כָּל בֹּקֶר הולכת מרב אל הגן. אִמָּא הולכת אתה, משאירה אותה בין הילדים, וחוזרת הביתה. אין לה פנאי לְאִמָּא, עליה להכין את ארוחת־הצהרים, וּלְסדר את הבית. ויש עוד עבודות רבות. אבל מרב אינה עֲצוּבָה גם בלי אִמָּא. בַּיָּמִים הראשונים היתה בוכה, כי לא רצתה להשאר לבד עם הילדים. אֲפִלּוּ רבקה הגננת לא עזרה הרבה, כי מרב היתה ילדה קטנה, וּפָחֲדָה לְהִשָאֵר בלי אמא. לאט־לאט התרגלה, וְכָעֵת היא הולכת לַגַּן בְּרָצוֹן.

יש שם נדנדה, וַאֲפִלּוּ – שְתַּיִם. אַחַת בשביל הילדים הגדולים, ואחת – בשביל הלא־כל־כך גדולים. יש שם בֻּבּוֹת, קֻבִּיּוֹת ועוד צעצועים שונים. יש שם מכונית עם הֶגֶה מסתובב, ואפשר לָשֶבֶת בָּהּ. יש מָטוס, שאפשר לַעֲלוֹת במדרגות אל המוֹשָב שלו, ועוד ועוד. מרב משחקת יפה, ואוהבת את כל הילדים. סליחה, לא את כֻּלָּם. כי יש ילדים שֶבּוֹכִים כל היום, כמו תינוקות. וּמֵרַב אינה אוהבת לשחק אתם. יש גם כאלה שֶמְיַדִּים אֲבָנִים או שופכים חול לַשְׂעָרוֹת. גם את אֵלֶּה אין מרב אוהבת.

היא משחקת בכל המשחקים, אבל יותר מִכֹּל היא אוהבת לטפל בַּעֲרוּגָה. זוהי ערוגת פרחים שֶסִדְּרוּ הילדים. נכון רבקה הגננת עזרה להם, אבל הילדים שומרים עליה: הם מַשְקִים אותה. בכל יום הם מְנַכְּשִׁים את הָעֲשָׂבִים הַשוֹטִים, שרוצים לָקַחַת מן הפרחים את המזון שלהם. הם בודקים, אוּלַי הגיע לָעֲרוּגָה עַרְצָב, שמפריע לַצמחים שלהם לִגְדֹּל. היו ילדים שֶאָמרו, כי לא עַרְצָב הוא הַיְצוּר שמפריע לצמחים לִגְדֹּל, כי אם כֶּלֶב־מַיִם. כאשר שאלו את רבקה, הסבירה להם, שיש אנשים הקוראים “כלב־מים” לַיצור הזה, הַחַי בְּחוֹרִים תַּחַת פְּנֵי הקרקע, ואוכל את הַשָרָשִים. אבל נכון הוא השם “ערצב”, מפני שכלב־מים הוא בעל־חיים גדול מאד, אשר חי גם במים וגם על הַיַּבָּשָה, אבל אוכל לא שרשים כי אם דָּגִים וִיצוּרֵי־מים אחרים.

וּמַה חושבים הפרחים על הילדים? – הם, כַּמּוּבָן, מְרֻצִים מאד מן הַטִּפּוּל. וּבְכָל בֹּקֶר הם מְבָרכים בברכת “בקר טוב” את הילדים המטפלים בהם, וגם את מרב. אמנם הקול חַלָּש כָּל־כָּךְ, שאדם לא יָכוֹל לִשְמֹעַ אותו. אבל מרב בְּטוּחָה, שהם אוהבים אותה, כמו שהיא אוהבת אותם.

פַּעַם אחת, כאשר רדפה מרב אחרי פרפר לבן בחצר הגן, גִלְּתָה פֶּרַח אחד שלא ראתה עד אז. מדוע? – פשוט, מִפְּנֵי שהוא צָמַח לא בערוגה, כי אם תחת הספסל, בְּפִנָּה שֶבֶּחָצֵר. היה זה סביון צָהֹב, מַמָּש כָּזֶה שהיא אוהבת – כי לא פעם קָטְפָה סביונים בַּדֶּרֶךְ מן גן הַבַּיְתָה, והביאה מתנה לאמא. מרב ראתה כעת את הסביון, רצתה לָגֶשֶת אליו, אבל חשבה: “אין דבר, אחר כָּךְ. עַכְשָו אֶתְפֹּשׂ את הפרפר”.

הסביון שהיה חלש מאד, לחש אליה:

רַחֲמִי עָלַי, מֵרַב,

תְּנִי לִי מַיִם קְצָת לִשְתּוֹת.

כֹּה צָמֵא אֲנִי עַכְשָו,

וְחַלָּש מְאֹד־מְאֹד.

אבל מר לא שמעה, והוסיפה לִרְדֹּף אחרי הפרפר. אמנם הוא התחמק מִמֶּנָּה, והיא נשארה בלי פרפר, אך בֵּינְתַיִם שָכְחָה גַם את הסביון. והפרח הַמִּסְכֵּן חִכָּה וחכה, אך לשוא. מרב שכחה.

פתאם כִּסּוּ עננים את הַשָמַיִם, וגשם קל התחיל לטפטף. שָׂמַח הסביון ואמר לעצמו: “מְצֻיָּן, בָּא בדיוק בזמן. מי יודע, אם אוכל להחזיק מַעֲמָד עוד זמן רב”. והוא פנה לֶעָנָן:

הוֹי, מַה טוֹב, עָנָן, שֶבָּאָתְ.

שְלַח גַּם לִי טִפּוֹת כַמָּה.

כִּי אַחֶרֶת פֹּה לְמַטָּה

אֶתְיַבֵּש מִן הַצָּמָא.

אבל הגשם לא עָזַר כְּלָל. הַטִּפּוֹת נסו להתקרב אל הסביון, אך לוח־העץ הֶעָבֶה שֶל הספסל הפריע. הָאֲדָמָה סָבִיב־סָבִיב הָיְתָה רְטֻבָּה וּרְווּיָה, ורק תחת הספסל נשארה יבשה. והפרח המסכן נשאר צָמֵא. והיה עָצוּב מאד.

אַחֲרֵי שֶפָּסַק הגשם יצאו שוב מרב וַחֲבֵרֶיהָ לֶחצר. פתאם זָכְרָה את הסביון הַבּוֹדֵד וְהָלכה אליו. היא רָאֲתָה, שהוא לא קִבֵּל מן הגשם אף טפה אחת, בעוד שיתר הפרחים שתו לִרְוָיָה. היא הֵבִינָה, שהוא צמא, ורצתה להביא לו מים בַּמַּזְלֵף. אֲבָל באותו הָרֶגַע ראתה שהנדנדה פנויה, ואפשר להתנדנד. וַהֲרֵי כָּל הַבֹּקֶר לא התנדנדה. שָכְחָה את הפרח המסכן, וַאֲפִלּוּ לא נִגְשָה אליו. הסביון התחנן מֵרָחוֹק:

אוֹי, מֵרַב. אוֹי, רַחֲמִינִי!

עוֹד עַכְשָו לֹא מְאֻחָר.

אִם הַפַּעַם לֹא תַשְקִינִי,

לֹא תִּרְאִי אוֹתִי מָחָר.

אך מרב לא שמעה – כל־כך היתה מְרֻצָה מן הנדנדה.

“יַלְדָה רָעָה”, אָמַר הסביון בְּלִבּוֹ, “רק על עצמה היא חושבת. לִקְטֹף היא אוהבת, אבל לְהַשְקוֹת אותי שוֹכַחַת. מוּכָנָה לְשַׂחֵק בכל מִשְׂחָק, אבל להגיש לי קְצָת מַיִם – זה לא.”

בינתים הגיעה שעת־הצהרים. פִּתְאֹם רָאֲתָה מֵרַב אֶת אִמָּהּ, שנכנסה לֶחָצֵר של הגן. סִפְּרָה הָאֵם, שהיא עָבְרָה פֹּה, ונכנסה לָקַחַת את בִּתָּהּ. שמחה מרב מאד, כי יום־יום היא הולכת הביתה יחד עם חגית השכנה שלה, שֶאִמָּהּ שלה באה לקחת אותה מן הגן.

בַּדֶּרֶךְ סִפְּרָה לְאִמָּא על הפרפר ועל הנדנדה ועל משחקים אחרים שהיא שִׂחֲקָה. אבל אך הגיעו הביתה נִזְכְּרָה בַּסַּבְיוֹן, שֶעֲדַיִן לא שָתָה כל היום. היא הבטיחה לעצמה שמחר, מיד אחרי שתבוא לגן, תַּשְקֶה אוֹתוֹ הַרְבֵּה־הַרְבֵּה, בעד יוֹמַיִם בְּבַת־אַחַת.

ואמנם, לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר מִהֲרָה מאד. היא ספרה לאמא שֶעָלֶיהָ לְמַהֵר לַגָּן, כִּי פרח אחד כְּבָר מחכה לה מאתמול בבקר, והוא חלש כל־כך, ואין מי שמשקה אותו. הָאֵם שָׁמחה מאד, שמרב היא ילדה טובה, הדואגת מאד גם לפרח אחד.

אֲבָל כְּשֶבּאוּ לַגַּן כבר היה מְאֻחָר – הסביון המסכן התיבש, נָבַל כֻּלּוֹ. ולא היה צֹרֶךְ לְהַשְקוֹתוֹ עוֹד.