כשבא ד"ר חיים וייצמן בפעם הראשונה לארץ־ישראל חיכו להתחלה. בשטח הבלתי־נכבש עוד אז, בשומרון ובגליל, האמינו לשמועה, שהבקיעה דרך החזית, כי ההתחלה כבר נעשתה. האמינו, עוד טרם יתאחדו חלקי הארץ, כי שם, בעֵבר השני, עֵבר הבית הלאומי, כבר נמסרו לרשותנו קרקעות הממשל, ניתנו קוֹנצסיוֹת, הוּחל בבנין.

כשבא מנחם אוסישקין לארץ־ישראל, אחרי זרוֹם מים רבים לים המלח, קידמו פניו בברכת ההתחלה. ואף הוא לא נמנע מלהעלות שם זה על שפתיו.

עכשיו, הנה זה בא מר אלפרד מוֹנד, בלוית ד"ר ח. ו., לארץ – ודבר ההתחלה בפיו. המועצה הכלכלית, זו אשר איננה מוסד ציוני ואשר לה, כנראה, אומרים בלונדון למסור את הזכויות הרשמיות של ההסתדרות הציונית תחת מסוה האמונה בכוחות העם – היא אשר תבנה. ומאתנו לא ידָרש כי אם שלום פנימי ואמוּן.

ובעם ובארץ – על אף ההשלָיה הרשמית – נעשו התחלות של פעולה: הוּחל הגדוד. הוּגן הגליל העליון. פרצה העליה. יוּסדה אסיפת הנבחרים.

הגדוד – הנה שאריתו הנהלאה מפרפרת בגסיסתה… ואין גם דבר נחמה בפני המנהיג – הִשלים.

העליה. זו – אחרי שנעזרה בדבר־מה מאת ממשלת הארץ – מצאה את תיקונה האחרון בסרטיפיקטים מלונדון…

אך לא על אלה נדבּר עכשיו.

על כנסת־מעט זו אשר לנו בארץ, אשר משקלה עולה ויורד חליפות בכף המאזנים בלונדון – על אסיפת הנבחרים והועד הלאומי – עליה נדבּר. התהי זו סוף סוף לנושאת אותן הזכויות הנתונות למיעוּט לאומי? התסוּדרנה הקהילות על יסוד חוקי? הנשיג זכות הטלת מסים וסיפוק צרכינו, בתור כנסת לאומית, ברשותנו?

כי הנה נאמר לנו: כַּתרוּ זעיר. אל נא תשיאו אותנו לעניני סידור הישוב בפנים – בטרם נבצע את עבודתנו המדינית; כי המקום הכי־מסוכן הוא – מרחק אַמה אחת מראש ההר.

והנה עלינו “ראש הפסגה”. נפתרה שאלת הגבולות. המנדט נוסח ונשלח לחבר העמים.

היוּשם עכשיו לב לביצור המדיני והלאומי של היהדות הארץ־ישראלית, זו אשר ריכזה מאמצי כוחות בהתחלת מעשה רב – קריאת אסיפת הנבחרים?

או גם זו תיעזב, בשם ההתחלוֹת העתידות לבוא?

שבט, תרפ"א.