לפני שנים רבות היה בתל־אביב גן־חיות. אַבְנֵר היה אז ילד קטן. פעם אחת שמע, שבגן־החיות יש גירית־הדבש. איפה הוא שמע על זה? – אבא קרא בעתון וספר לאמו, ואבנר הקשיב לספור. ספר אביו, שֶאִכָּר אחד עבד בשדה, ופתאם ראה חיה מוזרה מציצה מתוך חור באדמה. מימיו לא ראה האכר חיה כזאת. חציה לבן וחציה שחור. והיא דומה לְגִירִית. החליט לצוד אותה. וכאשר הצליח מסר אותה לגן־החיות בתל־אביב.

שמע אבנר, ומיד היו לו שאלות:

– מדוע קוראים לה גירית־הדבש? כל־כך אוהבת דבש?

– נכון. – השיב אבא – אָמְנָם היא אוכלת גם דברים אחרים, אבל אוהבת מאד דבש.

– מה היא אוכלת עוד? – התענין אבנר.

– גם שָרָשִים של צמחים שונים, גם פֵירות, גם תּוֹלָעִים, וַאֲפִלוּ עכברים.

– ומדוע לא יָדַע הָאִכָּר, אֵיזוֹ חיה הוא רואה? –לא הבין אבנר.

– מפני שגירית־הדבש אינה מצוּיָה בארץ, וזאת באה בְוַדאי ממקום אחר.

חשב אבנר הרבה על הגירית הזאת, עד שהחליט לראות אותה במו עיניו. איך יכול מישהו לֶאֱכֹל שרשים? וגם תולעים וגם עכברים?

כי הגירית אוכלת פירות – מובן מאד. גם אבנר וגם ילדים אחרים אוהבים פירות שונים, ואפלו כֶּלֶב יש להם בֶחצר, וגם הוא אוכל ענבים וּפִלְחֵי תפוזים, וּמְכַרְסֵם אַף קלִפּוֹת של אבטיח. אבל את העכברים אוכלים הַחֲתוּלים. כך יודע אבנר מתמיד. ותולעים? מי אוכל תולעים? – כן, התרנגולות אוכלות תולעים – נזכר אבנר העירוני, אף־על־פי שהתרנגולות היְחִידוֹת, שהוא ראה כאשר בִקֵר בַּקִּבּוּץ של דודו, היו בְּלוּלִים, ולא אָכְלוּ תולעים. אבל גם צִפֳּרִים קטנות אוכלות תולעים. וּפַעַם אף ראה, כיצד סוֹחֲבוֹת נְמָלים לַקֵן שלהן תוֹלַעַת מֵתָה – בְּוַדַאי אָכְלוּ אותה.

אבנר מבין, שהגירית הזאת צריכה לאכל כמעט רק דבש, כי כך קוראים לה – גירית־הדבש. אבל שהיא אוכלת גם דברים שונים כל־כך – זה קשה להבין. הֶחליט לִנְסֹעַ לגן־החיות ולראות, כיצד היא אוכלת כל זה, וּבִכְלָל צריך לראות אותה.

שהיא בְּחֶצְיָה שחורה ובחציה לבנה – זה לא מוזר כל־כך. הנה יש לו ליצן, וגם הוא עָשוּי בִשְנֵי צְבָעִים: שַרְווּל אֶחָד צָהֹב, שרוול שֵנִי יָרֹק; מַחֲצִית הַחֻלְצָה יְרֻקָה, מַחֲציתָה השנִיָה צְהֻבָּה; רגל אחת צהבה, השניה ירקה. יכולה גם הגירית להיות בשני צבעים. אבל לראות אותה צריך.

ומפני שאבנר עֲדַיִן לא היה בגן־החיות, החליט לְהַפְציר באבא, שיקח אותו לְשָם. אך מה לעשות, כאשר אבא עובד כל הימים ואין לו פנאי. ובערב אי־אפשר– גם מפני שאבנר כבר ישן בערב, וגם מפני שגם גן־החיות סגור בָּעֲרָבִים. צריך לחכות, עד אשר תהיה לאבא חֻפְשָה, אבל מי יודע מָתַי.

מֵאִמָא אין אבנר מְבַקש. הוא יודע שהיא עֲיֵפָה מאד. אמא היתה חוֹלָה, וְשָכְבָה כל השבוע שֶעָבַר. ועכשו היא חלָשָה, וּמִתְעַיֶפת אפלו בַעֲבוֹדָה קַלָה. איך היא תוכל לִנְסֹעַ דרך אֲרֻכָּה כל־כך עד תל־אביב?

לא ידע אבנר מה לעשות, וְלָכֵן היה עָצוב. תמיד כָךְ – הוא נַעֲשֶׂה עצוב, כשאינו יודע מה לעשות.

אבל רק יוֹמַיִם היה אבנר עצוב. בַיום השלישי באה לבקור הדודה מתל־אביב יחד עם בנה יחיאל. יחיאל גדול מאבנר. הוא כבר בִקֵר בגן־החיות, ויודע לספר הרב, וגם ספורים יפים על חיות ועל עופות, אבל את גירית־הדבש גם הוא לא ראה.

הציעה הדודה, שאבנר יסע לתל־אביב, וילך יחד עמה ועם יחיאל לגן־החיות. כאשר הסכימו אבא ואמא, היתה שמחתו של אבנר גדולה מאד. ואכן לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר נסעו שְׁלָשְׁתָם לתל־אביב. וכשהגיעו, נסעו מִיָד לגן־החיות, כי את ארוחת־הבקר אכלו בבית לפני הנסיעה.

כמה זמן שהו בגן־החיות? הרבה מאד. אך את גירית־הדבש לא ראו כלל וכלל. כל הַבֹּקֶר יָשְנָה בַּמְלוּנָה ןלא יצאה החוצה. הדודה הסבירה, שהגיריות הן חיות־לילה. ביום הן יְשֵנוֹת, ורק בַּלֵילוֹת יוצאות לחפש אֹכֶל. וגירית־הדבש הזאת עֲדַיִן לא התרגלה לגן־החיות, ואינָהּ יודַעַת שפה חיים אחרת מאשר בשדות וביערות, ובגלל זה היא עדין ישנה ביום. אולי תתרגל עם הזמן.

אבל אם מישהו חושב, כי אבנר היה עצוב מפני שלא ראה את הגירית, הריהו טועה. הוא התלהב כל־כך מכל מה שראה, עד שלא רצה כלל לעזב את גן־החיות. אמנם הוא היה עיף מאד מהליכה מכלוב לכלוב בגן גדול זה, אבל הוא לא רצה לְוַתֵר, והיה מְעֻנְיָן לְהִשָאֵר עוד ועוד.

כי איפה יוּכַל לראות טַוָסִים בעלי צבעים רבים כל־כך, יפים מכל צפור אחרת שראה עד היום?

וחסידה עומדת על רגל אחת, וְנִרְאוֹת כִּישֵנוֹת. ואחרוֹת עומדות על שתי רגלים?

וּפְלַמִינְגִים, שצואריהם הָאֲרֻכִּים מתכופפים, וכַנְפֵיהֶם צבועות בצבע יפה כל־כך – כמו השמש השוקעת לפנות־ערב?

ונָמֵר מלא כתמים על עורו הצָהֹב?

וג’ירפה אֲרֻכַּת־הצואר, שֶעוֹרָה מְכֻסֶה גם הוא כתמים־כתמים, כאלו לבשה בגד שנקרע במקומות רבים, ובכל קרע הניחו טלאי?

ואריות מתהלכים מְרֻגָזים בכלוב?

ודֹב גדול העומד על שתי רגליו האחוריות?

ונחשים, וצפרים ממינים שונים, ופילים, וקָנגורים?

ומה בדבר האיָלות האוכלות עלים מידי הילדים?

וכמה צחקו יחיאל ואבנר, כאשר ראו את הקופים המקפצים מעץ לעץ, ונִתְלִים על הזנבות, ומשתוללים בלי הרף? הילדים השליכו להם גרגרי תירס, והקופים הגדולים והקופיפים הקטנים היו מתישבים ליד רשת הכלוב העצום, ומנסים לַחטֹף באויר כל גרגר כזה.

ומי יכול לִזְכֹּר את הכל?

סוף־סוף הצליחה הדודה להוציא את אבנר מגן־החיות, והבטיחה לו, שבקרוב תקח אותו עוד פעם לבקור כזה. היה לו קשה לְהִפָרֵד מן הגן, אבל גם יחיאל הבטיח לו משהו – הוא יספר לו ספורים על חיות. ולאבנר יש באמת הרבה שאלות, ודוקא על אותם בעלי־חיים, שמצאו חן בעיניו בִּמְיֻחָד. הוא חושב וחושב על הצבעים היפים של הטוסים ואינו מבין מנין להם כל אלה.

ואיך מצליח הפלמינגו לכופף את צוארו הָאָרֹךְ?

ומדוע עומדת החסידה על רגל אחת וִישֵנָה?

והנמר – מדוע הוא מְנֻמָר כל־כך? ועוד ועוד.

יחיאל יודע הרב על כל אלה. מנין לו כל זה? – לא חשוב, הָעִקָר שהוא יודע. רצה אבנר שדודנו יספר לו הכל ומיד, אך הדודה לא הסכימה:

– כלנו עֲיֵפִים מאד. קדם־כל נֹאכל ארוחת־צהרים, ואחרי הארוחה נישן קצת ואז תוכלו לדבר על כל מה שֶתִּרְצוּ.

נזכר אבנר, שהוא באמת עיף וגם רעב וצמא. הסכים לדברי הדודה, והודה לה על הטיול היפה.

אחרי שהתעוררו מן השנה, יצאו שני הילדים לֶחצר, ישבו להם בצל העץ, ויחיאל ספר ספורים יפים. ומפני שהספורים היו יפים מאד, לא שם אבנר לב כי הזמן עובר. וכאשר יצאה הדודה לחצר לקרא להם לַארוחת־הערב, התפלא מאד. כי נִדְמָה לו, שֶאַךְ לפי כמה רגעים ירדו מן הַמִטוֹת. אבל השעה היתה מְאֻחֶרֶת באמת. אבנר הצטער מאד, כי למחרת בבקר עליו לַחזֹר הביתה, והוא לא הספיק לִשְמֹע הרבה. יחיאל הבטיח לו שֶבַפַעַם הבאה, כאשר יבוא אבנר לתל־אביב, יספר לו עוד.

ומה ספר יחיאל?