פולי היא ילדה טובה – כמעט בכל דבר. היא אוכלת בסדר, הולכת לישן בזמן, שומרת על הנקיון, וכאשר היא מתלכלכת, היא לא מתעצלת – הולכת אל הברז, לוקחת סבון ומתרחצת יפה.

ובכל־זאת לא הכל בסדר.

דבר אחד אינה אוהבת – להסתרק. היא כבר ילדה גדולה. אבל את המסרק היא שונאת. ואפלו – את המברשת לשערות. וכל פעם, כשאמא קוראת לה להסתרק, מנסה פולי לדחות לאחר־כך. לא פעם פרצה בבכי. היא טוענת, שהסריקה מכאיבה. אך זה מצחיק ממש. כל אדם מסתרק – גם הילדים הקטנים, ואפלו התינוקות, ואיש אינו בוכה. סימן, שזה לא מכאיב כלל וכלל. כל מי ששומע על התנהגותה של פולי צוחק. הכל מסבירים לה שזה לא יפה. אבל היא בשלה – אינה רוצה להסתרק.

פעם אחת, אחרי שפרצה בבכי, החליטה אמה לוַתר לה, ודי. יהיה מה שיהיה. הלא אי־אפשר לריב עמה בכל יום. תלך לה פולי פרועה. סוף־סוף תבין בעצמה, שהיא מתנהגת כמו תינוקת. ופולי שמחה מאד – כאלו קבלה איזה צעצוע נחמד. מהיום והלאה לא תסתרק עוד. ישכב לו המסרק השחור בפנה, על־יד המברשת הצהבה – היא לא צריכה אותם.

כל אותו היום שחקה פולי פרועה, לא הסתרקה אפלו לפני השנה. אבל השערות החלו להסתבך. וביום השני גם נתלכלך הראש, כי פולי שחקה בחול, וגרגרי החול חדרו לה בין השערות. היא נסתה לנער את החול, אבל הוא לא יצא משם, כי השערות כבר היו סבוכות מאד, פקעות ממש, כמו פקעות־הצמר, שהיו לאמה, בזמן שסרגה את האפדה הירקרקת. פולי התחילה לחוש, כי משהו לא בסדר. החול גרד קצת. אבל כשחשבה על המסרק, החליטה להשאיר את כל החול בשערות, ובלבד שלא להסתרק, ואפלו – שלא לראות את המסרק.

אבל אחרת חשבו השערות. הן לא היו מרוצות כלל וכלל מזה שהן מלכלכות ובלתי־מסדרות. הן החלו להתרעם ולהתרגז, אך פולי לא ידעה על זה. כל היום שחקה, וכמעט לא חשבה עליהן. ופעם אחת – והיה זה כעבר כמה ימים – אחרי שהיא נרדמה עיפה, החלה שיחה בין השערות, ואחת מהן הציעה:

נִרְדְמָה לָהּ, עֲיֵפָה.

נְסַדֵר־נָא אֲסֵפָה.

הָבָה נִתְיָעֵץ עַכְשָו,

נְדַבֵּר עַל הַמַצָב.

כלן הסכימו. מכל הצדדים התחילו להתלונן על פולי:

– רַע מְאֹד עִם פוֹלִי זֹאת.

– לֹא אוֹהֶבֶת שְׂעָרוֹת.

– לֹא רוֹחֶצֶת, לֹא סוֹרֶקֶת –

אִי־אֶפְשָר לִישֹן בְּשֶקֶט.

ורק בִּפְקַעַת אַחַת נמצאו שְׂעָרוֹת, אשר נִסוּ להגן על פולי:

נְקִיָה הִיא בְּכָל־זֹאת,

וְכָעֵת – סְתָם מִתְעַקֶשֶת.

יְלַטְפוּ אוֹתָנוּ עוֹד

גַם מַסְרֵק וְגַם מִבְרֶשֶת.

אך רב השערות היו מרֻגָזוֹת כל־כך, שלא רצו אֲפִלוּ לִשְמֹעַ את הדברים האלה. מכל הצדדים צעקו, שאי־אפשר לחכות עוד. וְשַׂעֲרָה אחת שֶמֵעַל למצח צעקה יותר מכלן:

אֵין כָּל צֹרֶךְ, אֲחָיוֹת,

כְּבָר סָבַלְנוּ דַי מִמֶנָּה!

מָה אִם כֵּן יֵש לַעֲשוֹת?

בּוֹאוּ תֵכֶף נַעַזְבֶנָּה!

לעזב את פולי? דבר כזה לא עלה עד כה על דעת השערות. בעיני רבות מצאה חן ההצעה הזאת, אבל היו גם רבות, שבקשו לנסות עוד פעם, ולחכות כמה ימים, לפחות עוד יומים. ובעקר התחננה קְוֻצַת שערות שעל־יד האֹזֶן הימנית – למרות הַסֵבֶל, שגם היא סבלה מן הלכלוך ומאי־הסדר:

רַק יוֹמַיִם. הֵן נִמְאַס

גַם לְפוֹלִי כָּךְ לָלֶכֶת.

וְאִם לֹא – נַסְפִּיק גַם אָז

לַעֲזֹב אֶת הַמְלֻכְלֵכֶת.

וכך החליטו – לחכות עוד יומים. אל זה כבר היה מאחר. מן הלכלוך החלו להפתח פצעים בראש, וכאשר כבר הסכימה פולי, שאמה תְסָרֵק אותה וְתַחפף את הראש, אי־אפשר היה לעשות שום דבר. פשוט שִנֵי המסרק לא יכלו לחדֹר לתןך הסבך שעל ראשה, הפקעות היו קשות כמו כדורים, ואף נשברו כמה שִנַיִם. לא היתה בררה אלא לגזז חלק גדול של השערות. פּולי בָּכתה – איך תתהלך גזוזה, כמעט כמו ילד – ולכל חברותיה יש שערות יפות, ולכמה מהן – אפלו צמות קטנות. אבל שום דבר לא עזר. לא עזרו גם הבטחותיה, שמעכשו תסתרק יום־יום. המסרק לא הצליח להסתדר עם הַקְוֻצוֹת הסבוכות. רק המספָּרַיִם ידעו לַחדֹר. ותוך רגעים מספר נפלו שערות על הרצפה, פקעות־פקעות. רב השערות הצטערו על שהן מֻכְרחות להפרד מפּולי, שהיא ילדה טוב כל־כך, וַחֲבל שהיא לא אוהבת להסתרק. אך היו גם כאלה ששמחו, כי סוף־סוף עזבו את פולי, ולא יצטרכו לסבל אצלה:

שֶתִּבְכֶּה, תִּבְכֶּה הַבַּת!

אַךְ לְמִי זֶה כְּבָר אִכְפַּת?

לְהַזְנִיחַ לֹא מְעַט

הִיא יָדְעָה הֵיטֵב־הֵיטֵב.

וְכָעֵת וַדַאי כּוֹאֵב,

גַם בַּבַּיִת הִיא תֵּשֵב.

וְאָמְנָם ישבה פולי בבית כמה שבועות. היא התבישה לְהֵרָאות בעיני החברות בלי שערותיה הארכות ויפות, והיתה יוצאת החוצה לעתים רחוקות. ואך לאחר שצמחו שערותיה מחדש, יצאה אל הילדים. אבל מאז לא הזניחה עוד את שערותיה, ובמשך הזמן שכחו הכל את המקרה הזה, ולא הזכירו אותו עוד.