נזכר אבנר, שראה בגן־החיות פלמינגים רבים, ועופות אלה דומים מאד לחסידות. רק שֶרַגְלֵי הפלמינגו אֲרֻכּוֹת יותר מֵרַגלי החסידה, ויש לו צואר אָרֹך שמתכופף ומתפתל ועוד דבר יפה מאד – כנפיו יפות מאד, והצבע שלהן לא וָרֹד ולא אֲדֹם, וּקְצָת קרוב גם לורֹד וגם לאדֹם.

– אינני זוכר, אם כבר ראיתי צבע כזה. – אמר ליחיאל.

– זהו צבע הארגמן – אמר יחיאל – וצבע כזה יש לפעמים לַשמש השוקעת. וכל זה בא לו לפלמינגו, מפני שהוא אוהב מאד את אפרוחיו. וכל זה בא לו בבת אחת, כי פעם אחת רצתה פלמינגית אחת להציל את אפרוחה.

לא הבין אבנר איזה אפרוח, ומה קרה לו לאפרוח, ומה פתאם להציל אותו?

ספר יחיאל:

לפני שנים רבות מאד היה הפלמינגו צפור כמו כל הצפורים. צוארו לא היה אָרֹך כל־כך, וגם לא התפתל. רגליו היו קצרות מרגליו היום. והנוצות – כֻּלָן לבנות, אף טפה אחת של ארגמן לא היתה בהן. אך גם אז היה חי בסביבת בִּצוֹת וּנְחָלִים.

פעם אחת עמדה פלמינגית על שפת הנחל, וחִטְטָה במקורה בקרקע וחִפְּשָׂה אֹכֶל. היה זה לפנות־ערב, והשמש שקעה וכסתה את השמים בצבע ארגמן. הפלמינגית היתה פצועה בכנפה ולא יכלה לעוף. היא טִיְלָה לה על החוף, והיתה עליזה מאד – גם מפני שמצאה אכל רב לכל המשפחה, וגם מפני שצבע השמש השוקעת היה היום יפה יותר מאשר בכל יום אחר, וקרניה חממו לה את הכנף ולִטפו את הפצע. היה לה טוב, והיה לה נעים.

התהלכה הפלמינגית לאט־לאט ושרה לעצמה ולַשֶמש שיר כזה:

שֶמש, שמש השוֹקַעַת!

חֲמוּדָה אַתְּ, מְתוּקָה אַת –

אין כָּמוֹךְ יָפָה בִּזְמַן

שֶצִבְעֵךְ הוא אַרְגָמָן.

בַמַיִם, ליד שפת הנחל, היה מוּטָל בול עץ, ועליו שִׂחֵק לו האפרוח הקטן שלה. וגם הוא שמח ושר לו בשפת האפרוחים שלו. מי הוציא אותו מן הקן, ושם אותו על העץ הזה? – אמו. היא החליטה, שעד אשר תִּגְמֹר את העבודה, יְשַׂחֵק לו הפעוט במזג־אויר נחמד כזה בחוץ.

פתאם הגיע גל מים חזק, וּבְמַכָּה אַחַת נתק את בול העץ מן החוף. באותו הרגע עמדה הפלמינגית ליד המים וראתה את המתרחש. אך, מכיון שכנפה היתה פצועה, לא יכלה לעוף כדי להציל את ילדה. מיד הושיטה את מקורה ותפשה ענף, שֶבָלַט מן הבול. היא רצתה למשׂך את העץ עם בנה חזרה אל החוף. אבל העץ היה כָּבֵד, וזרם המים חזק יותר מדי, והיה קשה לפלמינגית לִסְחֹב נגד הזרם. אבל גם להרפות מן הענף לא יכלה. היא ידעה, שאם היא תַרְפֶּה, יִסְחֹף הזרם את הבול, ובסוף יִטְבַּע בְּנָהּ יחידָהּ.

החזיקה בענף בכל כוחה, ופתאם הרגישה, שרגליה נעשו ארכות קצת יותר. ברגע הראשון חשבה, כי זה נדמה לה, אבל מיד אחר־כך חשה, כי הן מתארכות עוד ועוד. והנה חשה, כי גם צוארה התחיל להתארך ולִגְדֹל יתר ויותר. אבל גם זה לא עזר לה, כי הזרם לא נחלש, וסחב את העץ ואת אפרוחה. הבינה הפלמינגית, שהיא לא תוכל להיות אֲרֻכָּה כל־כך כמו הנחל. אך בשום אֹפן לא יכלה לוַתר על יַלְדָה. וידעה שהיא מֻכְרָחָה להציל אותו.

מֶה עשתה?

תָּפְשָׂה במהירות את האפרוח במַקורהּ, ורצתה להעביר אותו אל החוף. אבל בתוך החִפָזוֹן נִשְמַט הַפָּעוּט מן המַקוֹר והתחיל לִצְנֹח לְמַטָה, אל המים. הושיטה האם בזריזות את צוארה כדי לִתְפֹשׂ אותו כשהוא עדין בָאֲוִיר. ובאותו הרגע חשה, כי הצואר התכופף והתפתל. וכך הצליחה לִתְפֹשׂ את האפרוח בַּמַקוֹר, וְהִניחה אותו על החוף.

עֲיֵפָה מאד היתה הפלמינגית אחרי המעשה הזה. כל גופה כָּאַב, אך בַּכָּנף הבריאה לִטְפָה את הבן הקטן שרעד מפחד. היא לטפה וְנִחמה אותו ואמרה לו, שכבר עכשו הכל בסדר, ואין לו מה לפחד.

את כל זה ראתה השמש השוקעת, ושָׂמחה גם היא בְשִמְחַת הָאם וּבְנה הקטן. אבל על המעשה הזה, שעשתה הפלמינגית החליטה השמש להשאיר מַתָנָה לְתָמיד, וּפִזְרָה קְצָת מן הארגמן על כנפי האם הטובה.

ומאז נשארו כנפי הפלמינגים אַרְגְמָנִיוֹת. אבל גם הרגלַים נשארו אֲרֻכּוֹת, וגם הצואר נשאר אָרֹךְ ומתפתל – הכל לזֵכר אותו מקרה היפה.