צעירה היא חברת ‘מקורות’ ובפעם הראשונה ידובר בה ובמפעלה בוועידת ההסתדרות החקלאית. לפני כ־15 שנה סוכם באחת המועצות החקלאיות. כי על ההסתדרות החקלאית להיות גורם במשק המים בארץ. רוחו של אותו סיכום ריחפה שנים אחדות בחלל, עד אשר מקץ שש־שבע שנים נמצא הגוף שדבקה בו.
היה זה עם תחילת התמורה הקאטאסטרופאלית בחיי יהדות גרמניה וצ’כוסלובקיה. ניסינוּ אז להפנות לאפיקים קונסרוקטיביים, קילוחים דקים מן הרכוש היהודי שעמד לרדת לטמיון, ובחלקו של קילוח אחד, דק מן הדק, נפל לבנות מכשיר ציוני חשוב: חברת ‘מקורות’.
בשנת 1937 אושרה החברה רשמית, אך עבודתה התחילה שנה־שנתיים לפני כן, כאשר הזמנו אצל חברנו המהנדס שמחה בלאס, אשר לו זכות־ראשונים במפעל השקיית הארץ, תכניות למימוש היזמה ולניצול האפשרויות.
בראשית היתה המחשבה לרכז ולספק כארבעה מיליון מטר מעוקב מים לישובי העמק. כיום אנחנו עומדים באספקת המיליון העשירי. ההתחלות היו דלות ומלוּות ספקות; האם נמצא מים, והאם יאפשר מחירם להשתמש בהם; אך עם המעשה גברנו על הספקות.
מתוך אינטואיציה מחוסרת ביסוס טכני אמרנו: חברת ‘מקורות’ תפתח את פעולתה בשטח שמחוף הים התיכון עד הירדן. היתה זו אימרת־כנף בלבד. אולי זה גורלה של ארץ־התישבות, של מפעל־בראשית, של מפעלי כיבוש שממה, שכמה דברים שהם בחזקת אימרות־כנף – מגיעים במשך הזמן להגשמתם.
במשך שנות פעולתה של החברה כמכשיר מרכזי (מובן, יחד עם פעולות נפרדות של משק פה ומשק שם; ולא רק משקי ההסתדרות ניסו לחפש מים) הלכה וגברה הרגשתנו, שמצאנו ‘ארץ־ישראל של מטה’; קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה מארץ־ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים אשר לאחר נסיונות־אכזב רבים בעבר, כבר התיאשנו ולא האמנוּ במציאות מים בהם.
עתה מספקת החברה מים ל־25 ישובים חקלאיים. מבחינת כמויות המים הנשאבים, עולה עליו, דומני, מפעל הירדן, השואב מהכנרת; אולם בערכו, בצורתו הריכוזית, ‘מקורות’ הוא העורק החי והמרענן בארץ. הנחנו קרוב ל־50 ק"מ צינורות; והצינורות הגדולים בקטרם בארץ – הם של ‘מקורות’.
במים של חברת ‘מקורות’ השקו המשקים כ־15 אלף דונם. החברה מספקת מי־שתיה גם לעיר: מרבע עד שליש מתוך 10 מיליון ממ"ע מים. אבל אין אנו מספקים מי־שתיה משום שהכנסתם מרובה; לא לריווח פנינו, כי אם להוזלה של מי־ההשקייה להתישבות. מאחר שאנו מספקים מי־שתיה לעיר במחיר גבוה יותר, יש בידנו להוזיל את מי־ההשקייה לכפר. לכן תבענו מפעל אחיד, שיספק מים גם לכפר וגם לעיר.
לזכותה של חברת ‘מקורות’ יירשם גילוי המים בגניגר, בהרי נהלל, בשומרון, ליד תל־עדשים, לרגלי הרי נצרת. בסביבות עפולה נעשו במשך שנים רבות עשרות קידוחים שלא הצליחו. הצלחתה של ‘מקורות’ לא באה לה בזכות חכמתה, אלא בזכות הנסיון שנאגר. קדחנו (כמבצעים מטעם הקק"ל) בקרית־ענבים; עדיין לא מצאנו מים, אך לא התיאשנו. לעומת זאת נשקה את כפר־החורש, ואם ליד כפר־החורש יקומו עוד ישובים, נוכל להשקות גם אותם ממי אותו הקידוח; כל קידוח מוצלח בגבעות שימרון – נהלל מבשר המשך קידוחים מפכים.
מתפקידה של ‘מקורות’ בארץ של התישבות, במציאותנו הקשה והדלה, לעסוק לא בגילוי המים ואספקתם בלבד. עליה לחפש גם דרכים עצמאיות למימון המפעל הזה, נוכח היכולת הכספית הדלה של מוסדותינו הלאומיים. בימים הראשונים השתמשנו רק בכסף יוזם של המוסדות הלאומיים ושל מוסדות ההסתדרות, ואילו עתה על ‘מקורות’ להיות המכשיר הכספי לריכוז המים והבאתם למתישב. השקענו עד עתה ב’מקורות' כ־200 אלף לירות, החלק המכריע – לפני המלחמה ובמחירים שלפני המלחמה, וחלק בתוך המלחמה. נוסף לזה צברנו כ־200 אלף לירות למפעלים חדשים, ושאיפתנו להגיע בגמר המלחמה להון של מחצית המיליון לירות.
גם בימי המלחמה המשכנו בפיתוח מפעלנו. לפי הצעת המרכז החקלאי והמחלקה להתישבות, נכנסה חברת ‘מקורות’, לאירגון אספקת המים של כל חבל בית־שאן, מפעל שלהקמתו נדרש, במחירים נורמאליים, כרבע מיליון לירות, אם לא למעלה מזה. פתחנו בזמן האחרון באירגון עניני המים בישובי הדרום, על שטח של 20 אלף דונם חולות, בקירוב, המוכנים להתישבות עירונית. בדעתנו להוסיף ולהדרים מתל־אביב. החולות, אשר בראשית עבודתנו בארץ ראינו בהם פגע בלבד, אוצרים בתוכם כמויות כבירות של מים מתוקים לשתייה ולהשקייה. אמרנו בינינו לבין עצמנו, חייבים אנו להתחיל גם בדרום הארץ במפעל דומה למפעל שהקימונו במפרץ חיפה, להשקיית עמק יזרעאל. מיליונים, אולי עשרות מיליונים ממ"ע מים עצורים בחולות, ושאיפתנו היא להעבירם מסביבת חולון להשקיית שטחים דרומיים יותר. השלב הראשון: נען, חולדה, גזר, הר־טוב, ואולי נגיע גם עד קרית־ענבים; שלב ראשון, עד לביצועה של התכנית הארצית.
אנו עומדים עתה בפרשת תיכנון ההשקייה בארץ. עברו שנים של אגירת נסיון, של קידוחים אשר רשמו דפים מזהירים בתולדות ההתישבות בארץ־ישראל – אם זה הקידוח בבאר־טוביה לאחר חורבנה, ואם זה הקידוּח ברמת־הכובש, ואם זה הקידוח של לובּזוֹבסקי בכרכור; הצד השווה שבהם, שגילו שטח חדש, גוש חדש, קומה תחתית הנושאת אוצרות הגדולים אולי מאוצרות האדמה העליונים. במרוצת השנים כאילו הוסר תבלול מעינינו: שהרי שנים על שנים ישבנו ליד הכנרת, ליד הירדן והירמוך, ולא השׂגנוּ את הטמון בהם.
יורשה־נא לי להעלות כמה זכרונות אישיים, כדי להמחיש את פיתוח מפעל המים. כשעבדתי בהרי ירושלים, היינו נושאים מים בפחים על הראש. יחד עם מאיר רוטברג, מראשוני המרכז החקלאי הראשון של פועלי יהודה, נשאנו מים בפחים בדילב, היא קרית־ענבים, ובקאלנדיה היא עטרות. ניסינו להתחרות בנשיאת הכדים על ראשינו וכתפינו בערביות התמירות, הצועדות, כדיהן על ראשן, במעלה ההר. אחרי ־כן עברנו להולכת המים בחביות על עגלה הרתומה לפרדים, מהכנרת ומהירדן, לדגניה ב' ולכנרת; אחר כך הגיע תור המשאבה שהונעה בכוח הפרד. דרך גלגולים רבים הגענו עד ל’מקורות' ועד לתכנון ומאזן ארצי של מים .ב’מקורות' ראינו מכשיר של תנועת־הפועלים והמוסדות הלאומיים לכיבוש הארץ, לפתיחת אפקים חדשים להתישבות.
מקץ השנים הללו אמרנו: הגיע השעה שחברת ‘מקורות’ תהיה מפעל המים המרכזי לארץ כולה. בשנת 1944 העלה חברנו המהנדס ש. בלאס תכנית הנדסית, לריכוז מים להשקיית כל מדבריות הארץ אשר אין יושב בהם. הן עלינו, כציונים, לחשוב גם בימי המלחמה על העתיד. עלינו להצטייד במכשירים לביסוס דרישותינו הציוניות, שכן עומדים נגדנו יריבים, המשיגים על תביעותינו בארץ הזאת, היוכלו אויבינו לעמוד נגד תכניות מבוססות ליישוב מדבריות? או אז החליטה ‘מקורות’ לחפש מים.
ענין זה גזל שנה של משא־ומתן עם חברים ועם המוסדות הלאומיים. שנה תמימה הלכה לאיבוד, אף שנמצאו יחידים שנתנו לנו מיד ידם ולבם. ש. בלאס פרש לעינינו מפּה של מפעל ההשקייה בקוֹלוֹראדו ואמר: הרי לפניכם מפעל דומה; מעין זה רוצה אני לבצע בארץ־ישראל. דומני, שדובר אז על ריכוז של מילארד ממ"ע מים, בקירוב. הוא היה הראשון שאמר: בדרך זו או אחרת אביא מים לנגב. עוד לא ידענו אז על פרופ. לאודרמילק ולא שמענו דברים מעין אלה מפי מומחה כלשהו.
אביע הערכתי למוסדותינו המשקיים, למוסדות ההסתדרות ולמוסדות הלאומיים, שנרתמו לענין ומימנו משרד תיכנון, אשר לאחר עבודה של שנתיים או למעלה מזה סיכם את מחקר אוצרות המים בארץ כולה. מתוך הוייכוחים, מתוך ההשׂגות־שכנגד, מתוך הספיקות נתברר, שראוי לעשות חשבון כולל ומקיף של קרקעות הארץ וכל המים שבה: המים שבבטן האדמה, מי הנהרות, המעינות, מי השטפונות ומי הגשמים הגולשים. בידינו עתה מחקר יסודי האומר, שאפשר לרכז בארץ למעלה מ־4 מיליארד ממ"ע מים לשנה להשקיית 8 מיליון דונם אדמה. יוסף וייץ מדבר אמנם רק על 6 מיליון. אמרתי בהזדמנות אחת: אם הגענו לכך שמומחים מתווכחים ביניהם על השקיית 8 או 6 מיליון דונם, הרי שאין שעתנו דוחקת להכריע… צר, שמוסדותינו הלאומיים גורסים דווקא את התכניות המינימאליות. מדוע? הן לנו ‘כשרון לארץ־ישראל’, שהוא למעלה מכשרונו של מומחה זה או אחר שבא לארץ לחודש או לחדשיים, שכּן אגרנו 50 שנה תחושה מציאותית של ארץ־ישראל. למה ידברו המוסדות הלאומיים על 31/2 מיליון בלבד? מדוע לא נשתמש בנסיון שריכזנו בחמשים שנות כיבוש, ייבוש ביצוֹת וגילוי מים, שבהן למדנו בהשראת חזוננו?
המומחים טענו: אל תפרסמו מספרים. התחלנו לפרסם משהו מתוצאות החקירות שלנו, והנה הגיע מברק מאמריקה לד"ר ח. וייצמאן ברחובות: למען השם, אל תפרסמו, כי הנה המומחה נמצא בהודו והבטיח לבוא לארץ־ישראל למספר ימים, ואם יפורסמו מספרים עלול הדבר לבטל את בואו. חדלנו לפרסם. המומחה בא, שהה כאן מספר ימים, ונסע בלי לראות את תכניותינו, אם כי הובטח לנו, שהתכניות, אשר המוסדות הלאומיים, השקיעו בהן, יחד אתנו, כסף ודאגה, תקווה וחזון, תובאנה לפניו…
אלמלא הישגינו בתיכנון וביצוע ההשקייה, היו מומחי העולם נוקטים ודאי מספרים קטנים מאד בהערכת אוצרות המים שלנו. זכור לנו מה אמרו לפני שנתיים על האפשרוּיות שלנו לריכוז מים בארץ, מה אמרו כעבור שנה לאור המספרים של ש. בלאס, ומה אמרו בימים האחרונים, שעה שכבר הגיעו לתכנית של השקיית 3–4 מיליון דונם. בשעתו, לא ידענו גם אנו, בוויכוחים עם יריבים ושוללים, מה אוצר גנוז של מים טמון באדמת הארץ.
אם לציין את עשרות השנים שעברנו בהתישבות בתקופה שסימלה הוא התלם הארוך, הרי התקופה שאנו מתקרבים לקראתה תהיה תקופת התלם הקצר והתעלה הארוכה, צינור־המים ואַמַת־המים הרחבים והארוכים. זוהי התמורה הגדולה שתחול בעבודתנו הקולוניזאטורית לאחר המלחמה.
מפתח התישבותנו, מפתח הקליטה הגדולה הוא – במים, בתעלת המים, בצינור־המים ובאמַת־המים. לא ייתכן, שהבעלות על הנכס הזה לא תהיה בידי כלל האומה, לא ייתכן כי ניצול האוצרות הללו, אשר ודאי ירבו וילכו ברבות הימים, יישאר נחלת פרטים וחברות פרטיות. האנרגיה הזאת, הנכס הזה, האוצר הטבעי הזה מהמעטים המצויים בארץ־ישראל, אינו נושא למקח־וממכר; הוא שייך לאוּמה, לכלל, למתיישבים.
וזה נוסח ההחלטה שאציע לפני הוועידה החקלאית: ‘הוועידה מגלה את דעתה, כי ערכם המכריע של המים בהשקיית הארץ ופיתוחה מחייב את ריכוזם בידי האומה לקנין־עולם, את מסירתם לשימוש קבוע העובר בירושה בידי המתישבים החקלאים, את מניעת הפיכתם אובייקט של ניצול ובצע’.
הכרה זו צריכה להיות נחלת כולנו.
מן הראוי לעיין במפות הגדולות של דרכי המים בארץ־ישראל, בתכניות השונות לריכוז המים והולכתם מן הצפון אל הנגב, וניצול ההבדלים הטופוגראפיים. שנים על שנים לא קיבלנו באהבה את החום שבסביבת ים־המלח, כשם שלא הערכנו כי לגלי הירדן הזורמים לים־המלח נועדו תפקידים אחרים – גלי מַים חיים נושאי תקוָה.
ככל שרבו הגירסות והתכניות (הופיעו גם תכניות של מומחים אחרים בארץ ושל מומחים מאמריקה) כן התחזקנו באמונתנו. אמנם אין איש יודע מתי נגיע לניצול הממ"ע האחרון במיליארד הרביעי של המים – והרי זה תהליך של שנים – אבל עובדת קיומן של תכניות שונות מוכיחה, אף היא, כי אפשרויות גדולות טמונות בטבע הארץ, – וזה העיקר. יתווכחו להם המומחים ביניהם על התכנית המתאימה ביותר…
בשער ספר־התכניות שלנו קבענו את הפסוק המבטא את חזון המים שלנו. נאמר שם: ‘אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות. אשׂים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים’. זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה. בחזוני רואה אני שברשות חברת ‘מקורות’ יהיה הידרוֹפּלאַן, אמצעי הפלגה מאגם־מים לאגם־מים, אשר בסיסו יהיה בים כנרת והוא יפקח על כל דרכי המים ועל אגמי־מים המכילים מאות מיליונים ממ"ע; אם יקום איש מהדורות הקודמים לא יכיר את הארץ ואת נופה…
היגשימו את החזון הזה אנשים פרטיים וחברות פרטיות, שהמתישבים יהיו להם למס עובד – או האומה? אחת היא תשובתנו ואין בלתה: המים יהיו קנין עולם לכלל האומה העובדת.
עוד מלים אחדות לביסוס ההצעה השניה, האומרת:
‘הועידה רואה את צורת בנינה של חברת ‘מקורות’ שהוקמה בהשתתפות המוסדות הלאומיים המיישבים, ההסתדרות וצרכי המים, כצורה המתאימה ביותר ומבטיחה את צרכי ההתישבות. פיתוח הארץ ושמירה על עניני המתישבים’.
הוועידה תובעת מאת המוסדות הלאומיים להמשיך ולפתח את חברת ‘מקורות’ כמכשיר מרכזי להשקיית הארץ'.
אל תקצר רוחם של 25 הישובים שליווּנוּ בחזוננו מראשית הדרך, אשר פקפקוּ והיססוּ, קיווּ וציפו; תפקידם טרם נסתיים. אני תובע מהישובים האלה, שכשם שזכו להיות ראשונים כך ימשיכו לשאת על כתפיהם, יחד עם מאות הישובים שיקומו, אֶת משא פיתוחו של המכשיר הלאומי המרנין, המשרת את המים בארץ־ישראל. המכשיר הזה כבר הושיט להם סעד רב בימי המלחמה, ופתח לפניהם כר נרחב ליצירה. ישאו־נא בלבם את החזון הזה, וכן את הסיפוק והפיצוי הזה. חברת ‘מקורות’ תוכל להיות מכשיר פינאנסי גדול, העוזר לעם לגאול את המים ולרכזם, רק אם תישען על כתפי הקיים. בזה כוחנו לעומת חברות אחרות. זקוקה וראויה חברת ‘מקורות’ לנושא ציבורי גדול עד שנגיע לעסלוג' ולמנרה; כן, גם למנרה נביא מים! ראוי כי ידעו כפר־יהושע, שׂריד וגבת, שעל כתפיהם נעפיל למנרה, כשם שעל כתפיהם אנחנו מעפילים לכפר־החורש.
מלבד התכנית הגדולה הכינונו, ואנו ממשיכים להכין, תכניות גושיות־אזוריות. עוד לא תמה פרשת המשקים הקיימים, – הם מַשקים כיום 15 אלף דונם בלבד מתוך רבבות דונמים שבידי הקק"ל. בידינו גם תכנית להשקיית העמקים, המכונה אצלנו ‘קו העמקים’. עוד יתגשם חלום הראשית – מן הים ועד הירדן. אולם 25–30 מיליון ממ"ע מים מבארות, משטפונות הקישון, ממעינות עין־חרוד ובית־שאן ומן הירדן, להשקיית 40 אלף דונם. גם לישובי־ההרים אשר משני צדי העמקים נביא מים. המפעל טעון טיפוח ואהבה רבה ותחושת חזון. בל יועם החזון בלבנו, כי זה יתרוננו.
לצורך המשא־ומתן המדיני, או כדי לשכנע את רוזבלט או את צ’רצ’יל, שאפשר ליישב בארץ מיליון יהודים, שקולה חתימתה של אישיות זו או אחרת כנגד חתימתו של מהנדס־מים מקומי או חברה ארץ־ישראלית; אך אל לנו לחזור לימי בראשית של ההגשמה הציונית, כאשר ראינו במומחים ובתכניות מחוץ־לארץ את ‘המלה האחרונה’; דומני, כי שילמנו הרבה ‘רבי־געלד’, עד אשר נוכחנו לדעת, כי מצויים בארץ מומחים לבעיות־השקייה שמלבד מומחיותם הם גם ציונים, ולבם פתוח למצוקת ישראל, יותר מלבם של ציונים או יהודים הבאים מן החוץ, על אחת כמה וכמה מלבם של זרים.
אני מבין שאין לנו ברירה אלא להיזקק לאוטוריטה העולמית, למורי־ההוראה הגדולים, ולהרכין ראש כאשר יגידו שאפשר להשקות בארץ 4–5 מיליון דונם בלבד. אבל אחר כך, כאשר יתחילו ימי המעשה (והשקיית הארץ לא תוגשם בבת־אחת, אלא בתהליך של 10–15–20 שנה). עלינו להגיד את דברנו. ראוי שיהיה דיון בוועידה החקלאית בשאלת המים. הגיעה השעה שתנועת־הפועלים תגיד ברורות, כי נכס־המים הוא לה כנכס הקרקע, כשאר הנכסים הטבעיים, והיא תנצל את השפעתה בתנועה הציונית ותילחם להלאמת המים.
בנפש הציונות הוא ובנפשה של תנועת־הפועלים. בל יהיו המים רכולה עוברת לסוחר. עדיין אין אני אומר: סוציאליזאציה של המים, אלא: כשם שהלאמנו את הקרקע כך עלינו להלאים את המים.
חברת ‘מקורות’, השייכת למיישבים ולמתישבים, שמחצית הונה משל קרן־היסוד והקרן־הקיימת ומחציתו השנייה משל תנועת־הפועלים, היא המכשיר להפקת מים בארץ־ישראל. פיתוח מקורות המים כרוך בהשקעת מיליונים רבים, אבל לפני חמש שנים לא פיללנו שנגיע למפעלי ‘מקורות’. חוגים כספיים רבים רוחשים לנו ולמוסדותינו יותר אמון משהם רוחשים למוסדות אחרים. אמון זה יהיה בעזרנו. אסור על כן, שעניני המים יופקעו מידי תנועתנו, שכן תלוּיה בהם פעולתנו העצמאית. כל הישגינו יהיוּ לשווא, אם השליטה על המים וחלוקתם יימסרו בידי אדמיניסטראציה אחרת.
תלווה אותנו התביעה הזאת, ילוה אותנו הרצון, שהמים יזרמו באפיקים תנועתיים, ושיגיעו באפיקים אלה לשדות־ההשקייה.
המים הם מן הערכים המרכזיים בחיינו הכלכליים, בחיינו הקולוניזאטורים; הם קובעים את חיינו בארץ, ואת גורל ההתישבות היהודית; בהם טמונים סיכויי העתיד מבחינה ציונית ופועלית.
בוועידה החקלאית הששית, מארס 1945
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות