זנה הנדרסון יצרה קבוצה של טלפטים שהיגרו בהחרב עולמם, לעולמות אחרים וביניהם – זה שלנו. בו הם מנסים להסתגל לצורת חיים זרה להם. ‘אררט’ הוא סיפורה הראשון אודות אנשים אלה, המעביר בצורה פשוטה, בכשרון רב ובהבנה, את רגשות הגעגועים אל העולם שאבד ואת הפחד מפני החדש.
למרות שהאנשים מבורכים כמספר תכונות על־חושיות חדשות לקורא (כמו, למשל, ‘גרבּוּל חרצופים’) כותבת זנה הנדרסון באינטימיות כזאת. עד שנדמה כי הידע שלה בנושא רב בהרבה מזה שלנו.
* * *
תמיד היו לנו בעיות עם מורים בקוגר קניון. זהו בית־ספר קטן ולא מפותח במקצת, שהרי כל כיתותיו לומדות ביחד ואין בו ולו דבר אחד שיחזיק את המורים. אבל הקצב שבו מביאים האנשים תינוקות לעולם, הכמות והתכיפות, גרמו לכך שאפילו קהיליה קטנה כשלנו היתה מסוגלת להציג את תשעת בני־גיל־חינוך־החובה, מה שכמובן חייב את המפקח המחוזי לדאוג למינוי מורה לשנה החדשה.
מזה כמה שנים כבר אינני בגיל בית־ספר, בוודאי לא בגיל בית־הספר בקניון. אולי בסתיו ארשם לכיתת לימוד הוראה. אני לומדת עכשיו, בעצמי, ברמה של קולג', היות ואבא עזר לי להשלים את תכנית הלימודים של בית־ספר תיכון כבר לפני שנתיים. הוא הבטיח לי שאם אהיה בסדר השנה, אוכל לצאת ללמוד הוראה, ואז לא נצטרך עוד לחפש מורים מן החוץ. ברור שרוב הילדים כאך היו מוותרים על בית־הספר ברצון רב – ואיפה לא? – אבל הזקנים מתנגדים נמרצות לבּורוּת, והם, כמובן, בעלי המילה האחרונה.
אבא הוא יושב ראש ועדת־בית־הספר ולכן כה רבות ידיעותי אודות בית־הספר. דברים שכאלה אינם ידועים לילדים אחרים. השנה, כשכתב למועצת המחוז ששוב יש לנו יותר מתשעה ילדים בגיל המתאים ושבבקשה ידאגו לנו למורה, הוא קיבל תשובה שאזלו להם המורים שאינם מכירים את קוגר קניון, ואנו מתבקשים ‘לגרד מתחת לאדמה’ בעצמנו מורה לשנה הבאה. הרמז הזה נראה לי נבזי למדי – יש קברים של ארבעה מורים בקצה הרחוק של הקניון. הם שולחים לנו מורים כל כך זקנים, כאלה שהינם חסרי־בית וכמעט סניליים, והמנסים לגמור את החיים, שנה פה שנה שם. כל זה בגלל שאין במדינה הזאת תכנית פנסיה מתקבלת על הדעת, ורב המורים מתים בעודם מושכים בעול. זקנתם ונסיונם לא עמדו להם בקניון לנוכח ההפתעות המזומנות כאן לחיצוניים, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. עם זאת, לא היה זה כל כך גרוע בשנים האחרונות. הזקנים אומרים שאנחנו מתרגלים – למרות שכמה מהנועזים יותר אומרים שהמעבר גרם לדילול הדם והקטנת החיוניות. כל אחד משני ההסברים סביר ואפשר גם שהמורים הלכו ונתקשחו. שני האחרונים נשארו כמעט עד סוף השנה, ואז לקח אותם אבא עד קרי קניון ושם נאספו על ידי אמבולנס. אבל אחרי כמה חודשים בסנטוריום הוטב להם, ועכשיו הם בסדר גמור. קודם לכן, על כל פנים, היו לנו כארבעה מורים בשנה.
בכל אופן, אבא כתב לסוכנות התעסוקה למורים, ואחרי התכתבות דו־סיטרית ענפה, קיבלנו מורה.
הוא סיפר לנו על כך כשהסבנו ליד השולחן לארוחת הערב. “היא צעירה למדי,” אמר, שולח ידו לקיסם שינים ומשעין את כסאו על שתי רגלים אחוריות.
אמא נתנה ליתרו מנה נוספת של עוגה, ולקחה שוב את המזלג בידה. “אין זה חטא להיות צעיר, ויהיה בכך משום שינוי מרענן לילדים.”
''כן. אבל איזה בזבוז." אבא חיטט בשיניו הטוחנות, ואמא הזעיפה פניה לעומתו. איני יודעת אם בגלל מה שאמר או בגלל החיטוט. הבנתי למה התכוון – איזה בזבוז. לשלוח נערה לקוגר קריק. כבר בתחילת הקריירה המקצועית שלה; זה לא שאנחנו רעים, או אכזרים. זה רק שהם חיצוניים וזאת נוטים אנו לשכוח – בעיקר הילדים.
“היא אינה חייבת לבוא,” אמרה אמא. “היא בהחלט רשאית לסרב.”
"נו, אז – " אבא החזיר את כסאו קדימה. “יתרו – מספיק עם העוגות. צא החוצה ועזור לחזקיה להביא עצים. קארן, את וליזבט, התחילו עם כלי האוכל. מהר, ילדים.”
ואנחנו מיהרנו. באמת. ילדים ממהרים ושומעים בקול אבותיהם כאן בקניון, למרות שהבנתי שבחוץ זה לא תמיד כך. זה הרגיז, כי ידעתי שאבא רוצה אותנו מחוץ לחדר כדי לדבר על ענייני מבוגרים עם אמא. לכן אמרתי לליזבט שאני אנקה את השולחן, ועבדתי לאט ככל האפשר, ובשקט, מקשיבה היטב.
“היא לא יכלה לקבל מקום עבודה אחר,” אמר אבא. ''בסוכנות נאמר לי שהם נאלצו לשנות את מקום עבודתה פעמיים במשך השנתיים האחרונות, ובשום מקום לא הצליחה לסיים את השנה."
“אם היא כל כך גרועה,” אמרה אמא מוצצת שפתה בזעף, "אז מדוע שכרת אותה לקניון?''
“וכי היתה לי ברירה?” צחק אבא. ואז התפכח והרצין. “לא, אין זו בעיה של חוסר כישורים. היא מורה מעולה. כפי שעולה מדבריה, פיטרו אותה סתם כך. היא בקשה המלצות, ואחד מבתי הספר כתב ‘העלמה קרמודי היא מורה מעולה אך אין אנו מעיזים להמליץ עליה לעבודת הוראה.’”
“לא מעיזים?” שאלה אמא.
“לא מעיזים,” אמר אבא. “הסוכנות הבטיחה לי שחקרה היטב, ולא מצאה שום סיבה הגיונית לפיטורים – ויחד עם זאת, אין לבחורה אפשרות למצוא מקום עבודה כלשהו באזור החוף. היא כתבה לי, שברצונה לנסות מדינה אחרת.”
“אתה חושב שהיא נכה, או מכוערת?” ניסתה אמא את כוחה בהשערות.
“לא מהצואר ומעלה,” צחק אבא. הוא לקח מעטפה ופתח אותה. “הנה התמונה, שנשלחה עם הבקשה.”
השולחן כבר היה נקי, ואני חפשיה יותר, כך שנשענתי מעבר לכתפו של אבא.
“יו!” אמרתי. אבא הסתכל אלי, מרים גבה. הבנתי שכל הזמן בעצם ידע כי אני מקשיבה.
הסמקתי, אבל לא נסוגותי. ידעתי שאני מקבלת רשות להתערב בענייני מבוגרים, אם בכלל, רק בדלת האחורית. הנערה בתמונה היתה יפהפיה. לא מבוגרת ממני בהרבה, אך יפה שבעתיים. היה לה שיער שחור מתולתל, שכיסה את כל ראשה, וככל שניתן לראות מן התמונה, אותו סוג של עור־שמנת חלק, קטיפתי וכאילו־קורן. היה לה מבט חקרני, כמו היו שתי גבות עיניה שני סימני שאלה אופקיים. פיה נטה מעט, רק בקצה, להבעת עצב – לא הרבה, אך מספיק כדי לתהות מדוע ולרצות לנחם אותה.
“היא לבטח תסעיר את הקניון,” אמר אבא.
“איני יודעת,” מילמלה אמא בקול זועף, “מה יגידו הזקנים על חיצונית, בגיל הנשואין, בקניון?”
“אדונד. ויאה!” מילמל אבא. “על זה לא חשבתי. אף אחד מהמורים האחרים לא היה אפילו קרוב לגיל המעורר דאגה.”
“מה יהיה?” שאלתי, “אם אחד מהקבוצה יתחתן עם חיצוני?”
“בלתי אפשרי,” אמר אבא, בצורה כל כך דומה לזקן, שיכולתי להבין מיד מדוע אושר שמו בפגישה האחרונה.
“כן, אפילו ג’מי שלנו,” דאגה אמא. “מזה זמן רב הוא אומר שצריך למצוא קבוצה נוספת. אף אחת מהנערות כאן לא מוצאת חן בעיניו. שמא אותה חיצונית – בת כמה היא?”
אבא פתח את טופס הבקשה. “עשרים ושלוש. רק שלוש שנים אחרי הקולג'.”
“ג’ימי הוא בן עשרים וארבע,” אמרה אמא, מכווצת את שפתיה. “אבא, אני חוששת שתאלץ לבטל את החוזה. אם יקרה משהו – חיכית זמן רב להגיע לדרגת זקן, ויהיה מאוד לא נעים אם יקרה משהו בשנה הראשונה למינוייך.”
“אי־אפשר לבטל את החוזה. היא כבר בדרך הנה. הלימודים בבית הספר יחלו ביום שני הקרוב.” אבא פיזר את השערות שעטרו את קצות ראשו, כמו שנהג לעשות תמיד כשהיה מוטרד. “קרוב לוודאי שאנחנו מקימים הרבה מהומה על לא מאומה,” אמר בתקוה.
“נו, אני מקוה שלא יהיו לנו צרות עם החיצונית הזאת.”
“או לה איתנו,” גיחך אבא. “איפה הסיגריות שלי?”
“על הארון,” אמרה אמא בעת שקמה וקפלה את מפת השולחן, באופן שימנע פיזור פרורים.
אבא הקיש באצבעותיו, והסיגריות ריחפו אליו מהחדר הקדמי.
אמא הלכה למטבח. המפה ניערה את עצמה לתוך פח האשפה ואחר כך ליוותה אותה.
אבא נסע ביום ראשון לקרי־קניון, לקבל את פני המורה החדשה. היא היתה אמורה להגיע ביום חמישי אחר־הצהריים, אבל לא הצליחה לתפוס את האוטובוס במרכז המחוז. הדרך נגמרת בקרי־קניון, כוונתי – הדרך לחיצוניים. כמעט ואין סימן לדרך מקרי־קניון אלינו, וזה טוב; תיירים אינם מגיעים אלינו. לנו, כמובן, אין בעיות בהעברת מכוניותינו מקוגר לקרי, אך זוהי הסיבה לכך שאנו נאלצים להעביר את כל המצרכים – והמורים – בכוחות עצמנו. כוונתי, בגלל מצבה הגרוע של הדרך.
כל הילדים בבית רצו להישאר ערים ולראות את המורה החדשה ואמא הרשתה להם. בשבע וחצי החלו הצעירים יותר לנשור אחד־אחד, ובתשע נשארנו רק יתרו, קיאה, ליזבט, ג’מי ואני. אבא צריך היה לחזור הרבה יותר מוקדם, ואמא החלה להראות סימני דאגה. ידעתי שאם לא יגיע חזרה מייד, היא תפנה אל חדרה – ואל קופסת העץ המוסתרת מתחת למיטה. אבל בתשע ורבע נשמע קול המכונית, משתעלת וגונחת במעלה. חיוך הרווחה שהופיע בפני אמא נשתקף בפני כולנו.
“או, בטח!” קראה. “שכחתי, שיש חיצונית עמו במכונית. הוא חייב להשתמש בדרך, והיא גרועה ביותר, במיוחד במישור החמורים.”
חשתי את מיס קרמודי לפני שנכנסה מבעד לדלת. מובן שהייתי מאוד מתוחה לקראת בואה, אבל ברגע בו חשתי בה כל כך ברור ופשוט, חשתי גם בפחד וגאוה. כי אני נחונתי בתכונותיה של סבתי ובקרוב – קרוב מאד – אשא על עצמי את העול והברכה הכרוכים במתח־רעות המתפתחת ליכולת גישה חפשית למוחו של כל אחד מהאנשים, כולל חיצוניים, בין אם ירצה בכך ובין אם לא. ומלבד הגישה החופשית. האפשרות ליעץ ולעזור, לנחם, לישר מוחות מעוותים, להבהיר רגשות.
ואז עמדה מיס קרמודי בדלת, ממצמצת מעט בעיניה בגלל האור בחדר, עטופה עד סנטרה כנגד הקור השורר בחוץ; מטפחת ראש בהירה הסתירה את שערה, אבל עורה היה באמת אותו עור קטיפה שקרן מן התמונה. היא חייכה מעט, ועם זאת היתה מפוחדת. עצמתי את עיני, ו… – נכנסתי. פשוט כך. זו היתה הפעם ראשונה שסקרתי מישהו. היא היתה תשושה מעייפות, זרה, ובמוחה היתה שאלה שנראה היה כי נתהותה מרוב חזרות – אך לא יכולתי לתפוס מה היא בדיוק. מתחת למעטה של חוסר בטחון שררו רכות ונועם והיא נעשתה כל כך יקרה לי, ועצבותה כה עמוקה היתה, עד שעיני שלי התלחלחו. ואז היבטתי בה שוב, (סקירה לוקחת כה מעט זמן) כאשר אבא הציג אותה לפנינו. שמעתי אנקה מאחור, ונכנסתי פתאום למוחו של ג’מי, במהירות עוצרת נשימה, ג’מי ואני היינו קרובים זה לזו כל חיינו, ולעתים קרובות אין אנו נזקקים למלים כדי לשוחח, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחדרתי כה עמוק, וידעתי שאין הוא יודע שהדבר מתרחש. הרגשתי נבוכה ובושה, להכיר את רגשותיו במערומיהם ממש. סגרתי אותו ונסוגותי מהר ככל שיכולתי. אבל לפני שהספקתי, כבר היה ברור לי שג’מי לא יֵצא לחפש קבוצה אחרת. יאמרו הזקנים מה שיאמרו, ג’מי מצא את אהבתו.
כל זה ארך פחות מן הזמן הדרוש לאמירת “שלום, מה שלומך?” וללחיצת ידים. אמא הגיעה ולקחה את אבא ואת מיס קרמודי למטבח, לשתית קפה, וג’מי ריסן את יתרו והכריח אותו לשאת את המזוודות של מיס קרמודי לחדרה, במקום לשגרן – אחרי ככלות הכל, הרי אין אנו רוצים לאבד את המורה עוד לפני שראתה את בית הספר.
חיכיתי עד שכולם היו במיטותיהם. מיס קרמודי במיטתה הקרה, הקרה – אנו כולנו, כמובן, כשסדינינו ושמיכותינו מכוונות לחמם את עצמן – כמה שאני מרחמת על החיצוניים! – ואז נמלטתי אל אמא.
היא פגשה אותי בחצי הדרך. נצמדתי אליה בכל כוחי בזמן שנחמה אותי.
“או, אמא,” לחשתי. “סקרתי את מיס קרמודי היום; אני פוחדת.”
אמא הצמידה אותי אליה שנית. “תהיתי,” אמרה. “זו אחריות גדולה. עליך להיות חכמה ומהירת מחשבה. סבתך נשאה את המתת בכבוד ובהדר. את מזרעה. את יכולה לעשות זאת.”
“אבל אמא, להיות לזקנה…”
אמא צחקה. “לפנייך שנים ארוכות של תרגול לפני שתהיי לזקנה. יועץ לנפש הוא עול כבד.”
“אני מוכרחה לספר?” שאלתי. “איני רוצה שמישהו ידע, עוד לא. לא רוצה להיות יוצאת מן הכלל.”
“אני אספר לזקן הזקנים,” אמרה אמא. “אף אחד מלבדי לא צריך לדעת.” היא חיבקה אותי שנית, ואני חזרתי מנוחמת למיטה.
שכבתי בחשיכה ונתתי למוחי להתרוקן, אפילו בלי לדעת איך אני עושה זאת. כאצבעות, מושטות בעדינות, הרגשתי את בני המשפחה סביבי. הרגשתי נוח, וחמים, כאילו בתוך כף יד סגורה למחצה. יד אוהבת ומגינה. יום יבוא ואשתייך לקבוצה, כפי שאני שייכת למשפחה. להשתייך לאחרים? בתחושה מוזרה של חרדה, ניתקתי את מחשבותי מהמשפחה – רציתי להיות לבד, להשתייך לעצמי בלבד, ולא לאף אחד אחר. לא רציתי את המתח. אחרי זמן מה נרדמתי.
מיס קרמודי יצאה לבית הספר שעה לפני שיצאנו אנו. היא רצתה לסדר מספר עניינים לפני התחלת הלימודים; משימה קשה בהתחשב בעובדה שהגיעה באחור לקניון. קיאה, יתרו, ליזבט ואני הלכנו במורד המשעול אל משפחת ארמיסטר, לקחת את שלושת ילדיהם. השמיים היו כה כחולים עד שיכולת לטעום מהם – טעם ייני מלא של שדות מניבים ועלי סתיו נושרים. כולנו היינו מלאי התלהבות לקראת פתיחת הלימודים. לבותינו גאו מרוב שמחה וגיל, וכך גם רגלינו – הלכנו במשעול, ובעטנו בעליזות בעלי הצפצפה הצהובים שכיסו אותו. האמת היא שיתרו הרגיש קל רגליים יתר על המידה ושלוש פעמים היה עלי למשוך אותו למטה, ולהכריח אותו ללכת על האדמה. בפעם השלישית החטפתי לו סטירה הגונה והוא היה מושך באפו גם כאשר הגענו אל הארמיסטרים.
“היא יפה!” קראה ליזבט, עוד לפני שהילדים יצאו לקראתנו. תוססים ומתוחים היו לשמוע אי־אלו פרטים על המורה.
“היא צעירה,” הוסיף חזקיה, ממרפק דרכו לפני ליזבט.
“היא יותר קטנה ממני,” אנפף יתרו, וכולנו צחקנו – הוא רק בין שתים־עשרה, אבל גובהו מטר שמונים.
דבורה ורחל ארמיסטר שילבו ידים עם ליזבט, והתחילו לנוע במורד הדרך, בולעות בשקיקה כל פרט אודות המורה – שערה, לבושה, לַכּת־הצפרניים שלה, מטענה, ואפילו בגדי הלילה שלה, למרות שרק האל יודע מנין שאבה ליזבט את ידיעותיה בנושא.
יתרו וקיאה לקחו את ג’די, וטיפסו על הגדר המקבילה לדרך. יתרו ניסה לצעוד קצת מעל הגדר, אבל תפס את מבטי, וחזר מהר למטה – הוא יודע היטב, ככל ילד אחר, שאין לרחף בסביבות דרך ציבורית.
הארכנו מעט את דרכנו כדי לפגוש גם את נערי קרוגינולד. אבא היה נאנח לא פעם בנושא משפחת קרוגינולד.
אתם מבינים, בזמן בו התבצעה החציה נפרדו האנשים באותו רגע גורלי, אחרון, כאשר האויר זרם בצריחה, והחום עלה בקצב כה מסוכן. חברי הקבוצה עזבו את הספינה שניות ממש לפני שהתרסקה בתוך קניון הקופסה שמעבר האולד באלדי, ניתכה והתיכה את עצמה לתוך קירות הקניון, בהפיחה אש שחשפה את הגבעות מכל צמחיה קילומטרים סביב. כאשר התאספו האנשים מכל סירות ההצלה, ויסדו את המושבה בקוגר קניון, הם מצאו כי הנתך ממנו היתה בנויה הספינה, הוא מתכת מאוד מבוקשת כאן. עד היום הקבוצה חיה על כריית המתכת מקניון הקופסא וניצולה – למרות שיש סיבוך מסוים בשיווק החומר: יש לייצא אותו, ולייבא אותו כאילו מחדש – כולם יודעים שאין חומר כזה בארץ… על כל פנים, הקבוצה שלנו בקוגר קניון היא כנראה הגדולה ביותר, אבל אנחנו כמעט בטוחים כי קבוצה אחת לפחות, וקרוב לוודאי שתים נוספות, קיימות אף הן. סבתא, בזמנה, הרגישה בשתי קבוצות נוספות, אך לא יכלה לאתר אותן בדיוק. כיוון שאחת המטרות הראשוניות שלנו היא להמשיך ולהיות בלתי מורגשים, לא עשינו כל מאמץ ממשי לגלות אותן. אבא עצמו זוכר מעט מאוד מהחציה, ורבים מבין הזקנים הם עיוורים או נכים כתוצאה מהחום ומהמאמץ הגדול שהשקיעו כדי להציל את הקבוצה מלהשרף כמו המטאורים. אבל, אם נחזור לעניין, אבא חוזר ואומר שמכל האנשים אשר יצרו את הקבוצה, צריכים היינו לקבל דוקא את הקרוגינולדים. הם היו בעיה עוד לפני החציה – מעין משפחת פורעי־חוק, וילדיהם הציקו למורים יותר מכל האחרים גם יחד. האחרים, כרגיל, התנהגו די יפה, וזכרו להיזהר במחיצת חיצוניים.
דריק וג’ק קרוגינולד היו מתאבקים על ערימת עלים, ליד שער ביתם, כאשר התקרבנו. הם אפילו לא הרגישו בהתקרבותנו, עד שהתכופפתי והכיתי את הישבן הקרוב ביותר, ואז הסתובבו בסערה של עלים, וגיחכו אלינו, כתמונה של פאן מתוך ספר המיתולוגיה הישן בבית.
“איזה מין עז זקנה קיבלנו עכשיו?” שאל ג’ק, מחפש בעלים אחרי תיק־האוכל שלו.
“היא איננה עז, ואיננה זקנה,” עניתי, כועסת יותר מן הראוי, היות ודרק עצבן אותי כל כך, גם בלי שיגיד דבר. “היא צעירה, ויפה.”
“כן, בטח!” ג’ק רוקן את העלים מכובעו אל בין שלוש הנערות שהחלו מצווחות.
“באמת!” עזר לי קיאה. “המורה הכי יפה שהיתה.”
“היא לא תלמד אותי כלום,” צעק דרק, מרחף לצמרת עץ הצפצפה שבסיבוב הדרך.
“אם לא היא, אז אני אלמד אותך,” מלמלתי לעצמי. חפנתי מעט שמש, וגרבלתי את החרצופים כה מהר, שדרק נפל, כמו אבן. הוא צרח ככרוכיה, בטוח שיפול ויהרג, אבל עצרתי אותו כחצי מטר מהקרקע, ואז, עזבתי. העצירה הפתאומית והמכה בקרקע הוציאו הרבה רוח ממפרשיו; על כל פנים, הוא החל צורח.
"אותך לזקנים! אסור לך לגרבל חרצופים – "
“ספר, ספר,” עניתי, בועטת באדמה הרכה מתחתי. “גם אני אהיה שם ואספר להם למה גרבלתי. ואז, תחת חכם, איך תתרץ את ההתרוממות?”
התביישתי בעצמי – השווצתי בדיוק כמו קרוגינולד. אבל הם ממש גרמו לי להתרתח.
התחנה האחרונה לפני בית־הספר היתה אצל משפחת קלירנד. לבי מתכווץ כל פעם שאני חושבת על תאומי קלירנד. הם התחילו רק השנה את בית־הספר – באחור של שנתיים לגבי ילד רגיל מהקניון. מרת קרוגינולד אמרה כי שניהם, סוזי וגרי, חלקו ביניהם מוח אחד לפני הלידה. זו הערה לא נכונה, ומרושעת – הערה קרוגינולדית טיפוסית – אבל העובדה היא שבהתאם לסטנדרטים של הקניון, היו שני הילדים מעט מפגרים. חסרו להם רוב התכונות המייחדות את האנשים. אבא אמר שזו עלולה להיות השפעה מתמשכת של החציה, או – הודעה מוקדמת על העומד לקרות לאנשים כאן, בעולם החדש שלנו. זה גורם לי לתמוה, ולחשוש.
סוזי וג’רי חיכו, נצמדים האחד לידו של השני, כמו תמיד. הם היו ביישנים ומכונסים בעצמם, אבל שניהם זרחו, שהרי היה זה היום הראשון ללימודיהם. ג’רי שהיה הדובר של הצמד, כרגיל, ענה על ברכותינו ב"הלו" ביישני.
ואז הפתיעה אותנו סוזי בהצהרה, “אנחנו הולכים לבית־ספר!”
“איזה יופי!” עניתי, לוקחת את ידה הקטנה והקרה. אבל סוזי נרתעה שוב למבוכה סמוקה, ולא הוסיפה דבר עד שהגענו לבית הספר.
הייתי דאוגה בקשר לדרק וג’ק. הם הלכו בצד, מרוחקים מאתנו, מתלחשים, מביטים לעברנו מפעם לפעם, ומצחקקים. הם בישלו איזו מזימה למיס קרמודי, ואני רציתי יותר מכל שתשאר עמנו. בו במקום נוכחתי לדעת שתעבורנה שנים ארוכות, עד שאהיה זקנה של ממש. ניסיתי לסקור את ג’ק ודרק, לראות מה מתבשל, אבל לא הצלחתי לחדור מבעד לחיוך הרע שהיה נסוך על פניהם, ולעיניהם הבורקות וחסרות המבע.
היינו בפנייה המובילה מהדרך אל בית הספר, כאשר ג’מי, שהיה צריך להיות מזה זמן רב במכרה, צץ מבין השיחים שלפנינו.
“אתם, ילדים, שימו לב להתנהגותכם בבית־הספר,” פסק בהחלטיות “ואתם, קרוגינולד, אם רק תנסו משהו, ארחיף את שניכם לפסגת באלדי, ואגרבל עליכם את החרצופים. את המורה הזאת אנחנו מתכוונים לשמור כאן.”
סוזי וג’רי נצמדו זה לזו באימה. הקרוגינולדים הסמיקו, אבל הבליטו סנטר מתנשא כלפיו. כולנו, האחרים, בהינו בג’מי – עד עתה אף פעם לא הרים את קולו, ולא התערב בכוחו או בסמכותו בעניין כלשהו.
“אני מתכוון למה שאמרתי, דרק וג’ק. נסו להפריע – אפילו קצת – והזקנים יקבלו תשובות שהם מחפשים למספר שאלות לא נעימות – למשל הפעמונים בקרי קניון.”
הקרוגינולדים החליפו מבט של חוסר אמון ואנו, השאר, בלענו נשימתנו בהפתעה. אחד החוקים החריפים והחשובים ביותר של הקהיליה, התייחס להתנהגות עם חיצוניים. אם ג’ק ודרק באמת היו מעורבים בצלצול בפעמון כל ליל הרביעי ביולי של השנה שעברה… נו!
“ועכשיו, ילדים – לבית הספר!” ג’מי הפנה את ראשו לבניין בית הספר. התאומים המפוחדים רצו לשם, כצמד עלים בשלכת וכל האחרים – בעקבותיהם, כאשר הקרוגינולדים מביטים לאחור מעבר לכתפיהם וממלמלים לעצמם.
ג’מי הרכין את ראשו, והמהם, “כבר הגיע הזמן שילמדו פרק בהלכות נימוס. אין הגיון באיבוד מורים חדשים כל הזמן.”
“אהה,” אמרתי ללא התחייבות.
“אין טעם להפחיד אותה עד מוות,” אמר ג’מי מביט בעלי השלכת, ובועט בהם ברגלו.
“אהה,” הסכמתי, מרסנת בקושי חיוך.
ואז חייך גימי, חיוך פתוח ומלא. “איני צריך לבזבז מלים אתך, אחות שלי. קחי,” הוא החזיר את ידיו מאחור, והושיט לי זר עלי שלכת ארגמניים־לוהטים, יפהפיים. “זה ממך בשבילה. משהו יפה לרגל יום הלימודים הראשון.”
“הו, ג’מי,” קראתי מבעד לזהוב והאדום, הכתום והארגמן. “הם נפלאים! היית בבאלדי הבוקר!”
“נכון,” אמר, “אבל היא לא תדע מאין באו,” אמר ונעלם.
מיהרתי כדי לתפוס את שאר החבריא, לפני שיכנסו לכתה. מוכים לפתע בבישנות, היו כולם מסתובבים ליד הסככה, מנסים להתחבא איש מאחרי רעהו.
“הו, בשם שמיים,” לחשתי לילדים שלנו, “אכלתם יחד איתה ארוחת בוקר היום. היא לא נושכת. היכנסו.” אבל מצאתי את עצמי נדחפת קדימה ומנהיגה את כל הקבוצה אל חדר הלימוד. כאשר נתתי את זר העלים למיס קרמודי היו האחרים, בכוח ההרגל, נכנסים ומתמקמים במקומות ישיבתם הקבועים, דבר שהשאיר רק את התאומים, חיוורים ומבוהלים. עומדים בצד.
מיס קרמודי, מניחה את העלים על שולחנה, כרעה בזריזות לידם, שחררה בעדינות את ידיהם מאחיזתן הלופתת זו בזו, והחזיקה בהן.
“מאוד שמחה שבאתם לבית הספר,” אמרה בקולה החם והעשיר. “מוכרחה להיות לנו כיתה א' כדי שבית־הספר יהיה באמת בית־ספר, ויש לי שולחן שתוכנן כנראה במיוחד לתאומים.”
היא הובילה את הצמד אל פינת החדר – קרוב למדי אל התנור החם – ואל החלון גם יחד, דבר שאפשר לראות את הנעשה בחוץ. שם, בגאווה מאובקת, עמד אחד מאותם שולחנות כפולים, שהקבוצה ודאי ירשה מעיר־רפאים כלשהי במעלה הגבעות. היו שם שתי קופסאות עץ בתור הדומים לרגליים קטנות ומתנדנדות, ושפע של עלים ארגמניים וזורחים כשלהבת שננעצו בחור הכסת העתיק, אחיהם התאומים של העלים שנתן לי ג’מי.
התאומים החליקו למושביהם, ידיהם אוחזות שוב זו בזו, והביטו במיס קרמודי רחבי־עיניים. היא חייכה אליהם, התכופפה ונגעה בקצה אצבעה בגומות החן שבסנטריהם. “חיוך מוסתר,” אמרה, ושני הפרצופונים המפוחדים הוארו לרגע בחיוך מרפרף. ואז פנתה מיס קרמודי אל שאר הכיתה. אני לא שמעתי אף מילה מדברי הפתיחה שלה. הייתי עסוקה מדי במספר בעיות – איך ידעה על עלי השלכת, בפסגת באלדי הרחוקה? איך ידעה לפרטיו את כל גינוני הטכס ששמשו את גב' קלירנד, אֵם התאומים, כשביקשה לגרום להם לחייך? איך ידעה על הספסלים הישנים, שהיו מוטלים בסככה? אבל, כאשר הגענו לטכס הרמת הדגל, והצדענו לו, היה ברור לי העניין. אבא, כנראה, מסר לה מידע בדרך הביתה. התאומים היו בעיה לוחצת של כל הקבוצה, וכולנו רצינו ששנתם הראשונה תהיה מוצלחת. חוץ מזה, אבא ידע על טכס החיוך, וכמובן ידע גם היכן השולחנות. והעלים – היו מעט עלי שלכת גם נמוך יותר מהבאלדי, והיא יכולה לראות איפה־שהוא.
כך החלה שנת הלימודים בצורה חלקה; וכך גם נמשכה. מיס קרמודי היתה מורה טובה, ואפילו בני קרוגינולד מצאו שלימודיהם מענינים.
הם לא ניסו כמעט כלום, כלומר – פרט למשחק הטיפשי עם הגיר. מיס קרמודי הסבירה משהו על הלוח ושלחה ידה הצידה כדי לקחת גיר ולהוסיף דבר מה. ג’ק הרחיף את הגיר כל פעם שידה כמעט נגעה בו. התכוננתי לעשות משהו, אבל לפני שהצלחתי נקשה מיס קרמודי באצבעותיה בעצבנות ובזריזות ובהחלטיות תפשה את הגיר. ג’ק תפס את המבט ששלחתי לעברו, והתכווץ בעשרה סנטימטר, לפחות, לגובה ולרוחב. לא סיפרתי לג’מי, אבל פחדו של ג’ק שאספר החזיק אותו זמן רב בתלם.
התאומים ממש פרחו. הם צחקו, שיחקו עם השאר, וג’רי אפילו הלך עם הנערים האחרים בהפסקת הצהריים והיה חוזר מבוצבץ ורטוב כמו כולם, אחרי בניית סכרים בערוץ. מיס קרמודי תאמה יפה את חיי הקהיליה וכל הילדים אהבו אותה כל־כך, עד שנראה היה כי סוף־סוף תהיה לנו מורה לשנה שלמה. היא גם עמדה כבר במספר תופעות, אשר הבריחו את המורים האחרים, כשהם זועקים באימה. למשל, בפעם ראשונה שסוזי קיבלה מדבקה של אדום החזה על הסימניה שלה, כפרס על הקראת עמוד שלם – שש שורות – ללא שגיאה, היא רחפה כל הדרך עד לכסאה – הולכת בגובה של עשרה סנטינטר מהרצפה. עצרתי את נשימתי עד שהגיעה לשולחנה והתיישבה, מלטפת את המדבקה המבריקה באצבע אחת, ואז הגנבתי מבט אל מיס קרמודי. היא ישבה, זקופה מאוד, וידיה לשני צידי השולחן, כאילו נעצרה באמצע פעולת קימה, מבט הפתעה וחוסר אמון שפוך על פניה. אז, נרגעה, נענעה בראשה בחיוך, והעסיקה את עצמה בניירות שעל שולחנה.
פלטתי את האויר שבראותי. אחת המורות האחרונות נכנסה להיסטריה, כאשר אחת הבנות רחפה לכסאה בלי לשים לב, כיוון שרגלה כאבה. קיוויתי שמיס קרמודי קרוצה מחומר קשיח יותר וכנראה כזאת אמנם היתה.
באותו שבוע, בשעת צהרים אחת, בא יתרו מתנשם ומתנשף אל בית־הספר, מקום בו ואלנסי (זה שמה הפרטי, ואני משתמשת בו כאשר אנו לבדנו – אחרי הכל היא מבוגרת ממני בארבע שנים בלבד), עזרה לי בחומר המשעמם של בחינה והערכה – הקורס שבו השתלמתי בכתב, בהמשך ללימודי במכללה למורים.
“היי, קארן,” צעק מבעד לחלון, “את יכולה לבוא רגע?”
“מה יש?” צעקתי חזרה, מוטרדת מההפרעה דווקא ברגע בו ניסיתי להבין מה בכלל נורמלי בעקומת פילוג ציונים נורמליים.
“יש צורך,” צעק יתרו.
הנחתי את הספר. “מצטערת, ואלנסי. אני אגש לראות מה אוכל אותו.”
“אולי אבוא גם כן?” שאלה, "אם משהו לא בסדר – "
“קרוב לוודאי שזו סתם שטות,” עניתי, מתחמקת במהירות. כאשר אחד מהאנשים אומר “יש צורך,” המשמעות היא שאלו ענייני הקבוצה.
“אדונדי ויאה!” מלמלתי אל יתרו, כאשר ירדנו במשעול הצוקים התלול אל הקניון. “מה אתה מנסה לעשות? להכניס את כולנו לצרה? מה הבעיה?”
“הסתכלי,” אמר יתרו. הילדים עמדו שם סביב סכר גמור למחצה, ומעל לראשיהם תלוי באויר, סלע עצום בגדלו.
“מי הרחיף אותו?” נאנקתי.
“אני,” התנדב ג’רי, מסמיק כסלק.
הסתובבתי אל יתרו. "טוב, אז למה אתה לא מגרבל עליו? אתה מוכרח לבוא אלי בריצה – "
“או, זה! את יודעת היטב שאסור לנו להרחיף משהו בגודל כזה. קל וחומר לגרבל אותו. חוץ מזה,” אמר בבושת פנים, “איני זוכר את החומר הזה. זה של ילדות.”
“או, יתרו. אתה כל כך טמבל לפעמים,” פניתי לג’רי. “איך, בשם שמיים, הרחפת סלע כל כך גדול?”
הוא צייץ, “ראיתי את אבא, פעם, במכרה.”
“האם הוא מרשה לך להרחיף בבית?” שאלתי בחומרה.
“אני לא יודע.” ג’רי מרח גוש בוץ בנעלו, ראשו מורכן, “אף פעם לא הרחפתי קודם.”
''באמת, ג’רי, אתה יודע שאתם, הילדים, אסור לכם להרחיף חפצים שילד חיצוני בן גילכם, אינו יכול להרים בכוחות עצמו. במיוחד אם אינכם יודעים לגרבל אותם אחר כך."
“אני יודע.” ג’רי היה עדיין קרוע בין גאוה למבוכה.
“אז זכור זאת להבא,” אמרתי. לקחתי חופן שמש, וגירבלתי את החרצופים – הסלע חזר למקומו בצלע הגבעה.
גרבול בא ביתר קלות לנו, הנערות – גרבול שמש, כוונתי. ודאי שרק הזקנים יבצעו גרבול שמש וגשם, ורק היותר זקנים מביניהם יעזו לגרבל עם אור ירח וחושך, גרבול שיכול להזיז הרים. אך מובן שאין בכך כדי לתרץ מדוע שכח יתרו את השעור, והביא עלינו סכנת גלוי על ידי ואלנסי.
רק כשהייתי כבר כמעט בבית־הספר קלטתי את הדבר. ג’רי הרחיף! ילדים בגילו מרחיפים כל מיני צעצועים, למעשה מרגע שהם יודעים ללכת. אין צורך לגרבל, כי זה רק עניין של כמה סנטימטרים וכמה שניות, והכְּבִידה מצליחה לחזור בעצמה. אלא שג’רי וסוזי מעולם לא הרחיפו. סוף־סוף הם מתחילים להשיג את הרמה! ייתכן שאכן היתה זו החציה שעיכבה את ההתקדמות, ובאמת רק אצל הקלירנדים.
באושרי, שכחתי את עצמי ורחפתי לסככה בלי סיוע המדרגות. ואלנסי היתה תולה תמונות על המדף הגבוה, הישן – ממש מתחת לתקרה. היא היתה סמוקה ממאמציה ובקשה ממני שאביא את הסולם, כדי שתוכל להמשיך. הבאתי ויצבתי אותו למענה ואז, כמעט וגרמתי לה ליפול כאשר בהיתי בארבע בתמונות התלויות. איך תלתה אותן לפני שהגעתי?
מזג האויר היה יבש מדי, בהתחשב בעונה – סתיו. בדרך כלל לא היה אכפת לנו במיוחד אם יורד גשם, אלא שכאשר יש חיצוני בסביבה הופך הגשם להיות מיטרד – שכן אז חייבים אנו לתת לעצמנו להרטב. עם זאת, משעבר חודש נובמבר. חג המולד כבר עמד בפתח, וגשם או שלג עדיין לא נראו באופק התחלנו כולנו להיות מודאגים. הזרם בערוץ הלך ופחת, הפך לטפטוף, ואחר כך לשלוליות ולבסוף יבש כליל. בסופו של דבר נאלצו הזקנים לבלות ערב במאגר הקבוצה, כדי לנסות לעשות משהו בקשר לאספקת המים. הם רצו לסלק את ואלנסי למשך הערב, וג’מי התנדב לקחת אותה לקרי, להצגה. הייתי עדיין ערה כאשר חזרו – הרבה אחרי חצות הליל.
מאז שהתחלתי לפתח את המתת, פקדו אותי תקופות ארוכות של חוסר־מנוחה כאשר חשתי עצמי בתור כל אחד מהקבוצה, ולא כיישות נפרדת. האימון שהיה עלי לקבל, צריך היה לאפשר לי לחסום את גלי המחשבות הזרות, ולהיפתח להן רק כאשר רצוני בכך. הבעיה היחידה היתה שלא היה מי שיאמן אותי; מאז מתה סבתא, לא היה סורק אחר בקבוצה ובגלל החציה לא היו לנו כל ספרים או תקליטים שיעזרו.
על כל פנים, הייתי ערה ונשענת מחלון חדרי החוצה. הם נעצרו על המרפסת (ג’מי חונה במכרה בתקופת המשמרת שלו שם ולכן לא עלו לחדרו) לא הייתי צריכה להשתמש במתת כדי לפרש את הפנטומימה שהתרחשה לעיני. סגרתי את עיני ואת מוחי, כאשר צלליותיהם התמזגו. בהיותם בסערת הרגשות, יכולה הייתי לסקור את מוחותיהם בקלות, אבל, הייתי אתם כל הסתיו, ממילא ידעתי כל שהתרחש ביניהם, בדרך נעלמה. ידעתי כי ואלנסי1, תכופות היתה בוכה בהיכנסה למיטתה וכי ג’מי היה מבלה שעות ארוכות במצוק שעל הבאלדי, כמנסה לעשות את ליבו בלתי־חדיר לחיצוניים, כמו המצוק עצמו. ידעתי בדיוק את המתרחש במוחו, אך לא הצלחתי לסקור את ואלנסי – מאז אותו ערב ראשון. היה משהו מאד לא חיצוני ומאד לא קבוצתי במוחה – ולא הצלחתי לברר מה הדבר.
שמעתי את הדלת נפתחת, נסגרת, וצעדיה הרכים של ואלנסי צועדים במסדרון. ואז, חשתי את ג’מי קורא לי מלמטה.
לבשתי מעיל על כותנת הלילה שלי, וירדתי אליו. הוא חיכה על המרפסת, פניו קשים ואומללים באור הירח החיוור.
“היא לא מוכנה להינשא לי,” אמר שטוחות.
“או, ג’מי,” בכיתי איתו. "שאלת והיא – "
“כן,” אמר. ''היא סרבה."
“אני כל כך מצטערת”. התכרבלתי על המדרגה העליונה, מנסה לכסות את קרסולי הקרים במעיל. “אבל, ג’מי –”
“כן, אני יודע!” ענה בפראות. "היא חיצונית ואני אפילו לא צריך לחשוב עליה. דעי לך שאם היא תסכים להינשא לי, לא אהסס אפילו רגע אחד. כל העסק הזה של טוהר הקבוצה, הוא – "
" – הוא בסדר גמור, כל עוד אינו נוגע לך־עצמך? אבל, חשוב רגע, ג’מי, האם תוכל אתה לחיות כחיצוני? רק חשוב על מיליון ואחת הגבלות שתצטרך להטיל על עצמך – ולכל חייך, או שתאבד אותה אחרי ככלות הכל. אולי טוב יותר לקבל ‘לא’ עכשיו, מאשר לבנות משהו – ולהרוס אותו לחלוטין אחר כך. ואם יהיו ילדים…" הפסקתי לרגע. “האם יוכלו להיולד ילדים, ג’מי?”
שמעתי אותו, כולא נשימה ומשחררה בחדות.
“אין איש יודע,” המשכתי. “עוד לא היתה הזדמנות נאותה. התרצה שולאנסי תקח חלק בנסיון הראשון?”
ג’מי סטר בכפו, בכח ורוגז על ירכו. ואז צחק.
“את בעלת המתת,” אמר למרות שמעולם לא ספרתי לו. “יש לך מושג כל שהוא, אחותי שלי, כמה מעט יאהבוך כשתהיי לזקנה?”
“סבתא היתה אהובה ביותר,” עניתי בשלוה, ואז פרצתי, “אתה אל תרחיק אותי לעזאזל, ג’מי. אין זה מספיק שבין האנשים המיוחדים אהיה מיוחדת? אל תטוש אותי אתה, עכשיו!” הייתי קרובה לדמעות.
ג’מי התישב על המדרגה לידי וליטף את כתפי, בדרכו הישנה והטובה.
“הרגעי, קארן. עלינו לעשות את אשר עלינו לעשות. פשוט פרקתי רוגזי עליך. איזה עולם.” הוא נאנח בכבדות.
התכרבלתי יותר לתוך המעיל, הצינה חודרת עד לנשמתי.
“אבל העולם האחר איננו” לחשתי. “הבית.”
ישבנו יחד, חולקים את הצעד הנוקב, הזורם תמיד בין האנשים, אפילו אלו שמעולם לא ראו את הבית. אבא אומר שזה חלק מזכרון הגזע.
“אבל היא לא אמרה ‘לא’ בגלל שאינה אוהבת אותי,” המשיך ג’מי לבסוף, “היא כן אוהבת אותי. כך אמרה לי.”
“אז מדוע לא?” כאחות, לא יכולתי לדמיין מישהי מסרבת לג’מי.
ג’מי צחק – צחוק קצר ומר. “בגלל שהיא שונה.”
“היא שונה?”
“זה מה שאמרה. בקושי הצלחתי לשלוף את זה ממנה. ‘אני איני יכולה להתחתן’ אמרה. ‘אני שונה’. זה לא רע, הא? במיוחד מחיצוני.”
“היא לא יודעת שאנחנו האנשים,” אמרתי. “כנראה שהיא מרגישה שונה מכולם. אני סקרנית לדעת מדוע?”
“אני איני יודע. יש משהו בדברים, בכל אופן – איזה מחסום, או מגן, המפריד בינינו – לא נתקלתי בדבר כזה אצל חיצוני – או אצל אחד מהקבוצה. לפעמים מוחותינו כמו משתלבים – כמו עם אחד מהקבוצה, ופתאום – זבנג! כמו להטיח ראש בכתל אבנים.”
“כן. אני יודעת,” אמרתי, “הרגשתי בזה בעצמי.”
הקשבנו לקולות הלילה, ואז קם ג’מי.
“אוקיי, קארן. לילה. להתראות.”
קמתי גם אני. “לילה טוב, ג’מי,” עקבתי אחריו, הולך אל תוך הלילה באור הירח הדועך. הוא פנה, בשער, פניו מוסתרים בצללים. “אבל אני לא נכנע,” אמר בשקט. “ואלנסי היא אהובתי.”
יום המחרת היה שקט וחמים – מאד לא רגיל ליום דצמבר בגבעות. היה מין שקט מעובה בין העצים – ובמרחק עמודי עשן עולים משרפות קוצים פזורות, העידו על היובש השורר בכל המדינה. אם התאמצת לראות, יכולת לגלות קובץ עננים כמעט בלתי נראה, מעל לראשו של הבאלדי – צבעם כמעט כצבע השמים.
כולנו היינו עצבנים בבית הספר. הילדים מגיבים למזג האויר. ואלנסי חיוורת ועצובה אחרי הלילה. אני ניסיתי לחדור את המחסום שבמוחה, מנסה למצוא דרך לעזור לה.
לבסוף, הגיעו כל הטרדות הקטנות לשיא, כאשר סוזי נדחפה על ידי ג’רי, תוך כדי משחק, מהספסל, ונחתה על קופסה פתוחה של צבעי־מים שהושארה על הרצפה, השד יודע מדוע, בידי דבורה. סוזי צווחה ודבורה צרחה. ג’רי התחיל בגיחוך של מבוכה ועונג. ואלנסי, בלי להפנות מבטה, חיפשה על השולחן משהו קשה להקיש בו ולקרא את כולם לסדר, והפילה צנצנת פרחים נבולים שעמדה על השולחן, מלאה מים בני שלשה ימים. הצנצנת נשברה, ומבול רע־ריח הציף את השולחן, הורס לחלוטין דו"ח חדשי שהיה כמעט מוכן למשלוח לועדת החינוך המחוזית. חצי דקה לא נשמע כל רחש בחדר, ואז פרצה ואלנסי בצחוק היסטרי, כשכל החדר צוחק איתה. כולנו התגודדנו סביבה, מנסים הכל כדי לנקות את סוזי, את השולחן ואת כל הסביבה, ואז הכריזה ואלנסי על חופשה, והחליטה שזהו זמן נפלא לעלות בקניון ולחפש צמחים כל שהם, כדי לקשט את בית הספר לפני החגים.
כולנו לוקחים את ארוחות הצהריים לבית הספר, אז אספנו אותן יחד ביריעת ברזנט מרובעת, שהנערים סחבו מאי־שם כדי לעזור בבניית הסכר בערוץ, ושהיתה חסרת שימוש כמעט כשהערוץ היה יבש. היריעה אמורה היתה לשרת גם כמושב בזמן האוכל וגם כדי לאסוף בה את הצמחים בדרך חזרה, כבאלונקה.
משוחררים מבית הספר, היינו כולנו עליזים ומלאי מרץ וכמעט שנקעתי את צוארי, מנסה לראות את כל הילדים יחד כדי לקטוע בעודה באיבה כל פעולה שאסור לה, לואלנסי, לראות – הילדים היו כה משוחררים, שעלולים היו לשכוח. עלינו בקניון. עברנו את סכר הילדים וטיפסנו במפלי המים היבשים כבמדרגות אל הרמה. שם, פרשנו את היריעה והתחלקנו בארוחותינו, כדי להגביר את הרגשת הפיקניק. שקט פתאומי מצדה השני של היריעה משך את תשומת לבי. דבורה, רחל וליזבט לטשו עיניהן באימה בארוחתה של סוזי. ליד הכריכים שלה פיזרה סוזי כחצי תריסר צמחי קומטקה! קומטקה הוא למעשה הצמח היחיד שהובא מהבית. נדמה לי שארבעה צמחים כאלו שרדו במטען האישי של אחת המשפחות. הם נשתלו וטופלו כאילו היו תינוקות וכעת, יש ליד כל בית בקבוצה, במקום מוצנע, לפחות שיח קומטקה אחד. הפרי נאכל לא לשם תזונה גופנית, אלא כדי להזכיר את הבית, וכל שאר התענוגות הקטנים האחרים שמתו יחד אתו. תמיד נשמר הקומטקה להזדמנויות מיוחדות. סוזי ודאי סחבה כמה מהם כאשר אמה לא השגיחה ועכשיו הם היו כאן – ממש לנגד עיניה של חיצונית!
לפני שיכולתי לחטוף אותם, או להגיד משהו, הסתובבה ואלנסי ומבטה קלט את ערמת הפרות הזורחים בכחול־ירקרק. עיניה רחבו, וידה נשלחה. היא החלה אומרת משהו, ואז השפילה את עיניה, והחזירה את ידה. היא שלבה את ידיה חזק, לא הביטה, והנערות, כשעיניהן נעוצות בה, אספו את הפירות לתוך שקיתה של סוזי. ליזבט התחילה מנחמת את סוזי, שזה עתה קלטה את משמעות המעשה והיתה קרובה לדמעות על שבגדה בסוד הקבוצה וחשפה אותו בפני חיצונית.
בדיוק אז, החלו חזקיה ודרק לריב על עוגית קרם והתגלגלו שניהם על שולחן הפיקניק. עד שהצלחנו להציל את שאריות הארוחה ולנקות את שאריות קרם השוקולד מחולצותיהם, נשכחה כבר תקרית הקומטקה. עם זאת, בעת המנוחה אחרי הארוחה, שנועדה לאפשר למזון להתיישב מעט בקיבותינו, הייתי מביטה בעננים הנמוכים והחלקים שהצטברו בשמי הבוקר, ומצאתי את עצמי מנסה להחליט איזה מין מבט היה בעיני ואלנסי בראותה את הפירות. אך לא ייתכן שהיה זה מבט של ידיעה!
אחרי המנוחה הקצרה, קברנו את שאריות הארוחה – הגבעה היתה יבשה מכדי להעלות על הדעת לשרוף אותם – והמשכנו. אחרי זמן־מה, החלה העליה להיות קשה יותר ויותר. סבך הקוצים העקשני קרע בבגדינו ובבשרנו ועיכב את יריעת הברזנט, עד אשר כולנו היבטנו בכמיהה אל האויר החפשי שמעל לשיחים. אילו לא היתה ואלנסי עימנו, יכולים היינו לרחף מעבר לחלקים הקשים ולחסוך הרבה צרות, אבל כך לא היתה ברירה בידינו אלא להמשיך להתנשם ולהתנשף, להיקרע ולהיפצע במעלֶה. אחרי כשעה הגענו אל משטח סלעי שהיה נשען כאילו על צלע הבאלדי, יוצר אי נקי בים הקוצים. כולנו התמתחנו בהודיה על משטח הגרניט, מאזינים לקצב פעימות לבותינו ההולך ונרגע.
אז התיישב יתרו, ורחרח את האויר, ואלנסי ואני נחרדנו. משב רוח פתאומי מצד הקניון הביא ריח מוכר של שיחים בוערים לנחירינו. יתרו התקדם מעט, ונכנס לתוך הקניון הקטן. הוא חזר בריצה – ספק רץ, ספק מרחף.
“נורא!” התנשם. "זה נורא! כל הקניון שלפנינו בוער, והאש מתקדמת לכיווננו במהירות!''
ואלנסי ריכזה את כולנו סביבה במבט.
“מדוע לא ראינו את העשן?” שאלה במתיחות. “לא היה עשן כאשר עזבנו את בית הספר!”
“לא יכולים לראות את הצד הזה מבית הספר,” ענה יתרו. “האש יכולה לבעור בעשרים מקומות, ובכלל לא נראה עשן. הצד הזה של באלדי הוא כמעקה הגודר ערב רב של קניונים.”
“מה נעשה?” רעדה ליזבט, מצמידה אליה את סוזי.
משב רוח נוסף, מטיח עשן, גרם לכולנו שיעול עז, ומבעד לעיני הדומעות הצלחתי לראות לשון אש נשלחת מעבר לקיר הקניון.
ואלנסי ואני הבטנו אחת על השניה. לא יכולתי לסרוק את מוחה, אבל מוחי אני היה מוכה בהלה, מנסה למצוא מוצא, מכה נגד האש ונגד ים הקוצים שסביבנו. חשבתי לנסות ריחוף, אך מיד החלטתי נגד, ביודעי כי רוב הילדים אינם מסוגלים עדיין ליותר מאשר דקה אחת רצופה, ואיך נשאיר את ואלנסי? הסתרתי פני בכפות ידי, כדי לא לראות את משטחי הקוצים העצומים, המוכנים להתלקח כלפיד מייד עם נגיעת לשון האש הראשונה. אילו רק ירד גשם! אתה לא יכול להדליק את הקוצים האלו כשהם רטובים, אפילו תנסה בכוח. אבל אחרי חודשי יובש רבים כל־כך!
שמעתי את הילדים הצעירים יותר צועקים והיבטתי – ראיתי את ואלנסי נועצת בי עיניה בעוצמה שהפחידה יותר מהאש שראיתי מאחוריה בפתח הקניון.
ג’ק צרות בהיסטריה, ניתק מהקבוצה ורחף מטר או שנים מעל השיחים לפני שרגליו נתפסו באחד מהם והוא צנח מטה על השיח הקוצני.
“היכנסו מתחת ליריעה!” קולה של ואלנסי היה כצליפת השוט. “כולכם היכנסו אל מתחת ליריעה!”
“זה לא שווה כלום.” יבב קיאה “היא חבער כמו נייר!”
“היכנסו – אל – מתחת – ליריעה!” צווחה ואלנסי. המילים הקפואות הניעו אותנו לפרוש את היריעה ולהזדחל מתחתיה. ריחפתי (מקווה אפילו ברגע נורא זה, שואלנסי אינה רואה) אל ג’ק ומשכתי אותו אתי – לא יכולתי לרחף יחד אתו, אז דחפתי – משכתי – גררתי אותו אל מתחת ליריעה. ואלנסי עמדה, גבה אל האש, כה שונה וזרה, עד שעצמתי עיני וזחלתי אל מתחת ליריעה עם הילדים.
ואז התחילה לדבר. הרעם המתגלגל, הנורא, של דבריה הרעיד את עצמותי, ובקושי בלעתי צעקה. נחשול פחד חלף בתוך הקבוצה הצפופה שלנו, ודחף אותי לצאת שוב אל מחוץ ליריעה.
עד יומי האחרון לא אשכח את ואלנסי, עומדת שם, מתוחה כמיתר וגבוהה כחיים עצמם, מול ענני העשן המתאבכים, שתי ידיה מורמות ומתוחות מעל, אצעותיה פרושות לרווחה ומידותיה הנוראות מציפות אותי, היות וחייבת הייתי להכירן – ועם זאת, לא היכרתי. התבוננתי, ואז חשתי בקור מצטבר, קור מקפיא, שלא מעלמא הדין. הדמעות קפאו על פני המופנים מעלה.
ואז פרץ ברק בין אצבעות ידיה המתוחות, וברק ענה בעבים שמעל לה. בתנועת יד זרקה את הקור, את הברק, את העשן המתמר – למעלה, אל בין העננים ושאגת האש הדוהרת נבלעה ברעש וברשרוש הגשם היורד וניטח מטה.
כרעתי שם, במבול, מביטה לרגע אין־סופי אל עיניה המרוקנות, המיואשות וחסרות התקוה של ואלנסי, ותפסתי אותה ממש בשניה האחרונה לפני שהטיחה את ראשה במשטח הגרניט, בנפלה קדימה, מעולפת. וכשישבתי שם, מעריסה ראשה בחיקי, רועדת מקור ופחד, כשבכיים המפוחד של הילדים מאחרי, שמעתי את קולו של אבא קורא, וראיתי אותו, ואת ג’מי ואת דארסי קלירנד, בטנדר הישן והחבוט שלנו מרחפים מעל הקוצים המעלים אד, מעל ההר חסר הדרך, אלינו. אבא הנמיך את המכונית עד שגלגל אחד נגע בשיחים והחל מסתובב קלות, ושלושתם הרימו אותנו, אחד אחד אל החמימות המשפחתית של אותה גרוטאה נפלאה. ג’מי נטל את גופה הרפוי של ואלנסי אל בין זרועותיו, וישב שם, מחבק אותה, לרגע שונא את כל העולם אשר הביא סכנה כזאת על אהובת לבו.
אנו הילדים, נצמדנו אל אבא בשכרון חושים של רווחה. הוא חיבק את כולנו חזק, ואז הרים את פני.
“מדוע ירד גשם?” שאל בחומרה, כזקן מבטן ומלידה, בעוד טיפות המים זולגות מקצות קווצות שערותי הרטובות והוא עומד יבש בתוך המסך שלו.
“לא יודעת,” בכיתי, ממצמצת בעיני הדומעות מול חומרתו. ''ואלנסי עשתה את זה… עם ברקים… היה קר… היא דברה…" ואז נשברתי גם אני לחלוטין וכרעתי על לוחות הרצפה הגסים, מיבבת, למרות גילי, עם שאר הילדים.
היתה זו קבוצה דוממת ורצינית אשר התכנסה בבית הספר אותו ערב. ישבתי אל שולחני, זקופה, ידי שלובות לפני, מפוחדת־למחצה מאנשי קבוצתי אני. היתה זו הפגישה הראשונה של זקנים בה השתתפתי. כולם ישבו ליד שולחנות תלמידים, חוץ מזקן הזקנים שישב ליד שולחנה של ואלנסי.
היא עצמה ישבה בפנים מאובנות ליד שולחן התאומים וידיה היו ממוללות ממחטות ניר הורסות אותן בזו אחר זו.
הזקן ביותר היכה במקלו על השולחן והפנה את עיניו העוורות אלינו, עובר מאחד אל השני.
“התכנסנו כאן,” אמר, "כדי לחקור – "
“או, הפסיקו עם זה!” ואלנסי קפצה מכסאה. “אינכם יכולים לפטר אותי פשוט בלי כל ההצגה הזאת? אני כבר רגילה לזה! רק תגידו ‘לכי!’ ואלך!”
“שבי, מיס קרמודי,” אמר הזקן וואלאנסי ישבה.
“היכן נולדת?” שאל הזקן בשקט.
“מה זה משנה?” ירתה ואלנסי. ואז, באנחה: “זה מצוי בטופס הבקשה שלי, ויסה מאר, קליפורניה.”
“והוריך?”
“איני יודעת.”
היה מלמול בחדר.
''מדוע לא?"
“או, זה כל כך מיותר!” צווחה ואלנסי, "אבל אם אתם מוכרחים לדעת, שני הורי היו ילדים מאומצים. הם נמצאו משוטטים ברחוב, אחרי התפוצצות גדולה ושרֵפה שפרצה בויסטה מאר. זוג זקן, אשר אבד את כל אשר לו בדלקה, אימץ אותם. כשגדלו, נישאו זה לזו.
נולדתי. הם מתו. זה הכל. אני יכולה ללכת?''
המלמול בחדר היה עז יותר הפעם.
“מדוע עזבת את מקומות העבודה הקודמים שלך?” שאל אבא לפני שיכלה ואלנסי לפצות פיה. נפתחה הדלת וג’מי חדר בבטחה לתוך החדר.
“לך!” אמר הזקן.
“בבקשה,” אמר ג’מי, מאבד פתאום מבטחונו העצמי. “תנו לי להישאר. זה קשור גם אלי.”
הזקן מולל אצבעותיו סביב מקלו, והנהן. ג’מי חייך למחצה בהקלה ומצא כסא מאחור.
“המשיכי,” פנה הזקן אל ואלנסי.
“בסדר,” אמרה ואלנסי. איבדתי את המקום הראשון בגלל שאני – טוב – אני חושבת שתקראו לזה ‘ריחפתי’ כדי לתקן תריס שבור בחדר. הוא נתפס, ואני… פשוט… התרוממתי באויר וסדרתי אותו. המנהל ראה אותי. הוא לא האמין למראה עיניו, אבל היה מפוחד ופיטר אותי." היא הפסיקה, בציפיה.
הזקנים הביטו זה בזה ומוחי המטופש והמתוסבך החל עורך תרגילי חיבור, שרק העדר מוחלט של שכל ישר מצידי מנע ממני מלסכמם לפני זמן רב.
“והשני?” הזקן השעין ראשו על שתי ידיו, ונרכן קדימה.
ואלנסי כאילו נרתעה מעט, והסמיקה במבוכה.
“טוב,” אמרה בהיסוס, “במקרה שני היו, – כוונתי, הם היו על השולחן…”
“אנחנו יודעים למה כוונתך.”
“אתם יודעים?!” אמרה ואלנסי בפתיעה.
הזקן קם על רגליו.
“ואלנסי קרמודי, פתחי את מוחך!”
ואלנסי הביטה בו, ופרצה בדמעות.
“איני יכולה, אינני יכולה!” התייפחה. “עבר זמן כה רב, אני לא יכולה להכניס אף אחד. אני שונה, אינכם מבינים? הם כולם מתו. אני זרה!”
“אינך זרה עוד.” אמר הזקן. “שבת הביתה, ואלנסי.” ואז סימן לי “היכנסי וסִרקי אותה, קארן.”
כך עשיתי. בתחילה עדיין היה שם הקיר ואז בזעקה שקטה, חציה כאב וחציה עונג, התמוטט – ואני הייתי עם ואלנסי, וראיתי את כל הסודות שנשמרו בתוכה מאז מתו הוריה – הוריה, שהיו מהאנשים.
הם חונכו על ידי הזוג הזקן, שלא רק נמנו עם האנשים, אלא היו הזקנים שבזקנים בזמן החציה.
טעמתי עימה את הפחדים המוסתרים – הצורך לחיות כחיצונית, הצורך הנורא להסוות את עצמה, ולהימנע מכל תכונות־העל של האנשים, האימה המתמדת מפני הִתגלות והבדידות האיומה שבאה כאשר היתה בטוחה שהיא האחרונה מבין האנשים.
ואז, לפתע, היא נכנסה אלי, ומוחי היה מוצף בנוכחות גדולה יותר מכל שחשתי עד עכשיו.
עיני נפקחו, וראיתי את כל הזקנים נועצים מבטיהם בואלנסי. אפילו הזקן ביותר הביט בה, פליאה נסוכה על פניו המצולקים. כמו על פני כולם.
הוא השתחווה, ונתן את הסימן. “ההשבעות והמרשמים האבודים” מלמל. “היא מחזיקה בכולם.”
ואז ידעתי כי ואלנסי, ואלנסי אשר הקיפה עצמה בחומת־מגן שכזאת בהתגוננה מפני העולם, ואלנסי, שכל פעולה מוטעית שלה עלולה היתה להסגירה, ואלנסי, שהיתה עימנו כל הזמן הזה מבלי שתדע שלווה ובלי שתדע מי אנו, היתה אחת מאיתנו. לא סתם אחת מאיתנו, אלא כזאת שלא היתה לנו מאז מתה סבתא, ואפילו לפני כן. מחשבותי המעורפלות התבהרו והתמקדו לנקודה אחת.
עכשיו יהיה מי שיוכל להדריך אותי. עכשיו אוכל להיות סורקת – שניה לואלנסי.
פניתי לשתף את ג’מי במחשבותי. הוא היה מביט אל ואלנסי, ודאי כפי שהביטו האנשים אל הבית בזמן ההפצצה האחרונה ואז, פנה אל הדלת.
לפני שיכולתי לנשום, היתה ואלנסי מחוץ לי, ומחוץ לזקנים, וג’מי היה מסתובב אל ידיה הפשוטות לקראתו.
ואז, פרצתי דרך הדלתות והתחלתי טסה הביתה, כאילו אחוזת דיבוק, רצה ומרחפת לסרוגין עד שהגעתי למרפסת ביתנו, והתמוטטתי בזרועות אמא, ששמעה אותי באה.
“הו, אמא!” קראתי, “היא אחת מאיתנו! היא אהובתו של ג’מי! היא נפלאה!” ופרצתי ביבבות קולניות, בחיקה החם והמנחם של אמא.
כך שאיני חייבת לצאת החוצה כדי להיות למורה. יש לנו אחת, קבועה. אבל אני מתכוננת לצאת, בכל אופן – אני רוצה לדמות לואלנסי ככל האפשר, ולה יש תואר אקדמאי. חוץ מזה, טוב יהיה לתרגל את המשמעת ולחיות בחוץ כשנה.
יש לי כל כך הרבה ללמוד, וכה רבים האימונים שעלי לעבור אבל ואלנסי תהיה אתי תמיד. לא אהיה יוצאת דופן בגלל המתת.
אולי אינך צריכה להזכיר זאת, אבל אחת הסיבות שממריצות אותי להחיש את אימוני, היא שאנו מתכוונים לנסות ולאתר קבוצות אחרות של האנשים. אף אחד מהנערים כאן אינו מוצא חן בעיני.
-
במקור ‘ולנסי’ וכן במקומות נוספים מעמוד זה והילך. שינינו ל’ואלנסי' לשם האחידות. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות