לפני שנים אחדות היה חרף קשה מאד. כבר חשבנו שהגיע אביב – היו ימים חמים, וַאֲפִלו ימי שָרב. ופתאם שוב נעשָה קר, והגשמים חזרו. ביום גשום כזה ירדו הטפות בהמון ובמהירות גדולה. פשוט אי־אפשר היה לצאת החוצה. וְתָמָר נאלצה לַשבת בַבית כל הזמן. כי לבית־הספר לא הלכה היום. בַתיה המורה חולה, וכל הילדים נשארו בבתיהם. מה לעשות בבית? אמא עסוקה במטבח, אבא הלך לעבודה. החליטה תמר ללכת אל הדודה שלומית. והדודה גרה לא הרחק, באותו הרחוב ממש. וכשיש לה פנאי, היא מספרת ספורים יפים. וכשהיא עסוקה, היא נותנת לתמר את הבֻּבה הגדולה לשחק בה. והרי אין לתמר בבה כזאת העוצמת עינים. ויש לה שתי שמלות – אחת וְרֻדה ואחת תְּכֵלת. בבה זאת היא של עינת, הדודנית של תמר. אך עינת בבית־הספר, והבבה נחה לה בעגלתה.

אבל מה לעשות כאשר הגשם מפריע, ואי־אפשר ללכת? חִכְּתָה תמר, וחכתה. כבר גמרה לשיר את כל השירים שהיא יודעת. סדרה את כל צעצועיה, פעם ועוד פעם. אולי יִפָּסק הגשם סוף־סוף. ואכן, כשגמרה לסדר את הצעצועים בפעם השניה, ואפלו הספיקה לנקות את במבי, שהיה מלֻכלך קצת, ולהעמיד אותו בְפִנָתו, פסק הגשם. השמש התחילה לזרֹחַ, ואמא חשבה, שלא ירד עוד גשם, והסכימה שתמר תגש אל הדודה.

כשהגיעה תמר אל דודתה, מצאה את הדלת נעולה. כנראה, הלכה שלומית לחנות או למקום אחר.

התעצבה תמר מאד, אבל ישבה תחת הגגון, על המדרגה שלפני הדלת, וחכתה.

נגש אליה חתלתול קטנטן. הוא היה שמח, כי הגשם פסק, ולא הבין מדוע תמר עצובה. התחיל לַעֲבֹר הלוך־ושוב ולחַכֵך את גופו ברגליה. יש ילדים הנבהלים, כשיצור חי נוגע בהם. תמר אינה פחדנית, ולא נבהלה כלל וכלל. היא אוהבת בעלי־חיים, וקֹדֶם־כֹּל גורים קטנים, כי הם נחמדים מאד ומרֻצים מאד כשמשחקים אתם. אבל כעת חשבה רק על הדודה ועל הבבה. שאל החתלתול:

מיאו־מיאו־מיאן, ילדה

מָה אַתְּ עֲצוּבָה כל־כך?

בואי נְשַׂחֵק יחדיו,

כי הגשם כבר הָלַךְ.

אבל תמר לא הקשיבה כלל. ראה החתלתול, שלא אִכְפַּת לה, וכי היא מוסיפה להיות עצובה, הלך לחפש לו חבר אחר למשחק, ותמר אף לא שמה לב לזה שהוא הלך לו.

התקרב אליה שַבְּלוּל. לאט־לאט זחל על־פני החול שליד המדרגה. זחל בקו ישר אל תמר, כאלו בקש לדבר אתה על דבר־מה. הוציא מן הקונכיה את ראשו ואת שני המחושים ואת שתי עיניו שהסתכלו כל הזמן בתמר. כשראה, שהיא לא מְנָסָה לפגֹע בו, התפלא מאד. הוא רגיל, שילדים תופשים אותו, וכל אחד מהם רוצה לִנְגֹעַ בו. הוא מתכנס, כמובן, מיד לתוך קונכיתו, כי הוא אינו אוהב טרדנים. אך הוא גם מפחד מפני ילדים – יש ביניהם רעים, כאלה שמוכנים לדקר אותו. התחיל השבלול לדבר אל תמר ולהודות לה על שהיא אינה פוגעת בו:

אַתְּ ילדה טובה מאד,

לא רָאִיתִי עוד כָּזֹאת.

לעולם לא אֶשְכָּחֵךְ –

תודתי על טוּב־לִבֵּךְ.

אך קול הלחישה של השבלול היה נמוך כל־כך, שלא הגיע לאזניה של תמר. אבל גם אִלוּ ידע להרים את קולו, גם כן אולי לא היתה שומעת, כי חשבה רק על הדודה ועל הבבה. וגם אלו שמעה לא היתה מבינה, שהרי אינה יודעת את שפת השבלולים. ראה השבלול, שהיא לא שמה לב אליו, זחל לו והמשיך בטיולו.

פתאם פגעה טפת גשם באַפָּה של תמר. ואחריה הגיעה טפה נוספת אל היד. אז הבינה, שהנה שוב עלול הגשם לרדת, ושלומית עֲדַיִן לא הגיעה. החליטה לחזר הביתה ולא לחכות עוד. אבל נחליאלי קטן התיצב תחת הגגון ויעץ לה:

אין לך מה לָרוץ עַכְשָו,

כי הגשם כבר התחיל.

יֵרָטֵב לא רק הגב –

יֵרָטֵב כָּל המעיל.

ואמנם שוב ירד גשם חזק, ותמר נשארה יושבת על המדרגה. אבל היא לא היתה עצובה עוד, כי הנחליאלי עמד כל הזמן לא הרחק ממנה, הניע את זנבו, הסתכל בה ולא ברח. שמחה תמר, שהוא אינו פוחד מפניה, וחשבה לשיר לו את השיר הנחמד על הנחליאלי – השיר שבתיה למדה בכתה – אבל באותו הרגע הוא התרומם ועף לו, כי אל הבית התקרבה שלומית, והוא לא ידע, כי זוהי דודתה של תמר, וגם היא לא תעשה לו כל רע. הצטערה תמר על בריחתו, וקראה לו שֶיַחזֹר. אבל הוא כבר היה רחוק ממנה. פתחה הדודה את הדלת ונתנה לה את הבבה. שִׂחֲקָה בה תמר, אבל הצטערה על כי הנחליאלי לא נשאר גם הוא.