קשה לָדַעת מה קָרָה לְגַדִי. תמיד היה ילד טוב. וְהִנֵה בַשבועות האחרונים התחיל להשתולל ואינו נותן מנוח. הוא מֵקִים רַעַש בֶחָצֵר, מתרוצץ בבית מִפִּנָה לְפִנָה, נוגע בכל דבר, הופך אותו או מקלקל סתם.

גם בבעלי־חיים שולח גדי את ידו. רואות עיניו נְמָלָה ממהרת לקן שלה, ומיד אָצוֹת רגליו לִרְמֹס אותה. מְטַיֵל לו חתול בחצר – מְיַדֶה בו גדי אֲבָנִים.

ולא עָזַר, מַה שהסבירו לו ההורים, השכנים, וַאֲפִלו החברים – הוא בְשֶלוֹ.

לפני כמה ימים נִטְפַּל גדי לַפְּרָחים. אמא מְגַדֶלֶת בֶּחָצר ירקות וּפְרָחִים. יום־יום היא מטפלת בָּהֶם –מַשְקָה, עוֹדֶרֶת, מְנַכֶּשֶת עֲשָׂבִים רָעִים. מוסיף הדבר יֹפִי וגם תוֹעֶלת. רֵאשִית – בית מלא ירקות, וממש כאלה האהובים על גדי: עגבנית אֲדֻמוֹת, פלפל יָרֹק, מלפפונים, חסה, גמבה וצנוניות נחמדות. וְשֵנִית – הַפְּרָחִים. הם מקשטים את הבית ומפיצים סביבם ריח נעים. גְדֵלִים בַגִנָה: וְרָדים וצִפֹּרן, לֹע־הָאֲרִי וְסַיפָנִים. אֲפִלּוּ צַבָרים קְטַנים נִצבים בשורה יְשָרָה. אבל דַוְקָא את הָעֲרוּגָה הזאת גדי אינו אוהב. אמנם הוא כבר ילד גדול, בן ארבע, אך אינו רוצה להבין שהפרחים חשובים מאד. הוא טוען לפני אמא:

– לא צריך את זה, וְדַי!

אמא חוזרת ומסבירה, שאין קִשוּט יפה יותר לֶחָצֵר וְלַבַיִת מִפְּרָחִים. אבל הוא מתעקש ואיננו מסכים. מדוע? – גדי בעצם אינו יודע. אך מכיון שהוא עקשן, הרי הוא אומר: לא ודי! פשוט אינו רוצה להבין. מכיון שכך, אָסְרָה עליו אמא לגשת לערוגת הפרחים.

יוֹמַיִם שָמַר גדי על הָאִסוּר. אבל ביום השליש, אחרי שהלכה אמא לחנות הַמַכֹלֶת לקנות לחם ושמן, וגדי נשאר לבדו בבית, החליט לצאת לערוגה וְלַעֲקֹר את הפרחים השנואים עליו.

בקצה הערוגה ראה את שִׂיחַ הצִפֹּרֶן, ולוֹ פרחים לבנים וּוְרֻדִים. נִסָה תְחִלָה לַעֲקֹר אותו בִשְלֵמוּתוֹ. נִסָה, התאמץ אך לא הצליח. מכיון שֶכָךְ, התחיל לִתְלֹש עָלִים וּפְרָחִים וְלִזְרֹק אותם על האדמה. התחנן הַשִׂיחַ וּבִקֵש:

אֶת פְּרָחַי אַל־נָא תִּקְרַע!

מֶה עָשִׂיתִי לְךָ רַע?

גדי, כַמוּבָן, אינו מכיר את שפת הפרחים. אבל גם אִלּוּ הכיר, לא היה שומע – יותר מדי היה עסוק בעבודתו החשובה. סִיֵם לְהַשְחִית את כל הַצִפָרְנִים, ועָבַר אל הסֵיפָנִים. גם הם בִקְשוּ, התחננו:

הִסְתַכֵּל בְּכוֹתְרוֹתֵינוּ

וּרְאֵה – הֵן נֶחְמָדוֹת.

כָּל פַעֲמוֹנֵי פְּרָחֵינוּ –

צִבְעֵיהֶם יָפִים מְאֹד.

גדי לא חָשַב, כי פרחים יכולים לְדַבֵר. אבל גם אִלּוּ יָדַע על זה, והיה מֵבִין את הבקשה, לא היה אִכְפַּת לוֹ. הוא שונא אותם, והוא חִבֵּל עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל.

כְשֶסִיֵם בַסֵיפָנִים, פָנָה בְהִתְלַהֲבוּת אֶל שִׂיחַ הַוְרָדִים. לחש לו הַשִׂיחַ וְהִזְהִיר אותו:

אַל־נָא תִתְנַפֵּל עָלַי,

כִי קוֹצִים בְגִבְעוֹלַי.

תְּקַבֵּל פְּצָעִים, שְׂרִיטוֹת –

מִיָדֶיךָ דָם יִשְתֹּת.

אָמְנָם גדי לא שָמַע את לַחַש השיח, אֲבָל נִזְהַר בכל־זאת, כי לא פעם נִדְקַר בְקוֹצָיו. אך כיון שהוא נֶחְפַּז לְסַיֵים את מלאכתו לִפְנֵי שֶתַחְזֹר אִמוֹ, נִשְׂרַט בְיָדָיו, והשְׂרִיטוֹת הִכְאִיבוּ. בְפַעַם אַחֶרֶת היה בְוַדַאי בוכֶה, אבל הפעם לא שָׂם לֵב לָזֶה.

והנה התקרֵב גדי אל הצַבָרים. “את אֵלֶה”, חשב, “לא צריך אֲפִלּוּ לַעֲקֹר. פשוט, אפשר להרביץ בַיָדַיִם, ואז הם יִשָבְרוּ. הלא הם קְטַנים כָּל־כָּךְ.”

ראו הצברים את גדי מתקרב אֲלֵיהֶם, וצָחקו ולָעֲגו:

חַה־חַה־חַה! תִּינוֹק הִנֶךָ!

אִם עָלֵינוּ אַךְ תִּגְחַן,

תִּצְטַעֵר עַל מַעֲשֶׂיךָ,

שֶעָשִׂיתָ לָנוּ כָּאן.

נְשַלֵם לְךָ כְּבָר, אֶחָא,

כִּי נִשְקֵנוּ חַד, מוּכָן.

גדי, כַמוּבָן, לא חשב הרבה, ורק התלהב שהִנֵה־הנה יוּכַל לִשְבֹּר וְלַהֲרֹס את הצמחים כֻלָם. וְרָצָה לַעשות את זה מַהֵר – הֲלֹא רק “הקטנים האלה” נִשְאֲרוּ בָעֲרוּגָה.

אל תִשְאֲלוּ מֶה הָיָה הַסוֹף.

פִּתְאֹם שָמְעוּ הַשְכֵנִים יִלְלוֹת־כְאֵב עוֹלוֹת מִגִנַת הפרחים. כשבָאוּ בְרִיצָה, מצאו את גדי פָצוּעַ וּמְדֻקָר בשתי ידיו, שהיו מלאות קוצים. אפלו בפניו נֶאֶחְזוּ קוצים. גדי יִלֵל וּבָכה. כל נגיעה קלה הכאיבה. הקוצים דָקְרוּ בְלא הפסק. וּמִכֵיוָן שהיו קטנטנים, אי־אפשר היה להוציאם בידים, והובילו את גדי אל הרופא. הרופא עָמַל כמה שעות, וכשהביאו את גדי הביתה, היו פניו ושתי ידיו מְכֻסוֹת בתחבושות.

ימים רבים שכב גדי בַמִטָה. קרוביו וַחֲבריו באו, אָמְנָם, לְבַקֵר אותו. הם רִחֲמוּ עליו, אך כֻלָם יָדעו, כי עֹנֶש זה בא לו בגלל עקשנותו, ומפני שלא רצה להבין מה שמסבירים לו.