– אתה יודע, יחיאל, שהנמר דומה מאד לחתול. רק שהוא גדול מאד. אולי גדול יותר משני חתולים יחד. – אמר אבנר.

צחק יחיאל:

– הוא גדול אפלו מחמשה ומששה ומעשרה חתולים, והוא חזק מהם. הוא טורף יצורים חיים שונים ואוכל אותם.

– מה יש? – טען אבנר – גם החתול טורף עכברים ואוכל אותם. ולא רק עכברים. השכן שלנו אומר, שצריך לסגר יפה את הלול, כי החתולים יכולים לטרף את האפרוחים הקטנים. ויש לַשָכן הזה גם זמיר קטן, צפור נחמדה, והוא מחזיק אותה כל הזמן בכלוב. הוא אומר, שחתולים יכולים לטרף את הזמיר.

– זה נכון – הסביר יחיאל – אבל הנמר טורף לא רק יצורים קטנים, אלא חיות ובהמות גדולות. ויש נמרים שטורפים גם בני־אדם, ומפני זה אין אדם הולך לבדו ביער שיש בו נמרים. אמנם בארץ יש נמרים, שאינם טורפים בני־אדם אם לא מתגרים בהם, אבל בארצות אחרות, ששם הנמרים טורפים גם בני־אדם, לוקחים אתם אלה שהולכים ליער כזה רובים, ויורים בחיות האלה.

– ומה אוכל הנמר? – התענין אבנר.

– אם תלך לגן־החיות לפנות־ערב, לפני שסוגרים את השער, תראה שנותנים לנמר בשר לא־מְבֻשָל.

– רק לנמר, ולא לחיות אחרות? – הוסיף אבנר לשאל.

– לא רק לנמר. גם לאריה, לדב, לזאב ועוד חיות, ואפלו לעופות־טרף. אבל שמעתי, שאין בין החיות בעל־חיים רע ואכזרי כל־כך כמו הנמר.

– ומדוע יש לו כתמים שחורים על גופו? – נזכר אבנר.

– כתמים אלה נקראים חברבורות. – הסביר לו יחיאל – ואתה יודע, איך הוא קבל את החברבורות?

– לא! – הזדרז אבנר להשיב.

– חברבורות אלה באו לו בגלל לבבו הרע. וזה היה לפני שנים רבות מאד. אולי אלף ואולי אלפים רבים. אז היה עורו חלק, ללא כל כתם. אבל אכזרי הוא היה לא פחות מאשר היום.

פעם אחת החליט הנמר ללכת כל היום ולטרף כל מי שיפגש בדרך. ואפלו כבר יהיה שבע, יטרף עוד ועוד. ואז יֵדע כל בעל־חיים ביער, שאין יצור חזק ממנו.

כך החליט וכך עשה.

יצא לטיולו ופגש אַיָלָה, אילה נחמדה שרעתה בשדה. התנפל עליה הנמר וטרף אותה.

הלך הלאה וראה ארנבת אֲפֹרָה רובצת תחת שיח ונחה לה. הכה אותה הנמר מכה אחת בכפו הגדולה והרג אותה במקום.

וכך הלך וטרף כל מי שבא לקראתו.

הגיע לבִצָה. ראה ליד הבצה לַהֲקָה של ברוזי־בר. זנק אליהם הנמר, ורצה לטרף גם אותם. אבל הברוזים נכנסו לבצה, והנמר לא יכל להשיג אותם, כי אין הוא יודע לשחות כמוהם. והם שחו להם והגיעו אל אי קטן לא הרחק מן החוף. יצאו לאי וישבו להם להתחמם בשמש.

התהלך הנמר על שפת הבצה וחשב, חשב, כיצד יוכל לפתות את הברוזים האלה שיצאו אליו.

התחיל לשיר להם שיר – אולי זה יעזור:

בּוֹאוּ, בַּרְוָזִים, אֵלַי –

יַחַד נְשַׂחֵק.

לָמָה זֶה תֵּשְבוּ לָכֶם

פֹה הַרְחֵק־הַרְחֵק?

אבל הברוזים הבינו היטב־היטב מה הוא רוצה, וכמובן, לא היה להם חשק להתקרב אל החיה הטורפת הזאת. הגדול שבהם פנה אל הנמר ואמר לו:

– גע־גע־גע! מדוע נבוא אנחנו אליך? בוא אתה אלינו! אתה האחד ואנחנו הרבים.

– אבל אינני יודע לשחות. – טען הנמר.

– אין דבר! – ענה הברוז החכם – המים אינם עמקים, ואתה גדול. ואתה יכול להגיע אלינו ברגל.

רצה הנמר לבדק, אולי באמת רדודים המים, ואפשר להגיע אל הברוזים. חשב לו, שאם יגיע אליהם, יטרף את כלם, וקדם־כל את הגדול שבהם, זה שמזמין אותו למשחק, ודוקא אותו יאכל בראשונה.

נסה להעמיד רגל בבצה וראה – נכון, המים אינם עמקים כל־כך. הכניס רגל שניה – בסדר. הכניס גם את שתי רגליו האחוריות – באמת בסדר גמור. התחיל לצעד קדימה, ופתאם חש, כי האדמה מתחילה להיות רכה, ובקשי הוא מוציא את רגליו. ובכלל מתחילים המים להיות מלכלכים – בץ ממש. התחרט על כל ההליכה הזאת במים ורצה לחזר. אבל אז חש, כי קשה לו לצאת. ובינתים התחילו הברוזים לידות בו בץ. ומפני שהם היו רבים, נתכסה גופו תוך כמה רגעים בבץ שחור ודביק.

ראה הנמר שהוא בסכנה, אזר את כל כחותיו, והצליח סוף־סוף לצאת מן הבצה. אבל כשיצא לחוף, היה כלו שחור מן הבץ. התחיל להתנער בכל כחותיו, אבל הבץ היה דביק מאד. התגלגל בחול – אולי יסיר החול את הלכלוך הזה. ואמנם זה עזר לו, אך לא לגמרי – כתמים שחורים נשארו בכל־זאת על כל עורו.

התחילו הברוזים ללעג לו, וכלם יחד שרו לו מרחוק:

הוּי, כַּמָה אַתָּה יָפֶה!

מְנֻמָר כָּל־כָּךְ!

לֹא חָשוּב שֶזֶה רַק סְתָם

כָּכָה מְלֻכְלָךְ.

והברוז הגדול ראה שהנמר מצטער – נתן לו עצה:

– שמע־נא, אם אתה מתביש בכתמים האלה, אתה יכול לשטף אותם במים.

– איפה אני יכול לעשות את זה? – שאל הטורף.

– לא הרחק מכאן יש נחל, שם אין בץ, המים שם זכים. תגש לנחל, תכנס מים, והזרם ישטף ממך את כל הבץ.

– לא! לא! לא! – צרח הנמר – די לי! די! בשום אפן לא אכנס לנחל. מוטב כי ישארו הכתמים האלה, אבל למים לא אכנס עוד.

וככה נשאר כל גופו של הנמר מכסה בחברבורות עד היום הזה.