לפני אסיפת הועד הזמני, העייף והיגע, באו שני ענינים יגעים: ענין הגליל העליון ואסיפת הנבחרים. האסיפה לא זכתה להשתתפות באי־כוח האיכּרים. במכתב ששלחו לועד הזמני הם מודיעים, כי נמצאה להם, באותו יום, נסיעה נחוצה מאד לירושלים. מחוג האיכּרים בא אל האסיפה רק בא־כוח אחד. גם השתתפות באי־כוח “המזרחי” ובאי־כוח ירושלים והגליל היתה לקוּיה. מצד זה, איפוא, מצד השתתפות החברים הקבועים, לא היתה האסיפה הזאת, העשירית לועד הזמני, נעלה על הקודמות, כי אם גם פחותה מהן. לא הורגש אף במקצת רוחו של מוסד חי ופועל, היודע עת לכל חפץ. אולם אל האסיפה הוזמנו ובאו אורחים במספר רב. בא ראש ועד הצירים וראשי מחלקותיו, והאסיפה “מילאה כרסה” שש הרצאות בודדות (רובן בנות תוכן וערך אינפוֹרמַציוֹני חשוב) מצד ועד הצירים. היתה איפוא אסיפה “גדולה”. על ההרצאות, שירדו בשפע, לא התוַכחוּ ועברו לסדר היום.
אנו נתחיל בגליל העליון, במה שצריך היה להתחיל גם הועד הזמני, אילו פיעמה בו רוח־חיים של אסיפת באי־כוח הישוב.
מר מנחם אוסישקין פתח בשאלה זו, ובירר יחסו של ועד הצירים ואת פרשת המשא־ומתן שהיה בינו ובין באי־כוח ההסתדרות החקלאית ושליחי העובדים בגליל העליון. היה אי־דיוּק בהרצאת העוּבדות, אבל נאמרו בפתיחה זו גם דברים נכוחים, היוצאים מן הלב, לעצם השאלה.
אותה מתוּלה – אמר בין יתר דבריו – שנוסדה לפני עשרים ושלוש שנים, היתה במשך שלוש־ארבע שנים מזוּינה תמיד, איש לא שאל למה להילחם על אותן האבנים. עכשיו פליטי מתולה אומרים: הבו לנו מקום בגליל התחתון ונחיה במנוחה?! הרגש הפשוט אומר: פה אנחנו יושבים, מתנפלים עלינו שודדים, רוצים שאנחנו נעזוב את מקומותינו… הערבי רגיל לכבד רק את הכוח. אותנו מגרשים מעל הקרקע שלנו וזה עושה רושם על כל הסביבה, – ואנו מתחילים להתיחס גם בחוסר־כבוד אל עצמנו.
אחרי מר מ.א. ביררו חברינו את המצב בגליל העליון והעמידו את שאלת הפעולה הדרושה מצד הישוב כולו ומצד ההסתדרות הציונית, לכל היקפה.
מר לבּנוּ – אמר יצחק טבנקין – על היחסים של ועד הצירים לענין הגליל העליון. אולם אני רוצה עכשיו להשתחרר מזה. צריך להודות כי אחד הדברים המקילים מאד על הישוב – זהו ועד הצירים והאפשרות לבקר אותו. צריך עכשיו לדבר בינינו על הענין הזה, בינינו חברי הועד הזמני. לא הלך איש למתולה, מבלי לחשוב כי יש גם פתח־תקוה מאחריו, ואין אנשי כפר־גלעדי ותל־חי, שקיבלו החלטותיהם על דעת עצמם, מעלים על דעתם, ואין אתם צריכים לחשוב, כי הנכם פטורים מהדבר הזה. אין אני אומר למפרע כי אנחנו, ההולכים בדרך של אַקטיביוּת בארץ, ניכּנע לאלה שהם חברי הועד הזמני, או לאלה שאינם חברי הועד הזמני.
אנחנו חיים בארץ, בה רק כוחנו העוּבדתי ועמדתנו העוּבדתית הם המכריעים ולא דקלרציות של פייצאל או של אמיר אחר. אם יוכלו להתנפל עלינו יתנפלו בלי די. ההכרח הזה, שהערבי – החי על השלל ועל הכרת הצדק של השלל – ידע, כי אי אפשר לשלול את היהודי ואי אפשר לגרש אותו, לא פסק מעולמנו. עד הצהרת בלפור היה הדבר ידוע. ועכשיו, זה שנתים, בא הבטחון הכוזב, כי הממשלות תעשינה למיותר את הפעולה העצמית בחיינו. שיקול־הדעת הגדול גם אצל אלה המעטים (ואולי גם הרבים) המסוגלים להבין את ערך ההגנה – שרשו נעוץ רק בזה. אם נפול שם, בגליל העליון, אם נלך משם – הד הדבר יגיע עד סוף המדבר. מפלתנו שם תפרוץ את עמדותינו לשוד – בכל הארץ.
איני רוצה להקל על הדבר. אין זו תביעה רק למאה איש. מחר תוכל זו להיות גם חמש מאות. אין אנו נוטים לשום “צד” במלחמה זו, אולם אין אנחנו מפקירים את מקומות ישובינו ואיננו מוַתרים על חיינו. עלינו לקבל את ההחלטה כמו שכתב אותה אהרון שֶר: על הבנוי אין מוַתרים.
למעשה נתון השטח הזה, בו נמצאות ארבע נקוּדוֹתינו, בין הגבולות של האזור האנגלי (ווזיה) והצרפתי (חַצבּניה). אין הוא שייך גם לשריף באופן רשמי, ואין הלַה אחראי על המרידוֹת שם.
במשא־ומתן שנפתח אחרי כן בשאלה זו יש לציין, מלבד דברי החיוב הנמרצים של חברינו ושל חברי “הפועל הצעיר”, את דברי השלילה המוחלטים של זאב ז’בּוֹטינסקי, אשר רעדה בהם נימה חיה שבלב. בכל יתר המשא־ומתן חַסרה, פשוט, השייכות הנפשית לכל ענין הגליל העליון. התוַכחו על עבודה והגנה ועוד מושגים מופשטים ונאמרו סברות שונות. ד"ר בן־ציון מוסינזוֹן בא בטרוניה על הקריאה לעזרת הגליל העליון, שמצאה הד בלבות התלמידים הצעירים. מטר־שמצה, שלא נפסק אף בהערה קלה מצד היושב־ראש, מר בצלאל יפה, ניתך בנאומו של מר מנחם שינקין על ראש הפועלים. מר מאיר דיזנגוף נתלה בענין ה"משמעת" לועד הזמני, שכבוֹדה נפגע בדברי המחייבים, שאמרו: “אם לא תעשו אתם – נעשה אנחנו”. ודרש בזה ארוכות, מתוך בטחון ושׂוֹבע.
עוד לא לימדתם אותנו להישמע – אמר שמואל יבנאלי בתוך דבריו. לפני שנתים היתה פה ישיבה על דבר יצירת הגדוד העברי, ביקשו עזרה מאת הועד הזמני, הלכו אליו לבקש עזרה, והוא הפך את האסיפה לפיליטון, פחות “סַלוֹני” או יותר “סלוני”. שם, בכפר־גלעדי ותל־חי, אין שואלים למושגים מופשטים. מי יוכל לנתח את המושג “בין־השמשות”? כוונתי: להרוס את הבטחון למפרע ואת הפּיקחוּת, האומרת, בכוח סברה זו או אחרת, לקפּד את חוט־המעשה. שום טעמים אשר תִּבְדוּ פה אינם שוים נגד המציאות, שהיא קוראת אותנו. הצעירים נענו הראשונים והם שם, אך אין כאן חלוקה. ואני דורש מהזקנים: מדוע הדור, אשר נשא שלושים שנה על כתפיו את הציונות, לא קם? ולמה הוא נותן את היתרון לצעירים? יש נקודת־שריפה, ואנו צריכים לעורר תנועה לאומית עברית, שתביא את העזרה הדרושה בשפע. אין אנו יכולים לדרוש הרבה מהפקידות, שהיתה בשעתה אלַ־לאוּמית. יש מקום שאנו יכולים להגן עליו עכשיו בלי שוטר צרפתי או אנגלי ורק בכוחנו – היש לפקפק בזה?
האם עמדתנו בארץ־ישראל יכולה להיות תלויה במכתב זה או אחר? היש לנו דרך בארץ־ישראל, דרך שלנו מדוֹרי־דוֹרוֹת, אם אָין? ואם גם אחרי זה יאמר מי שיאמר כי הספיקות נשארו במקומם, – יהיה עצוב, אבל זה לא ישנה את המצב.
זאב ז’בוטינסקי השמיע באומץ.לב את שלילתו המוחלטת: איני מאמין ואיני מאמין. ומכיון שאי אפשר להגן בהדר, אין להגזים על האסון של עזיבה ארעית – כמובן, בלי ויתור על זכויותינו.
על דבריו ענה ברל כצנלסון:
אכן בכל איסטְרַטגיה קל להוכיח מראש מפלה, וקשה להבטיח נצחון. כל כך מזכירים הנאמי האלה את הטענות נגד ההתנדבות. לגדוד היתה מפלה מבפנים, ואם תהיה מפלה להגנה – אף היא תהיה מבפנים. כנראה שאנו עומדים פה בויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוֹניוֹת אינן מכריעות בו. יש “מעשיוּת” העושה את החשבון למפרע – לעזוב, ויש מתעקשת לעמוד עד הרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי־אפשרי נעשה לאפשרי.
בסוף המשא־ומתן דיבר עוד הפעם מנחם אוסישקין. הוא בא לידי מסקנה כי אין לחשוב על עזיבת המקומות. בישיבת־הבוקר האחרונה נתקבל נוסח־החלטה חיובי בשאלת הגליל העליון.
כסלו, תר"פ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות