיא אכלה לפני־כן לחם, ובודאי מנקרת הצפור את הפרורים שנשרו. והצפור עפה וחוזרת, עפה וחוזרת.

והצפור היתה עליזה מאד, ושרה לעצמה בשפת הצפרים:

פֵּרוּרִים, פֵּרוּרִים

מִן הָאֲדָמָה אָרִים.

אֲבִיאֵם אֶל גוֹזָלַי –

רְעֵבִים הֵם לְמַדַּי.

אבל סִגָל התרגזה, כי הצפור מפריעה לה במחשבותיה. היא סִגָל חושבת על דברים כל־כך חשובים, כמו על גוזלים רעבים ופצועים, והנה באה לה צפור זאת ומפריעה? איזו צפור רעה!…

מובן, שסִגָל לא שמעה את שירתה של הצפור, וגם אִלו שמעה לא היתה מבינה, שהרי אין היא מכירה את שפת הצפורים. וכבר רצתה להרים את ידה ולגרש את הטרדנית, אך באותו הרגע עלתה בראשה מחשבה אחרת:

– ואולי גם זאת היא אם של גוזלים? ואלי היא מחפשת אֹכל בשבילם? ואם אני אגרש אותה, והיא תתרוצץ פה ושם, יכול בינתים אחד מגוזליה לנפל מן העץ ולהפצע, ומי ירים אותו, אם לא יראו שהוא נפל? ואולי הוא ימות?

מובן, שסִגָל לא הפריעה עוד לצפור לקחת את הפרורים, וַאפלו היתה מְרֻצָה מאד שאמא נתנה לה את הלחם. וכשסימה הצפור ללקט את כל הפרורים, ולא היו שם עוד, רצה סִגָל הביתה לבקש מאמה עווד פרוסת לחם.