לא הייתי בא להוסיף עוד דאגה אחת על דאגותינו המרובות, לולא האמנתי כי יש פתרון. הפתרון הוא – בהקמת עיירות חקלאיות למחצה, ליד הערים. התכנית הזאת בת־ביצוע היא – ובכוחות עצמנו לעשותה. היא גם הולכת ונעשית מאליה, בלי עזרת ההסתדרות. יש מבינינו שיחסם לתכנית גדולה ידוע למפרע: כל שהוא בגדר של “תכנית” – הריהו אסור בתכלית האיסור. יחס סיטוני זה אינו נכון – ויש בו משהו מן החזיון המצויר בפתגם העממי: מי שנכוה ברותחין – יש שהוא חושש אף לצוננים. אולם כשמדברים על התישבות רחבה על יד הערים, אי אפשר להינזר מ"תכנית". אשתדל להגדיר את המושג: עיירות חקלאיות. “הערים החקלאיות” של יצחק ווּלקני מתכוונות לפרנס את עובדיהן על החקלאות בלבד. לא לזאת אני מתכוון. אינני מבקש להפוך את הפועל בחרושת ובבנין לחקלאי גמור: אני רוצה להעסיקו בחקלאות קלה, בזמן חופשתו וביטולו מעבודת מקצועו. המציאות שלנו הוכיחה, כי לא כולנו נסתתר בשפריר החקלאות “הטהורה”. כל עבודה בחרושת, כל מלאכה: חייטות, סנדלרות ונגרות וכיוצא בהן וכל יתר צורות הפעולה האנושית – עבודה הן ובכולן יש מן המאור שבעבודה ומן החיוב שבה.
לפועלים בערים, הנמנים לאלפים בארץ כיום וההולכים להיות לרבבות – להם מכוּונת העיירה החקלאית. את ירושלים, יפו וחיפה אנו מוכרחים להקיף עיירות כאלו: מקום־מושב ומקום־עבודה למשפחת הפועל. בלי נטילת רשות והיתר ממי שהוא, דואג הפועל העירוני להתישבות זו והולך וחותר אליה. היא משאת־נפשו.
החבר שלמה לביא מתנגד להתישבות זו. לו יש שאיפה למשק מקיף שיכלול בתוכו גם את החקלאות, גם את החרושת – ואשר יספק את כל צרכי נושאיו. שאיפה זו היא בבחינת “טוב מאד”, אולם בתוקף השאיפה ל"טוב מאד" אין לבטל את ה"טוב". המשק הגדול הזה אם יצליח, היה יהיה אמנם לעמוד הימני של פעולתנו החקלאית, אבל אין להתנגד בגללו להתישבות חקלאית למחצה, לשליש ולרביע. המשק הגדול, לאחר שיקיף מה שיקיף, ישאיר מחוצה לו, בתוקף תנאים אוביקטיביים, הרבה ענפי פעולה בחרושת ובתעשיה – וכל עוד אין אנו גוזרים על העבודה בעיר, עלינו לדאוג לפועליה, הרוצים להתישב בקרבתה, יש קשר ידוע בין ש. ל. לבין י. ו.: הכפר החקלאי הגדול של י. ו. הוא כעין המשק הגדול של ש. ל. שניהם – “טוב מאד” ושניהם רוצים משום כך לשלול את הדבר החיוני והפשוט הזה: ההתישבות הקלה על יד הערים. חיי אותם האלפים בעיר קשים מנשוא: בלי דירה, בלי מזון, בלי מקלט ושורש. לא יתכן כי תנועת התישבותנו לא תתן את לבה להשריש את העובדים האלה בארץ. לא יתכן כי ציבור זה, שהוא רוב מנין בתנועתנו, לא ימשוך את תשומת־לבנו, להעמידהו על בסיס משקי כל־שהוא ולהבטיחו מרעב בשעת חוסר־עבודה ומיציאה מהארץ – בשעת משבר.
אני מצייר לי שלושה גורמים כספיים להקמת העיירות: הקרן הקיימת לישראל – קרקע, הבנק האיפותיקאי – הלואה לבנון הבית עד 80%, וראשית המשק – מתקציבי ההתישבות או מקרן מיוחדת, שתיוָצר לשם כך. השאר יוסיף הפועל עצמו.
קביעת מספר הדוּנמים הדרוש – הוא ענין לחקלאים המומחים שלנו. לדעתי, אין לקבוע שיעור כללי אחד, ויש להעריך את המכסימום ל־10 דונם. נניח יש קושי, כבכל מפעל חדש ורב, אולם הנרתעים והשוללים מראש יואילו נא לאומר: מה לעשות לפועלינו המאליפים בעיר?
אדר, תרפ"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות