מִי זֹאת עַל כִּתְפֵי אָבִיהָ

כָּךְ יוֹשֶבֶת רְכוּנָהּ,

וּלְבֵיתָהּ מִיָּד תַּגִּיעַ –

בַּקָצֶה שֶל הַשְכוּנַה?

מי זאת, באמת?

לא כדאי לנחש!

רק בשכונה מכירים אותה. ולמי איננו יודע מי זאת, אגלה תכף בעצמי. זוהי מרים, החוזרת מטיול עם אביה ואמה. אבא הוא חיל, ובא אתמול לחפשה. גם אמא אינה עובדת היום, אף־כי זהו יום הששי. כיון שאבא הגיע הביתה, קבלה גם אמא חפשה. והיא גם לא צריכה להכין שום דבר לקראת שבת, לא לקנות ולא לבשל – את הכל הכינה לפני שאבא הגיע, ולכן יכלה כל המשפחה לצאת לפני־הצהרים לטיל אחורי השכונה, בין הפרדסים. כעת הם חוזרים שלשתם הביתה לארוחת־הצהרים. וּמרים, שעדין קטנה היא, התעיפה מאד, ואבא הרכיב אותה על כתפיו.

זה הכל.

אבל זה גם לא הכל. כי מרים התעיפה בסוף הטיול. כל הזמן התהלכה ורצה בחולות של הדרכים ובין שורות העצים בפרדס. והיתה עליזה וערה מאד. האדמה בפרדס לא ישרה, ולא קל לילדה קטנה להתרוצץ שם זמן רב.

בעת הטיול נזדמנו לה דברים מְעַנינים ויפים: אבנים חלקלקות ועגלות, שבלולים וחלזונות, לְבָנים וּמפֻספסים. את הכל אספה ושמה לתוך הסל, שאבא הביא לה במתנה. אבל מכל הדברים היתה מרֻצה מֵאצטרבל, שמצאה לא הרחק מן הגדר. סביב לפרדס יש שורת ברושים גבוהים, ובצל הברושים ישבו לנוח קצת. שם מצאה מרים את האצטרבל. היא הרימה אותו מן האדמה וקראה בשמחה: “הנה גֻלה!”. אבל אמא הראתה לה את הברושים והסבירה, שהאצטרבלים גדלים על העצים האלה. ואז הבחינה מרים, שעל העץ הקרוב ביותר תלוי אצטרבל אחד עגלגל. פנתה אליו בבקשה: “אצטרבל, בוא לסל!” אבל היתה רוח, ולאצטרבל נדמָה כי היא אומרת:

אִצְטְרֻבָּל עֲגַלְגַל,

בּוֹא וָרֵד אֵלַי לַסַל!

התנדנד האצטרבל ברוח, יחד עם הענף, ולמרים נדמָה שהוא משיב:

אֵיךְ לַסַל שֶלָךְ אָבוֹאָה,

וַאֲנִי עַל עֵץ גָבוֹהַּ?

חשבה מרים, חשבה: מה אפשר פה לעשות? ובסוף הציעה לו: בִּקְפִיצָה תָּבוֹא אֵלַיו" ושוב נדמָה לאצטרבל שהיא קוראת:

בִּקְפִיצָה

אַמִיצָה

תִּקְפֹּץ אוּלַי

יָשָר אֵלַי!

צחק האצטרבל:

אֵיךְ אַצְלִיחַ לְקַפֵּץ,

וַאֲנִי קָשוּר לָעֵץ?

מרים שמעה רק את רעש העלים ברוח. אבל האצטרבל לא זז ממקומו. התעצבה מאד, כי לא ידעה מה ליעץ לו עוד. ואז בא אבא לעזרתה. הוא הושיט פשוט את ידו למעלה, וקטף את האצטרבל. מרים הכניסה אותו יחד עם הקודם לתוך הסל. אז ראתה עוד אצטרבלים רבים על העצים. היו ביניהם גם קטנים־ירקים גם גדולים־אפרים. מרים רצתה את כלם. אבל מלא לה את הסל. ומרים שמחה, שתוכל לקחת את הכל הביתה.

ובינתים, בזמן שאבא ומרים עסקו באצטרבלים, הספיקה אמא לקטף קצת פרחים. ישבה לה בצל הברושים, וקלעה זר בשביל מרים. קלעה ושרה:

זֵר אֶקְלַע בִּשְבִיל הַבַּת,

זֵר פְּרָחִים לִכְבוֹד שַבָּת.

שמה מרים את הזר על ראשה, לקחה בידה את הסל, המלא אצטרבלים ויתר הדברים החשובים, ורצתה להמשיך את טיולה בין העצים. אבל אז חשה שהיא עיפה, ואבא הרכיב אותה על כתפיו. וכיון שכבר התקרבה שעת־הצהרים, החליטו לחזר הביתה.