…“העפתי מבט נוסף לעבר הספינה ‘אוסטוולד’ שמעלי, דבר שגרם לי לחשוב אודות ספינת האויר המפוארת וההיצע שלה לנוסעיה. המנועים המגרגרים ברכות והמפעילים את מדחפיה – מנועים חשמליים, כמובן, המופעלים על ידי מאגרי סוללות קלות־משקל שרמת בטיחותן גבוהה ביותר. בדומה לזו של ההֶליום; ‘המסדרון הראשי’ העובר לכל אורך סיפון הנוסעים החל מתצפית החרטום ועד לחדר המשחקים בירכתי הספינה, ההופך בלילה לאולם ריקודים… חדר האוכל הראשי המרופד בשטיחים… הבאר, הקאזינו להימורים… חדרי השינה המהודרים; מעלית הטיטניום העולה מבעד אין־ספור שקי הֶליום אל התצפית הראשית ואל סיפון השיזוף הפתוח, כך שתוכל לצפות בעננים החולפים, הערפילים המסתוריים, אורות הכוכבים בלילה, השמש הישנה והטובה, השמיים וכל צבאם. אה, היכן תמצא מקום על פני היבשה או הים בו תוכל לקנות לעצמך חיי־פאר שכאלה?”
“…מטוסים מפלצתיים, הנמצאים בסכנה מתמדת של התרסקות בגלל קלקול במנוע – האם היו אלה מסוגלים להתחרות בצֶפֶּלינים הבטוחים. הישנים והטובים? – בלתי אפשרי!”
מתוך ‘עצור צֶפֶלין זה’ מאת פריץ לייבר, ‘פנטסיה 2000’ גליון מס' 2.
* * *
ספינה באורך חצי קילומטר 🔗
בסיפורו הנפלא מתאר פריץ לייבר, כזכור, ‘רצף זמן אחר’ שבו מהלך ההיסטוריה אחרי מלחמת העולם הראשונה פנה לכיוון שונה לחלוטין, ובתחום התחבורה התבטא הדבר בכך שבמקום המטוסים הכבדים מן האויר שבהם אנו טסים היום, התפתחו ספינות אויר בסגנון ‘הצֶפֶּלין’ המפורסם, אך משוכללות, בטוחות ומפוארות כמתואר בקטע המצוטט לעיל.
המציאות ב’רצף הזמן' שלנו היתה, כידוע, שלאחר פריחתן של ספינות־האויר בשנות העשרים והשלושים, נזנחה שיטת תחבורה זו כמעט לחלוטין בעקבות התפוצצותה של הספינה ‘הינדנבורג’, בניו ג’רסי, ב־6 למאי 1937. באסון ניספו 36 נוסעים מתוך ה־96 ששהו אז על סיפונה של ספינת הענק הממולאת בגאז מימן הדליק והמסוכן. בכך הקיץ הקץ על כלי טיס הקלים מן האויר. האמנם?
תארו לכם את התמונות הבאות: ספינת־אויר שאורכה למעלה מחצי קילומטר ממריאה מהמזרח התיכון לעבר ארצות־הברית, כשבבטנה מטען של מאות טונות נפט גולמי; מעל נתיב ימי איסטרטגי מרחפת ספינת־אויר עמוסת מכשור מתוחכם ומפקחת על תנועותיהן של צוללות; אל עבר ג’ונגל עבות ונידח באחת הארצות המתפתחות יורדת אט־אט ספינת ענק הנושאת בקרבה מאות עובדים, אספקה וציוד מכאני כבד.
לדעתם של מומחים לא מעטים, עשויים אנו להיות עדים לתמונות אלה כעניין שבשגרה, בעוד שנים לא רבות. ספינות־האויר לא מתו מעולם, הם טוענים. היום, כאשר מחירי הדלק מרקיעי שחקים, הגיעה שעתן לכבוש את השחקים שוב! והרי הטכנולוגיה הקיימת כיום מאפשרת למלא את חלליהן של ספינות האויר בגאז בלתי דליק כמו ההֶליום, במקום במימן המסוכן שהמיט את האסון על ‘הינדנבורג’.
אמצעי הובלת המטענים הנהוגים כיום סובלים מחוסר יעילות ומכמות מפתיעה למדי של מגבלות. המשאיות והמובילים הכבדים מעמיסים את הכבישים, צורכים כמויות דלק גדולות ונעים די לאט בהתחשב במטענים הקטנים, יחסית, שהם מובילים. אוניות מובילות מטענים כבדים יותר, אך הן תלויות בנתיבי מים מוגבלים. רכבות תלויות במסילות ברזל. מטוסים הינם אמנם מהירים ביותר, אך הם צורכים כמויות דלק אדירות בהשוואה למטענם, ובהיותם תלויים בשדות תעופה הם מחייבים תמיד אמצעי תובלה נוספים כדי לספק את המטען ליעדו.
הייתכן שספינות־אויר כמובילי־ענק של מטענים תפתורנה מקצת מבעיות אלה? מומחי תחבורה רבים סבורים כך, וביניהם אדם סטארצ’ילד, נשיא קבוצת ‘מינרבה’ לייעוץ טכנולוגי וכלכלי וסגנו ג’יימס הולהן, אשר פרסמו לאחרונה מאמר מקיף על הנושא בבטאונה של ‘אגודת העתיד העולמית’. לדעתם התברכו ספינות האויר במספר יתרונות בולטים לעומת אמצעי התחבורה המקובלים: הן מהירות יותר ממשאיות ומאוניות; קיבולת המטען שלהן גדולה; הן אינן זקוקות לשדות נחיתה גדולים כמו המטוסים והעיקר – הן חסכוניות בדלק בהשוואה למטוס הקונבנציונלי.
הליום במקום מימן 🔗
מובן מאליו שספינות־האויר של סוף המאה העשרים תהיינה שונות בתכלית מאותם ‘סיגרים מעופפים’ של תחילת המאה, שפותחו בעיקר על ידי הרוזן הגרמני פון צֶפֶּלין, ואשר על שמו הם קרויים עד היום. ראשית, ישתנו החומרים: הקונסטרוקציה תיבנה מסגסוגות מתכת חדישות, חזקות וקלות, ואילו המעטפת תיעשה ממיטב החומרים הסינטטיים החזקים, פרי הטכנולוגיה של השנים האחרונות. תנועת הספינה ותנאי מזג האויר בה יבוקרו ע"י מחשבים, ולבסוף – חלל הספינה ימולא, כמובן, בגאז ההֶליום הבטוח.
יתרונה העיקרי של ספינת־האויר, דהיינו צריכת הדלק המועטה שלה, נובע מכך שבניגוד למטוס הרגיל אין היא צריכה להשקיע אנרגיה על מנת להתרומם באויר – כוח הציפה ‘הטיבעי’, בהיותה קלה מן האויר, עושה את המלאכה. ואילו האנרגיה הדרושה כדי להניע את הספינה באויר, אף היא נמוכה בהרבה מזו הדרושה למטוס1,
אם רק נשלים עם מגבלת המהירות: ספינות האויר לא ינועו, ככל הנראה, מהר יותר מ־180 קילומטרים לשעה. אולם מכיוון שקיבולת המטען שלהן תהיה מאות רבות של טונות, תהיינה ספינות־האויר יעילות מבחינה כלכלית, על אף מהירותן הנמוכה. כמו כן, אין להוציא מכלל אפשרות, כמובן, פיתוחן של טכנולוגיות שתאפשרנה השגת מהירויות גבוהות בהרבה מהחזויות.
מכיוון שספינת־האויר ממריאה ונוחתת אנכית, אין היא זקוקה למסלולי המראה ונחיתה ארוכים, אלא רק משטח ישר, פחות או יותר, בגודל של כפליים מאורכה – דבר המהווה ייתרון בולט במקרים של הובלת כח אדם וציוד לאזורים נידחים ולאתרים שנפגעו מאסונות־טבע.
סוסי עבודה אטומיים 🔗
כיצד תונענה ספינות האויר העתידיות? חסידי ההנעה הגרעינית סבורים שעל אף הרתיעה הרווחת היום משיטת הנעה זו, מסיבות בטיחותיות מובנות, יניעו מנועים אטומיים את ספינות־הרקיע. לדעתם, התקנת הכור הגרעיני במרכז חלל הספינה, ואמצעי בטיחות נוספים, יורידו למינימום את הסכנה של פיצוץ גרעיני במקרה של תאונה או התרסקות. אם אכן תבוא בעיית הבטיחות על פתרונה, תוכל ספינת־אויר מצוידת במנוע אטומי להקיף את העולם כולו פעמים אחדות בלי לתדלק כלל, כאשר משקל מערכת ההנעה כולה מהווה רק אחוז קטן מקיבולת המטען של הספינה. (לעומת המטוסים הקונבנציונליים שבהם משתווה משקל מערכות ההנעה למשקל המטען).
בשמי עולמנו עשויים לרחף בעתיד ‘סוסי עבודה’ אטומיים אלה, בעלי המימדים המדהימים: כחמש מאות מטר אורך, ונפח של יותר מעשרה מיליון מטרים מעוקבים!
אפשרות אחרת, מלבד הכוח הגרעיני, היא להניע את הספינות בעזרת אנרגיית השמש. בנובמבר 1978 הציעו שני מדענים אנגליים, גבריאל כורי ואדווין מאופורט, לבנות ‘ספינת־שמש’, שתונע בכוחם של מנועים חשמליים אשר לפחות חלק מהאנרגיה שלהם תסופק מקולטי שמש שעל גב הספינה. במאמרם, שהופיע על דפי כתב העת ‘עולם השמש’, בהוצאת אגודת אנרגיית־השמש הבינלאומית, מדגישים המדענים שהטכנולוגיה הדרושה לשם הקמת ספינה כזו מצויה כבר היום בידינו. “רעיון ‘ספינת־השמש’ אינו מחייב את פיתוחה של שום טכנולוגיה חדשה,” הם טוענים. “את קולטי השמש, המנועים, המדחפים, ומערכות הבקרה למיניהן ניתן להתאים מתוך הציוד הקיים היום, ולבנות את האבטיפוס בזמן קצר ביותר.”
עידן חדש 🔗
תכונה נוספת של ספינות־האויר, דהיינו היותן יציבות ונעדרות רעידות כלשהן, מעלה את הרעיון של ‘מעבדת־ענק מעופפת’ בתוך ספינת אויר שכזו. קבוצות מחקר של ביולוגים, חוקרי־ימים, גיאולוגים ואחרים, יוכלו לעבוד שם בתנאים אידיאליים. אין צורך להזכיר שהתנאים יהיו אידיאליים גם בשביל ציוד מכ"ם כבד ורב־עוצמה, למטרות מובנות.
לאור כל רשימת היתרונות הארוכה אפשר לתמוה: מה מעכב את פיתוחם של כלי תחבורה ישנים־חדשים אלה? אחת הסיבות היא עדיין החשש הבטיחותי, הנובע מאותם אסונות של תחילת המאה. אנשים זוכרים עדיין את ‘הינדנבורג’, את ספינת האוויר האמריקנית ‘אקרון 2’ שבהתרסקותה נספו 73 אנשים ב־1933, ועוד. לא רבים זוכרים שקו ‘הצֶפֶּלינים’ הגרמני הוביל באופן תקין 40,000 נוסעים עד לאסון ה’הינדנבורג'2.
כיום, עם שיטות חיזוי מזג־האויר המתקדמות, ועם החומרים וסוגי הדלק החדשים, אין סיבה להניח שפגיעותן של ספינות האויר תעלה על זו של המטוסים. להיפך, לדעת רבים היא תהיה אפילו פחותה יותר.
גורם מרתיע נוסף הוא הגודל העצום – עם כל בעיות האחסון, הטיפול והאחזקה שהוא מעורר. אך גם לכך מוצעים פתרונות רבים, שלא נביאם כאן מקוצר היריעה.
למעשה, ספינות אויר קטנות למטרות מוגדרות (כמו ‘שלטי פרסומת מעופפים’, למשל) מיוצרות כיום. בריטנית מתחילה כבר לייצר דגם חדש של ספינת אויר, וגרמניה המערבית עוסקת זה מכבר בייצור וייצוא של יורשיו הצנועים של ‘הצפלין’. אם בעיית האנרגיה, הזיהום והרעש הכרוכה במטוסים הקונבנציונליים תלך ותחריף, לא יהיה זה מפתיע אם הבעיות הטכניות הקיימות תבואנה במהרה על פתרונן. ייתכן מאוד שלקראת סוף המאה מצפה לנו עידן חדש בתחבורה האוירית – תחייתם של כלי טיס קלים מן האויר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות