בֻּבָּה נחמדה מאד קִבְּלה שרה’לה במתנה מן הדוד. גדולה בהרבה מן הבֻּבֹּנֶת הפִּצְפֹנֶת, שהיתה לה עד עכשו, והבֻבֹנת הזאת – מִימִי קוראים לה – קטנה כל־כך, עד ששרה’לה יכולה להכניס אותה לכיס שבּסִּינָּר הכָּחֹל. מימי אינה יכולה להזיז יד או רגל. ובודאי שאינה עוֹצֶמֶת עינים, כאשר משכיבים אותה לישֹן. לא כן הבבה החדשה. לא רק שידיה מתנועעות ורגליה מתנועעות. יש לה גם שערות, שערות ממש – כמו לשרה’לה, ואפשר לסָרֵק אותן. וכאשר משכיבים אותה לישן, היא עוצמת את עיניה. אומרים לה “ליל מנוחה” והיא נרדמת מיד. ושׂמלה יש לה נֶהדרת ממש, עם פרחים קטנטנים. ואפלו סנר אָדֹם, שמתכפתר בשני כפתורים לבנים. הוי, כמה שמחה שרה’לה כשקבלה אותה. מיד נתנה לה שם “נילי”, כי זה שם יפה – ממש כמו הבבה.

והנה קרה אתמול מקרה. כאשר רצתה שרה’לה להשכיב את נילי לישן אחרי־הצהרים, והפשיטה אותה את הסנר, נפל כפתור אחד, זה שבַּכְּתֵפָה היְמָנית, והתגלגל לו. שרה’לה לא ראתה את זה כלל. הבבה הבחינה בדבר, אבל היתה עיפה כל־כך, עד שלא הסתכלה, לאן התגלגל הכפתור.

השכיבה שרה’לה את נילי בְּמִטָּתָהּ של הבבה, והיא עצמה התפשטה ושכבה במטתה הגדולה, ונרדמה גם היא. אבל נילי נרדמה רק לזמן קצר, והתעוררה עצובה.

“מה אֶעשה בלי כפתור?”, חשבה לה בלבה. “איך אוכל ללבש את הסנר?”

חשבה, חשבה, ופתאם החליטה לָקום וּלְחפש. חֶרש־חרש ירדה ממטתה, כדי שלא להעיר את שרה’לה, והתחילה לחפש. הלכה בַחדר הלוך וחזור, הסתכלה סביב, אך לא ראתה את הכפתור. עמדה עצובה על־יד פִּנַּת הצעצועים וחפשה גם שם. ראה אותה הכלבלב הצָּהֹב – זה שאָזנו האחת נקרעה ונָשְרה כבר מזמן – ושאל אותה בלחש, כי גם הוא לא רצה להעיר את שרה’לה:

מָה אַתּ עֲצוּבָה כֲּל־כָּךְ?

מָה אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת לָךְ?

התפלאה נילי, שהוא איננו יודע – היא חשבה, שהכל יודעים מה קרה לה, ואמרה:

מְחַפֶּשֶׂת? – כָּמּוּבָן!

לִי אָבַד כַּפְתוֹר לָבָן.

נִעְנַע הכלבלב את אזנו היחידה יָמִינה וּשׂמֹאלָה. ונילי הֵבינה, הוא אינו יודע שום דבר.

שאלה את הפרה הלבנה בעלת האזנים השחורות:

לֹא רָאִית, פָּרָה, גַם אַתְּ

כַּפְתּוֹרִי אֲשֶר אָבַד?

אך הפרה קשקשה בזנבה וענתה:

לֹא רָאִיתִי כְּלָל וּכְלָל,

שֶכַּפְתּוֹר שֶלָךְ נָפַל.

פתאם ראתה נילי את מימי הקטנטנת, ופנתה אליה:

לַעֲזֹר אוּלַי תוּכְלִי

לְחַפֵּש כַּפְתוֹר שֶלִי?

אבל מימי, כמובן, לא יכלה לזוז – היא קטנטנת כל־כך, ואף אינה יודעת להזיז לא יד ולא רגל. והיא אמרה:

אֶצְטַעֵר מְאֹד, אָחוֹת,

אַךְ רַגְלַי אֵינָן הוֹלְכוֹת.

נֶעֶצְבה נילי, וכבר רצתה לבכות. היא דאגה, שלא תוכל ללבש את הסנר. אבל מכל הצדדים לָחֲשוּ הצעצועים:

לֹא הַבְּכִי וְלֹא הַפחַד

לֹא יוּכְלוּ לָךְ לַעֲזֹר.

שָרָה’לֶה יַלְדָה פִּקַחַת –

הִיא תִּמְצָא אֶת הַכַּפְתוֹר.

וכך אמנם היה. הבבה שכבה בחזרה במטתה וחכתה בסבלנות. וכאשר התעוררה שרה’לה והתלבשה, התחילה להלביש גם את נילי, ואז ראתה שחָסֵר כפתור. מיד הֵחֵלָה לחפש בכל מקום, וּבַסּוֹף מצאה אותו תחת המטה. היא הרימה את הכפתור, לקחה את הסִּנָר, ורָצָה מִיָּד אל אמא.