שבוע הספר 1980 עמד בסימן הפריחה של ספרות המד"ב ההופכת, לדעת רבים, לענף הספרותי המרכזי בתרבות המודרנית – בישראל. הכרה זו שמכיר המימסד הספרותי בז’אנר ‘נחוּת’, מקורה בסיבה אחת פשוטה – ספרי מד"ב נמכרים, בממוצע, הרבה יותר מכל סוג ספרות אחר. אות לכך ראינו גם במבצע המרתוני שערכו הוצאות הספרים בישראל לקראת שבוע הספר – למעלה מתריסר ספרים חדשים ראו אור בימים שקדמו לו.

צעד זה מחייב אותנו, כנותני שירות לחובבי המד"ב, להקים ולפתח מספר מדורים שתפקידם לשמש ‘מורה נבוכים’ למעוניינים.

הראשון מבין מדורים אלה – סקירת ספרים, מעין עיון ראשון בספרי מד"ב חדשים שראו אור והעברת תוכנם, צורתם ואיכותם לקוראים. המדור השני ייקרא ‘פרופיל של סופר’ ובו, מדי פעם, נעסוק בביוגרפיה האישית והספרותית של סופר זה או אחר, במטרה להעשיר את אוצר הידיעות של הקורא הישראלי. נפתח בהצגת הביוגרפיה של אחד מענקי המד"ב – רוברט היינלין.

רון גולארט

רון האבארד

רביית עותקים

האם הגיע הזמן לערוך כינוס מד"ב עולמי בישראל? כידוע, נערך מדי שנה קונגרס עולמי של חובבי מד''ב (בכל הענפים: ספרות, אמנות, מוסיקה קולנוע וכו'). הקונגרס נערך בכל פעם במדינה אחרת (האחרון – בבריטניה). במסגרת קונגרס זה מחולקים פרסי ה’הוגו' ליצירות הנבחרות, ובדרך כלל משתתפים בו, כאורחים, סופרי המד"ב המפורסמים ביותר.

לאחרונה, הועלה הרעיון – ואף יותר מכך – לערוך קונגרס מד"ב עולמי בישראל. הקונגרס אמור להיערך בשנת 1982 ופרטים נוספים על כך תוכלו לקרוא במדור ‘מבזקים קוסמיים’. למבצע גדול זה מן הראוי שיירתמו כוחות רציניים מקרב חובבי המד"ב בישראל, ואנו נשמח לשמש כתובת לכל אותם מתנדבים – ולהפנותם לפעילות לפי הצרכים. החל מצאת גיליון זה תשונה כתובת משרדי המערכת והמנהלה של ‘פנטסיה 2000’. הכתובת החדשה מופיעה בעמוד תוכן העניינים.

המימד הרביעי

טענת המחץ

זנה הנדרסון

בגיליון זה אנו מנסים לראשונה להביא בפניכם את יצירתו של אמן ישראלי צעיר, שמעון וסרשטיין. זהו הסיפור המצויר הראשון המופיע ב’פנטסיה 2000', ומצאנו לנכון לשלבו בעיקר משום רמת ביצועו. באמתחתנו סיפורים מצויירים נוספים פרי מכחולו של שמעון.

פה המקום להרחיב את הדיבור על מאייר העטיפה, מישל קישקה. זוהי העטיפה השניה שאוירה בידי מישל, צעיר ירושלמי, בוגר בצלאל, ומעורה היטב בתחום האיור בישראל. המאפיין את שתי העטיפות שאייר הוא הקו הקומי – מעין בדיחה מצוירת, המבוצעת באיכות מעולה ובגוונים מרהיבים.

נסיים ‘דף ראשון’ זה של מידע שוטף בדבר חדשות ענייניות ו’מנהלתיות' בדבר החשוב מכל – קריאה נעימה של גיליון מס' 15, שרבים בו הפעם הסיפורים הישראליים המקוריים – לא מעט עקב שבוע הספר העברי (וכמובן – עקב השיפור ברמה הממוצעת של החומר המקורי).

שלכם

סיפורים

אררט – זנה הנדרסון

ג’יגולו – רון גולארט

התשובה – פרדריק בראון

לכלוא אדם בכלוב – פ.מ. באזבי

ראש המשפחה – בארי מלצברג וקריס נוויל

המימד הרביעי – כתב ואייר – שמעון וסרשטיין

מלחמת המינים – הילל דמרון

טרמינל – צ’רלס רוניון

הקץ לנשק – אבי פרימו

מאמרים

עתידעת: ספינות הרקיע – אהרן האופטמן

היה או לא היה – פרופ' יהושפט גבעון

מבזקים קוסמיים

מה באשר לרביית עותקים – אלן וסאלי לנדסברג

אסימוב על: טענת המחץ – איזאק אסימוב

מכתבי קוראים

בגיליון הבא

עמנואל ווליקובסקי הינו מדען חשוב, הידוע בעיקר בזכות התיאוריות המטורפות שלו בדבר מבנה היקום ומקורו.

קארל סאגאן מפורסם לא פחות ממנו, ומאמרו, אשר יופיע בגיליון 16, יעסוק בכמה מן התאוריות של ווליקובסקי.

סיפורו של פרדריק פול, ‘היום המיליון’, הסיפור ‘פרוייקט מנהטן’ וסיפורים נוספים, ביניהם כמה ישראלים, ‘יכסו’ את הצד הסיפורי של גיליון זה.

בגיליון זה נפתח מדור חדש – ‘פרופיל של סופר’ – אשר ינתח מדי פעם את מיגוון יצירותיו של סופר זה או אחר והפעם – רוברט היינלין. מדור נוסף, שיראה אור – סקירת ספרים בקצרה, מעין ‘מדריך נבוכים’ בים ספרי המד"ב המציפים אותנו.

זנה הנדרסון

זנה הנדרסון יצרה קבוצה של טלפטים שהיגרו בהחרב עולמם, לעולמות אחרים וביניהם – זה שלנו. בו הם מנסים להסתגל לצורת חיים זרה להם. ‘אררט’ הוא סיפורה הראשון אודות אנשים אלה, המעביר בצורה פשוטה, בכשרון רב ובהבנה, את רגשות הגעגועים אל העולם שאבד ואת הפחד מפני החדש.

למרות שהאנשים מבורכים כמספר תכונות על־חושיות חדשות לקורא (כמו, למשל, ‘גרבּוּל חרצופים’) כותבת זנה הנדרסון באינטימיות כזאת. עד שנדמה כי הידע שלה בנושא רב בהרבה מזה שלנו.

* * *

תמיד היו לנו בעיות עם מורים בקוגר קניון. זהו בית־ספר קטן ולא מפותח במקצת, שהרי כל כיתותיו לומדות ביחד ואין בו ולו דבר אחד שיחזיק את המורים. אבל הקצב שבו מביאים האנשים תינוקות לעולם, הכמות והתכיפות, גרמו לכך שאפילו קהיליה קטנה כשלנו היתה מסוגלת להציג את תשעת בני־גיל־חינוך־החובה, מה שכמובן חייב את המפקח המחוזי לדאוג למינוי מורה לשנה החדשה.

מזה כמה שנים כבר אינני בגיל בית־ספר, בוודאי לא בגיל בית־הספר בקניון. אולי בסתיו ארשם לכיתת לימוד הוראה. אני לומדת עכשיו, בעצמי, ברמה של קולג', היות ואבא עזר לי להשלים את תכנית הלימודים של בית־ספר תיכון כבר לפני שנתיים. הוא הבטיח לי שאם אהיה בסדר השנה, אוכל לצאת ללמוד הוראה, ואז לא נצטרך עוד לחפש מורים מן החוץ. ברור שרוב הילדים כאך היו מוותרים על בית־הספר ברצון רב – ואיפה לא? – אבל הזקנים מתנגדים נמרצות לבּורוּת, והם, כמובן, בעלי המילה האחרונה.

אבא הוא יושב ראש ועדת־בית־הספר ולכן כה רבות ידיעותי אודות בית־הספר. דברים שכאלה אינם ידועים לילדים אחרים. השנה, כשכתב למועצת המחוז ששוב יש לנו יותר מתשעה ילדים בגיל המתאים ושבבקשה ידאגו לנו למורה, הוא קיבל תשובה שאזלו להם המורים שאינם מכירים את קוגר קניון, ואנו מתבקשים ‘לגרד מתחת לאדמה’ בעצמנו מורה לשנה הבאה. הרמז הזה נראה לי נבזי למדי – יש קברים של ארבעה מורים בקצה הרחוק של הקניון. הם שולחים לנו מורים כל כך זקנים, כאלה שהינם חסרי־בית וכמעט סניליים, והמנסים לגמור את החיים, שנה פה שנה שם. כל זה בגלל שאין במדינה הזאת תכנית פנסיה מתקבלת על הדעת, ורב המורים מתים בעודם מושכים בעול. זקנתם ונסיונם לא עמדו להם בקניון לנוכח ההפתעות המזומנות כאן לחיצוניים, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. עם זאת, לא היה זה כל כך גרוע בשנים האחרונות. הזקנים אומרים שאנחנו מתרגלים – למרות שכמה מהנועזים יותר אומרים שהמעבר גרם לדילול הדם והקטנת החיוניות. כל אחד משני ההסברים סביר ואפשר גם שהמורים הלכו ונתקשחו. שני האחרונים נשארו כמעט עד סוף השנה, ואז לקח אותם אבא עד קרי קניון ושם נאספו על ידי אמבולנס. אבל אחרי כמה חודשים בסנטוריום הוטב להם, ועכשיו הם בסדר גמור. קודם לכן, על כל פנים, היו לנו כארבעה מורים בשנה.

בכל אופן, אבא כתב לסוכנות התעסוקה למורים, ואחרי התכתבות דו־סיטרית ענפה, קיבלנו מורה.

הוא סיפר לנו על כך כשהסבנו ליד השולחן לארוחת הערב. “היא צעירה למדי,” אמר, שולח ידו לקיסם שינים ומשעין את כסאו על שתי רגלים אחוריות.

אמא נתנה ליתרו מנה נוספת של עוגה, ולקחה שוב את המזלג בידה. “אין זה חטא להיות צעיר, ויהיה בכך משום שינוי מרענן לילדים.”

''כן. אבל איזה בזבוז." אבא חיטט בשיניו הטוחנות, ואמא הזעיפה פניה לעומתו. איני יודעת אם בגלל מה שאמר או בגלל החיטוט. הבנתי למה התכוון – איזה בזבוז. לשלוח נערה לקוגר קריק. כבר בתחילת הקריירה המקצועית שלה; זה לא שאנחנו רעים, או אכזרים. זה רק שהם חיצוניים וזאת נוטים אנו לשכוח – בעיקר הילדים.

“היא אינה חייבת לבוא,” אמרה אמא. “היא בהחלט רשאית לסרב.”

"נו, אז – " אבא החזיר את כסאו קדימה. “יתרו – מספיק עם העוגות. צא החוצה ועזור לחזקיה להביא עצים. קארן, את וליזבט, התחילו עם כלי האוכל. מהר, ילדים.”

ואנחנו מיהרנו. באמת. ילדים ממהרים ושומעים בקול אבותיהם כאן בקניון, למרות שהבנתי שבחוץ זה לא תמיד כך. זה הרגיז, כי ידעתי שאבא רוצה אותנו מחוץ לחדר כדי לדבר על ענייני מבוגרים עם אמא. לכן אמרתי לליזבט שאני אנקה את השולחן, ועבדתי לאט ככל האפשר, ובשקט, מקשיבה היטב.

“היא לא יכלה לקבל מקום עבודה אחר,” אמר אבא. ''בסוכנות נאמר לי שהם נאלצו לשנות את מקום עבודתה פעמיים במשך השנתיים האחרונות, ובשום מקום לא הצליחה לסיים את השנה."

“אם היא כל כך גרועה,” אמרה אמא מוצצת שפתה בזעף, "אז מדוע שכרת אותה לקניון?''

“וכי היתה לי ברירה?” צחק אבא. ואז התפכח והרצין. “לא, אין זו בעיה של חוסר כישורים. היא מורה מעולה. כפי שעולה מדבריה, פיטרו אותה סתם כך. היא בקשה המלצות, ואחד מבתי הספר כתב ‘העלמה קרמודי היא מורה מעולה אך אין אנו מעיזים להמליץ עליה לעבודת הוראה.’”

“לא מעיזים?” שאלה אמא.

“לא מעיזים,” אמר אבא. “הסוכנות הבטיחה לי שחקרה היטב, ולא מצאה שום סיבה הגיונית לפיטורים – ויחד עם זאת, אין לבחורה אפשרות למצוא מקום עבודה כלשהו באזור החוף. היא כתבה לי, שברצונה לנסות מדינה אחרת.”

“אתה חושב שהיא נכה, או מכוערת?” ניסתה אמא את כוחה בהשערות.

“לא מהצואר ומעלה,” צחק אבא. הוא לקח מעטפה ופתח אותה. “הנה התמונה, שנשלחה עם הבקשה.”

השולחן כבר היה נקי, ואני חפשיה יותר, כך שנשענתי מעבר לכתפו של אבא.

“יו!” אמרתי. אבא הסתכל אלי, מרים גבה. הבנתי שכל הזמן בעצם ידע כי אני מקשיבה.

הסמקתי, אבל לא נסוגותי. ידעתי שאני מקבלת רשות להתערב בענייני מבוגרים, אם בכלל, רק בדלת האחורית. הנערה בתמונה היתה יפהפיה. לא מבוגרת ממני בהרבה, אך יפה שבעתיים. היה לה שיער שחור מתולתל, שכיסה את כל ראשה, וככל שניתן לראות מן התמונה, אותו סוג של עור־שמנת חלק, קטיפתי וכאילו־קורן. היה לה מבט חקרני, כמו היו שתי גבות עיניה שני סימני שאלה אופקיים. פיה נטה מעט, רק בקצה, להבעת עצב – לא הרבה, אך מספיק כדי לתהות מדוע ולרצות לנחם אותה.

“היא לבטח תסעיר את הקניון,” אמר אבא.

“איני יודעת,” מילמלה אמא בקול זועף, “מה יגידו הזקנים על חיצונית, בגיל הנשואין, בקניון?”

“אדונד. ויאה!” מילמל אבא. “על זה לא חשבתי. אף אחד מהמורים האחרים לא היה אפילו קרוב לגיל המעורר דאגה.”

“מה יהיה?” שאלתי, “אם אחד מהקבוצה יתחתן עם חיצוני?”

“בלתי אפשרי,” אמר אבא, בצורה כל כך דומה לזקן, שיכולתי להבין מיד מדוע אושר שמו בפגישה האחרונה.

“כן, אפילו ג’מי שלנו,” דאגה אמא. “מזה זמן רב הוא אומר שצריך למצוא קבוצה נוספת. אף אחת מהנערות כאן לא מוצאת חן בעיניו. שמא אותה חיצונית – בת כמה היא?”

אבא פתח את טופס הבקשה. “עשרים ושלוש. רק שלוש שנים אחרי הקולג'.”

“ג’ימי הוא בן עשרים וארבע,” אמרה אמא, מכווצת את שפתיה. “אבא, אני חוששת שתאלץ לבטל את החוזה. אם יקרה משהו – חיכית זמן רב להגיע לדרגת זקן, ויהיה מאוד לא נעים אם יקרה משהו בשנה הראשונה למינוייך.”

“אי־אפשר לבטל את החוזה. היא כבר בדרך הנה. הלימודים בבית הספר יחלו ביום שני הקרוב.” אבא פיזר את השערות שעטרו את קצות ראשו, כמו שנהג לעשות תמיד כשהיה מוטרד. “קרוב לוודאי שאנחנו מקימים הרבה מהומה על לא מאומה,” אמר בתקוה.

“נו, אני מקוה שלא יהיו לנו צרות עם החיצונית הזאת.”

“או לה איתנו,” גיחך אבא. “איפה הסיגריות שלי?”

“על הארון,” אמרה אמא בעת שקמה וקפלה את מפת השולחן, באופן שימנע פיזור פרורים.

אבא הקיש באצבעותיו, והסיגריות ריחפו אליו מהחדר הקדמי.

אמא הלכה למטבח. המפה ניערה את עצמה לתוך פח האשפה ואחר כך ליוותה אותה.

אבא נסע ביום ראשון לקרי־קניון, לקבל את פני המורה החדשה. היא היתה אמורה להגיע ביום חמישי אחר־הצהריים, אבל לא הצליחה לתפוס את האוטובוס במרכז המחוז. הדרך נגמרת בקרי־קניון, כוונתי – הדרך לחיצוניים. כמעט ואין סימן לדרך מקרי־קניון אלינו, וזה טוב; תיירים אינם מגיעים אלינו. לנו, כמובן, אין בעיות בהעברת מכוניותינו מקוגר לקרי, אך זוהי הסיבה לכך שאנו נאלצים להעביר את כל המצרכים – והמורים – בכוחות עצמנו. כוונתי, בגלל מצבה הגרוע של הדרך.

כל הילדים בבית רצו להישאר ערים ולראות את המורה החדשה ואמא הרשתה להם. בשבע וחצי החלו הצעירים יותר לנשור אחד־אחד, ובתשע נשארנו רק יתרו, קיאה, ליזבט, ג’מי ואני. אבא צריך היה לחזור הרבה יותר מוקדם, ואמא החלה להראות סימני דאגה. ידעתי שאם לא יגיע חזרה מייד, היא תפנה אל חדרה – ואל קופסת העץ המוסתרת מתחת למיטה. אבל בתשע ורבע נשמע קול המכונית, משתעלת וגונחת במעלה. חיוך הרווחה שהופיע בפני אמא נשתקף בפני כולנו.

“או, בטח!” קראה. “שכחתי, שיש חיצונית עמו במכונית. הוא חייב להשתמש בדרך, והיא גרועה ביותר, במיוחד במישור החמורים.”

חשתי את מיס קרמודי לפני שנכנסה מבעד לדלת. מובן שהייתי מאוד מתוחה לקראת בואה, אבל ברגע בו חשתי בה כל כך ברור ופשוט, חשתי גם בפחד וגאוה. כי אני נחונתי בתכונותיה של סבתי ובקרוב – קרוב מאד – אשא על עצמי את העול והברכה הכרוכים במתח־רעות המתפתחת ליכולת גישה חפשית למוחו של כל אחד מהאנשים, כולל חיצוניים, בין אם ירצה בכך ובין אם לא. ומלבד הגישה החופשית. האפשרות ליעץ ולעזור, לנחם, לישר מוחות מעוותים, להבהיר רגשות.

ואז עמדה מיס קרמודי בדלת, ממצמצת מעט בעיניה בגלל האור בחדר, עטופה עד סנטרה כנגד הקור השורר בחוץ; מטפחת ראש בהירה הסתירה את שערה, אבל עורה היה באמת אותו עור קטיפה שקרן מן התמונה. היא חייכה מעט, ועם זאת היתה מפוחדת. עצמתי את עיני, ו… – נכנסתי. פשוט כך. זו היתה הפעם ראשונה שסקרתי מישהו. היא היתה תשושה מעייפות, זרה, ובמוחה היתה שאלה שנראה היה כי נתהותה מרוב חזרות – אך לא יכולתי לתפוס מה היא בדיוק. מתחת למעטה של חוסר בטחון שררו רכות ונועם והיא נעשתה כל כך יקרה לי, ועצבותה כה עמוקה היתה, עד שעיני שלי התלחלחו. ואז היבטתי בה שוב, (סקירה לוקחת כה מעט זמן) כאשר אבא הציג אותה לפנינו. שמעתי אנקה מאחור, ונכנסתי פתאום למוחו של ג’מי, במהירות עוצרת נשימה, ג’מי ואני היינו קרובים זה לזו כל חיינו, ולעתים קרובות אין אנו נזקקים למלים כדי לשוחח, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחדרתי כה עמוק, וידעתי שאין הוא יודע שהדבר מתרחש. הרגשתי נבוכה ובושה, להכיר את רגשותיו במערומיהם ממש. סגרתי אותו ונסוגותי מהר ככל שיכולתי. אבל לפני שהספקתי, כבר היה ברור לי שג’מי לא יֵצא לחפש קבוצה אחרת. יאמרו הזקנים מה שיאמרו, ג’מי מצא את אהבתו.

כל זה ארך פחות מן הזמן הדרוש לאמירת “שלום, מה שלומך?” וללחיצת ידים. אמא הגיעה ולקחה את אבא ואת מיס קרמודי למטבח, לשתית קפה, וג’מי ריסן את יתרו והכריח אותו לשאת את המזוודות של מיס קרמודי לחדרה, במקום לשגרן – אחרי ככלות הכל, הרי אין אנו רוצים לאבד את המורה עוד לפני שראתה את בית הספר.

חיכיתי עד שכולם היו במיטותיהם. מיס קרמודי במיטתה הקרה, הקרה – אנו כולנו, כמובן, כשסדינינו ושמיכותינו מכוונות לחמם את עצמן – כמה שאני מרחמת על החיצוניים! – ואז נמלטתי אל אמא.

היא פגשה אותי בחצי הדרך. נצמדתי אליה בכל כוחי בזמן שנחמה אותי.

“או, אמא,” לחשתי. “סקרתי את מיס קרמודי היום; אני פוחדת.”

אמא הצמידה אותי אליה שנית. “תהיתי,” אמרה. “זו אחריות גדולה. עליך להיות חכמה ומהירת מחשבה. סבתך נשאה את המתת בכבוד ובהדר. את מזרעה. את יכולה לעשות זאת.”

“אבל אמא, להיות לזקנה…”

אמא צחקה. “לפנייך שנים ארוכות של תרגול לפני שתהיי לזקנה. יועץ לנפש הוא עול כבד.”

“אני מוכרחה לספר?” שאלתי. “איני רוצה שמישהו ידע, עוד לא. לא רוצה להיות יוצאת מן הכלל.”

“אני אספר לזקן הזקנים,” אמרה אמא. “אף אחד מלבדי לא צריך לדעת.” היא חיבקה אותי שנית, ואני חזרתי מנוחמת למיטה.

שכבתי בחשיכה ונתתי למוחי להתרוקן, אפילו בלי לדעת איך אני עושה זאת. כאצבעות, מושטות בעדינות, הרגשתי את בני המשפחה סביבי. הרגשתי נוח, וחמים, כאילו בתוך כף יד סגורה למחצה. יד אוהבת ומגינה. יום יבוא ואשתייך לקבוצה, כפי שאני שייכת למשפחה. להשתייך לאחרים? בתחושה מוזרה של חרדה, ניתקתי את מחשבותי מהמשפחה – רציתי להיות לבד, להשתייך לעצמי בלבד, ולא לאף אחד אחר. לא רציתי את המתח. אחרי זמן מה נרדמתי.

מיס קרמודי יצאה לבית הספר שעה לפני שיצאנו אנו. היא רצתה לסדר מספר עניינים לפני התחלת הלימודים; משימה קשה בהתחשב בעובדה שהגיעה באחור לקניון. קיאה, יתרו, ליזבט ואני הלכנו במורד המשעול אל משפחת ארמיסטר, לקחת את שלושת ילדיהם. השמיים היו כה כחולים עד שיכולת לטעום מהם – טעם ייני מלא של שדות מניבים ועלי סתיו נושרים. כולנו היינו מלאי התלהבות לקראת פתיחת הלימודים. לבותינו גאו מרוב שמחה וגיל, וכך גם רגלינו – הלכנו במשעול, ובעטנו בעליזות בעלי הצפצפה הצהובים שכיסו אותו. האמת היא שיתרו הרגיש קל רגליים יתר על המידה ושלוש פעמים היה עלי למשוך אותו למטה, ולהכריח אותו ללכת על האדמה. בפעם השלישית החטפתי לו סטירה הגונה והוא היה מושך באפו גם כאשר הגענו אל הארמיסטרים.

“היא יפה!” קראה ליזבט, עוד לפני שהילדים יצאו לקראתנו. תוססים ומתוחים היו לשמוע אי־אלו פרטים על המורה.

“היא צעירה,” הוסיף חזקיה, ממרפק דרכו לפני ליזבט.

“היא יותר קטנה ממני,” אנפף יתרו, וכולנו צחקנו – הוא רק בין שתים־עשרה, אבל גובהו מטר שמונים.

דבורה ורחל ארמיסטר שילבו ידים עם ליזבט, והתחילו לנוע במורד הדרך, בולעות בשקיקה כל פרט אודות המורה – שערה, לבושה, לַכּת־הצפרניים שלה, מטענה, ואפילו בגדי הלילה שלה, למרות שרק האל יודע מנין שאבה ליזבט את ידיעותיה בנושא.

יתרו וקיאה לקחו את ג’די, וטיפסו על הגדר המקבילה לדרך. יתרו ניסה לצעוד קצת מעל הגדר, אבל תפס את מבטי, וחזר מהר למטה – הוא יודע היטב, ככל ילד אחר, שאין לרחף בסביבות דרך ציבורית.

הארכנו מעט את דרכנו כדי לפגוש גם את נערי קרוגינולד. אבא היה נאנח לא פעם בנושא משפחת קרוגינולד.

אתם מבינים, בזמן בו התבצעה החציה נפרדו האנשים באותו רגע גורלי, אחרון, כאשר האויר זרם בצריחה, והחום עלה בקצב כה מסוכן. חברי הקבוצה עזבו את הספינה שניות ממש לפני שהתרסקה בתוך קניון הקופסה שמעבר האולד באלדי, ניתכה והתיכה את עצמה לתוך קירות הקניון, בהפיחה אש שחשפה את הגבעות מכל צמחיה קילומטרים סביב. כאשר התאספו האנשים מכל סירות ההצלה, ויסדו את המושבה בקוגר קניון, הם מצאו כי הנתך ממנו היתה בנויה הספינה, הוא מתכת מאוד מבוקשת כאן. עד היום הקבוצה חיה על כריית המתכת מקניון הקופסא וניצולה – למרות שיש סיבוך מסוים בשיווק החומר: יש לייצא אותו, ולייבא אותו כאילו מחדש – כולם יודעים שאין חומר כזה בארץ… על כל פנים, הקבוצה שלנו בקוגר קניון היא כנראה הגדולה ביותר, אבל אנחנו כמעט בטוחים כי קבוצה אחת לפחות, וקרוב לוודאי שתים נוספות, קיימות אף הן. סבתא, בזמנה, הרגישה בשתי קבוצות נוספות, אך לא יכלה לאתר אותן בדיוק. כיוון שאחת המטרות הראשוניות שלנו היא להמשיך ולהיות בלתי מורגשים, לא עשינו כל מאמץ ממשי לגלות אותן. אבא עצמו זוכר מעט מאוד מהחציה, ורבים מבין הזקנים הם עיוורים או נכים כתוצאה מהחום ומהמאמץ הגדול שהשקיעו כדי להציל את הקבוצה מלהשרף כמו המטאורים. אבל, אם נחזור לעניין, אבא חוזר ואומר שמכל האנשים אשר יצרו את הקבוצה, צריכים היינו לקבל דוקא את הקרוגינולדים. הם היו בעיה עוד לפני החציה – מעין משפחת פורעי־חוק, וילדיהם הציקו למורים יותר מכל האחרים גם יחד. האחרים, כרגיל, התנהגו די יפה, וזכרו להיזהר במחיצת חיצוניים.

דריק וג’ק קרוגינולד היו מתאבקים על ערימת עלים, ליד שער ביתם, כאשר התקרבנו. הם אפילו לא הרגישו בהתקרבותנו, עד שהתכופפתי והכיתי את הישבן הקרוב ביותר, ואז הסתובבו בסערה של עלים, וגיחכו אלינו, כתמונה של פאן מתוך ספר המיתולוגיה הישן בבית.

“איזה מין עז זקנה קיבלנו עכשיו?” שאל ג’ק, מחפש בעלים אחרי תיק־האוכל שלו.

“היא איננה עז, ואיננה זקנה,” עניתי, כועסת יותר מן הראוי, היות ודרק עצבן אותי כל כך, גם בלי שיגיד דבר. “היא צעירה, ויפה.”

“כן, בטח!” ג’ק רוקן את העלים מכובעו אל בין שלוש הנערות שהחלו מצווחות.

“באמת!” עזר לי קיאה. “המורה הכי יפה שהיתה.”

“היא לא תלמד אותי כלום,” צעק דרק, מרחף לצמרת עץ הצפצפה שבסיבוב הדרך.

“אם לא היא, אז אני אלמד אותך,” מלמלתי לעצמי. חפנתי מעט שמש, וגרבלתי את החרצופים כה מהר, שדרק נפל, כמו אבן. הוא צרח ככרוכיה, בטוח שיפול ויהרג, אבל עצרתי אותו כחצי מטר מהקרקע, ואז, עזבתי. העצירה הפתאומית והמכה בקרקע הוציאו הרבה רוח ממפרשיו; על כל פנים, הוא החל צורח.

"אותך לזקנים! אסור לך לגרבל חרצופים – "

“ספר, ספר,” עניתי, בועטת באדמה הרכה מתחתי. “גם אני אהיה שם ואספר להם למה גרבלתי. ואז, תחת חכם, איך תתרץ את ההתרוממות?”

התביישתי בעצמי – השווצתי בדיוק כמו קרוגינולד. אבל הם ממש גרמו לי להתרתח.

התחנה האחרונה לפני בית־הספר היתה אצל משפחת קלירנד. לבי מתכווץ כל פעם שאני חושבת על תאומי קלירנד. הם התחילו רק השנה את בית־הספר – באחור של שנתיים לגבי ילד רגיל מהקניון. מרת קרוגינולד אמרה כי שניהם, סוזי וגרי, חלקו ביניהם מוח אחד לפני הלידה. זו הערה לא נכונה, ומרושעת – הערה קרוגינולדית טיפוסית – אבל העובדה היא שבהתאם לסטנדרטים של הקניון, היו שני הילדים מעט מפגרים. חסרו להם רוב התכונות המייחדות את האנשים. אבא אמר שזו עלולה להיות השפעה מתמשכת של החציה, או – הודעה מוקדמת על העומד לקרות לאנשים כאן, בעולם החדש שלנו. זה גורם לי לתמוה, ולחשוש.

סוזי וג’רי חיכו, נצמדים האחד לידו של השני, כמו תמיד. הם היו ביישנים ומכונסים בעצמם, אבל שניהם זרחו, שהרי היה זה היום הראשון ללימודיהם. ג’רי שהיה הדובר של הצמד, כרגיל, ענה על ברכותינו ב"הלו" ביישני.

ואז הפתיעה אותנו סוזי בהצהרה, “אנחנו הולכים לבית־ספר!”

“איזה יופי!” עניתי, לוקחת את ידה הקטנה והקרה. אבל סוזי נרתעה שוב למבוכה סמוקה, ולא הוסיפה דבר עד שהגענו לבית הספר.

הייתי דאוגה בקשר לדרק וג’ק. הם הלכו בצד, מרוחקים מאתנו, מתלחשים, מביטים לעברנו מפעם לפעם, ומצחקקים. הם בישלו איזו מזימה למיס קרמודי, ואני רציתי יותר מכל שתשאר עמנו. בו במקום נוכחתי לדעת שתעבורנה שנים ארוכות, עד שאהיה זקנה של ממש. ניסיתי לסקור את ג’ק ודרק, לראות מה מתבשל, אבל לא הצלחתי לחדור מבעד לחיוך הרע שהיה נסוך על פניהם, ולעיניהם הבורקות וחסרות המבע.

היינו בפנייה המובילה מהדרך אל בית הספר, כאשר ג’מי, שהיה צריך להיות מזה זמן רב במכרה, צץ מבין השיחים שלפנינו.

“אתם, ילדים, שימו לב להתנהגותכם בבית־הספר,” פסק בהחלטיות “ואתם, קרוגינולד, אם רק תנסו משהו, ארחיף את שניכם לפסגת באלדי, ואגרבל עליכם את החרצופים. את המורה הזאת אנחנו מתכוונים לשמור כאן.”

סוזי וג’רי נצמדו זה לזו באימה. הקרוגינולדים הסמיקו, אבל הבליטו סנטר מתנשא כלפיו. כולנו, האחרים, בהינו בג’מי – עד עתה אף פעם לא הרים את קולו, ולא התערב בכוחו או בסמכותו בעניין כלשהו.

“אני מתכוון למה שאמרתי, דרק וג’ק. נסו להפריע – אפילו קצת – והזקנים יקבלו תשובות שהם מחפשים למספר שאלות לא נעימות – למשל הפעמונים בקרי קניון.”

הקרוגינולדים החליפו מבט של חוסר אמון ואנו, השאר, בלענו נשימתנו בהפתעה. אחד החוקים החריפים והחשובים ביותר של הקהיליה, התייחס להתנהגות עם חיצוניים. אם ג’ק ודרק באמת היו מעורבים בצלצול בפעמון כל ליל הרביעי ביולי של השנה שעברה… נו!

“ועכשיו, ילדים – לבית הספר!” ג’מי הפנה את ראשו לבניין בית הספר. התאומים המפוחדים רצו לשם, כצמד עלים בשלכת וכל האחרים – בעקבותיהם, כאשר הקרוגינולדים מביטים לאחור מעבר לכתפיהם וממלמלים לעצמם.

ג’מי הרכין את ראשו, והמהם, “כבר הגיע הזמן שילמדו פרק בהלכות נימוס. אין הגיון באיבוד מורים חדשים כל הזמן.”

“אהה,” אמרתי ללא התחייבות.

“אין טעם להפחיד אותה עד מוות,” אמר ג’מי מביט בעלי השלכת, ובועט בהם ברגלו.

“אהה,” הסכמתי, מרסנת בקושי חיוך.

ואז חייך גימי, חיוך פתוח ומלא. “איני צריך לבזבז מלים אתך, אחות שלי. קחי,” הוא החזיר את ידיו מאחור, והושיט לי זר עלי שלכת ארגמניים־לוהטים, יפהפיים. “זה ממך בשבילה. משהו יפה לרגל יום הלימודים הראשון.”

“הו, ג’מי,” קראתי מבעד לזהוב והאדום, הכתום והארגמן. “הם נפלאים! היית בבאלדי הבוקר!”

“נכון,” אמר, “אבל היא לא תדע מאין באו,” אמר ונעלם.

מיהרתי כדי לתפוס את שאר החבריא, לפני שיכנסו לכתה. מוכים לפתע בבישנות, היו כולם מסתובבים ליד הסככה, מנסים להתחבא איש מאחרי רעהו.

“הו, בשם שמיים,” לחשתי לילדים שלנו, “אכלתם יחד איתה ארוחת בוקר היום. היא לא נושכת. היכנסו.” אבל מצאתי את עצמי נדחפת קדימה ומנהיגה את כל הקבוצה אל חדר הלימוד. כאשר נתתי את זר העלים למיס קרמודי היו האחרים, בכוח ההרגל, נכנסים ומתמקמים במקומות ישיבתם הקבועים, דבר שהשאיר רק את התאומים, חיוורים ומבוהלים. עומדים בצד.

מיס קרמודי, מניחה את העלים על שולחנה, כרעה בזריזות לידם, שחררה בעדינות את ידיהם מאחיזתן הלופתת זו בזו, והחזיקה בהן.

“מאוד שמחה שבאתם לבית הספר,” אמרה בקולה החם והעשיר. “מוכרחה להיות לנו כיתה א' כדי שבית־הספר יהיה באמת בית־ספר, ויש לי שולחן שתוכנן כנראה במיוחד לתאומים.”

היא הובילה את הצמד אל פינת החדר – קרוב למדי אל התנור החם – ואל החלון גם יחד, דבר שאפשר לראות את הנעשה בחוץ. שם, בגאווה מאובקת, עמד אחד מאותם שולחנות כפולים, שהקבוצה ודאי ירשה מעיר־רפאים כלשהי במעלה הגבעות. היו שם שתי קופסאות עץ בתור הדומים לרגליים קטנות ומתנדנדות, ושפע של עלים ארגמניים וזורחים כשלהבת שננעצו בחור הכסת העתיק, אחיהם התאומים של העלים שנתן לי ג’מי.

התאומים החליקו למושביהם, ידיהם אוחזות שוב זו בזו, והביטו במיס קרמודי רחבי־עיניים. היא חייכה אליהם, התכופפה ונגעה בקצה אצבעה בגומות החן שבסנטריהם. “חיוך מוסתר,” אמרה, ושני הפרצופונים המפוחדים הוארו לרגע בחיוך מרפרף. ואז פנתה מיס קרמודי אל שאר הכיתה. אני לא שמעתי אף מילה מדברי הפתיחה שלה. הייתי עסוקה מדי במספר בעיות – איך ידעה על עלי השלכת, בפסגת באלדי הרחוקה? איך ידעה לפרטיו את כל גינוני הטכס ששמשו את גב' קלירנד, אֵם התאומים, כשביקשה לגרום להם לחייך? איך ידעה על הספסלים הישנים, שהיו מוטלים בסככה? אבל, כאשר הגענו לטכס הרמת הדגל, והצדענו לו, היה ברור לי העניין. אבא, כנראה, מסר לה מידע בדרך הביתה. התאומים היו בעיה לוחצת של כל הקבוצה, וכולנו רצינו ששנתם הראשונה תהיה מוצלחת. חוץ מזה, אבא ידע על טכס החיוך, וכמובן ידע גם היכן השולחנות. והעלים – היו מעט עלי שלכת גם נמוך יותר מהבאלדי, והיא יכולה לראות איפה־שהוא.

כך החלה שנת הלימודים בצורה חלקה; וכך גם נמשכה. מיס קרמודי היתה מורה טובה, ואפילו בני קרוגינולד מצאו שלימודיהם מענינים.

הם לא ניסו כמעט כלום, כלומר – פרט למשחק הטיפשי עם הגיר. מיס קרמודי הסבירה משהו על הלוח ושלחה ידה הצידה כדי לקחת גיר ולהוסיף דבר מה. ג’ק הרחיף את הגיר כל פעם שידה כמעט נגעה בו. התכוננתי לעשות משהו, אבל לפני שהצלחתי נקשה מיס קרמודי באצבעותיה בעצבנות ובזריזות ובהחלטיות תפשה את הגיר. ג’ק תפס את המבט ששלחתי לעברו, והתכווץ בעשרה סנטימטר, לפחות, לגובה ולרוחב. לא סיפרתי לג’מי, אבל פחדו של ג’ק שאספר החזיק אותו זמן רב בתלם.

התאומים ממש פרחו. הם צחקו, שיחקו עם השאר, וג’רי אפילו הלך עם הנערים האחרים בהפסקת הצהריים והיה חוזר מבוצבץ ורטוב כמו כולם, אחרי בניית סכרים בערוץ. מיס קרמודי תאמה יפה את חיי הקהיליה וכל הילדים אהבו אותה כל־כך, עד שנראה היה כי סוף־סוף תהיה לנו מורה לשנה שלמה. היא גם עמדה כבר במספר תופעות, אשר הבריחו את המורים האחרים, כשהם זועקים באימה. למשל, בפעם ראשונה שסוזי קיבלה מדבקה של אדום החזה על הסימניה שלה, כפרס על הקראת עמוד שלם – שש שורות – ללא שגיאה, היא רחפה כל הדרך עד לכסאה – הולכת בגובה של עשרה סנטינטר מהרצפה. עצרתי את נשימתי עד שהגיעה לשולחנה והתיישבה, מלטפת את המדבקה המבריקה באצבע אחת, ואז הגנבתי מבט אל מיס קרמודי. היא ישבה, זקופה מאוד, וידיה לשני צידי השולחן, כאילו נעצרה באמצע פעולת קימה, מבט הפתעה וחוסר אמון שפוך על פניה. אז, נרגעה, נענעה בראשה בחיוך, והעסיקה את עצמה בניירות שעל שולחנה.

פלטתי את האויר שבראותי. אחת המורות האחרונות נכנסה להיסטריה, כאשר אחת הבנות רחפה לכסאה בלי לשים לב, כיוון שרגלה כאבה. קיוויתי שמיס קרמודי קרוצה מחומר קשיח יותר וכנראה כזאת אמנם היתה.

באותו שבוע, בשעת צהרים אחת, בא יתרו מתנשם ומתנשף אל בית־הספר, מקום בו ואלנסי (זה שמה הפרטי, ואני משתמשת בו כאשר אנו לבדנו – אחרי הכל היא מבוגרת ממני בארבע שנים בלבד), עזרה לי בחומר המשעמם של בחינה והערכה – הקורס שבו השתלמתי בכתב, בהמשך ללימודי במכללה למורים.

“היי, קארן,” צעק מבעד לחלון, “את יכולה לבוא רגע?”

“מה יש?” צעקתי חזרה, מוטרדת מההפרעה דווקא ברגע בו ניסיתי להבין מה בכלל נורמלי בעקומת פילוג ציונים נורמליים.

“יש צורך,” צעק יתרו.

הנחתי את הספר. “מצטערת, ואלנסי. אני אגש לראות מה אוכל אותו.”

“אולי אבוא גם כן?” שאלה, "אם משהו לא בסדר – "

“קרוב לוודאי שזו סתם שטות,” עניתי, מתחמקת במהירות. כאשר אחד מהאנשים אומר “יש צורך,” המשמעות היא שאלו ענייני הקבוצה.

“אדונדי ויאה!” מלמלתי אל יתרו, כאשר ירדנו במשעול הצוקים התלול אל הקניון. “מה אתה מנסה לעשות? להכניס את כולנו לצרה? מה הבעיה?”

“הסתכלי,” אמר יתרו. הילדים עמדו שם סביב סכר גמור למחצה, ומעל לראשיהם תלוי באויר, סלע עצום בגדלו.

“מי הרחיף אותו?” נאנקתי.

“אני,” התנדב ג’רי, מסמיק כסלק.

הסתובבתי אל יתרו. "טוב, אז למה אתה לא מגרבל עליו? אתה מוכרח לבוא אלי בריצה – "

“או, זה! את יודעת היטב שאסור לנו להרחיף משהו בגודל כזה. קל וחומר לגרבל אותו. חוץ מזה,” אמר בבושת פנים, “איני זוכר את החומר הזה. זה של ילדות.”

“או, יתרו. אתה כל כך טמבל לפעמים,” פניתי לג’רי. “איך, בשם שמיים, הרחפת סלע כל כך גדול?”

הוא צייץ, “ראיתי את אבא, פעם, במכרה.”

“האם הוא מרשה לך להרחיף בבית?” שאלתי בחומרה.

“אני לא יודע.” ג’רי מרח גוש בוץ בנעלו, ראשו מורכן, “אף פעם לא הרחפתי קודם.”

''באמת, ג’רי, אתה יודע שאתם, הילדים, אסור לכם להרחיף חפצים שילד חיצוני בן גילכם, אינו יכול להרים בכוחות עצמו. במיוחד אם אינכם יודעים לגרבל אותם אחר כך."

“אני יודע.” ג’רי היה עדיין קרוע בין גאוה למבוכה.

“אז זכור זאת להבא,” אמרתי. לקחתי חופן שמש, וגירבלתי את החרצופים – הסלע חזר למקומו בצלע הגבעה.

גרבול בא ביתר קלות לנו, הנערות – גרבול שמש, כוונתי. ודאי שרק הזקנים יבצעו גרבול שמש וגשם, ורק היותר זקנים מביניהם יעזו לגרבל עם אור ירח וחושך, גרבול שיכול להזיז הרים. אך מובן שאין בכך כדי לתרץ מדוע שכח יתרו את השעור, והביא עלינו סכנת גלוי על ידי ואלנסי.

רק כשהייתי כבר כמעט בבית־הספר קלטתי את הדבר. ג’רי הרחיף! ילדים בגילו מרחיפים כל מיני צעצועים, למעשה מרגע שהם יודעים ללכת. אין צורך לגרבל, כי זה רק עניין של כמה סנטימטרים וכמה שניות, והכְּבִידה מצליחה לחזור בעצמה. אלא שג’רי וסוזי מעולם לא הרחיפו. סוף־סוף הם מתחילים להשיג את הרמה! ייתכן שאכן היתה זו החציה שעיכבה את ההתקדמות, ובאמת רק אצל הקלירנדים.

באושרי, שכחתי את עצמי ורחפתי לסככה בלי סיוע המדרגות. ואלנסי היתה תולה תמונות על המדף הגבוה, הישן – ממש מתחת לתקרה. היא היתה סמוקה ממאמציה ובקשה ממני שאביא את הסולם, כדי שתוכל להמשיך. הבאתי ויצבתי אותו למענה ואז, כמעט וגרמתי לה ליפול כאשר בהיתי בארבע בתמונות התלויות. איך תלתה אותן לפני שהגעתי?

מזג האויר היה יבש מדי, בהתחשב בעונה – סתיו. בדרך כלל לא היה אכפת לנו במיוחד אם יורד גשם, אלא שכאשר יש חיצוני בסביבה הופך הגשם להיות מיטרד – שכן אז חייבים אנו לתת לעצמנו להרטב. עם זאת, משעבר חודש נובמבר. חג המולד כבר עמד בפתח, וגשם או שלג עדיין לא נראו באופק התחלנו כולנו להיות מודאגים. הזרם בערוץ הלך ופחת, הפך לטפטוף, ואחר כך לשלוליות ולבסוף יבש כליל. בסופו של דבר נאלצו הזקנים לבלות ערב במאגר הקבוצה, כדי לנסות לעשות משהו בקשר לאספקת המים. הם רצו לסלק את ואלנסי למשך הערב, וג’מי התנדב לקחת אותה לקרי, להצגה. הייתי עדיין ערה כאשר חזרו – הרבה אחרי חצות הליל.

מאז שהתחלתי לפתח את המתת, פקדו אותי תקופות ארוכות של חוסר־מנוחה כאשר חשתי עצמי בתור כל אחד מהקבוצה, ולא כיישות נפרדת. האימון שהיה עלי לקבל, צריך היה לאפשר לי לחסום את גלי המחשבות הזרות, ולהיפתח להן רק כאשר רצוני בכך. הבעיה היחידה היתה שלא היה מי שיאמן אותי; מאז מתה סבתא, לא היה סורק אחר בקבוצה ובגלל החציה לא היו לנו כל ספרים או תקליטים שיעזרו.

על כל פנים, הייתי ערה ונשענת מחלון חדרי החוצה. הם נעצרו על המרפסת (ג’מי חונה במכרה בתקופת המשמרת שלו שם ולכן לא עלו לחדרו) לא הייתי צריכה להשתמש במתת כדי לפרש את הפנטומימה שהתרחשה לעיני. סגרתי את עיני ואת מוחי, כאשר צלליותיהם התמזגו. בהיותם בסערת הרגשות, יכולה הייתי לסקור את מוחותיהם בקלות, אבל, הייתי אתם כל הסתיו, ממילא ידעתי כל שהתרחש ביניהם, בדרך נעלמה. ידעתי כי ואלנסי¹, תכופות היתה בוכה בהיכנסה למיטתה וכי ג’מי היה מבלה שעות ארוכות במצוק שעל הבאלדי, כמנסה לעשות את ליבו בלתי־חדיר לחיצוניים, כמו המצוק עצמו. ידעתי בדיוק את המתרחש במוחו, אך לא הצלחתי לסקור את ואלנסי – מאז אותו ערב ראשון. היה משהו מאד לא חיצוני ומאד לא קבוצתי במוחה – ולא הצלחתי לברר מה הדבר.

שמעתי את הדלת נפתחת, נסגרת, וצעדיה הרכים של ואלנסי צועדים במסדרון. ואז, חשתי את ג’מי קורא לי מלמטה.

לבשתי מעיל על כותנת הלילה שלי, וירדתי אליו. הוא חיכה על המרפסת, פניו קשים ואומללים באור הירח החיוור.

“היא לא מוכנה להינשא לי,” אמר שטוחות.

“או, ג’מי,” בכיתי איתו. "שאלת והיא – "

“כן,” אמר. ''היא סרבה."

“אני כל כך מצטערת”. התכרבלתי על המדרגה העליונה, מנסה לכסות את קרסולי הקרים במעיל. “אבל, ג’מי –”

“כן, אני יודע!” ענה בפראות. "היא חיצונית ואני אפילו לא צריך לחשוב עליה. דעי לך שאם היא תסכים להינשא לי, לא אהסס אפילו רגע אחד. כל העסק הזה של טוהר הקבוצה, הוא – "

" – הוא בסדר גמור, כל עוד אינו נוגע לך־עצמך? אבל, חשוב רגע, ג’מי, האם תוכל אתה לחיות כחיצוני? רק חשוב על מיליון ואחת הגבלות שתצטרך להטיל על עצמך – ולכל חייך, או שתאבד אותה אחרי ככלות הכל. אולי טוב יותר לקבל ‘לא’ עכשיו, מאשר לבנות משהו – ולהרוס אותו לחלוטין אחר כך. ואם יהיו ילדים…" הפסקתי לרגע. “האם יוכלו להיולד ילדים, ג’מי?”

שמעתי אותו, כולא נשימה ומשחררה בחדות.

“אין איש יודע,” המשכתי. “עוד לא היתה הזדמנות נאותה. התרצה שולאנסי תקח חלק בנסיון הראשון?”

ג’מי סטר בכפו, בכח ורוגז על ירכו. ואז צחק.

“את בעלת המתת,” אמר למרות שמעולם לא ספרתי לו. “יש לך מושג כל שהוא, אחותי שלי, כמה מעט יאהבוך כשתהיי לזקנה?”

“סבתא היתה אהובה ביותר,” עניתי בשלוה, ואז פרצתי, “אתה אל תרחיק אותי לעזאזל, ג’מי. אין זה מספיק שבין האנשים המיוחדים אהיה מיוחדת? אל תטוש אותי אתה, עכשיו!” הייתי קרובה לדמעות.

ג’מי התישב על המדרגה לידי וליטף את כתפי, בדרכו הישנה והטובה.

“הרגעי, קארן. עלינו לעשות את אשר עלינו לעשות. פשוט פרקתי רוגזי עליך. איזה עולם.” הוא נאנח בכבדות.

התכרבלתי יותר לתוך המעיל, הצינה חודרת עד לנשמתי.

“אבל העולם האחר איננו” לחשתי. “הבית.”

ישבנו יחד, חולקים את הצעד הנוקב, הזורם תמיד בין האנשים, אפילו אלו שמעולם לא ראו את הבית. אבא אומר שזה חלק מזכרון הגזע.

“אבל היא לא אמרה ‘לא’ בגלל שאינה אוהבת אותי,” המשיך ג’מי לבסוף, “היא כן אוהבת אותי. כך אמרה לי.”

“אז מדוע לא?” כאחות, לא יכולתי לדמיין מישהי מסרבת לג’מי.

ג’מי צחק – צחוק קצר ומר. “בגלל שהיא שונה.”

“היא שונה?”

“זה מה שאמרה. בקושי הצלחתי לשלוף את זה ממנה. ‘אני איני יכולה להתחתן’ אמרה. ‘אני שונה’. זה לא רע, הא? במיוחד מחיצוני.”

“היא לא יודעת שאנחנו האנשים,” אמרתי. “כנראה שהיא מרגישה שונה מכולם. אני סקרנית לדעת מדוע?”

“אני איני יודע. יש משהו בדברים, בכל אופן – איזה מחסום, או מגן, המפריד בינינו – לא נתקלתי בדבר כזה אצל חיצוני – או אצל אחד מהקבוצה. לפעמים מוחותינו כמו משתלבים – כמו עם אחד מהקבוצה, ופתאום – זבנג! כמו להטיח ראש בכתל אבנים.”

“כן. אני יודעת,” אמרתי, “הרגשתי בזה בעצמי.”

הקשבנו לקולות הלילה, ואז קם ג’מי.

“אוקיי, קארן. לילה. להתראות.”

קמתי גם אני. “לילה טוב, ג’מי,” עקבתי אחריו, הולך אל תוך הלילה באור הירח הדועך. הוא פנה, בשער, פניו מוסתרים בצללים. “אבל אני לא נכנע,” אמר בשקט. “ואלנסי היא אהובתי.”

יום המחרת היה שקט וחמים – מאד לא רגיל ליום דצמבר בגבעות. היה מין שקט מעובה בין העצים – ובמרחק עמודי עשן עולים משרפות קוצים פזורות, העידו על היובש השורר בכל המדינה. אם התאמצת לראות, יכולת לגלות קובץ עננים כמעט בלתי נראה, מעל לראשו של הבאלדי – צבעם כמעט כצבע השמים.

כולנו היינו עצבנים בבית הספר. הילדים מגיבים למזג האויר. ואלנסי חיוורת ועצובה אחרי הלילה. אני ניסיתי לחדור את המחסום שבמוחה, מנסה למצוא דרך לעזור לה.

לבסוף, הגיעו כל הטרדות הקטנות לשיא, כאשר סוזי נדחפה על ידי ג’רי, תוך כדי משחק, מהספסל, ונחתה על קופסה פתוחה של צבעי־מים שהושארה על הרצפה, השד יודע מדוע, בידי דבורה. סוזי צווחה ודבורה צרחה. ג’רי התחיל בגיחוך של מבוכה ועונג. ואלנסי, בלי להפנות מבטה, חיפשה על השולחן משהו קשה להקיש בו ולקרא את כולם לסדר, והפילה צנצנת פרחים נבולים שעמדה על השולחן, מלאה מים בני שלשה ימים. הצנצנת נשברה, ומבול רע־ריח הציף את השולחן, הורס לחלוטין דו"ח חדשי שהיה כמעט מוכן למשלוח לועדת החינוך המחוזית. חצי דקה לא נשמע כל רחש בחדר, ואז פרצה ואלנסי בצחוק היסטרי, כשכל החדר צוחק איתה. כולנו התגודדנו סביבה, מנסים הכל כדי לנקות את סוזי, את השולחן ואת כל הסביבה, ואז הכריזה ואלנסי על חופשה, והחליטה שזהו זמן נפלא לעלות בקניון ולחפש צמחים כל שהם, כדי לקשט את בית הספר לפני החגים.

כולנו לוקחים את ארוחות הצהריים לבית הספר, אז אספנו אותן יחד ביריעת ברזנט מרובעת, שהנערים סחבו מאי־שם כדי לעזור בבניית הסכר בערוץ, ושהיתה חסרת שימוש כמעט כשהערוץ היה יבש. היריעה אמורה היתה לשרת גם כמושב בזמן האוכל וגם כדי לאסוף בה את הצמחים בדרך חזרה, כבאלונקה.

משוחררים מבית הספר, היינו כולנו עליזים ומלאי מרץ וכמעט שנקעתי את צוארי, מנסה לראות את כל הילדים יחד כדי לקטוע בעודה באיבה כל פעולה שאסור לה, לואלנסי, לראות – הילדים היו כה משוחררים, שעלולים היו לשכוח. עלינו בקניון. עברנו את סכר הילדים וטיפסנו במפלי המים היבשים כבמדרגות אל הרמה. שם, פרשנו את היריעה והתחלקנו בארוחותינו, כדי להגביר את הרגשת הפיקניק. שקט פתאומי מצדה השני של היריעה משך את תשומת לבי. דבורה, רחל וליזבט לטשו עיניהן באימה בארוחתה של סוזי. ליד הכריכים שלה פיזרה סוזי כחצי תריסר צמחי קומטקה! קומטקה הוא למעשה הצמח היחיד שהובא מהבית. נדמה לי שארבעה צמחים כאלו שרדו במטען האישי של אחת המשפחות. הם נשתלו וטופלו כאילו היו תינוקות וכעת, יש ליד כל בית בקבוצה, במקום מוצנע, לפחות שיח קומטקה אחד. הפרי נאכל לא לשם תזונה גופנית, אלא כדי להזכיר את הבית, וכל שאר התענוגות הקטנים האחרים שמתו יחד אתו. תמיד נשמר הקומטקה להזדמנויות מיוחדות. סוזי ודאי סחבה כמה מהם כאשר אמה לא השגיחה ועכשיו הם היו כאן – ממש לנגד עיניה של חיצונית!

לפני שיכולתי לחטוף אותם, או להגיד משהו, הסתובבה ואלנסי ומבטה קלט את ערמת הפרות הזורחים בכחול־ירקרק. עיניה רחבו, וידה נשלחה. היא החלה אומרת משהו, ואז השפילה את עיניה, והחזירה את ידה. היא שלבה את ידיה חזק, לא הביטה, והנערות, כשעיניהן נעוצות בה, אספו את הפירות לתוך שקיתה של סוזי. ליזבט התחילה מנחמת את סוזי, שזה עתה קלטה את משמעות המעשה והיתה קרובה לדמעות על שבגדה בסוד הקבוצה וחשפה אותו בפני חיצונית.

בדיוק אז, החלו חזקיה ודרק לריב על עוגית קרם והתגלגלו שניהם על שולחן הפיקניק. עד שהצלחנו להציל את שאריות הארוחה ולנקות את שאריות קרם השוקולד מחולצותיהם, נשכחה כבר תקרית הקומטקה. עם זאת, בעת המנוחה אחרי הארוחה, שנועדה לאפשר למזון להתיישב מעט בקיבותינו, הייתי מביטה בעננים הנמוכים והחלקים שהצטברו בשמי הבוקר, ומצאתי את עצמי מנסה להחליט איזה מין מבט היה בעיני ואלנסי בראותה את הפירות. אך לא ייתכן שהיה זה מבט של ידיעה!

אחרי המנוחה הקצרה, קברנו את שאריות הארוחה – הגבעה היתה יבשה מכדי להעלות על הדעת לשרוף אותם – והמשכנו. אחרי זמן־מה, החלה העליה להיות קשה יותר ויותר. סבך הקוצים העקשני קרע בבגדינו ובבשרנו ועיכב את יריעת הברזנט, עד אשר כולנו היבטנו בכמיהה אל האויר החפשי שמעל לשיחים. אילו לא היתה ואלנסי עימנו, יכולים היינו לרחף מעבר לחלקים הקשים ולחסוך הרבה צרות, אבל כך לא היתה ברירה בידינו אלא להמשיך להתנשם ולהתנשף, להיקרע ולהיפצע במעלֶה. אחרי כשעה הגענו אל משטח סלעי שהיה נשען כאילו על צלע הבאלדי, יוצר אי נקי בים הקוצים. כולנו התמתחנו בהודיה על משטח הגרניט, מאזינים לקצב פעימות לבותינו ההולך ונרגע.

אז התיישב יתרו, ורחרח את האויר, ואלנסי ואני נחרדנו. משב רוח פתאומי מצד הקניון הביא ריח מוכר של שיחים בוערים לנחירינו. יתרו התקדם מעט, ונכנס לתוך הקניון הקטן. הוא חזר בריצה – ספק רץ, ספק מרחף.

“נורא!” התנשם. "זה נורא! כל הקניון שלפנינו בוער, והאש מתקדמת לכיווננו במהירות!''

ואלנסי ריכזה את כולנו סביבה במבט.

“מדוע לא ראינו את העשן?” שאלה במתיחות. “לא היה עשן כאשר עזבנו את בית הספר!”

“לא יכולים לראות את הצד הזה מבית הספר,” ענה יתרו. “האש יכולה לבעור בעשרים מקומות, ובכלל לא נראה עשן. הצד הזה של באלדי הוא כמעקה הגודר ערב רב של קניונים.”

“מה נעשה?” רעדה ליזבט, מצמידה אליה את סוזי.

משב רוח נוסף, מטיח עשן, גרם לכולנו שיעול עז, ומבעד לעיני הדומעות הצלחתי לראות לשון אש נשלחת מעבר לקיר הקניון.

ואלנסי ואני הבטנו אחת על השניה. לא יכולתי לסרוק את מוחה, אבל מוחי אני היה מוכה בהלה, מנסה למצוא מוצא, מכה נגד האש ונגד ים הקוצים שסביבנו. חשבתי לנסות ריחוף, אך מיד החלטתי נגד, ביודעי כי רוב הילדים אינם מסוגלים עדיין ליותר מאשר דקה אחת רצופה, ואיך נשאיר את ואלנסי? הסתרתי פני בכפות ידי, כדי לא לראות את משטחי הקוצים העצומים, המוכנים להתלקח כלפיד מייד עם נגיעת לשון האש הראשונה. אילו רק ירד גשם! אתה לא יכול להדליק את הקוצים האלו כשהם רטובים, אפילו תנסה בכוח. אבל אחרי חודשי יובש רבים כל־כך!

שמעתי את הילדים הצעירים יותר צועקים והיבטתי – ראיתי את ואלנסי נועצת בי עיניה בעוצמה שהפחידה יותר מהאש שראיתי מאחוריה בפתח הקניון.

ג’ק צרות בהיסטריה, ניתק מהקבוצה ורחף מטר או שנים מעל השיחים לפני שרגליו נתפסו באחד מהם והוא צנח מטה על השיח הקוצני.

“היכנסו מתחת ליריעה!” קולה של ואלנסי היה כצליפת השוט. “כולכם היכנסו אל מתחת ליריעה!”

“זה לא שווה כלום.” יבב קיאה “היא חבער כמו נייר!”

“היכנסו – אל – מתחת – ליריעה!” צווחה ואלנסי. המילים הקפואות הניעו אותנו לפרוש את היריעה ולהזדחל מתחתיה. ריחפתי (מקווה אפילו ברגע נורא זה, שואלנסי אינה רואה) אל ג’ק ומשכתי אותו אתי – לא יכולתי לרחף יחד אתו, אז דחפתי – משכתי – גררתי אותו אל מתחת ליריעה. ואלנסי עמדה, גבה אל האש, כה שונה וזרה, עד שעצמתי עיני וזחלתי אל מתחת ליריעה עם הילדים.

ואז התחילה לדבר. הרעם המתגלגל, הנורא, של דבריה הרעיד את עצמותי, ובקושי בלעתי צעקה. נחשול פחד חלף בתוך הקבוצה הצפופה שלנו, ודחף אותי לצאת שוב אל מחוץ ליריעה.

עד יומי האחרון לא אשכח את ואלנסי, עומדת שם, מתוחה כמיתר וגבוהה כחיים עצמם, מול ענני העשן המתאבכים, שתי ידיה מורמות ומתוחות מעל, אצעותיה פרושות לרווחה ומידותיה הנוראות מציפות אותי, היות וחייבת הייתי להכירן – ועם זאת, לא היכרתי. התבוננתי, ואז חשתי בקור מצטבר, קור מקפיא, שלא מעלמא הדין. הדמעות קפאו על פני המופנים מעלה.

ואז פרץ ברק בין אצבעות ידיה המתוחות, וברק ענה בעבים שמעל לה. בתנועת יד זרקה את הקור, את הברק, את העשן המתמר – למעלה, אל בין העננים ושאגת האש הדוהרת נבלעה ברעש וברשרוש הגשם היורד וניטח מטה.

כרעתי שם, במבול, מביטה לרגע אין־סופי אל עיניה המרוקנות, המיואשות וחסרות התקוה של ואלנסי, ותפסתי אותה ממש בשניה האחרונה לפני שהטיחה את ראשה במשטח הגרניט, בנפלה קדימה, מעולפת. וכשישבתי שם, מעריסה ראשה בחיקי, רועדת מקור ופחד, כשבכיים המפוחד של הילדים מאחרי, שמעתי את קולו של אבא קורא, וראיתי אותו, ואת ג’מי ואת דארסי קלירנד, בטנדר הישן והחבוט שלנו מרחפים מעל הקוצים המעלים אד, מעל ההר חסר הדרך, אלינו. אבא הנמיך את המכונית עד שגלגל אחד נגע בשיחים והחל מסתובב קלות, ושלושתם הרימו אותנו, אחד אחד אל החמימות המשפחתית של אותה גרוטאה נפלאה. ג’מי נטל את גופה הרפוי של ואלנסי אל בין זרועותיו, וישב שם, מחבק אותה, לרגע שונא את כל העולם אשר הביא סכנה כזאת על אהובת לבו.

אנו הילדים, נצמדנו אל אבא בשכרון חושים של רווחה. הוא חיבק את כולנו חזק, ואז הרים את פני.

“מדוע ירד גשם?” שאל בחומרה, כזקן מבטן ומלידה, בעוד טיפות המים זולגות מקצות קווצות שערותי הרטובות והוא עומד יבש בתוך המסך שלו.

“לא יודעת,” בכיתי, ממצמצת בעיני הדומעות מול חומרתו. ''ואלנסי עשתה את זה… עם ברקים… היה קר… היא דברה…" ואז נשברתי גם אני לחלוטין וכרעתי על לוחות הרצפה הגסים, מיבבת, למרות גילי, עם שאר הילדים.

היתה זו קבוצה דוממת ורצינית אשר התכנסה בבית הספר אותו ערב. ישבתי אל שולחני, זקופה, ידי שלובות לפני, מפוחדת־למחצה מאנשי קבוצתי אני. היתה זו הפגישה הראשונה של זקנים בה השתתפתי. כולם ישבו ליד שולחנות תלמידים, חוץ מזקן הזקנים שישב ליד שולחנה של ואלנסי.

היא עצמה ישבה בפנים מאובנות ליד שולחן התאומים וידיה היו ממוללות ממחטות ניר הורסות אותן בזו אחר זו.

הזקן ביותר היכה במקלו על השולחן והפנה את עיניו העוורות אלינו, עובר מאחד אל השני.

“התכנסנו כאן,” אמר, "כדי לחקור – "

“או, הפסיקו עם זה!” ואלנסי קפצה מכסאה. “אינכם יכולים לפטר אותי פשוט בלי כל ההצגה הזאת? אני כבר רגילה לזה! רק תגידו ‘לכי!’ ואלך!”

“שבי, מיס קרמודי,” אמר הזקן וואלאנסי ישבה.

“היכן נולדת?” שאל הזקן בשקט.

“מה זה משנה?” ירתה ואלנסי. ואז, באנחה: “זה מצוי בטופס הבקשה שלי, ויסה מאר, קליפורניה.”

“והוריך?”

“איני יודעת.”

היה מלמול בחדר.

''מדוע לא?"

“או, זה כל כך מיותר!” צווחה ואלנסי, "אבל אם אתם מוכרחים לדעת, שני הורי היו ילדים מאומצים. הם נמצאו משוטטים ברחוב, אחרי התפוצצות גדולה ושרֵפה שפרצה בויסטה מאר. זוג זקן, אשר אבד את כל אשר לו בדלקה, אימץ אותם. כשגדלו, נישאו זה לזו.

נולדתי. הם מתו. זה הכל. אני יכולה ללכת?''

המלמול בחדר היה עז יותר הפעם.

“מדוע עזבת את מקומות העבודה הקודמים שלך?” שאל אבא לפני שיכלה ואלנסי לפצות פיה. נפתחה הדלת וג’מי חדר בבטחה לתוך החדר.

“לך!” אמר הזקן.

“בבקשה,” אמר ג’מי, מאבד פתאום מבטחונו העצמי. “תנו לי להישאר. זה קשור גם אלי.”

הזקן מולל אצבעותיו סביב מקלו, והנהן. ג’מי חייך למחצה בהקלה ומצא כסא מאחור.

“המשיכי,” פנה הזקן אל ואלנסי.

“בסדר,” אמרה ואלנסי. איבדתי את המקום הראשון בגלל שאני – טוב – אני חושבת שתקראו לזה ‘ריחפתי’ כדי לתקן תריס שבור בחדר. הוא נתפס, ואני… פשוט… התרוממתי באויר וסדרתי אותו. המנהל ראה אותי. הוא לא האמין למראה עיניו, אבל היה מפוחד ופיטר אותי." היא הפסיקה, בציפיה.

הזקנים הביטו זה בזה ומוחי המטופש והמתוסבך החל עורך תרגילי חיבור, שרק העדר מוחלט של שכל ישר מצידי מנע ממני מלסכמם לפני זמן רב.

“והשני?” הזקן השעין ראשו על שתי ידיו, ונרכן קדימה.

ואלנסי כאילו נרתעה מעט, והסמיקה במבוכה.

“טוב,” אמרה בהיסוס, “במקרה שני היו, – כוונתי, הם היו על השולחן…”

“אנחנו יודעים למה כוונתך.”

“אתם יודעים?!” אמרה ואלנסי בפתיעה.

הזקן קם על רגליו.

“ואלנסי קרמודי, פתחי את מוחך!”

ואלנסי הביטה בו, ופרצה בדמעות.

“איני יכולה, אינני יכולה!” התייפחה. “עבר זמן כה רב, אני לא יכולה להכניס אף אחד. אני שונה, אינכם מבינים? הם כולם מתו. אני זרה!”

“אינך זרה עוד.” אמר הזקן. “שבת הביתה, ואלנסי.” ואז סימן לי “היכנסי וסִרקי אותה, קארן.”

כך עשיתי. בתחילה עדיין היה שם הקיר ואז בזעקה שקטה, חציה כאב וחציה עונג, התמוטט – ואני הייתי עם ואלנסי, וראיתי את כל הסודות שנשמרו בתוכה מאז מתו הוריה – הוריה, שהיו מהאנשים.

הם חונכו על ידי הזוג הזקן, שלא רק נמנו עם האנשים, אלא היו הזקנים שבזקנים בזמן החציה.

טעמתי עימה את הפחדים המוסתרים – הצורך לחיות כחיצונית, הצורך הנורא להסוות את עצמה, ולהימנע מכל תכונות־העל של האנשים, האימה המתמדת מפני הִתגלות והבדידות האיומה שבאה כאשר היתה בטוחה שהיא האחרונה מבין האנשים.

ואז, לפתע, היא נכנסה אלי, ומוחי היה מוצף בנוכחות גדולה יותר מכל שחשתי עד עכשיו.

עיני נפקחו, וראיתי את כל הזקנים נועצים מבטיהם בואלנסי. אפילו הזקן ביותר הביט בה, פליאה נסוכה על פניו המצולקים. כמו על פני כולם.

הוא השתחווה, ונתן את הסימן. “ההשבעות והמרשמים האבודים” מלמל. “היא מחזיקה בכולם.”

ואז ידעתי כי ואלנסי, ואלנסי אשר הקיפה עצמה בחומת־מגן שכזאת בהתגוננה מפני העולם, ואלנסי, שכל פעולה מוטעית שלה עלולה היתה להסגירה, ואלנסי, שהיתה עימנו כל הזמן הזה מבלי שתדע שלווה ובלי שתדע מי אנו, היתה אחת מאיתנו. לא סתם אחת מאיתנו, אלא כזאת שלא היתה לנו מאז מתה סבתא, ואפילו לפני כן. מחשבותי המעורפלות התבהרו והתמקדו לנקודה אחת.

עכשיו יהיה מי שיוכל להדריך אותי. עכשיו אוכל להיות סורקת – שניה לואלנסי.

פניתי לשתף את ג’מי במחשבותי. הוא היה מביט אל ואלנסי, ודאי כפי שהביטו האנשים אל הבית בזמן ההפצצה האחרונה ואז, פנה אל הדלת.

לפני שיכולתי לנשום, היתה ואלנסי מחוץ לי, ומחוץ לזקנים, וג’מי היה מסתובב אל ידיה הפשוטות לקראתו.

ואז, פרצתי דרך הדלתות והתחלתי טסה הביתה, כאילו אחוזת דיבוק, רצה ומרחפת לסרוגין עד שהגעתי למרפסת ביתנו, והתמוטטתי בזרועות אמא, ששמעה אותי באה.

“הו, אמא!” קראתי, “היא אחת מאיתנו! היא אהובתו של ג’מי! היא נפלאה!” ופרצתי ביבבות קולניות, בחיקה החם והמנחם של אמא.

כך שאיני חייבת לצאת החוצה כדי להיות למורה. יש לנו אחת, קבועה. אבל אני מתכוננת לצאת, בכל אופן – אני רוצה לדמות לואלנסי ככל האפשר, ולה יש תואר אקדמאי. חוץ מזה, טוב יהיה לתרגל את המשמעת ולחיות בחוץ כשנה.

יש לי כל כך הרבה ללמוד, וכה רבים האימונים שעלי לעבור אבל ואלנסי תהיה אתי תמיד. לא אהיה יוצאת דופן בגלל המתת.

אולי אינך צריכה להזכיר זאת, אבל אחת הסיבות שממריצות אותי להחיש את אימוני, היא שאנו מתכוונים לנסות ולאתר קבוצות אחרות של האנשים. אף אחד מהנערים כאן אינו מוצא חן בעיני.

…“העפתי מבט נוסף לעבר הספינה ‘אוסטוולד’ שמעלי, דבר שגרם לי לחשוב אודות ספינת האויר המפוארת וההיצע שלה לנוסעיה. המנועים המגרגרים ברכות והמפעילים את מדחפיה – מנועים חשמליים, כמובן, המופעלים על ידי מאגרי סוללות קלות־משקל שרמת בטיחותן גבוהה ביותר. בדומה לזו של ההֶליום; ‘המסדרון הראשי’ העובר לכל אורך סיפון הנוסעים החל מתצפית החרטום ועד לחדר המשחקים בירכתי הספינה, ההופך בלילה לאולם ריקודים… חדר האוכל הראשי המרופד בשטיחים… הבאר, הקאזינו להימורים… חדרי השינה המהודרים; מעלית הטיטניום העולה מבעד אין־ספור שקי הֶליום אל התצפית הראשית ואל סיפון השיזוף הפתוח, כך שתוכל לצפות בעננים החולפים, הערפילים המסתוריים, אורות הכוכבים בלילה, השמש הישנה והטובה, השמיים וכל צבאם. אה, היכן תמצא מקום על פני היבשה או הים בו תוכל לקנות לעצמך חיי־פאר שכאלה?”

“…מטוסים מפלצתיים, הנמצאים בסכנה מתמדת של התרסקות בגלל קלקול במנוע – האם היו אלה מסוגלים להתחרות בצֶפֶּלינים הבטוחים. הישנים והטובים? – בלתי אפשרי!”

מתוך ‘עצור צֶפֶלין זה’ מאת פריץ לייבר, ‘פנטסיה 2000’ גליון מס' 2.

* * *

הטענתה של ספינת־אויר בעלת קיבולת מטען של 500 טון – הדגם שבאיור זה זכה לכינוי ‘סוס ההֶליום’

ספינה באורך חצי קילומטר

בסיפורו הנפלא מתאר פריץ לייבר, כזכור, ‘רצף זמן אחר’ שבו מהלך ההיסטוריה אחרי מלחמת העולם הראשונה פנה לכיוון שונה לחלוטין, ובתחום התחבורה התבטא הדבר בכך שבמקום המטוסים הכבדים מן האויר שבהם אנו טסים היום, התפתחו ספינות אויר בסגנון ‘הצֶפֶּלין’ המפורסם, אך משוכללות, בטוחות ומפוארות כמתואר בקטע המצוטט לעיל.

המציאות ב’רצף הזמן' שלנו היתה, כידוע, שלאחר פריחתן של ספינות־האויר בשנות העשרים והשלושים, נזנחה שיטת תחבורה זו כמעט לחלוטין בעקבות התפוצצותה של הספינה ‘הינדנבורג’, בניו ג’רסי, ב־6 למאי 1937. באסון ניספו 36 נוסעים מתוך ה־96 ששהו אז על סיפונה של ספינת הענק הממולאת בגאז מימן הדליק והמסוכן. בכך הקיץ הקץ על כלי טיס הקלים מן האויר. האמנם?

תארו לכם את התמונות הבאות: ספינת־אויר שאורכה למעלה מחצי קילומטר ממריאה מהמזרח התיכון לעבר ארצות־הברית, כשבבטנה מטען של מאות טונות נפט גולמי; מעל נתיב ימי איסטרטגי מרחפת ספינת־אויר עמוסת מכשור מתוחכם ומפקחת על תנועותיהן של צוללות; אל עבר ג’ונגל עבות ונידח באחת הארצות המתפתחות יורדת אט־אט ספינת ענק הנושאת בקרבה מאות עובדים, אספקה וציוד מכאני כבד.

לדעתם של מומחים לא מעטים, עשויים אנו להיות עדים לתמונות אלה כעניין שבשגרה, בעוד שנים לא רבות. ספינות־האויר לא מתו מעולם, הם טוענים. היום, כאשר מחירי הדלק מרקיעי שחקים, הגיעה שעתן לכבוש את השחקים שוב! והרי הטכנולוגיה הקיימת כיום מאפשרת למלא את חלליהן של ספינות האויר בגאז בלתי דליק כמו ההֶליום, במקום במימן המסוכן שהמיט את האסון על ‘הינדנבורג’.

אמצעי הובלת המטענים הנהוגים כיום סובלים מחוסר יעילות ומכמות מפתיעה למדי של מגבלות. המשאיות והמובילים הכבדים מעמיסים את הכבישים, צורכים כמויות דלק גדולות ונעים די לאט בהתחשב במטענים הקטנים, יחסית, שהם מובילים. אוניות מובילות מטענים כבדים יותר, אך הן תלויות בנתיבי מים מוגבלים. רכבות תלויות במסילות ברזל. מטוסים הינם אמנם מהירים ביותר, אך הם צורכים כמויות דלק אדירות בהשוואה למטענם, ובהיותם תלויים בשדות תעופה הם מחייבים תמיד אמצעי תובלה נוספים כדי לספק את המטען ליעדו.

הייתכן שספינות־אויר כמובילי־ענק של מטענים תפתורנה מקצת מבעיות אלה? מומחי תחבורה רבים סבורים כך, וביניהם אדם סטארצ’ילד, נשיא קבוצת ‘מינרבה’ לייעוץ טכנולוגי וכלכלי וסגנו ג’יימס הולהן, אשר פרסמו לאחרונה מאמר מקיף על הנושא בבטאונה של ‘אגודת העתיד העולמית’. לדעתם התברכו ספינות האויר במספר יתרונות בולטים לעומת אמצעי התחבורה המקובלים: הן מהירות יותר ממשאיות ומאוניות; קיבולת המטען שלהן גדולה; הן אינן זקוקות לשדות נחיתה גדולים כמו המטוסים והעיקר – הן חסכוניות בדלק בהשוואה למטוס הקונבנציונלי.

הליום במקום מימן

מובן מאליו שספינות־האויר של סוף המאה העשרים תהיינה שונות בתכלית מאותם ‘סיגרים מעופפים’ של תחילת המאה, שפותחו בעיקר על ידי הרוזן הגרמני פון צֶפֶּלין, ואשר על שמו הם קרויים עד היום. ראשית, ישתנו החומרים: הקונסטרוקציה תיבנה מסגסוגות מתכת חדישות, חזקות וקלות, ואילו המעטפת תיעשה ממיטב החומרים הסינטטיים החזקים, פרי הטכנולוגיה של השנים האחרונות. תנועת הספינה ותנאי מזג האויר בה יבוקרו ע"י מחשבים, ולבסוף – חלל הספינה ימולא, כמובן, בגאז ההֶליום הבטוח.

יתרונה העיקרי של ספינת־האויר, דהיינו צריכת הדלק המועטה שלה, נובע מכך שבניגוד למטוס הרגיל אין היא צריכה להשקיע אנרגיה על מנת להתרומם באויר – כוח הציפה ‘הטיבעי’, בהיותה קלה מן האויר, עושה את המלאכה. ואילו האנרגיה הדרושה כדי להניע את הספינה באויר, אף היא נמוכה בהרבה מזו הדרושה למטוס¹,

אם רק נשלים עם מגבלת המהירות: ספינות האויר לא ינועו, ככל הנראה, מהר יותר מ־180 קילומטרים לשעה. אולם מכיוון שקיבולת המטען שלהן תהיה מאות רבות של טונות, תהיינה ספינות־האויר יעילות מבחינה כלכלית, על אף מהירותן הנמוכה. כמו כן, אין להוציא מכלל אפשרות, כמובן, פיתוחן של טכנולוגיות שתאפשרנה השגת מהירויות גבוהות בהרבה מהחזויות.

מכיוון שספינת־האויר ממריאה ונוחתת אנכית, אין היא זקוקה למסלולי המראה ונחיתה ארוכים, אלא רק משטח ישר, פחות או יותר, בגודל של כפליים מאורכה – דבר המהווה ייתרון בולט במקרים של הובלת כח אדם וציוד לאזורים נידחים ולאתרים שנפגעו מאסונות־טבע.

ספינת האויר ‘לוס אנג’לס’ קשורה לתורן מיוחד שעל סיפון אוניית הצי האמריקנית ‘פטוקה’. השנה: 1931. ‘לוס אנג’לס’ ביצעה 300 טיסות סדירות

סוסי עבודה אטומיים

כיצד תונענה ספינות האויר העתידיות? חסידי ההנעה הגרעינית סבורים שעל אף הרתיעה הרווחת היום משיטת הנעה זו, מסיבות בטיחותיות מובנות, יניעו מנועים אטומיים את ספינות־הרקיע. לדעתם, התקנת הכור הגרעיני במרכז חלל הספינה, ואמצעי בטיחות נוספים, יורידו למינימום את הסכנה של פיצוץ גרעיני במקרה של תאונה או התרסקות. אם אכן תבוא בעיית הבטיחות על פתרונה, תוכל ספינת־אויר מצוידת במנוע אטומי להקיף את העולם כולו פעמים אחדות בלי לתדלק כלל, כאשר משקל מערכת ההנעה כולה מהווה רק אחוז קטן מקיבולת המטען של הספינה. (לעומת המטוסים הקונבנציונליים שבהם משתווה משקל מערכות ההנעה למשקל המטען).

בשמי עולמנו עשויים לרחף בעתיד ‘סוסי עבודה’ אטומיים אלה, בעלי המימדים המדהימים: כחמש מאות מטר אורך, ונפח של יותר מעשרה מיליון מטרים מעוקבים!

אפשרות אחרת, מלבד הכוח הגרעיני, היא להניע את הספינות בעזרת אנרגיית השמש. בנובמבר 1978 הציעו שני מדענים אנגליים, גבריאל כורי ואדווין מאופורט, לבנות ‘ספינת־שמש’, שתונע בכוחם של מנועים חשמליים אשר לפחות חלק מהאנרגיה שלהם תסופק מקולטי שמש שעל גב הספינה. במאמרם, שהופיע על דפי כתב העת ‘עולם השמש’, בהוצאת אגודת אנרגיית־השמש הבינלאומית, מדגישים המדענים שהטכנולוגיה הדרושה לשם הקמת ספינה כזו מצויה כבר היום בידינו. “רעיון ‘ספינת־השמש’ אינו מחייב את פיתוחה של שום טכנולוגיה חדשה,” הם טוענים. “את קולטי השמש, המנועים, המדחפים, ומערכות הבקרה למיניהן ניתן להתאים מתוך הציוד הקיים היום, ולבנות את האבטיפוס בזמן קצר ביותר.”

עידן חדש

תכונה נוספת של ספינות־האויר, דהיינו היותן יציבות ונעדרות רעידות כלשהן, מעלה את הרעיון של ‘מעבדת־ענק מעופפת’ בתוך ספינת אויר שכזו. קבוצות מחקר של ביולוגים, חוקרי־ימים, גיאולוגים ואחרים, יוכלו לעבוד שם בתנאים אידיאליים. אין צורך להזכיר שהתנאים יהיו אידיאליים גם בשביל ציוד מכ"ם כבד ורב־עוצמה, למטרות מובנות.

לאור כל רשימת היתרונות הארוכה אפשר לתמוה: מה מעכב את פיתוחם של כלי תחבורה ישנים־חדשים אלה? אחת הסיבות היא עדיין החשש הבטיחותי, הנובע מאותם אסונות של תחילת המאה. אנשים זוכרים עדיין את ‘הינדנבורג’, את ספינת האוויר האמריקנית ‘אקרון 2’ שבהתרסקותה נספו 73 אנשים ב־1933, ועוד. לא רבים זוכרים שקו ‘הצֶפֶּלינים’ הגרמני הוביל באופן תקין 40,000 נוסעים עד לאסון ה’הינדנבורג'².

ספינות אויר בצורה דמויית־משולש, עשויות לשמש, בין היתר, כ’מעבדות מעופפות'. בהנעתן תעזרנה, כנראה, באנרגיית שמש

כיום, עם שיטות חיזוי מזג־האויר המתקדמות, ועם החומרים וסוגי הדלק החדשים, אין סיבה להניח שפגיעותן של ספינות האויר תעלה על זו של המטוסים. להיפך, לדעת רבים היא תהיה אפילו פחותה יותר.

גורם מרתיע נוסף הוא הגודל העצום – עם כל בעיות האחסון, הטיפול והאחזקה שהוא מעורר. אך גם לכך מוצעים פתרונות רבים, שלא נביאם כאן מקוצר היריעה.

למעשה, ספינות אויר קטנות למטרות מוגדרות (כמו ‘שלטי פרסומת מעופפים’, למשל) מיוצרות כיום. בריטנית מתחילה כבר לייצר דגם חדש של ספינת אויר, וגרמניה המערבית עוסקת זה מכבר בייצור וייצוא של יורשיו הצנועים של ‘הצפלין’. אם בעיית האנרגיה, הזיהום והרעש הכרוכה במטוסים הקונבנציונליים תלך ותחריף, לא יהיה זה מפתיע אם הבעיות הטכניות הקיימות תבואנה במהרה על פתרונן. ייתכן מאוד שלקראת סוף המאה מצפה לנו עידן חדש בתחבורה האוירית – תחייתם של כלי טיס קלים מן האויר.

רון גולארט

קוראינו הוותיקים זוכרים בוודאי את רון גולארט מסיפורו ‘התפרקות’ שהופיע בגליון מס' 1. גולארט פרסם שפע של סיפורים משעשעים וסרקסטיים, כשהנושא החביב עליו הינו בדרך כלל אנדרואידים, קיבורגים ו’אנשים ממוכנים' מכל הסוגים והמינים. הפעם – על השימוש המסויים מאוד באנדרואידים, אשר ספק אם עלה בדעתו של מי שהמציא מושג זה לראשונה…

* * *

מזוודת הדוגמאות שלו החלה לזמר ברגע שנכנס לחדר בו נערכה תצוגת האנדרואידים. ברוס טומיי הניח את המזוודה בקרבת שלט ניאון קטן, ובעט בה שתי בעיטות נוראיות. בתגובה לכך, פצחו כמה תקליטים מן המזוודה בשיר. רובם שרו שיר שנועד להנחות את המטייל בשביליו המסועפים של גן החיות בסינט לואיס, וכמה מהם שרו את הסיור המודרך בווסט פוינט. ברוס הרים את מזוודת הדוגמאות ואחר כך הנחית אותה בכל הכוח על הרצפה הנוּרִיל־פלאסטית של חנות האנדרואידים.

התקליטים המשיכו לשיר ושלט הניאון החל להבהב בעת שמן הרמקול שלו בקעה ההודעה, “ג’יגולוס בעלי עשרה הילוכים! הישר מרומא! חדש! בחדר התצוגה!”

ברוס כרע על ברכיו ותחב את אצבעות ידו הימנית אל תוך נקביו של המנעול העגול של מזוודת הדוגמאות. הוא היה אדם בעל מימדים בינוניים, שְחור־שיער, בן שלושים ושלוש לבוש בחליפה ספורטיבית. מכסה המזוודה נפתח, כשאצבעות ידיו תקועות עדיין בתוכו. לאחר שחילץ אותן משם, תחב ברוס את ידו לתוך המזוודה והחל לנתק כל אחד מחמישה תריסרי התקליטים. “וסט פוינט היה מקום מושבה של האקדמיה הצבאית האמריקאית מאז 1902,” שר אחד התקליטים שגודלו כגודל סופגניה.

מאחוריו נשמע קול כיחכוח. “האוכל להציג בפניך ג’יגולו משלנו!”

ברוס העיף מבט לאחוריו. “השיעול הזה נשמע דוקא מאד אמין, כמעט אנושי.”

איש המכירות הבלונדי השמנמן אמר, “ולמה שלא ישמע אנושי? אני בן־אדם. אני יצור אנושי חי ונושם, בדיוק כמוך.”

ברוס זנח את מזוודת הדוגמאות שלו והזדקף. הוא חקר במבטו את איש המכירות הגוץ. “אתה לא מנסה לסדר אותי?”

“אני לגמרי אנושי,” השיב האיש. “האם ראית אי־פעם אנדרואיד השוקל עשרים וחמישה קילו יותר מדי ויש לו אסטמה?”

''אני חושב שלא," הודה ברוס. "הבעיה היא, שאנשים מריחים תיכף ומייד שאני טמבל ומאמין לכל דבר. זו התכונה השלילית היחידה שלי, בהתאם להודעת המחשב שלנו. זו, וגם נטייה קלה לשחצנות.''

“יש עוד דבר שאנדרואיד לא מסוגל לעשות.” אמר הגוץ. “אף פעם לא תראה אנדרואיד מפליץ.”

“אתה צודק,” הסכים ברוס. הוא נמצא שם בחנות של ‘סקסור בע"מ’ רק כדי ליצור לעצמו מעין אליבי. “אני בטח מנסה לפצות את עצמי יותר מדי על זה שאני מאמין לכל דבר. הנה למשל היום בבוקר הייתי באוסייק, יוגוסלביה ואחד הלקוחות שלנו ניסה לסדר אותי עם…”

“אתה נוסע הרבה בעבודה שלך?”

“אני עובד ב’קונסון', ברידג’פורט. אנחנו חברת בת של ‘יוֹני־גלוֹם’. אני מגיע כמעט לכל המקומות שבעולם.”

“וכל הטלפורטאציה הזאת לא משפיעה עליך?”

“מתרגלים, מתרגלים.” אחד התקליטים החל לדקלם שירה יוגוסלבית. ברוס גחן לכבותו. “בוא ואסביר לך למה נכנסתי לכאן היום.”

איש המכירות שיפשף את כפות ידיו העגלגלות בצידי מכנסיו. “אוקיי, בו ניגש לעסקים. עכשיו, יתכן שאתה קצת מתבייש לקנות לאישתך ג’יגולו. לאדם העוסק במקצוע כמו שלך, בו חייב אתה לנוע הרבה, יכול אנדרואיד־מחליף לעזור בגיבוש הנישואין ובשמירתם. למשל, במקרה שלי…”

“הו, כבר יש לנו ג’יגולו אחד,” אמר ברוס. “היה לנו, ליתר דיוק.” בזה הרגע נמצא האנדרואיד במוּצָאפּארְפּוֹר, הודו. אך ברוס לא אמור היה לדעת זאת.

''הוא התקלקל?"

“הלך לאיבוד,” הניד ברוס בראשו. “אני די עצוב. קיסר היה אצלנו כבר שנתיים, ואשתי, כמובן, מחבבת אותו מאד.”

“אותו לא קנית כאן. האנדרואידים שלנו לא הולכים לאיבוד.”

“קיסר היה מתנה שאשתי קיבלה מאיזה קרוב שלה,” אמר ברוס. “הוא מכונה נחמדה, לא עושה בעיות.”

“אינני רוצה לחטט, אבל האם אתם לא מכבים אותו כשהוא לא בשימוש?”

“לא תמיד,” אמר ברוס. “קיסר הפך להיות ידיד לשנינו.”

“באמת?” האיש הניד בראשו. “רוב הגברים לא מצליחים לחבב אנדרואידים־מחליפים. הם קונים אותם רק בגלל דרישת האישה. אך באמת שלא קמה ביניהם אף פעם ידידות עמוקה. כמה מהם, למעשה, עומדים על כך שהאנדרואיד ינותק עוד לפני שהם מגיעים בכלל הביתה. הם לא רוצים לראות אותו פועל.”

''תאר לעצמך," אמר ברוס בגיחוך. “לקנא בגלל מכונה. טוב, קיסר ואני היינו חברים נהדרים. הוא מאד משכיל ומשוגע לספורט. במיוחד טניס, שהיה פעם הספורט הכי חביב עלי, לפני שנהייתי כל כך עסוק. האמת היא שלפני כמה ימים הצלחתי לחטוף לי סיבוב אחד, בוואסה, פינלנד.”

האיש פסע לעבר משטח התצוגה שם ישב ג’יגולו, לבד, ליד שולחן מסעדה ערוך לשנים, כוס יין מורמת לעבר שפתיו הטבעיות־למראה. “זה אחד המודלים היפניים החדשים,” אמר, מורה עליו באצבעו. “אני מניח, לאור העובדה שאתה נראה אדם בעל גישה ליברלית, שאתה רוצה ג’יגולו מצויד מלא. אחד שיש לו סט מושלם של כל האברים בגוף.”

“כמובן,” אמר ברוס. האם מוצאפארפור הוא אותו מקום שם מסתובבות עדיין להקות כלבי פרא ברחובות? ייתכן שהם קורעים את קיסר לגזרים בזה הרגע, מפזרים ברגים ובשר־ויניל וקפיצים על פני הסימטה. “אנחנו מאמינים בנסיעה בתא המחלקה הראשונה.”

“גישה בריאה. כמה מלקוחותי אינם מסוגלים להתרגל לעובדה, שאשה הנשארת לבד בשממת הפרברים, זקוקה לחברתו של גבר במשך היום. חברתו של גבר מושלם,” נאנח. “אתה יודע, אני ממשיך למכור המון ג’יגולוס בלי אברים בכלל. הגברים שקונים אותם חושבים שנשותיהם הבודדות וחסרות המנוחה יסתפקו במישהו שיאחז בידן ויקרא להן שירים, ומדי פעם ירכיב אותן על אופניים.” האיש החווה בידו לעבר האנדרואיד שעל בימת התצוגה. “משום מה קיבלתי לאחרונה הרבה הזמנות לג’יגולוס שמנגנים על אקורדיון.”

ברוס הצליח לכבות את כל תקליטי ההדגמה שלו. הוא גיחך לעבר איש המכירות של ‘סקסור בע"מ’. “יש כאלה שאף פעם לא מתגברים על הקנאה הילדותית שלהם,” אמר. “הם יודעים שנשותיהם זקוקות לחברה גברית בזמן שהם לא נמצאים בבית, אך הם לא מוכנים להודות שזה כולל גם מעט… זאת אומרת, כמות מסוימת של…”

“זיונים,” הציע המוכר. “בוא ונהיה גלויים. עם ג’יגולו מצויד בציוד מלא, אתה מספק לאשתך כל מה שחסר לה כשאתה איננו. כולל סיבוב במיטה, מפעם לפעם. אתה יודע שמספר הבגידות כאן, בקונטיקאט, ירד ב־32% מאז 1990?”

“תוך ארבע שנים בלבד! מפליא ממש.”

“ליַפָּני הזה פה יש כל הציוד,” אמר המוכר. “למעשה יש לו קצת יותר מדי, אם תשאל אותי. אבל יש לנו הרבה הזמנות למודל הזה, במיוחד בווסטפורט.”

“הם מאד מאד מתקדמים שם,” ברוס הצטרף למוכר שניצב ליד האנדרואיד. “כל מה שאני רוצה לעשות היום זה לקבל הצעות מחיר על כמה מהג’יגולוס. בינתיים, אני לא רוצה ממש לקנות אחד. למרות הכל, אני מקווה שקיסר יחזור וימצא את הדרך אלינו.”

המוכר שאל, “פירסמת הודעה בכלי־התקשורת?”

“הו, בטח. הצעתי פרס והכל. בדיוק עכשיו גמרתי לעשות את זה.” בצורה כזאת, בעזרת מודעה קטנה, עצובה וזולה, תשתכנע אווה שהוא רוצה באמת ובתמים שיהיה לה אנדרואיד אחר.

“פעם, כשהייתי ילד, אבד לי כלב,” אמר המוכר. “אבי שם מודעות בעתונים ואפילו טסנו מעל ברינסטון בקופטר המשפחתי. לא הצלחנו למצוא את הכלב המחורבן הזה אף פעם.”

ברוס גיחך בעצבות. אם יהיה בר־מזל, יוכל לומר אותו דבר על קיסר.

שוטר האנדרואידים ריחף מעל כר הדשא של ברוס, כאשר זה האחרון נהג את החשמלית שלו לעבר המוסך.

“שלום מר טאטמן,” אמר ברוס כשמסר את החשמלית לידי רובוט המוסך. “יש חדשות בשבילנו?”

טאטמן היה גבר שחור, כבן חמישים, לבוש באוברול חום.

“על איזה כפתור צריך ללחוץ בממזרים האלה, בשביל לרדת? ירוק או כחול?” הוא ריחף בגובה שלושה מטר מעל הקרקע, מתנדנד בקלות בתוך סלרחף.

“כחול זה למטה.”

“כחול! אני לוחץ על הממזר כל הזמן, וזה לא יורד,” טאטמן גנח, לוחץ על משהו בתחתית הסלרחף. “לא חשוב. אדבר איתך מכאן. אתה שומע אותי טוב!”

“מצויין. מצאת את האנדרואיד האבוד שלנו?”

''חשבתי שכן."

ברוס שמר על הגיחוך שקישט את פרצופו, בעוד עיניו מופנות לעבר שמי אחר הצהריים הבוהקים. “נו?”

''התברר שזה אנדרואיד־מטבח שהסתובב חופשי. איך שירדתי מספיק למטה וראיתי את המעגילה שהחזיק ביד, הבנתי שזה לא האנדרואיד שלך," אמר שוטר האנדרואידים. “הממזר ההוא הסתובב ברחוב כמו מטורף. אני אומר לך, מר טומיי, עוד יצטרכו לעבוד קשה עד שהאנדרואידים יהיו מושלמים.”

“ועוד איך,” אמר ברוס.

“רק היום אספתי חמישה־עשר ממזרים כאלה שהלכו לאיבוד.”

“אתה מנסה לסדר אותי, או משהו?”

“לא, לא, שום סידורים. חמישה־עשר אנדרואידים ממזריים פה ו…” הסלרחף של טאטמן החליט לפתע לנסוק, והוא נטל אותו אל מעבר לטווח השמיעה, לעבר לונג איילנד.

"גמרת כבר לצרוח אל כל הסודות האינטימיים שלנו?''

ברוס גיחך לעבר פתח ביתו מרובה־הכיפות. “היי, אווה.”

“היכנס פנימה, ברוס.” אישתו היתה ברונטית דקה בת עשרים ושמונה.

כאשר הניח ברוס את מזוודת הדוגמאות שלו על הרצפה, פצחה לרגע בשיר. “גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן,” אמרו תריסר קולות זעירים.

“על מה הם מדברים עכשיו?” שאלה אווה.

“לא יודע בדיוק,” אמר ברוס. “אין איזה חדשות מקיסר המסכן שלנו, הא? אני מצטער.”

אווה המשיכה עדיין להביט במזוודה, “כבר הצלחת להרוס כמעט לגמרי את מזוודת הדוגמאות החדשה שלך.”

“זה בגלל אתמול בבנגאזי, לוב,” הסביר ברוס, תוך נסיון לחבק את אווה. “היה שם איזה מרד.”

“אני לא רוצה שיחבקו אותי,” אמרה לו אשתו היפה. "אני עצבנית מדי. איפה קיסר?''

ברוס משך בכתפיו. “לא יודע. והסברתי לך בתמונפון, היום אחר־הצהריים. כשיצאתי מן הבית, ישב קיסר בגומחת הישיבה הקבועה שלו בחדר האורחים והסתכל בתחרות שח על הקיר. לא ראיתי אצלו שום דבר מיוחד.”

“אתה סחבת אותו מכאן וזרקת אותו לאן שהוא,” האשימה אווה. היא סבה על עקבותיה ופנתה לעבר כיפת חדר השינה. “בדיוק כמו בפעמים הקודמות.”

“איזה פעמים קודמות?” שאל ברוס, פוסע בעקבותיה.

“הפעמים הקודמות שקיסר המסכן נעלם.”

“הלך לאיבוד,” תיקן ברוס, פוסע סביב גומחת הישיבה הקבועה בריצפה. “לאנדרואידים זה קורה הרבה, את יודעת. שאלתי היום את המוכר ב’סקסור בע”מ', והוא אמר לי שזה נכון."

“מה חיפשת שם?”

“רציתי לקבל הצעת מחיר על ג’יגולו חדש, למקרה ש…”

“יותר טוב שקיסר יחזור. באמת יותר טוב שקיסר יחזור.”

“את לא יכולה לסמוך על זה, אווה, אפילו כאשר מדובר באנדרואיד מתוחכם כמו קיסר. טאטמן סיפר לי…”

“שמעתי, שמעתי,” הפסיקה אותו אווה. היא התיישבה על קצה אחת הגומחות. “קיסר לא הלך לאיבוד. אתה זרקת אותו.”

“את עצבנית. כשאת עצבנית, זה הופך אותך לפאראנואידית.”

הפעם הרחיק עד מוצאפארפור, כדי להשליך שם את קיסר, ולוודא שלא יצליח לחזור. בפעמים הקודמות השאיר את האנדרואיד בקורפוס־קריסטי, טקסאס, ובג’קסונוויל אשר בפלורידה, וקיסר הצליח איכשהו להפעיל את עצמו ולחזור הביתה. הפעם אין הרבה סיכויים שיצליח.

“אתה מקנא באנדרואיד שלי,” אמרה, מנדנדת את רגליה הארוכות לכאן ולכאן. “כאילו שאני לא אוהבת אותך הכי הרבה.”

ברוס הקפיד לכבות את האנדרואיד, בהשתמשו במפסק הקטן שמתחת לבית שחיו, בכל פעם לפני שהגניב אותו לתוך תחנת הטלפורטאציה. האנדרואיד לא יכול היה לדעת איך הגיע לקורפוס קריסטי או לג’קסונוויל, אולם, נראה שבכל זאת הבינה אווה די טוב מה קרה. “אני יודע שאת אוהבת אותי,” צרח ברוס. “ואני אוהב אותך. ואני לא מקנא באיזו חתיכת מכונה. אני אדם מודרני, אני חי בשנות התשעים. נשים זקוקות לבעלים־תחליפיים שישמשו להם לחברה בזמן שבעליהן אינם בבית. אני אומר את האמת כשאני אומר לך שאני מעריץ באמת את קיסר. אני באמת מצטער שהוא שוב הלך לאיבוד.”

“בולשיט,” פלטה אווה לעברו.

“אני באמת שמח שהרשיתי לך להחזיק את האנדרואיד הזה. הוא הצליח להפוך את חיי הנישואין לשלווים יותר.”

“שלווים יותר, שלווים יותר,” חיקתה אותו אווה בלעג.

“ילדים, ילדים,” קרא קול חלק ועמוק. “אין צורך ושום סיבה לחוש במרירות. חזרתי הביתה לילדים שלי.”

גבת עינו השמאלית של ברוס התרוממה ברבע אינץ'. הוא סבב על עקביו וראה את קיסר צועד לעברם.

“קיסר, מה קרה?” קפצה אווה ממקומה, רצה לעבר האנדרואיד החבוט.

קיסר היה גבוה, בלונדי ושזוף. חליפת הסאטן שלו היתה קרועה, ידיו ומצחו היו מוכתמים. "כמה כלבי־פרא תקפו אותי.''

כנראה שלא מספיק. “קיסר, ידידי הוותיק,” גיחך ברוס. “איפה הלכת לאיבוד הפעם?”

קיסר השיב, תוך שהוא מסיט תלתל שובב אל מאחורי אזנו. “זה מוזר, ברוס. כנראה שנכנסתי בטעות לאיזה תא לטלפורטציה כשהייתי קצת מטושטש, ואיכשהו הצלחתי להפעיל אותו בלי כרטיס אשראי. התעוררתי בהודו.”

אווה חיבקה את האנדרואיד. “קיסר המסכן, היית עלול להסתבך שם באיזו מגיפה או משהו.”

“איך חזרת?” שאל ברוס.

“היה לי המון מזל,” אמר קיסר. “השגתי עזרה בקונסוליה האמריקאית בעיר. בדיוק בזמן. הגעתי לשם בדיוק כמה שניות לפני שהילידים העלו אותה באש.”

“אל תנסה לסדר אותי,” אמר ברוס. “אין שום קונסוליה אמריקאית במ…”

“מה?” שאלה אווה בקימוט מצח.

“שום דבר,” אמר ברוס. “אני כל כך מאושר שקיסר חזר, עד שאני לא יודע מה אני אומר.”

“אגש איתך לחדר שלך, קיסר ואעזור לך ללבוש חליפה חדשה,” אמרה אווה.

“לא צריך, אווה,” אמר האנדרואיד, מלטף את ידה. “אני יכול להסתדר. אני אתרענן, ואחר כך אכבה את עצמי. כשתרצו אותי שוב, פשוט תלחצו על המפסק.”

“את יכולה ללכת איתו ולנקות אותו, אווה,” אמר ברוס בחיוך. “מצידי זה בסדר.”

“אם אתה בטוח בזה…” אמר האנדרואיד יפה התואר.

“ככלות הכל, אין זה מתפקידי להיות גלגל חמישי.”

אווה נטלה את זרועו והובילה אותו משם, “קיסר המסכן.”

ברוס גיחך שוב, ונכנס לגומחת ישיבה, אך במקום לשבת פסע בה הלוך ושוב.

שבוע אחר כך ישב ברוס בגומחת השינה שלו, בשעה שלוש לפנות בוקר. אותו אחר־צהריים הספיק להיות בסוסנוביץ, פולין, וביאוָואטָה שביפן, ובשני המסעות נטל עימו את הדוגמאות הלא נכונות. הוא הגיע לגן החיות של סוסנוביץ' עם תקליטים שתוכנתו להנחות סיור מודרך במוזיאון הבוקרים של יאוואטה, והגיע ליפן עם תקליטים שלא עשו כלום פרט לקריאות ‘יוּדְל’. טעויות אלה עלו לו בארבע טלפורטציות מיותרות. מי שאמר שלטלפורטציה אין תופעות לוואי היה סתם אידיוט שניסה לעבוד על כולם. הנסיעות המיותרות הללו הפכו אותו לעצבני ומלא ערנות.

ברוס הניף את רגליו מעבר לשפת מיטת־ההידרו שלו ופיהק. לפהק הוא יכל, אבל לא לישון. הוא שלח ידו והרים את מיקרופון הלילה. מוטב שיתקשר לגומחת השינה של אווה. היא לא היתה שם.

''היא סידרה אותי," אמר ברוס לעצמו. “היא אמרה לי שהיא עייפה.”

לאחר שניצב זמן מה בקצה הגומחה, מתנודד לאיטו, פנה בזהירות לעבר קשת היציאה. ממקום אחר בבית הגיע לאזניו צליל עמום.

זה היה הקול האופייני לפקק פלסטיק הנשלף מבקבוק. ברוס נע לאיטו, בדממה.

ליד חדר האנדרואיד שמע קול צחוק, מעומעם, וצליל נקישת כוסות.

“לחייך, אווה,” מלמל קיסר בחדר המואר באור רך.

“אז גם בזה היא סידרה אותי,” מילמל ברוס לעצמו. “היא אמרה שקיבלה הודעה מהמחשב הרפואי שהיא אלרגית ליין ואלכוהול. אפילו לא רצתה לנגוע באותו ארגז שמפניית־סוֹיָה שהבאתי בשבוע שעבר מניגריה.”

קולות הצחוק ונקישת הכוסות נמשכו במשך זמן מה. ברוס עמד, שקט ודומם, מחוץ לחדר והאזין.

“היא היתה אמורה להשתמש בו רק כתחליף, כאשר אני אינני בבית. עכשיו היא מתגנבת לכאן ומפעילה את קיסר בכל שעות היום והלילה.”

קולות הצחוק דעכו לבסוף והתחלפו בקולות חריקה נמרצים ביותר של קפיצי המיטה. ברוס נשם נשימה עמוקה אחת וחזר לכיפת השינה. הוא קפץ לתוך הגומחה שלו, תוך שהוא מתעלם מן הסולם. “אוקיי,” אמר לעצמו, מעסה את רגלו הנקועה. “שתמשיך לחשוב שסידרה אותי. אני אהיה בשקט. אין מה להתווכח, כפי שציוה המחשב הפסיכולוגי אצלנו בחברה. לא, מה שצריך לעשות זה להיפטר מקיסר אחת ולתמיד. כשהוא יעלם, יחזור הכל להיות שפיר.”

הוא התמתח על מיטת־ההידרו. “אם היא תתעקש על ג’יגולו חדש, אקנה לה אחד מאלה שלא עושים כלום חוץ מלנגן באקורדיון.”

הוא התכוון לעשות זאת קרוב לבית. כך לא תוכל אווה להאשים אותו שהוא זרק את האנדרואיד לאן שהוא בסוף העולם. מוזר לציין, כי על אף שמגדל נורמן רוקוול נמצא ‘במרחק יריקה’ מביתו, שמע עליו ברוס לראשונה דווקא בצפון קליפורניה, לשם הגיע כדי להדגים תקליטים לקבלן פטריוטי שבנה גַלְעֵד לזכר עצי הסקויה. הפעם הביא עימו ברוס את הדוגמאות הנכונות אבל העיקוף שעשה בדרך, לעיר פלובדיה, בולגריה, גרם לכך שהתקליטים היו מסוגלים לשיר רק את ‘אמריקה היפה’ אחורנית, ולא יותר.

הקבלן, סיני עליו שהתלבש כמו בנג’מין פרנקלין, הזמין בכל זאת מאתיים תקליטים. "הם יתאימו מאד למפעל שלי לזכר מה שהיה פעם ‘יער הסקויה העצום של קליפורניה’, " הפטיר, תוך שהוא חותם על טפסי ההזמנה. “הצלחתי להשיג את חמש מאות הסקויות האחרונות שיש, ואני בונה את המגדל העצום הזה לזכר הרס אחד מאוצרות הטבע הגדולים ביותר שלנו. מגדל זה יהיה גדול בהרבה מהמגדל שלי בווסטפורט, קונטיקאט.”

“יש לך גם מגדל בקונטיקאט?”

“לא כל כך גדול כמו מגדל הסקויה. הצבתי אותו במקום שבו היה פעם בית הספר לאומנות.”

“לא ראיתי אותו שם.”

“הקמנו אותו שם רק אתמול. הרכיבו אותו בקנדהאר, אפגניסטן, כי כוח העבודה שם הרבה יותר זול. משהו יפהפה, מקושט ברפרודוקציות מעבודות של רוקוול, מלמעלה עד למטה. צופים, רוקחים אדיבים, סבתות זקנות ומתוקות, קוקר־ספניאלים, נערים מתבגרים, כולם מתרוממים עד לשמיים.”

“עד לאיזה גובה?”

'שלוש מאות רגל. מלמעלה אתה יכול לראות את מה שהיה פעם נהר־סאוּגְסטוֹק האגדי."

''אני חייב לעלות לשם."

“חכה כמה ימים,” הזהירו הסיני הפטריוטי. “עוד לא התקינן שם את חומת המגן השקופה. אתה עלול ליפול.”

בלילה הבא, כאשר רבץ בדממה ליד חדרו של האנדרואיד, מקשיב לו ולאישתו, החליט ברוס להשתמש במגדל רוקוול. בשעה ארבע לפנות בוקר, כאשר חזרה אווה לכיפת השינה שלהם, היה ברוס שרוע על מיטתו, בגומחת השינה שלו, מעמיד פנים כאילו הוא ישן שינה טרופה. “נורקופינג, שבדיה,” מילמל, מעמיד פנים שהוא חולם על העבודה הצפויה לו למחרת.

מייד כשהיה בטוח שאווה ישנה, קם ברוס, לבוש בתלבושתו הכהה, וטיפס החוצה מן הגומחה. היא כבר לא הצליחה לסדר אותו בקשר לשינה שלה… הוא כבר ידע להבדיל בין נשימת שינה אמיתית למזויפת.

הוא פנה לעבר חדר האנדרואיד. הוא שלח ידו לעבר בגדי האנדרואיד השרוע, בדק את המפסק שבבית השחי ווידא שזה סגור. קיסר נשאר דומם וחסר תנועה, אם כי חזהו עלה וירד באותה תנועת נשימה קלילה המאפיינת אנדרואידים ממודל זה.

ברוס נטל סליל חבל וויניל שהחביא בחדר האנדרואיד בלילה שעבר. הוא קשר אותו בקפידה סביב האנדרואיד השוכב. “מזה כבר לא תחזור,” הבטיח, כשהוא מהדק את הקשרים על רגלי האנדרואיד.

הם הגיעו למגדל בשעה חמש לפנות בוקר, כשקיסר מוטל ארוז, בספסל האחורי של מכונית היבשה שלו. התקליטים במזוודת ההדגמה שלו שרו מדריגלים שבדיים. הלילה עמד להגיע לקיצו, וערפל היה תלוי עדיין בכבדות סביב אתר הבנייה. לא היתה שם נפש חיה.

ברוס חנה ליד קבוצת פסאודו־עצים ליד המגדל ומשך את האנדרואיד העקוד החוצה, אל האויר הקר. אפילו בערפל כבד זה, הצליח ברוס לראות את הנערות הצעירות וורודות הפנים, ואת האיכרים מיובלי הידיים והסבתות הזקנות המתוקות שקישטו את קירות המגדל. ראש המגדל נראה כמו כיפה, לא – כמו פקק שמפניה פלסטי שתקוע שם למעלה, בגובה שלש מאות רגל.

למיטב ידיעתו, היוותה גרימת נזק לאנדרואיד עבירה טכנית בלבד, כמו חנייה, עד כמה שהדבר נוגע למשפט הפלילי. אך בכל זאת העדיף להיזהר. אפילו חבש זוג כפפות מטבח כחולות. אחרי שיזרוק את קיסר, יסע לתחנת הטלפורטציה הקרובה ביותר ויקפוץ לשבדיה, ומשם לבַּאטָאמבְּשוֹנְג, קמבודיה, ומשם חזרה לסטאמפורד, לארוחת־צהריים. עד אז כבר תשמע אווה לבטח אודות התאונה שארעה לקיסר. האנדרואיד שוב הלך לאיבוד, ראה את המגדל וטיפס למעלה כדי להסתכל מסביב. הוא החליק על רצפת הפלאסטיק הלחה מטל ונפל למטה. זה נשמע מתקבל על הדעת.

ברוס טרק את הדלת וניתק בכך את קול התקליטים. את האנדרואיד הכבד נשא על כתפו, על מנת להימנע מהשארת סימני גרירה.

כאשר גרר את האנדרואיד במעלה המדרגות הלולייניות שבתוך המגדל, אמר בקול רם, "זה יראה כמו תאונה, בטח, אין ספק. טאטמן אמר לי שאנדרואידים מסתבכים בכל מיני צרות. זה מתקבל על הדעת. ואחרי נפילה כזאת אי אפשר יהיה לתקן את קיסר.''

''חכה רגע, ברוס." החל האנדרואיד להיאבק.

ברוס מצמץ בעיניו והוריד את האנדרואיד על גבי המדרגה. ''איך הפעלת את עצמך?"

“בוא נחזור למטה ונשוחח על המצב, ברוס. זה קצת שונה ממה שעשית עד היום.”

ברוס שלח ידו מבעד לחבלים ואל בית שחיו של האנדרואיד. “המפסק המחורבן עדיין מנותק.” הוא עקף את קיסר והחל למשוך אותו במעלה חמישים המדרגות הנותרות עד למעלה. “מאחורי כל זה יש סיפור מעניין, ברוס. מוטב שנשוחח על כך.”

“לא, גמרנו עם השיחות,” אמר ברוס, ונשימתו קצרה עליו. ''הפעם אהיה בטוח שלא תוכל לחזור."

“טוב, תשמע,” אמר האנדרואיד הקשור כאשר גרר אותו ברוס על פני המדרגה האחרונה, ואל המשטח הערפילי. “יש סיבה למה אני מצליח לחזור. ברוס, זה… ובכן, זה בגלל שאני לא אנדרואיד.”

ברוס עצר כשקיסר נמצא ארבעה רגל מקצה המשטח.

''הא!''

“ובכן, אני מקווה שלא תרגיש טמבל,” אמר קיסר מנסה להתגלגל ולהתרחק מהתהום. “אני משער שהיינו צריכים לגלות לך יותר מוקדם, אבל אתה יודע איך הדברים האלה קורים. שקר קטן אחר גורר שקר שני.”

“אם אתה לא אנדרואיד,” שאל ברוס, כורע ברך לידו, “מי אתה?”

“אני מרצה למָקרמֶה במשרה חלקית,” הסביר קיסר. “פגשתי את אווה לפני שנתיים בהרצאה שנשאתי בווסט רידינג.”

“אווה הולכת להמון הרצאות.”

“טוב, דבר אחד הוביל לדבר אחר ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו מתכננים דרך לראות זה את זו לעתים קרובות יותר,” אמר קיסר. “היתה זאת אווה – יש לה הרבה יותר דמיון ממה שאתה חושב – שהעלתה את רעיון האנדרואיד הג’יגולו. היא נסתה כבר הרבה זמן לעבוד עליך שתקנה אחד עבורה, ואתה כמעט השתכנעת. אז עברתי ניתוח והשתילו לי את המפסק הזה. רצינו את כל התרגיל הזה רק לכמה שבועות, אבל אתה מכיר את הצורה שדברים כאלה מתגלגלים.”

ברוס קימט את מצחו ואחר הזדקף וגיחך. “הו, ניסיון יפה, קיסר ידידי הוותיק,” אמר. “אתה יודע עד כמה אני מאמין לכל דבר, ואתה מנסה שוב לסדר אותי. לא תוכל לשכנע אותי שביליתי במחיצתך שנתיים, ולא הרגשתי שאתה אדם. לא, לזה אני לא מאמין.” הוא התכופף לפתע והניף את קיסר אל מעבר לקצה המשטח.

לאחר הנחיתה הוא יקח את החבלים ויסתלק.

קיסר צרח בדרך למטה והשמיע קול מוזר מאד בנחיתתו. ברוס היסס, אחר כך קרב בזהירות אל קצה המשטח. הוא הציץ למטה לעבר מה שנשאר מקיסר.

“לכל הרוחות והשדים,” אמר. “שוב סידרו אותי.”

הסופר פרדריק בראון, שהוכתר פעם ע"י אחד מקוראינו בתואר ‘השובב הנצחי של המד"ב’, רכש את חיבתם של מרבית הקוראים עוד בסיפור ‘דם’, שפורסם בגיליון מס' 1 של ירחוננו (זה כבר הסטוריה, זוכרים?). מאז פורסמו, מספר מעשיות קצרצרות מפרי עטו (וגם סיפור ארוך יותר ‘הכיפה’),והביקוש להם מצד קוראינו אינו פוסק. אז הרי לפניכם עוד אחת, והפעם – בנושא הקשור למאמרו של אסימוב המופיע בגיליון זה…

* * *

דוואר אב סיים לצפות בזהב את חיבורי המתג האחרון.

עיניהן של תריסר מצלמות הטלוויזיה עקבו אחריו והחלל התת־אתרי נשא לרחבי היקום תריסר תמונות של כל תנועה מתנועותיו.

הוא הזדקף, הניד בראשו לעבר דוואר רייאן ואז נע למצב עמידה ליד המתג אשר יסגור את המעגל כשילחצו עליו. המתג שיסגור את המעגל, יחבר בבת אחת את מחשבי הענק של כל העולמות המאוכלסים ביקום – תשעים וששה ביליון כוכבים – ויהפוך אותם למחשב־על אחד, מכונה קיברנטית אחת שתשלב את הידע שלרשות כל הגלאקסיות.

דוואר רייאן נשא דברים קצרים באזניהם של טריליוני הצופים. אחרי רגע של דממה הוא אמר, “ועתה, דוואר אב.”

דוואר אב לחץ על המתג. קול רעם אדיר נשמע, קולה של עוצמה הזורמת מתשעים וששה ביליון כוכבים. אורות הבהבו לאורך לוח הפיקוד שאורכו קילומטרים רבים.

כדוואר אב נסוג לאחור ונשם נשימה עמוקה. “הכבוד לשאול את השאלה הראשונה ניתן בזאת לך, דוואר רייאן.”

“תודה רבה,” אמר דוואר רייאן. "השאלה שלי תהיה שאלה, שאף מכונה קיברנטית אחרת לא היתה מסוגלת לענות עליה עד כה.''

הוא פנה לעבר העל־מחשב. “האם אלוהים קיים?”

העל־מחשב הענק ענה ללא היסוס, ללא השתהות.

“כן, עכשיו אלוהים קיים.”

פחד פתאומי הבריק בפניו של דוואר אב. הוא ניסה לחזור וללחוץ על המתג.

מן השמים הבהירים יצא ברק אדיר והיכה את דוואר אב ארצה.

יום אחד מצא עצמו בארטון, אמריקאי רגיל וממוצע, כלוא בתוך כלוב, ערום לחלוטין, יחד עם 50 כלואים נוספים. היה זה ‘כלוב’ מיוחד במינו: כל קירותיו היו אפורים ומוצקים, ללא פתחים כלשהם, אבל השתן והצואה של הכלואים פעפעו דרכם מייד בלי להותיר כל עקבות. בארטון יוצר קשר עם אדם נוסף הדובר אנגלית, ד"ר סיבן, ועם לימילה, שהיא אישה מגזע ‘טילארי’. בעזרתה מתברר שכל השבויים שבכלוב נשבו כל ידי יצורים שוכני הכוכב ‘דאמו’, שמבנה גופם מבוסס על שלד חיצוני, בדומה לסרטנים של כדור־הארץ. יצורי הדאמו נוהגים לחטוף ‘מדגמים’ מגזעים שונים מכוכבי־לכת שונים, ומתייחסים אליהם כאל חיות. אגדה עתיקה מספרת (כך טוענת לימילה) שמטרתם של ה’דאמו' היא “להפוך חיות לאנשים”, (כלומר ל’אנשי הדאמו). עם הזמן נוצרים יחסי קרבה מינית בין בארטו ולימילה, כדוגמת היחסים בינה לבין ד"ר סיבן.

באחד הימים מתעורר בארטון ומוצא עצמו כלוא בכלוב דומה, אך הפעם לבד. לאחר תקופה ממושכת בכלוב זה נדמה לבארטון שהוא מאבד את שפיות דעתו, והוא מנסה להתאבד, אך ללא הצלחה; יצורי הדאמו, העוקבים אחר בארטון מבחוץ דרך הקירות האטומים, מווסתים את עוצמת הכבידה והמתח החשמלי ברצפה, כך שביכולתם לשלוט על תנועותיו של בארטון. בארטון מרבה לאונן להנאתו, ודבר זה מעורר את סקרנותם של ה’דאמו'. כעבור זמן הם מנסים ליצור עימו קשר באמצעות ‘חלון’, המופיע על אחד הקירות, אך בארטון מסרב לשתף פעולה.

יום אחד צצה מעין ‘כיפה’ מתוך רצפת החדר, ובה אישה – בת גזע זר. נסיון יצירת קשר איתה מסתיים במאבק אלים שבמהלכו נפצע בארטון בעינו, מתעלף, ומתעורר – שוב לבד…

לחלק א'

* * *

בפעם השניה בה הופיעה הכיפה הביט בארטון במקרה בדיוק לאותו כיוון. היתה שם רצפה שטוחה ואז לחץ באזנים, והכיפה הופיעה. חמישים דפיקות לב ואחר כך היא נעלמה. בארטון לא היה משוכנע בזהותה של הנקבה שעל הרצפה, אך בעזרת השוואת כמה מן הסימנים שראה על גוף האשה בפעם הראשונה, הוא חיב היה להודות שזו היתה פחות או יותר אותה אשה ששרטה את עינו.

כמה וכמה שינויים בוצעו בה. אצבעות הידים והרגלים היו קצרות יותר ומצולקות בקצותיהן; כל הפרקים שבקצותיהם היו צפרניים – נקצצו. צלקות קטנות נמתחו בצדי ראשה, ליד הלסתות. בארטון ידע מה עשויה להיות משמעותן, אך קיווה כל ליבו שהוא טועה. הוא לא טעה; האישה הביטה לעברו במבט ילדותי אטום. אחר כך חייכה ובארטון קילל את כל הסרטנים שבעולם. כמה שיניים אמר סיבן שיש להן – ארבעים? עתה לא נותרה אף אחת.

היצור המחייך, אטום המבע, התקרב אליו וגיפף אותו. עבר זמן מה בטרם הצליח בארטון לשכנע את עצמו להתיר לה לנשק אותו. אך היא התמידה במאמציה, ובארטון היה בודד במשך זמן רב מאד.

למה שנותר מן האשה היו דרישות פשוטות ביותר. היא אהבה לאכול ישר מן הרצפה בעזרת ידיה, דבר שאכן היווה את השיטה היעילה ביותר. היא לא ידעה היכן לעשות את צרכיה עד שהחדר לא אילף אותה לכך באמצעות השוקים החשמליים; לכלוך או הופעה חיצונית לא הטרידו אותה כלל וכלל.

היא היתה מיוחמת באורח קבוע, אם כי לא הטרידה אותו יתר על המידה; לאחר ההתפרקות הראשונה שלו החליט בארטון לדחות אותה בשם מה שהוא ראה בתור ‘הכבוד העצמי שלו’. אך לאחר שפעם אחת התעורר ומצא אותה רוכבת עליו כשהוא בשלב בו מאוחר מדי לעצור, וויתר ונהנה ממנה, מפעם לפעם. הוא זקף עין קבועה לעבר הקיר שהפך חלון והיה מוכן לעצור בכל רגע למראה הסרטנים, את האפשרות שהם יכולים לצפות בו רואים־ואינם־נראים הוא הדחיק ממחשבתו. לאחר זמן מה הוא קיים איתה יחסי מין קבועים, כאילו היתה אישיות אינטלגנטית ורציונלית.

ככלות הכל, זה מצא חן בעיניה, האין זאת?

לפרקים הטרידה אותו העובדה שאינה מסוגלת לדבר. לא רק בשפתו, אלא גם בכל שפה שהיא. הוא אמר לעצמו שהוא איננו אשם בזאת, אך הדבר לא הועיל ביותר. הוא התרגל כל כך שלא לשים לב לגופה, עד אשר יום אחד הוא היה מופתע ביותר לראות שהיא לא רק השמינה במותניה, אלא שנמצאה במצב הריון מתקדם. בארטון פשוט לא לקח בחשבון את הסיכוי לפוריות בין־גזעית. היא החלה להיתקף בהתקפות מחלה תדירות; חיי המין של בארטון פסקו לחלוטין. הוא בילה זמן רב בנסיון לאותת לעבר הקיר שהיה חלון. שום תגובה לא הגיעה.

בארטון נתקף רוגז רב. הוא ידע שלא יהיה מסוגל לטפל במה שעומד לקרות עוד מעט, שאפילו סיוע בלידתו של תינוק נורמלי היתה מעבר לכוחותיו, עם כל הציוד והסטריליות הנדרשת. וכאן לא עמד לרשותו שום דבר, והלידה לא תהיה כלל וכלל נורמלית אלא קשה ביותר.

בארטון קילל והתפלל וידיו התכסו דם, והאשה היתה, לרוע המזל, מסוגלת לחוש בכאב. היא צרחה ובכתה כאילו בגלגלתה נמצא עדיין מוח שלם.

בסופו של דבר, כאשר שום דבר לא יכול היה עוד לעזור לה, הוא ניסה להרוג אותה ללא כאבים, באחת השיטות שלמד בצבא. אך הסרטנים הפעילו נגדו את אחד התכסיסים שלהם: מתקן הכבידה. כאשר התעורר בארטון, קשה היה לו להחליט מה הכאיב לו יותר. האשה נעלמה, ובאורח סופי, והוא האשים את עצמו.

בארטון הפסיק כבר להתייחס לזמן החולף כאשר החדר הביא לו אישה שניה. זאת נראתה דומה יותר לבנות כדור הארץ, מאד צעירה, מיד לאחר הבגרות המינית שלה. כמו האישה הראשונה, גם זו היתה מחוסרת שיניים מצולקת ברקותיה ומחוסרת צפרניים בכל אצבעותיה. בארטון כשל לעבר אחת הפינות והקיא, מבלי שים לב לכך שזאת לא היתה הפינה המתאימה לכך.

ואולם הוא לא יכול היה להתעלם ממנה, שכן האורינטציה המינית שלה היתה חזקה מדי והיא נסתה להתקרב אליו בכל מקרה, בין אם הוא היה ער או ישן. אי אפשר היה לעמוד בפני דבקות שכזאת במטרה. לכן הוא לימד אותה לבצע כל מיני תנוחות שאינן יכולות להוביל להריון ולמשך זמן ארוך למדי נדמה היה לו שהוא שולט במצב. אך ‘יום’ אחד הוא התעורר ומצא שאינו יכול למנוע מהנערה ללכת בדרכי קודמתה; היא הצליחה להוביל אותו לביצוע יחסי מין ‘נורמליים’ בלא לעורר אותו בטרם יהיה זה מאוחר מדי מכדי לעצור בעד הפורקן.

בלא מחשבה, בזעם בלבד, ביצע בארטון תנועה אחת היתה מהירה מכדי שניתן יהיה להגיב עליה. הוא הניף את ידו ושבר את מפרקתה של הנערה. אז היכה בו שדה הכבידה והוא לא הראה כל סימני התנגדות. כל שהיה זקוק לו הוא זמן לבכות את מתיו. אך כשהתעורר לא חש כל יגון – רק ריקנות.

אזי השאירוהו לנפשו במשך זמן מה, עד להתחלת מה שנראה לו כשיעורי לשון. כאשר החלון החל להציג סדרות של סמלים ויזואליים בתוספת הצלילים הראשונים ששמע מאז היותו בחדר זה, הוא הבין מה עולה במחשבתם. הוא חש שהשעה מעט מאוחרת מדי בשביל בלבול המוח הזה. הוא ידע כבר את כל הדברים החשובים. וייתכן ויהיה זה מחוכם מצידו למנוע מהסרטנים את הבנת תהליכיו הנפשיים, הבנה אותה יוכל להסיק מדרכי הלמידה שלו.

בכל פעם שהתחיל שיעור, הוא התיישב כשפניו לקיר השני. הוא היה כבר מיומן בשימוש האוטוסוגסטיה ונסיונות ההתעלמות שלו מן הצלילים הוכתרו בצלחה רבה למדי. הם חזרו וניתקו את המיניות שלו. הוא למד להזות את המיניות בצורה כל כך טובה, עד כי הניתוק כבר לא השפיע עליו; למעשה, לאור העובדה שמוחו היה מסוגל להתנסות בכך הרבה יותר פעמים מאשר גופו, היווה המצב, מבחינות מסוימות, שיפור לגבי העבר. הוא התכנס יותר ויותר בעולמו המנטלי, תוך שהוא חורג ממנו רק לצורך אכילה ועשיית צרכים.

הם הרעו את טעם המזון שלו, דבר שהצריך מאמץ מסויים מצידם. לאחר הלם הטעימה הראשונה, הוא אכל אותו והעמיד פנים שהוא נהנה. כאשר הם הפכו אותו לבלתי אכיל לחלוטין, הוא החליף את הטעם האמיתי בטעם הזייתי ותמה מדוע לא עלה הדבר בדעתו קודם לכן. הם הסריחו את האויר שנשם, אך ללא הועיל, מאותה סיבה, דבר אחד היה ברור לבארטון: אולי לא היה תלמיד מבריק, אך גם הסרטנים לא היו גאונים גדולים. הוא חייב היה להודות בדבר אחד – הם הצליחו למשוך את תשומת ליבו, יותר מאשר חשב.

הם שיחקו בטמפרטורה, בלחץ האויר ובכבידה. בארטון שיחק בחזרה באמצעות היכולת המשתפרת שלו להזיות ולהיפנוט עצמי. הנצחונות היחידים שלהם, הירהר בקדרות, היו בדברים שלא יכולים היו להשיג את שיתוף הפעולה שלו.

הראשון היה הורדת כמות החמצן בחדר; הוא לא יכול היה להלחם בזה, אך הדבר גורם אצלו לאבדן הכרה. השני היה שוקים חשמליים מהרצפה; במאמץ מסוים יכול היה להתעלם מהם, אך עוויתות השרירים גרמו לו לכאבים. והשלישי, שלבוצע פעם אחת בלבד – קרוב לודאי בגלל שאחד הסרטנים יצא מכליו, היה לו לגרום לצוף באויר בחוסר כבידה, ואחר כך להטיח אותו לפתע ברצפה. הדבר גרם לשבירת זרועו הימנית. היד החלימה, כמובן, במהירות, אך לא חזרה לתיקנה. ידו נשארה עקומה מעט, וכואבת.

בארטון תמה מה היה תרגיל כזה גורם ליצור אֶקסוסקֶלֶטוני. הוא קבע לעצמו, לראשונה, תוכנית לאימון גופני על מנת שלא להחמיץ את הסיכוי לברר זאת, אם תהיה לו אי פעם הזדמנות. תוך זמן קצר השתפר כושרו הגופני במידה שהפתיעה אפילו אותו. הוא החליט כי האוכל היה הרבה יותר מזין מאשר טעים.

כאשר הזיותיו של בארטון החלו לצאת משליטתו הוא ניחש שהם החלו להחדיר סמים למזון שלו. הוא ידע בודאות כי דבר כזה עשוי להשמיט את הקרקע מתחתיו. הוא חייב היה לשנות את הטאקטיקה שלו ולכן החל לצפות בשיעורים.

אותם סמים שניתקו את שליטתו במוחו היו חייבים לעוות את תגובותיו וכן את מה שהסרטנים יכולים היו להסיק מהן. לכן כאשר החל, בפעם הבאה, החלון להציג שיעורים, הוא ישב וצפה בהם. כמובן שמדי פעם היה משלב במהלך העניינים הזיות מהזיות שונות, רק בכדי שהדברים ישארו מעניינים.

הוא שם לב לכך שהזיווג הניטרלי של סימנים לצלילים הוחלף בתצוגה שבצעו סרטן או שנים, אשר אחזו בידיהם את הסימנים ובצעו תנועות מסוימות. הוא מצא שהוא מבין חלק גדול מהם כמעט בין רגע; יתכן וחלק מהחומר הקודם חדר לתת הכרתו בלא שחש בכך. מאחר והוא לא רצה ללמוד את שפת הסרטנים, הוא ניסה להתעלם מהמשמעויות שחדרו אינטואיטיבית למוחו. ולאחר שפעמים מספר בוצעה לפניו הדגמה של זיווג כזה, שאותה היה כמעט משוכנע שיש לפרש כמושג ה’ידידות', הוא התרומם על רגליו והשתין במכוון על החלון. פעולתו זו הביאה את השיעור לקיצו המהיר. הסרטנים התיעצו אחד עם השני במשהו שנראה כמו התרגשות; אז פנו שנים מהם לעבר העצבני שבהם, אותו אחד שבארטון ראה בפעם הראשונה שחשפו עצמם בפניו. כך לפחות נדמה היה לבארטון: יתכן שהם היו רבים יותר. אם הייתי סרטן והייתי מחזיק את עצמי בכלוב, אמר בארטון, הייתי מרגיש עצבני גם כן. הוא סילק את המחשבה ממוחו והביט מקרוב במתרחש.

שלושת הסרטנים הלכו והתקרבו אל החלון, העצבני שביניהם באמצע, והשנים האחרים הודפים אותו מאחור. בעצם, הרהר בארטון, האמצעי נראה שונה. לא כמו סרטן; הגוון שונה במקצת, אם כי צורתו הכללית היתה פחות או יותר דומה, עד כמה שיכול היה לראות.

כאשר הסרטן העצבני פנה אליו בדברים, נתקף בארטון בתחושה שהוא כמעט ומכיר אותו. “בארטון! לטובתך, אתה חייב…” פני הסרטן התעוותו לפתע למסכת אימים וקולו הפך חד וצרחני. “לא, לא! מוטב שיהרגו אותו קודם! פעם הייתי…” והחלון חזר להיות קיר אפור.

הקול דיבר אנגלית. איכות הצליל היתה מעוותת מאוד, אך הוא נשמע לו מוכר מעט, והרי למיטב ידיעתו של בארטון הוא לא קיים מעולם שיחה עם מישהו מבין הסרטנים. עם זאת חש שהוא חייב להיזכר במשהו.

ואז הריח בארטון ניחוחות חדשים באויר, וניחש שהם מחדירים לו סמי הזייה על מנת לשלוט במחשבתו. הלואי שבטעות יהרגו אותי קודם, ממזרים קשי־קליפה שכמותם, הרהר בטרם איבד את הכרתו.

הבעיה היתה שכל חומר כימי במזונו ובאויר שנשם, ואשר שימש לצורך שבירת כוח הרצון של בארון, פגע גם בכוח הריכוז שלו. שני הדברים קשורים זה בזה בקשר בל־יינתק, הרהר בארטון, אשר עד עתה לא טרח להקדיש תשומת־לב לדברים רבים. למשל, הוא לא הקדיש זמן לבעיה מדוע דווקא הוא חשוב כל כך בעיני הסרטנים, מתוך חמישים האנשים שראה באותו כלוב, לפני שנתיים או אולי עשר שנים. לא עלתה בדעתו האפשרות שיתכן שהסרטנים, בטיפשותם ובחוסר יעילותם, הרגו את רוב האחרים במהלך ניסוייהם המגושמים והחלו לגלות סימני דאגה. זה נראה סביר למדי. מוח שונה משלו, חשב בארטון, היה בוודאי עט על ההזדמנות ומקווה להשתמש באפשרות הזו ככלי למשא ומתן. מוחו של בארטון היה נעול על דמותה של אשה מעוותת, חסרת מוח, שמתה ביסורים איומים. מוחו לא התמקד דווקא על אפשרות הנקמה; הוא הרהר אודות השמדה מלאה… משהו כמו עבד רומי אשר הקבּעון שלו הוא להרוג את כל הקיסרים. הרעיון שעשע אותו במידה מסוימת, לא רבה. הוא תהה בינו לבינו מה ארע לאותו בחור שקט שהוא היה פעם, והגיע למסקנה שהוא מת יחד עם אותה אישה טילארית.

אלא שעתה נראה היה שגילה את הסיכוי היחיד להמלטות. הוא חישב זאת לפרטי־פרטים; ההגיון שביסודו היה ללא רבב. הבעיה היחידה היתה שהוא לא היה משוכנע אם יוחל לבצע זאת.

ואז, למשך זמן מה, השתעשע בארטון בקדרות בלימודי הלשון שלו, שעשוע שמוריו לעתיד לא יכולים היו לזהות אותו. יום אחד היה מפגין סימני הבנה כלפי סמל אחד, למחרת חוסר הבנה מושלם, מבוכה ביום השלישי, וכדומה. הוא העמיד פנים כי הידע של היום הינו חוסר־ההבנה של מחר – הרעיון היה להביא את הסרטנים לאותה רמה של טרוף, אליה הוא חשב שהם מביאים אותו.

את העצבני לא ראה יותר בחלון. זה היה צפוי.

בזמן ההפסקות שבין השיעורים, התקדם בארטון ככל יכולתו במסלולי ההיפנוט העצמי. עתה, כאשר ‘שיתף פעולה’ עם מוריו בשיעורי הלשון, הוצאו הסמים מן המזון והאויר שנשם. ייתכן שאין סיכוי אחר, והסיכוי הזה אינו שווה את המאמץ, אך מה עוד יכול היה לעשות?

כאשר היצורים שבחלון עָיפוּ מחוסר ההתקדמות שלו וחזרו להטרידו במכות־הלם מן הרצפה, ידע בארטון שהגיעה העת לנסות. במשך השיעור האחרון הגיב בהבנה מלאה. כאשר החלון חזר להיות קיר אפור, התכרבל במרכז הרצפה, הרחק מאזור ההזנה ומאזור ה’שרותים', והחל לשאוף, מנטלית, למצב הקרוב ביותר למצב של מוות, ממנו עוד ניתן לשוב, ואולי אף יותר מזה. בנוסף לשימוש בהעמדת פנים, בהיפנוזה עצמית ובהזיות, הוא השתמש במידה רבה של שאיפה אמיתית למות, מידה גדולה יותר מזו שהיה מעז להשתמש בה, לו באמת עוד היה איכפת לו ממשהו. הוא ידע מה הוא עומד לעשות, אך הדבר לא הפחיד אותו. הרצפה לא התירה לאורגניזם חי לפעפע דרכה; אי לכך הוא חייב היה להביא את עצמו לידי משהו השקול למוות. זה היה הדבר שעלה בדעתו, ושעליו הימר. לבארטון לא היה שום סיכוי אחר, שום סיכוי.

תחושת הפעפוע מבעד לרצפה היתה מטרידה מעל ומעבר למה שהעלה בדמיונו הפרוע ביותר; הוא לא ציפה שיוכל בכלל לחוש במשהו, אך כוח רצונו עמד במבחן; ליבו לא פעם אפילו פעימה אחת.

הנפילה הפתאומית והפגיעה ברצפה זעזעו אותו. מבעד לעיניו העצומות־כמעט, ראה שהוא נמצא על רצפת מסדרון. לפחות עמד לו מזלו הטוב והוא לא פגע בצנרת או משהו דומה. רק סרטן אחד נמצא בטווח הראייה. הוא התקרב, התכופף ושלח ידו…

תוך שתי נשימות עמוקות, חזר בארטון לחיים. הוא זכה לחבורה ושריטה עמוקה על לחיו בטרם הצליח להוכיח את התאוריה שלו שגפיהם של יצורים אקסוסקֶלֶטונים מתפצפצים בקלילות עם הפעלת לחץ נכון. כאשר הסרטן החל להשמיע את הקולות האופיינים לו, בעט בארטון באחורי גולגלתו, הידק אותה לרצפה ורמס אותה שוב ושוב בעקב רגלו היחפה, עד שהתרסקה.

בנקודה זאת היה עליו לעצור ולבדוק את המצב. הפלירט שלו עם המוות הותיר אותו תשוש ומזועזע. ראייתו היתה בלתי סדירה ומטושטשת, והוא המתין עד שתחזור לתיקנה. אחר כך הפשיט את הסרטן מגלימתו והעיף בו מבט בוחן. זה לא היה כל כך מרשים, החליט.

בארטון לא התעכב הרבה על־מנת לראות כל מה שניתן לראות; ההחלטה מה לעשות מכאן ואילך היא שגזלה זמן, אם כי לא יותר מדי. הוא חיטט בתוך הגלימה ומצא כלי חיתוך קטן. הוא קילף חלק גדול מן השריון שבחזית גולגלתו של היצור, השתין לתוך השריון על מנת לשטוף אותו מכתמי הדם החומים שנמצאו בו, וניגב אותו באמצעות זנב הגלימה. אחר כך חבש אותו לראשו. נקבי העיניים לא תאמו לצרכיו ולכן הסיר אותו והרחיב אותם מעט. הוא לא הביט במה שנותר על הרצפה. עדיין לא.

כל חושיו הורו לו לחבוש את הגלימה וה’קסדה' ולהסתלק משם, אך בארטון ידע שהוא זקוק לדבר־מה נוסף. לא היה לו כלי נשק כלשהו, למעט יכולתו לפצפץ גפיים אקסוסקלטוניות, דבר שלא נראה לו מספיק דיו. לכן התגבר על הקבס שאחז בו ופרק את הסרטן לגורמים ביסודיות רבה למדי. הוא אפילו לא הקיא. מתוך אבריו של הסרטן שלף ‘עצם’ שצורתה הכללית היתה דומה באופן מפתיע לחרב.

בארטון החליט כי זמנו אוזל והולך. המסדרון הצר לא הותיר בידו שום אפשרות להסתיר את היצור המפורק; לבן הותיר אותו במקום בו היה שרוע. הוא בחר את הכיוון שלו בצורה פשוטה ביותר – הדרך בה יכול היה ללכת בלי לדרוך יותר מדי בדמו של היצור. את ה’חרב' ומכשיר החיתוך החביא מתחת לכנפי גלימתו.

כאשר פגש בארטון זוג סרטנים חיים פנים־אל־פנים באחד המסדרונות, תקפה אותו בהלה נוראה. לא היה לו כל מושג אודות הצפוי לו. הוא ידע שאין אדם המסוגל להדוף התקפת אויב הנערכת בשטחו־שלו, ולכן העמיד פנים שהוא סרטן אשר אינו מעוניין בשום מגע עם הפוסעים מולו – והדבר הצליח. לאחר מפגש זה פשוט המשיך ללכת, וקיווה שאיש לא יקָּרה עוד בדרכו. ואכן, הוא לא פגש בשום נפש חיה.

לאחר זמן־מה נעצר בארטון על פני משטח ממנו יכול היה לראות את השמיים. עתה נוכח לדעת שבמשך כל אותו הזמן הוא נמצא מתחת לפני הקרקע. הוא המשיך לצעוד תוך שהוא מנסה כמיטב יכולתו להתעלם מהשעה הארוכה שחלפה מאז אכל או שתה לאחרונה.

השמיים היו נפלאים, אך ליבו של בארטון היה גס בהם. היו שם כוכבים בצהרי היום, למשל, אלא שבארטון בקושי העיף עין לעברם. הוא היה זקוק למקום מנוחה. הוא מצא סבך שיחים מוזרים־למראה, וזחל לתוכו, רעב, צמא ורועד מקור.

הסרטן שגילה את בארטון ודקר בצלעותיו במקלו על מנת להעיר אותו, היה סרטן חסר מזל. חרבו של בארטון היתה סבוכה בקפלי גלימתו; לכן נאלץ לפצח את ראשו באבן שנתגלגלה לידיו. ואז, כאשר הרעב והחולשה גברו על כל מעצוריו האחרים, הוא אכל את הבשר הרך שבזרועו של היצור. טעמו היה במידה מסוימת לבשר דג, וזה היה האוכל הטעים ביותר שבא לפיו מאז נכלא. הוא החליט שהמקום מתחיל פתאום להיות לטעמו, אם ניתן לקרוא לזה כך. כמו כן החליט שהוא יכול להטיל מורא אפילו על עצמו. בארטון החל להאמין שהוא בלתי מנוצח, וכאשר לא פגש שום סרטן אחר, החל להשתכנע בכך. הוא הדחיק כל מחשבה אודות מצבו הגופני החלש ופגיעותו הרבה. הוא הסכין לקיום ההזיות כחלק כמעט בלתי נפרד מן המציאות האובייקטיבית שלו. מצב שנמשך כבר זמן רב. היה איזה עניין עם אישה…

תוך כדי לעיסת שארית בשר זרועו של הסרטן, הגיע בארטון לפאת שדה גדול, זרוע כלי־רכב מוזרים־למראה, בעלי ברק מתכתי עמום. חלקם התחתון של מכונות אלה התקמר כלפי מעלה; הטבעת שהקיפה את חלקו התחתון היתה גבוהה במספר סנטימטרים מהגובה אליו יכול היה להגיע בקפיצה, והוא גם לא מצא שום זיז שיכול היה להאחז בו. הוא צעד סביב הכלי מחפש אחר פתח, אך ללא הועיל. לכל הרוחות, חייבת להיות אפשרות להיכנס לדבר הזה! הוא ניצב לרגע תוהה, ואחר כך החל בסיבוב שני, איטי יותר, סורק את פני הכלי שמעליו סנטימטר אחר סנטימטר.

מעל ראשו, מאחורי הכלי ומחוץ לטווח ראייתו, בקע קול מנגנון כלשהו בפעולה. הוא שלף בזהירות מבין קפלי בגדיו את ‘חרבו’, התקדם מעט, וראה משטח עגול היורד לאיטו מתוך פתח עגול באמצע הדרך שבין הטבעת לביו מרכז הכיפה הקמורה. הוא שינה את מקום עמידתו על מנת להימצא מאחורי המשטח כאשר זה ייגע בקרקע; והמתין. ידו האוחזת בחרב נטפה זיעה; הוא מחה אותה בגלימתו.

כאשר שמע הדי צעדים מעל ראשו, הציץ בארטון בזהירות כלפי מעלה. סרטן לבוש גלימה נמצא בדרכו כלפי מטה.

בארטון המתין לראות אם אחרים יבואו בעקבותיו, או אם סרטן זה יפנה ראשו לאחור וישוחח עם מישהו בתוך הכלי. אך שום דבר מעין זה לא אירע; הסרטן היה שם לבדו.

לאחר שירד מן המשטח, החל זה לחזור ולעלות לאיטו. בארטון צעד שלושה צעדים קדימה, הניף את חרבו והיכה בכל כוחו בצד ראשו של היצור. הוא נפל, אך לא למשך זמן רב; בזריזות מפתיעה חזר והזדקף מול פני בארטון. בארטון אחז בקצה החרב בשתי ידיו והיכה בחודה בעצמה רבה בפלג גופו המרכזי של הסרטן שמולו. החרב נהדפה לצדדים, אך היצור נפל, כשהוא אוחז את החלק הפגוע בידיו ונשימות כבדות בוקעות מחזהו. בארטון, שגם נשימתו היתה קצרה, זנח את החרב, פנה לאחור, קפץ ואחז בקצה המשטח והתרומם.

הפתח הצטמצם לכדי סנטימטרים ספורים בלבד; במוחו חלפה כברק המחשבה כי הוא עלול לאבד כמה מאצבעותיו. אך משקל גופו גרם למשטח לחזור ולשקוע. הוא לא המתין עוד; משראה שהדרך פנויה, מיהר לטפס מעלה בכל המהירות שהצליח לגייס.

למעלה היתה דלת. בארטון לחץ על הידית והדף את הדלת פנימה, תוך שהוא מצטער על שנאלץ להשאיר את חרבו מאחור. אלא שבפנים מצא רק מסדרון ריק. הוא העיף מבט כלפי מטה ומצא את הסרטן מתאמץ, ללא הצלחה, לשוב ולהתרומם, ולכן לא המתין לראות במו עיניו כיצד המשטח מתרומם עד לסוף מסלולו. הוא מצא דרך לסגור את הדלת מבפנים ובכך הסתפק.

הוא ראה המוני דלתות שמאחוריהן, קרוב לוודאי, נמצאו תאים רבים. בארטון התעלם מהן והמשיך לצעוד במסדרון הראשי. זמן מה אחר כך, בחדר אטום וחסר חלונות, שגם את דלתו נעל מבפנים, הוא ניצב לפני לוח פיקוד, תמה למראה עיניו.

לבטח קיימת דרך לגלות את דרכי הפעלתו, חשב, מבלי שיהיה לו מושג על אותה דרך. בתור התחלה, לחץ על ידית בולטת שנעה בחופשיות לכל הכיוונים, אך ללא כל השפעה ניכרת לעין. ידית אחרת נעה אך ורק מעלה ומטה, אך גם היא לא גרמה לשום תוצאה. הוא פנה אחר כך לעבר מלבן רחב, בתוכו היו קבועים עשרות לחצנים, ובמרכזם לחצן אחד, גדול מהאחרים, בצבע כתום. הוא התחיל ללחוץ על הלחצנים, אחד אחד, משמאל למעלה וימינה, למשך שברירית שניה, על מנת לגלות אם יוכל למצוא פתרון לבעייה של הפעלת הרכב, וזאת מבלי שיגרום לעצמו לההרג.

מאום לא קרה. או.קיי, אמר בארטון. הידית המסתובבת היא לבטח ההגה והידית השניה היא בוודאי משהו מקביל לדוושת הגאז, או שכבר נהרגתי ועדיין איני יודע על כך. והלחצנים האחרים משמשים למטרות משניות. לכן הממזר הכתום שבאמצע, הוא הוא המפתח לכל המשחק.

הוא וידא שכל הלחצנים היו במצבם הקודם וכי שתי הידיות עמדו במצב ניטרלי, עד כמה שיכול היה לשפוט, ולחץ על הלחצן הכתום. קול המהום כבד נשמע על סביבותיו ולאחריו קול צווחה גבוה ממקום אחר. בלי להסס, עזב בארטון את לוח הפיקוד ורץ לחפש את מקור הקול.

המקור היה סרטן קטן יחסית, בערך שלושה רבעים מהגודל הממוצע. בארטון תפס אותו מנסה לפתוח את הדלת החוצה. כל עצבי גופו זעקו אליו להרוג אותו, אך משום מה, גם במצב זה, עדיין היה בליבו רגישות מסוימת ליצורים קטנים – וכנראה צעירים, ולכן ניסה להשתלט על הדחף. אך דווקא נסיון זה גרם לכך שהמאבק שניהל נגד היצור היה אלים למדי ובמהלכו שבר את אחת מזרועותיו.

הוא גרר אותו חזר לחדר הפיקוד והשתמש בגלימתו על מנת לקשרו למושב. היצור עדיין צרח.

קול הצרחה החד לא סייע לבארטון בנסיונותיו להתרכז. ראייתו חזרה והבהבה, כמו מכשיר טלויזיה בלתי מכוון. בין צרחה לצרחה הצטלצלו באוזניו צלילים מהדהדים וקול בתוך מוחו אמר לו: “היכנע, בארטון. אתה אבוד.” כאשר לוח הפיקוד החל להפוך לקיר אפור. הדף מעל פניו את גלי הפאניקה שאיימו להציפו ונפנה לטפל ביצור הצרחני בדרך היחידה שעמדה לרשותו.

הוא שכנע אותו לחדול מצרחותיו ואחר כך מהתייפחויותיו, בכך שחבט בו בכל כוחו בכדי להכאיב לו. לשם כך נעזר בגרונו; הוא ליוה כל מכה בצעקה רמה. בשל כך נתקף בצמא איום. כלי־הרכב המשיך עדיין להמהם. בארטון ניסה ללחוץ על שתי הידיות, אך ללא הועיל. אין ברירה, יש לחזור למלבן הלחצנים.

הלחצנים הראשונים, עליהם לחץ למשך זמן קצרצר, לא גרמו לשום תוצאה מרהיבת־עין. הלחצן הימני בשורה העליונה גרם לרכב להתרומם בעדינות. הוא לחץ עליו בכל כוחו ונוכח לדעת שהרכב הוא ללא כל ספק כלי טייס, אם לא חללית. הוא ניסה את שתי הידיות ונוכח לדעת שהן אכן גורמות לתחושת האצה ופניה, כפי שבאמת ציפה. הדרך הטובה ביותר להימנע מלהיתקל בחפצים שבדרך, על עוד הוא עדיין לומד את המערכת, היתה להמריא היישר כלפי מעלה. וכך עשה.

הבעיה היחידה שנותרה היתה אי יכולתו לצפות על סביבותיו. גם הסרטן הקטן החל להתייפח שוב, ולרוע מזלו של בארטון הוא לא הצליח לפנות אחת מידיו על מנת להכות בו. בארטון מצא את עצמו ניצב לפתע תחת כיפת זהב גדולה וצלילי אורגן מהדהדים־מתנחשלים בחלל. הוא טלטל את ראשו; זה לא הזמן הנכון להשתעשע בהזיות, אפילו אם הן נעימות. קשה היה לו להשתחרר. הוא השקיע זמן רב בפיתוח מפלט מנטלי זה מכלובם של הדאמו, וייללותיו של היצור הקטן פגמו קשות בתהליכי חשיבתו הרגילים.

אך הוא הצליח להשתלט על המצב; ובמקום לחבוט בסרטן הקטן על מנת להשתיקו הוא נשם נשימה עמוקה, אחז במסעד מושבו, והלם בשניהם באמצעות תאוצה חזקה על ידי נסיקה אנכית. אחר כך חזר לבדוק בצורה שיטתית את שורות הלחצנים.

זמן רב נדרש על מנת לגלות את הלחצן שהעניק לו אפשרות לצפות החוצה וזמן רב עוד יותר, על מנת לגלות את הלחצנים שוויסתו את ההגדלה והמיקוד. אז גילה כי, ככלות הכל, כלי הרכב עליו השתלט לא היה חללית.

זה לא היה יותר ממין מכונית־אויר ארורה. בסביבתו נמצאו כמה וכמה כלים נוספים כאלה, נוסעים בעקבותיו. בארטון לא נבהל כלל, אך בכל זאת ניסה להתחמק מהם. הוא לא הצליח; הם ממש דבקו אליו. לאחר שמוחו נרגע מעט, הצליח להבחין בעובדה שכלי טייס אלה לא היו מסוגלים להתקרב זה אל זה יתר על המידה; כאילו כרית בלתי נראית לעין הפרידה ביניהם. הפיסיקאי־לשעבר שבו ניסה לתהות על השיטות שבהן ניתן להשיג אפקט כזה; אך אז השתלט על מוחו בארטון החיה־הנמלטת־על־נפשה, והוא התרכז באפשרויות הבריחה. הוא ניסה לדבר עם הסרטן, אך הלז לא ענה, שכן למד כי כל קול שישמיע יגרום לבארטון לחבוט בו. אך הוא בכל זאת אזר אומץ לאמור ברכות, “וואני.” בארטון קיבל זאת ברוח טובה; הוא חייך, ולא חבט בו. חילופי העוויות אלה עשויים היו להתפתח לכדי דיאלוג ראשון בין בארטון לדאמו כלשהו, אילו מצא פנאי מספיק לכך, אלא שזה, כמובן, לא עמד לרשותו.

בארטון חזר לבחון מה גורמות לחיצות על הלחצנים. הוא עבד עליהם אחד לאחד, כך שבמוקדם או במאוחר היה עליו להיתקל בלחצן המפעיל את מערכת הקשר, שבאמצעותה, כך נראה היה, ניסה הצד השני זה זמן מה לקרוא לו, ולשווא. היה זה הלחצן השלישי מימין בשורה הרביעית מלמטה.

הסרטן הגדול שבקדמת המסך שלפניו פרץ בתנועות נרגשות ובצרחות רמות. כך יכול היה בארטון להסיק שהתקשורת היתה דו סיטרית. הסרטן הקטן שלידו הגיב גם הוא בצרחה. הכל התנהל במהירות רבה מדי מכדי שיוכל לעקוב אחרי חילופי הדברים, אך לבסוף עלה בדעתו שהם מעבירים ביניהם מידע שאותו איננו מסוגל להבין.

הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתיר להם לשוחח ‘מעל ראשו’. בצורה זו יסיים את דרכו חזרה לכלוב. בארטון ייצב את עצמו באחד הקירות, על מנת שלא להזיז בטעות את הידיות והיכה בסרטן הקטן בכל כוחו. הוא הרגיש כאילו סטר לסלע; הוא קיווה שלא שבר את היד. היצור התקפל והתכווץ; נוזל חום טפטף בתוך אחד מנקבי נחיריו ומזוויות פיו. בארטון חש בחרטה. אך רק לרגע קט; לא היה לו זמן לכך.

הסרטן הגדול שעל המסך חזר בינתיים לקשקש במהירות; בארטון לא הבין אותו. הוא הניד בראשו בחוסר סבלנות, הוא ידע שהיתה זאת אשמתו שלו, שכן סירב לשתף פעולה עם הנסיונות ללמדו את השפה, אך הוא סירב להודות בכך. “אם אתה רוצה לדבר איתי, ממזר מסורטן שכמוך, אתה תדבר איתי בשפה שלי!” צעק. “דבר אנגלית, או לך לעזאזל!!!” הוא חזר כל כך בכמה וריאציות, תוך שהוא ממשיך לשמור על כיוון נסיעתו ולהדוף את נסיונות מלוויו לכוונו לכיוון הנוח להם. כלי הטייס האחרים ניסו להדוף אותו, באמצעות הכריות שלהם, לכיוון מסוים אחד, אך מספרם לא היה מספיק על מנת לבצע זאת. בארטון חש בעקשנות רבה האופפת את מוחו והוא נלחם בהם בחרוק שיניים, כך שבמשך פרק הזמן הבא חגו להם כחצי תריסר כלי טייס ללא מטרה, עד ההתפתחות הבאה. מן המסך בקע שמו.

“בארטון!” אמר המסך. “זה שיבן. אתה חייב להקשיב לי!” על המסך נמצא אותו יצור שבארטון כינהו ‘הסרטן העצבני’, אותו סרטן שנראה שונה מן האחרים. זה נשמע דומה לקול שהכיר, ועתה נזכר בדוקטור סיבן. אך מדוע נשמע קולו של סיבן כקולו של שיכור?

בארטון התעלם מן המבטא המוזר וניסה להתרכז במסר.

“דוקטור סיבן? אני לא מאמין לזה. הורד את הגלימה המחורבנת הזאת ותן לי לראות אותך.” עצם השיחה עם מישהו השרתה עליו תחושה מוזרה.

כאשר הידיים אחזו בגלימה והסירו אותה, הדהד במוחו של בארטון קולה של רוח רפאים, קולו של דוקטור סיבן. “הם תופסים אנשים והופכים אותם לדאמו.”

וזה, לכל הרוחות, היה בדיוק מה שהם עשו. בלא השיער, האזנים, האף והגבות, עם השפתיים המצולקות המכסות חניכיים חסרו שיניים וגדם לשון קצר, היצור שעל המסך לא נראה דומה במיוחד לסיבן, פרט לעצמות הלחיים והסנטר. אך הגולגולת והצוואר היו אנושיים. העפעפיים נראו מוזרות; בארטון ניחש שהסרטנים קיצרו אותן במקצת, על מנת להפטר מן הריסים. ומירכתי מוחו טיפס הזכרון הנשכח, שאי אפשר לבטא ס או ז בלא שהלשון תיגע בשיניים או בחניכיים הקדמיות; אחרת הצליל נשמע ש/או/ז. הוא ניסה להתנער מן ההלם שתקף אותו.

לא שהיצור על גבי המסך היה כה מבעית כשלעצמו. כל הסרטנים היו מבעיתים באותה מידה. הקבס התעורר בו מחמת הידיעה אודות טיבו של יצור זה, בטרם טיפלו בו הדאמו. לבארטון נדמה היה שהוא כבר שונא את הדאמו; התברר לו, שרק עתה התחיל בכך.

“בסדר, זה אתה, נדמה לי,” אמר. “אני מקשיב. קדימה.”

בירכתי מוחו נרשמה העובדה שידיו של סיבן היו בנות שלוש אצבעות וחסרות צפרניים. הוא היה מוכן להתערב עם עצמו, על כמה סרטנים מתים, איך נראות הרגליים שלו. הוא טלטל את ראשו והאזין.

“בארטון, אתה חייב לחז’ור. הדאמו הצ’עיר שאתה מחז’יק, הוא בנו של מנהל תחנת המחקר הז’את. כבה את המגן שלך; זה הלחצ’ן השלישי משמאל בשורה השלישית מלמטה בלוח הפיקוד שלפניך. המנהל מציע לך ז’כויות אז’רח דאמו מלאות.”

בארטון גיחך. לפעמים יש לך מזל ואתה מקבל קלף טוב. “נו, נו, מה אתה אומר?” בלא להמתין לתשובה, שכן לא נזקק לה, המשיך, “תעזוב את מה שהמנהל רוצה. שכח מה שהמנהל מציע. אם המנהל רוצה את הילד הגידם שלו בחזרה בריא ופחות או יותר שלם, מה שבאמת חשוב זה מה שאני רוצה. בתור התחלה, אני לא רוצה את המלווים שלי מסביב. סלק מהר את כלבי־השמירה האלה. לא אדבר עוד עד שלא תעשה זאת. אני מחכה.” לכל הרוחות. זה היה לא רע בכלל, להיות מסוגל לענות למישהו בחזרה, לשם שינוי, להיות בעל השפעה אישית כלשהי, ולו מצומצמת. הוא המתין, לאו דווקא בחוסר סבלנות.

זמן קצר אחר כך התקבצו כלי הטיס שסביבו בצידו הימני ואחר כך הסתלקו. הסרטן העצבני שהיה פעם דר' סיבן, חזר למסך. הפעם היה זה בארטון שפתח.

“עכשיו אני רוצה מידע. הרבה מידע. כמה זמן אני יכול עוד לטוס בעפיפון הזה? ושמע, סיבן, או מה שאתה עכשיו – תגיד להם שלא ינסו לעשות לי איזה תרגיל. כי אם מישהו יתחיל להתחכם, אף אחד לא יוכל למנוע ממני להשתמש בכדור־פורח הזה בשביל להתאבד. הם יודעים טוב מאד, שכבר הרבה זמן אני מנסה לעשות את זה. ויחד איתי ילך גם הילדון של המנהל. תופס?”

סיבן הניד בראשו ודשדש חזרה לעבר המנהל על מנת להחליף איתו צווחות קצרות. אולי אתה מלך הסרטנים, הרהר בארטון, אבל אתה לא יותר מסתם סרדין גדול! סיבן חזר לעמוד פנים אל פנים מול בארטון. “דלק לטישה לא יהיה בעיה בשבילך,” אמר. “אבל הרעב והצ’מא – כן, אין לך אוכל או מים, בארטון. אתה חייב לחז’ור. אני אשביר לך איך. בשדר?”

בארטון הביט בסרטן הקטן והרדום שמאחוריו ונחר בבוז. אף לאחר כל אותן השנים שחלפו, היצורים האלה לא הצליחו עדיין להבין איזה טיפוס עמד בפניהם, לאיזו חיה רעה הפכו אותו.

למשל, הם עדיין ניסו לשקר. בחיטוט מתחת למושבו הוא גילה מיכל שהכיל נוזל. בערך שלושה ליטר וכמעט מלא. הריח שנדף ממנו יכול היה להיות ריחו של שתן סרטנים, ואולי זה באמת מה שהנוזל היה, אך קרוב לודאי שהוא לא היה קטלני. אבל אין טעם שיגלה להם כל מה שהוא יודע, הרהר בארטון.

“איפה אתה סיבן? לא המיקום, אלא איזה מין מקום?”

“במשרד המנהל, בתחנת המחקר. הוא משמש גם כתחנת פיקוח לשדה התעופה לחלליות שלידו. אתה יכול להגיע לכאן בקלות. לחצ’ן האיתור, השמאלי בשורה השלישית, יתביית על הקרן שלנו.”

“יש שם חלליות עכשיו?”

“כן. כמה. מכל מיני גדלים.”

בארטון אמר לעצמו להיות מאד־מאד זהיר. “האם המנהל היה אי פעם בכדור הארץ?”

“הו, כן,” השיב סיבן “הוא היה האחראי על המשלחת שתפסה אותנו. אבל ז’ו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה משהו מכדור הארץ'. הם עשו כמה טעויות.”

“מה החללית הקטנה ביותר להביא אותי מכאן לכדור הארץ? כמה אנשים צריך לצורך הפעלת חללית כזאת? תגיד להם לא לשקר!”

“אין שום שיבה לשקר,” אמר סיבן בקול רגוע. “יש כאן חללית לשמונה אנשים; היא יכולה לנשוע פעמיים מכאן ועד כדור הארץ'; צ’ריך אדם אחד בשביל להפעיל אותה. אבל אתה לא צ’ריך לחז’ור לכדור הארץ', בארטון. אתה צ’ריך לחז’ור לכאן ולהפוך לאז’רח של הדאמו.”

בארטון השמיע קול נהימה נמוך, כמעט בלתי נשמע לאוזן. “אנחנו עוד נראה,” אמר. “תוריד את הגלימה הזאת, סיבן.”

“מה? מה?”

“פשוט ככה.”

הוא ניחש נכונה, הרהר בארטון ביגיעה. הוא העיף מבט לעבר הרגליים, מבט ארוך מספיק על מנת להבחין שהאצבעות נגדעו. סילוק שיער הגוף, הפטמות והטבור, לא היווּ לגביו כל הפתעה.

סיבן השגיח לבטח במבטו של בארטון. “אתה לא מבין,” אמר סיבן. “הם לא ידעו. אמרתי לך, ז’ו היתה הפעם הראשונה שהם נישו בני־אדם. עד אז – רק גז’עים אחרים. הם לא ידעו.”

“בטח שלא,” אמר בארטון.

“כבר לא כל כך אכפת לי,” אמר סיבן בחיפזון. “באמת שלא. והם כבר לא עושים את ז’ה יותר. הם למדו לקח, בארטון. גם מהתצ’פיות שלהם עליך. היום הם עושים את זה אחרת. יש כאן אחד כז’ה, אני אראה לך.”

“אחר כך!” התפרץ בארטון. לא היה לו שום חשק לראות במשך הרגעים הבאים שום דוגמה למומחיותם הרפואית של הדאמו; הוא היה מזועזע גם כך. “תגיד לי רק דבר אחד. למה הם עושים את זה?”

“קשה לנו להבין את ז’ה. הדאמו הם גז’ע עתיק. מאד עתיק, ובמשך הרבה שנים הם לא הכירו שום גז’ע אינטליגנטי אחר. הם מאמינים בכל ליבם שהם הגז’ע המפותח היחיד. שכל האחרים הם רק חיות.”

“ועד עכשיו הם עוד לא הצליחו ללמוד שהם טועים? ומה זה שייך ל… למה שעשו לך?”

“כשהם נתקלו לראשונה בגז’ע אחר, שנחשב בעיניהם לחיות, ושלמד את שפת הדאמו, היו המומים. הם לא יכלו לעכל את העובדה שיש גז’עים מפותחים אחרים חוץ מהדאמו. ולכן הם – ז’ה רק ניחוש, אתה מבין, אבל ניחוש די טוב, לדעתי – אז' כשהם פוגשים חיות שלומדות את שפת הדאמו, הם הופכים אותן לדאמו, כמיטב יכולתם. כמו שעשו לי ולאחרים. הם עשו הרבה טעויות; רבים מתו. לי היה מז’ל.” לדעת בארטון ניתן היה להתווכח על זה. הוא לא טרח לומר זאת. הוא היה נתון עדיין, רובו ככולו, בעיכול הדברים ששמע זה עתה, עד אשר קולו של סיבן החרידו מרבצו והזכיר לו שעל סדר יומו עומדים עדיין דברים רבים לביצוע מהיר. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לסטות מן הנושא העיקרי.

“בארטון!” פתח סיבן. "אתה מוכרח – "

“אחר כך! סיבן, תביא את המנהל שלך לכאן ותרגם לנו. אני ממהר; מסור לו בשמי שאף אחד מכם לא ינסה לשחק איתי, קדימה!”

בארטון הבהיר להם בדיוק מה רצונו. בתחילה הם לא האמינו לו ובארטון תיאר לעצמו שהם צוחקים, לו רק ידעו כיצד לצחוק. אך הוא התעקש, ביודעו שבידו נמצא ה’אָס'.

“בארטון,” אמר סיבן “אתה מדבר לקירות. המנהל לא יתן לך חללית לחז’ור לכדור הארץ'. אף אחד לא יכול לתת לדאמו הוראות.”

“המנהל רוצה את הילד שלו חזרה חי, או לא?”

“רוצ’ה. כן,” אמר סיבן, “אבל לא במחיר שאתה מצ’יע. הרבה דאמו מתו לפני כן, ועוד ימותו.” בהחלט, הרהר בארטון. “אם תחז’יר את הילד בשלום, תקנה את חייך ואת האז’רחות של הדאמו. לא יותר. לא הייתי רוצ’ה לשפר לך מה יקרה אם יתפשו אותך חי והילד ימות. היה הגיוני, בארטון. הם אפילו מתפעלים ממך. אבל עכשיו תגמור עם ז’ה. אתה מוכרח לבוא לכאן ולקבל את תנאי הדאמו.”

אתה מוכן להתערב הרהר בארטון; אך בקול רם אמר:

“תגיד לי עוד דבר, סיבן. האם הדאמו יכולים לחזור ולגדל גפיים שנכרתו להם, כמו הסרטנים על כדור הארץ?”

“לא,” אמר סיבן. “למה אתה שואל?”

“סתם סקרנות.” בארטון השתתק לרגע, מנתח את הנתונים.

“סיבן, תגיד למנהל שאני מאד רעב.” על פני המסך התנהלה התיעצות עמומה.

“המנהל אומר שתבוא לכאן ויתנו לך אוכל,” הודיע סיבן.

בארטון גיחך.

“אני לא מוכרח,” אמר ברכות. “תנו לי לספר לכם על הארוחה האחרונה שלי.”

הוא סיפר להם, והחלק המצחיק היה שנראה כאילו סיבן היה לא פחות מזועזע מהמנהל. בארטון הניח להם להתרגל לרעיון בטרם השליך את הפצצה.

“אוקיי, סיבן, תקשיב מה יהיה. סַפֵר למנהל, ובצורה ברורה. או שאני מקבל חללית לחזור בה הביתה, עם כל ההוראות הדרושות, ומיד, או שאני אוכל עכשיו ארוחת צהריים.” הוא חשב רגע. “בהתחשב במצב העניינים, אני לא מרגיש כרגע תאוות סאדיזם מיוחדת במינה. אז קודם כל אני אוכל את הזרוע שכבר שברתי. אני אכבה את המסך, כך שהמנהל לא יהיה חייב להסתכל.”

בארטון לא תיאר לעצמו שהסרטנים מסוגלים להרים את קולם בעוצמה גבוהה, כזו של המנהל עתה. בסופו של דבר הצליח סיבן להרגיעו. נראה היה שבארטון הצליח להבהיר את עצמו הבהר היטב; הוא הבטיח לעצמו חללית גדולה ויפה.

“אוקיי, סיבן,” אמר בארטון. “אני מבין שאני צריך להיצמד לקרן שלך.” סיבן הניד בראשו. “עכשיו שמע מה עומד להתרחש,” המשיך. “אתה והמנהל תלכו לחללית – לחללית שלי. כל השאר שישמרו מרחק. אם מישהו ינסה איזה תעלול של הרגע האחרון, אני מנתק את כרית ההגנה ומתנגש בכם. תפסת? יש לך שאלות?”

היו כמה שאלות, אך בארטון פשוט השיב על כולן בשלילה, בלי לטרוח להקשיב יתר על המידה. הוא ידע מה הוא רוצה. לא היה טעם להיגרר לוויכוחים.

ואז, תחת לחצו של המנהל, עמד סיבן על כך שבארטון ייפגש וישוחח עם ‘אזרח־חדש’ נוסף של הדאמו, לפני שיבצע מהלך דרסטי כל כך כמו זה תיכנן. “לעזאזל עם זה,” אמר בארטון. “אחר כך. רק שניכם. אף לא אחד אחר.”

כלי הטייס המשיך לטוס כשעה בערך. הוא לא ראה שום סימני ישוב. יתכן שתחנת המחקר היתה המתקן היחיד שהדאמו הקימו על פני כוכב זה. הסרטן הקטן שב להכרתו ופתח מדי פעם בהתייפחויות, אך הוא נראה כל כך מסכן עד כי ליבו של בארטון לא הניח לו להכותו, על אף הרצון שלו לשמור על השקט. בכל אופן, התייפחויות אלה לא הטרידו אותו כמו הצרחות הקודמות. הוא גמע מהנוזל המסריח והחליט שככלות הכל, אין זה שתן סרטנים, שכן הסרטן הקטן השמיע קולות תחנוניים למראה המיכל ושתה מעט מן הנוזל כאשר זה הוגש לו על ידי בארטון. אחר כך פתח הסרטן את פיו והרים את לשונו הקצרה. לבארטון לא היה מושג מה פירוש העוויה זאת, אך בכל אופן היצור גמל לו בשתיקה על נדיבותו.

שדה התעופה לחלליות, כאשר הגיע לשם, לא נראה כמו משהו מיוחד. היו שם שלוש חלליות גדולות באמת, אחת בינונית ושתיים קטנות, בעלות צורות טורפדו זקוף, לא צלחות. כנראה שהגדולות משמשות בתור בתי־כלא מעופפים, אמר לעצמו. הן נראו מוזנחות.

הוא ריחף זמן־מה מעל אחת החלליות הקטנות והציץ במשלחת דמויות עטויות גלימות שניצבה לידה. הוא הגביר את הגדלת המסך וראה שהיו שם ארבעה.

“מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?” שאל בארטון.

“אמרתי – רק אתם.”

סיבן משך בכתפיו, והניף את זרועותיו בחוסר ישע. “אתה חייב לראות ‘אז’רחים חדשים’ אחרים של הדאמו,” אמר. “אמרת ‘אחר כך’, אבל ז’ה השיכוי האחרון. אתה חייב לדעת. איתי הם טעו, נכון. אך אלה הם אז’רחים פונקציונליים לחלוטין. כמו שיהיו כל תושבי כדור הארץ' ובשופו של דבר כל תושבי היקום, כפי שתכננו הדאמו. תראה – את לומילה אתה בטח ז’וכר. השני הוא מכדור הארץ'” הצביע סיבן בידו.

שתי הדמויות הסירו את גלימותיהם. בארטון כבר התרגל למראה גולגולת חסרת השיער, האזניים והאף, ולא התפלא אף לראות ששדיה של לומילה הוסרו, ואף על פי כן, הדבר רק הוסיף שמן למדורת הכעס שלו.

השני היה גבר, כנראה מכדור הארץ, אם סיבן לא שיקר. הדאמו ‘גילחו’ גם אותו מכל האברים הבולטים, כולל אבר המין. השאלה אם הוא עדיין מסוגל לתפקד מבחינה מינית הטרידה אותו רק מעט מאוד. הוא ניסה בכל כוחו להימנע מלהקיא. “סיבן!” צעק, “שיניתי את דעתי.”

“אתה בא להיות אז’רח של הדאמו?”

“ועוד איך!” בארטון, מתוסכל עד עמקי עצמותיו, התאמץ בכך כוחו שלא לפנות על עקבותיו ולהרוג את היצור הקטן שלידו.

“מה אתה מתכוון?” אמר סיבן.

“אני מתכוון לזה שכולנו עולים על החללית,” אמר בארטון. “הסרטן הקטן, אני ואתם ארבעתכם. כולנו יחד. שאף אחד מכם לא יזוז עדיין, או שאני מוחץ אתכם למוות.”

הדמויות שלמטה פתחו בהתייעצות. “בלתי אפשרי,” אמר סיבן. “המנהל משרב.”

“אם כך,” אמר בארטון, “נראה לי שהגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. שוב שיניתי את דעתי: אני חושב שאשאיר את המסך פתוח בכל זאת, על מנת שגם המנהל יוכל לראות. תמיד אהבתי סלט סרטנים.” והוא שלח את ידו לעבר זרועו המתדלדלת של היצור הקטן, בנו של המנהל.

זמן לא רב אחר כך המריאה החללית מעל פני דאמו, כשעל סיפונה שישה טיפוסים מוזרים.

מערכת הניווט הבסיסית של החללית לא היתה שונה בעיקרה מזו של כלי הטייס, אם כי היו בה הרבה יותר לחצנים. ברגע זה, כל מה שבארטון היה זקוק לו – הנעה, ניווט ואפשרות לתצפית החוצה. לכל השאר הוא ידאג אחר כך, כשלא תהיה לו ברירה אחרת.

סיבן הבטיח לבארטון שהמנהל העלה אותו על המסלול הנכון לאזור כדור־הארץ, וכי הסכים לכך שלא ירדפו אחריהם. בארטון הבטיח לסיבן שרצוי באמת שכל זה יהיה נכון, אם המנהל מעוניין שבכך שבארטון ימשיך להקפיד על בררנות מסוימת בדיאֶטה שלו.

שביתת נשק מתוחה שררה בחללית, במיוחד לאור מדיניותו של בארטון שלא להישאר לבד בחברתו של דאמו ‘מלא’. ברגע שדלת החללית נסגרה מאחוריהם, הוא שבר את אחת מזרועות המנהל כאשר זה האחרון ניסה לעשות שימוש בכלי נשק שהיה חבוי בקפלי גלימתו. לאחר הרהור קצר, הוא שבר גם את השניה. יתכן שהוא יכול היה להשיג אותה תוצאה, גם בשיטות מעודנות יותר, אך מאחר שהוא גילה שיטה יעילה אחת, הוא החליט לדבוק בה. המנהל התייחס אליו ביראת כבוד והוזן מדי פעם באמצעות בנו.

בארטון טרח לקבוע בסד את זרועותיהם השבורות, שלא כמו שעשו הדאמו במקרה הדומה שאירע לו. ידו הימנית עדיין הטרידה אותו וכאבה לעתים קרובות.

לא רק זה הכאיב לבארטון. לומילה זכרה אותו. הדאמו לא עוללו למוחה שום דבר גלוי לעין. היא באה אליו לחדר הפיקוח אותו לא השאיר אף פעם ללא השגחה; כאשר ישן הוא סגר את הדלת וניתק את עצמו משאר החללית. היא אמרה לו, במיבטא הדאמו שלה, שהיא רוצה להתעלס עימו. היא פתחה את פי־הסרטן שלה והרימה את לשונה באופן שבארטון ידע כבר שהביע את החיוך שלהם. עתה, כשארבעים השיניים שלה נעלמו, הוא יכול היה לראות את לשונה בברור. אלא שעל אף העיוותים שביצעו הדאמו בגופה, עדיין נותרה בה האצילות הקודמת. בארטון עצם את עיניו, הניח את לחיו כנגד לחיה של לומילה וניסה להתעלס עימה. זה היה אולי מתבצע בהצלחה, אלמלא חש בארטון בחסרונה של האוזן במקום בו היתה אמורה להיות. הוא הצליח. דמעות זלגו על לחייו כאשר נטל אותה בעדינות והרחיק אותה מחדר הפיקוח וחזר ונעל אותו, וגם זמן רב לאחר מכן.

אחר כך פנה לעבר חדר הנוסעים הראשי על מנת לראות אם יוכל להימנע מלהרוג את המנהל ואת בנו; בשלב זה הוא הצליח בכך. הצלחה זו סייעה בעידוד הבטחון העצמי שלו. הוא חייב היה לשמור על שליטתו העצמית, שלא לדבר על שליטתו בחללית או בנוסעיה.

הוא היה עייף עד מוות. חווית המוות המדומה גזלה ממנו הרבה יותר מאשר תיאר לעצמו בתחילה. הוא הצליח להתאושש רק בקושי רב. תקופה המתח שבאה בעקבות אותה חוויה, ועתה הכורח התמידי לשמור על דריכות ועירנות, רק הוסיפו להכביד עליו.

מצבו הגופני והנפשי הפך אותו לטרף קל להזיות. הוא התרגל, לעתים תכופות יותר ויותר, להתעורר ולמצוא עצמו שוב כלוא בכלוב; דקות ארוכות נדרשו לו בכל פעם על מנת להשתחרר ולחזור למציאות. גרוע מזאת – הוא נתקף מדי־פעם בהתקפי הזיות גם בנוכחות אחרים: הוא מצא עצמו פעם עומד לפתוח בנאום, להגנת התיזה של עבודת הדוקטורט שלו, נאום המכוון לפרופסור שסילק אותו מהאוניברסיטה, בטרם נוכח לדעת שהמנהל הוא זה היושב מולו. מראה של לומילה גרם לו לדכאון מחודש בכל פעם. במקום הרכות שהיתה בו, התפתח עתה דבר מה אחר – דבר מה שהפחיד אותו.

הוא ניסה, כמיטב יכולתו, להעלים מאחרים את מצבו והם חשו כלפיו פחד גדול מכדי לנסות ולנצל את רגעי החולשה שלו. והם לא טעו; בארטון היה מוות־מהלך־על־שתיים והם ידעו זאת; הוא היה כזה מזה זמן ארוך יותר מאשר היה מוכן להודות. הוא התבודד ככל שהתירה לו החובה לשים עין על האחרים.

הוא הביט פעם לתוך מראה ונוכח לדעת שאינו מזהה את עצמו. לא היה לו מושג כמה זמן חלף מאז היה עדיין מסוגל לעשות זאת. ואולם לא היתה זו אשמתו, הרהר. ההרהורים גרמו לו לחוש מעט יותר טוב, אם כי לא לזמן רב. היה זה מסע ארוך ומייגע. או שב’מסע־חזרה', כפי שכינה אותו בארטון, נעשתה החללית מהירה יותר, או שהיא הפילה עליהם תרדמה מלאכותית לתקופות ממושכות; הוא לא יכול היה לדעת מהי הנכונה שבין שתי אפשרויות אלה.

לומילה חזרה ובאה אליו לבקש את אהבתו. הוא ניסה לדחות אותה מעל פניו; היא סירבה ללכת. “בארטון,” אמרה, נצמדת אליו ביאוש, “אני עדיין לומילה. נכון שהם עשו לי את כל זה,” היא הצביעה על ראשה וגופה, “אבל בפנים זאת עדיין אני. אני!” דמעות טשטשו את שדה ראייתו. הוא הניד בראשו בשלילה, ללא אומר ודברים, הדף אותה בתקיפות מבעד לדלת, וסגר אותה בטריקה עזה ששברה כמעט את המשקוף.

בפעם הבאה שראה אותה, היתה צנופה בפינת החדר, מביטה ברצפה. הוא לא הפריע את מנוחתה, אך מנוחתו־הוא הוטרדה ביותר.

המשחק בהזיות הפך עתה למשחק מסוכן ביותר לגביו, זאת ידע. אך עלה בדעתו שזה עשוי להיות פתרון טוב בכל הנוגע ללומילה. הוא הזמין אותה לחדר הפיקוח, הביט בה בריכוז וניסה להחזיר לה, במחשבתו, את דמותה המקורית.

הדבר הצליח, ולרגע חשב בארטון שהעניין כולו עומד להסתיים בהצלחה. אך תמונתה של לומילה המושלמת ריצדה והתעוותה במוחו. על אף מאמציו חזרה התמונה ונתחלפה בתמונת האישה השניה, חסרת הצפרניים והשיניים ובעלת הצלקות ברקותיה. היא התפתלה וצרחה וגססה. גם בארטון צרח, אם כי בעצמו כמעט ולא שמע זאת. כאשר הצליח במאבקו לחזור למציאות, היו פני הסרטן של לומילה כמעט יפים. אך רק כמעט. הוא לא היה מסוגל לאהוב אותן, לעולם לא.

לומילה נצמדה בפחד לדלת. “את בטח חושבת שאני משוגע,” אמר בארטון. “אני מצטער. חשבתי שאוכל להעמיד פנים, לחשוב שלא השתנית. זה – זה לא בדיוק הצליח. במקום זה ראיתי משהו יותר גרוע.” הוא ידע שלא יוכל להבהיר את עצמו טוב יותר, ולכן רק הוסיף, “אני מצטער, לומילה.”

היא הסתלקה, מרצונה הפעם, כשהיא מביטה לאחור באימה. בארטון ניסה אפילו ‘לשדך’ אותה ל’אזרח הסרטני החדש' שאמור היה לשמור על תפקודיו המיניים. אותו טיפוס היה באמת משהו מוזר. הוא סירב לדבר עם בארטון או עם כל אחד שלא בשפת הדאמו. בארטון לא הצליח לברר את שמו, או פרטים אחרים כלשהם אודותיו, פרט לכך שהוא ‘קרוב לודאי’ הפך לאזרח דאמו לא רק בכל גופו, אלא גם בכל נפשו. בארטון החליט שהוא מעדיף על פניו את דוקטור סיבן. לא שזה היה כבוד גדול.

בכל אופן, הפסאודו־דאמו לא רצה לקשור כל קשר עם לומילה ואף היא לא רצתה לקשור כל קשר עימו. בארטון שאל אותה מדוע, אך הוא לא ידע אם לא קלט היטב את התשובה, או שמא פשוט לא רצה להאמין לה. “הוא אומר,” אמרה לומילה לבארטון, “שעכשיו אין זאת עונת ההזדווגות של הדאמו.” היא הניחה לבארטון לראות את לשונה המורמת בחיוך הסרטנים. “הטילארי לא מחכים לעונה הזאת, גם אתם לא, נדמה לי.” אך היא חייכה כמו דאמו. כמובן, חלף הרהור במוחו של בארטון, כאשר חזר ונעל את עצמו בחדר הפיקוח, זאת הדרך היחידה שהיא מסוגלת לחייך בה עתה. ובכן, אין לו תשובה כלשהי לבעיה זאת. אולי מעולם לא היתה.

בארטון ניסה להימנע עתה מפגישות עם לומילה. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לעשות עבור שניהם. כאשר נתקל בפעם הבאה ב’אזרח החדש', היכה אותו בארטון בפתאומיות וללא כל אזהרה מוקדמת, חבט אותו בקיר והחל לבעוט בו, עד אשר לומילה הפרידה ביניהם בצרחות: “לא! לא! למה? למה?”. בארטון שבפיו לא נמצא מענה, משך בכתפיו והתרחק כשהוא תמה על יכולתו להשאיר את שני הדאמו בחיים במשך זמן רב.

למעשה, בלא לחוש בכך, החל בארטון לחבב את בנו הקטן של המנהל. בלי לדעת את שמו, התייחס אליו בארטון דווקא כאל נקבה. הוא כינה אותה ‘וואני’, על שם קריאות התלונה החלשות שהשמיעה כאשר לא היתה משוכנעת מה הם רוצים ממנה. היא ניסתה לסייע בעבודות המעטות שצריך היה לבצע על גבי החללית, ובארטון התייחס אליה כאל ילדה נחמדה למדי; חבל שמוצאה ממשפחה מסואבת שכזאת. מדי־פעם היתה מחייכת אליו בחיוך־הלשון שלה ולמרבית תמהונו הוא גילה שהדבר כלל לא דוחה אותו.

סיבן לא גרם לכל בעיה שהיא; הוא היה רק קליפה, לא אישיות. הוא ביטא את המחשבה והמדיניות של ה’ממונה'. פעם זה היה המנהל, עתה היה זה בארטון. מה שהיה פעם דר' סיבן הסתפק עתה בקבלת מרות, ממי שלא יהיה.

גם המנהל לא גרם לבעיה כלשהי. בארטון פשוט לא טרח להסיר מזרועותיו את הסד, על אף שקרוב לודאי שהן כבר נרפאו. ‘האזרח החדש’ ניסה פעם לעשות זאת, אולם בארטון הגיב בצורה כזאת, עד שלא הוא ואף לא מישהו אחר לא העיז לנסות ולעשות זאת שוב. הדבר גרם לבארטון להיזקק שוב לזוג סדים.

וזה עבד, מה שלא יכול היה להגיד על דברים רבים אחרים שניסה לאחרונה. הנסיון האחרון, שדווקא מצא חן בעיניו, היה קשור לביגוד. הוא שנא את גלימת הדאמו, שכל האחרים המשיכו עדיין ללבוש. עֵרום דווקא היה לרוחו, אלא שזה הזכיר לו יתר על המידה את ימי שביו. בסופו של דבר הוא קרע את הגלימה לשני חלקים: מחלק אחד עשה מעין אזור חלציים ומהשני – מעין חולצה. לבארטון לא היה איכפת איך זה נראה – העיקר שהרגיש בנוח. נוחות היוותה לגביו עניין חשוב ביותר.

בסופו של דבר התקרבה החללית למערכת השמש של כדור הארץ. בארטון התקרב הביתה, אך משום־מה לא עורר בו הדבר התרגשות של ממש. מאום לא נותר לו שם. הוא ידע שיהיה בר־מזל אם מישהו בכלל יטרח לשמוע אותו, בטרם ייכלֵא בסכנה לציבור. אך הוא היה חייב לקחת על עצמו את הסיכון, שכן זה היה אולי הסיכוי האחרון של כולם, אולי הסיכוי האחרון שינתן אי־פעם לכדור־הארץ. בארטון נותר בחיים; אולי גם כדור־הארץ יוכל להישרד. הוא היה חייב לתת לו את הסיכוי לנסות. הוא הביא עימו הביתה מדגם מייצג למדי של הכוחות בהם עמד כדור־הארץ להיתקל: הסרטנים, החללית שלהם וכמה דוגמאות ממעשי ידיהם להתפאר.

את הסרטנים יכלאו ויחקרו; בארטון חייך חיוך עגום לשמע רעיון זה. הוא תמה כמה זמן יידרש על מנת להסתגל לעובדה שעל פני כדור־הארץ לא משתינים על הרצפה. הוא ילך אולי, לפעמים, לראות את היצור הקטן, אם ירשו לו; הם יגידו ‘וואני’ אחד לשני ואולי מפעם לפעם היא תגביה את לשונה הקטנה בחיוך.

הוא לא הצליח להטריד את עצמו במחשבות על הגורל הצפוי לסיבן וגם לא דאג ל’אזרח'. היו לו מספיק דאגות משלו. אך הוא קיווה שמישהו – מישהו מוכשר יותר ממנו – ידאג ללומילה. כל שבארטון יכול היה לעשות היה לדאוג לכדור־הארץ ואולי, בעזרת מעט מזל, גם לעצמו.

החללית תהיה לעזר רב. ניתן יהיה לנתח אותה ואת החימוש שלה ואולי אף לשפרה. המדע האנושי התקדם במהירות רבה, למיטב ידיעתו של בארטון; אין לדעת כמה התקדם מאז. החשוב מכל הוא להראות לתושבי הארץ מה תהיה האופנה בעונה הבאה, אם הדאמו יצליחו להגשים את רעיונותיהם, בכיכוב הדוגמנים סיבן, לומילה ו’האזרח'. נדמה היה לבארטון שהוא יודע מה תהיה תגובתם של בני כדור־הארץ. זה לא ימצא חן בעיניהם יותר מכפי שזה מצא חן בעיניו.

אולי אף יחליטו, שהגיעה העת ללמד את הדאמו מה פרושו של דבר לכלוא אדם בכלוב.

סיפורים על ‘זכרונות’ בדבר ‘חיים קודמים’ או ‘גלגולים קודמים’, וסיפורים על חויות מפליאות של בני־אדם שהתעוררו אחר ‘מוות קליני’, מעלים מחדש, בפעם המי יודע כמה, את בעיית הבעיות: מהו, בעצם האדם?

מן הראוי שבעיה פילוסופית עתיקת יומין זו תשוב ותטריד אותנו בלי הרף, מכיון שאיננה מנותקת מבעיות מטרידות אחרות, הקרובות יותר לחיינו המעשיים יום־יום. תשובות, השערות, אמונות, תקוות ועמדות שונות ביחס לבעיית מהות האדם, מכוונת אותנו, בהכרח, לעמדה זו או אחרת ביחס לכל אחד מן הנושאים הבאים: זכויות הפרט, חופש האדם, חינוך הדור הצעיר, בעיות ביחסי אנוש וביחסי עמים, בעיית הגזענות, מוסר וערכים, מעמדה המדעי והחברתי של הפסיכיאטריה המוסדית, מלחמה, פוליטיקה ואפילו כלכלה. כל תורה העוסקת באחד הנושאים הללו, מבוססת, אם באופן גלוי ואם באופן סמוי, על השקפה מסוימת ביחס למהות האדם. למשל, איזו משמעות יכולה להיות לרצח בחברה המאמינה שהאדם חי מחדש שוב ושוב כאדם?

מובן שאינני מנסה לטעון שיש בידי פתרון טוב ומספק לבעיה – ‘מהו בעצם האדם’. אופנת תקופתנו איננה מתמחה במתן תשובות לבעיות, אלא בהצגת בעיות. לכן, במאמר זה אדון בבעיה המתעוררת בשולי הדיון במהות האדם. אני מקווה שבעיה זו תביך היטב את כל אלה המנסים להתחמק, בתואנה זו או אחרת, מבירור נוקב בנושא מהות האדם.

סיפורים על ‘חיים קודמים’ ועל ‘חויות של יציאה מן הגוף’ ניתנים לביטול בדרכים שונות. אני מכיר אדם שהירבה לפרסם מאמרים בנושא והתקיפו אותו בלעג משום שלפני שלושים שנה טען גם שצמחים מגיבים באופן רגשי כמו בני־אדם. בינתיים גילו זאת חוקרים רבים מדי וצריך היה לשנות את טקטיקת ההתקפה עליו. הטענה הרווחת ביותר בקרב מרבית החוקרים הפסיכולוגיים היא, שכל הסיפורים הללו הם הזיות, עם רמזים ברורים לאיבחון קליני לא מעודד ביותר. חויות על ‘יציאה מן הגוף’ מדוּוחות בדרך־כלל אחרי תאונה קשה, ניתוח תחת הרדמה, ‘מוות קליני’ ו’מסעות' של סמים. קל מאוד לזלזל בסיפורים הללו אם נסבור שכושר השיפוט של זה שמדווח איננו אמין במצבים קשים שכאלה. הטענה הנפוצה ביותר נגד הסיפורים על ‘חיים קודמים’ ו’גלגולי נשמות' אף היא מכוּונת נגד כושר שיפוטו של המספר. הפעם, נגד יכולתו לשפוט באיזו מידה הוא זוכר חויות ולא מזדהה עם סיפורים ששמע בילדותו, או קרא בספרים, או צפה בקולנוע או ראה בטלויזיה. מי יכול לקבוע מה ראה האדם ושמע בילדותו?

קל מאוד לערוך ניסויים משעשעים המוכיחים עד כמה חסר האדם הממוצע כושר שיפוט ואבחנה. באמת קל מאוד להטעות אותנו, בייחוד בשעה שאנו בוטחים באמונו של אחר.

הבעיה הרצינית המתעוררת בנושא זה היא פשוטה וחד־משמעית: האם אני מוסמך לשפוט אם אני זוכר דבר־מה, או רק מדמיין לי אותו כמאורע שקרה? – או, אם ננסח זאת כבעיה טכנית: כיצד אדם מסוגל להבחין בין זכרון של חוייה אישית שלו לבין רושם (דמיון, אשליה, הזיה, חלום וכד') של משהו שרק נראה כחוייה אישית?

כדי לדון בבעיה זו באופן רציונלי ככל האפשר, אני רוצה להשתמש במונח ‘תמונת דמות מנטלית’. כאשר אני מבקש ממך להעלות בדמיונך חתול, או ורד, ואתה אמנם מצליח לעשות זאת, מה קורה לך? מסתבר שאנשים רבים מאוד מגיבים על בקשה שכזו באופן ‘מוחשי’ למדי – הם ‘חשים’, בדרך זו או אחרת, בחתול או בוורד, למרות ששום וורד או חתול ממשיים אינם נוכחים לנגד עיניהם. אדם שמתבקש להעלות בדמיונו חתול ועושה זאת. עשוי לראות חתול, אולי אף לשמוע חתול, לחוש בפרוותו או בציפורניו וכל זה בדמיונו. הוא עשוי אפילו לחשוב מחשבות ולחוש מחדש בכמה רגשות הקשורים באותו חתול. אנו נקרא לאותה יחידה שהתעוררה בדמיונו של אותו אדם והמכילה פרטים חזותיים, שמיעתיים, מישושיים וכל היתר, בשם ‘תמונת דמות מנטלית’. אנו נאמר איפוא, שאותו אדם העלה בדמיונו (הוא יצר בדמיונו או העלה מזכרונו), תמונת דמות מנטלית של חתול והתחווה בה.

קל להגדיר מה זאת תמונת דמות מנטלית במקרה של זיכרון: עותק של מאורע בעולם הממשי, המכיל רישום מפורט של כל הקליטות החושיות שהאדם קלט באותו הרגע ביחס לסביבתו ולגופו ושל כל הרגשות והמחשבות שהיו לו באותו הרגע. בדרך כלל, תמונת דמות מנטלית מכילה פרטים חזותיים מלאים (כצילום תלת־מימדי) של המאורע וקל להתחוות בפרטים אלה ובכל יתר הפרטים הרשומים בה כבחטיבה אחת. חשוב להבין שלמרות הכינוי ‘תמונה’ לא מדובר רק ברישום של הפרטים החזותיים של המאורע, כי אם ברישום מכלול הקליטות החושיות, הרגשות והמחשבות ברגע מסוים, בתקרית מסוימת. לדוגמה, אם תעלה בדמיונך, או בזכרונך, נגיסה בלימון, אתה עשוי לקלוט מחדש את תחושת החמיצות בפה ובלוטות הרוק שלך יגיבו על כך, כאילו נגסת בלימון ממשי. תחושת החמיצות היא אחד מרבבות הפרטים שנרשמו בתמונת הדמות המנטלית של נגיסה בלימון. אם תיזכר במאורע משמח, אתה עשוי לקלוט מחדש את התחושה הרגשית שהיתה לך באותו מאורע, ואולי גם את מחשבותיך מאז. ‘תמונת דמות מנטלית’ היא חטיבה של רשמים. כאשר חטיבה זו היא עותק של מאורע שנרשם ברגע החויה, אנו מדברים על זיכרון. זיכרון של מאורע איננו אלא ‘הסתכלות’ בתמונה של המאורע כאשר: א. התמונה נרשמה על ידי המסתכל בזמן המאורע. ב. ה’הסתכלות' מבוצעת מאוחר יותר.

מובן שכל ההגדרות האלו הן סובייקטיביות – דהיינו, הן ממשיות לאדם רק במידה שהן מתארות חויות אישיות שלו. אין אנו יכולים להתייחס אל תמונות הדמות המנטלית כאילו היו אובייקטיויות, כמו שולחן או דף הנייד שלפניך. שהרי, לא רק אתה יכול לראות את אלה, בשעה שתמונת דמות מנטלית, כגון זו של החתול ש’ראית' מקודם, כפי הנראה איננה ניתנת לתצפית אלא על־ידך. אך האם מזה נובע שתמונות הדמות המנטליות אינן קיימות כלל? מדובר כאן בתופעה אחידה מאוד אשר כל מי שמוסמך לדווח על ממשיות הדף שלפניך, בדרך כלל מסוגל לדווח גם עליה. מעניין הוא שברטרנד ראסל, בספרו ‘הידיעה האנושית’, ייחל לנתונים על תופעות ‘סובייקטיביות’ שכאלה, על מנת לבסס מדע של התודעה האנושית.

תמונת דמות מנטלית היא דבר שאני מסוגל להבחין בו כחטיבה של רשמים המופיעה לפני כאילו היתה רישום של תקרית כלשהי. כעת אפשר לנסח במדויק את הבעיה שאני רוצה להעלות: כאשר אני מבחין בתמונת דמות מנטלית, כיצד אני יכול לקבוע שתמונה זו היא אמנם זיכרון של מאורע שהשתתפתי בו?

כל אחד מאתנו נתקל בבעייה זו כאשר הוא מגלה שזכרונו מתעתע בו לפעמים. היכן הנחתי את המפתחות? (אני יכול להישבע ששמתי אותם במגירה!) האם נעלתי את כל דלתות המכונית? מהו זיכרון הילדות הקדום ביותר שאני יכול להיזכר בו? האם אני זוכר אותו באמת, או רק סיפרו לי עליו? המקום הזה מוכר לי כל כך? אתה מוכר לי מאיזשהו מקום?

האם קיימת דרך שבה אני יכול לבחון בעצמי את תמונת הדמות המנטלית שתשומת לבי מכוונת אליה ולקבוע, במידה זו או אחרת של הצלחה, שהיא זכרון אמיתי שלי? האם לא כדאי לחפש דרכים שימושיות, אשר בתנאים מסוימים תהיינה מספיקות לבדיקה שכזאת? יש להזהר ולא להחפז ב’יריה מן המותן' של תשובות לבעיות אלה. אולי אין דרך לבחינה שכזאת? אך אם אין דרך לבחינת תמונות דמות מנטליות, מנין לי לדעת משהו על העבר? אני משאיר זאת לקורא, כתרגיל בהגיון מדעי פשוט, להוכיח שכל מידע על העבר, על כל תקרית שהיא שבעבר כלשהו, חייב להיות מבוסס על זיכרון. במילים אחרות, בהווה אין שום עדות לכך שהיה עבר. לכן, אם אינני יכול לסמוך על זיכרון, אין בידי שום מידע אמין על העבר. גם מה שקרה לפני חמש דקות, ידוע לך או מזכרונך, או מזכרונם של אחרים.

אישית, אינני נוהג להתלבט בבעייה זו, בחיי היומיום שלי. אינני נוהג לבחון בדקדקנות כל תמונת דמות מנטלית שאני נתקל בה, כדי לקבוע אם היא זיכרון או לא. מובן שלפעמים אני טועה ואני בודק בפעם נוספת, ליתר בטחון, אם אמנם נעלתי את דלתות מכוניתי. אתייחס בבוז לכל מי שיבוא ויטען שאינני יכול להיות בטוח שיש לי עבר מסויים מאד. בדרך כלל, בתנאי מצב רוח וגוף סבירים, הזיכרון שלי אמין למדי. בכל אופן, הוא מאפשר לי חיים סדירים, לא הרבה תקלות מן הסוג שאפשר לצפות להן מאדם שאינו מבחין היטב בין דמיון או הזייה, ובין זיכרון. משום מה, אני בטוח שכך הוא לגבי מרבית הקוראים את המאמר הזה.

אז מה קורה כאן? על תופעות טלפתיה וראיית הנולד ודומיהן אפשר לומר שהן מקריות. האם מקרה הוא זה שאני מצליח לאבחן את תמונתי? האם מקרה הוא זה שיש התאמה רבה בין הצלחותי ובין הצלחות כל אלה הבאים אתי במגע, עד כדי כך!? האם יש לי ‘חוש’ שבאמצעותו אני מבצע את ההבחנה הזו באמינות שאפשר להשוותה עם אמינותם של מרבית חושי? מסתבר שכן. האם רק לי יש חוש שכזה? קשה להאמין שכן. מהו המידע ש’חוש' זה מבוסס עליו? אולי תמונות דמות מנטליות של זכרון אמיתי ‘נראות’ אחרת מתמונות דמות מנטליות אחרות? באיזה אופן?

מדוע לא נחקר נושא זה ברצינות וביסודיות, על־ידי החוקרים המתיימרים לחקור את האדם?

הבה ונדמה בנפשנו, שאמנם אפשר לגלות הבדלים, המאפשרים הבחנה אמינה למדי בין ‘תמונת דמות מנטלית’ של זיכרון ובין תמונות אחרות. הבה ונדמה לנו שאפשר לפתח את כושר ההבחנה הזה, כפי שאפשר לפתח כל חוש שיש ברשותנו. זה היה פותח פתח ליישומים ולמחקרים מסעירים.

למשל, אדם הטוען, אחרי ‘מסע’ סמים, ‘שיצא מגופו’, יוכל לבחון את תמונת הדמות המנטלית של החויה ולקבוע האם היא מסוג תמונת הזיכרון או לא. כמובן שזו תהיה אקסטרפולציה נועזת, אך לא לפחות מזו המאפשרת לאסטרונומים למדוד מרחקים לגלקסיות רחוקות.

center>רון האבארד

ואל תחשבו לרגע שאני הראשון שעלה על הרעיון הזה. ל. רון האבארד, בספרו ‘דיאנֶטיקה – המדע המודרני של בריאות התודעה’ פרסם תוצאות בסיסיות במחקר מקיף ביותר שערך בנושא תמונות הדמות המנטליות. (‘דיאנטיקה’ פירושה – ‘מבעד לתודעה’). אחת התגליות הראשונות והמרעישות שלו היתה: האדם מסוגל לקלוט וליצור תמונות דמות מנטליות גם בשעה שהוא שרוי בחוסר הכרה גמור ראה מאמרי ‘החיים מול הדת והמדע’ בגליון מס' 5 של ‘פנסיה 2000’). הטענה המרכזית של האבראד היתה שכל אדם סוחב איתו ‘בנק’ של תמונות דמות מנטליות שנרשמו ברגעי חוסר הכרה, ותמונות אלה אחראיות למחלות פסיכוסומטיות, לרגשות בלתי רציונליים ולהתנהגות לא אופטימלית שהאדם המצוי נגוע בהם לרוב.

האבארד מתקשה להסביר כיצד יתכן שאדם מסוגל לקלוט רשמים ולאצרם כתמונות דמות מנטליות בזמן חוסר הכרה. הוא טוען שאיננו מעוניין במבנה המאפשר זאת אלא בתופעה עצמה. כאשר הספר הנ"ל יצא לאור (באמצע 1950), הוא יצר הד רב בחברה האמריקאית. קבוצות לימוד ליישום הספר הזה צצו כפטריות בכל עיר בארה"ב. דרך אגב, הספר הגיע גם לישראל עוד בראשית שנות ה־50 וישראלים רבים זכו להתחוות בתוצאות המופלאות של יישום השיטה הדיאנֶטית.

הספר מכיל שיטה שבאמצעותה יכול האדם לפתח את יכולת ההבחנה שלו ביחס לתמונות דמות מנטליות, ולקבוע מתי הן זכרונות ומתי לא.

תגלית נוספת שפורסמה לראשונה בספר ‘דיאנטיקה’, עוררה בזמנה תגובות רועשות, אך מאז נספגה אל תוך תרבותנו המקובלת על דעת הכל. האדם מתחיל את לקיטותיו ואת יצירת תמונות הדמות המנטליות עוד לפני הלידה. בספר מפורטת שיטה שבאמצעותה אפשר לעורר מ’תרדמתן' תמונות דמות מנטליות. כאשר מפעילים זאת על תקופות קודמות יותר ויותר, מופיעות תמונות שיש בהן פרטים על קיומו של האדם מלפני הלידה. את הפרטים הללו אפשר לבדוק לעצמם, אבל המעניין הוא, שאם בודקים את התמונות שעולות מוצאים שבחלקן הגדול הן מאותו הסוג המאובחן כזיכרון.

כנזכר לעיל, האבארד טוען שתמונות דמות מנטליות שנרשמו, כזיכרון, ברגעי חוסר הכרה, גורמות לתופעות בלתי רצויות, כגון מחלות פסיכוסומטיות, רגשות לא רציונליים, התנהגות לא אופטימלית וכד'.

ההסבר לכך פשוט מאד. אם המלה לימון מסוגלת לגרום לאדם שיזיל ריר, מדוע צבע צהוב בהיר לא יכול לגרום לתגובה דומה, במקרים מסוימים? עכשיו, נתאר לנו שפלוני היה מעורב בתאונה קלה. כאשר נסע פעם והמכונית נעצרה לפתע, ראשו נחבט בחלון שלפניו. מדוע קול חריקת בלמים ושפשוף צמיגים על כביש לא יעורר באותו אדם, גם שנים לאחר מכן, תגובה של טשטוש וכאב־ראש עמום? הוא איבד את הכרתו, לשניה, באותה תקרית (מספיק ש’ראה כמה כוכבים…'). האם לא תתעורר גם תגובה של חוסר ידיעה, של אי־אפשרות של הסתכלות ולכן גם חוסר יכולת לראות את התמונה ולהיזכר בה ובפרטיה? יתר־על־כן, אם בסביבתו הנוכחית נמצא משהו, באופן קבוע, הדומה מאד לפרט מסוים שנרשם באותה תמונה, האם לא יהיה זה הגיוני שהוא יסבול מכאבי ראש ממושכים?

מדוע זה, כאשר קוראים, או שומעים, על חוסר הכרה, חשים בסחרחורת קלה, בטשטוש או בעייפות??

הספר ‘דיאנטיקה’ מתרכז, בעיקרו, בשיטה לשיפור שליטת האדם בתמונות הדמות המנטליות שלו. התגלה שלתמונות דמיוניות יש השפעה שונה לגמרי מזו של תמונות שנרשמו על ידי האדם עצמו. יתר־על־כן, השפעתן של אותן תמונות, שגורמות לתוצאות הלא־רצויות כנ"ל, יורדות לאפס, ברגע שהאדם מבחין בפרטים המוכיחים שתמונה זו או אחרת נרשמה כזיכרון. לכן, יש להבחנה בין תמונות דמות מנטליות של זיכרון ובין תמונות אחרות חשיבות מעשית עליונה.

השיטות והאמצעים שהתגלו ופותחו ע"י האבארד מהוים, למעשה, פריצת דרך מדהימה, בתחום שהוזנח לחלוטין ע"י חוקרי האדם. השלב הבא במחקר חייב להתרכז, כמובן בשאלה ממתי מתחיל האדם באיסוף תמונות דמות מנטליות?

אני מכיר אישית אישה, אשר תוך כדי יישום התהליך הבסיסי של הדיאנטיקה (זה קרה בראשית שנות ה־50) ראתה בבירור תמונה מפורטת של חיים במשפחה באירופה מלפני שני דורות. התמונה היתה כה מפורטת שלזמן־מה היתה בשבילה יותר ממשית מן המציאות של ההווה. בספר ‘דיאנטיקה’ לא נרמז על אפשרות שכזו. בן־זוגה, שתידרך אותה, התבלבל תחילה ולא ידע מה לעשות. למחרת בבוקר, השכם, הוא דפק בדלת דירתה ואמר לה שיש להמשיך בתהליך גם על התמונה הזו מכיון שתפס שאין לו זכות לכפות את דיעותיו הקדומות על אדם אחר. הוא נזכר שהאבארד מציין בספרו לא פעם ולא פעמיים, שאם עולה תמונה מסוימת בשלב מוגדר של התהליך, הרי שיש להמשיך בתהליך ותהא תמונה זו אשר תהיה. הם המשיכו בתהליך ואותה אישה שיפרה בצעד נוסף את יכולת שליטתה בתמונות הדמות המנטליות שלה. כמה שבועות מאוחר יותר, הגיעו לידיעתם מחקרים נוספים שהאבארד ערך בדיוק בנושא הזה, אחרי שהגיעו אליו אלפי דיווחים על תופעות דומות.

מסתבר…

אולם כאן עלי להפסיק, משום שאינני רוצה להרחיק לכת ואינני רוצה לדלג על קושי בסיסי מסוים. אם אתה, הקורא, מוכן לסמוך על כושר השיפוט שלך ולדעת שאמנם קראת את תחילת המאמר הזה, באמת, ואינך מדמה בדמיונך שכך זה היה – אם אינך נזקק לעדויות של אחרים כדי לשכנע אותך שמה שאתה זוכר – אתה זוכר, ומה שאתה יודע – אתה יודע, מדוע לא להשאיר לך את ההזדמנות לפתח את חוש ההבחנה הזה, שיש לך, ולגלות בעצמך עד היכן זכרונך מגיע? האם זה צריך להרשים אותך עד היכן זכרוני מגיע? זה, בעצם, לא רלבנטי.

אם אינך מוכן לסמוך על כושר ההבחנה שלך, ואתה זקוק לעדויות של אחרים וכיוצא בזה, כדי לדעת מתי אתה מדמה – מה יוכל להוכיח לך עכשיו שאמנם קראת והבנת את מה שכתבתי עד הלום? על אחת כמה וכמה אין טעם בזה שאטריח את עצמי לספר לך דברים שבלאו הכי אינך מסוגל, בעצמך, לשפוט אותם.

עוד סיפור על מסע בזמן? מסתבר שעדיין ניתן לחדש משהו בנושא וותיק זה. הפעם אין המדובר ב’פרדוקס הסבא' הישן והחביב, אלא ביחסי הורים־צאצאים, או, אם תרצו – בפער הדורות. הנושא זוכה לטיפול סרקאסטי למדי בידיו של בארי נ. מאלצברג, המרבה לכתוב מעשיות קצרות הפוזלות מדי פעם לתחום סיפורי האימה והבלהות. מאלצברג מרבה גם לכתוב בשיתוף עם מחברים אחרים – הפעם עם קריס נוויל. ספרו המלא המפורסם של בארי מאלצברג הוא ‘מעֵבֶר לאפולו’ משנת 1972.

* * *

אנשים נוהגים תמיד לומר שהעבר מת. כך תשמע, למעשה, בכל קרן רחוב. חושבני שלאבי יש נגיעה כלשהי בדבר, אך ייתכן שאני טועה. ייתכן שגם כיום עודני נוטה, בחלק מסויים מיישותי, להפריז בערכו על מנת לכפר על רגשותי האמתיים.

בפעם האחרונה בה ראיתיו חי, היה משהו במצבו שריגש אותי עד עמקי לבבי, בהתחשב בכל אותן פעמים בהן נהג הוא להשפילני, ובהתחשב בכך שמכל בחינה מעשית הוא היה מת מזה חמש שנים וחמישה חודשים.

כאשר מתח אבי, לבסוף, את גוו בצאתו מתוך ‘מעבורת העתים של פוקס,’ הושטתי לו את שארית המשקה שבכוסי.

“אהה, ממזר שכמוך,” אמר בעודו לוגם. “תפסת אותי הפעם בדיוק באמצע תכנית טלוויזיה. הייתי שרוע לי ברווחה בכורסה, מתבונן במהומות הגיוס הללו. הרי אמרתי לך בפעם הקודמת שלא תעשה לי את זה שוב לעולם.”

“זה לגמרי לא מקל עלי,” אמרתי, “שאתה מת מזה חמש שנים וחמישה חודשים. ישבתי לי כאן סתם כך, שותה ובוהה במְשַלֵחַ ואמרתי לעצמי: 'לעזאזל, בא לי לפטפט שוב עם הזקן שלי.”

“הפסק לספר לי מתי אני הולך למות,” אמר. “זה לגמרי לא נחוץ.” כשרגלו האחת עודה בתוך המעבורת, הצליח לאחוז בכוס ולהביאה אל פיו כשהוא לופת אותה בשתי כפות ידיו כאילו היתה בקבוק של תינוק, מה שבמובן מסויים היה נכון למדי. כל זה העלה בי זכרונות נושנים.

קיוויתי מעט, אך לא ציפיתי, שיפתח כמו בעבר באחד מניתוחיו הסבוכים והעקלקלים אודות העולם, כמו מנסה ללמדני משהו שאני, שוב כמו בעבר וכמו בניתוח האחרון שלו, לא אוכל לתפוס כלל. כזאת היתה דרכו ודרכי, אני משער. אני סבור שזו דרכם של כל ההורים, אך אני מניח שחלקם אולי ישירים ומסודרים יותר בגישתם, ובאמת יכולים ללמדך משהו, אם כי אני מטיל ספק בכך. אך מובן שטעות היא לעשות הכללות מעין אלה.

חלק לא מבוטל מקסמו של המשַלֵח, לדברי חוברת ההסברה, היה הריגוש העז, תחושת הנוסטלגיה הנוקבת, שעורר. הוא מיזג את ההווה עם העבר, נשא אותך אל המקורות מהם לא הרחקת לכת מעולם עד כדי היותך אדיש להם. וכמו כן, כדברי חוברת ההדרכה, “אינך חייב להיות תמיד ילד במחיצת הוריך,” אף כי אפשר ולא כך יהיה.

“בוא נשוחח על הימים ההם,” אמרתי. “זוכר איך אז, ב־1982, שיחקנו בכדוּרַך ואני שברתי לך את האצבע במחבט? וּאתה החטפת לי ושברת את אפי? זה הנושא שעליו רציתי באמת שנשוחח. הדברים הבסיסיים שמובנים היטב לשנינוּ. הניתוק יחול בעוד חמש דקות בלבד מרגע זה, ועלינו ללבן אי־אלו עניינים לפני שאאלץ לשלֵחַ אותך מכאן לדרכך.”

“חמש דקות, מה?” אמר. “נו, טוב, אז מה אם פשוט לא אלך לי חזרה אל מקומי? מה אם אמשיך לשבת לך כאן במרתפך ולא אניח לך להחזירני אל תוך אותו מעגל?”

כאילו שיכול היה עוד להתנגד להחלטיותי. וחוץ מזה, הם לא ירשו זאת, בשום פנים. הם הפכו עולמות כשמישהו ניסה לעשות זאת, ותמיד מצאו אותו. יש הסבורים שהדבר מכוון כדי שתמיד תצטרך להמשיך ולשכור את הציוד.

“לא יהיה בכך אפילו שמץ של הבדל,” אמרתי. "העבר בלתי ניתן לשינוי. זהו העקרון שביסוד המבנה – "

אולם, בעצם, מה היה העקרון? כיצד אפשר לדעת אם העבר אמנם בלתי ניתן לשינוי? אולי זה משהו כמו נוזל, או ספק־מוצק כמו מקפא ג’לטין, או אולי משהו שונה בתכלית?

ובהמשך לבורותנו בנקודה זו: כיצד אפשר להסביר את העובדה שהמשדֵר יכול להחזיר מהעבר רק הורים, או במקרים נדירות, הורי־הורים? הקיים איזה כוח פסיכי הפועל בין דורות, כוח הצומח מתוך התלות של ימי הילדות? והרי היו מקרים בהם האב שהוחזר היה לגמרי זר לילד, ואם כך – הישנה איזו רציפות גנטית הנעלה על כל דמיון, איזה מיתוס סאיינטולוגי, אשר המשלֵחַ נשמע להם? או שמא המעגל דרוש בדיוק כמו ה’פנטגראם'¹ של ימים עברו, וכל העניין כולו אינו אלא כישוף, כאילו כל יסודות העולם התנפצו לרסיסים עם בוא אֶלֶף השנים החדש, תוך כדי שבירת מין מחסום, שווה־ערך מעורפל למחסום הקול? כעת זוהי כבר שאלה אקדמית, אני מניח, אבל אף אחד, ואפילו לא פוקס עצמו, אינו מבין זאת יותר מכפי שמישהו מבין את מושג הזמן עצמו, או את המציאות. עכשיו עובד פוקס, כמובן, על מכונה שתאפשר לנו לבקר בעתיד. נראה שניצבות בפניו בעיות בלתי צפויות שאולי גם אבי תרם להן. אני נהנה לחשוב שמשהו ילך וישתבש במחקרו, אך אולי זה פשוט מפני שבתחומים אחרים למדתי להתייחס באי־אמון לשימוש שעושים הטכנאים במדע.

בכל זאת, היכולתי להודות בבורותי באוזני אבי? האם הוא עצמו לא הפגין בפנַי בטחון מוחלט בכל עניין שבעצם לא היה לו מושג בו?

“באמת, אבא,” המשכתי, מודע היטב לזמן החולף, “הרגע, בו נשב בנחת ונספר אי־אלו מעשיות ישנות. הרי אתה נמנה עם הדור הראשון בהיסטוריה הרשומה שנפלה בידו ההזדמנות לנסוע בזמן אל צאצאיך, הזכות לראות במו עיניך את תוצאות עבודתך ומאמציך בפריחתן המלאה, לאחר הסתלקותך מהעולם הזה.”

“אתה יודע מה אני עומד לעשות?” אמר אבי, כשהוא מצליח סוף סוף ליישר את רגליו ולקום. “אני עומד להרוג את עצמי, זה מה שאעשה. ממש כאן, במרתף שלך. בצורה זו, כמו שאני מבין את זה, כל זה לא יקרה לעולם.”

תמהתי מה בדעתו ללמדני הפעם.

הוא שלח את ידו לעבר הכיס הפנימי של מעילו. “הבט!” קרא, ונופף בסכינו לעברי. “אני מחזיק בו לשעה בה יתקרבו המתפרעים יותר מדי אל הזקן שלך, וינסו להסתבך איתו! הוא מגן עלי, המתוק הקטן הזה: נקי וחד, נכון לעשות את המלאכה! כל טוב, בני, עלה והצלח. אינני יכול לשאת זאת עוד; אינני יכול לבלות את שארית ימי בתהייה מתי תחוש דחף לקרוע את הזקן שלך לגזרים על ידי הביקורת שלך…”

הוא לפת את הסכין בשתי ידיו, מכוון את החוד אל ליבו, ואז נעץ אותו באחת בגופו.

גופו נתקשח תוך כדי פריצת סילון דם מחזהו, וצנח בחבטה על הרצפה. חרף העובדה שהוא לא נראה טוב בכלל, היה נסוך חיוך על אותו קטע קטן של פניו שלא הלבין לחלוטין. הייתי משוכנע אז, כמו עכשיו, שדבר כזה לא ארע מעולם בכל תולדות תחבורת־הזמן, והמתנתי לאיזו התרחשות איומה ונוראה.

הייתי מבוהל, אני מודה. אם אכן אבי מת כאן, במרתפי, בשנת 1988 ולא ב־1993, אזי כל חיי ישתנו ללא תקנה, שלא לדבר על התוצאות של גילוי העלמותו הפתאומית לפני שש־עשרה שנים. כך לא תקרה לעולם אותה קטטה שלי איתו אשר תסלק אותי מהבית ושבזכותה אמצא לבסוף את אותה משרה שהביאה לי את הכסף שאיפשר לי לשכור את המשַלֵח. אבל אם כך –

המעשה היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לשלחו בחזרה. החלטה זו עלולה היתה להתגלות כהרת־אסון, ובמקרה זה יהיה עלי לשאת בתוצאות.

הרמתי אותו – היה זה הדבר המבחיל ביותר שעשיתי מעודי – בצעד כושל נכנסתי יחד עימו אל המעגל, והשלכתי את הגוויה פנימה. סידרתי את המשַלֵח להפעלה ידנית, כדי לא לקחת שום סיכונים, וכיוונתי אותו להחזרה מהירה. ואז לחצתי על הדוושה ועצמתי את עיני.

“תודה לאל,” אמרתי כאשר ראיתי שהוא נמוג, אף כי מי בכלל יכול היה להאמין באלוהים עוד. (כמובן, אני משער שיש האומרים שהוא לא מת ממש, הוא פשוט סנילי.)

ובכן, במקרה הגרוע ביותר פרוש הדבר יהיה שהזקן יימצא מת בשנת 1988 במקום ב־1993, מה שיהיה רע מאוד, אבל עדיף מהברירה השניה, או כך לפחות נדמה היה לי. אולי ההלם של מותו בצורה כזאת יסלק אותי בכל זאת מהבית. במקרה הטוב יתברר שהתופעה היא בעלת יכולת ביטול־עצמי.

ישבתי במרתף מול ‘מעבורת־העתים של פוקס’ כשכל הדלתות נעולות, ממתין להעלמותי שלי או משהו כזה; אבל כעבור זמן מה, כאשר דבר לא קרה וזכרונותי לא השתנו, ככל שיכולתי לעמוד על כך, והשתכנעתי שדבר לא עומד לקרות. נשמתי עמוקות בתחושת ניצחון. המשלֵחַ ניצח. הזמן, אחרי הכל, לא היה ניתן לשינוי, כמו שנטען בחוברת, ומבחינה מעשית לא קרה מעשהו של אבי מעולם.

פעמיים נוספות החזרתי את אבי אחרי זה. בפעם השניה התקדם תהליך הריקבון עד מאוד. ברביעי לינואר 1999 החלטתי שאין לי עוד עניין בדבר, וויתרתי על השימוש במשלֵחַ.

כאשר הוכרזה הוצאתו מהמחזור על ידי הממשלה, הייתי יותר ממאושר להחזירו. היה בו משום חידוש משעשע במשך זמן מה, אבל מי לעזאזל רצה לראות גוויות, המוני גוויות חוזרות, וגם לחשוב על כל האמהות הללו במצב כזה?

ואני מקווה שעדיין יש בעיות העומדות בפני פוקס, שכן עלול לבוא יום בו איזה הורה ירצה להמשיך את הוראותיו החינוכיות גם הרחק אל העתיד הרחוק, ובכך להצליח להרוג גם אותו.

הסיפור ‘מלחמת המינים’ הוא אחד הסיפורים הישראליים היותר ארוכים שהתפרסמו עד כה ב’פנטסיה 2000', ומה שמעודד עוד יותר הוא הבטחת מחברו שאין הוא אלא פרק ראשון מתוך ספר בן ארבעה פרקים, הנמצא כעת בהליכי כתיבה. עם זאת, פרק זה עומד כסיפור בפני עצמו.

הלל דמרון הוא בן קיבוץ שלמד קולנוע וטלוויזיה באנגליה ועוסק היום בתחומים אלה. מאחוריו נסיון כתיבה ובימוי של כמה סרטים קצרים. האם יהפוך פעם ‘מלחמת המינים’ לסרט…?

* * *

א. ה’מפלצת'

חדר האוננות היה ריק כמעט. אולי שני גברים היו בו ואשה אחת, שקועים בכורסאות העמוקות, צופים בסרטים שהוקרנו על המסכים שלפניהם.

דיאל היה מרוצה; ידע שמרבית אנשי המושבה כבר נמצאים באולם הישיבות. הוא לחץ על הכפתור האדום שלצד הדלת וראה איך מופיעה הכתובת על המסך הגדול: מודיעה על הישיבה העומדת להיפתח. הוא עוד הספיק לראות כיצד מנתק עצמו אחד הגברים ממכשיר האינון ומחזירו למקומו שבמסעד הכורסא. אם בא על סיפוקו לא ידע.

במסדרון בחר לנסוע על הפסים הנעים, ולא ללכת כהרגלו. הוא צפה בברק הנורות המשתקף מקירות הפלסטיק החלקים של המנהרה. קירות שצבעם אדום עמוק, שחור כמעט, קירות שהטילו עליו אימה מוזרה לראשונה מאז היותו ילד. לפתע נזכר שמקירות אלה אין מוצא, שהם כל־כך חלקים עד שאין אפשרות להאחז בהם, כמו כל דבר במושבה זו. משום מה לא חשב על המבחן העומד לפניו, החשוב במבחנים בפניהם עמד עד כה, אלא דחקו כליל ממחשבותיו.

כשעזב את הפסים ופנה אל דלת האולם חשב על ג’יאן. חשב כי הוא ודאי בחדר הסרטים עכשיו, כהרגלו, צופה באותם סרטים ישנים. סרטים שהיו עושים פעם: לפני המלחמה הגרעינית הגדולה. ג’יאן לא הרבה להופיע לישיבות, לכן סיכמו ביניהם שדיאל יזעיק אותו אם ימצא לנכון, אם יהיה בצרה.

הדלת נפתחה לפניו. האולם עגול היה ותקרתו קמורה. הכורסאות היו קבועות במפגש הקיר והרצפה, מסודרות בעיגול גם הן. ארבעים בדיוק: עשרים לגברים ועשרים לנשים. לא היתה באולם במה או שולחן או כסא ליושב־ראש; הכל שווים היו. היה רק מסך גדול, עליו ניתן היה להקרין שידורים בשעת הצורך: אם מתוך המושבה ומהנעשה בה ואם מהמושבה ה"אם". דיאל מיהר להתיישב בכורסא פנויה, אינו שם לב ליושבים מצדדיו. הוא מזג לעצמו כוס מהתמיסה שלפניו: משקה שטעמו מר במקצת ושאותו הוא שותה זה ארבעים שנה, מיום היוולדו. הוא הבחין שכולם מביטים בו, ומאחר שהכורסאות נתפסו כמעט כולן, הדליק את המיקרופון הזעיר שלצידו והביאו אל פיו.

לרגע אחד סקר את האנשים כולם, גברים ונשים, הדומים איש לרעהו דמיון מפליא; עד כי זר לא יזהה מי אשה ומי גבר, מי צעיר ומי זקן, מי יפה ומי אינו יפה. דיאל הכיר את כולם וידע היטב מי הוא מי. ראה זו בעיניהם הכחולות, עיניים שהיו מרוכזות עתה בו, ברכז המושבה 365/ב.

“אין צורך,” אמר דיאל בקול שליו, “לפרט את הסיבה שהביאה לכינוס היום. היא ידועה לכולנו. אך יש צורך לומר שהכינוס מיותר, עובר על מכסת הכינוסים החודשית שלנו ואינו מוסיף דבר לחיים התקינים שאנו מנהלים. אתם, תושבים־אחידים, תחליטו בענין. אני מבקש מכם להחליט לאחר מחשבה. להחליט נכון.”

הוא סיים והרחיק את המיקרופון מפיו.

למולו הזדקפה אישה אחת במקומה ושתתה מכוס התמיסה שלפניה. שערה קצר היה כשל הגברים וגונו לבן כמעט לחלוטין. חזה קטן ושרידי עידון רמזו על היותה אשה.

“יש צורך,” פתחה דורה בדבריה, “בכינוס שלנו היום. יש צורך דחוף מאוד לחסל את ה”מפלצת"! למחוק אותה. לא יתכן שנסחוב אתנו את הפצע הזה, את הכיעור והפיגור. מאז הטעות המוזרה של “מכונת הילודה” אנו סובלים בתוכנו נוכחות של יצור חסר צורה וחסר שֵכל שאין לו שימוש וצורך אלא…" היא השתהתה לרגע, מביטה ישירות אל דיאל ואחר סָביב על פני הנוכחים כולם, “אלא כחית־השעשועים הפרטית של דיאל.”

היא השתתקה שוב. כולם הביטו אל דיאל.

“עוד מעט והיא תופיע במקומות כמו אולם הישיבות הזה,” המשיכה דורה, “תכנס לחדר הסרטים ומי יודע, אולי גם לחדר האוננות. התעסקותו של דיאל ב”מפלצת" עוברת על המותר ועומדת בניגוד לתקנון הקיים!"

היא עשתה הפסקה בדבריה ושתתה שוב מהכוס שלפניה.

בין הנוכחים נשמעו לחישות. פניו של דיאל נשארו חתומים.

“אני רוצה להודיע,” אמרה דורה, “שבמידה ולא תתקבל החלטה חד־משמעית על חיסולה של ה’מפלצת', אפנה אל המושבה ה’אֵם' בתלונה – דבר שיביא לחיסולה המיידי ולהוראות מחמירות נגד המושבה שלנו. על חיה זו להעלם מכאן!”

היא סיימה ונשענה לאחור בכורסא. מביטה סביב.

דבריה האחרונים גרמו להמולה ולהתרגשות, אם כי הכל דיברו בקולות נמוכים.

“היא יצור חי,” התערבה בדיון אשה אחרת, זהובת שיער. “והטעות של המכונה היא גם הטעות שלנו. אנו טעינו והמכונה טעתה.” היא הביטה ישירות בדורה. “לחסל?!… אין דבר כזה אצלנו. מאז המלחמה הגדולה רק הזקנים מתים. מתחסלים בעצמם. תנו לה לחיות!” היא סיימה את דבריה בקול לא־רם אך ברור; חד־משמעי.

דיאל ראה כי היו תושבים שהנהנו בראשיהם לטות הסכמה. הוא העריך את סול על שיצאה להגן של שחורה (או ה’מפלצת' – כפי שהכל קראו לה משום מה). היא היתה צעירה, ממחזור הבוגרים האחרון. ודרוש היה אומץ־לב ותבונה לומר את אשר אמרה.

“המכונה טעתה – אין זו אשמתנו.” אמר ביאו, מהבוגרים שבתושבים־האחידים, “ישנו חוק האוסר החזקת יצורים כאלה. העניין יתגלה וכולנו ניפגע.”

“הטעות היא שלנו… לא של המכונה,” התערב דיאל.

“הטעות של המכונה! לא שלנו!” קראה דורה לעברו בקול־רם.

“אנחנו לא אשמים!” נשמעו גם קולות אחרים, מאשרים את דבריה של דורה.

לבסוף השתרר שקט. נשמע רק זמזום עמום שבא מלמטה, עמוק מתחת לריצפה.

“אין היא מפריעה לאף־אחד כאן, אני היחיד שמטפל בה.” אמר דיאל שוב, שליו עדיין. “בדיוק, דיאל!” קראה לעברו דורה, “יש לך ייחוד על פני כולנו. אתה עסוק איתה כל הזמן – זמן שאתה חייב לייחד לענייני המושבה.”

“אף פעם לא היו טענות על עבודתי,” אמר דיאל, “וזמני החופשי הוא רק שלי.”

“אך לא בניגוד לחוק, ולא אם המעשה יכול להביא מחלה על כולנו.” קראה לעברו אשה אחרת, סילמה שמה, יושבת מימינה של דורה. ה’מפלצת' הזאת נושמת בתוכה מחלה מימים אחרים, מחלה שתהרוג את כולנו." סיימה את דבריה.

“אמת. מלבדה אין אצלו מחלות. אני מציעה שנחליט,” אמרה שוב דורה, הפעם בקול תקיף יותר.

הכל הסתכלו על דיאל. הוא לא הביט בהם – מבטו היה נעוץ בכתם חום שהיה טבוע בריצפה הבהירה. הוא זכר איך נולדה. בטעות. זכר את הסערה שקמה וזכר את האחריות לטעות של ‘מכונת־הילודה’ שנטל על עצמו. זכר את המאמץ הרב שהשקיע בגידולה ב־18 השנים האחרונות.

חשב עליה; חשב על ‘שחורה’.

“מה ההצעה שלך, דורה?” שאל דיאל.

“שתהרוג אותה, דיאל. אתה לבדך. בחוץ. לא בתוך המושבה – אסור שידעו מהמושבה האם. ותביא לנו הוכחה.” אמרה דורה והביטה סביב, סוקרת את הנוכחים. והיתה דממה. דיאל הבחין בסול המביטה אליו. חשב על ג’יאן שאיננו; רצה לקרוא לו. לפתע חש נינוח יותר, התבהרה במוחו המחשבה כי יצא החוצה: אל האויר, אל האור, אל מגע האדמה ואל השמיים… מחשבה זו קראה לו. דומה כי צל של רעיון צץ במוחו. רעיון מסוים מאוד.

“אני מציע שנשאיר את המצב כפי שהוא. תנו לה לחיות, אני אחראי לה. רק אל תכניסו מוות אל תוך העולם שלנו. אל תעשו זאת שוב – אל תחזירו אותנו אחורה מרחק כה גדול. הסכנה בהוצאה להורג רבה יותר מאשר השארותה בחיים עימנו כאן. המחלה שבהוצאה להורג קשה וחמורה פי־כמה מאשר המחלה שב’מפלצת',” אמר דיאל והשתהה לרגע – תמונתה של שחורה עומדת לנגד עיניו.

“מי בעד הצעתי ילחץ על הכפתורים של המילה ‘חיים’. מי שבעד הצעתה של דורה ילחץ על המילה ‘מוות’ – זו הברירה שבידיכם,” סיים דיאל את דבריו.

הוא לחץ על הכפתורים שבלוח המחובר לכורסא. כך עשו כולם.

לאחר זמן קצר הופיעו התוצאות אל המסך הגדול מהבהבות: חיים – 18 = מוות – 18. דורה קמה ונעמדה. רועדת.

“אני דורשת החלטה חוזרת, לחיצה נוספת. אני מודיעה שוב כי אדווח על הימצאותה של ה’מפלצת' למושבה האם… אלה אם כן תתקבל החלטה חיובית להמית אותה.”

היא השתתקה והביטה סביב. סילה הנהנה בראשה. גם ביאו.

“זה אִיוּם, דורה,” קרא לעברה דיאל.

“כן, נכון, זה איוּם. החיים שלנו שווים יותר מהחיים של החיה הזו. שכל תושב יעשה את החישוב שלו.” היא התיישבה שוב.

השתרר שקט.

“במקרה של שוויון יש אפשרות להחלטה חוזרת: זאת על פי התקנון,” דיבר שוב דיאל בקול שליו. “לכן, ולמרות שנוצר כאן מצב חדש שיש בו אִיוּם, מצב שלא הורגלנו בו, אני מכריז על החלטה חוזרת: פעם נוספת ואחרונה. לחצו בבקשה, זכותכם להחליט, רק חישבו היטב לפני־כן.” אמר דיאל ולחץ שוב על אותם הכפתורים.

שוב לחצו כולם על הכפתורים שלצד הכורסא. אלא שהפעם חלף זמן רב לפני שהבהבו התוצאות על המסך; דומה כי רבים מהתושבים־האחידים התלבטו הפעם. (וזה היה נדיר מאוד).

לבסוף הופיעה התוצאה: חיים – 16 = מוות – 17 = מתלבטים – 3.

היתה דממה. אף־אחד לא זז. הכל סובבו את ראשיהם והביטו בדיאל.

ראשו עבד במהירות: ישנה אפשרות לשנות זאת, לדרוש דיון נוסף, להכריח את המתלבטים להחליט, להזמין את ג’יאן ואת שלושת התורנים, לעשות מהומה. אלא שאיומה של דורה היה כבד. ובנוסף לזאת, יותר ויותר בעוצמה, יותר ויותר בבהירות, הסתבר לו כי הוא רוצה לצאת החוצה. כי הוא רוצה לזכות בטיול שלא מהמתוכנן, כי הוא אולי עוד יעשה משהו להצלתה של השחורה.

עוד הוא מהרהר ודורה קמה, כמנצחת, והחלה צועדת אל עבר דלת היציאה. שתי נשים אחרות ליוו אותה: סילה ומירה. עיניים מורגלות הבחינו כי שתיים אלה צעירות ממנה, עורן חלק יותר.

לרגע עצרה דורה והביטה בדיאל. הוא הפנה את מבטו ממנה.

כולם קמו ויצאו בעקבותיה של דורה. בחיי המושבה לא היה מקום לרגשות ולמחווה אהדה. רק סול התקרבה ובאה לעברו; נעמדה לפניו, מביטה בו.

הוא קם ונעמד מולה. מביט בה. לבושה היתה כפי שהוא: בחליפה מבריקה וקלילה שאינה צמודה לגוף. שערה הזהוב היה כצבע שערו וגובהה כמעט כגובהו, רק מותניה היו צרות יותר ובפניה היו עדיין קווים נשיים מימים אחרים – קווים עדינים. מלבד זאת דומים היו מאוד, כפי שדומים אחד לשני כל תושביה־האחידים של המושבה.

הוא ניסה לחייך אליה. היא השיבה. הם פנו שניהם אל עבר דלת היציאה ונעצרו לפניה. “מה קרה לדורה?” שאל דיאל.

"משהו שאני לא לגמרי מבינה. ידוע רק שהיא ישבה שעות ליד המסך שלה וראתה איך אתם משחקים ביחד, איך אתה מלמד אותה הכל, ראתה כמה זמן ומאמץ השקעת בה.

ואולי עוד משהו…" השתתקה סול לפתע.

“מה?” מהר דיאל לשאול.

“היא ראתה אותה מחבקת אותך… והיא מפחדת.”

“מפחדת?!…”

“כן. אולי בגלל שה’מפלצת' גדלה והתפתחה,” אמרה סול ויצאה אל המסדרון. דיאל צעד אחריה ומאחוריו נסגרה הדלת. לרגע עמדו שניהם במסדרון מבלי לזוז.

“למה עכשיו?” שאל דיאל בשקט. כמו את עצמו שאל.

“המחזור של ה’מפלצת' יצטרף עוד מעט לבוגרים. אולי בגלל זה,” השיבה לו סול, “ואולי משום שעוד כמה שנים תצטרך דורה להעלם בעצמה. אולי יש משהו שאנחנו עדיין לא מבינים.” היא השתתקה.

"אולי, "מלמל דיאל לעצמו. מלמל ולא הביט בה; חשב על משהו אחר.

“אני אלך אליה.” אמר לבסוף, עשה תנועה לפנים.

“כן, לך,” אמרה סול, “והיכנס אלי כשתחזור.”

“כן, סול. להתראות.”

“להתראות, דיאל.”

הוא פנה ללכת במסדרון המבריק. הולך ומתרחק, מחליק; דמותו כמו מתמזגת עם הקירות האדומים. הוא חשב על הדברים שאמרה, חשב עד כמה מוזרים היו.

סול המשיכה לעמוד, צופה בו מתרחק עמוק אל תוך המנהרה. עמידתה מוזרה היתה, לא ישרה, רגל אחת קצת כפופה. מכיוון שכך, נתגלתה גזרתה וגם רמז לחזה נשי הסתמן מתחת לבד המבריק של החליפה.

היא חייכה לעצמה ועלתה על פסי המסילה הנעים כל־הזמן. החלה מתרחקת.

המעלית החליקה למטה ללא קול. דיאל נסע בה יחידי. הוא ידע שכמה זוגות עיניים צופות בו עתה על מסכי המקרנים: בולשות אחרי כל צעד מצעדיו, אם רק ניתן. אסור להסתיר דבר במושבה והכל גלוי בפני כולם.

המעלית נעצרה בקומת החצר: עמוק אל תוך האדמה. הדלת נפתחה ודיאל יצא החוצה אל עבר חצר המושבה. חצר שאין בה שמש ואין בה צומח ואין בה חי. מתחת לפני האדמה. עם זאת אפשר היה להלך בה בחופשיות מרחק די גדול, אפשר היה לשחות ולצלול בבריכה המלאה בתמיסה הדלילה. ולשחק אפשר היה במשחקים השונים.

בפינת החצר נעצר דיאל לפני קיר פלסטיק שקוף. בתוכו הבחין במלונה הקטנה: מעין ביתן קטן ולא גבוה. דיאל לחץ על לוח המנעול של הגדר, לחץ את צרוף האותיות והדלת נפתחה לפניו. הכל היה מואר סביב. הוא נכנס אל המלונה. הוא עמד להדליק את האור בתוך המלונה כשנזכר בדבר מה ונעצר. היא ישנה וגם האור לא רצוי לו עתה – חשב לעצמו. הוא התישב על ארגז המשחקים הקטן שבנה לה בידיו שלו. היא היתה שרועה על הארץ, ישנה. לגופה היתה רק שמלת הנילון העבה והגסה, זו שלא הורידה אף פעם מעליה.. נשימותיה קצובות היו ושקטות, שנתה לא מוטרדת.

שערה השחור והארוך מפוזר היה כמעין מניפה סביב לראשה. הוא הביט בה בשקט ונזכר. נזכר ב’מכונת־הילודה', זו שפלטה אותה אל תוך הבקבוקים ביחד עם כל שאר העוּבָּרים שהוזמנו באותו מחזור שנתי. התרכובת העוּבָּרית צדה את עיני המשגיחים כבר אז והם קראו לו. הוא בדק את התרכובת ובא לידי מסקנה שזרע לא רצוי וביצית לא רצויה התאחדו. משום מה לא נדחו על־ידי מחשב־המכונה אלא עברו הלאה את תהליכי הזיווג והשימור הראשוני. מקרים אלה היו נפוצים וגם היו רוב, הרבה לפני שנולד דיאל; לפני שפותח הזן הדומיננטי ממנו ובצלמו נוצרים כל תושבי המושבה. הסקרנות גברה בו אז, והוא החליט להשאיר את העוּבר בחיים. החליט לראות אם יתפתח ויחזיק מעמד.

למרבה הפלא הבשיל העובר בטרם זמן, לאחר 9 חודשים בלבד, ולא נזקק ל־12 חודשים כדי להישלף מתוך המבחנה הגדולה ולהיוולד. לא היתה התנגדות רבה בין התושבים־האחידים כשהחליט דיאל להמשיך ולגדל את הוולד יוצא הדופן. רק כמה מהם אמרו שזה אסור ומהווה עברה על חוקי־המושבה. דיאל לקח זאת על עצמו: כניסוי מדעי שיש בו תועלת לתושבים כולם ולעתיד החיים של הגזע כולו. הם היו זקוקים אז לעשרה ילדים חדשים, חמשה מכל מין. כל השאר, אלה שלא הבשילו יפה – נקטלו עוד בהיותם במבחנות.

דיאל קרא לה שחורה. בגלל גוון השער והעור שלה; גוון מוזר מאוד, שכבר ניתן להבחין בו. לאחר זמן העניקו לה עובדי המעבדה האחרים את הכינוי ‘מפלצת’ – בגלל צורתה המכוערת והדוחה. מפני שהיתה שונה כל־כך משאר הילדים הזהובים, ומשום שבמהרה נתגלה שתיפקודה לקוי ומנהגיה משונים. היא לא הדביקה את קצב ההתפתחות של שאר הילדים ונשארה הרחק מאחור.

יום אחד מצא אותה דיאל חבולה ונוטפת דם – ארוע מאוד יוצא דופן במושבה. הסתבר לו שהילדים האחרים היכו בה ונידו אותה מתוכם, באישור האחראי והאחראית לחינוכם. מאותו יום והלאה לא פצתה שחורה את פיה ולא הוציאה עוד הגה ומילה. אילמת היתה ולא יכלה עוד לדבר.

דיאל הזמין לה תא מיוחד במעבדת הפלסטיק והניחו בחצר. ומאז היא שם. ומאז הוא לבדו מטפל בה. ומה שהחל כסקרנות מדעית סתם התפתח, עקב הארועים האלה ועקב האחריות שנטל על עצמו, למשהו שהיה מעבר להתענינות מדעית סתם, משהו אחר. כלומר, דיאל לא ידע להגדיר זאת בדיוק ואפשר גם שלא הרגיש בזאת. האחרים הם שהבחינו בו בסמנים משונים של קרבה, דאגה, חיבה, רחמנות ואולי גם עצב ושמחה: רגשות ותחושות שלא היו מקובלים על הגזע הזהוב ולמעשה לא היו קיימים כלל. רק בו, בדיאל, דומה כי התעוררו.

העניין החל כשמישהו עשה צחוק וקשר את ה’מפלצת' בשרשרת אל המלונה שלה. דיאל לקח זאת ברצינות רבה ואף הביאו לברור בפני כינוס התושבים. לאחר מכן ניסה כמה פעמים להרחיק ממנה את הילדים בני־המחזור שלה, כשהיו מטיילים בחצר ומכים ומתעללים בה. משום כך בנה לה את החצר: את הקירות השקופים ואת מחסום האותיות שרק הוא לבדו ידע. הוא לבדו האכיל והשקה אותה; השכיב אותה לישון. כל עוד ניזקקה לו. לאחר מכן החל ללמד אותה לדבר, בידיה, ולהגיב לדבריו. גם בנה לה צעצועים מיוחדים והחל מפתח בה את האינטליגנציה הרדומה שלה. וראה הצלחות. ושמע איך על שאר התושבים היתה שחורה נוהמת נהימות מוזרות, נהימות שאך בקושי נשמעו, והביטה בהם במבט מוזר וחייתי. ‘חייתי’ – כפי שטענו המומחים להיסטוריה. רק אל דיאל נשארה נאמנה, רק איתו שחקה ורק איתו באה במגע יומיומי.

בינתיים גדלה, שערה השחור צמח, עיניה השחורות העמיקו, והאדימו שפתיה העבות. את גופה לא ראה דיאל. לבושה היתה תמיד באותה שמלת נילון גסה שהיו מספקים לה מדי שנה או שנתיים. לאחרונה ראה את גופה כשהיתה ילדה, ומלבד שהיתה נמוכה יותר ועבה יותר מילדות המושבה ומלבד שגוון עורה היה כהה יותר, מלבד זאת זכר דיאל, מלבד זאת לא היה הבדל.

לפתע הבחין כי שחורה ערה. כי עיניה פקוחות והיא מביטה בו. הוא המשיך לשבת בשקט ובמוחו המחשבה המוזרה כי שחורה חשה במשהו, יודעת שמשהו מעסיק אותו ולכן אינה רצה אליו, אינה מושיטה לו את ידה כפי שלימד אותה: כדי שלא תקפוץ עליו ותחבק אותו שוב, מה שכבר בהתחלה גרם לו לרתיעה.

הוא התרומם מארגז הצעצועים והתיישב לצידה. הניח את ידו על שערה השחור וליטף אותה. היא קרבה את שפתיה החמות אל כף ידו ונישקה אותה. לאחר מכן נרדמה מייד, בשלווה, כמו אין דבר שיכול להטרידה. רק שפתיה חמות היו, ולחות. בעוד השפתיים של נשות המושבה קרות היו תמיד, נוקשות – חשוב דיאל.

הוא ישב לצידה באפלה, מלטף את שערה ובו־בזמן התבהרה בראשו התוכנית. התוכנית שהניצוץ הראשון שלה נדלק במוחו כשישב באולם הישיבות הגדול, כשהבין כי הוא עומד להכנע, לראשונה בחייו, ולא להלחם עוד בדורה.

הוא ידע את אשר יעשה; לכן קם ועזב את התא, עזב את החצר הקטנה ויצא אל החצר הגדולה. נכנס חזרה אל מחילות הבנין התת־קרקעי.

הכל היה מוכן וסול הניחה לעצמה לשקוע בספה הרכה בפישוט אברים. היא חשה בלאות הנעימה המחלחלת בה, אות ורמז למשהו מעורר יותר העתיד לבוא.

התא שלה היה מסודר, המיטה מוכנה והאורות מכוונים. לאחר הרחצה שכבה במיטתה והרהרה. היא לא כל ענין ב’מפלצת' אך גם לא מצאה בה כל נזק; מה שהפריע לה היתה הדרך בה בחרה דורה לצאת נגד דיאל. ובכלל, משהו יוצא דופן מתרחש בדורה ובהולכות אחריה, משהו הדוחף את סול להתנגד להן.

היא המתינה לדיאל; רצתה שיבוא. זכרה כי שכבה איתו לפני כן כפי ששכבה עם גברי־המושבה האחרים, כפי ששכבה גם עם נשות־המושבה. ללא כל התייחסות רגשית: רק הפעילות הגופנית עצמה. אלא שבדיאל היה גם משהו אחר, משהו בעיניו. אולי רק עיסוק זה עם ה’מפלצת' הביא אותו להיות קצת שונה. יתכן, חשבה סול, יתכן שאילו היו קיימות עדיין משפחות ואילו בני־האדם היו מתחתנים שוב ומולידים ילדים, כמו פעם, לפני מלחמת־הטילים הגדולה, הגרעינית, לפני השלום הנצחי – יתכן מאוד שהיתה בוחרת בדיאל לבן־זוגה. חשבה והביטה אל הדלת.

הנורה הסגולה דלקה ובדלת השתקפה דמותו של דיאל, עומד ומביט פנימה. היא לחצה על כפתור הכניסה והדלת זזה הצידה. דיאל נכנס. היא לחצה גם על כפתור המיטה וזו נעה לאט מהקיר פנימה, במקומה של הספה שנעה חזרה אל הקיר. יחד עם המיטה בא גם מגש קטן ועליו ארוחה מוכנה. סול נשכבה בצד אחד של המיטה והורתה לדיאל על צידה השני. הוא נשכב שם, מולה.

הם אכלו בשקט. גינוני טכס היו מיותרים, האוכל היה מוכן ועשוי מחומרים כימיים ותרכובות שונות: כולן הוכנו במעבדת־המזון המיוחדת שלמטה. מעבדת־המזון שסיפקה את כל צרכיהם של תושבי המושבה; השאירה להם רק אפשרויות בחירה אחדות וצרופים שונים. סול ידעה אותם היטב; לכן הרכיבה ארוחה טעימה ומענינת. היא ידעה גם שהוא מוטרד, לכן לא הקשתה עליו בשאלות והם אכלו ושתו מבלי לדבר. היא ניתקה את הקשר למצלמה שהיתה עוקבת אחריהם, מה שהיה מותר לפי חוקי־המושבה במקרה של פגישה מעין זו, אם כי לא מומלץ ולא נפוץ. הם שתו משקה חם והריחו חומר מיוחד שהיה משרה נינוחות ורוגע.

“מה שלומה?” שאלה סול, מביטה בו.

“היא ישנה. אינה יודעת דבר,” השיב דיאל.

“מה תעשה?”

הוא היסס לרגע. מכשירי האזנה פעלו תמיד והיו מחוברים לבקרה. גם אם לא היו במעקב, היו מוקלטים למקרה וירצו להאזין להם: עכשיו, אחר־כך, או בכל הזדמנות אחרת.

“מה תרצה לשמוע?” נחלצה סול מהמבוכה.

“משהו שקט,” אמר דיאל, “מהימים שלפני המלחמה.”

סול שלפה מהקיר לוח קטן, מכוסה בכפתורים, והחלה מכוונת אותם. הצלילים שמלאו את החדר היו של בטהובן, של מוצרט או של שומאן. או אולי מישהו אחר; דיאל לא ידע בבטחון. אחד מאותם אנשים מוזרים, יצורים מעולם אחר שניגנו וכתבו, עשו הכל בעצמם. כאן, במושבה, היו המחשבים מפתחים אין־סוף ואריציות על הנוסחאות הבסיסיות שיצרו הם בעבר. דיאל, ועמו ג’יאן, אהבו להאזין להם ומצאו בהם עניין מיוחד. (אולי את עצמם).

“מחר בבוקר אצא איתה החוצה. אין לי ברירה.” אמר דיאל בשקט.

“אני מבינה,” אמרה סול.

הוא חייך לעברה, מודה לה. הוא ידע כי היחסים בין גברים לנשים במושבה מזמן כבר לא היה תוצאה של רגש, חיבה, או משיכה חזקה. אהבה כמובן לא היתה קיימת, זה שנים רבות. אהבה, טענו השידורים האחרונים מלמעלה – מהמושבה האם – שורה על הכל ועל העולם הזה כולו. על המושבה כולה. אך ודאי שלא בין האנשים עצמם. גם שנאה לא היתה: מלחמות חלפו מהעולם זה מזמן.

אלא שהערב קרה משהו, משהו מיוחד שאין שאין להגדירו עדיין במונחים ידועים כל שהם, אך משהו חדש ומבהיל. משהו שאחראית לו דורה. והכל, כנראה עתה, באשמת שחורה. באשמת ה’מפלצת'. עליו להודות שעניין חדש זה, שבא ועירער לרגע את חיי השלוה והשיגרה המקודשת של המושבה. באשמתו בא. ואולי באשמתה של ‘מכונת־הילודה’. ואולי בכלל, מטבע הדברים שמשהו כזה יקרה מדי־פעם. אולי יש עוד טבע לדברים.

סול שכבה ערומה על המיטה. היא שחקה במערכת הצבעים, מערכת שצבעה את החדר לפי רצונה. גם את דיאל צבעה וגם את גופה שלה צבעה. דיאל לא זכר איך ומתי התפשטה, אך מה שכבר היה בינו לבינה נעלם לפתע. אדישות השתלטה עליו; אולי חרדה מסויימת. לא ידע למה. מעולם לא התנסה בכך.

היא הביטה בו, מזמינה אותו להצטרף אליה. גופה היה מבריק כפי שמבריק היה הפלסטיק שעל הקירות – אך לא היה בו כדי לעורר אותו. יופיה ורצונה בו גם הם לא החיו אצלו דבר. האיכות שהיתה באותם רגעים, רגעים בהם עוד לא התפשטה, נעלמה ולא היתה.

אבל הוא לא רצה לפגוע בה לכן קם, התפשט ושכב לצידה. היא החליפה את המוסיקה לאחרת ומעט הנעימוּת שעוד ידע גם היא כבר לא היתה. תערובת הצלילים ששמע נשמעה לו חלולה; אולי בגלל שהעיקה עליו פרשת הישיבה היום והפרדה הצפויה משחורה. הוא היה חרד ומודאג וסול הבחינה בכך, למרות שלא היתה מורגלת בזה. היא נצמדה אליו וניסתה לעוררו. ניסתה כמה מהתכשירים המיוחדים לעינוג עצמי, ניסתה גם מהמכשירים הצמודים אל המיטה, אך הדבר לא עזר. גם לא אצבעותיה הארוכות. לבסוף הסתובבה נרגזת והפנתה לו את גבה.

דיאל קם והתלבש. חבל היה לו עליה וחבל היה לו על עצמו. כשעמד ליד הדלת עוד רצה לחזור אליה ולהתנצל. רצה להגיד שזה מזמן לא קרה לו, שזה הכל בגלל הישיבה ובגלל דורה. הכל בגלל ה’מפלצת'.

אלא שלא היה טעם בכך. סול היתה שקועה בעצמה, עסוקה בעצמה: הוא לא היה קיים יותר בשבילה; לכן יצא את החדר. הוא רק קיווה מאוד שלא רכש לו אויבת נוספת. סול עזרה לו – לא יתכן שעשתה הכל רק בשביל להשתעשע איתו. את זה יכלה להשיג לפני־כן, ממנו או מכל מישהו אחר. לא היו מגבלות ולא היו חוקים בענין זה. היא רצתה לעזור לו והוא נכשל: לכן התנהגה כפי שהתנהגה. ואולי זה לא היה חשוב לה, אולי רק הוא מודאג, רק הוא חרד, רק הוא מראה סימנים משונים.

ובכלל, מה קרה לו?

הוא נכנס אל תאו אך לא הדליק את האור. שכב על מיטתו החושך וחשב. הביט על האורות הבאים מהנורות השונות שבחדר: נורת המצלמה ונורת הדלת ונורת המוסיקה ונורת האוכל. הוא ידע שלא יוכל לישון, אפילו רצה בכך, לכן שכב והרהר. הרהר בשינוי שחל בו, חשב שאולי דורה צודקת. אולי כדאי לסלק את ה’מפלצת'. לחסל את המחלה בראשיתה. לחזור למוטב, לחזור אל הרציונליות המקודשת. להימלט מהחיק החם של עולם הרגש, עולם של חרדות ודאגות, לחזור אל עולם השכל הקר. עולם שלא מעורבים בו רגשות.

הוא היה יצור זהוב, מגזע אלוהי, מתוכנת ומבוקר. הוא היה תוצר של שנות עמל רבות: שנות מחלה, מלחמה ומוות. הוא היה בן לגזע שולט. גזע השולט רק על עצמו; היחידי הקיים. גזע החי חיים מסודרים להפליא: ללא שינויים, ללא מחלות, ללא מלחמות. ללא אהבה. הוא החליט לשנות את תוכניתו ולהיפטר מה’מפלצת'. כן, להיפטר ממנה… ‘מפלצת שחורה’.

הוא קם שוב והדליק את האור. הוציא מהארון שנע קדימה את חליפת־הטיולים שלו–חליפה עבה העמידה בפני קרינה. לבש אותה. לקח גם מסכה. לאחר מכן לחץ על כפתור המצלמה וראה על המסך כי בחדר הבקרה יושב ביאו. הם הביטו לרגע האחד בשני: דיאל התפלא לראות את ביאו תורן עכשיו – ביאו חייך. דיאל כיבה את המצלמה ויצא את התא.

במסדרון נסעו הפסים בתנועה־מתמדת. הפלסטיק הבריק והמעלית החליקה למטה ללא קול. הוא פנה שוב אל החצר, אל מלונתה של שחורה. היא ישנה. בשלווה ישנה. כתינוקת. לרגע הביט בה, אחר נגע בה ברגלו. היא התעוררה מיד; בעלת חושים מפותחים היתה. לרגע הביטה בו, מלמטה, כמו לא מבינה מיהו, לפני שקמה ממקומה במהירות והתקרבה אליו; לחבקו ולבקש קרבתו. בטבעיות ובפשטות עשה זאת, לא היתה מורגלת שיבוא אליה בשעה כזו. הוא עצר אותה בכף־יד מושטת קדימה. אחז אותה בכתפה והשאיר אותה מרחק מה ממנו, מביט בה מלמעלה, מסמן לה כי תשב והיא הבינה. התיישבה. מפוחדת מעט ונפגעת. התיישבה בפינה והביטה בו.

היה נדמה לו כי הוא עומד שוב לרחם עליה. (‘לרחם’ היתה ‘מילה היסטורית’ – מילה שלמדו עליה אך שוב לא נזקקו לה: כמו אהבה, שנאה, תשוקה. מילים השייכות להתפתחות האדם, שייכות לעידן־המשפחה, שייכות לעבר.) הוא סימן לה שלא תזוז ומיהר החוצה אל החצר ומשם אל חדר הבקרה, אל ביאו – קיבל ממנו אישור להיכנס פנימה. הוא נכנס והשתהה לרגע, מתרגל לאור הרב שהיה שם בחדר הגדול: חדר שכולו מחשבים, רובוטים, מצלמות ותושב אחד האחראי על הכל. תורן. הוא ביקש ממנו את המחש־בוט, שיפתח לו את תא־הנשק. רק המחש־בוט ידע לפתוח תא זה: תא ששמורים בו אקדחי־קרינה ורובי־קרינה אחדים. נשק נוסף לא היה, תושבי המושבה מעולם לא ניזקקו לנשק. רק למקרה חרום, של התקפה מכוכב אחר או של שגעון אחר לא צפוי, היו מונחים כמה מהם בתא. הוא הסביר לביאו שאקדח דרוש לו בכדי לחסל את ה’מפלצת'. הוא לא נדרש ליותר מכך – ביאו תמך בחיסולה. תמך בדורה.

המחש־בוט פתח לדיאל את התא והגיש לו אקדח טעון. דיאל בדק את רמת הטעינה של האקדח ואחר הכניסו לכיס חליפת־הטיולים.

מזה שנה לא היה טיול. דיאל היה מודע לעובדה זו. כרגיל היו הטיולים החוצה, אל העולם ואל האויר הפתוח, גורמים להתרגשות במושבה. האפשרות היחידה להביא את תושביה לידי חששות מסוימים.

אלא שעדיין היתה קרינה באויר שבחוץ, בכמויות מסוימות ובעיקר בעננים שהיו באים עם הרוחות. לכן לא היו מרבים לצאת. מלבד זאת: הכל הושמד על פני האדמה והקרינה מלכה שם שנים רבות. אין חי ואין צומח. דבר אין. רק אדמה חרוכה.

דיאל בדק את כמות הקרינה שבחוץ ואת מזג־האויר. הסתבר לו שקייץ עתה ואין רוח, הקרינה כמעט לא מורגשת ורמתה נמוכה. הוא סקר את מצלמת החוץ וראה כי לילה שם, הבחין גם בסימנים של אור; ויצא את חדר הבקרה.

את שחורה מצא בדיוק כפי שעזב אותה: יושבת בפינה ומביטה בו בעיניים מבוהלות. עיניים מוזרות – חשב דיאל. הוא הורה לה על יריעת הנילון הדקה ששימשה לה כשמיכה ואמר לה, בעזרת ידיו ובדיבור, כי תאסוף אל תוכה את כל האוכל והשתיה שיש לה; וכל דבר אחר שברצונה לקחת עמה. הם הולכים. הולכים החוצה.

היא מהרה לעשות זאת. אספה אל תוך השמיכה כמות גדולה של אוכל ושאר מצרכים: כדורים ואבקות למיניהם. לפתע תלשה מהקיר כמה ציורים שציירה: מגוחכים אולי, אך ציורים. אספה גם אותה אל השמיכה.

דיאל הופתע; הביט בה שוב אחרת (בחיבה אולי…). היא לקחה גם חלק מהצעצועים שעשה למענה, מכשירי לימוד שהכין ומחברות. אולי חשבה שגם שם, במקום האחר אליו הם הולכים, גם שם יהיה הכל אותו דבר. יהיה גם דיאל.

הוא הביט בה, סוקר אותה ואת מעשיה. במוחו הסתובבו מחשבות רבות אך הוא לא הניח לדבר להפר את החלטתו לסיים את הפרשה. לסיימה מהר. רק היה חייב להודות כי גם הוא התרגל אל המקום. אל המלונה. אל הצעצועים. אל הציורים ואל מכשירי הלימוד. אליה. אל ה’מפלצת'. אל שחורה שלו.

היא נעמדה מוכנה ללכת, שמיכת החפצים על גבה. הוא יצא את הביתן ופנה אל החצר הקטנה. היא הלכה אחריו. לפתע נעצרה; הביטה לאחור אל המלונה. אל מעונה. גם דיאל נעצר: ראה בעיניה את הפחד וראה בעיניה את הצער; את צער הפרדה. ראה בעיניה את הבכי העומד לבוא וחשב, כפי שלימדו אותו החיים במושבה, שבכי הוא עוד ‘מושג היסטורי’.

הוא פקד עליה ללכת ואף משך אותה בידה. הם יצאו מהחצר הקטנה אל החצר הגדולה ומשם אל המחילות. שחורה לא הביטה שוב אחורה ולא ראתה עוד את מלונתה: שם השאירה את ילדותה.

הם עלו שעה ארוכה במעלית עד שהגיעו אל הקומה העליונה. משם עברו אל המגדל הפריסקופי. גם שם נכנסו למעלית ועלו עד לביתן הפיקוח. משם, דרך מנהרה אטומה, יצאו אל חדר המעבר בעל הקירות השקופים.

תחילה סינוור אותם האור. שחורה החזיקה את ידיה על עיניה, זמן רב עבר עד שהעזה להסירם. (האור היה מווסת – סכנה לא נשקפה לעיניהם).

הם יצאו אל מנהרה המובילה מחדר המעבר אל מחיצה אוטמת אחרונה. לאחר שדיאל בדק אם הדלת סגורה, וחזר ובדק, רק אז המשיכו בדרכם אל המחיצה האוטמת.

דיאל נעצר לפני המחיצה והרכיב את המסכה. שחורה המבוהלת נדבקה אל הקיר. הוא קרא לה אליו והיא באה ונאחזה בחליפתו העבה. היה לה קר דיאל ויסת את מידת־החום ואת לחץ־האויר; בהדרגה השתווה החום והשתווה הלחץ למידות שבחוץ. לבסוף הבחין שהיא נינוחה יותר. אז פתח את המחיצה האוטמת האחרונה וצעד החוצה.

האויר הכה בו מכה קשה אך הוא התגבר על כך. החליפה עמדה בלחץ. שחורה התחבאה וסרבה לזוז; הוא נאלץ למשוך אותה. היא ניסתה לנשוך אותו אך זה היה חסר־תקוה; הוא גרר אותה החוצה וסגר את המחיצה. הם היו בחוץ אך עדיין לא על האדמה, עדיין עמדו על המדרגות העולות למעלה. דיאל ראה אותה והבחין שהיא מתקשה בנשימה. זו הפעם הראשונה שיצאה החוצה. הוא אחז בה ומשך אותה אתו. אם תמות כך; טוב. הוא לא יצטרך להשתמש בנשקו ויהיה שקט יותר. הוא אחז בה וגרר אותה אחריו. הם עלו במדרגות.

לפתע ראה את פיסת האדמה הזכורה לו: קרן זהב היתה מרצדת עליה.

הוא עזב את שחורה על המדרגות ומהר אל הפסגה. נעמד על משטח האדמה: משטח חום־אפור, רך מאוד ומעלה ענן אבק דק. הוא הרים את עיניו.

לפניו נגלה העמק כולו. נגלה גם ההר החוסם אותו מנגד. ומאחורי ההר עלתה השמש: קרניה הראשונות כבר מאירות את העולם, שופכות אבקת זהב על פני מישורי העמק החומים־אפורים, צובעות אותם בצהוב וכתום ובאדום.

דיאל עמד משתהה. נשימתו נעצרה והוא חש איך קצב הדופק שלו מתגבר. לטיולים יצא לפני־כן, גם התפלא כל פעם מחדש, אך הפעם היכה בו הדבר בעוצמה אחרת. סיבת הדבר התבהרה לו לאיטה. התבהרה לו יחד עם השמש העולה מעבר להרים שמנגד, עולה ומאירה את הכל. מאירה גם אותו. מעולם לא ראה אותה עולה כך, את השמש, ובחייו לא ראה את השחר, את הבוקר. האויר היה צלול ונקי מאין כמוהו. ענני קרינה לא נראו וגם השמיים קיבלו צבע כחול יותר. השמש נראתה לו לראשונה במלוא עוצמתה, במלוא יופיה וצבעה הזהוב. דומה שהעולם שב למסלולו. נרתע לאחור ונרעד. הוא ראה אותה והבין כי היא חיה עדיין. שחורה רצה לפניו, משליכה מידיה את צרור החפצים שלה ומתגלגלת באפר ובאדמה. רצה לכאן ורצה לשם, מנופפת בידיה ומקפצת ברגליה היחפות. כמו יצאה מדעתה, כמו היכה בה האור ופגע בה. כמו הלם בא העולם והאויר. כמו היכו בה קרני־השמש.

החיה חיה, חשב דיאל, והרים את המסכה מעל פניו. זרם האויר הצונן היכה בנחיריו ובפיו והוא חש כי הוא עומד להתעלף. אולי אף איבד את הכרתו ורגע. אז שבה נשימתו לסידרה והוא התישר.

האויר היה צלול והוא נשם אותו. יתכן והחורף האחרון סילק את שרידי הקרינה שרבצו עדיין על האדמה.

הוא פנה וירד אחרי שחורה, שהספיקה להתרחק בינתיים, ואסף בדרכו את צרור החפצים והאוכל שלה.

הם חצו את העמק. מלפנים דלגה שחורה, מעלה ענני־אבק דקיקים, רצה אל עבר ההר ואל השמש העולה.

מאחוריה, מוקסם, הלך דיאל כשהוא נושא על גבו את צרור חפציה. מדי פעם היה עוצר לנוח ומביט סביבו: רואה את קצהו של המגדל הפריסקופי נעלם מאחוריו. בידו האחת, זו שבכיסו, חש במגע אקדח־הקרינה. פעם ופעמיים חשב להפעילו, לסיים את חייה של שחורה, לגמור את הסיפור. אלא שלא עשה כן; לא ידע בדיוק מדוע. אולי בגלל הקסם הנדיר של המקום, בגלל אורה המהמם של השמש החדשה שנגלתה לו ואולי משום עליזותה של שחורה, שרצה קדימה. אולי לא רצה להפר את השלווה, את הפלא הגדול ואת תחושת היופי. ואולי לא מיהר – אקדחו בידו והיום עוד לפניו.

הם הגיעו אל ההר: שחורה ראשונה ודיאל אחריה. היא לא השתהתה ולא הביטה אף פעם אחת מאז יצאה את המושבה. רצה קדימה וטיפסה על ההר; נפלה מדי פעם והתחלקה אך שבה לטפס. אל הפסגה, או אל סלע גדול ויחיד העומד לפני הפסגה.

דיאל נשאר מאחור למרגלות ההר. השתרע שם לנוח והביט סביב, מתחמם באור השמש העולה. מסביב לא היה כל סימן לפרח, לשיח או לעץ. לא היה סימן לבעלי־חיים. הכל הושמד. דיאל הרים חופן עפר בידיו והניח לו לזרום חזרה למטה בין אצבעותיו; מעלה ענן אבק. מדי פעם נתקל בגוש אדמה קטן והיה מקפיצו בידו לרגע לפני שמפורר אותו.

לאחר זמן מה התעורר לפתע והזדקף. נדמה היה לו כי נרדם. הוא מהר להביט לאחור, אל מעלה ההר.

למעלה על הסלע ישבה שחורה. ישבה וברכיה מקופלות וידיה אוחזות בהן משולבות, ראשה מונח על ידיה. מכווצת. ישבה והביטה דומם בעולם שלפניה. קרני־השמש מכות בה והיופי סביב לה.

דיאל החל מטפס אחריה; בעקבותיה הטבועות באדמת־האפר. כפות רגליים קטנות. יחפות. משהגיע אל הסלע וטיפס עליו לא הביטה בו, לא הסבה את ראשה אליו. הוא נעמד לצידה והביט סביב על העמק, עד להרים הרחוקים יותר, מהעבר השני, בעלי הגוון האדמדם. באמצע ראה את גבעת המושבה, היכן שניתן היה להבחין בקצהו של המגדל הפריסקופי.

ולרגע קצר, רק לשניה אחת, נדמה היה לו כי ראה למרגלות ההרים הרחוקים את הצבע הכחול. רק להרף־עין, חשב, ראה צבע כצבע המיים.

השקט מסביב היה מוחלט. לא נשבה רוח ומלבדם לא היה שם איש. העולם היה שלהם. דיאל נגע שוב באקדח שבכיס מעילו, שיחק בו באצבעותיו. חשב כי יסיים הכל, ללא היסוסים, כאן ועכשיו. יירה בה כפי שהיא, יושבת עכשיו ללא תנועה, עיניה עצומות; מניחה לשמש להכות בה. חשב כי בלחיצה אחת על ההדק יהפוך אותה מייד לחופן אפר. לענן אבק קטן שיעלם במהרה.

במקום זאת הביט אחורה וראה להפתעתו מערה בהר, לא הרחק. הבחין כי היתה מוסתרת מעיניהם על־ידי הסלע הגדול. הוא פנה וירד אל המערה ונעצר שם, בפתח, מביט פנימה. המערה לא היתה גדולה: במרכזה ראה סלע קטן והבחין בקירות המערה. הוא נכנס פנימה ולהפתעתו גילה כי קרקע המערה מוצקה יותר. גילה כי היא מוצקה עד כי הוא יכול לכנותה אדמה. גם צבעה חום היה יותר מאפור. גם לא העלתה אבק והאויר בתוכה היה צונן יותר. לח. מתאים למערה.

הוא הניח בצד את צרור החפצים והתישב על הסלע הקטן. הביט על פתח המערה המואר וראה את שחורה יושבת כמו קפואה על ראש הצוק; ומעבר לה הרחק העמק ורכסי ההרים האדומים. קרני־השמש.

אולי שעה ישבו כך: היא בחוץ, על הסלע, בשמש; הוא בפנים, על סלע המערה, בצל. הוא הביט בה והיא הביטה הרחק: אל העמק ואל ההרים. מניחה לטבע לחלחל בה. לפתע נזכר דיאל וקם ממקומו, הכניס את ידו אל כיס החליפה וחש שוב במגע הנוקשה של האקדח. נזכר שהוא צריך הוכחה. פתח את צרור החפצים והאוכל שלה והניחם בפינת המערה. את שמיכת הנילון החזיק בידו.

“שחורה,” קרא, “בואי הנה.”

היא נרעדה אך לרגע לא הגיבה. לאחר מכן סובבה את ראשה והביטה בו. הביטה בו במבט מוזר, מבט שלא היה בו עוד כניעה ועצב.

היא קמה ממקומה ונכנסה אל המערה. נעמדה לפניו. שערה השחור והארוך נופל על כתפיה. הביטה בו. הוא השפיל את מבטו.

“תני לי את השמלה והתעטפי בשמיכה. מהר,” ציווה עליה והושיט לה את השמיכה. מסמן לה גם בידיו.

היא הביטה בו לרגע, אחר לקחה את השמיכה והרימה את שמלתה. התפשטה. הוא הפנה את מבטו החוצה: לא מתוך התחשבות בה אלא מתוך אדישות לגופה הערום. בחוץ היה הכל שליו ודומם, לא ציפור ולא חרק, דבר לא נראה. הוא שמע רק את רשרוש שמלתה של שחורה.

רגע חלף והיא הגישה לו את השמלה. עטופה בשמיכה נסוגה מעט פנימה והתישבה על הסלע הקטן. מביטה בו. רגליה היחפות נוגעות באדמה. הוא קיפל את השמלה לאט עד שהיתה לחבילה קטנה, דחף אותה אל כיס אחר בחליפתו. לאחר מכן הסתובב והביט בה. פגש את עיניה.

זכר את 18 שנותיה. זכר כל שנה מאז נולדה. זכר, פתאום, איך היה מספר לה סיפורים לפני השינה: סיפורים ואגדות על הימים שלפני המלחמה הגרעינית הגדולה, סיפורים שוודאי לא הבינה כלל. אבל שכבה בשקט, הקשיבה לקולו. זכר איך לימד אותה ללכת ולאכול ולשחק ולצייר. כן לצייר. הוא הביט על הציורים שלה.

לפתע חש בחולשה המתפשטת בו, חש כי הוא עומד ליפול. הוא התיישב על האדמה לא הרחק ממנה. לא הסתכל עליה אך ידע, בדרך מוזרה, כי היא מרחמת עליו. ידע כי היא חזקה ממנו. לא יכל לשאת זאת. מעולם לא היה רגשני וקשה החלטה. מעולם גם לא הרג מישהו. כן, מישהו חי, מישהו כמוה. הוא קם והוציא את האקדח. כיוון אותו אליה. היא נשארה לשבת, ללא תנועה. מביטה בו בעיניה החומות, העמוקות.

הוא הרגיש איך אצבעותיו מתקשות סביב לקת האקדח. הרגיש בדם האוזל מהאצבע שעל ההדק. ראשו הסתחרר שוב והוא ידע שאיננו יכול לירות בה.

הוא הכניס את האקדח חזרה אל כיס החליפה והתקרב אליה. סימן לה שתקום. היא עשתה זאת ונעמדה למולו; מביטה בו שוב באותו מבט שטעם החופש כבר פגע בו, כבר עשה אותו ישר ובוטח.

“הייתי צריך להרוג אותך, שחורה. זו החלטת המושבה… אבל אני לא יכול,” אמר והפסיק לרגע. “אני… את תשארי כאן לבדך. יש לך אוכל ושתיה וכדור־אש ומצרכים אחרים שיספיקו לך לכמה זמן. האויר טוב, מסתבר, אולי תצליחי לחיות.” הוא הפסיק והשתהה, מעביר את לשונו על שפתיו היבשות. הפעם ראה שהיא רועדת. ראה שהיא מפחדת. “אני מצטער, שחורה, אני…” לפתע חש מחנק בגרונו; לכן פנה והסתובב, מהר ללכת אל פתח המערה. מהר להסתלק מכאן. לברוח ממנה. להתרחק.

“לא!…”

שמע קריאה מוזרה. צווחה. ועוד לפני שהספיק להעצר ולהסתובב כבר השיגה אותו שחורה. כבר היתה אצלו. השמיכה נפלה מעליה כששלחה את ידיה לאחוז בו. בכוח רב. דיאל קפא אל מקומו. מביט בה. בראשו היבהבה כתובת: היא צווחה!… היא קראה לו! מה שרצה להוציא ממנה במשך זמן כה רב, בעמל כה גדול, יצא דווקא עכשיו – פתאום! הוא הרחיק אותה מעט והביט על שפתיה. חייך לעברה.

הסחרחורת בראשו נעלמה. ההפתעה היתה שלמה: היא הוציאה הגה מפיה, בצווחה, היא קראה לו לא ללכת. הוא הביט גם על גופה הערום, המשונה. הביט וחשב על נשות המושבה. חשב על גופן הלבן, הארוך, חשב על השדיים הקטנים, הזקופים – וראה לפניו שדיים מלאים; ראה פיטמות ובטן וירכיים שצבעם חום, כצבע אדמת המערה.

הוא התחיל שוב כושל ויחד עימה כרע ברך על האדמה. לא משל בעצמו ולא בה. עייף היה. חלש. היא היתה חזקה; לכן נשאר עימה, כורע, נשאר במגע עם גופה הערום, הרך והחם. לאחר זמן מה, אולי רגע ואולי שעה, נשכב עמה על אדמת המערה. היא משכה אותו אליה, שלא יברח. הוא שמע אותה צווחת שוב. שוב התערבה שמחת הגוף בשמחת הנפש.

הוא זכר כי בנות־המושבה מאבדות את הבתולים בדרך אחרת, בגיל צעיר יותר, באיזמלים מיוחדים שבתחנת המרפאה. כך מונעים מהן ומהגברים התקשרות־יתר. תשוקת־יתר. העדפה. שעה ארוכה שכב אצלה. הרגיש בחום העולה מתוכה וזכר את הקור שעלה תמיד מנשות־המושבה. זכר שמעולם לא צווחו או בכו; תמיד שתקו או צחקו.

וכך, במקום העמוק בעולם, אפוף בנוזל חם ומגן, חש לראשונה בחייו כי הוא רוצה למות. (תמיד רצה לגמור וללכת).

עיניו היו עצומות. גם עיניה. הם שכבו דוממים על אדמת המערה: מאוחדים עמה. בת־הטבע הפסיקה לבכות.

הוא לא הפסיק לרוץ. המסדרונות שהיו מוכרים לו חדלו לפתע להיות מוכרים לו. הוא הרגיש שהוא רץ לאורכם ומחפש משהו. מחפש מוצא ואינו מוצא. הוא רץ ערום. הפסים הנעים לא נעו. מכל התאים של תושבי המושבה הציצו בו ראשים בסקרנות רבה. הם כולם לעגו לו והוא היה מבוהל. כולם היו לבושים ורק הוא היה ערום. משהו קרה לו, זאת ידע בברור, אך עדיין לא האמין שהוא אבוד.

לפתע נתקל בילד קטן. הילד ישב על ריצפת המסדרון וקרא ספר. הוא רצה לשאול אותו משהו אך הילד רק שלח אליו מבט לא־מובן; מייד שב לקרוא. הוא שב ופגש כל־מיני אנשים: ביניהם כאלה שכבר נעלמו.

לפתע חסמה דורה את דרכו, עם שתי העוזרות שלה לצידה. היא היתה זקנה מאוד. בידיה החזיקה רובה־קרינה. היא צחקה צחוק גדול ואימה לבלוע אותו, יורקת ריר שחור מפיה. הוא הצליח להמלט אל דלת צדדית אבל אף אחד לא היה בתא. גם לא סול – היא נעלמה. בחצר היו קשורים כל הגברים אל שפת הבריכה וראשיהם טבולים במיים כחולים. הוא חשב שלא יכול להיות שהם כולם מתים. אלא שדם אכן זרם מראשיהם והבריכה התמלאה באדום. או שאולי היו אלה ההרים־האדומים־הרחוקים שצבעו את הבריכה?…

הוא הסתער על הגדר של המלונה ופרץ אותה. פרץ את המלונה. אבל שחורה לא היתה שם. סול היתה שם. ערומה כמוהו. לבנה מלבנה. מבין רגליה ראה יוצאת חיה דקה ומשונה והיא מחזיקה בה בשתי ידיה. והחיה יוצאת ויוצאת ואין לה סוף. וסול צוחקת בקול גדול. והחיה שולחת לעברו לשון מאימת.

לפתע האירו עליו מאחור בפנסים. הוא סובב את ראשו. השמש עמדה להעלם מאחורי ההרים־האדומים: מהעבר השני של העמק. קרניה האחרונות נשלחו אל־תוך המערה ופגעו בעיניו של דיאל. העירו אותו. הוא היה מכוסה בזיעה קרה ובתחילה לא הבין היכן הוא. עדיין היה מבוהל.

אז הבחין בשחורה; ראה אותה שוכבת לצידו. ישנה. הוא הביט בה: פיה היה פעור מעט, קווצת שער קטנה נפלה ממצחה על עיניה, עורה היה אדמדם ועדין והיא היתה יפה. הבחין בחזה שעלה וירד עם קצב נשימתה.

לפתע זכר הכל ורווח לו; הבין שהיה זה רק חלום. אלא שמעולם לא חלם כך. (כפי שלא חלמו כך תושבי המושבה האחרים. או אולי חלמו ולא זכרו דבר; העבירו את שנתם ללא חלומות. לא היה להם צורך בחלומות.)

אז נזכר במושבה ונזכר שעליו לחזור. אחרת יבואו לחפש אחריו. או אולי ישאר כאן?…

לא. הוא רצה לחזור למושבה ולהשאר בתאו. לפתע פחד משחורה ומהטבע שהביאה. רצה לשוב ולהיות דיאל: רכז־המושבה 365/ב. רצה לשוב ולהיות קר ומבוקר. פחד מהלילה הסוגר עליו.

בזהירות קם מהאדמה, מבלי להעיר את שחורה. הוא לבש במהירות את חליפת הטיולים ולקח עימו בכיס־החליפה את שמלת הנילון של שחורה. עוד פעם הביט בה, חשב לרגע כי עתה ניתן לחסלה בקלות; היא לא תמנע בעדו. אלא שלא רצה. רצה כי תחיה. ידע כי לא יפגשו עוד אך רצה כי תחיה. את הסיבה לא ידע.

הוא כיסה אותה בשמיכת הנילון ויצא את המערה. למזלו היה עוד קצת אור בחוץ והוא הצליח לרדת למטה אל העמק. לאחר מכן ראה לפניו כל הזמן את הזרקור של המגדל הפריסקופי, בפתח בניין המושבה, מאיר סביב ומחפש אחריו. הוא התחיל לרוץ, בקצב אחיד; ידע שהכל טבוע בו בחותם שלא ימחה.

אך למרות זאת היה ראשו צלול ונקי כראשו של ילד. ורק מחשבה אחת היתה בו: סכנה! עליו להגיע ולדווח על מה שקרה; עליו למצוא תרוץ, עליו להיות משכנע.

לפני שהגיע חזרה אל הגבעה הקטנה שבפתח המגדל עוד הספיק לראות שוב מראה שלא ראו עיניו מעולם: הוא ראה ירח. ראה ירח מלא; עולה לאט ומאיר את הלילה באור לבן. ולמרות שהיה עליו למהר, נשאר עומד במקומו לרגע ארוך. עומד ומביט על הירח.

בפנים קיבלו אותו תחילה בשמחה. לאחר מכן בחשד. שני גברים המתינו לו בחדר המעבר ועזרו לו לפשוט את חליפת הטיולים. לאורך המסדרונות הוא פגש ברבים מהתושבים־האחידים, הם התענינו בשלומו. ראו את הכותונת שהביא עמו: שמלתה של ה’מפלצת' הוא נשא אותה על כתפיו.

את סול לא ראה.

בחדר הבקרה המתנה לו דורה והמתין לו ביאו והמתינו לו סילה ומירה. את האקדח מהר להפקיד בידיו של המחש־בוט. את הכותונת השליך לעברה של דורה. היא החזיקה בה – מעווה את פניה. סיפר להם כי חיסל אותה. ישב לנוח ונרדם. נירדם מכיוון שהיה עייף מאוד, לאחר שלא ישן זמן רב. נרדם עד השקיעה. אז התעורר ומיהר לחזור. סיפר להם שהאויר צלול ואין קרינה וניתן לנשום ללא מסכה. סיפר להם כי ראה את השמש וראה את הירח. כי הוא מעריך שלא יעברו עוד שנים רבות לפני שצמחים, ואולי גם בעלי־חיים, יחלו שוב לגדול בחוץ. הם גיחכו.

לאחר מכן דווחו לו על אשר קרה במשך היום: על התפתחות התינוקות מהמחזור האחרון, על המצב במקררי הזרע ועל הקלקול שאירע במשאבת היניקה של הביציות. קלקול שתוקן. דווחו לו על ניסוי שנעשה עם הילדים הבוגרים למטה במעבדה: ניסוי שהצליח. סיפרו שהחצר הגדולה נוקתה: ניקו אותה ממלונתה של ה"מפלצת" ומהחצר הקטנה שלה. מחקו הכל. לא השאירו לו דבר; גם לא מזכרת.

הוא רצה למחות אך הבין שמצבו לא מרשה לו; לא בגד בו שכלו. הוא ידע שהכל נעשה ביוזמתה של דורה, ידע שמאבק – תמיד ואולי גם שנאה ישררו בין שניהם מעתה והלאה. מבטה היה חקרני וסקרני ונדמה היה לו כי לא האמינה להסבריו.

הוא נפרד מהם מהר ככל האפשר ועלה אל תאו. חשב כי לפחות שלב זה עבר בשלום: ה’מפלצת' איננה, חוסלה, לא תפריע עוד למהלך החיים התקין של גן־העדן הזהוב, האלוהי.

בתאו מיהר לעשות שטיפת חיטוי: שטיפה שהורידה ממנו של שריד לדרך שעשה, לעולם שהיה בו, לחידק שאולי התעורר בו לחיים. לאחר מכן שהה באמבטיה חמה; מקשיב למוסיקה שאהב. מוסיקה מעולם אחר; מבוצעת על־ידי המחשב־המוסיקלי. אולי היה זה בטהובן, אולי היתה זו הסונטה על ‘אור הירח’; אור־הירח שראה גם הוא, מי יודע?… הוא זכר את החלום שחלם והיה מהרהר בו. שעה ארוכה היה מהרהר בו: בו ובכל מה שעבר עליו. הוא שכב במיטתו, נינוח לחלוטין, מעביר לפני עיניו את מאורעות היום האחרון. המאורעות כולם.

לבסוף חלחלה בו הרגשה טובה. הוא הרגיש חזק יותר, נבון יותר. נדרש לו רק אומץ־לב.

ברחבי העולם חדל המד"ב מזמן להיות רק ז’אנר ספרותי שולי ומוגבל לחוג מצומצם של ‘משוגעים לדבר’. במאות אוניברסיטאות נלמד המד"ב אם כמקצוע נפרד ואם במסגרת קורסים אחרים; עבודות מחקר רבות עוסקות בו, ומופיעים אפילו כתבי־עת מיוחדים המוקדשים לחקר אקדמי של המד"ב. בעקבות פריחת המד"ב בארץ בשנתיים האחרונות ניתן היה לקוות שהתפתחות דומה תתרחש גם אצלנו, ואכן נראה שתקווה זו מתגשמת: באוניברסיטת ת"א מתגבשות הצעות לכלול את המד"ב במסגרת לימודי החוג לספרות (יוזם הרעיון הוא המשורר ומבקר־הספרות אורציון ברתנא); במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית מקדיש ד"ר נחמן בן־יהודה למד"ב מקום נכבד במסגרת הרצאותיו, ואילו פרופסור יחזקאל דרור עומד להרצות על משטרים עתידניים ואוטופיים המתוארים ביצירות המד"ב, במסגרת קורס שהוא מעביר במדע־המדינה.

כמו כן, בעקבות מכתבו של ד"ר נחמן בן־יהודה שהתפרסם ב’פנטסיה 2000' (גליון מס' 11) התארגנה קבוצה של אנשי אקדמיה מתחומים שונים שמטרתה לגבש נושאי מחקר ופרוייקטים שונים הקשורים למד"ב ועתידנות. לקבוצה משתייכים, בין היתר, הפרופסורים שלמה איינשטיין וי. וולמן, הרב עדין שטיינזלץ, נחמן גבעולי, אברהם ארצי, (מורה לספרות בביה"ס הריאלי בחיפה), וכן חברי מערכת ‘פנטסיה 2000’.

הכינוס הראשון של הקבוצה התקיים בת"א ב־15.4.80 והוכלו בו רעיונות ראשוניים להמשך הפעילות. בפגישה הבאה שתתקיים בקרוב יוגשו סקירות בנושאים שונים ע"י חברי הקבוצה. בין הנושאים: ‘פנאי ועבודה בחברה העתידנית’; ‘ציביליזציית סיליקון’; ‘מפגש יצורים אינטילגנטיים מהחלל החיצון ותקשורת עימם’; ‘התנ"ך והעל־טבעי’; ועוד. בנוסף לכך הועלתה אפשרות לקיים בישראל את כינוס המד"ב העולמי בעוד שנתיים, בתמיכת חברת תיירות מהגדולות בארץ, שאחד ממנהליה נמנה עם חברי הקבוצה. אנו מקווים מאוד שהקבוצה תתמיד בפעילותה ואף תרחיב אותה, ודיווח על פעילות זו ימצא בוודאי את מקומו על דפי ירחוננו.

*

בשורות משמחות הגיעו אלינו ממש ברגע האחרון לפני ‘סגירת’ גליון זה: מסתמנת אפשרות מעשית שאכן יתקיים בארץ כינוס המד"ב העולמי בשנת 1982! מגעים בנושא זה התקיימו בין פרופ' איינשטיין מהאוניברסיטה העברית, לבין אישים מרכזיים בתחום המד"ב, בקונגרס המד"ב האירופי שהתקיים לאחרונה בעיר סטרסה שבאיטליה. רבים הביעו התלהבות לרעיון, ואף הציעו עזרה להגשמתו. הסופרים אלפרד בסטר, ג’ון ברונר, בן בובה ואחרים הביעו את נכונותם לבוא לארץ. הסופר הארי האריסון (המכהן כנשיא הארגון הבינלאומי ש סופרי מד"ב) לא רק הביע את נכונותו לבוא, אלא גם התחייב לסייע באופן פעיל לעריכת הכינוס בארץ. הוא הבטיח לגייס למטרה זאת גם את בריאן אולדיס, וכן לבוא ארצה בחודש דצמבר הקרוב כדי לעזור בתכנון הכינוס ב־1982. מר הריסון גם הציע נושא כללי לכינוס, בזו הלשון: “מדע? בדיון? עובדות? פנטסיה? מפגש בין־תחומי לחקר הקשר בין עובדות, דמיון, וצרכי־אנוש”.

כמו כן הבטיחו מו"לים רבים של ספרי מד"ב להשתתף בכינוס בארץ, וכן גם נציגי מועדוני חובבים Fan Clubs מארצות רבות כולל ארצות הגוש המזרחי.

במקביל מתקיימים מגעים עם האגודה לחקר מד"ב בארה"ב (SFRA) במטרה לעריכת הכינוס השנתי של האגודה בשנת 1982 גם כן בישראל. אם כל המאמצים האלה ישאו פרי, הרי שצפויה לנו ב־1982 חגיגת מד"ב.

*

‘צבוע בקורונדי’ מאת דוד מלמד וספר נוסף – ‘צוות בין־כוכבי’ – מאת דניאל אינטרטור הם שני ספרי המד"ב המקוריים הראשונים שראו אור בעת האחרונה.

‘צבוע בקורונדי’ ראה אור בהוצאת תמוז שבועיים אחרי שמחברו, דוד מלמד, זכה בפרס ראשון בתחרות סיפורים קצרים (קונבנציונליים), שנערכה במסגרת היומון ‘ידיעות אחרונות’. הספר יצא במהדורה מהודרת.

‘צוות בין־כוכבי’ הוא נסיון ראשון של נער בן 15, דני אינטרטור, בכתיבה. הספר מיועד לבני הנעורים ואין נסיונו של הכותב ניכר בו.

*

הסופר הוותיק פרנק הרברט ממשיך להפתיע ולחדש. אחרי הספר ‘חולית’ שתפס כבר מקום של כבוד בקלאסיקה של ספרות המד"ב, ואחרי מגוון של סיפורים בסגנונות שונים (ביניהם מעשיות משעשעות כגון ‘על צפרדעים ומדענים’, שהופיעה בגליון מס' 13) פנה הרברט הפעם לכתיבה תיעודית. בעוד מספר חודשים עומד להופיע בארה"ב ספרו ‘בלעדי אינך שווה כלום’, אותו כתב בשיתוף עם מקס ברנרד.

נושא הספר הוא השפעת מהפכת המחשבים על חיי הפרט, וסיכויי הפרט להתמודד עם חברה ממוחשבת. לדעתו של הרברט, לא ירחק היום בו יהיה על כל אחד מאיתנו להחזיק במחשב ביתי משלו, ולו רק לשם הגנה עצמית… “כבר היום אתה נמצא בעמדת נחיתות לעומת אנשים המשתמשים במחשבים,” טוען הרברט. “אין ספק שהזכויות ההיסטוריות של פרטיות וחרות מופרות בהתמדה ע”י החברות העסקיות והממשלה, באמצעות השימוש במחשבים… ‘פשע המחשבים’ הולך ומתפתח… מתכנתים מוכשרים גונבים מדי שנה מיליוני דולרים בעזרת הידע המקצועי שלהם… אנו מוקפים באנשים המנצלים את המחשב כדי לחפות על הרשלנות שלהם (‘אנו מצטערים על הטעות בחשבון, זה בגלל המחשב…’). הידע והיכולת לנצל את המחשב לטובתך יהפכו במהרה ממש לשאלה של קיום או אבדון…" ומה אפשר לעשות בנדון? “השג לך מחשב משלך!”: אומר הרברט. “למד כיצד להשתמש בו, אחרת כל חרויות הפרט שלך יאבדו כלא היו.”

*

לחובבי המד"ב היוצאים הקיץ לארה"ב מומלץ לא להחמיץ את כינוס המד"ב העולמי המתקיים השנה בין התאריכים 1.9.80–29.8 בבוסטון, ושבמהלכו יחולקו פרסי ‘הוגו’ ליצירות המד"ב הנבחרות של השנה. את דמי ההרשמה (בסך 30 $) יש לשלוח מראש לפי הכתובת:

מי שאיננו יכול להשתתף אישית בכינוס, אך מעוניין להצביע בעד יצירות המד"ב הזכאיות, לדעתו, לפרס ‘הוגו’ יכול לעשות זאת באמצעות מכתב לאותה כתובת, בצרוף דמי הצבעה בסך 8$ בלבד. למשתתפים בכינוס מובטחת חגיגה אמיתית בחברת מיטב סופרי המד"ב וחובבים מרחבי העולם כולו.

בתמונה: פרס ה’הוגו', בצורת חללית (מיושנת במקצת, אך מה לעשות – הפרס הוא בן שנים רבות) כסופה, בגובה 34.5 ס"מ, על בסיס עץ. על טיבה של חללית זו מספר הסופר ספיידר רובינסון: “אם אתה לוקח אתך את פרס ה’הוגו' לטיסה ארוכת־טווח (כפי שעושים מרבית הזוכים), צורתה משתנה בעקבות הטיסה מחללית מבהיקה ונוצצת למעבורת־אסטרואידים חבוטה: הלחץ הגבוה גורם להופעת מאות חרירים על פני המתכת. אפשר אולי למנוע זאת ע”י הגדלת הוצאות היצור של הפרס פי שלוש, אבל בשביל מה לטרוח? חללית משומשת היא רומנטית יותר…"

*

לא מכבר הסתיימה הפקתו בת השישה־עשר חודשים של הלהיט הקולנועי התורן, הלא היא גירסת שנות ה־80 ל’מסע בן כוכבים' (Star Trek). עליה דיווחנו כבר מספר פעמים במדור זה. בסרט הושקעו מאמצים רבים (והון־עתק, כמובן) כדי ליצור סביבה טכנולוגית עתידית אמינה ומשכנעת, ויש הסבורים שבכך התעלה הסרט אפילו על ‘2001: אודיסאה בחלל’. לבמאי הסרט, רוברט ווייס (שביים בין היתר את ‘סיפור הפרברים’, ו’צלילי המוסיקה') יש דעה מוגדרת בנוגע לטכנולוגיה: “הטכנולוגיה היא התשובה, התשובה היחידה למרבית בעיותינו. אינני יודע אם סרטי מד”ב יכולים להעביר מסר זה לקהל הצופים, אבל השימוש בז’אנר זה כדי לחדד נקודה זו הוא עניין הקרוב מאוד־מאוד לליבי." ווייס טוען שבאולפני הקולנוע הקיימים אין זו משימה קלה לבטא את הרוח הטכנולוגית האמיתית כפי שהיא נושבת מיצירות המד"ב המעולות. “לאולפנים אין תפישה אמיתית של מד”ב. הם נוטים לתת אמון בכיוון של הרפתקאות ופעולה, ולא בשימת דגש על רעיונות מדעיים או טכנולוגיים." אם לשפוט לפי סרטי המד"ב הקודמים של רוברט ווייס, כמו ‘זרע אנדרומדה’ (משנת 1971), או סרטו הישן הזכור לטוב ‘היום בו עמדה האדמה מלכת’ (משנת 1951), יש סיכוי שנופתע לטובה מ’מסע בין כוכבים', אשר היה, כידוע, סדרת טלוויזיה בינונית למדי, אם כי מצליחה מאוד.

רוברט ווייס מספר שיש לו קשר נפשי עמוק וישן עם המד"ב: בנעוריו קרא בלהיטות את המגזין ‘אמייזינג’ של ג’ון קמפבל, והושפע עמוקות מסרטים כמו ‘העולם האבוד’ (1925) ו’מטרופוליס' (1926). לדעתו אין להעלות על הדעת יצירת סרט מד"ב בעל רקע מדעי אמין, ללא הסתייעות במדענים. כך נעזר בסרטו ‘זרע אנדרומדה’ באנשי המעבדות ג’יי.פי. אל, ואילו בהסרטת ‘מסע בין כוכבים’ סייעו המדען פון־פוטקמר מנאס"א והאסטרונאוט ראסל שוויקרט.

באשר לעתיד סרטי המד"ב יש לרוברט וויס דעה נחרצת: “אינני סבור שאנו עדים עכשיו לגל חולף בלבד של סרטי מד”ב. המדע הופך לחלק בלתי נפרד מחיינו. ייתכנו עליות וירידות בסרטים אלה, אבל נראה לי שהם הגיעו למעמד עצמאי ואיתן כמו המערבונים בעצם, לא מן הנמנע שסרטי המד"ב ממש ידחקו כליל את רגלי המערבון ויירשו את מקומו. המערבון שייך לעבר; המד"ב הוא העתיד. המד"ב הוא הוא החזית עכשיו!"

(בתמונות המלוות מבזק זה מופיעה החללית המפורסמת ‘אנטרפרייז’ וכן מעבורת־חלל קטנה, מתוך הסרט ‘מסע בין כוכבים’.)

*

כידוע, הביעו סופרי מד"ב בעלי רקע מדעי כמו איזאק אסימוב וארתור סי. קלארק לא אחת את הסתייגותם הלגלגנית מכל דיווחי הצפיה ב’צלחות מעופפות', ובעיקר מזיהוי ה’עב"מים' בתור ספינות־חלל חוץ־ארציות, ואולי אף חוץ־גלקטיות. דעתם זו נשמעת כבר שנים רבות – כשם שתופעת ה’עב"מים' עצמה מטרידה אלפי אנשים מזה שנים רבות. כך, למשל, נשאל ארתור סי. קלארק על דעתו בנושא זה בכנס ‘טרסט המוחות’ של ‘האגודה הבריטית הבין־פלנטארית’ (שקלארק היה אז נשיאה), ב־5 במרץ 1948. “לא בחנתי לעומק את פרטי הבעיה,” השיב קלארק, “אך תופעת ‘הצלחות המעופפות’ מצביעה בברור על סוג של סוגֶסטיה המונית. עבדה היא שאחרי שתיאטרון ‘מרקורי’ הציג בבריטניה את ‘מלחמת העולמות’ על פי ה.ג'. וולס, מאות אנשים ‘ראו’ פתאום את הפולשים מן המאדים ונמלטו על נפשם! תופעה דומה ארעה גם אחרי שידור התסכית על פי ‘מלחמות העולמות’ ברדיו בארה”ב." ועוד הוסיף קלארק: “אחת מהטענות היותר חזקות נגד ‘הצלחות המעופפות’ (המונח ‘עב"ם’ עדיין לא היה מוכר ב־ 1948 – המערכת) היא העובדה ש־90 אחוז מכלל הדיווחים באים משום־מה מארה”ב. קשה להאמין שמשלחת מעולם אחר, המונהגת כהלכה, היתה מתעלמת עד כדי כך משארית שטחו הלא־מבוטל של כוכב־הלכת שלנו…"

*

בהמשך ל’מבזקים' של גליון מס' 13 הנה מספר אמרות־כנף נוספות, שנותנות לא פחות, להנאתכם:

“מוכן אני להאמין שהעולם נוצר כתוצאה מאוסף מקרי של אטומים, ממש כשם שאוכל להאמין כי ערבוב מקרי של אותיות הדפוס מסוגל ליצור מאמר פילוסופי גאוני…”

ג’ונתן סוויפט (1667–1745)

“אם נמשיך בקצב זוחל כזה בפיתוח המדע, נצטרך לעבור את ביקורת המכס של הרוסים כאשר נגיע לירח…”

וורנר פון־בראון (בשנת 1959)

“הטרגדיה של המדע היא התייצבות העובדות המכוערות מול התיאוריות היפות…”

סר רוברט האצ’יסון

“פעם רציתי לפתוח בשיחה קלה עם פיסיקאי, ולשאול, ‘מה חדש בפיסיקה?’ אבל נזכרתי שבעצם אין לי מושג מה ישן בפיסיקה…”

יצחק בשביס זינגר

מה הייתם עושים אילו הגעתם בטיסה שגרתית לארץ כלשהי, המתַנתם עם כל הנוסעים לסידורים הרגילים, ולפתע אתם מוצאים את עצמכם על מדרכה נעה מסתורית המובילה אתכם אל טרמינל נוסעים שאינו דומה כלל לטרמינל שאליו הייתם אמורים להגיע…?

זה מה שקרה לפרנקלין…

* * *

פרנקלין לא זכר כיצד אירע שהוא נפרד משאר הנוסעים בטיסה שלו. רגע אחד היו כולם יחד; ברגע שלאחריו, מצא עצמו בודד על המדרכה־הנעה הזאת. הקירות התקשתו מעל ראשו, חלקים וללא סימנים כלשהם; הוא לא מסוגל היה לקבוע, מאין נבע האור. הוא לא חש כל רוח חולפת על פניו, לא חש כלל שהוא נע.

הוא הסיר את כובעו החום, אחז בידית תיק הג’יימס־בונד שלו בחוזקה, וכרע על ברכיו על מנת לבדוק את המדרכה־הנעה. היא היתה חלקה וגמישה, כמו פלסטיק שקוף. הוא מישש בידו את קצה המדרכה ואחת מאצבעותיו נגעה בקצה בקיר. קריאת כאב בקעה מפיו והוא משך את ידו במהירות. הקיר היה לוהט! כוויה אדומה צצה על קצה האצבע.

אולם הקיר לא פלט כל חום. אם כן, הרי היתה זו תוצאת החיכוך עם הקיר, פירושו של דבר שהוא נע במהירות עצומה. כאשר הביט קדימה ראה את המסדרון נמתח על היעלמו אי שם באינסוף. הוא סובב את ראשו והביט לאחור. הוא ראה נקודה קטנה, על סרט־נע אינסופי, הדוהר לקראת יעד בלתי ידוע.

פרנקלין היה אדם מעשי, מוכר משאבות במקצועו. הפאניקה לא היתה מסייעת בהשגת שום מטרה, אי־לכך לא נתפס לה. הוא העדיף לשחזר את העבר הקרוב, צעד אחר צעד, על מנת לוודא האם יתכן שהלך לישון, וכי כרגע הינו חולם.

המטוס… הוא זכר את הטיסה, נמוך מעל הג’ונגל, ומבט חטוף לעבר המסלול הארוך של שדה התעופה פונגיה־אינטרנשיונל. מזכירתו, קריס, נכרכה לעברו, אחזה בידו ואמרה, “זה בגלל המעבר מהאויר ליבשה, אני חושבת. אני סובלת מטראוּמת־לידה בכל פעם שאני נוחתת.” מזג האויר היה קריר, והוא זכר את ניחוח הבושם שלה ואת תווי פניה הבריטיות. ואת שערות הכסף הדקיקות הצומחות בין עיניה. והוא נזכר בדיילת הניצבת בראש הסולם, חיוך מקצועי מרוח על פניה, חוסמת את היציאה בחזה האדירים שלה, כך שהוא נאלץ להפנות את צידו על מנת לעבור מבעד לפתח. הוא וקריס כמעט ורצו מבעד לשמש האפריקנית היוקדת, במורד גרם קצר של מדרגות בטון, שם משכה בשרוולו האשה האמריקאית מסיבליה, מיסורי. בנה, כך דיווחה לכל הנוסעים בטיסה זאת, עבד כמהנדס בפרוייקט בניה אחד, שעסק בהקמת הסכר שיספק את המים, אשר פרנקלין קיווה שיזרמו במשאבות מתוצרת החברה שלו ואמרה, “תעלה אתה ראשון על המדרכה הנעה. הדברים האלה גורמים לי עצבנות.”

הוא עלה עליה ואיבד את שיווי־משקלו בשל המהירות שבה נעה המדרכה. הוא חש בזעף חד, והזכיר לעצמו שלא לבקר את הפֶנְגִיאַנִים בקשיחות רבה יתר על המידה, שכן רק לאחרונה חדלו להיות קאניבלים…

ואחר כך הסתובב לאחור.

ולא ראה מאום.

הוא החליט לעשן. פיטם את מקטרתו, שלף גפרור מכיס מעילו ואחז בו מול הקיר. הגפרור ניצת במהירות מפחידה. הוא מצץ את מקטרתו וחש באכזבה כאשר לא הצליח העשן הארומטי החם לפזר את הצינה אשר בתחתית קיבתו.

זה לא יתכן.

בקיר ממולו ראה פתח. הוא הספיק רק להעיף לשם מבט קצר, וכבר מצא עצמו עומד לידו, שכן המדרכה עצרה בפתאומיות רבה כל כך עד כי נאלץ היה, לשלוח קדימה רגל כדי שלא ליפול. הוא קרא את הכתובת המאירה שמעל הדלת וצחק בקול רם, צחוק משתעל קצר, שכן רק רגע לפני כן היה אחוז פחד.

“מכס,” מלמל לעצמו קול רם כאשר פסע מתחת לכתובת והחל לעלות בגרם המעלות הקצר. הוא חש, על אף רצונו, בהערצה למדע הפאנגיאני. לפעמים, הגיעו ההמצאות החדישות ביותר קודם כל אל הארצות המפגרות דווקא, אולי בשל אי היותן קשורות בכבלי המסורת. ייתכן, שהדבר הטוב ביותר שהאֵירוֹפים עשו עבור אפריקה הוא ‘גילוח’ כל התרבויות הישנות מעל פני האדמה, להענקת בסיס נקי לאפריקאים, ממנו יוכלו להתחיל לפעול. הוא שקע במחשבות אודות מבנה זכוכית ונחושת מתוחכם, שבו ישכון הסניף הפנגיאני של חברת המשאבות שלו. תמונתו תופיע ב‘פורצ’ן’, הוא יקבל משרת כבוד באחת משגרירויות ארצו…

הוא יקבל נשיקה מאשתו. הוא דחה מעליו את המחשבה האחרונה. הוא אחז היטב בתיקו ותחב את ידו הפנויה לכיס מעילו. דרכון. תעודת מטען. ארנק מלא בהמחאות נוסעים. הוא הדף את דלת הכניסה.

הטרמינל היה בנוי ככיפת ענק הנשענת על רשת סבוכה של קשתות, מוארת באור פנינים השוטף מלמעלה למטה, לעבר רצפת… שיש, כך הניח, למרות שהשרתה עליו תחושה מוזרה, כאילו היה מהלך על פני משטח מלוטש של ענן. הוא הביט בחוסר סבלנות לעבר התור הארוך שהזדחל מן הדוכן… פֹּה – המפקח אותת לו להתקדם לעברו. כותפותיו היו מעוטרות בקישוט זהב, והמלים ‘מפקח מכס’ היו קבועות באותיות זהב על פני מצחיית כובעו השחורה. מדיו דמו לאותן תלבושות מפוארות שתוכננו בידי מעצבי הסרטים המוסיקליים של הוליבוד.

בפסעו קדימה במרץ, הזכיר פרנקלין לעצמו, שפקידי מכס אוהבים שפונים אליהם ב… לא ביראת כבוד, אלא בתחושה שהעבודה שהם מבצעים הינה רע שאין להימנע ממנו. פרנקלין התגאה תמיד בעובדה, שהוא התייחס אל שוערים, נערי מעליות ושוטרים כאל בני אדם.

“יש לך משהו להצהיר עליו, אדוני?”

האנגלית השוטפת, המדויקת, החרידה אותו מהרהוריו. “אה, הממ… המטען שלי…”

“שמא נתחיל בזה, אדוני?”

המפקח שלח את ידו לעבר התיק. פרנקלין הניחו על הדלפק בחוסר רצון. "יש כאן חוזים, ניירת, פרוספקטים, שרטוטים, שום דבר רציני – "

“פְּתח אותו, בבקשה.”

פרנקלין פתח אותו וזינק לאחור בתדהמה למראה צפרדע שקיפצה מתוכו. אלוהים אדירים! בתוך התיק נמצאה מקלעת גומי, מן הסוג שהיה משתמש בו לקליעה בציפורים, כשהיה ילד. כן נמצאו שם גולות, חבל, מסמרים חלודים ו… פרנקלין חש בסומק לוהט המתפשט על לחייו. הוא זיהה את התמונה הפורנוגרפית המקומטת שנשא בארנקו בהיותו בן שש עשרה. מה, לעזאזל, מתרחש כאן? הוא זיהה גם את המקלעת. הוא גילף אותה בענף עץ במאמצים מרובים. אז נראתה לו כמלאכת מחשבת מושלמת, אך עתה ראה עד כמה גס היה העיצוב…

“אינני יכול להתיר העברתם של חפצים אלה, אדוני.”

"לא, כמובן שלא… זה לא מה שאני… אשתי, אני חושד ניסתה קצת להתבדח – "

הוא התנשף בתדהמה למראה המפקח אשר הוריק את תוכנו של התיק לתוך פתח דמוי משפך, שחום רב בקע ממנו.

פרנקלין הביט בזכרונות הילדות שלו נעלמים בענני אדים לבנים, פפפ, פפפט, פפפט! בטרם הספיק להגיב צורף אליהם גם התיק, המיוצר מעור מרוקאי אמיתי, עם ראשי תיבות שמו חרוטים על גבו באותיות זהב. הפפפט שלו היה חזק הרבה יותר.

“אימבציל שכמוך! זו היתה מתנה מאנשי המשרד שלי!”

“כך קובעות התקנות, אדוני. היש לך דבר מה נוסף להצהיר?”

“לא… רגע. אני רוצה לדעת מה עשיתם עם המטען שלי.”

“מהמטען שלך כבר נפטרנו, אדוני.”

מילים אלה שלחו ניצוץ של פחד בכל רחבי גופו. בבהלה איומה, חיטט פרנקלין בכיסיו ושלף משם את תלושי המטען. “אבל אינכם יכולים. הנה התלוש שלי… וזה של המזכירה שלי”

הוא סבב לפתע על עקביו והביט בתור שמאחוריו. הפחד שבתוכו הפך לחוסר הבנה אטום. אף אחד מן האנשים שמאחוריו לא היה מוכר. אלה לא היו שכניו לטיסה, הם גם לא יכלו לבוא משום מדינה שהכיר. רובם היו בעלי הופעה אירופאית, אך בגדיהם… ובכן, הוא לא הכיר שום מקום בעולם בו היו מתירים לאישה ללבוש חצאית מסוג זה, עשויה רובה ככולה מבד שקוף, ללא שום דבר מתחתיו. לפחות, אין ספק שהיא בנויה כמו אישה נורמלית.

הוא חזר ונפנה אל המפקח וסינן מבעד לשפתיו חסרות התחושה, “מזכירתי צריכה גם היא להגיע…”

“שמה, אדוני?”

“קריס… הולדן.”

המפקח הרים את דש בגדו והניע את שפתיו. כנראה שמתחת לדש זה הסתתר מתקן קשר כלשהו. לאחר מענה, אותו לא שמע פרנקלין, אמר המפקח, “חדר המתנה עשרים ושבע אדוני. בכיוון הזה.”

פרנקלין צעד לכיוון האצבע המורה, כאילו היו רגליו עשויות מחימר יבש. בטרמינל רחב הידים שרר שקט מוזר. הוא היטה אוזן לשמוע את ההודעות אודות הַמְראות, אך לא שמע מאום. הוא גם לא ראה שורות ארוכות של דוכנים למכירת כרטיסים ולא סבלים הדוחפים עגלות. רק שורות ארוכות של אנשים, הלובשים בגדים שונים זה מזה אך בעלי הבעה אחת על פניהם, הבעה זהה לזו שעל פניו שלו, הבעת תדהמה עמוקה ופליאה. מספר אנשים בגלימות לבנות סובבו אנה ואנה, מבצעים עבודות בלתי נחוצות – ניצבים המספקים רקע עבור הצגת תיאטרון.

חדר ההמתנה היווה מיניאטורה של האולם הראשי – דמוי כיפה, אותו אור פנינים בוקע מן הקירות. בקירות היו קבועות דלתות שהובילו לכל עבר. מוחו ראה סידרה ארוכה של חדרי המתנה דומים המקושרים אחד למשנהו, כתאים בכוורת.

הוא לא ראה אף אחת הדומה לקריס – לא, תיקון. הוא ראה אישה שדמתה לה, ניצבת ואגודלה תחוב לה מתחת לרצועת תיק הצד שלה. צדודיתה דמתה לזו של קריס. הוא כמעט פנה אליה, לפני שנוכח לדעת שזו אינה יכולה להיות קריס. היתה זאת אישה בשנות הארבעים שלה, ועל פניה נכרו אותות של חיים שנוצלו במלואם…

היא ראתה אותו. עיניה התרחבו לרגע, ואחר כך חזרו והצטמצמו.

"סליחה, חשבתי – "

המלים נפלטו משפתותיהם בו־זמנית. היתה זאת היא שהמשיכה את המשפט עד סופו.

“חשבתי שאתה מישהו שהכרתי, אבל זה לא יתכן. הוא מת לפני שנים רבות.”

תוך שהוא חש כיצד סומר שיער עורפו, הירהר פרנקלין: זהו זה, אם אתה מסוגל לראות זאת. אך הוא מהר לדחות את הגילוי המלא, עד שיהפוך לבלתי נמנע.

“שמך…?”

“קריס. אה, קריס גרינוולד. גרושה… אך אני משתמשת בשמו של בעלי לשעבר.”

הוא לטש בה עינים בהלם גלוי לעין. היא נראתה מבוגרת כל כך. עור גופה נשא את אותות הזמן; שדיה הזדקרו לגובה נמוך בהרבה מאשר זכר. כתפיה התקמרו קדימה כאילו להגן על חזה, ועצמות כתפיה נחו על גבה ככנפים זעירות, מקופלות. בטן רכה בלטה מעט בחזית חצאיתה. עיניה נראו עייפות. שפתיה לא נראו רפויות, אך המאמץ שהשקיעה בשמירתן בחיוך יציב, העטו מבע של אכזריות על פניה. שום דמיון לגוף הבשל בו נגע שעה קודם לכן. הו, אלוהים…

היא החלה לדבר, באורח האופייני לנשים בעלות גיל ואופי כשלה, במטרה למשוך אליה את תשומת הלב:

“המקום הטפשי ביותר שראיתי אי־פעם. איבדתי את המטען שלי, ואתה יודע שאשה צריכה תמיד לשאת איתה מלתחה שלמה לכל מקום אליו היא הולכת. במיוחד כשמזמינים אותך… כשאת מצפה שיזמינו אותך, למקומות חשובים. כמובן שבאתי באניה, כי זה לקח כמעט אותו זמן; הם עשו יופי של עבודה על הרחפות, בשנים האחרונות. ובגלל המלחמה שמתנהלת עכשיו, אף אחד לא טס, חוץ מאנשי הצבא והמשטרה. אלא שמאד מוזר שאני לא מצליחה להיזכר, מתי ירדתי מהרחפת. היו שם כל מיני צופרים, והרחפת היתה צריכה לדומם את המנועים שלה ולצוף על פני המים; היינו באולם ההארחה, והעבירו שם כל מיני משקאות, וכמובן, שאי אפשר לדעת באמת כמה כוסות מספיקים לשתות, וכל מיני טיפוסים הסתובבו שם בחושך. אני חושבת שהתעלפתי… והנה אני כאן.”

היא מצמצה בעיניה הכחולות הרחבות, כאילו צפתה שיקח על עצמו את האחריות למצבה הנוכחי. הוא חש, כאילו נשלף נתח זמן ענקי החוצה מתוך חייו, בזמן שחייה המשיכו הלאה, כרגיל…

“איך…” השאלה שניקרה במוחו גרמה לפניו להתייבש, והוא חייב היה ללחלח את שפתיו. “איך מת האיש הזה, ההוא שחשבת שדומה לי?”

“נו, טוב, זה היה לפני כל כך הרבה זמן…” היא העיפה לעברו מבט בוחן, ולמשך רגע קצר הבהבה ההכרות בעיניה; ואחר כך, שקע אותו חלק ממנה שזיהה אותו אל מתחת לפני השטח. “זה היה באמת מוזר…” עיניה הצטמצמו, והיא הנידה בראשה כאילו בכדי לטהר אותו. “אני דווקא זוכרת את זה טוב מאוד, אתה מבין. בדיוק ירדנו מהמטוס ובתוך הטרמינל – הייתי אז המזכירה שלו – ואנחנו התכוונו לפתוח סניף בפאנגיה. כמובן, שאף פעם לא הקמנו אותו – אחרי שמר פול מת – הם שלחו לשם אדם אחר, עם צוות משרדי משלו, וכמובן ששם לא היה מקום בשבילי. כל כך עצוב. למעשה, ירדו כל התכניות שלי לטמיון, כי החדש גרם למהומה בכל העניינים. ואז הגיעה לשם אשתו – היו בעיות בקשר לגוויה, אתה מבין, החזרתה לארץ וכל זה. היא באה לכאן והיו חייבים למלא אותה בסמי הרגעה. במשך כמה שנים אחר כך קיימתי איתה קשרי מכתבים, והיא אף פעם לא הצליחה להתגבר על ההתמכרות לסם. ביתה התחתנה שלוש פעמים, ואחר כך נעלמה…”

“ישו!”

הוא החליט שהאישה הינה מטורפת, לאור הברק בה סובבו עיניה בחוריהן כגולות בתוך ספל. כיצד יכול היה להעלות בדעתו ניהול רומן אהבים עימה? אך, כמובן, היא היתה אז הרבה יותר צעירה… ויתכן שמותו שלו היווה את הסיבה להתדרדרות הזאת…

"איך – " הוא הדגיש את המילה על מנת לעצור בעד הפרפר שריחף במוחו. “כיצד מת מר פול?”

“אה… ובכן, ככה. בדיוק ירדנו במדרגות לכיוון הטרמינל, ומר פול… הוא היה כל כך יעיל והחלטי, ככה אני זוכרת אותו. חיכינו, והיתה שם רכבת־מזוודות ומטען שנסעה בדרך – אחד הטרקטורים הקטנים האלה, שסוחב אחריו שורה שלמה של עגלות – ואני חושבת שהוא לא ראה אותה. בכל אופן, הוא נכנס בדיוק לתוך המסלול שלה ו…” קולה התרומם באוקטבה אחת, הפך מתוח וחדגוני, מילותיה מגרדות את פני השטח, כאילו כבר סיפרה את הסיפור פעמים רבות… “היו שם אנשים שצרחו, ואני מתארת לעצמי שנהג הרכבת הקטנה נבהל. בכל אופן, עד שהספיק ללחוץ על המעצורים דרסו אותו כבר חמש או שש מהעגלות, ואני זוכרת שהוא היה כולו מעוקם ומעוות, התיק שלו היה פתוח וכל הניירות, שכל כך התאמצנו להכינם, התפזרו ונקרעו, אבל הדבר הכי מוזר היה, שהוא עדיין המשיך לאחוז בידית התיק כשהם משכו אותו מתחת לגלגלים, אפילו שהחזה שלו נמחץ ועצמותיו נשברו…”

פרנקלין היסב פניו ממנה, ליבו הולם בחוזקה בקרבו, ובכל זאת… ליבו המשיך לפעול. המוות אמור היה להיות הסוף, סוף דפיקות הלב, סוף המחשבה. אסור לתת לרגשות להשתלט עלי, הירהר. העובדות הן כדלקמן: אני ניצב כאן, במה שנראה לכאורה כחדר המתנה. אישה שלפני שעה קלה היתה צעירה, ניצבת גם היא כאן, והיא עתה אישה ערמומית למדי, בגיל העמידה. היא משוכנעת שראתה אותי נהרג. ואולם אני נמצא כאן, וכל זמן שאני כאן, עדיין עומדת בפניהם בעייה להיפטר מן הגופה המכונה בשם פרנקלין פול. ולכן… אם נסתכל על העניינים בהתאם לסדרי העדיפויות שלהם, הדבר הראשון שיש לעשותו הוא לחלוף על פני המפקחים.

“את אומרת שהיו לך בעיות עם המכס?”

“כן. אמרתי, שאני לא מוכנה לעבור הלאה בלי המטען שלי וכל הבגדים היפים. אז הם אמרו שאצטרך לחכות.”

“הם לא אמרו לכמה זמן?”

"לא. אין לי מושג כמה זמן כבר עבר. לא הצלחתי למצוא שום שעון. חשבתי שבכל טרמינל יש שעונים, כדי שהאנשים יוכלו לתפוס את המטוסים שלהם, או כל מה שהם צריכים לתפוס – "

“בואי איתי,” הוא אחז בכתפה והנחה אותה אל מחוץ לחדר הקטן. במרכז האולם הראשי הוא עצר והצביע לעבר דלפק המכס. “הסתכלי. את רואה את הדלת שם מאחורי המפקח? אני אעסיק אותו בשיחה ואת תתגנבי לאורך החדר ותעברי דרכה. אם לא יעצרו אותך, אני אמצא שיטה כלשהי לבוא בעקבותיך.”

קריס היתה מוכנה מאז ומתמיד להשתמש במוחו של אחר ולא להיזקק למכשיר הקהה שלה עצמה. לא, זה איננו הוגן, הרהר פרנקלין. הוא לחץ לחיצה מעודדת על כתפה וחייך אליה. היא העיפה בו מבט מצועף ופנתה ללכת. פרנקלין נשף מלוא ריאותיו אויר, וניגש לדלפק.

“האוכל לבקש ממך אינפורמציה מסויימת?”

“אנו נמצאים כאן בכדי לשרת, אדוני.”

“ובכן, הגבול הזה שעליו אתם שומרים, האם הוא מין מעבר בין מימדים?”

“לא לפי המובן שאני מייחס לביטוי זה, אדוני.”

קריס נעה לאורך הקיר, נעצרת מדי פעם ומעמידה פנים כמחטטת בתיקה ועיניה בולשות ימינה ושמאלה.

“הבה ואנסח את השאלה אחרת,” אמר פרנקלין. “האם הוא מהווה מעין קו מפריד בין החומרי לרוחני?”

“הדבר תלוי בנקודת ההשקפה שלך, אדוני.”

קריס נצבה בפני הדלת. היא עצרה והעיפה מבט מעבר לכתפה, לכיוון פרנקלין, שירה לעברה במוחו, “קדימה, טיפשה!” הוא חזר ופנה למפקח, שומר על קול רגוע:

"האם נוכל לקרוא לקו זה קו המפריד בין – "

קריס צעדה מבעד לדלת ונעלמה בקול פפסט! אדיר. מאום לא נותר ממנה פרט לעננת ערפל קטנה הנעלמת והולכת ומספר פרטי לבוש הצונחים מעדנות אל הרצפה. בהתעניינות צדדית משועשעת שם פרנקלין ליבו לעובדת העדרם של תחתונים וחזיה, דבר שאִימֵת חשד שניקר במוחו מאז ומתמיד.

המפקח הרים את דש בגדו ואמר בקול נמוך: “קריס גרינוולד, ילידת 1957, נפטרה בשנת 1999, אינדקס מימוש אפס נקודה עשרים ושלוש.”

פרנקלין עצם את עיניו בחזקה ואמר לעצמו: התעורר, פרנקלין! אתה לא אוהב את החלום הזה נסֵה דבר אחר שלא יהיה…

כאשר חזר ופקח את עיניו מצא את המפקח ממשיך לעמוד מולו. עיניו של פרנקלין נורו לצדדים בניסיון למצוא את הערפל המסתיר את המציאות, על מנת שיוכל לנקוב אותו ולהגיע אל המציאות כמות שהיא. אך ללא הועיל. המראות שסביבו הופיעו במוחו כתמונות חדות וברורות שדקרו את עיניו כמחטים. ובכן, החליט, לא נותר כעת דבר לעשותו, פרט לחקות את אורח התנהגותו של המפקח, ולהעמיד פנים שכל זה אינו אלא מהלך עסקים רגיל ויום־יומי, שבו יכול אדם לפסוע מבעד לדלת ולהֵעלם בעננת ערפל קטנה כאילו היה דיאודורנט…

הוא נשען על הדלפק וניסה להישמע קליל ובלתי מחייב. “אתה מוכן אולי לומר לי מה פרושו של הביטוי ‘אינדקס מימוש’?”

“בהחלט, אדוני. זהו היחס בין פוטנציאל־החיים לבין מימושו בפועל.”

“אפס נקודה עשרים ושלוש? לדעתי מצתה קריס את המקסימום מתוך מה שעמד לרשותה.”

“אנו משתמשים בשיטות מדידה שונות משלך, ככל הנראה, אדוני.”

“כן. ובכן…” הוא התחיל לתפוס את הרעיון. “אני מבין שאתם מנכים לה חטאים ודברים כאלה, אה?”

“קיימות נקודות שליליות בגין פעולות ומחדלים מסויימים. אך אינני מתמצא בפרטי הפרטים. הדבר נתון לטיפולה של המחלקה להנהלת חשבונות.”

צריך הייתי לדעת, הרהר פרנקלין. הרעיונות בדבר מלאכים וחרבות בידיהם שייכים לימים, בהם היו אנשים נושאים חרבות בחיי יום־יום. עם התקדמות המין האנושי הומצאו שיטות טובות יותר להפרדת ההמונים מן השליטים. מעולם לא היה קיים מחסום יעיל יותר מהחברות המודרניות המנהלות את עסקיהן בעזרת ביורוקרטיה מנופחת ופקידים אדיבים אך אטומים.

“תראה, אה…” הוא חזר ונשען על הדלפק ודיבר בקול חרישי, כשומר סוד, “אינני חושב שאני כבר מוכן לצאת למסע זה. אני צריך להמשיך ולעבוד קצת על אינדקס המימוש שלי; תוכל לומר לי אם קיימת דרך חזרה?”

“אני מבין שברצונך להודיע על ביטול?”

“אני רוצה לחזור, בהחלט.”

“הואיל בבקשה להיכנס בדלת ההיא.”

המפקח שלח ידו אל מתחת לדלפק. על הקיר מימינו, שעד עתה היה חלק לחלוטין, נדלק שלט שהאיר באור אדום – ‘ביטולים’.

אנשים נחמדים, הרהר פרנקלין, פוסע לעבר הדלת. מעניין, מדוע איש מאלה שהכרתי לא הודיע על ביטול. פרד טרנר, למשל, שהלך מאתנו מחמת תאונת צייד. אך יתכן שהוא לא ידע על קיומה של האופציה לביטול. גם אני לא הייתי יודע, לולא הייתי שואל…

הדלת הובילה לעבר משרד מהודר, עטור ווילונות כבדים ושטיח בורגונדי עבה על הרצפה. פרנקלין חש לפתע כמו בבית, במיוחד כאשר אדם שמן ומחייך, לבוש חליפת עסקים, התרומם מאחורי השולחן והושיט את ידו ללחיצה. “שלום לך. אני הוא האחראי על הנוסעים־החוזרים.”

“פרנקלין פול.” פרנקלין התרשם מלחיצת ידו האיתנה, החמימה והאנושית. “לא בדיוק קלטתי את שמך.”

"אתה מבין, אנחנו הכיבשה השחורה של המוסד הזה, הם לא אוהבים ביטולים, זה מקלקל את המוניטין של הפירמה שלנו, כך שהאמצעים שלרשותי מוגבלים, מוגבלים מאד, בכל מה שקשור לתחבורה. לרשותנו רק שלושה כלי־טיס פעילים ובאף אחד מהם אין מחלקה ראשונה.

“אני מוכן לנסוע בכל דבר שיחזיר אותי לשם.”

“טוב מאד. אני חייב לומר לך, שזו ההזדמנות האחרונה שלך לחזור בך. יש לך איזה שהן שאלות?”

“שאלה אחת. מתי אני אחזור?”

“אנחנו נחדיר אותך חזרה בדיוק כמה מיקרו־שניות לפני מותך הקודם.”

“ואני לא אהיה פצוע בשום צורה? נכה? חולה?”

“הגוף יהיה במצב מושלם.”

“אם כן, אינני יכול לבקש יותר מזה.”

“מצוין. מכאן בבקשה. עבור בבקשה מבעד לוילון זה.”

היד המוצקה שעל כתפו הנחתה אותו בעדינות מבעד לאחד הווילונות. מעל הכניסה הספיק לראות עוד שלט האומר – ‘תא גילגול נשמות’. כאשר ראה אילו דברים נוספים הכיל החדר, צרח וניסה לפלס את ידיו בצפרניו, מבעד לוילון וחזרה למשרד. אך הוילון הפך להיות חלק בלתי נפרד מקיר הברזל של התא. לא נותר לו מאום לעשותו אלא לפנות על עקביו ולעמוד בפני… קרפדה, עכביש ונחש־בריח.

"אני במקומך הייתי נוקט באמצעי זהירות, מר סטיל"

‘העתקי־פחם של החיים’; ‘כפילתם של בני־אדם’: אלו הן אימרות־הכנף הנוגעות לטכנולוגיה הביולוגית מעוררת־האימה שאנחנו מפתחים עתה. המונח הטכני, ‘קלונינג’ – ‘רביית עותקים’ – הוא הרבה פחות דרמטי. ביוונית עתיקה פירוש המלה clone הוא ענף, או זלזל. ואכן, רביית העותקים ראשיתה בצמחים, וביתר פירוט – באפונים ובגזר.¹

כזכור, האפונים היו הצמח ששימש בידי גרגוֹר מֶנדֵל לנסח לבסוף את חוקי התורשה. מנדל היה נזיר אוסטרי, שתחביביו היו המתמטיקה והבוטניקה. ב־1857 החל לערוך הכלאות של צמחי אפונה ורשם את התוצאות בצורת טבלות. על סמך תצפיותיו המדוּיקות, שנמשכו שמונה שנים, ניסח שורה של חוקים הנוגעים לתורשה הגֶנֶטית, ולבסוף הפך את התורשה למדע וחילץ אותה מתחום המסתורין, הניחוש והאמונה הטפלה. מנדל מצא שאיפיונים מפורטים, כגון גובה האפונה, צבעה וגודל פריחתה, מועברים לצמח האפונה מאת הורהו. כל אחד מאיפיונים אלה נקבע בידי מנגנונים שאותם כינה מנדל בשם ‘גוֹרמים’, והיום אנחנו קוראים להם ‘גֶנים’. סברתו היתה שהגנים מועברים בתור יחידות מושלמות ושומרים על האינדיווידואליות שלהם.

בעת שעיינתי בחומר ההיסטורי העוסק במנדל ובאפונים שלו, השתלטה עלי ההרגשה שאני מעיין במתכון להכנת נזיד ירקות. שאכן לאפונים של מנדל הוספתי את הגזר של סטיוּארד, הצמח הראשון שהוכלא בניסוי.

באוניברסיטה של קורנל, בראשית שנות ה־60, פתח ד"ר פרידריק סטיוּארד בניסוי לאלץ תא יחיד של גזר לגדול ולהיות לגזר מושלם, בוגר. אפשר שבמבט ראשון לא ייראה הדבר כמשהו יוצא דופן, שהרי בכל אביב אנחנו נוהגים לזרוע זרעי גזר בחצרות בתינו; ואם אנחנו מצליחים לשמור על הנבטים משיני כלבו של השכן, נמנעים מלהציף אותם במים ומונעים עשבים מלחנוק אותם, אנו מקבלים גזרים בוגרים נאים בתום חודשים אחדים.

אלא שבניסוי של סטיוארד טמון ההבדל בחומרים שבהם התחיל. אנחנו מתחילים בזרע של גזר, וזרע הוא הגירסה של עולם הצומח לביצה המוּפרית של עולם החי. ביונקים יש לשתול ביצה מופרית בתוך רחם הנקבה, כדי שתוסיף להתפתח עד שייוולד תינוק. ואילו הרחם של הזרע הוא הקרקע; משטומנים אותו בקרקע, מתחילה התפתחותו.

אבל ד"ר סטיוארד לא פתח את הניסוי שלו בזרע רגיל, אלא בתא יחיד שאותו הפריד משורשו של גזר. בתא זה היו אצורות הוראות לא לגדול ולהיות גזר מושלם אלא להישאר מה שהיה במקורו – תא שורש פשוט, יחיד, בצמח הגזר. כדי להסיר מניעה זו הניח ד"ר סטיוארד תאי־שורש יחידים בתוך תערובת עשירה בחומרי מזון ועירבל אותם לאט בעזרת מכשיר הרטטה מיכני. טיפול כזה ודומיו עשויים לגרום לזרע של צמח או לביצה של חי להיפרד ולהתחלק לחלקים, אך לא כן לתאי־שורש מוגדרים, כמו תאי־השורש של הגזר שבהם ערך סטיוארד את הניסוי. באורך־רוח רב ותוך־כדי החלפה של חומרי המזון בתוך התערובת, שינוי שיעור העירבול ועוד טכניקות גרם סטיוארד לתאי־השורש הבודדים שייצרו גושים, ולמרבה הפליאה החלו אלה להשתנות ולהכיל תאים מסוגים אחרים. שוב לא היו הגושים מורכבים מתאי־שורש בלבד, אלא הכילו גם תאים של גזע, של עלים, של פרחים ושל זרעים. כך הצליח סטיוּארד להפיק מתא של שורש גזר – גזר חדש, שההוראות הגנטיות הטמונות בתאיו היו זהות לאלו שהיו אצורות בתא־השורש.

זו היתה פריצת־דרך ראויה־לציון בטכנולוגיה הביולוגית, ומשמעויותיה לעתיד היו כבירות. ד"ר וילארד גיילין, נשיא המכון לאתיקה ולמדעי החיים, אמר עליה כדברים הבאים: “בעיני המדען, הקפיצה מתא יחיד אל גזר שלם גדולה יותר מהקפיצה מגזר כזה אל אדם שנולד ברביית עותקים.”

מן הבחינה הטכנולוגית, קפיצה גדולה ועצומה היא המעבר מתא של צומח לתא של חי. קפיצה זו בוצעה לראשונה באמצע שנות ה־60 בידי פרופסור ג’ון גארדון, ביולוג מאוניברסיטת אוקספורד, אנגליה. גארדון הוא גבר אדום־שׂיער ובעל חיוך מהיר, ואת מלותיו הוא בוחר בזהירות ומדייק מאוד בניסוחיו. אותו דיוק עצמו ניכר בטכניקה שבה פיתח צפרדעים ברביית עותקים.

לפני שנים אחדות נסעתי לאוקספורד לפגוש את ג’ון גארדון ולצלם את עבודתו. שעה שפסעתי ברחובותיה העתיקים של העיר, הספוגים היסטוריה של הקיסרות הבריטית האדירה ושל המלומדים הגדולים שגרו כאן, התרשמתי מאי־ההתאמה שבין המבנים העתיקים הבנויים לבנים אדומות ובין המלאכה העתידנית שהתנהלה בתוכם בעזרת מיכשור חדיש שבחדישים. ניסוייו של ג’ון גארדון כאילו קירבו את הכוכבים לכדור הארץ והרחיבו את החיים לממדים שקשה להעלותם בדמיון.

בתוך המעבדה, שמלבד אורות הניאון המשוכללים נראתה ביניימית כמו שאר חלקי הקולג', היה אקווריוֹן ענק ניצב על ספסל אבן שחור.

“זהו זה,” אמר פרופסור גארדון, מניף את ידו בכיוון האקווריוֹן. “זה מה שבאת לראות אצלנו, את הצפרדעים פרי רביית העותקים.”

“כמובן,” עניתי, מתבונן בצפרדעים מקרוב יותר. אני כבר התכוננתי לפגישה זו עם פרופ' גארדון. ידעתי שחיית־הניסוי שלו היא הצפרדע האפריקנית בעלת הטפרים. ציפיתי לראות יצור אחד או שניים, מוזרים־למראה ומבודדים בזהירות. תחת זאת הופתעתי בראותי כמאה יצורים שוחים במרץ בתוך המיכל הענק, מחזירים לי מבט כאילו הם יצורים שנולדו בדרך רגילה. קרבתי עוד יותר ולטשתי עיניים, מנסה להבחין בהבדלים בין הצפרדעים, להיווכח אם אין משטים בי, אם כי הרעיון שביולוג בעל שם בינלאומי זה ינסה לשטות בעתונאי־ומפיק־סרטים היה רעיון חסר שחר מכל וכל. ובכל זאת, כאשר רואה אדם בעיניו משהו שלימדוהו לחשוב שאינו אפשרי כלל, מתקומם מוחו, ולפחות לתקופת־מה אינו פועל באורח ראציונאלי.

“הם זהים, כפי שאתה רואה,” אמר גארדון, ומנימת דבריו השתמע שתגובתי אינה שונה בעיניו מתגובתם של אחרים ואינם מומחים בתחומו. “הם זהים זה לזה בכל פרט ופרט.”

בעודו מדבר המשיכו הצפרדעים בהתרוצצותם בתוך האקווריוֹן. המחשבה שכולם צאצאיו של הורה יחיד, וכולם זהים לאותו הורה, היתה מדהימה באמת. הסיבה הובהרה שעה שפרופסור גארדון הסביר לי עד כמה הרחיק הטבע לכת במאמציו למנוע אפשרות, שצאצאיו של בעל־חיים יהיו זהים לו בכל. הרבייה המינית היא האמצעי העיקרי שבעזרתה מבטיח הטבע גיווּן גֶנֶטי, עירבוב מתמיד של מאגר הגֶנים במטרה לוודא את המשך קיומו של הגזע. הטבע הכין גֶנים כה רבים ושונים, עד שתמיד נמצאים כאלה המסוגלים להגן על גזע בעל־החיים מפני כל התקפה שמקורה בטבע עצמו. כדי לבצע זאת יצר הטבע את תאי הרביה – זרע אצל הזכר וביצה אצל הנקבה – ובכל אחד מהם אצורה רק מחצית המערכת של הוראות גנטיות. כאשר מפרה הזרע את הביצה, מתחברות שתי המחציות ויוצרות מערכת־הוראות מושלמת למען פרט חדש ויחיד־במינו העומד להיוולד.

בדרך הרביה שיצר גארדון, הוא עקף את אמצעי הזהירות שיצר הטבע. כל תא־המין – של זרע־זכר או של ביצת־נקבה – מכיל בתוכו, כאמור, רק מחצית ההוראות הגנטיות. אבל כל אחד משאר תאי הגוף מכיל בתוכו מערכת שלמה של הוראות, וזה תנאי חיוני לגידולו ולהתפתחותו של האורגניזם. אם מרחיקים מתוך תא יחיד כזה את התוכניות הגנטיות, האצורות בתוך הגרעין שלו, אפשר להלכה ליצור העתק מדוּיק של אותו פרט, שתרם את התא מכיל ההוראות. ואכן, זה מה שעשה ג’ון גארדון. הוא השתמש בגרעין של תא לשם מסירת ההוראות הגנטיות לביצה, שהגרעין שלה עצמה הורחק. התוצאה: הצפרדעים שלו היו העתקים זהים של הצפרדע הזכר שתרם את התא מכיל ההוראות.

בזמנו נחשב הישגו של גארדון להישג יחיד במינו. עד אז לא הצליח איש ליצור העתקים כאלה של יצור חי באותה הצלחה שהושגה באוקספורד; ואלה שניסו מאז, נעזרו בטכניקות של פרופסור גארדון.

הדבר היה לפני ארבע שנים. ואילו כיום מבצעות מעבדות אחדות במקומות שונים בעולם את ‘השתלת הגרעין’ – זה כינויה של הטכניקה שפיתח ג’ון גארדון.

נסעתי לאוניברסיטה של אינדיאנה, להסריט מלאכה שהתנהלה ברביית עותקים. ד"ר ג’אניס בראדרס, פרופסור לזואולוגיה שהיתה אחראית להשתלות הגרעין באוניברסיטה, כבר אמרה לי מראש שבעל־החיים שבו ערכה את הניסוי היה הסַלמנדרָה. בדמיוני ראיתי טריטוֹנים קטנים, משלושה עד עשרה סנטימטרים אורך האחד, צבעם ירוק כהה דהוי ומראם אינו מלהיב, וביחוד בתצלומים. אך לעומת זאת סברתי שעניין הרביה המיוחדת הוא חשוב ומעניין כדי כך, שדי בו כדי לפצות על המראה החזותי הדל של היצורים.

זו היתה שגיאתי הראשונה. כאשר התבוננתי בסלמנדרות של ד"ר בראדרס, חשתי גל גואה של עונג, מהסוג שחש מפיק סרטים כאשר לפניו יצור טבעי לא־רגיל.

היו לפני חמישה מדפים, עמוסים לעייפה באותם אקווריוֹנים קטנים, עגולים, המשמשים להחזקת דגי זהב. בכל אחד ואחד מאלה היה יצור שאורכו כ־25 ס"מ. היצור שבו התבוננתי שט לאיטו סביב, גופו מעוגל בהתאם להיקף האקווריוֹן שלו. עורו היה בצבע הזהב הנוצץ. בעיני נראה כאיזה דינוֹזאוּרוּס פרהיסטורי מוקטן, עם עיניו הזעירות היושבות עמוק בתוך קמטי פרצופו, פרצוף הלטאה. המרשים מכל היה אותו כתר מסועף, בדמות נוצות, שצף והתנועע מעל ראשו. מאוחר יותר נודע לי שזו מערכת זימיו החיצוניים של היצור.

התבוננתי סביב בשאר היצורים השטים בתוך האקווריוֹנים העגולים שלהם. רובם עשו זאת בעצלתיים. נוסף על בעלי עור הזהב היו גם יצורים בעלי עור לבן חיוור ואחרים בעלי עור מנוקד.

“קוראים להם אקסלוֹטאלים,” נשמע קול לפתע.

הפניתי את ראשי וראיתי את ד"ר בראדרס עומדת לצדי. היא נכנסה למעבדה בעת שהתבוננתי כמוקסם ביצורים אלה, המכוערים עד כדי פלא. שוב הופתעתי. משום מה השוביניזם הגברי גרם לי לחשוב שאראה את טיפוס המדענית השכיח בסרטים ישנים – מרכיבה משקפי־קרן כבדות, בעלת נוֹהג נמרץ וגיזרה דלה. ואילו כאן ראיתי לעיני אשה צעירה ונאה, כהת שיער ונעימת סבר, משׂושׂ לבו של צלם סרטים.

“הם נקראים על שמו של קִסלוֹטאל, אל המוות והתחיה־מחדש של האצטֶקים,” הוסיפה. “כאשר אני דנה בעבודתי עם אנשים שאינם מדענים, אני אומרת כרגיל ‘סלמנדרות’, וזה נכון. ‘אקסלוֹטאלים’ הוא שם מפורט יותר. במלה ‘סלמנדרות’ אני חוסכת לעצמי הסברים רבים. אבל בעלי־חיים אלה הם אידיאליים לעבודתנו.”

מלאכת צילום הסרט החלה מיד לאחר שהוצבו המסרטות והודלקו האורות. ראשית, ד"ר בראדרס נטלה מה שנראה כענק חרוזים – ולמעשה היה מחרוזת ביצים – מתוך האקווריוֹן שבתוכו היתה אקסלוֹטאל־נקבה לבנה. אחר כך חשפה את הביצים זמן קצר לקרינה אולטרה־סגולית חזקה, שהשמידה את גרעיניהן. מעתה היו ביצים אלו שלפוחיות חסרות צורה – תאים גדולים חסרי גרעין, שנועדו לשמש רק כמאגרי פרוֹטוֹפלזמה. ביצים מעוקרות אלו הונחו מתחת למיקרוסקופ דו־עיני, מוקף מתקן מעוצב להפליא. בעזרתו יכלה ד"ר בראדרס להפעיל מכשירי ניתוח זעירים, לשם ניתוח־מיקרו עדין שבעדינים בתא הביצה. כאשר התחלנו להסריט, עסקה במלאכת השתלת־הגרעין העדינה והמורכבת.

יש משהו נפלא במראהו של מקצוען מיומן העוסק במלאכתו. עצם הריכוז בפניה של ד"ר בראדרס העניק להם זוהר מיוחד, ודומה היה שהוא מעניק לאצבעותיה יציבות מוחלטת.

ראשית, מגופו של עוּבּר־אקסלוֹטאל מנוקד חתכה ד"ר בראדרס תאים אחדים בהפעילה את הכפתורים של המכשיר. בתנועות מיומנות, הביאה צינורית זכוכית דקה מעל לתאי העובר. בעדינות סילקה את הגרעין מתוך אחד מאלה, ואחר־כך נגעה בכפתור אחר, שגרם לו להישאב לתוך צינורית הזכוכית. צינורית זו, ובתוכה הגרעין שכמעט אינו נראה לעין, הועברה מעל אחת הביצים המעוקרות של האקסלוטאל הלבנה. הקצה המחודד של הצינורית הדקיקה ירד ופילח את הביצה. ד"ר בראדרס נגעה בעוד כפתור, וזרם של אוויר החדיר את הגרעין במורד הצינורית ואל תוך הביצה.

ד"ר בראדרס הרימה את עיניה מהמיקרוסקופ. “זהו זה,” אמרה.

“קאט!” פקדתי, והצלם הדמים את המסרטה.

“עכשיו נלך ונבקר אצל ד”ר פלייטן," אמרה ד"ר בראדרס.

בעת שהסרטנו את רבייתו המלאכותית של האקסלוטאל היה עלינו לפתור באיזו דרך את בעיית הזמן, משום שלאחר שהושתל הגרעין, היתה הביצה זקוקה לימים אחדים כדי להתפתח מהשלב הראשוני של תא יחיד ולהיות לראשָן, ולעוד שבועות אחדים כדי לגדול ולהיות לאקסלוטאל בּוֹגר. מובן שלא יכולנו ללכת ולשוב בהפסקות, והפתרון היה לנצל סרט ראוי לציון שהכין ד"ר קלארנס פלייטן, שפיתח טכניקה של הסרטה בשלבים והסריט את תהליך ההתפתחות מראשיתו עד סופו.

כאשר צפיתי בסרט זה, שהציג את המשך הפעולה שעתה זה הסרטתי בעצמי, נמלאתי פליאה גדולה. ראיתי כיצד הביצים שבהן הושתלו גרעיני התא החלו להתחלק שוב ושוב עד שהיו לגוש רוחש של אלפי תאים. ההתחלקות נמשכה עד שאי־אפשר היה להבחין בתאים עצמם. באורח מקסים החלו תאים מעוגלים להתארך ולהתקפל סביב עצמם, וכך ליצור צינורות שבתוכם עתידים להתפתח חוט השדרה ואברי העיכול. בהמשך הסרט מצאתי עצמי מתבונן בצורת העובר הקלאסית, זו המשותפת לכל בעלי החוליות – סלמנדרות, ציפורים, דגים ויצורי אנוש כמו גם רבים אחרים – בשלב זה של התפתחותם.

בסרט נמשך תהליך ההתפתחות עוד ועוד. מתחת לעור השקוף כמעט לגמרי יכולתי לראות לב המתחיל לפעום. לפתע הפכו העוברים לראשנים מתרוצצים על המסך. מישהו העלה אור בחדר ההקרנה.

“נהדר,” קראתי בהתפעלות אמיתית.

“תודה לך,” השיב ד"ר פלייטן. “ועכשיו תיקח אתכם ד”ר בראדרס בחזרה אל מעבדתה ושם תוכלו להסריט את הבוגרים באקסלוטאלים שנוצרו בדרך זו שלנו."

“בסדר גמור,” עניתי, ועשינו עם ד"ר פלייטן את הסידורים הדרושים לקבל מידיו את הסרט שלו כדי לשלבו בזה שלנו. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את ד"ר פלייטן, משום שלרוע המזל הוכרע מדען ומפיק־סרטים כשרוני זה בהתקף לב קשה שבועות אחדים בלבד לאחר מכן. כשרוֹנוֹ הרב יחסר לעולם המדע.

בשובנו למעבדתה של ד"ר בראדרס התקַנוּ מחדש את האורות כדי לצלם את האקסלוטאלים הבוגרים. אלה שטו בעצלתיים בתוך מיכל גדול, ובמבט ראשון לא נבדלו מהאקסלוטאלים הרגילים שראינו קודם. אך לאט־לאט נשתררה עלי הרגשה שהם בכל זאת שונים. שאלתי את ד"ר בראדרס.

“כן, יש שינוי בגופיהם,” ענתה לי. “אלה בני רביית העותקים הם עבים יותר. חלק גופם שבין רגליהם הקדמיות לאחוריות כמו דחוס מהרגיל. זוהי מוּטאציה הקורה רק בבני רביה מסוג זה, ואנחנו מניחים שהסיבה היא שינוי שהתחולל בעקבות השתלת הגרעין. אבל אין לכך שום השפעה על משך חייהם ועל כושרם לתפקד. מבחינות אלו הם נורמליים בהחלט.”

המשמעות הגלומה במלה ‘נורמלי’ היא מדהימה, ולמעשה שימשה סלע מחלוקת בין המדענים כמעט החל ביום שבו הצליח ג’ון גארדון לפתח את הצפרדע האפריקנית שלו. אחת האפשרויות היתה זו שסוכמה בידי ג’ון פלאט, ביו־פיסיקאי באוניברסיטה של מישיגן. בכתב העת ‘סַיינס’ (‘מדע’), בטאונה של האגודה האמריקנית לקידום המדע, תיאר פלאט את האפשרויות הגלומות ברביית עותקים:

אשר לבני־האדם, הצלחתה של שיטה זו פירושה האפשרות להעניק תינוקות לזוגות רבים שאינם מסוגלים להוליד ילדים משלהם – ותינוקות אלה יהיו העתק גנטי מדויק של הבעל או של האשה…

זבוב הפרי הוא שפן־נסיון נפוץ בכל הקשור לניסויים גנטיים

כדאי גם לנסות הכלאה של בעלי־חיים. את הגרעין יש לקחת ממין אחד של בעלי חיים, ואת הביצה שבתוכו יושתל גרעין זה – ממין אחר. ידוע לנו שאפשר לזווג חמור וסוסה, זיווג המוליד פרד. נשאלת השאלה, אם גרעין־תא של חמור שיושתל בביצה של סוסה יתפתח לחמור – או שמא למשהו הדומה לפרד? התוצאה תוכל ללמדנו משהו על אודות הבדלי ההתפתחות של עוברים ממינים שונים של בעלי־חיים. אם יעלה הדבר בידינו, נוכל אולי לשמר כמה מינים, ההולכים ונכחדים עתה מן העולם, על ידי שנשתיל את גרעיני התא שלהם בביצים של מינים קיימים. נשאלת השאלה, אם הד.נ.א הנושא את התורשה נשמד מיד עם מותו של בעל־חיים ואם לאו. אם בשרן של ממותות שעירות, שנתגלו לאחר שהיו קפואות אלפי שנים בתוך הקרח הארקטי, עודו אכיל, מן הראוי לבדוק אם גם הד.נ.א שהיה אצור פעם בתאי גופן עודו פעיל. אם כן, אפשר להזריקו אל תוך ביצים מעוקרות של פילים, ואולי שוב יהיו לנו תינוקות של ממותות בעולמנו. בשיטה כזו ובדומותיה נוכל אולי להשיב לחיים תירס מקסיקני עתיק שכבר כלה מן העולם, או את ‘אֵם החיטה’, ואולי אפילו זבובים המתגלים לעתים כשהם משומרים בתוך עינבּר. היה, כידוע, אדם שהקדיש את כל חייו לשיחזור יצורים כגון הביזון האירופי, על ידי הכלאה צולבת של בני בקר. האין זה כדאי לנסות גם שיטות גנטיות אחרות כאלו כדי לשחזר יצורים בני העבר? אין ודאות שנצליח, אבל הפרס שבו יזכה מי שיצליח עתיד להיות גדול באמת.

המחשבה שאפשר יהיה ליצור בני אדם ברביית עותקים היא שעוררה את המחלוקת הקשה מכל, ובקרב המדענים ששלחו ידם בהשתלות גרעין – גם את הפחד הקשה מכל. ג’ון גארדון מלא אימה מפני המחשבה שמישהו ינסה לעשות זאת בבני־אדם ומסרב אפילו לדון ברעיון. “ענייני העיקרי,” הוא אומר, “הוא בהפעלה של הגנים ובהפסקת פעולתם. ברצוני לדעת מהו המפעיל אותם ומהו המוֹרה לתא לנהוג אך ורק לפי חלק מההוראות הגנטיות האצורות בו, וכך להיות, למשל, לתא של שׂיער, ולא לשום דבר אחר.”

ד"ר בראדֶרס גם היא הביעה באוזני את התנגדותה העזה לערוך רביית עותקים של בני אדם. רביה כזאת, הטעימה, יוצרת מעין דפוס נוקשה שהתוצר שלו הוא אחד ויחיד, ודבר זה נוגד בהחלט את הרבגוניות שביצרת בני האדם ואת רעיון האבולוציה.

כאשר הסבירה לי ד"ר בראדרס את השקפתה, הינהנתי לאות הסכמה. וכאשר הסטתי את עיני והתבוננתי באקסלוֹטאלים הרבים שיצרה במעבדתה, יצורים שעורו של כל אחד מהם מנוקד בדיוק נמרץ כעורו של השני, והציץ שעל ראשו זהה בכל לציץ שעל ראשי שאר חבריו, נזכרתי ברגע של התגלוּת בהירה־כבדוֹלח שהיתה לי בעת ההסרטה.

בתוך פלג קפוא הנובע מתוך אגם באלסקה, אֶוה שמו, ראיתי את אחרוני דגי האילתית בנדידתם. הדגים נאבקו במעלה הזרם כדי להגיע למקום הולדתם באגם. משיגיעו שמה, יטילו את ביציהם וימותו. אני נאחזתי בגזע של עץ מתחת למים, בשפתו של מפל שעומקו מעל שני מטרים, המכשול הקשה ביותר שעמד בפני הדגים. במורד הזרם, ככל שיכולתי לראות, מילאו הדגים את המים. הם חיכו באלפיהם לתורם לעבור את המכשול. כולם בני מין אחד של דגים, ובכל זאת, כשהיו צפופים כך, ניכרו היטב ההבדלים שביניהם. הגודל, הצורה, הגוון – כל אלה הבדילו בין דג אחד למשנהו. אבל מה שאולי חשוב מכל, הם היו שונים זה מזה במזגם. היו מהם שקרבו אל המפל ומיד זינקו ועברו אותו, לכאורה ללא שמץ של היסוס; אחרים באו וכמו חקרו את הבעיה, שטים לאט במעגלים עד שאספו די מרץ לקפוץ. עוד אחרים לא הצליחו לעבור בנסיון ראשון, אבל חזרו שוב ושוב ולא ויתרו. ולבסוף, היו כאלה שניסו פעם אחת, ומשנכשלו, נכנעו והניחו לזרם לסחוף אותם בחזרה אל האוקינוס שממנו באו – ואל מוות בטוח.

נוכחתי לדעת שהטבע מציב מבחן סבילות והתמדה בפני דגים אלה. כאן, בשעות האחרונות לחייהם, ניצבו דגים אלה בפני האתגר האחרון. רק החזקים שבהם עברו את המכשול והמשיכו דרכם אל הטלת הביצים, ורק הגֶנים של אלה שעמדו במבחן זה יועברו אל הדורות הבאים של דגי האילתית. תהליך זה נמשך אלפי שנים. רק החזקים ביותר נשארים בחיים. ובכל זאת, חזקים אלה שונים זה מזה להפליא, הן בפרטי צורתם והן במזגם. ובין ‘חזקים’ אלה יש חזקים יותר וחזקים פחות – והדורות הבאים הם צאצאי החזקים יותר, וגם שם יש שוני בצורה, בכוח ובמזג. דגים אלה, כמו שאר היצורים בעולמנו, אינם העתקים זהים של אבותיהם – ובכך טמון סוד העוצמה שמעניק הגיוון לנו ולעולמנו.

ובכן, שבתי והתבוננתי באקסלוֹטאלים של ד"ר בראדרס והבנתי היטב את דבריה על דפוסים נוקשים שהם מנוגדים לעיצוב האדם, ואכן לעיצובו של כל בעל־חיים.

רוב המדענים, וכן רוב ההדיוטות המגלים עניין בנושא, והמתנגדים כולם לרביית עותקים שתביא ליצירת עותקים זהים של אדם, שואבים נחמת־מה מן העובדה שמן הבחינה הטכנולוגית עדיין אי־אפשר לערוך השתלות גרעין בביצת הנקבה האנושית. הקשיים הכרוכים במעשה כזה הם עדין גדולים מדי, כעדותו של ד"ר דֶרק בּרוֹמהוֹל, זואולוג שהוא עמיתו של פרופסור ג’ון גארדון באוניברסיטה של אוקספורד, אנגליה. זה שנים אחדות שד"ר ברומהול מנסה להשתיל את הגרעין מתאי־עור של ארנבים מתוך ביצים מעוקרות של ארנבות. גודלן של ביצי הארנבת זהה כמעט לזה של ביצי נקבת האדם, והבעיות הכרוכות בהשתלת הגרעין הן דומות.

“הקשיים הכרוכים בהשתלה כזאת ביונקים הם עצומים,” אמר לי ד"ר ברומהול. “כאן יש לך עניין עם יצורים בעלי דם־חם, ואין הדבר דומה כלל לעבודה עם צפרדעים. את ביצי הצפרדע אפשר להניח במים ואפשר אפילו להניחן על לוחות זכוכית יבשים של מיקרוסקופ ולבצע בהן את ההשתלה. ביצה של צפרדע היא ענקית, וקל לטפל בה. אבל ביונקים, הכרח להתחשב בסביבתה של הביצה. ביצה זו לא נועדה להיחשף לשום דבר אחר מאשר הנוזל הסובב את זרע הזכר. צריך לעקור ביצה זו מתוך נקבת בעל־החיים היונק באמצעות ניתוח, וחובה שתהיינה לך טכניקות רבות ומוכנות־מראש לטפל בה בכל שלב ושלב. אתה גם זקוק לכמות רבה של ביצים. זה אחד הקשיים העיקריים. בצפרדעים אתה יכול לטפל בכ־1,500 השתלות גרעין ביום אחד. די שאחוז אחד שלהן יצליח, וכבר יש לנו 15 צפרדעים שנוצרו ברביה מלאכותית כזאת. אבל בארנבים אינני יכול לבצע יותר מאשר שלושים עד ארבעים השתלות ביום אחד. ואם שעור ההצלחה הוא אחוז אחד, פירושו שאין לנו אפילו ארנב ‘מלאכותי’ יחיד.”

יתכן, עם זאת, שיש דרך לעקוף את הבעיה. ניסויים שכבר נערכו בחיבור של תאים מוכיחים, שאפשר לחבר יחד תאי־ביצים רבים ובדרך זו ליצור יחידה גדולה די הצורך לקלוט השתלה של גרעין, בלי לגרום נזק למבנים הדרושים להתפתחותו של עובר.

ניסויים בכיוון זה עורך ד"ר כריסטופר גראהם, גם הוא באוניברסיטת אוקספורד. הוא עושה זאת בביצים של עכברים, המציבות בפני החוקר אתגר גדול אפילו יותר, משום שהן קטנות ביותר – גודלן כמחצית הגודל של ביצי אנוש. אולם הרעיון הוא פשוט יחסית. גראהם נעזר בנגיף כדי להעביר אל הביצית את גרעין התא של התורם. כך מתבטל הצורך שידיו המסורבלות יחסית של אדם תבצענה את העברת הגרעין.

בדרך כלל חודר נגיף לתוך תא וכמו בולם את פעולתו של מנגנון הד.נ.א בתוך גרעין התא. אחר־כך מחדיר הנגיף את הד.נ.א שלו עצמו אל המערכת, והתא נאלץ לייצר נגיפים נוספים במקום חלקים נוספים של עצמו. ד"ר גראהם החליט לנצל שיטת רביה זו של הנגיפים, ובחר בתור נושא שליחותו בנגיף של שפעת, הנקרא נגיף סֶנדאי. נגיף זה, כאשר מערבבים אותו בתמיסה של תאים השייכים לבעלי־החיים, פועל כמעין דבק, קושר יחד את התאים וגורם הן לתאי הנגיף והן לתאי בעל־החיים להיענות להוראות הגנטיות הכלולות בד.נ.א של כל אחד מהסוגים. אלא שד"ר גראהם מציף קודם את הנגיף באור אולטרה־סגול, המשתק את הד.נ.א שלו.

אחר כך נוטל ד"ר גראהם כמה וכמה ביצים של עכברים ורוחץ אותן בחומר כימי הנקרא קולכיצין, חומר המשמיד את הגרעין של כל תא, ואפילו הוא טמון עמוק בתוכו. אחר כך הוא עוקר תאי־טחול בוגרים מעכבר אחר ומערבב אותם בתוך קבוצה של נגיפים מסוג סֶנדאי. נגיפים אלה נצמדים לקירותיהם של תאי הטחול כמו צימוקים בפשטידת אורז. לתערובת זו של נגיפים ותאים מוסיף גראהם את ביצי העכברים נטולות־הגרעין שהכין, ומניח את הגוש כולו תחת המיקרוסקופ. בעזרת מוט־זכוכית זעיר הוא מצרף ביצה לתא־טחול מכוסה נגיפים. בתוך שלוש עד שמונה דקות מדביק הנגיף יחד את התא ואת הביצית. משבוצעה הדבקה זו, גרעינו של תא הטחול מספק את המידע הגֶנֶטי שלפיו תפעל הביצה. הביצה מתחילה להתחלק, ממש כאילו הופרתה על ידי זרע בדרך הרגילה. אך לרוע המזל אין ביצים מודבקות, מחולקות אלו מוסיפות להתפתח, ועדיין לא נולד עכבר בשיטה זו, אבל דומה שההצלחה היא עניין לזמן בלבד.

כאשר תושלם הטכניקה של הרביה המלאכותית, המכוונת, יווצרו באמצעותה בני אדם מסוג שנבחר מראש, למטרות מוגדרות. או־אז יהיו הסכנות המוסריות שבפניהן יעמוד עולמנו אולי הגדולות ביותר מאלו שבפניהן עמד אי־פעם, אבל הסיכויים החדשים יהיו גדולים לא פחות. אני עצמי רואה באדם שייווצר בדרך זו לא רק מקור סכנה אלא גם פתח לתקווה גדולה, משום שהוא יהיה הקשר שלנו עם הכוכבים ועם האלמוות. על־ידי רביית העותקים של בני אדם, של בעלי־חיים ושל צמחים, שכל אחד מהם מעוצב ומותאם מראש למלא תפקיד מוגדר, נוכל להעניק להוריהם סוג של אלמוות, על ידי שנטיס את ‘צאצאיהם’ דרך הזמן והחלל החיצון ונשתול אותם בעולמות אחרים ברחבי הגלקסיה. יתכן שבדרך זו עצמה הגיעו ראשוני היצורים הנבונים, פרי רביה כזאת, אל כדור הארץ שלנו.

מתוך הספר ‘קשר החלל החיצון’²

[תמונה.לוגו. מד"ב ישראלי

אי בודד שטוף־שמש, שמיים תכולים, ים כחול, ציפורים מצייצות, ארוחה טובה ויין משובח – מה יכול להיות שלו, רוגע ורומנטי יותר?

והנה, מתברר שכל זה אינו אלא רקע לסיפור שסופו אינו משמח כלל וכלל, והמצטיין בגישה מקורית לנושא וותיק ורוֹוֵחַ למדי בספרות המד"ב.

* * *

12/9/1987

היום חלפה שנה מאז השתקעתי באי הקטן מהופיטי, אחד מאיי סוסייטה שבאוקינוס השקט. בית העץ בו אני מתגורר טובל בירוק עז של דקלים, במורד הר געש כבוי שפרץ ביום מן הימים מן הים, באלימות גועשת.

השלוה אופפת הכל במהופיטי; הרוח נעדרת מזה ימים אחדים. הלגונה הירוקה, המקיפה את האי, רובצת בעצלות, ללא אדוות גלים. החום רובץ בכבדות על הגבעות המיוערות, וכל נפש חיה באי נחבאת בצל קריר. סנופי מתעטש מתחת לשולחן. סנופי הוא כלב קוקר־ספנייל גדול ושמן. מאז הגענו הנה, ספג מאוירת המקום, ואינו נוהג לקום ממרבצו שלא לצורך. הפיתוים היחידים הראויים בעיניו למאמץ כלשהו הם: אכילה, שתיה וירידה ללגונה לרחצה של צהרים.

בעצם, אף אני איני בטלן קטן. העיסוק הרשמי שלי הוא טיפול בתחנת הרדיו המקומית המונחת, אחר כבוד, על גבי שולחן בחדר האורחים בביתי.

מלבד זאת, אני מחקה את סנופי בכל מעשיו. בעוד כשעה יבואו פול ואנט לסעוד עמי ארוחת ערב.

13/9/1987

אמש התענגתי על ארוחה משובחת. פול, בשל היותו בעליו של בית המסחר היחיד בכפר, מרשה לעצמו ולידידיו מטעמים אנינים לחיך. לפני שנים היה בעליו של ביסטרו קטן בפריס ויחוס זה מתבטא במעדנים שהוא שולף משרוולו. אתמול הביא עימו שבלולים אפויים, ברווז צלוי טבול ביין־בורגונדי, סרטן אדום אפוי בעלי גננה, וגם בקבוק של ‘רמי מרטן’ משובח.

אנט השתכרה מעט והדביקה את שנינו בצחוק הפולינזי המתגלגל שלה. תפנוקי המזון ניכרים היטב במותניה העגלגלות. פול טוען שאישה, בדיוק כמו ברווז, צריכה להיות מרופדת היטב מתחת לעור.

בשל היותי המקור היחיד לחדשות מן העולם, זוכה אני לביקורים תכופים של תושבי האי האירופאים, עשרים ושלושה במיספרם. באחרונה גאתה המתיחות בין המזרח למערב ורבים מבשרים על מלחמה העומדת בפתח.

14/9/1987

היום ‘זכיתי’ לבקור של זוג ציירים מצידו השני של האי. זוג זה אינו חביב עלי במיוחד. הוא סוריאליסט והיא – ניאוריאליסטית. המגמות השונות גורמות תמיד, וביתר עוצמה בנוכחות זרים, לפריצה מחודשת של ויכוח נצחי באשר לכיווני דרך באמנות בת־זמננו. בשיא הדיון השוצף, בעת שהאשה שלחה את סלבדור דאלי ואת בעלה לכל הרוחות, הבהבה הנורית במקלט הרדיו. היה זה חובב רדיו מהולנד שנהג לשוחח עמי לעיתים תכופות. החלפנו ברכות, ולאחר מכן הודיע לי בקול עצור על פלישה רוסית למערב אירופה. הנקו – זה שמו – אמר לי עד כמה הוא מקנא בי על הימצאי בפינה כה נידחת בעולם. נפרדנו כשהנקו מרמז שאולי תהיה זו הפעם האחרונה לקשר בינינו.

15/9/1987

במשך כל שעות היום פקדו אותי אורחים רבים. נאלצתי לוותר על רחצת הצהרים היומית. סנופי מתבונן בי בזעף כל העת. אני מצטער, סנופי, לא אני אשם שפרצה מלחמת עולם. אנשים באו ובקשו חדשות טריות, ואני דהרתי בכל ערוצי הרדיו. הגוש המערבי נגד הגוש המזרחי. מלחמות באירופה, במזרח התיכון, באוקיינוס ההודי, באמריקה, בים הקריבי…

16/9/1987

הסינים והיפנים פלשו לברית־המועצות ממזרח ומדרום. ברית נאט"ו מובסת באירופה. הרוסים מפציצים את פריס, לונדון ושטוקהולם. במזרח התיכון – תיקו. באפריקה – קומוניסטים שחורים הורגים קפיטליסטים לבנים ושחורים. ה’מרינס' פלשו לקובה וניקרגואה. הצי האוסטרלי מטביע משחתות סובייטיות באוקיינוס ההודי.

ברזיל וארגנטינה דוחות את סכסוכי הכדורגל ומשתפות פעולה בהגנה על נתיבי הספקה.

בכפר היה היום קרב תרנגולים. פול הימר בשמי על תרנגול שחור בשם מישו. מישו הפסיד ונהרג, ואני איבדתי 30 פרנק. אין דבר, הפרנק כבר לא שווה הרבה היום.

17/9/1987

ברית נאט"ו מתאוששת ומייצבת את קו החזית במערב אירופה.

ברית־המועצות מאיימת במלחמה גרעינית אם לא תאפשר לה אמריקה לשחרר את המוני הפועלים המדוכאים. בשעה ארבע אחר הצהריים קלטתי חובב רדיו מניו־דלהי. הוא הודיע לי שלפני כשעה, לפי שעון אוקיאניה, נחתו טילים גרעיניים בכל רחבי סין וביפן. חובבי רדיו מטוקיו ואוסאקה, שנהגו להתקשר עימי מדי פעם, אינם עונים. ב’קול אמריקה' אמרו שהרוסים מבקשים הידברות לשם הפסקת הקרבות. ז’ראר לוסיין מארגן הימורים על תוצאות־המלחמה. הסיכויים הם חמש לאחד נגד הרוסים.

18/9/1987

היום היתה רגיעה במלחמה ברוב חלקי העולם. החדשות שהגיעו נגעו לסכומי אבידות שני הצדדים. מספר הקרבנות נמדד במיליונים רבים.

סין ויפן מכוסות בענני נשורת רדיו־אקטיבית ומעריכים שרוב האוכלוסיה הושמדה. ז’ראר קפץ על הידיעה וארגן הימור על מספר המיליונים שנותרו בחיים. הימרתי בחמישים פרנק שלא נותר שם דבר חי.

19/9/1987

הרגיעה בקרבות נמשכת גם היום. מרדיו סידני שבאוסטרליה מסרו שלא נותר שריד מאוכלוסיית סין ויפן. זכיתי במאה וחמישים פרנק.

הערב נקבצו כל האירופאים ומכובדי הכפר הפולינזיים בביתם של פול ואנט. פול הכין מטעמים כהרגלו, והוציא לכבוד הכינוס מספר בקבוקי קוניאק משובח, לשביעות רצון כולם. לאחר שחיסלנו את כל המנות וחשנו שנתמלאו כרסינו ונתערפלו חושינו, החלו האנשים לדבר על המלחמה. אחד טען שהערבים אשמים בכל משום שהכריחו את האנשים לנוע במכוניות חשמליות איטיות. אחר טען שמנהיגי העולם עשו יד אחת כדי לחסל כמה שיותר בני אדם, מכיוון שיש מחסור במזון.

ז’ראר לוסיין למד בשעתו במכון הטכנולוגי בפריס, עד אשר מצא שיעודו בחיים הוא גידול תרנגולי קרב במהופיטי. הוא הסביר לנו על פצצת מימן, פצצות נויטרון וטילים באליסטיים. לא הבנו הרבה ממה שהסביר. הבנתי רק שלדעתו עדיפים סכויי האמריקאנים, בגלל שיש להם פצצות נויטרון ולרוסים לא. אני לא מאמין לו, הממזר הימר לטובת הרוסים. לאחר בקבוק הקוניאק השביעי במספר, התחיל פול לספר בדיחות גסות וסיפורי־בדים פאריסאיים. שכחנו שהעולם במלחמה.

20/9/1987

הבוקר נודע לי מפאפייטה שפצצות גרעיניות הונחתו על לנינגרד וקייב. לפנות צהריים קפצתי לכל־בו של פול לקניות, וסיפרתי לו את החדשות. הוא אמר שמגיע לרוסים והלואי שיחטפו עוד.

בצהריים ירדתי עם סנופי להתרחץ בלגונה. הים שמעֵבר לשוניות סוער מן הרגיל. כשישבתי אחר הצהרים ליד המכשיר וחיפשתי חובבי רדיו, לא קלטתי דבר מלבד צפצופים וחריקות. בדקתי את המכשיר והוא נמצא תקין. יתכן שהעניין הוא בהפרעות מטאורולוגיות יוצאות דופן. לאחר שעתיים של חפושים, קלטתי באופן קלוש את תחנת החופים בפאפייטה. הם שמחו לשמוע אותי. לא, הם לא יודעים מה קורה, אני היחיד העונה להם. הקשר סיפר שהים סוער מאוד וספינות רבות בנתיבי האיים נעלמו ללא זכר. הבטחתי לעקוב אחר קריאות לעזרה ואז ניתק הקשר בגל של צפצופים.

כל היום לא חודש הקשר. בערב הביא פול משהו לשתות והשתכרנו קצת.

21/9/1987

עד הצהריים ישבתי ליד המכשיר בחפוש אחר משהו מהעולם החיצון. הרמקול מצפצף וחורק בלעג. לבסוף התייאשתי. הים ממשיך להיות סוער. סנופי נעשה עצבני ומסרב לגעת בביסקויטים שלו. אני מודאג, יתכן שהורעל מדבר מה. הערב יש חתונה בכפר, תהיה כירה גדולה, שתייה כדת וכדין וכמובן, הרבה עצמות לסנופי.

פאפייטה אינה עונה. העולם מחוץ למהופיטי שומר על דממה. החום נשבר הבוקר. בתחילה נשבה רוח מערבית נעימה, אך, היא התחזקה משעה לשעה. גוש עננים גדול הופיע ממערב וכיסה את השמים. בצהריים ירד גשם קל. שגעון קפץ על כלבי הכפר והם נובחים וחורצים שיניים כל היום. סנופי לא קם מאז הבוקר מרבצו אשר מתחת לשולחן. הוא מביט בתאוות רצח ומגרגר באיום לעבר כל זר הנכנס לחדר.

23/9/1987

אלפי פגרים של ציפורי ים מכסים את הקרקע. ביתי מלא באנשים. ז’ראר הודיע בדרמטיות שקץ העולם הגיע. הציפורים מתות ראשונות, אחריהן בני האדם והתרנגולים, ולבסוף הכלבים. ההכרזה הביאה למטר של התלוצצויות על חשבונו של לוסיין. פול ספר את הבדיחה הישנה ההיא על האיש והאישה האחרונים בעולם ועל מה שהם עושים במערה. לאחר שוך גלי הצחוק הכריז פול שאם קץ החיים עומד בפתח הרי שראוי לחגוג זאת בשתייה הגונה.

עד מהרה הופיעו מאי־שם מספר בקבוקי וויסקי אוסטראלי, כוסות מולאו וגרונות נשטפו במשקה החריף.

ישבנו וחגגנו את מות העולם, כל הערב. מישהו אמר, שהלואי ונחגוג כל ערב מאורע שכזה. כולם התמוגגו והסכימו בהרמת כוסית.

ראשי מזמזם וסובב. איני חש בטוב. הויסקי אשם בכך, כנראה.

הים רגע הלילה. מחר תתגלה אולי השמש.

כלבי הכפר מייבבים ונובחים. אני מקווה שאוכל להרדם.

במהלך עשרות השנים שבהם נהגתי להסביר את פעולת היקום, ללא התייחסות לכוח אלוהי נשאלתי כמובן שוב ושוב האם אני עצמי מאמין באלוהים. זוהי שאלה מטרידה במידה מסויימת, ונסיתי לענות עליה בדרכים שונות, בתקווה לא לספק בסיס לוויכוח או להתקפה. (פעם, כשנשאלתי בתכנית טלוויזיה: “האם אתה מאמין באלהים?”, השבתי, “של מי?”)

אך ‘האמונה’ אינה משנה ולא כלום. כל מאות מיליוני האנשים שהאמינו בזמנם שהארץ שטוחה, לא הצליחו ליישר את כדוריותה אף לא בסנטימטר. מה שדרוש הוא איזה קו הגיוני של הנמקות, רצוי כזה שמתחיל בעובדות נצפות, המוביל אותנו למסקנה שאלוהים קיים.

אולי זה בכלל בלתי אפשרי. ייתכן שקיום האלהים הוא עניין הנמצא באופן מהותי מעבר ליכולתו של האדם לצפות, למדוד ולנמק, וחייב להיות מבוסס על התגלוּת ואמונה בלבד. זוהי בעצם גישתם של כמעט כל המאמינים המשתייכים לתרבות המערבית. הם מנופפים בתנ"ך (או איזו סמכות שקולה לו), וזה סוגר את הוויכוח.

אין טעם להתווכח עם דעה זו, כמובן. אינך יכול לנהל וויכוח הגיוני עם מישהו שהבסיס לטענותיו הוא שההגיון אינו נחשב.

אך מציאת המפלט בסמכות איננה בהכרח התשובה השלמה. קיימת סדרה ארוכה ומכובדת של נסיונות מצידם של אנשים דתיים ללא דופי להראות שההגיון אינו נוגד את האמונה, ואפשר להתחיל מעקרונות בסיסיים ולהוכיח בדרך לוגית שהאל קיים.

הנה, למשל, הוכחה פשוטה מאד לקיום האלהים. הוא מכונה בשם ‘הטֵעוּן האונתולוגי’ (“אונטולוגיה” הינה תורת ההכרה), והוצגה על ידי סט. אנסלם בשנת 1078. הטֵעוּן הוא שכל אחד יכל להעלות על הדעת יישות מושלמת שנוכל לקרוא לה ‘אלוהים’. אך כדי להיות מושלמת באמת, יישות כזאת חייבת להתקיים במציאות, כי אי קיומה הוא פגם בשלמות. אם כך הקביעה ‘אלוהים אינו קיים’, היא בהכרח סותרת את עצמה, כי זוהי דרך שונה לומר: ‘המושלם איננו מושלם’. לכן, אלוהים קיים.

'בריאת העולם' – קטע מציורי התיקרה של הקפלה הסיסטינית. מיכאל אנג’לו 1508–1512

מאחר ואינני תאולוג, איני מכיר שיטה מתאימה להפריך טֵעוּן זה. הדרך שלי להפריך זאת (בלתי נכונה ללא ספק), היא לומר שבתור סופר מדע־בדיוני אני מעלה על דעתי יום יום דברים שאינם קיימים במציאות, ואפילו הנחה שקיים דבר מושלם (כגון גז אידיאלי או ‘גוף שחור מושלם’) איננה מוכיחה עדיין את קיומו הממשי. עד כמה שאני יודע, אין בנמצא טֵעוּן רציונלי המשמש להוכחת קיום האלהים והמוסכם על כלל הפילוסופים והתאולוגים. כל הטעונים נשארו שנויים במחלוקת, ולמען הבטחון המוחלט לא נותר למאמינים אלא לדבוק באמונה.

קיים בכל זאת סוג מסויים של טעון להוכחת קיומו של אלהים, המעניין אותי במיוחד, והוא הטעון המבוסס על המדע.

אחרי ככלות הכל, עוד מימי קופרניקוס וגלילאו היתה תמיד תחושה כללית שהמדע והדת נמצאים בעימות ושאכן דוקטרינות רבות שהתקבלו על ידי המדע גוּנו באופן חריף על ידי המאמינים. הבולטת מבין אלו היא תורת האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, ומסקנתה שהחיים החלו והתפתחו כתוצאה מפעולת כוחות טבעיים בצורה אקראית. כאשר המאמינים מבססים הוכחה לקיום האל על ממצאים מדעיים, אפשר לכנות זאת ‘התגרות באוייב’. זהו מעין ‘ג’ודו פילוסופי’ – הכשרון להשתמש נגד היריב בכוחו שלו. אם כך, אם אינכם מתנגדים, אקרא לטעונים בזכות קיום האל המבוססים על המדע בשם ‘טעוני ג’ודו’. ‘טֵעוּן הג’ודו’ הראשון המוכר לי הופיע בערך בשנת 1773 כשהאנציקלופדיסט הצרפתי דניס דידרו ביקר בחצר המלכה קטרינה הגדולה ברוסיה. דידרו היה אתאיסט מוצהר שהביע את דעותיו בחפשיות. לאונרד אוילר, מתמטיקאי שוויצי מהגדולים בזמנו, התחייב להביך את דידרו בדיון פומבי, על ידי הוכחה מתמטית לקיום האלוהים.

דידרו נענה לאתגר, ואוילר אמר (בפני הפמליה המלכותית שהאזינה בעניין): “אדוני, a+b)/N=X), ועל כן אלהים קיים. הפרך זאת!”

דידרו, שלא ידע מתמטיקה, לא ידע מה להשיב, פרש במבוכה מהדיון וביקש רשות לשוב לצרפת. טעונו של אוילר היה, כמובן, שטות. לא היה זה אלא מעשה קונדס. עד היום, אין בנמצא הוכחה מתמטית לקיום האלוהים, שתתקבל על דעתו של אדם רציני.

הבה נעבור לטעוני ג’ודו רציניים יותר.

הנה טעון שניתן להביעו כדלהלן: נניח שדבר מה קיים, אך יכול היה להווצר רק תוך כדי סתירה גלויה של חוק טבע מבוסס היטב ומקובל באופן אוניברסלי. נוכל לטעון אז שעובדת קיומו של הדבר מתעלה על חוק הטבע. מכיוון שהגורם היחיד המקובל על התרבות המערבית כנעלה מעל חוקי הטבע הוא האלוהים, אנו מסיקים שהאלוהים קיים.

דוגמאות לטעון זה הופיעו במכתבי קוראים שקיבלתי (כצפוי) בעקבות מאמר שפרסמתי (בספטמבר 1974). אנשים אחדים התנגדו להסכמתי לתאוריית האבולוציה ועמדו על כך שהחיים לא היו יכולים להתפתח תוך כדי תהליכי טבע אקראיים, כי “לא ייתכן שהסֵדֶר נבע מתוך אי־הסדר”. המתוחכמים יותר אמרו משהו חזק יותר: “מושג האבולוציה מפר את החוק השני של התרמודינמיקה”.

אכן, החוק השני של התרמודינמיקה מורה שכמות ‘אי־הסדר’ (או ‘אֶנטרוֹפיה’) ביקום גדֵלה באופן מתמיד, והיא חייבת לגדול בכל תהליך ספונטני. יתרה מזאת, אין אף מדען המטיל ספק בחוק השני של התרמודינמיקה, ואם איזה ממצא מדעי נראה כאילו הוא מפר חוק זה, הרי ממצא זה דינו להזרק לפח תיכף ומייד.

כמו כן ברור שמהלך ההתפתחות מתרכובות פשוטות לתרכובות מורכבות, ומהן לאורגניזמים פשוטים ולאורגניזמים מורכבים יותר, מייצג עליה עצומה בדרגת הסדר, כלומר ירידה עצומה באנטרופיה.

ניקולאס קופרניקוס 1473–1543

אם נצרף זאת לדברי בשתי הפסקאות הקודמות, האם לא יוצא מכך שקבעתי בעצם שההתפתחות מפירה את החוק השני של התרמודינמיקה ולפיכך האלוהים קיים? מוזר, אך לא עשיתי זאת. החוק השני של התרמודינמיקה מתייחס ל’מערכת סגורה', המבודדת לחלוטין משאר היקום, ואשר אינה קולטת ואינה מאבדת אנרגיה בשום צורה שהיא. אנו יכולים לתאר לנו מערכת סגורה מושלמת ולפתח את התוצאות התאורטיות של החוק השני, או לבנות מערכת סגורה באופן כמעט מושלם, ולצפות בתוצאות הנסיוניות, המתקרבות לחישובים התאורטיים.

אולם המערכת היחידה שהיא סגורה באמת, היא היקום כולו. אם אנו מתעסקים עם כל דבר שהוא פחות מהיקום כולו, אנו מסתכנים בכך שהמערכת היא בעצם פתוחה לרווחה, ובמערכת כזו החוק השני אינו תופס כלל.

עלינו להימנע תמיד מלטעון טעונים הקשורים בחוק השני, אלא אם כן אנו בטוחים שהמערכת שלנו סגורה לפחות במידה המתקבלת על הדעת.

למשל, לפי החוק השני, כל עצם שהוא קר יותר מסביבתו חייב להתחמם, ובאותו זמן הסביבה מתקררת עד שכל המערכת (העצם וסביבתו) מגיעים לטמפרטורה אחידה. אך הרי פְּנים המקרר אינו מתחמם, אלא נשאר קר מסביבתו לאורך זמן בלתי מוגבל. בעצם החום נשאב מהמקרר באופן קבוע כך שסביבתו חמה יותר מכפי שהיתה בלעדיו.

גלילאו גליליי 1564–1642

האם פרושו של דבר הוא שהמקרר מפר את החוק השני? ומאחר שהוא מעשה ידי אדם, האם משתמע מכך שיש לאדם היכולת להפר את החוק השני? האם יכול האדם לגבור על חוק טבע ויש בידיו עוצמה אלוהית?

התשובה לכל השאלות האלו היא: לא!

שימו לב שתכנו של המקרר מתחיל להתקרר ברגע שהמנוע מופעל. בלי התחשבות במנוע, המקרר אינו מערכת סגורה ואף לא מתקרב להיות כזה. המנוע מונע באמצעות חשמל, הנוצר על ידי מתקן כלשהו. מתקן זה חייב אף הוא להכלל בתוך המערכת. אם נעשה זאת, ניווכח בברור שגידול האנטרופיה של המנוע ושל כל מה שגורם לסיבוביו, הוא גדול בהרבה מהקטנת האנטרופיה של פנים המקרר בלבד. כלומר אם אנו לוקחים מערכת סגורה באופן סביר, ושתוכו של המקרר הינו חלק ממנה, אזי החוק השני אינו מופר.

החיים עצמם אינם מערכת סגורה. תרכובות פשוטות אינן הופכות למורכבות באופן ספונטני, וכך גם צורות חיים פשוטות אינן הופכות מורכבות יותר, ללא התערבות משהו בנוסף לחיים עצמם.

התרכובות שהיו בתוך מי הים הקדמוני, שמהם החלו להיווצר החיים, היו טבולות בים של אנרגיה מצטברת שמקורה בעיקר בשמש (ובמידה קטנה יותר בחום הפנימי של כדור־הארץ, בחומרים הרדיואקטיביים שבקליפת כדור הארץ, וכו'). הצרוף של התרכובות יחד עם האנרגיה, הוא זה שהוביל להיווצרות החיים והתפתחותם, ואנרגיה זו חייבת להיכלל במערכת, אם זו אמורה להיות סגורה באופן סביר.

לפיכך, בהתייחסנו למשמעות התרמודינמית של האבולוציה, אל לנו לחשוב על החיים בלבד – עליהם החוק השני איננו חל בהכרח. עלינו לחשוב על מערכת סגורה במידה סבירה, הכוללת את הארץ והשמש. אם נעשה זאת, נראה שגידול האנטרופיה הכרוך באנרגיה שקולטים פני כדור־הארץ הינו הרבה הרבה יותר גדול מהקטנת האנטרופיה הכרוכה בשינויים האבולוציוניים. במילים אחרות, הגדלת הסֵדֶר המתגלית באבולוציה באה על חשבון הגדלה רבה יותר של אי־סדר המתרחשת בשמש עצמה. כלומר אם נתייחס לאבולוציה כאל חלק ממערכת סגורה (ואנו חייבים לעשות זאת), נראה שאין בה הפרה של החוק השני של התרמודינמיקה, ולכן ‘טֵעוּן ג’ודו’ זה אינו מוכיח את קיום האלוהים.

בעצם אני תמֵה על המאמינים, אשר בהעלותם טעון זה (בו גילו את בורותם בתרמודינמיקה), סברו שהוא יוכל להתקבל על הדעת. האם באמת נדמה להם שאנשי המדע טפשים עד כדי כך שלא היו מבחינים בסתירה הקיימת, כביכול, בין האבולוציה והחוק השני (לו אכן היתה סתירה כזו), או שבהבחינם בה היו מתעלמים ממנה בזדון רק כדי להכעיס את האלוהים?

‘טעון ג’ודו’ מסוג אחר הוא הטעון הבא:

נניח שדבר מה קיים, אך הסיכויים להיווצרותו עקב תהליכים אקראיים הינם כה קטנים (לפי חוקי הסטטיסטיקה וההסתברות), עד שלמעשה אין להניח שהדבר קיים אלא כתוצאה מהתערבות של איזו השפעה מכוונת. מאחר שההשפעה המכוונת היחידה שנוכל לתאר בדמיוננו כרוכה באינטליגנציה, ומאחר וצורת האינטליגנציה היחידה הגדולה מספיק כדי להשפיע על התופעות הראשיות ביקום הינה אלוהים, הרי המסקנה המתבקשת היא: אלוהים קיים.

אפשר לפתֵח טעון זה במונחים כלליים, אם נאמר משהו כמו: “אם אתה מכיר בקיומו של שעון, אתה חייב להניח שקיים יצרן שעונים, כי אין להעלות על הדעת שהמנגנון העדין נוצר מעצמו תוצאה מהתחברויות מקריות של אטומים. קל וחומר, אם אנו מכירים בקיומו של היקום, עלינו להכיר גם בקיומו של בורא־היקום, שאינו אלא אלוהים.”

צורה מתוחכמת יותר של טעון זה הוצגה על ידי ביוכימאי צרפתי בשם פייר לקומט דה־נווי בספרו ‘גורל האדם’ שפורסם בשנת 1947, השנה שבה נפטר. הוא חישב את הסיכוי לכך שהאטומים המרכיבים מולקולת חלבון טיפוסית יתארגנו מעצמם בצורה המתאימה, באופן אקראי לחלוטין. כמובן שהסיכוי להיווצרות מקרית של מולקולת חלבון בודדת, אפילו במשך כל זמן קיומו של היקום הינו זניח. אך עובדה היא, שמולקולות החלבון קיימות בכל זאת, בכמויות אדירות ובצורות רבגוניות. המסקנה – אלוהים קיים.

למדתי לראשונה טעון זה עשר שנים אחרי שהועלה, וכמובן ראיתי מייד את הפגם בהנמקה. הצבעתי על כך במאמר בשם ‘הפעולה הבלתי־עוורת של הסיכוי’ שהופיע בגליון אפריל 1957 של הירחון Amazing S.F"'' נתאר לנו, אמרתי, לא מולקולת חלבון מורכבת אלא מולקולת מים פשוטה, המכילה שני אטומי מימן ואטום חמצן אחד, בסדר הבא: H־O־H. נוכל לדמיין לנו קבוצה של אטומי מימן וחמצן המתקבצים לשלשות בצורה אקראית. הם עשויים להתארגן בכל אחת משמונת הצרופים הבאים:

OOO, OOH, OHO, HOO, OHH, HOH, HHO, HHH

אחרי שהתארגנו כך, ניטול מולקולה מקרית אחת. הסיכוי שהמבנה שלה הוא HOH הוא 1 ל־8. הסיכוי שכל עשרים המולקולות הראשונות שנקח באופן אקראי היו כולן במבנה HOH הוא 1 מתוך 8, או פחות מ־1 מתוך ביליון ביליונים (10¹⁸). הסיכוי יקטן בהרבה אם נרבה גם צרופים של שני אטומים, וארבעה חמישה וכן הלאה – שעשויים לקרות גם כן בסידור אקראי שכזה.

והנה, עובדה היא שאם נתחיל להוציא מולקולות מתוך מיכל שבו אטומי מימן מתחברים עם אטומי חמצן, נראה שכל הצרופים, פרט לכמות זניחה של יוצאים מהכלל, הינם H־O־H.

מה קרה לחוקי הסטטיסטיקה? מה קרה לאקראיות?

התשובה היא שלקומט דה־נווי, בלהיטותו להוכיח את קיום האל, ביסס את טעוניו על ההנחה שהאטומים מתחברים בצורה אקראית לחלוטין – אך הדבר אינו כך. הם מתחברים באופן אקראי רק במסגרת מגבלות חוקי הכימיה והפיסיקה. אטום חמצן ייצור קשר עם לא יותר משני אטומים, והוא יתקשר לאטום מימן בצורה קלה לעין שעור מאשר לאטום חמצן אחר. אטום מימן יתחבר לאטום אחד בלבד, ולא יותר. לאור חוקים אלה, הצרוף היחיד הנוצר בכמויות משמעויות הינו H־O־H.

באופן דומה נוכל לטעון שבעוד שהאטומים השונים המרכיבים את פרודת החלבון לא ייצרו לעולם מולקולה כזו בצורה אקראית טהורה – הם עשויים לעשות זאת אם יתחברו במסגרת המגבלות של תכונותיהם הפיסיקליות והכימיות. הם עשויים ליצור קודם כל חומצות אורגניות פשוטות, אחר כך חומצות אמיניות, אחרי כן פֶּפְּטידים קטנים ולבסוף – פרוטאין (חלבון).

באותו זמן שכתבתי את המאמר, הדבר אכן הודגם באופן ניסויי. ב־1955, כימאי אמריקאי בשם סטנלי לויד מילר ערך ניסוי בתערובת של חמרים פשוטים שכנראה היו מצויים באטמוספרה הקדומה של כדור הארץ. הוא סיפק את האנרגיה באמצעות ניצוץ חשמלי, ואז כעבור שבוע קיבל מהתערובת מספר חומצות אורגניות וכן שתיים מהחומצות האמיניות הקיימות בפרודות חלבון.

מאז, אִשרו חוקרים אחרים והרחיבו את ממצאיו של מילר. תרכובות מורכבות למדי יוצרו בטכניקות אקראיות לגמרי. כמובן, סביר להתחיל באותן תרכובות שהיווצרותן כבר הודגמה, ולהשתמש בהן כנקודת זינוק חדשה. כך, בשנת 1958 חימם הביוכימאי האמריקאי סידני ו. פוקס תערובת של חומצות אמינו וקיבל פרודות חלבון (אף כי לא היו זהות בדיוק לאלו הקיימות ברקמה חיה) הנה כי כן, לקומט דה־נווי טעה (למרות שאני בטוח שהמאמינים מצטטים את טעונו בכובד ראש עד עצם היום הזה).

היווצרות תרכובות מסובכות המאפיינות חומר חי אינה כה דלת סיכוי עד כי עלינו לבקש שאלוהים יחלץ אותנו מהתעלומה של קיומנו אנו. נהפוך הוא, זוהי תופעה בעלת הסתברות די גבוהה ובעצם כמעט בלתי נמנעת. בתנאים דומים לאלה של כדור הארץ, קשה לראות כיצד החיים יכולים שלא להיווצר.

דיברתי על ההכרח הבלתי נמנע שבהווצרות החיים במאמר שקראתיו ‘הכורח שבחיים’, אך אשר הופיע בגליון ביוני 1974 של Science Digest תחת הכותרת שקבע העורך: ‘הוכחה כימית לקיום חיים בחלל החיצון’. (פוי!)

הייתי מוקסם כאשר בתגובה על אותו מאמר הופיע מכתב שחלק על עמדותי תוך כדי שימוש ב’טעון ג’ודו' בזכות קיום האלוהים, טעון שהיה טוב מזה של לקומט דה־נווי.

כותב המכתב לא ניסה לדון בהיווצרות מולקולות מורכבות מאטומים. יש להניח שידיעותיו במדע היו מספיקות כדי לדעת שהמדענים הצליחו ליצור במבחנות מולקולות מורכבות למדי, במשך ימים ספורים בלבד. (תארו לכם, אם כך, מה יכול היה להעשות באוקיינוס שלם של תרכובות, במשך מאה מיליון שנים).

הכותב מניח איפוא שהאוקינוס הקדום היה מלא במולקולות מורכבות ‘שעשרה אחוזים מהן היו בצורת חומצות אמיניות’. הוא קורא לכך ‘הערכה נדיבה’, ואני מסכים עמו. מכאן הוא ממשיך ואומר:

“הבה ונניח שאותן מולקולות מתרכבות ומתפרקות, ויוצרות תרכובות חדשות בקצב המהיר ביותר המוכר בכימיה. קל להוכיח בהסתמך על תורת ההסתברות, שהסיכוי להיווצרותה של מולקולת החומצה הדיאוקסיריבונוקלאית (ד.נ.א.) הינו אפסי לחלוטין, אפילו במשך אותם מיליוני השנים.”

כמובן, אי אפשר ליצור ד.נ.א. מחומצות אמיניות בלבד; אנו זקוקים לנוקליאוטידים לשם כך. אך הבה נתעלם משגיאה קטנה זו של אדם שבקיאותו בנושא הוויכוח אינה מושלמת. נניח שאנו מתחילים ב’טרינוקלאוטידים', שהם אבני בניין די מורכבות, ושמהם יכול ה’ד.נ.א.' להיבנות בתהליך אקראי.

מולקולת ד.נ.א. (או מה שקרוי “גֶן” בגנטיקה) עשויה להיות מורכבת מכ־400 טרינוקלאוטידים, שכל אחד מהם יכול להשתייך לאחד מ־64 סוגים שונים. מספר מולקולות הד.נ.א. השונות שיכולות להיבנות מכל אלה, הוא 64, כלומר בערך… 3000000000 – וכאן עליכם לרשום בסך הכל 622 אפסים! כעת נראה כמה גנים שונים ידועים למעשה, ונכפיל מספר זה ככל שנוכל כך שנקבל כמות כזו של מולקולות שונות שנוכל לבחור מתוכה אותה גנים מופיעים בכל אחד מחמישים טריליון התאים שבגוף האדם, כלומר מספר הגנים השונים בכל הגוף נשאר 25000 בלבד. אך הבה נתעלם מכך ונניח שבכל תא יש 25000 גנים שונים מאלו שבתא אחר. אילו היה כך, היה המספר הכולל של הגנים השונים בגוף האדם מגיע ל־1.25x10¹⁸

כמו כן נניח שלכל אחד מארבעת מיליארדי בני האדם החיים על פני כדור הארץ יש מערכת שונה לחלוטין של גנים. במקרה זה, מספר הגנים (האנושיים) הכולל על פני כדור הארץ יהיה 5x10²⁷ אם נניח שמספר הגנים הלא־אנושיים גדול פי 10 מיליון, ושגם הם כולם שונים זה מזה, אזי מספרם הכולל של כל הגנים השונים בעולמנו הוא 5x10³⁴.

אם נמשיך ונניח שגנים חדשים נוצרים מדי חצי שעה ושכולם שונים, וכן שכדור הארץ היה תמיד עשיר בחיים כפי שהוא כעת, אזי במשך שלושת מיליארדי שנות החיים על פני הארץ היו צריכים להתקיים 2.5x10⁴¹ גנים שונים. אם נניח שכל זה ארע לא רק על כדור הארץ על פני כל אחד מעשר הפלנטות השונות של כל אחת ממאה מיליארדי השמשות שבגלקסיה שלנו וכך גם בכל אחת ממאה מיליארדי הגלקסיות האחרות, אזי המספר הכולל של הגנים השונים בכל היקום הינו 2.5x10⁶³.

גם זה מספר עצום, אך בהשוואה למספר הגנים האפשריים שהוא כאמור 3x10⁶²² מספר הגנים השונים ביקום הוא ממש אפסי, אפילו אחרי כל חישובנו שהיו נדיבים בצורה מוגזמת לכל הדעות.

כלומר, אם ניקח מסה אדירה של שלישיות נוקליאוטידים וניתן להם להתחבר באופן אקראי, הסיכוי שייצרו מולקולה מוכרת של ד.נ.א. אחת ויחידה, במשך ביליוני שנות קיומו של היקום, הוא באמת אפסי, כפי שקובע הכותב. אכן, זהו ‘טעון ג’ודו’ רב־עוצמה. האם נוכל להחלץ מזה בכך שנאמר שהטרינוקלאוטידים אינם יכולים להתחבר בכל הצורות אלא רק במגבלות מסויימות הגורמות להם ליצור רק את הגנים המוכרים לנו?

אבוי, לא! ככל שאנו יודעים, הטרינוקלאוטידים יכולים להתחבר בכל צורה שהיא. אם כך, האם הגענו לבסוף לאותה ‘טענת מחץ’ המוכיחה שהאלוהים קיים?

כלל וכלל לא!

אחרי הכל, ישנו פגם הגיוני בטעוני כותב המכתב. הוא מניח שרק ‘המולקולות המוכרות’ של הד.נ.א. קשורות לתופעת החיים אך אין כל הגיון בהנחה זו.

במהלך האבולוציה של בעלי החיים נוצרו כל הזמן גֶנים חדשים; גנים מסוגים שלא היו קיימים מעולם בעבר; גנים בעלי צרופי נוקלאוטידים שלא היו מצויים עד אז. גֶנים חדשים אלה היו מטיפוסים שונים – משימושיים מאד ועד לחסרי תועלת לחלוטין.

אין הגיון בהנחה שהחיים מיצו את כל הגנים המועילים לחיים. אין הגיון בהנחה שגן חסר שימוש למין מסויים של בעלי חיים, לא עשוי להיות שימושי למין אחר אולי כזה שכבר עבר מן העולם או כזה שטרם התפתח.

ייתכן שחלק ניכר ממספר הגנים העצום שיכולים להיווצר (אך מעולם לא נוצרו) יתגלו כשימושיים לצורת חיים מסויימת, במידה שייווצרו באופן מקרי.

אפשר לטעון שלכל גן מסויים היה בעצם סיכוי אפסי להיווצר באוקיינוס הקדמון, אך גנים אחדים נוצרו לבטח. ככל הנראה לא היה משנה כלל אֵלו גנים נוצרו, כל עוד אכן נוצרו גנים כלשהם.

הכיוון שבו התפתחו החיים בפועל, והעובדה הממשית של קיומנו אנו, היו תלויים בסיכוי שגנים מסויימים נוצרו ואחרים לא.

צורות החיים הארציות הינן, עקב כך, מקריות לחלוטין וכלל לא מתקבל על הדעת שהן דומות לצורות חיים על כוכבי לכת אחרים – אך קיומה של צורה כל שהיא של חיים הוא בעצם וודאי ואינו דורש את הפרת חוקי ההסתברות.

הברירה איננה, איפוא, בין גנים נבחרים בודדים שהובילו אל החיים, לבין הרוב המכריע שלא עשה זאת. זוהי רק הנחה של כותב המכתב, שלא הוזכרה במפורש. הברירה היא בין קבוצת גנים אחת שמובילה להיווצרות חיים, לבין קבוצה אחרת שמובילה לחיים שונים במקצת, ולבין עוד קבוצה אחרת – ועוד אחת – ועוד אחת – ועוד אחת –

ברגע שנוצרים גנים המבשרים את תחילתה של צורת חיים פרימיטיבית, מופיע גורם חדש. הגנים משכפלים את עצמם לא תמיד באופן זהה בדיוק, כך שגנים חדשים נוצרים בקביעות, כל אחד מהם פועל בצורה שונה במקצת. גנים שונים אלה, בודדים ובקומבינציות שונות, מתחרים זה עם זה על קיומם.

העדפת המשך הקיום והכפלתו של גן אחד לעומת אחר עשויה להיות בעיקרה עניין של סיכוי מקרי, אך להטיית הסיכוי לטובת צד זה או אחר עשוי להיות משקל רב ליעילות היחסית של גן אחד בהשוואה לשני.

הבדלי היעילות או ה’התאמה' יוליכו בהכרח להישארות בחיים של אותם גנים הפועלים בצורה הטובה ביותר בסביבתם הפרטית, וזה פרושה של ‘התפתחות על ידי ברירה טבעית’.

אחרי שהגנים נוצרו במקור באופן מקרי לחלוטין, הם נבחרים על ידי כוחות סביבתיים עיוורים הבוחרים את המתאימים יותר ויותר, עד אשר כעבור שלושה מיליארד שנים מופיע אורגניזם כה מורכב ורב צדדי כ’הומו ספיינס'. סביר מאד שמין בלתי רגיל באותה מידה היה מעוצב הודות לשלושה מיליארדי שנות ברירה טבעית, גם ללא קשר לסוג הגנים שנוצרו בהתחלה על ידי המקרה העיוור.

בכל התהליך הזה אינני רואה שום נקודה שבה חוקי הטבע מתמוטטים ושבה אנו נותרים ללא אלטרנטיבה אלא לקרוא לעזרת האלוהים.

מצד שני אין טעון זה מוכיח, כמובן, שאין אלוהים. אפילו אנו מראים שככל הידוע לנו אין צורך באלוהים, עדיין לא הֵזַמנו בכך קיומו. האלוהים עשוי להיות דרוש באיזו נקודה שטרם תפשנו אותה כהלכה, או שכלל לא התייחסנו אליה עדיין. לפיכך ייתכן ויש אלוהים אף אם קיומו אינו הכרחי.

יחד עם זאת, קיים עקרון מכובד בוויכוח, האומר שנטל ההוכחה מוטל על הטענה החיובית.

לכן, אם אשָאֵל האם אני מאמין באלוהים, אני מניח שתשובתי חייבת להיות שברגע שבו תוצג לפני ראייה לקיומו שאין עליה עוררין – אקבל אותה.

על בדיות ומדע

כמי ששולח ידו לעיתים גם בכתיבת מד"ב עלי לשבח את הסיפור הישראלי המצויין ‘הכובשים’, מאת שירה תמיר, (גליון מס' 9). הרעיון המקורי והמעניין הוא כמשב רוח רעננה לאחר ששבענו מנסיעות בזמן, קפיצות בעל־חלל. ומאנרגיות טרנס־שיכליות להנעת החלליות. בהתחשב בגילה הצעיר של הכותבת הרי שהיא מבטיחה רבות ועל כן שלוחה לה ברכתי לעידוד אוהד ולחיזוק ידיה. משמעותה של הערכתי תגדל אם אוסיף שדעתי על המד"ב הישראלי, מלבד במקרים בודדים, שהוא “לא כל כך” – ואיני מוציא עצמי מן הכלל – מתוך ידיעה כיצד סיפור טוב צריך להיות.

הענין השני הוא מכתבו של מר אייל מוזס (גליון מס' 9) הנוגע ללבטי ההגדרה של ספורי מד"ב. יסלח לי אם אבטל את דעתו ואף בחריפות מה. ניסיתי להשתתף בהתפעלותו מהביטוי ‘סיפורת־מדע’ ונתתי לו לרחף בדמיוני ולהעלות אסוציאציות. לא העליתי דבר החורג מתחליפים לבטויים: סיפרות־מדע, כל סיפורי מדע, כל אשר נכתב על מדע, מספרים על מדע… וכו'. אין לנו צורך במילה חדשה לצורך החידוש בלבד, המגדילה את אוצר המילים מבלי להעשירו גם ברעיון. מטבע לשון טוב חייב לתת גם את התחושה של הכוונה והזיקה המיוחדת של הביטוי אל הרעיון שהוא בא לחדד. בכבוד הראוי לאקדמיה ללשון – גם היא ‘מפשלת’, (שימו לב לעוצמתו של הביטוי שעלה דווקא מן העם). התרגומים המקורבים למילה FICTION הם: לא אמת, בלתי מציאותי, דמיון, בדיה, זיוף וכו'. הביטוי מדע־בדיוני (או דמיוני) עדיין מייצג היטב את הכוונה ונשאירו כך עד שיהיה משהו טוב יותר.

הביטוי אינו מגוחך ואינו סותר את עצמו. “מדע מעצם טבעו אינו יכול להיות בדיוני” כפי שטוען מר מוזס, היא טענה נכונה בהחלט אך ורק בהקשר סמנטי מסוים של המילה בדיה ורק במשמעות של סיפור שקר לפתאים הנודף כוונה שלילית או זדונית. הסותר יוצא נסתר כאשר אנו יודעים שהמדע הבדיוני הוא רק מדע בדוי לצורך שעשוע תמים ומענג לקורא ואינו בא להונות ולזייף במזיד את המדע. אז למי זה מפריע? בסמנטיקה אחרת מדע ובדיה כרוכים היטב זה בזה. לבדות, פירושו גם סתם להעלות רעיון מפרי הדמיון. ואמנם בכל ההיסטוריה של המדע לא היה זה אלא רצף של בדיות. מדענים בדו מליבם רעיונות, דפוסים, דגמים ומנגנוני פעולה של תופעות טבע כדי להשליט סדר בעובדות החוזרות על עצמן. אלה הן בדיות כיון שאין לנו הוכחות שהטבע פועל לפי תפישותיו ותחושותיו של האדם הגם שהסבירות לכך היא כאפס המוחלט.

כדי לחדד את הרעיון נזכור את המושג ‘אטום’ שהוטבע ע"י היוונים לתאור החלקיק המוצק הקטן ביותר. זהו ענין בדוי ומגוחך לעומת מודל האטום כיום. והאם נצחק למדען תומסון על בדית מודל ‘פודינג השזיפים’? וכאשר מדענים מוכיחים את קיומם של חלקיקים זעירים מן האלקטרון יתכן שהמודל המשופר של הבדיה הקלסית של רותרפורד יהיה: “כדורי פלפל ששכבות אלקטרונים עוטפים אותם דוגמת פיתה וחלקיקים זעירים מפוזרים בחללה דוגמת סלט קצוץ”. כל זמן שאיש לא ראה אטום בעיניו נמשיך לבדות את דמותו כעולה על רוחנו ועל כן המדע מעצם טבעו הוא בהחלט בדיה; בדיות ברוכות הן שנתנו למדע את תנופתו. לאזרחי תקופתו של ז’ול וורן היו בדיותיו השיא בהבל ורעות רוח אך אלה הן שפילסו את הדרך למטוס, לצוללת ולטיסה לירח.

אין גם צורך לסווג את המד"ב לכבד, קל או מדע לכאורה. כיצד המוח הפוזיטרוני וחוקי הרובוטיקה של אסימוב (המוגדר ככבד) הם מדעיים יותר מן ‘המצלמה אינה משקרת’ מאת רוברט בלוך (גליון מס' 2)? הרי זו מין מכונת זמן שכזו שכבר איננו יכולים להסתדר בלעדיה. אמנם היא קולטת רק תמונות בודדות מן העתיד אך היצרן מבטיח לנו שהדגם החדש שפיתוחו עומד להסתיים יקרין סרטונים קצרים שיוקלטו בוידאו־טיים־טייפ (Video-Time-Tape). עם מעט סבלנות נקבל את מצלמת הזמן כשי לכל הרוכש רובוט פוזיטרוני ב־10 תשלומים שווים. תוצרת כדור הארץ לפי הסכם ידע שנחתם במפגשים מהסוג השלישי. אני מסכים בכל ליבי שאין להגדיר כמד"ב סיפורים חסרי גרעין מדעי כלשהו מסוג סיפורי שדים ורוחות ומעשי שטן ושאול. הבעתי דעתי זו באזני המערכת אשר הפנתה את תשומת לבי לשֵם: ‘פנטסיה 2000’. טענותי נסתמו הואיל והמושג פנטסיה הוא המובן הרחב ביותר של דמיון ועל כן אפשר לכלול בו הכל – מדע או לא מדע.

אסיים בהערה על סיפורים "הסותרים בלי שום הסבר הגיוני את כל חוקי הטבע הידועים, והסופר אינו טורח להשקיע מחשבה… שהדוגמא הבולטת… “משחקים מסוכנים באפס ג'י”. מכיוון שידי היתה בחלק השני של סיפור זה, ביכולתי להסביר שהוא נוצר מתוך הרגשה זהה לזו של מר מוזס שאכן היתה חסרה ‘מדעיות’ בחלקו הראשון. האם נעלמו מעיניו אלמנטים מדעיים נוספים אשר בודאי שדרשו מחשבה? ובכלל, לא חוכמה להתעסק עם חוקי הטבע הידועים המשעממים את הקורא ואינם מאפשרים לבדות מדע חדש. ואפילו איני טוען למקוריות. חלק א' קודם לחלק ב' ולחלק א' קודם ה.ג'. אשר המציא את ה’קבוריט' – החומר המופלא המבודד את כוח הכבידה. הוא אפילו ‘הגיוני’ ומתיישב עם ‘החוקים הידועים’. מדענים מכובדים דנים ברצינות באפשרות קיומו של אנטי־חומר. ‘הגיוני’ להניח קיומה של מסה שלילית באנלוגיה מסוימת למטעני חשמל חיוביים ושליליים. מסות הדוחות זו את זו הן מדעיות לא פחות מהמוח הפוזיטרוני.

לסיכום הלהג הארוך. מי שאינו מצוי במדע או מי ששקוע יתר על המידה בתחום צר שלו, נוטה לקבלו כמשהו קשוח והחלטי המזכיר אמונה דתית ואפילו עבודת אלילים (עיין ב’מוסד השמיימי' של אסימוב). אלה גם אלה מחפשים במדע קביעות פסקניות ומוחלטות ללא כל ספקות ואינם מרשים במדע כל פרצות. בידיעה שהמדע אינו אלא אוסף עובדות טבע שאינן מובנות לנו ואינן נתפסות בחושינו המוגבלים, אסור להתייחס אליו ברצינות של קדושת המקום. ואת המד"ב בודאי שאין לקחת ברצינות רבה מדי. סיפור מד"ב אתה אוהב או לא אוהב ואל תחטט בשורשיו.

יוסף הדס, ת"א

מר יוסף הדס הינו, כזכור, מחבר הסיפור ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י – חלק ב'' (גליון מס' 5) אשר נכתב כהמשך לסיפורם של אלג’יס בודריס ושות’ (גליון מס' 2), אשר נכתב כפרודיה על סיפור ה’קאבוריט' ב’האנשים הראשונים על הירח' מאת ה.ג'. וולס…

ביקורת

יש לי רושם שאתם מחטיאים במרוצת הזמן, את המטרה. זהו ירחון לספרות מדע בדיוני, כפי שהבנתי. אבל אתם גולשים לכיוון ‘המדע לספרות מד"ב’ וכן לכיוון מדע חקר החלל. אני מבינה שאין מנוס מנגיעה בשני הנושאים הללו, שכן ספרות המדע הבדיוני מתבסס עליהם, אבל לא זו היתה אמורה להיות כונת החוברת. התרשים ‘כיצד לכתוב ספור מד"ב’ (גליון 14) הרג לי קצת את הרומנטיקה והיופי והייחוד של ספרים הללו.

המאמרים: ‘אסימוב על’ היו עלי כבר לטורח. לטעמי, אסימוב סופר טוב, אבל כאשר עליו לכתוב מאמרים חודשיים ולא חשוב על מה, ובכן יש להניח שלא תמיד יש לו מה לומר, והדבר מורגש.

והמבזקים הקוסמיים. מענין היה לקרוא על הסטורית מדע החלל, על החורים השחורים, אבל נדמה לי שאין גילויים חדשים בתחום זה כל חודש, ושוב, הדבר מורגש בדריכה על המקום במדור זה. ולספר כל פעם על עב"מים, ובכן אותו חלק מהקוראים שלא מאמין בעב"מים, וזה לפחות מחצית הקוראים (אני מאמינה שהרבה יותר) זהו מדור מצוץ מאוד מהאצבע, אם תסלחו לי על הביטוי.

יש לי השגות גם לגבי האיורים. התמונות בדרך כלל מרהיבות עין ביופין ומענינות בתיחכומן. חבל שאין שום הסבר לידן, לא לגבי הצייר, לא לגבי צורת הציור (שמן, צבעי מים, טוש וכדומה). כמו כן, דוקא בנושא זה מענין יהיה לדעת שנת היצירה. יש לכם גם הרבה תמונות כוכבים, בלי הסבר, ויש לי רושם שאלו אותן תמונות כל כמה חוברות (הלא אין שום הסבר לצידן. הירחון שלכם הופך יותר ויותר לירחון מדעי ובתור שכזה, הוא חלש מאד, כמובן. וכירחון ספרות מדע בדיוני, הוא הולך ומצטמצם בגלל אותם מאמרים פסאודו־מדעיים. בגליון מס' 14 אפילו הסיפורים היו מדעיים (עיר ושמה רומא – הרי זהו מתכון מדעי לכתיבת ספרות מד"ב, וזאת בנוסף ל’כיצד לכתוב ספרות מד"ב', ובאותו גיליון).

גם הסיפורים הם לא תמיד לטעמי, אבל זאת אני מבינה, שכן אינכם יכולים לספק את טעמם של כולם, תמיד. אך יש לשער שקהל קוראים לאותו סוג של ספרות יגלה פחות או יותר אותו טעם. בגליון אחרון שלכם היו מעט מאד סיפורים לטעמי, ויש לשער שבקצב “מדעי” שכזה, לא תהיה יותר החוברת לטעמי, וחבל, כי נהנית ממנה מאד מאד עד כה.

קלריסה נבו, קיבוץ בחן

רוצים סרטי מד"ב!

הנני קוראת את עיתונכם בנאמנות למן הגליון הראשון, ובתור חובבת מדע־בדיוני וותיקה אף נהינתי ממנו הנאה מרובה.

שתי בקשות לי אליכם:

1) מופיעים בעיתונכם לעיתים קרובות ציורים או צילומים, אשר אינם נושאים כל כותרת כגון שם הצייר, או מנין נלקח הצילום. אמנם חלה השתפרות בזמן האחרון, וליד רוב הצילומים וחלק מהציורים (ובייחוד המפורסמים יותר) מופיע המקור. אותם בהרבה מקרים הנושא עדיין לוקה בחסר. אם לא אחרת, ניתן כך להביא לקורא הישראלי ידע בנושא ציירי המדע הבדיוני אשר רבים מצטיינים בפופולאריות רבה בחו"ל, בעיקר בארה"ב.

2) חזרתי לא מזמן מטיול בארה"ב ולמרבית הפתעתי גיליתי, כי קיימים סרטים רבים בנושא המד"ב אשר המידע על עצם קיומם אפילו לא הגיע לארץ, סרטים ברמה מקצועית גבוהה (כמו הסרט המצויין ‘הוביט’ לפי ספרו של טולקין) או סרטים ברמה פחות טובה אולם פופולאריים מאוד עד כי הפיקו ‘סדרות־בת’ אשר מוקרנות בטלביזיה, כגון ‘בַאק רוג’רס במאה ה־25’. לאחרונה, כפי שידוע לכם, מוקרן הסרט הארוך לפי סדרת הטלביזיה ‘מסע בין כוכבים’, סרט אשר (וזה איני בטוחה אם ידוע לכם) אסימוב שימש בו יועץ לענייני מד"ב, ואחת מהערותיו בקשר לסרט היתה כי “זהו אחד הסרטים הבודדים אשר הפרו כמעט את כל חוקי הטבע, אולם בצורה אינטליגנטית”.

הרבה ידיעות על קיום הסרטים מופיעות בעיתונכם, אולם האם לא ניתן לעשות משהו יותר מעשי כדי לאפשר את הקרנתם בארץ? כגון ארגון קוראי העתון לפניה למקומות האחראים (אשר איני יודעת מהם) ליבוא סרטים, או כדומה?

קורין וייגל, רמת־גן

באשר לציון שמות ציירים – הצדק עם הקוראת קורין וייגל, ונשתדל להמשיך בשיפור שאותו ציינה. חבל לנו רק שאין לנו אפשרות להביא בפני הקוראים את הציורים כפי שהם במקור – בצבעים מרהיבי עין. אגב, למתעניינים באומנות המד"ב – לאחרונה מרבים יבואני הספרים להביא ארצה אלבומי־מד"ב יפהפיים (אם כי יקרים למדי), דבר המעיד על הביקוש ההולך וגובר.

ובאשר לסרטים – גם כאן צודקת הקוראת. סרטי מד"ב רבים אכן אינם מגיעים כלל אלינו, ומדי פעם אנו מדווחים עליהם בחוברת. אין לנו, כמובן, שום שליטה על מפיצי הסרטים המביאים ארצה סרטים לפי ראות עיניהם. למען האמת, הדעה הרווחת בקרב המפיצים היא שבדרך כלל הקרנת סרטי מד"ב אינה רווחית ביותר בארץ, ולטענתם הסרט הרווחי היחיד היה ‘מפגשים מהסוג השלישי’ (סרט בינוני עד גרוע, כידוע), ואילו סרטים שהצליחו מאוד בחו"ל כמו ‘פלישת חוטפי הגופות’, ‘סוילנט ירוק’ (מישהו שמע בכלל שסרט כזה הוקרן אצלנו…?) ואפילו ‘מלחמות כוכבים’, נכשלו בארץ מבחינה קופתית.

כיצד לכתוב סיפור מד"ב?

תרשים הזרימה ‘כיצד לכתוב סיפור מד"ב’ (גליון מס' 14) עורר בי זעם רב. עד עתה התייחסתי אל כל ספר מדע בדיוני בחרדת־קודש, אך חוששני שתרשים זה יגרום לגל ספרים ממוסחרים, וזהו דבר מאוד לא רצוי.

שוחט עמיקם, פ"ת

עוד על ‘גליון השנה’

הופתעתי מאוד לקרוא את מכתבו של רג’ינלד פרין מהרצליה (גליון 14) באשר לתוכנו של גליון השנה. לפי דעתי היו רוב סיפורי ‘פנטסיה 2000’ מס' 12 סיפורים מעולים, הנמנים עם עילית ספרות המד"ב. המערכת צדקה בהביאה סיפורים אלו בגליונה החגיגי והמיוחד, ונהניתי מאוד לקראו.

ובעניין אחר, מצטרף אני לדעתו של ברוך פלטנר מחיפה, והנני סבור שמן הראוי לפרסם גם נובלות וסיפורים ארוכים יותר, המשתרעים על־פני מספר חוברות.

תומר דור, רמת־גן