– תירס חם! תירס חם!
כך מכריז יום־יום גרשון. הוא לָבוש חלוק לבן, ועל ראשו – מצנפת לבנה. גרשון עומד אחורי דוּד גָדוֹל מַהְבִּיל וּמְכֻסֶה. והדוּד חַם – לא כדאי לִנְגֹעַ בו. בַדוד הזה מתבשל התירס.
בכל יום, אחרי־הצהרים, מגיע גרשון, מוכר התִירָס, לִמְקומו זה בְפִנַת הָרחוב, ואחרי שהוא מכריז על סחורתו, מתחילים להתקָרֵב הקונים שֶלוֹ, וּבֵיניהם ילדים רבים. כי מי אינו אוהב תירס חַם?
כַמוּבָן, אֵין ילד כָזה. וגם יָאִיר אינו שונה מן ילדים האחרים, וגם הוא אוהב לֶאֱחֹז בְאֶשְבוֹל התירס, בִשְנֵי קְצוֹתיו, לִנְעֹץ את הַשִנַיִם בְשוּרוֹת הַגַרְגרים הַמְסֻדָרוֹת וְהַיָפות, וְלַעֲקֹר מִתוֹכָן את הגרגרים הטעימים. וּמִכָּל סוגי התירס הוא אוהב דַוְקָא את הַלָבָן. יש ילדים המַעֲדיפים תירס צָהֹב וְקָשֶה, וְאִלוּ יָאִיר – את הלבן והָרַךְ. יש ילדים האוהבים את התירס כשהוא מְמֻלָח. יאיר אוהב אותו כְּמוֹת שֶהוּא, בְּלֹא כל תוספת.
ויום־יום הוא מקבל מֵאִמוֹ את הכסף, מזדרז אל גרשון ומבקש בקולו הדקיק:
– תירס לבן ורך, בבקשה!
משקיע גרשון את המֶלְקָחַיִם הָאֲרֻכים בתוך הַדוּד, מוציא אשבול ומכניסו בַחֲזָרָה, כי הוא אינו רך. מוציא אשבול שני, וּמַכניס גם אותו בחזרה, כי זה אינו לבן. כך הוא מְחַפֵשׂ עַד שֶמוֹצֵא את מְבֻקָשוֹ, וּמוֹשִיט אותו ליאיר. יאיר אינו אוהב לֶאֱכֹל בָּרְחוב, והוא מזדרז לבוא לביתו – וּבֵיתוֹ איננו רָחוֹק ממקומו של גרשון – ואז הוא נועץ מפעם לפעם את שניו בתירס החם, וְנֶהֱנֶה מאד. נועץ ולועס, לועס ונהנֶה.
אך זה כמה ימים חָדַל יאיר לְבַקֵר את גרשון ואת דוד התירס שלוֹ. בַתְחִלָה לא שָׂם התירַסַאי לב לַדָבָר הזה, אבל אחר־כך הבחין בְכָךְ, ולא היה יכול להבין, מַה קרה לַילד הזה.
“הֲיִתָכֵן, שיאיר אינו רוצה עוד תירס?”
“אי אפשר!”, הוא משיב לעצמו, “הֲלֹא הוא אוהב את זה כל־כך, וּבְוַדַאי לא יְוַתֵר על הדבר הָאָהוּב עליו”
“ואולַי חָלָה פתאם? אנשים רבים כל־כך מצטננים בזמן האחרון, או חולים במחלות שונות. ובפרט יש בין הילדים חולים רבים באחרונה. יש ילדים, שאינם נזהרים, ואוכלים פירות לא־רחוצים, ואפלו קוֹטְפִים בעַצְמָם מן העץ בידים מְזֹהָמוֹת בְעֵת הַמִשְׂחקים, ואינם חושבים שהפירות בְרֻבָּם הגדול מְרֻסָסִים בִרְעָלִים שונים. וידוע, שֶאֲכִילָה בְיָדַיִם לא־נְקִיות או אכילת פרי לא־רָחוּץ היטב, עלולה להביא מחלות קשות מאד. אולי גם יאיר בין אלה?”
“אֲבָל גם זה לא יתכן.” כך חושב לו גרשון, “יאיר הוא ילד נקי וּמְסֻדָר תָמִיד. ואי־אפשר שֶאָכַל אֹכֶל לא־נקי, או שֶיָדיו היו מזהמות בִזְמַן הָאֲכִילָה.”
“ובכל־זאת מהי הַסִבָּה?”
“ואולי בכלל נסע יאיר מכאן למקום אחר?”
בשום אפן לא יָכֹל גרשון להגיע לַסוֹד. ואכן קשה לְנַחֵש את הַסִבָּה הָאֲמִתִּית. הדבָר נוֹדַע לגרשון אַךְ לְאַחַר שְׁבוּעַיִם. אמנם יאיר התחיל שוב לקנות תירס כַעֲבוֹר שבועַ יָמים בִלְבַד, אך כאשר שאל אותו גרשון, מדוע לא היה כל הזמן, השיב:
– זה סוד. בעוד שבוע אֲגַלֵה לְךָ.
וגרשון אינו טַרְדָן, ולא הוסיף לִשְאֹל. אבל אחרי שָבוע נוסף נוֹדַע לו הַכֹּל.
וּמַה קָרָה?
פשוט מאד – מתקרב יום־הַהֻלֶדת של אמא. ויאיר רוצה לָתֵת לָהּ מתָנה. חָשַב וחשב, מה כדאי לתת לאמא? דברים רבים כל־כך אפשר להגיש לה. אבל כל הדברים האלה עולים הרבה כסף, וליאיר אין אף אגורה אחת. וּבִכְלָל – הוא אינו מְעֻנְיָן לקנות. הוא רוצה לַעֲשׂוֹת לאמא דבר־מה בְּמוֹ ידיו. למשל, היה רוצה לעשות לה שֻלְחָן קטן או קֻפְסָה יָפָה לְחוּטֵי־סריגה או לִדְברים אחרים. אך הוא עֲדַיִן קָטָן, ואינו יכול לעשות דברים כאלה. לפני שנה תָפַר לה כָּרִית קטנה לִמְחָטִים. לפני שְנָתַים צִיֵר לה שְלשָׁה ציורים יפים. הַשָנָה הוא רוצה לעשות דבר אחר, ואינו יודע מה.
חשב, חשב והגיע למסקנה, שהוא יִרְקֹם לה מפית מְיֻחֶדֶת בשביל הפָמוֹטוֹת. בכל ערב־שבת ובכל ערב־חג אמא מדליקה נרות, ואז נראה החדר יפה יותר, והכל בבית כְאִלוּ חדש וטוב יותר. הנה היה לא מזמן חג־עצמאות, והבית היה מְקֻשָט בְיֶרֶק. על הגג התנוסס דגל המדינה, והיה נעים ושמח. אבל כאשר הדליקה אמא את הנרות, היה עוד יותר טוב ועוד יותר נעים.
ובכן, כדאי לרקם מפית. ואמא תעמיד עליה את הפמוטות. אך גם לזה דרוש כסף. יש לקנות את הבד וחוטים צבעוניים. אמנם אפשר לבקש בד מאמא, וגם חוטים רבים יש לה. הלא היא גם רוקמת וגם סורגת בעצמה. הנה רקמה לו ליאיר מפית־אֹכֶל לבית־הספר, והוא מתגאה מאד, כי אפלו המורה שִבְּחָה את המפית. ולִסְרֹג היא אוהבת מאד. וכאשר היא פנויה מעבודה, היא עסוקה בסריגה. ואפלו יודעת לסרג בלי להסתכל במה שהיא עושה. כשיאיר ראה אותה סורגת, נדמה לו, שהאצבעות יודעות בעצמן מה לעשות. בַחֹרֶף סָרגה לאבא אֲפֻדָה נֶהדרת. וכאשר נולדה לא־מזמן לדוֹדוֹ תִינֹקֶת, סרגה לה אמא חליפת־חרף נֶחְמדה.
כל זה נכון. אבל מתנה צריכה להיות גם הַפְתָעָה. ואם הוא יבקש, היא תדע מיד, מה הוא חושב לעשות. ואז עלה במוחו רעיון. יום־יום נותנת לו אמא כסף לקנות תירס. במקום תירס יקנה את הבד ואת החוטים. ומיד, כשעלה הרעיון זה בְמֹחוֹ, שָׂמַח מאד. אמנם הוא אוהב מאד תירס, אך את אמא הוא אוהב יותר. ומתנה ליום־הֻלַדְתָּהּ הוא דבר חשוב יותר מכל אשבול של תירס רך וחם.
באותו היום, כאשר קבל את הכסף, לא הלך אל גרשון. ברחוב השלישי יש חנות, ובה מוכרים חוטים צבעוניים וגם בד למפיות. פנה יאיר לשם וּבִקֵש בד וחוטים. אך הכסף לא הספיק. שאל את החנוני, כמה ימים הוא צריך לשים סכום כזה בצד, כדי לשלם בעד החוטים והבד. חִשֵב החנוני ואמר לו:
– אם תַחְסֹךְ בכל יום סכום כזה, ותבוא בעוד שבוע, יספיק לך הכסף. וכך עשה יאיר.
כעבור שבוע היה בידו הכל. כעת היתה שאלה, איפה יִרְקֹם כדי שאמא לא תבחין בדבר. אמנם היא יוצאת יום־יום לפני־הצהרים לקניות, אך לפעמים היא חוזרת אחר כמה רגעים. וזה לא טוב, כי עד יום הַהֻלדת נשארו רק חמשה ימים, ויאיר חשש שהוא לא יספיק.
גִלָה את הסוד לַחֲברו הטוב זכריה. שניהם למדו השנה באותה כתה, והם ידידים ממש, וּמְשַׂחֲקִים יחד גם עכשו, בְּחֻפְשַת הקיץ, כי הם שכנים – בית ליד בית. הציע זכריה, שיאיר יבוא אליו בכל בקר, וּבִמְקוֹם לְשַׂחֵק ירקם את המפית.
מצא הדבר חן בעיני יאיר.
וביום־ההלדת נגש יאיר אל אמו, והושיט לה חבילה קטנה אֲרוּזָה בִנְיָר לבן נקי.
– מה זה? – שאלו כל בני־הבית.
– בבקשה לִפְתֹחַ ולראות! – השיב יאיר בסודיות.
פתחה אמא את החבילֹנֶת, וּלְתִמְהוֹנָה נתגלתה לה מפית יפה, שפרחים צבעוניים רקומים בה, וּבַפִנָה רָקוּם באותיות כְּחֻלוֹת:
לאמא, ליום־ההלדת – מתנה מיאיר.
חִבְּקָה אמא את יאיר ונִשְקה אותו והודְתָה לו.
התפלאו כל בני־הבית על המתנה הנאה ושאלו אותו, מאין לקח את הבד ואת החוטים.
גלה יאיר את סודו וספר, שחסך את הכסף, שקבל לקנית תירס.
תָפְשָה אמא את יאיר פעם נוספת בזרועותיה, ונשקה אותו הרבה־הרבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות