תפקידה ההיסטורי של הציונות בשעת הכרעה זו הוא הכשרתה של הארץ לקליטת המונים; תפקיד זה מחייב אותנו לסלילת מסילות חדשות לפיתוח ההתישבות החקלאית.

לרכוּשה של ההתישבות היהודית בארץ נוספו בשנים האחרונות שטח זכיון החוּלה והקרקעות מצפון לו, עם הגישה הישירה למקורות הירדן. החלה החדירה לנגב על־ידי רכישת רבבות דונמים של אדמה שוממה, ועל אדמה זו הוקמו ישובים המתלבטים בשאלת חוסר מים לשתיה ולהשקייה. מאידך גיסא, אגרנו נסיון רב בעיבוּד שלחין, ולמדנוּ את ערך המים וחשיבות החסכון בהם. הבשילוּ הצורך והיכולת לתכנן תכניות אזוריות וארציות להשקייה.

בדאגה ועצה משותפת עם המהנדס ש. בלאס – מתכנן מפעלי־השקייה רבים בארץ וביניהם הגדולים ביותר – ובהסכמתן ועזרתן של הסוכנוּת, הקרן־הקיימת והסתדרוּת העובדים הוּקם על־ידי חברת ‘מקורות’ משרד מיוחד לתכנוּן ההשקייה בהיקף ארצי, בראשותו של המהנדס ש. בּלאס.

עם הכנת התכניות לניצול נהרות הארץ להשקיית הנגב, נתעוררו ויכוחים וספקות. או אז נתברר, שראוי לערוך מאזן כללי ומקיף של הארץ כולה על קרקעותיה ועל כל המים שבה, מי התהוֹם, מי הנהרות והמעינות ומי הגשמים הגולשים. לאחר שנות־עבודה הגענו למחקר יסודי (‘אוצרות המים בארץ־ישראל, סיכויי השקייה ופיתוּח הידרו־אלקטרי’), המלמד שאפשר לרכז בארץ למעלה מ־4 מיליארד מ³ מים להשקיית 8 מיליון דונם אדמה¹, בניגוּד לדעות הספקניות הרבות אשר הובעו עד עתה בדבר פיתוּדה החקלאי של ארץ־ישראל והשקיית אדמותיה. דעות מתנגדות אלו יסודן במושגים הטכניים של המאה שעברה,המתבססים על הנסיון שנרכש במשך דורות בארצות ההשקייה הקלאסיות כגון מצריים, הודו או ארם־נהריים, שיטות ההשקייה בארצות האלה לא נשתנו כמעט מימי קדם, וכן לא חלוּ שינויים ניכרים במצבם התרבותי והחברתי של עובדי אדמתן. הטבע חנן את הארצות הללו בשפע מים ובשטחים נרחבים המתאימים במיוחד להשקייה בשיטות הפרימיטיביות, הידועות לאדם זה אלפי שנים. אך רק באדמה מישורית ובעלת שיפוּע קטן וקבוע תיתכן הולכת מים בתעלות־אדמה ארוכות ולא מצופות ורק כשאוצרות המים הם בלתי־מוגבלים למעשה, לא ייחשב במאומה ההפסד הרב הכרוך בהולכה מסוג זה.

ארץ־ישראל תיראה לנו נטולת כל אפשרוּיות השקייה ופיתוּח כשנבחון אותה לפי שיטת ההשקייה הזאת, שכן אוצרות מימיה מוגבלים ושטחי השקייה למופת מעטים בה. אם ברצוננוּ לתת לפיתוח הארץ את התנופה ההולמת את מצבנו עלינו לפנות אל הישגי הטכניקה החדישה.

שיטות פיתוּח המים אשר טופחו בעשרות השנים האחרונות בארצות־הברית של אמריקה, וביחוד במחוזות־המערב שתנאיהם הטבעיים דומים לתנאי ארצנו, ראויות לעמוד לנגד עינינו בבואנו לפתור את שאלת ההשקייה בארץ־ישראל. שיטות אלה שקוויהן האפייניים הם אגירת המים ואיחסונם, ניצולם לייצוּר כוח בקנה־מידה גדול והולכתם, תוך התגברות על מכשולים טופוגראפיים, למרחקים גדולים בתעלות בנויות, מנהרות וצינורות־לחץ.

מאידך גיסא, גילה נסיון ההתיישבות העברית בשתי עשרות השנים האחרונות את האפשרויות הגדולות הצפונות בשיטות־השקייה יעילות. המתיישב העברי למד לדעת – תוך תנאי־החיים המיוחדים שנבעוּ מן המבנה החברתי והכלכלי המיוחד של המשק החקלאי החדיש בארץ, המבוסס על טהרת העבודה העצמית – את ערך מערכת ההשקייה המשוכללת, שעל אף היותה יקרה, היא משקית, בהעלותה את פריון עבודתו ואת תנובת שדהו. רק הכרה זו של המתיישב תוכל להצדיק את השימוש בשיטות הטכניקה החדישה לפיתוּח המים, והודות לה לא נירתע מפני ההוצאות הכרוּכות בהן. גישה זו מחייבת אותנו להעריך מחדש את אוצרות המים בארצנו ואת חלקם הניתן לניצול.

כדי לעמוד על חלקו הניתן לניצוּל של מקור־מים מסוּיים היו נוהגים עד כה בארץ־ישראל להביא בחשבון את תפוּקתו המינימאלית החלה בעונת התצרוכת המאכסימאלית. יתר על כן, כדי לעמוד בפני חוסר־מים בשנים מעוטות־גשמים, לא הובאה בחשבון אלא תפוּקתו המופחתת בשנות בצורת, כתוצאה מכך לא היו מגיעים אלא לניצוּל מינימאלי של המים הגלוּיים ולסיכוּיי־פיתוּח דלים. כך היו אומדים, למשל, את סיכויי הניצוּל של כל מי החוּלה על נחליה, מעינותיה ושטפונותיה – ב־15%–20%.

אסור לנו להשלים עם גישה נפסדת זו שפירושה בזבוּז רוב אוצרות מימנוּ המוגבלים בלאו הכי. כדי להבטיח ניצוּל מלא של כל המים העומדים לרשותנו עלינו להביא בחשבון את תפוּקתם הממוּצעת, דבר שלא ייתכן אלא אם ננקוט עקרון תכנון ארצי כולל.

יסודותיו של התכנון הכולל הם: א) האיגום על שתי הצורות העיקריות: האיגוּם העונתי, כלומר החסנת מי החורף לשם שימוש בהם בעונת ההשקייה והאיגום הבין־שנתי, כלומר אגירת מים ועדפים משנות ברכה לשנות בצורת; ב) חלוקה תכליתית של המים העומדים לרשותנו לאזוריה השונים של הארץ על־ידי הולכת עודף המים ממקום שפעתם לאזורים הצמאים.

מהם איפוא אוצרות מימיה של ארץ־ישראל ומהו חלקם הניתן לניצוּל? את מקורות מימיה של כל ארץ קובעים הגשמים היורדים בה, או ביתר דיוּק, יתרתם שאינה הולכת לאיבוד על־ידי ההתאדוּת לכל צורותיה והמופיעה כמים גלויים (נהרות, מעינות ושטפונות) או מי־תהום. המדידות המעטות של שפיעת מקורות המים לצורותיהם השונות שנעשו עד כה בארץ אינן מספיקות, לדאבונינוּ, כדי להעריך יתרה זו באופן ישיר, ועל כרחנוּ נחשב את מאזן־המים הארצי בדרכים עקיפות.

הגשמים היורדים בארץ־ישראל מתנקזים בשני כיווּנים עיקריים: מזרחה לבקעת הירדן ומערבה אל ים התיכון (עיין מפה א'). אגן הירדן מאפשר ביתר קלוּת את חישוּב מאזנו בגלל היותו אגן סגוּר ללא מוצא אל הים. מהעובדה כי כמוּת המים המתאדה במשך מספר שנים מסויים משטחי האגמים האלה ושטחי התאדוּת אחרים באגן שווה ליתרת מי האגן באותו פרק זמן.

מעריכים את המים המתאדים כיום בשטחי ההתאדות העיקריים של אגן הירדן, כגון ים־המלח, הכנרת ושטחי הביצות השונים, יחד עם המים בהם משתמשים להשקיית שטחים שונים באגן, ב־3000 מיליון מ³ לשנה. אם ננכה ממספר זה 600 מיליון מ³ לשנה, שהיא הכמות המתנקזת לאגן ממזרח לבקעה ולמטה ממקום התמזגוּתם של הירדן והירמוך (עיין מפה א'), נקבל 2400 מיליון מ³ לשנה. זה חלקה של יתרת מי אגן הירדן אשר ארץ־ישראל נהנית ממנו.

על פי גזירה ־שווה ותוך התחשבוּת בתנאי ההתנקזוּת באזור הניקוּז לים־התיכון אפשר להגדיר את יתרתו ב־2700 מיליון מ³, ויתרת המים הכללית שארץ־ישראל נהנית ממנה תעמוד איפוא על 5100 מיליון מ³ לשנה בממוּצע.

מספר זה של 5100 מיליון מ³ לשנה הוא הגבול התיאורטי של המים העומדים לרשותנו ומובן מאליו שאין להגיע לנצולו המלא.

שיעור הניצוּל תלוי בעיקר באמצעים הטכניים שננקוט וברמת החומר האנושי המשתמש בהם. יש הישגים של הטכניקה החדישה המחייבים רמת־השכלה מסויימת אצל המשתמשים בהם. מאידך גיסא, אין לזלזל במים שהשגתם ניתנת בקושי או שתפוּקתם מועטת, כי נסיון החקלאוּת העברית בארץ־ישראל מוכיח במידה גוברת והולכת, שבתנאי ישוב צפוּף ועל־ידי איחוד מקורות־מים שונים, אף מי בארות הנשאבים מעומק של 125–150 מ' ומי מעיינות אשר תפוקתם אינה עולה על 2–5 מ³ לשעה, ניתנים לניצוּל משקי יעיל.

מתוך הנחה זו נעריך את כמויות סוגי־המים השונים הניתנים לניצוּל.

חלק ממי הליטניס, שלכל הדעות אין לרובם תפקיד השקייה בלבנון, צורף לחשבון זה, כי לדעתנו יש מקום להסכם שלפיו יועבר לזכותנו.

הטיית מים רבים מאגן הירדן ממסלולם הטבעי להשקיית הארץ תפנה בהכרח מקום בים המלח ותתן הזדמנוּת נפלאה לניצוּל ההבדל המיוחד במינו בין גובה פני הים וגובהו של ים המלח. תחת המים המתאדים מדי שנה בשנה בים המלח, שחסרונם מתמלא עכשיו על־ידי זרימת המים המתוּקים מבקעת הירדן, נביא מים מן הים התיכון שיהווּ מקור כוח־חשמל אדיר בשיעור של 1500 מיליון קילווט שעה לשנה.

את המים שאנו חושבים כניתנים לניצוּל מעשי יש לחלק בין השטחים הראויים להשקייה בהתאם לצרכיהם ובאופן המשקי ביותר.

ההתישבות העברית בארץ־ישראל הוכיחה שהמושג ‘שטחים ראוים להשקייה’ אינו מוחלט ובמידה שמצליחים לפתח מקורות מים באה בחשבון השקיית כל כברת ארץ, אם אינה הר תלול, סלע מקשה, חול נודד או ואדי תלוּל ועמוק.

מתוך התחשבות בגיווּן המיוחד שבתנאים הטופוגרפיים, ההידרוגרפיים, האקלימיים והקרקעיים חוּלקה הארץ לששה אזורי השקייה (עיין מפה ב'),

לפי תצרוכתם לדונם ומתכונת השטח נטו הראוי בהם להשקייה. וכן נקבע בטבלה הבאה, מהן כמויות המים הדרושות לכל אזור.

הערכת התצרוכת לדונם קטנה מדי לכאורה.

אולם הבא בסוד ההבדל שבין השיטה הפרימיטיבית והשיטות החדישות בהשקייה יווכח בנכונוּת המספרים ויסכים להם.

בחשבון המים לאוכלוסיה כלוּלים תצרכתו של ישוב בן שמונה מיליון נפש וגם צרכי התעשיה.

הבדיקות והחקירות השונות הביאונו איפוא להניח כי יש בארץ שטח של שמונה מיליון דונם הניתן להשקייה בתנאים מסויימים, ושכמוּת המים העומדת לרשותנו מספיקה להשקייתו. לעומת זה ידוע, כי מקורות־מימיה העיקריים של הארץ נמצאים בקצה הצפוני, בו בזמן ששטחיה העיקריים הראויים להשקייה הם בדרומה. אף בשאר חלקי הארץ אין כמוּיות המים של המקורות המקומיים מתאימות לתצרוכת המקומית.

המסקנה הנובעת מזה הוא ההכרח בתכנון כל־ארצי שיביא עמו חלוּקה תכליתית של אוצרות המים בהתאם לתצרוכת אזוריה השונים של הארץ. מפאת גיווּנם של התנאים ההידרוגרפיים בכל איזור ואיזור תוגשם התכנית הארצית בארבעה סוגי מפעלים:

א. מפעלי־השקייה מקומיים, אשר יוקמו בעיקר בחלקו המערבי של איזור החוף, מקום בו אפשר להפיק מי תהום בכל קדיחה.

ב. מפעלי־השקייה אזוריים, במקרים שמבחינה משקית הניצוּל המאוחד של מקורות מים שונים ורבים עדיף מניצולם הנפרד והמקומי.

ג. מפעל־ההשקייה הארצי אשר תפקידו להוליך את מי המקורות הראשיים של המים הגלויים (הירדן, הירמוך, הליטניס וחלקם הגדול של השטפונות) לשטחי־ההשקייה הזקוּקים להם ובעיקר לשטחים המרוחקים ורחבי־הידיים שבבקעת הירדן, בנגב ובבקעת הערבה.

ד. מפעלי־השקייה בהרים, בהם שונה במיוחד צריכת המים והם דורשים, על כן, אספקה מיוחדת.

אָפיים של המפעלים המקומיים ידוע לציבור, וכן ידועים לו כמה מפעלים אזוריים (מפעל ‘מקורות’ בעמק יזרעאל, קואופרטיב המים בעין־חרוד, מפעל המים בעמק־הירדן וכו') אשר הוכיחו את ערכם הרב ואת כושר פעולתם. על כן נסתפק כאן בהסברת המפעל הארצי, בגלל היקפו, חידושו וערכו המכריע ביישובה של הארץ ובפתרון הבעיות המדיניות שהוא צופן בקרבו.

לרשות המפעל הארצי יעמדו כל מקורות המים של הירדן העליון על שלושת נחליו העיקריים (הדן, הבניאס והחצבני), שטפונות החולה, הירמוך וחלקם של מי הליטניס. הם ניתנים לאיחוּד במתקן המים האלה ינוצלו במפעל הארצי שטפונות ההרים שמפאת מקום הופעתם הם ניתנים לאיחוז במוליכי־המים של המפעל הארצי.

המפעל הארצי יספק מים לשטחים בחולה, בגליל העליון והתחתון, בעמק, בסביבת הכנרת, באיזור בית־שאן (במידה שלא יספיקו מקורותיו המקומיים) ובעיקר לככר הירדן, לשטח שבדרום ים־המלח, לעמק הערבה בואכה עקבה ולאיזור הנגב המערבי. המפעל הארצי ימלא, מלבד תפקידו הראשי, תפקיד של ויסות ארצי, באספו את עודפי המים המזדמנים בדרכו ובהוסיפו את החסר במקום הצורך.

לא נפרט כאן את תפוקתם ואת גובה איחוזם של מקורות המים השונים מהם יורכב המפעל הארצי. נקבע רק שכמותו הכללית השנתית תהיה 2100 מיליון מ³ וכי איחוזם הממוצע של המים יהיה בגובה של 125 מטר מעל פני הים. לעומת זה נציין כי הגובה הממוצע של המים בהגיעם לשטחי ההשקייה השונים הוא 5 מטר למטה מפני הים. הפרש גובה זה של 130 מטר, שהוא תוצאה ישרה מן הקונפיגוראציה המיוחדת של הארץ מצד אחד ומהבדלי התצרוכת באזוריה השונים (בעמקים היא גדולה פי 2–3 מאשר בשטחים הגבוהים) מצד שני, נותן לנו את האפשרות הטכנית להביא את מי המפעל הארצי לשטחים להם נועד, ובכוח עצמי בעיקר. נציין כאן שעם השגת שינוּיים קלים בגבולותיה המדיניים של הארץ אפשר להגביה במידה ניכרת את הפוטנציאל הממוצע של המים.

נחיצות פעולות הכוח במפעל הארצי תובן אם נזכור, שהשטחים השונים שיושקו בעזרתו, מהם גבוהים ומהם נמוכים מן הגובה הממוצע של מי המפעל. בהפילנו איפוא את המים הדרושים לשטחים הנמוכים יש בידנו ליצור את הכוח בו נעלה את המים לשטחים הגבוהים. לכיסוי ההפסדים הכרוכים בפעוּלות־כוח אלו ובהולכת המים למרחקים, לאספקת הלחץ הדרוש להשקייה בהמטרה ולרזרבה עומד לרשותנו הפרש הגובה (של 130 מטר) הנזכר למעלה.

אין להביא בהיקף מאמר זה את התכניות השונות שמספרן כבר מגיע לתריסר ומחצה, את הגירסות על אופני הולכת המים, ריכוזם והולכתם מן הצפון לנגב, תריסר דרכים לניצול הבדלי הגובה, זו מתנת הטבע שלא ראינוה שנים רבות. ככל שרבו התכניות, של מומחים שלנו ומומחים מאמריקה, התחזקנו באמונתנו. אולם עדיין אין איש יודע מהי הדרך אותה נעדיף, היות ואין לעמוד כיום על כל אותם הגורמים – פוליטיים, קרקעיים, גורמי בטחון וכו' – נוסף לגורמים הטכניים והכלכליים, שיתבררו לאחר חקירות ובדיקות מעמיקות יותר – אשר יכריעו בבוא הזמן לטובת תכנית זו או אחרת.

מוליכי־המים הראשיים של המפעל הארצי יהיו תעלות בטון מזוין, מהם פתוּחות ומהן סגורות. צינורות־לחץ ומנהרות ישמשו לחציית בקעות ורכסים.

לפי שהשפיעה על מקורות־המים השונים המהווים את המפעל הארצי אינה סדירה. והיות ונוסף לזה יש הבדלים בתפוקתם משנה לשנה, יצריך ניצולם המלא של המים מערכת אגמים גדולים וקטנים. את קיבולם הכללי של האגמים למיניהם יש להעריך ב־3000 מיליון מ³. האגמים יכסו שטח של 150 אלף דונם, בקירוב, ונוסף לערכם הגדול במפעל, יוסיפו קווי־נוי חדשים לנוף הארץ.

לביצוע מפעל השקיית הארץ, על מתקניו המקומיים, האזוריים והארציים, המסתכם בריכוז של 4300 מיליון מ³ מים לשנה והולכתם לאורכה ולרחבה של הארץ לשם השקיית 8 מיליון דונם בהר ובעמק, בישוב ובשממה, ניזקק להון רב של 100–120 מיליון לירה, מלבד סכומים נוספים הדרושים להתקנות השקייה פנימיות בכל ישוב וישוב, שנעריכם ב־50–60 מיליון לירה. ההערכות האלה מבוססות על רמת־המחירים שמלפני המלחמה.

בהביאנו בחשבון כי מפעל זה יש בו כדי ליצור את הבסיס ליישובן של 400 אלף משפּחות, אשר עם התפּתחותן והשתרשותן יהווּ שכבה חקלאית כפרית של 2 מיליון נפש, לא נירתע מפני גודל הסכומים האלה. מימון מפעל ההשקייה הארצי חייב להיעשות, כמובן, בדרך ציבורית ממלכתית. בתנאי־מימון מתאימים ישא המפעל את עצמו בהמשך הזמן. נוסף לזה, יש להביא בחשבון שצמיחת המפעל העצום קשורה באופן אורגאני בהתפתחות המקבילה של ההתיישבות, כלומר, בקצב העליה ובשיעור קליטתו של הסקטור החקלאי. אין איש יודע מתי נגיע לניצול המטר המעוקב האחרון של המיליארד הרביעי: זה תהליך לשנים. ביצועו המודרג של המפעל הוא, על כן, אחד הגורמים המכריעים בתכנון ההשקייה הארצי. ביצוע כזה יאפשר, על־ידי השקעה קטנה באופן יחסי, את אספקת המים הדרושים בשלביו הראשונים של פיתוח־המים הארצי. הצעה לביצוע השלבים הראשונים של המפעל (במסגרת תכנית עלייתם של מיליון היהודים הראשון), שיאפשרו התיישבות 50 אלף משפחות חקלאיות נוספות בארץ, (התקציב לכך נאמד ב־5 מיליון לירות, לפי המחירים מלפני המלחמה) עובדה על־ידי המשרד הטכני שליד חברת ‘מקורות’.

בבעיית מחיר המים שולט ערבוב מושגים וחוסר־ידיעה מבהיל. מחיר המים לפי המטר המעוקב אינו משקף את ערכם האמתי של המים לחקלאות, כי לא פחות חשוב לדעת את הצורה הטכנית של אספקתם ובאיזו מידה ניתן לנצל את ערכם הפוטנציאלי המלא. מחקר מיוחד בשאלה זו, שהוצא על־ידי המשרד הטכני של חברת ‘מקורות’, מוכיח שהוצאות ההשקייה תהיינה בגבולות לירה עד שתיים לדונם לשנה בתנאי־אספקה יעילים המאפשרים אֶפקט חקלאי אופטימאלי. זהו המחיר ששולם על־ידי החקלאי העברי בזמנים כתיקנם ואין סיבה שהוא לא יעמוד בו גם בעתיד.

אין לקבל בשום פנים את השיגרה של הגבלת מחירי המים להשקייה, אשר בהזדמנויות שונות דוגלת בה גם תחנת הנסיונות של הסוכנות, בשם מומחים שונים, הקובעים את הגבול המותר בשני מיל ל־מ³. קשה להבין מדוע תשפיע העלאת מחיר ההשקייה לדונם־לשנה ב־500 מיל, יותר מהעלאה אחרת באותו סכום באחד מענפי־הוצאותיו המרובים של המשק, שהגבולות בהם עדיין אינם נקבעים על־ידי מומחים. מחירי מוצרים אחרים הדרושים למשק, כגון טראקטורים, דלק או דשן, עשויים על כרחם לרדת עם השיפורים העתידים לבוא בייצורם, בעוד שאין לקוות לשינוי כלשהו במאזן מימיה של הארץ, שהוא כולו בידי הטבע. אין שחר לטענה שמיל נוסף אחד ל־מ³ בכוחו לחתוך את גורלו של המתיישב. אירגון טוב, טכניקה משוכללת וחסכון במים יפתרו את שאלת המים, והיא אשר תקבע את כושר קליטתה של ארץ־ישראל.

על שער המחקר “אוצרות המים בארץ־ישראל” נקבע פסוק מישעיהו, קולע וּממַצה עד תומו את חזון המים שלנו. נאמר שם: ‘אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות, אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים’. קבענו את הפסוק הזה על שער הספר כי זוהי בעצם התכנית. אלה שיאריכו ימים יזכו לראות בהגשמתה.

1945