שולמית התעוררה משנתה, פקחה את עיניה, ומיד קראה:

– אמא, בקר טוב!

אך אמא לא היתה בחדר. ובכלל היה החדר ריק, איש לא היה שם.

היא נזכרה, שעכשו לא בקר כי אם אחרי־הצהרים. היא נזכרה, שהיתה עיפה אחרי־הצהרים,ושכבה לישן, ואמא אמרה לה “שֵנָה מתוקה!” והלכה לעבודה. וגם אבא בעבודה.

“אם כן”, חשבה, “מי זה יכל להעיר אותי? בחדר אין איש.”

עוד פעם פנה מבטה אל כל הפנות. על כסא הצעצועים שלה ישב לו הדבן הצָהֹב, הביט בעיניו השחורות אל הארון הלבן ושתק. הכדור היה מונח על הרצפה, כאִלו עָיֵף אחר המשחקים מלפני־הצהרים. תחת הכסא עמדה הָעֲגָלה בעלת הגלגל השבור, ובתוכה ישב הַבַּרְוָז התָּכֹל, וּלְשוּלמית נראָה שגם הוא נִרְדַם. שאר הצעצועים היו מונחים על־יד הָעגלה. כל החדר נראָה כאלו ישן שנת אחרי־הצהרים. ובכל־זאת היה נדמה לשולמית, שמישהו העיר אותה משנתה.

פתאם שמעה יללה מְמֻשכת מאחורי הדלת:

אִי־אִי־אִי ועוד פעם אי־אי־אי!

קפצה שולמית מהר מעל המטה, פתחה את הדלת, והנה כלבלב קטן, שחור, בעל אָזְנַיִם לבנות, מתהלך על־יד המפתן ומילל, כאלו מתחנן:

– פתחו לי את הדלת!

רִחֲמָה שולמית על הכלבלב שהיה עזוב וּמִסכן. אבל היא גם שָׂמחה. אצל השכן בבית ממול יש כלב – “אביר” שמו. אבל רק ילדי השכן הגדולים משחקים אתו יחד עם ילדים גדולים אחרים. גם אצל הדוד אפרים יש כלב, ושולמית היתה משחקת ומטפלת בו כל פעם, כשבקרה אצל הדוד. אבל היא – רצתה כלב שלה, שיהיה אצלה וישחק אתה תמיד. היא רצתה כלב רק לה.

שולמית התכופפה ולטפה את הכלבלב. והוא הוציא לשון וְרֻדה, קטנטנת, ולקק את אצבעותיה. היא שמה אותו בזרועותיה, לטפה אותו ושמחה מאד. והכלבלב לקק אותה, אבל מפעם לפעם הוסיף לילל: אי־אי־אי! לקק וילל. ושולמית לא ידעה מה הוא רוצה.

כשחזרה אמא שָׂמחה גם היא, שהכלבלב בבית. היא גם שמחה, כי לשולמית לב טוב והיא מרחמת על בעלי־חיים עזובים.

רק מאמא נודע לשלומית, מדוע מילל הכלבלב – הוא היה רעב. אמא מזגה לו קצת חלב בקערית, והעמידה אותה על הרצפה. ושולמית עמדה ושרה:

כְּלַבְלָב, כְּלַבְלָב,

תִּשְתֶּה חָלָב.

תִּשְׁתֶּה חָלָב,

וְלֹא תִּרְעַב.

כאשר גמר הכלבלב ללקק את החלב, לא ילל עוד, והיה חביב כל־כך, ששולמית החליטה לקרוא לו בשם “חביב”.

העמידה בפנה ארגז קטן, רפדה אותו בסמרטוטים, וזו היתה מטתו של חביב. שולמית היתה משכיבה אותו לִישֹן.היתה מאכילה אותו, ושניהם התידדו מהר מאד. היא אהבה את חביב, וחביב, התקשר אליה ולא זז ממנה. מעכשו שחקה שולמית עם חביב יותר מאשר עם כל צעצועיה גם יחד. ואף הם הצעצועים היו מְרֻצים מִזֶה, כי שולמית לא היתה מְעַיֶפת אותם כמו עד עכשו.

אחרי כמה שבועות גדל חביב, וכבר התחיל לִנְבֹּחַ – נַעֲשָה לכלב ממש. הוא לא רצה עוד לשכב בארגז. כשהיתה שולמית הולכת לישן, היה הוא רובץ על־יד מטתה, ומשתדל שלא להעיר אותה משנתה. כך היה בלילה, וכך היה אחרי־הצהרים.

אבל פעם אחת התעוררה שולמית לקול נביחתו של חביב. היא לא יכלה להבין, מה קרה לו, מדוע הוא מפריע לה במנוחת אחרי־הצהרים. וכבר רצתה לִגְעֹר בו ולהשתיק אותו. אך משהסתכלה בו ראתה, שהוא נובח וקופץ אל מטתה. ואז הבחינה בְעַקְרָב גדול צָהֹב, המטפס על רגל הַמִטָה ורוצה להגיע אליה. שולמית זרקה מיד את השמיכה מעל עצמה, קפצה מן המטה, רצה אל ארון הכוסות, לקחה צנצנת זכוכית, הכניסה לתוכה בזהירות את העקרב, והבריגה בַּמִכְסֶה המתבָּרֵג. כך לִמְדָה את הילדים אילנית מ"פִנַת החי" שבשכונה. מחר תביא לה את הצנצנת. ואילנית תֵעָזר גם בעקרב זה, כדי ללַמד את הילדים, איך להזָהר כשרואים עקרב.

שולמית הֵבינה, שחביב הציל אותה מעקיצה מְסֻכּנת מאד. היא הבינה, כי חביב שלה הוא לא רק חבר טוב למשחק, אלא גם ידיד ושומר נאמן. היא חבקה אותו ונשקה הרבה־הרבה.

וכשחזר אבא הביתה, ושמע על כל מה שקרה, חִבר שיר לשולמית וּלְכַלְבָּהּ הטוב – כי אבא יודע לכתב שירים. לָמדה שולמית את השיר בעל־פה.

ופתאם תפשה את חביב והתחילה לרקד אתו, לרקד ולשיר:

כַּלְבִּי הַפָּעוּט,

אַתָּה כֹּה חָמוּד,

חָבִיב כְּשִמְךָ!

תָּמִיד, כְּלַבְלָבִי,

תָּמִיד לִי תָּבִיא

מִשְׂחָק וְשִׂמְחָה.

בְּיַחַד נָרוּץ

בַּבַּיִת, בַּחוּץ,

תּוֹךְ צְחוֹק וְתוֹךְ גִיל.

נַמְצִיא מִשׂחָקִים

לא רַעַש נָקִים,

נִשְׂמַח – כְּרָגִיל.

אַךְ שְמֹר כְּמוֹ הַיוֹם

מֵרָע וְאָיֹם,

כַּלְבִּי הַנָבוֹן!

תָּמִיד תִּשָאֵר

יָדִיד וְחָבֵר,

חָבִיב, חֲבִיבוֹן!