בפעם הראשונה נסעה הֲדַס ברכבת כשהיתה בת שבע. שני אחיה אהוד ויניב, כבר נסעו בה כמה פעמים. גם חברים לא־מעטים סִפְּרוּ, כי נעים מאד לִנְסֹעַ בָּרַכבת. אבל הדס ראתה אותה רק בסרטים, בטלוויזיה ובקולנוע. והיא רצתה מאד לנסע בה. אביה רפאל הבטיח, כי בַּחֻפשה הראשונה מבית־הספר, בְּחֹל־הַמוֹעֶד פֶּסַח יסעו ברכבת. אבא הבטיח וְקִיֵם את הבטחתו. הוא הִתְפַּנָה לְיוֹם מן העבודה ויצא לְטַיֵּל עם שְלֹשֶת הילדים. אמא מרגלית וִתְרָה, כי היתה עסוקה בענין דחוף מאד. לטיול הצטרף גם הדוד בן־ציון עם שתי בנותיו, שולמית בת השש וצוּפִית בת החמש. גם הן לא נסעו עד אז ברכבת. הם חיים בכפר שָכֵן, אך כדי לנסע יחד, באו בַבֹקר לבית הדוד רפאל.
כֻּלָם נֶהֱנו מאד מן הנסיעה, וּבְעִקָר שָלֹש הבנות. הן התלהבו מזה, שלא היו מֻכְרחות לָשֶבת בַּמקום בכל זמן הנסיעה כמו בִמכונית קטנה. והרי אֲפִלוּ בְּאוֹטוֹבּוּס, ששם יֵש מַעֲבָר בין שורות המושבים, קשֶה לַעֲבֹר ממקום למקום, כי האוטובוס מִטַלְטֵל, וְצָרִיך לְהִזָהֵר מאד שלא לִנְפֹּל. כדי ללכת במעבר זה בעת הנסיעה, צריך לְהֵאָחֵז בַּמוֹשָב או בְּעַמוּד או בְּמוֹט שֶמֵעַל לַמוֹשָבִים. ברכבת כמעט אין טלטולים. אפשר לעבֹר מחלון לחלון ולראות נופים יפים ורבים, ואפשר אֲפִלוּ לעבֹר מקרון לקרון. הדס היתה מאֻשרת מן הַחִדוּש שהכירה. למחרת, אחר שנחה מן העיפות של יום הטיול הָארֹך, כתבה חבור, ואחרי החֻפשה מסרה אותו לַמוֹרָה. והמורה קראה אותו לפני הכתב, כי הוא היה מענין ויפה.
כשחזרו הַמְטַיְלים, באו גם הדוד בן־ציון ושתי בנותיו לנוח קצת, לפני שחזרו לכפר. מרגלית שמעה על כל מה שראו והרגישו, וגם היא שמחה מאד. היא שעלתה ממרוקו ספרה, כי שם היו רכבות אבל מעט. ומפני זה היו נוסעים כמו בָּאָרֶץ בְּעִקָר באוטובוסים או במכוניות קְטַנוֹת. גם להורים שלה היתה מכונית פרטית. ובן־ציון שעלה מפולין ספר, שבארץ־המוצא שלו דוקא היו הרבה רכבות, ומפני זה הן נסעו לעתים קרובות מאד. באוטובוסים בין־עירוניים נסעו הרבה פחות מאשר ברכבת.
– ומדוע אפשר ללכת ברכבת כשהיא נוסעת, ולא נופלים? – שאלה הדס – וזה לא כמו באוטובוס.
– כי האוטו נוסע בכביש, ולא תמיד הכביש חלק, וכל שֶקע וְגבשושית גורמים טלטולים. הרכבת נוסעת על פסי ברזל, והם ישרים וַחֲלקים. המכונית צריכה לִסְטוֹת פַּעַם יָמִינָה וּפַעַם שְׂמֹאלָה, לפעמים לְהָאֵט כשהכביש עמוס, ופעם להיפך – כשאין הרבה רכב, אפשר להגביר את המהירות. כל זה יכול לגרום טלטולים. ולא רק זה. הרכבת, שנוסעת על פסים חלקים וישרים, היא לבדה במסלול שלה, ושום רכבת אחרת לא תבוא לקראתה, וגם לא כזו שתרצה לעקוף אותה. ואין לה סבה לטלטולים – סכם רפאל.
– ואיך נוסעת הרכבת? – התענינה שולמית.
– הַקַטָר סוחב אותה. – השיב אהוד, שהיה רגיל לקרא הרבה ספרים. – הַקַטָרִים היו נוסעים בעזרת קיטור. אבל לאט־לאט התחילו לבנות קַטָרים, הנוסעים בעזרת זרם חשמלי.
– איך חשמל יכול לסחב קרונות? – הוסיפה שולמית לִשְאֹל – כשאני רוצָה שיהיה אור בחדר, אני מדליקה את החשמל.
– נכון, – העיר יניב – אבל חשמל נותן לא רק אור. בלי חשמל אי אפשר לִשְמֹעַ רדיו וְלִרְאוֹת טלוויזיה. והחשמל נותן גם כוח להפעיל מכונות שונות. הנה יש לנו מַטְחֵנַת־שְקֵדִים ומכונת־כביסה, ובלי חשמל אינן פועלות.
– ואצלנו בגן יש רכבת. וגם היא נוסעת על פסים – התערבה צוּפִית.
– איך? – שאל רפאל.
– מחברים אותה לחשמל. – השיבה צופית.
– וכמו הרכבת־הצעצוע נוסעת גם הרכבת האמתית, שמֵסִיעָה בני־אדם או מובילה משאות כדים – הסביר רפאל, הדוד שלה. – בַּקטר, זה הקרון הראשן של הרכבת, שעליו דבר אהוד, יש מנוע חזק מאד, והוא סוחב את כל הקרונות האחרים. המנוע מקבל את כוחו האדיר או מקיטור או מחשמל. ויש גם מקורות כֹּחַ אחרים.
– בפולין – הצטרף לשיחה בן־ציון – נסעו רֹב הרכבות בעזרת קיטור. ואם תרצו, אקרא לכם שיר יפה על קטר כזה, שכתב המשורר יוּלְיַאן טוּבִים. הוא היה יהודי, אבל כתב את שיריו בפולנית.
– ומדוע לא כתב עברית? – היה יניב סקרן לדעת.
– כי הוא היה מבית יהודי מתבולל. – הסביר בן־ציון.
– מה זה יהודי מתבולל? – שאלה צופית.
– יהודי שלא מדבר בשפת עמו, כי אם בשפת הארץ שהוא חי בה. – הוסיף בן־ציון.
– גם בכתה שלי יש ילדים עולים שלא ידעו עברית. – ספרה הדס – היתה ילדה, שדברה רק רוסית כשהגיעה לכתה, וילד שדבר אנגלית.
– ואצלנו – הוסיפה צופית – באו שני ילדים מאתיופיה ולא ידעו עברית.
התברר, שגם בכתות של יתר הילדים הגיעו עולים, שלא ידעו עברית כלל או שידעו מלים מעטות, ודברו בשפות של ארצותיהם: ערבית, צרפתית, ספרדית, רומנית ועוד.
– אם כן איך נבין את השיר הפולני? – שאל יניב את דודו.
– אקרא את תרגומו העברי. – הבטיח בן־ציון.
כֻלם הסכימו, ואֵהוּד חשב בלבו, שאם הדוד לא אמר מי שתרגם את השיר, סימן שהוא עצמו עשה את זה. כי בן־ציון כותב שירים, וגם מתרגם שירים לעברית. וגם יודע לקרא אותם יפה.
ואכן התלהבו הילדים מן השיר היפה. והודות לקריאתו של בן־ציון בלט יָפְיוֹ עוד יותר. יש בו מלים המזכירות בצליל את קולות הקטר והגלגלים. ובן־ציון גם ידע לשנו את מהירות הקריאה, והילדים כְּאִלוּ ראו ממש לפניהם את הקטר ואת הרכבת כֻּלָה.
כבר בהתחלה דִמְיְנוּ השומעים את הקטר הכבד, וכאלו שמעו ממש, איך “נוֹשֵם הוּא בְקֹשִי”: “פּוּף! אֵיזֶה חֹם!” ומיד אחרי זה: “אוּף! אֵיזֶה חֹם!”. ובן־ציון האריך את המלים “פּוּף” ו"אוּף", והוציא אותן מפיו, כשהוא נושף ממש כמו קטר. אחרי־כן שוב “רָאוּ וְשָמְעוּ”, איך הקטר מתחיל לזוז, כאשר קרא בן־ציון לאט־לאט כל מלה והפסיק, ושוב קרא מלה ושוב הפסיק:
תְחִלָה – יָזוּז
לְאִטוֹ הַקַטָר
בִּכְבֵדוּת כְּרָדוּם
כְּמוֹ צָב, עַל פַּסָיו
ובסוף “שמעו” את שקשוק הגלגלים בקצב אחיד, כשהרכבת כבר בשיא המהירות
"כָּכָה זֶה, ככה זה, ככה זה, כָךְ!…
כשנגמרה ההתלהבות הוסיף בן־ציון הערה, שהיתה מוּזָרָה בעיני הילדים:
– הרכבות הן כלי־תחבורה טוב ויפה ונעים. אבל לי הן מזכירות גם דברים רעים מאד, דברים אֲיֻמים.
– מה? סַפֵּר, בבקשה! – בִּקְשוּ הילדים.
– זה אי־אפשר לספר בכמה מלים. אלה דברים חשובים ועצובים. אבל כלנו עיפים. אנחנו גם צריכים לַחֲזֹר לַכפר. אני מזמין אתכם אלינו. בעוד תשעה ימים יהיה “יום הזכרון לשואה ולגבורה”. בואו כלכם.
רפאל ומרגלית הוֹדוּ והבטיחו שיבואו עם הילדים.
ובן־ציון וּבְנוֹתָיו הודו על הטיול הַמְהַנֶה ועל הָאֵרוּחַ הַנָעִים, וְנָסְעוּ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות