כל אדם יודע, שֶהָאֲגוּדָל הוא אֶצְבַּע קְטַנָה.

כל אדם יודע, שבכל יָד יש אגודל אחד.

וכל אדם יודע, ששני האגודלים בשתי הַיָדַיִם שָוִים בְגָדְלָם, והם גְדֵלִים יחד עם יתר האצבעות. הַיֶּלֶד גָדֵל, ועִמוֹ גְדֵלוֹת הידים, וגדלות האצבעות, וגם האגודלים.

את כל זה יָדע גם יוסי. יוסי אהב, כמובן, את כל אצבעותיו. אבל יותר מכלן אה את אגודלָהּ של ידו הַשְׂמָאלית. הוא אהב אותו כל־כך, עד שהיה מחזיק אותו כל היום בַפֶּה. גם בָערב, לפני שנרדם, לא חדל אפלו לרגע לִמְצֹץ את אגודלו. כל יתר האצבעות היו עצובות, כי חשבו שיוסי אינו אוהב אותן.

לילה אחד, אחרי שיוסי נרדם, והוציא מפיו את האגודל, פרץ ריב בין האצבעות. הריב היה כה חזק, עד שיוסי כמעו התעורר.

הָרִיב הִתְחִיל, כאשר הִתְפָּאֵר הָאֲגוּדָל לפני אחיותיו:

רַק אוֹתִי יוֹסִי אוֹהֵב,

רַק אוֹתִי הוּא מְחַבֵּב,

גם את אַבָּא לֹא כָּל־כָּךְ,

גם אֶת אִמָּא הוא יִשְׁכַח,

בִּי הוא מְטַפֵּל בְלִי הֶרֶף

מִן הַבֹקֶר עַד הָעֶרֶב.

התחילו האצבעות לַעֲנוֹת, כֻלָן יַחַד, וְהַרַעַש היה גדול כל־כך, עד שאי־אפשר היה להבין, מה אומרת כל אחת מהן. לבסוף, כשכלן השתתקו, אמרה זֶרֶת, האצבע הקטנה, זו שנמצאת בדיוק מול האגודל באותה היד:

אִם תַּקְשִיב לִדְבַר הַזֶרת,

אִם תִּשְמַע, מַה הִיא אוֹמֶרֶת,

אָז תֵּדַע, הָאֲגוּדָל,

שֶאַתָּה לֹא עוֹד תִּגְדַל.

הפסיק אותה האגודל, וצעק אֵלֶיהָ:

מִקִנְאָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת,

וּשְטֻיוֹת אַתְּ מְסַפֶּרֶת.

מִי זֶה יַאֲמִין לָך, זֶרֶת?

אבל זרת התעקשה, לא וִתְרָה לָאֲגודל, וחזרה שוב על דבריה. הריב התחדש ונמשך, עד אשר הִתְּעַיְּפוּ האצבעות ונרדמו גם הן.

אולם זרת צָדְקָה. יום אחד הוציא יוסי את אצבעו הָאֲהוּבה מפיו, הִבִּיט בָּהּ, ופתאם גִלָה דָבָר מוּזָר מאד: האגודל חדל לִגְדֹל. כל האצבעות הִתְּאָרְכוּ וְגָדְלוּ, אמנם לא הרבה, אבל האגודל נשאר קטן כפי שהיה. הסתכל יוסי באגודל השני, של היד הימנית. והנה הוא בסדר. גם הוא גדל קצת־קצת. הסתכל שוב באגודל השמאלי וראה, שהוא לא רק קטן יותר, אלא גם חִוֵר, לא וָרֹד כמו יתר האצבעות.

מַה לעשות?

רֵאשִית כֹּל, כַמובן, פרץ יוסי בבכי, ורץ לאמא. היא הביטה באגודל, ולבסוף אמרה:

– נכון, האגודל באמת חִוֵר, וגם חָדַל לִגְדֹל. צריך לָלֶכת לָרופא.

מיד התחרט יוסי על שפנה לאמא, כי ברגע שהוא שומע את המלה “רופא”, הוא חושב על זריקה. ומפני זריקה הוא פוחד פחד גדול. אבל אחרי שראה שוב את אגודלו המסכן, הסכים.

הרופא גר באותו הרחוב, שבו גר יוסי. אך כאשר הגיעו אליו, נתברר שהוא נסע לעיר אחרת. הלכו לחפש רופא שני, אבל גם אותו לא מצאו בביתו, ומי יודע מתי יחזר. התחיל כבר יוסי לפחד ולהתרגז:

– מי ירפא את האגודל שלי?

סוף־סוף מצאו רופא שלישי, שלא נסע לעיר אחרת, וגם היה בבית. הוא לבש את חלוקו הלבן, הרכיב משקפים, ואחז את אגודלו של יוסי. סובב אותו ימינה ושמאלה, ולבסוף אמר:

– אצבע זו לא יכולה לִגְדֹל, וגם לא תִּגְדַל עוד. היא תִּשָאֵר קְטַנה מִכָּל האצבעות.

– מדוע? – שאלה האם.

ויוסי כמעט שהתחיל לבכות.

– מפני שיוסי מוצץ אותה וּמפריע לְגִדוּלָה. – ענה הרופא – האצבע גְדֵלָה כמו פֶּרַח בַגִנָה. הפרח גָדֵל, אם הוא מקבל אור־שמש, ואם מַשְקִים אותו מַיִם במדה מספקת. אבל אם השמש לא תָּאִיר את הפרח, ואם יַשְקוּ אותו מים בלי הפסק, יחדל הפרח לִגְדֹל, יְאַבֵד את צִבְעוֹ הַיָפֶה וְיֵּרָקֵב. והאצבע שלך, יוסי, נמצאת כל היום וכל הלילה בתוך הפה הָרָטֹב, ואיננה רואה את אור־השמש. מפני זה היא לא תגדל.

– לא, לא! אני רוצה אגודל גם ביד השמאלית כמו ביד הימנית. אני לא אֶמְצֹץ! – קרא יוסי.

– אם כך, – אמר הרופא – אם לא תמצץ עוד, אני מוכן לעזר לך, וְטוב כי בָאתָ היום. אלו בָאתָ בְּעוֹד שבוע, כבר היה מאחר, ולא הייתי יכול לעשות שום דבר. אפלו נִתּוּחַ לא היה עוזר.

לקח הרופא צנצנת, שהיו בה עשבים יבשים וּמְרֻסָקִים, שָׂם קְצָת עַל הָאַגוּדָל שְֶל יוֹסִי, וְחבָש אותו בְתַּחְבֹּשֶת. כַּעֲבֹר שָבוּעַ הֶחְלִיף הרופא את הַתַּחְבֹשֶת, וכן כַעַבֹר שבועַיִם וּשְלֹשָה. אחרי חֹדֶש הבריא האגודל השמאלי, והיה דומה לאחיו הימני.

ויוסי לא מצץ עוד. כל פעם, כאשר רצה להכניס את אצבעו לפה, זכר את דברי הרופא על הסכנה הנשקפת לאצבע, ונזהר.

לילה אחד, כשיוסי יָשֵֵן במטתו, פָּנָה האגודל אל אחיותיו האצבעות ואמר:

כֵן, הָיִּיתִּי אָז טִפְּשוֹן,

וחשבתי לא נכון. והייתי גם גֵאֶה,

ונָהַגְתִּי לֹא יָפֶה.

סְלַחְנָה, סְלַחְנָה, אַחָיוֹת,

סלחנה לי בְּפַּעַם זאת.

צָחקו האצבעות וסָלחו לָאֲגוּדָל על התנהגותו אז. כלן שמחו, כי גם הוא הבין, מה היה עלול להיות גורלו בגלל אהבתו של יוסי. אך כיון שהאצבעות היו עיפות אחר יום של משחקים, נרדמו כלן מהר מאד.