דוֹגֶרֶת אַחַת, מוּזָרָה בְהֶחְלֵט,

עַל כָּל הָעוֹלָם היתה מִתְנַשֵׂאת.

בְּקול טָעֲנָה, רְצִינִי לְמַדַי:

“הָעִקָר הוא חִנוּך וְנִימוס, רַבּוֹתַי!”

וּפַעַם הֶחְליטה אורחים להזמין,

כדי שתוּכַל לְלַמְדֵם נימוסין.

ראשון בא חֲמוֹר. אך פתאֹם, בְלִי מֵשִׂים,

נִתְקַל בִּקְדֵרָה וּשְבָרָה לִרְסיסים.

ואז הדוֹגֶרֶת צועֶקת לֵאמֹר:

“רָאָה מִי כָזֹאת? – חֲמור הוא חֲמור?”

הִגִיעָה פָרָה. וּבְרֶגַע רִאשוֹן

נִפְצָה בְקַרְנָהּ את שִמְשַת החלון.

בְּלֵב הדוגרת עָלתה הַחֵמָה,

ואֶל הָאוֹרַחַת פָנְתָה: “בְּהֵמָה!”

בַּרְבּוּר שֶעָלָה מִבִּצָה – אַךְ נִכְנַס,

קִבְּלָה את פניו, וְקוֹלָהּ מְרֻגָז:

"תֵּבוֹש! מֶה עָשִׂיתָ? כָּל־כָּךְ לְלַכְלֵךְ?

מַמָּש כַּחֲזִיר. אֵיך אפשָר כָּכָה? אֵיךְ?

הִגִיעַ הַכֶּבֶשׂ, צָנוּעַ, נִפְחָד,

רָאָה עֲרוּגָה וְיָשַׁב לוֹ בַּצַד.

אֲבָל הֲרָסָהּ. בְּקולות אֲיֻמִים

צָרחה הדוגרת: “הוֹי, כֶּבֶשׂ תָּמִים!”

ואז לְעַצְמָה: "לֹא, חֲבָל עַל זְמַנֵךְ!

כָּאֵלֶה? – אֵין מי שֶיֵדַע לְחַנֵךְ!"

ואל האורחים: “הסתלקו, וּמִיָד!”

שָמעוּ האורחים וְיָצאו – עַד אֶחָד.

וּמַה דַעְתְכֶם על דוֹגֶרת כָּזאת –

הַאִם הִיא עַצְמָה מְנֻמֶסֶת מְאֹד?