רוּת אֶל דָנִי מְמַהֶרת

לְשַׂחֵק ב"זוג או פרט",

בְּמִשְׂחַק הָאֱגוֹזים.

אגוזים לָהּ בַּחָפְנַיִם,

גם מְלֵאים כִּיסֶיהָ שְנַיִם –

בֶּאֱמֶת! הן לא אגזים.

היא את דני מחפֶּשֶׂת

בֶּחָצר, על המרפסת.

“מַה זה? דני הִסְתַּתר?”

אך הִנֵה עומֵד הַיֶלד

בַּפִנָה וּמְגַלְגֵל אֶת

אֱגוֹזָיו מַהֵר־מהר.

“ואוּלַי תִרְצֶה”, חוֹקֶרת,

"לְשַׂחֵק בְּ’זוּג אוֹ פֶּרֶט'

וְאַסְביר, וּבְדִיוק.

אגוזים בַּיָד אָשִׂימָה,

וְאַתָּה תַּגִיד אָז לִי: מַה

יש לי פרט? יֵש לִי זוּג?

לְנַחֵש אִם רק תצלִיחַ,

אגוזֵי כֻּלָם תַּרְוִיחַ –

כל שֶיֵש בַּיָּד שֶלִי.

לְנַחֵש אם לֹא תצליח,

אגזֶיךָ תֵּן אָז לִי, אַךְ –

כַּמִסְפָּר שֶבְּיָדִי.

טוֹב אותי הֵבַנְתָּ, דָנִי?"

“כֵּן”, עוֹנֶה הוּא, "כִּמְדוּמַנִי,

שֶאֲנִי יודֵעַ טוב".

רוּת אֶת המשְׂחָק מַתְחֶלֶת,

מושיטה יָדָה לַיֶּלֶד:

“נוּ, נַחֵש, וּבְלִי לַחֲשב!”

דני מְמַצְמֵץ הָעַין

ושואל אותה: "מֵאַיִן

כְּבָר אֵדַע מַה שַׂמְתְּ בַּיָד?

לֹא רָאִיתִי בְּשוּם אֹפֶן,

כַּמָה אגוזים בַּחֹפֶן.

מִי יודע? אַתְּ, רַק אַתְּ!"

“תנחֵש כְּבָר”, רוּת מַפְצֶרֶת,

"יש לי זוּג או יש לי פרט?

כָּךְ מְשַׂחֲקִים, רַק כָּךְ".

וחושב, חושב לוֹ דני,

ואומר אָז: "כִּמְדוּמַנִי –

פרט! לא, לא! זוג יש לָךְ!"

רותי את הַיָד פּוֹתַחַת

וסופרת לו בְּנַחַת:

"חֲמִשָה! לי פרט יֵש!

תן לי, דני, את חֲמֵשֶת

אגוזיך", היא דוֹרֶשֶת,

“לֹא הִצְלַחְתָּ לְנַחֵש”

דָן מוֹרִיד הָאַף לְמַטָה,

על פָּנָיו עַצֶבֶת שָטָה,

וּפוֹרֵץ פִּתְאֹם בִּבְכִי:

"לא רוֹצֶה מִשְׂחָק בְּפֶרֶט,

לֹא בְּזוּג וְלֹא אחֶרֶת!

אגוזים שֶלִי, שלי!"

מְפַיֶּסֶת רוּת וְסָחָה:

"קֹדֶם הֵן נִדְבַּרְנוּ כָּכָה,

לֹא יָפֶה עַל זֶה לִבְכּוֹת!

עוֹד רַבִּים הם אגוזֶיךָ,

וְכָעֵת בָּא תּוֹר עָלֶיךָ,

שְאַל אַתָּה בְּפַעַם זֹאת!"

דָנִי מְנַגֵב הָעַיִן,

אגוזים שָׂם בַּיָדַיִם,

ושואל בְּקוֹל סוֹדִי:

"רוּתִי, נַחֲשִי אַתְּ, כַּמָה

אגוזים הסתַּרְתִי שָמָה?

וּבֵין־כָךְ אַתְּ לֹא תֵּדְעִי.

כֵּן, הִפְסַדְתְּ, הפסדת הַפַּעַם"

דָנִי מִתְפָּרֵץ כְּמוֹ רַעַם

וְצוחק, צוֹחֵק בְּקוֹל.

וְהִנֵה כָּל יָד אחֶרֶת,

כי ביד יָמִין יש פֶּרֶט,

אך גם זוּג יֵש – בְּיַד שְׂמֹאל.