לא פעם, לפני שהשמש הולכת לִישֹן, היא נפגשת עם הירח גבוה־גבוה בשמים. הם מברכים זה את זה ונפרדים מהר. השיחה אינה נמשכת זמן רב. הירח אומר לשמש: “שֵנָה מתוקה!”, והשמש לַיָרֵחַ: “טיול־לילה נעים!”.

אבל פעם אחת התארכה השיחה. השמש סִפְּרָה לַירח, כי בשכון החדש יש ילד ושמו גבי, והערב נשאר גבי ללון בחוץ.

– איך זה? – שאל הירח – איך יכול ילד קטן לִישֹן בחוץ? יש לו מִטָה? וּמִי יְכַסה אותו? והלא יהיה לו קר. וגם הטל ירטיב אותו. אי־אפשר להבין.

ואז ספרה השמש, שֶגַבִּי הוא עקשן גדול. כל היום הוא מתרוצץ בחוץ. אמו קוראת לו כל היום: “גבי, בוא הנה! גבי בוא לֶאֱכֹל! גבי, אל תָרוּץ בַּכּביש! גבי אל תְשַׂחֵק במים, כי אתה מלכלך את בגדיך!” אבל גבי אינו מקשיב, ואינו מתחשב בדברי אמא. בכל הַשִכּוּן שומעים בלי־הפסק את הקריאות “גבי! גבי!”, אך הוא אינו שם לב. והיום קרה דבר חדש. לפנות ערב קראה אמא לגבי, שיבוא הביתה להתרחץ, לֶאֱכֹל ארוחת־ערב וללכת לישן. אבל גבי התעקש וענה: “לא רוצה!”. דבר כזה עֲדַיִן לא קרה.

– מָה? – שאלה אמא –לא תבוא להתרחץ?

– לא אתרחץ. לא רוצה! – ענה גבי.

– ואיפֹה תֹאכַל?

– לא אֹכַל. לא רוצה.

– ואיפה תִישַן?

– אִישַן בחוץ.

– טוב! – אמרה אמו, והשאירה אותו לנפשו.

בַּתְּחִלָּה שָׂמַח מאד, כי אמא מרשה לו, והוסיף להשתובב. אבל לאט־לאט הלכו כל הילדים לבתיהם, וגבי נשאר לבדו. ואז התחיל להתעצב קצת. הוא התחיל להסתכל בדלת, אולי תצא אמא ותקרא לו. אך אמו לא נגשה אפלו לחלון. הסתובב לו גבי בחצר, עבר על־יד הגדר, מצא לו מקום ליד המחסן שבפנה הימנית של החצר, והתישב שם.

הוא רצה לֶאֱכֹל, אבל הִתְבַּיֵש ללכת אל אמא – הֲלֹא הוא עקשן.

רצה לשתות חלב חם שהוא אוהב, כמו בכל ערב. אבל התביש – העקשן.

רצה לשבת ליד השלחן, ולקחת כַּפִּית וּמַזְלֵג, רצה שאמא תלביש אותו את הַסִנָּר הַכָּחֹל, כמו בכל ערב. אבל התביש – העקשן.

ואז רצה לִבְכּוֹת, אבל גם־כן התביש.

כל זה ספרה השמש לירח, וּבִקְשָה ממנו לָשִׂים לב לגבי, ולראות מה הוא עושה – אם הוא נרדם, ואם לא בכה.

נפרדה השמש והלכה לה לִישֹן, והירח טִיֵּל לו בשמים גָּבוֹהַּ־גבוה. אבל כהתחיל להיות מְאֻחָר, הזדרז אל השכון החדש. וְחִפֵּשׂ את גבי, אל לא ידע איפה למצא אותו. כל הבתים דומים שם זֶה לָזה. בכל בית יש גג רעפים אָדֹם. כל הבתים בני שתי קומות. ממש אי־אפשר להבחין ביניהם.

“מה לעשות?”, חָשַב לו הירח, “איך אמצא את גבי?” וּפִתְאֹם ראה על־יד אחד הבתים, אֲחוֹרֵי המחסן, יושב לו ילד קטן כְּבֶן שָלֹש, וּבוכה.

בינתים התאספו כל הכוכבים מעל ראשו של גבי, עמדו ולא רצו לזוז ממקומותיהם. הסתכלו, הסתכלו בַּמִסְכֵּן, אך לא ידעו מה לעשות. היו כאלה רִחֲמוּ עליו, אבל רֻבם היו מרֻגזים. נגש הירח.

התחילו הכוכבים לספר לו על גבי, שהתעקש ונשאר בסוף בחוץ, בַקֹר וּבָרְטִיבות, וְעָלוּל אֲפִלּוּ להצטנן. אבל הירח ענה להם, שהוא יודע את הכל. התחילו כלם להתיעץ מה לעשות.

אמר כּוֹכָב אֶחָד: טוֹב לוֹ, טוֹב לָעַקְשָן –

שֶיֵשֵב לוֹ כָּכָה כָּאן!

הוסיף שני: מִשְתּוֹלֵל הוּא כָּל הַיוֹם,

וְאוֹהֵב צָרוֹת לִגְרֹם.

התרגז השלישי: מִמָחָר תִּרְאוּ – כַּמָה

הוּא בְקוֹל אִמוֹ יִשְמַע.

נסה כוכב אחר להתערב ולהגן על גבי:

מַה בִּכְלָל אֶפְשָר לִדְרֹש

מִפָּעוֹט כְּבֶן שָלֹש?

אבל מכל הצדדים צעקו אליו:

לֹא נָכוֹן, הוּא כְּבָר גָּדוֹל,

וּמֵבִין יָפֶה הַכֹּל.

השתיק אותם הירח בקולו השקט:

זֶה הַכֹּל נֲכוֹן מְאֹד.

לַעֲזֹר יֵש בְּכָל־זֹאת!

אבל אף אחד מהם לא ידע מה אפשר לעשות. כל אחד הבין, כי זוהי הפעם האחרונה. כי גבי לא יַחֲזֹר עוד על מעשיו. ואז החליט הירח לנסות ולהעיר את אמו של גבי – אולי תסלח לו. התקרב אל החלון וראה שֶהַתְרִיס איננו מוּגָף. שָלַח את אורו בְּעַד הַשִמְשָה אל הַחֶדֶר פנימה, ולחש:

אָנָא, עוּרִי אֵם שֶל גַבִּי!

רַחֲמִי עַל בְּנֵךְ הַקָט.

לֹא יִהְיֶה עוֹד רַע אַף פַּעַם.

תִּסְלְחִי כָּעֵת בִּלְבַד.

התעוררה אמא, יצאה אל גבי וראתה, שהוא באמת בוכה וּמִתְחָרֵט. הוא הבטיח, שלא יתנהג עוד ככה, וּבִקֵּש סליחה. סלחה לו אמא, נשקה אותו, והכניסה אותו הביתה.

שמח הירח, הִתְחַיֵךְ והמשיך בטיולו. ורק הכוכבים לא רצו להתפזר, וכל הלילה נשארו במקומותיהם, ודברו על גבי ועל עקשנותו.

ומאז באים כוכבים לילה־לילה. כל אחד מהם עומד במקומו, וְכֻלָּם מְחַכִּים – אולי שוב יתרחש דבר־מה עם גבי.

אבל הם מחכים לַשָוְא.