יום אחד מצא עצמו בארטון, אמריקאי רגיל וממוצע, כלוא בתוך כלוב, ערום לחלוטין, יחד עם 50 כלואים נוספים. היה זה ‘כלוב’ מיוחד במינו: כל קירותיו היו אפורים ומוצקים, ללא פתחים כלשהם, אבל השתן והצואה של הכלואים פעפעו דרכם מייד בלי להותיר כל עקבות. בארטון יוצר קשר עם אדם נוסף הדובר אנגלית, ד"ר סיבן, ועם לימילה, שהיא אישה מגזע ‘טילארי’. בעזרתה מתברר שכל השבויים שבכלוב נשבו כל ידי יצורים שוכני הכוכב ‘דאמו’, שמבנה גופם מבוסס על שלד חיצוני, בדומה לסרטנים של כדור־הארץ. יצורי הדאמו נוהגים לחטוף ‘מדגמים’ מגזעים שונים מכוכבי־לכת שונים, ומתייחסים אליהם כאל חיות. אגדה עתיקה מספרת (כך טוענת לימילה) שמטרתם של ה’דאמו' היא “להפוך חיות לאנשים”, (כלומר ל’אנשי הדאמו). עם הזמן נוצרים יחסי קרבה מינית בין בארטו ולימילה, כדוגמת היחסים בינה לבין ד"ר סיבן.
באחד הימים מתעורר בארטון ומוצא עצמו כלוא בכלוב דומה, אך הפעם לבד. לאחר תקופה ממושכת בכלוב זה נדמה לבארטון שהוא מאבד את שפיות דעתו, והוא מנסה להתאבד, אך ללא הצלחה; יצורי הדאמו, העוקבים אחר בארטון מבחוץ דרך הקירות האטומים, מווסתים את עוצמת הכבידה והמתח החשמלי ברצפה, כך שביכולתם לשלוט על תנועותיו של בארטון. בארטון מרבה לאונן להנאתו, ודבר זה מעורר את סקרנותם של ה’דאמו'. כעבור זמן הם מנסים ליצור עימו קשר באמצעות ‘חלון’, המופיע על אחד הקירות, אך בארטון מסרב לשתף פעולה.
יום אחד צצה מעין ‘כיפה’ מתוך רצפת החדר, ובה אישה – בת גזע זר. נסיון יצירת קשר איתה מסתיים במאבק אלים שבמהלכו נפצע בארטון בעינו, מתעלף, ומתעורר – שוב לבד…
* * *
בפעם השניה בה הופיעה הכיפה הביט בארטון במקרה בדיוק לאותו כיוון. היתה שם רצפה שטוחה ואז לחץ באזנים, והכיפה הופיעה. חמישים דפיקות לב ואחר כך היא נעלמה. בארטון לא היה משוכנע בזהותה של הנקבה שעל הרצפה, אך בעזרת השוואת כמה מן הסימנים שראה על גוף האשה בפעם הראשונה, הוא חיב היה להודות שזו היתה פחות או יותר אותה אשה ששרטה את עינו.
כמה וכמה שינויים בוצעו בה. אצבעות הידים והרגלים היו קצרות יותר ומצולקות בקצותיהן; כל הפרקים שבקצותיהם היו צפרניים – נקצצו. צלקות קטנות נמתחו בצדי ראשה, ליד הלסתות. בארטון ידע מה עשויה להיות משמעותן, אך קיווה כל ליבו שהוא טועה. הוא לא טעה; האישה הביטה לעברו במבט ילדותי אטום. אחר כך חייכה ובארטון קילל את כל הסרטנים שבעולם. כמה שיניים אמר סיבן שיש להן – ארבעים? עתה לא נותרה אף אחת.
היצור המחייך, אטום המבע, התקרב אליו וגיפף אותו. עבר זמן מה בטרם הצליח בארטון לשכנע את עצמו להתיר לה לנשק אותו. אך היא התמידה במאמציה, ובארטון היה בודד במשך זמן רב מאד.
למה שנותר מן האשה היו דרישות פשוטות ביותר. היא אהבה לאכול ישר מן הרצפה בעזרת ידיה, דבר שאכן היווה את השיטה היעילה ביותר. היא לא ידעה היכן לעשות את צרכיה עד שהחדר לא אילף אותה לכך באמצעות השוקים החשמליים; לכלוך או הופעה חיצונית לא הטרידו אותה כלל וכלל.
היא היתה מיוחמת באורח קבוע, אם כי לא הטרידה אותו יתר על המידה; לאחר ההתפרקות הראשונה שלו החליט בארטון לדחות אותה בשם מה שהוא ראה בתור ‘הכבוד העצמי שלו’. אך לאחר שפעם אחת התעורר ומצא אותה רוכבת עליו כשהוא בשלב בו מאוחר מדי לעצור, וויתר ונהנה ממנה, מפעם לפעם. הוא זקף עין קבועה לעבר הקיר שהפך חלון והיה מוכן לעצור בכל רגע למראה הסרטנים, את האפשרות שהם יכולים לצפות בו רואים־ואינם־נראים הוא הדחיק ממחשבתו. לאחר זמן מה הוא קיים איתה יחסי מין קבועים, כאילו היתה אישיות אינטלגנטית ורציונלית.
ככלות הכל, זה מצא חן בעיניה, האין זאת?
לפרקים הטרידה אותו העובדה שאינה מסוגלת לדבר. לא רק בשפתו, אלא גם בכל שפה שהיא. הוא אמר לעצמו שהוא איננו אשם בזאת, אך הדבר לא הועיל ביותר. הוא התרגל כל כך שלא לשים לב לגופה, עד אשר יום אחד הוא היה מופתע ביותר לראות שהיא לא רק השמינה במותניה, אלא שנמצאה במצב הריון מתקדם. בארטון פשוט לא לקח בחשבון את הסיכוי לפוריות בין־גזעית. היא החלה להיתקף בהתקפות מחלה תדירות; חיי המין של בארטון פסקו לחלוטין. הוא בילה זמן רב בנסיון לאותת לעבר הקיר שהיה חלון. שום תגובה לא הגיעה.
בארטון נתקף רוגז רב. הוא ידע שלא יהיה מסוגל לטפל במה שעומד לקרות עוד מעט, שאפילו סיוע בלידתו של תינוק נורמלי היתה מעבר לכוחותיו, עם כל הציוד והסטריליות הנדרשת. וכאן לא עמד לרשותו שום דבר, והלידה לא תהיה כלל וכלל נורמלית אלא קשה ביותר.
בארטון קילל והתפלל וידיו התכסו דם, והאשה היתה, לרוע המזל, מסוגלת לחוש בכאב. היא צרחה ובכתה כאילו בגלגלתה נמצא עדיין מוח שלם.
בסופו של דבר, כאשר שום דבר לא יכול היה עוד לעזור לה, הוא ניסה להרוג אותה ללא כאבים, באחת השיטות שלמד בצבא. אך הסרטנים הפעילו נגדו את אחד התכסיסים שלהם: מתקן הכבידה. כאשר התעורר בארטון, קשה היה לו להחליט מה הכאיב לו יותר. האשה נעלמה, ובאורח סופי, והוא האשים את עצמו.
בארטון הפסיק כבר להתייחס לזמן החולף כאשר החדר הביא לו אישה שניה. זאת נראתה דומה יותר לבנות כדור הארץ, מאד צעירה, מיד לאחר הבגרות המינית שלה. כמו האישה הראשונה, גם זו היתה מחוסרת שיניים מצולקת ברקותיה ומחוסרת צפרניים בכל אצבעותיה. בארטון כשל לעבר אחת הפינות והקיא, מבלי שים לב לכך שזאת לא היתה הפינה המתאימה לכך.
ואולם הוא לא יכול היה להתעלם ממנה, שכן האורינטציה המינית שלה היתה חזקה מדי והיא נסתה להתקרב אליו בכל מקרה, בין אם הוא היה ער או ישן. אי אפשר היה לעמוד בפני דבקות שכזאת במטרה. לכן הוא לימד אותה לבצע כל מיני תנוחות שאינן יכולות להוביל להריון ולמשך זמן ארוך למדי נדמה היה לו שהוא שולט במצב. אך ‘יום’ אחד הוא התעורר ומצא שאינו יכול למנוע מהנערה ללכת בדרכי קודמתה; היא הצליחה להוביל אותו לביצוע יחסי מין ‘נורמליים’ בלא לעורר אותו בטרם יהיה זה מאוחר מדי מכדי לעצור בעד הפורקן.
בלא מחשבה, בזעם בלבד, ביצע בארטון תנועה אחת היתה מהירה מכדי שניתן יהיה להגיב עליה. הוא הניף את ידו ושבר את מפרקתה של הנערה. אז היכה בו שדה הכבידה והוא לא הראה כל סימני התנגדות. כל שהיה זקוק לו הוא זמן לבכות את מתיו. אך כשהתעורר לא חש כל יגון – רק ריקנות.
אזי השאירוהו לנפשו במשך זמן מה, עד להתחלת מה שנראה לו כשיעורי לשון. כאשר החלון החל להציג סדרות של סמלים ויזואליים בתוספת הצלילים הראשונים ששמע מאז היותו בחדר זה, הוא הבין מה עולה במחשבתם. הוא חש שהשעה מעט מאוחרת מדי בשביל בלבול המוח הזה. הוא ידע כבר את כל הדברים החשובים. וייתכן ויהיה זה מחוכם מצידו למנוע מהסרטנים את הבנת תהליכיו הנפשיים, הבנה אותה יוכל להסיק מדרכי הלמידה שלו.
בכל פעם שהתחיל שיעור, הוא התיישב כשפניו לקיר השני. הוא היה כבר מיומן בשימוש האוטוסוגסטיה ונסיונות ההתעלמות שלו מן הצלילים הוכתרו בצלחה רבה למדי. הם חזרו וניתקו את המיניות שלו. הוא למד להזות את המיניות בצורה כל כך טובה, עד כי הניתוק כבר לא השפיע עליו; למעשה, לאור העובדה שמוחו היה מסוגל להתנסות בכך הרבה יותר פעמים מאשר גופו, היווה המצב, מבחינות מסוימות, שיפור לגבי העבר. הוא התכנס יותר ויותר בעולמו המנטלי, תוך שהוא חורג ממנו רק לצורך אכילה ועשיית צרכים.
הם הרעו את טעם המזון שלו, דבר שהצריך מאמץ מסויים מצידם. לאחר הלם הטעימה הראשונה, הוא אכל אותו והעמיד פנים שהוא נהנה. כאשר הם הפכו אותו לבלתי אכיל לחלוטין, הוא החליף את הטעם האמיתי בטעם הזייתי ותמה מדוע לא עלה הדבר בדעתו קודם לכן. הם הסריחו את האויר שנשם, אך ללא הועיל, מאותה סיבה, דבר אחד היה ברור לבארטון: אולי לא היה תלמיד מבריק, אך גם הסרטנים לא היו גאונים גדולים. הוא חייב היה להודות בדבר אחד – הם הצליחו למשוך את תשומת ליבו, יותר מאשר חשב.
הם שיחקו בטמפרטורה, בלחץ האויר ובכבידה. בארטון שיחק בחזרה באמצעות היכולת המשתפרת שלו להזיות ולהיפנוט עצמי. הנצחונות היחידים שלהם, הירהר בקדרות, היו בדברים שלא יכולים היו להשיג את שיתוף הפעולה שלו.
הראשון היה הורדת כמות החמצן בחדר; הוא לא יכול היה להלחם בזה, אך הדבר גורם אצלו לאבדן הכרה. השני היה שוקים חשמליים מהרצפה; במאמץ מסוים יכול היה להתעלם מהם, אך עוויתות השרירים גרמו לו לכאבים. והשלישי, שלבוצע פעם אחת בלבד – קרוב לודאי בגלל שאחד הסרטנים יצא מכליו, היה לו לגרום לצוף באויר בחוסר כבידה, ואחר כך להטיח אותו לפתע ברצפה. הדבר גרם לשבירת זרועו הימנית. היד החלימה, כמובן, במהירות, אך לא חזרה לתיקנה. ידו נשארה עקומה מעט, וכואבת.
בארטון תמה מה היה תרגיל כזה גורם ליצור אֶקסוסקֶלֶטוני. הוא קבע לעצמו, לראשונה, תוכנית לאימון גופני על מנת שלא להחמיץ את הסיכוי לברר זאת, אם תהיה לו אי פעם הזדמנות. תוך זמן קצר השתפר כושרו הגופני במידה שהפתיעה אפילו אותו. הוא החליט כי האוכל היה הרבה יותר מזין מאשר טעים.
כאשר הזיותיו של בארטון החלו לצאת משליטתו הוא ניחש שהם החלו להחדיר סמים למזון שלו. הוא ידע בודאות כי דבר כזה עשוי להשמיט את הקרקע מתחתיו. הוא חייב היה לשנות את הטאקטיקה שלו ולכן החל לצפות בשיעורים.
אותם סמים שניתקו את שליטתו במוחו היו חייבים לעוות את תגובותיו וכן את מה שהסרטנים יכולים היו להסיק מהן. לכן כאשר החל, בפעם הבאה, החלון להציג שיעורים, הוא ישב וצפה בהם. כמובן שמדי פעם היה משלב במהלך העניינים הזיות מהזיות שונות, רק בכדי שהדברים ישארו מעניינים.
הוא שם לב לכך שהזיווג הניטרלי של סימנים לצלילים הוחלף בתצוגה שבצעו סרטן או שנים, אשר אחזו בידיהם את הסימנים ובצעו תנועות מסוימות. הוא מצא שהוא מבין חלק גדול מהם כמעט בין רגע; יתכן וחלק מהחומר הקודם חדר לתת הכרתו בלא שחש בכך. מאחר והוא לא רצה ללמוד את שפת הסרטנים, הוא ניסה להתעלם מהמשמעויות שחדרו אינטואיטיבית למוחו. ולאחר שפעמים מספר בוצעה לפניו הדגמה של זיווג כזה, שאותה היה כמעט משוכנע שיש לפרש כמושג ה’ידידות', הוא התרומם על רגליו והשתין במכוון על החלון. פעולתו זו הביאה את השיעור לקיצו המהיר. הסרטנים התיעצו אחד עם השני במשהו שנראה כמו התרגשות; אז פנו שנים מהם לעבר העצבני שבהם, אותו אחד שבארטון ראה בפעם הראשונה שחשפו עצמם בפניו. כך לפחות נדמה היה לבארטון: יתכן שהם היו רבים יותר. אם הייתי סרטן והייתי מחזיק את עצמי בכלוב, אמר בארטון, הייתי מרגיש עצבני גם כן. הוא סילק את המחשבה ממוחו והביט מקרוב במתרחש.
שלושת הסרטנים הלכו והתקרבו אל החלון, העצבני שביניהם באמצע, והשנים האחרים הודפים אותו מאחור. בעצם, הרהר בארטון, האמצעי נראה שונה. לא כמו סרטן; הגוון שונה במקצת, אם כי צורתו הכללית היתה פחות או יותר דומה, עד כמה שיכול היה לראות.
כאשר הסרטן העצבני פנה אליו בדברים, נתקף בארטון בתחושה שהוא כמעט ומכיר אותו. “בארטון! לטובתך, אתה חייב…” פני הסרטן התעוותו לפתע למסכת אימים וקולו הפך חד וצרחני. “לא, לא! מוטב שיהרגו אותו קודם! פעם הייתי…” והחלון חזר להיות קיר אפור.
הקול דיבר אנגלית. איכות הצליל היתה מעוותת מאוד, אך הוא נשמע לו מוכר מעט, והרי למיטב ידיעתו של בארטון הוא לא קיים מעולם שיחה עם מישהו מבין הסרטנים. עם זאת חש שהוא חייב להיזכר במשהו.
ואז הריח בארטון ניחוחות חדשים באויר, וניחש שהם מחדירים לו סמי הזייה על מנת לשלוט במחשבתו. הלואי שבטעות יהרגו אותי קודם, ממזרים קשי־קליפה שכמותם, הרהר בטרם איבד את הכרתו.
הבעיה היתה שכל חומר כימי במזונו ובאויר שנשם, ואשר שימש לצורך שבירת כוח הרצון של בארון, פגע גם בכוח הריכוז שלו. שני הדברים קשורים זה בזה בקשר בל־יינתק, הרהר בארטון, אשר עד עתה לא טרח להקדיש תשומת־לב לדברים רבים. למשל, הוא לא הקדיש זמן לבעיה מדוע דווקא הוא חשוב כל כך בעיני הסרטנים, מתוך חמישים האנשים שראה באותו כלוב, לפני שנתיים או אולי עשר שנים. לא עלתה בדעתו האפשרות שיתכן שהסרטנים, בטיפשותם ובחוסר יעילותם, הרגו את רוב האחרים במהלך ניסוייהם המגושמים והחלו לגלות סימני דאגה. זה נראה סביר למדי. מוח שונה משלו, חשב בארטון, היה בוודאי עט על ההזדמנות ומקווה להשתמש באפשרות הזו ככלי למשא ומתן. מוחו של בארטון היה נעול על דמותה של אשה מעוותת, חסרת מוח, שמתה ביסורים איומים. מוחו לא התמקד דווקא על אפשרות הנקמה; הוא הרהר אודות השמדה מלאה… משהו כמו עבד רומי אשר הקבּעון שלו הוא להרוג את כל הקיסרים. הרעיון שעשע אותו במידה מסוימת, לא רבה. הוא תהה בינו לבינו מה ארע לאותו בחור שקט שהוא היה פעם, והגיע למסקנה שהוא מת יחד עם אותה אישה טילארית.
אלא שעתה נראה היה שגילה את הסיכוי היחיד להמלטות. הוא חישב זאת לפרטי־פרטים; ההגיון שביסודו היה ללא רבב. הבעיה היחידה היתה שהוא לא היה משוכנע אם יוחל לבצע זאת.
ואז, למשך זמן מה, השתעשע בארטון בקדרות בלימודי הלשון שלו, שעשוע שמוריו לעתיד לא יכולים היו לזהות אותו. יום אחד היה מפגין סימני הבנה כלפי סמל אחד, למחרת חוסר הבנה מושלם, מבוכה ביום השלישי, וכדומה. הוא העמיד פנים כי הידע של היום הינו חוסר־ההבנה של מחר – הרעיון היה להביא את הסרטנים לאותה רמה של טרוף, אליה הוא חשב שהם מביאים אותו.
את העצבני לא ראה יותר בחלון. זה היה צפוי.
בזמן ההפסקות שבין השיעורים, התקדם בארטון ככל יכולתו במסלולי ההיפנוט העצמי. עתה, כאשר ‘שיתף פעולה’ עם מוריו בשיעורי הלשון, הוצאו הסמים מן המזון והאויר שנשם. ייתכן שאין סיכוי אחר, והסיכוי הזה אינו שווה את המאמץ, אך מה עוד יכול היה לעשות?
כאשר היצורים שבחלון עָיפוּ מחוסר ההתקדמות שלו וחזרו להטרידו במכות־הלם מן הרצפה, ידע בארטון שהגיעה העת לנסות. במשך השיעור האחרון הגיב בהבנה מלאה. כאשר החלון חזר להיות קיר אפור, התכרבל במרכז הרצפה, הרחק מאזור ההזנה ומאזור ה’שרותים', והחל לשאוף, מנטלית, למצב הקרוב ביותר למצב של מוות, ממנו עוד ניתן לשוב, ואולי אף יותר מזה. בנוסף לשימוש בהעמדת פנים, בהיפנוזה עצמית ובהזיות, הוא השתמש במידה רבה של שאיפה אמיתית למות, מידה גדולה יותר מזו שהיה מעז להשתמש בה, לו באמת עוד היה איכפת לו ממשהו. הוא ידע מה הוא עומד לעשות, אך הדבר לא הפחיד אותו. הרצפה לא התירה לאורגניזם חי לפעפע דרכה; אי לכך הוא חייב היה להביא את עצמו לידי משהו השקול למוות. זה היה הדבר שעלה בדעתו, ושעליו הימר. לבארטון לא היה שום סיכוי אחר, שום סיכוי.
תחושת הפעפוע מבעד לרצפה היתה מטרידה מעל ומעבר למה שהעלה בדמיונו הפרוע ביותר; הוא לא ציפה שיוכל בכלל לחוש במשהו, אך כוח רצונו עמד במבחן; ליבו לא פעם אפילו פעימה אחת.
הנפילה הפתאומית והפגיעה ברצפה זעזעו אותו. מבעד לעיניו העצומות־כמעט, ראה שהוא נמצא על רצפת מסדרון. לפחות עמד לו מזלו הטוב והוא לא פגע בצנרת או משהו דומה. רק סרטן אחד נמצא בטווח הראייה. הוא התקרב, התכופף ושלח ידו…
תוך שתי נשימות עמוקות, חזר בארטון לחיים. הוא זכה לחבורה ושריטה עמוקה על לחיו בטרם הצליח להוכיח את התאוריה שלו שגפיהם של יצורים אקסוסקֶלֶטונים מתפצפצים בקלילות עם הפעלת לחץ נכון. כאשר הסרטן החל להשמיע את הקולות האופיינים לו, בעט בארטון באחורי גולגלתו, הידק אותה לרצפה ורמס אותה שוב ושוב בעקב רגלו היחפה, עד שהתרסקה.
בנקודה זאת היה עליו לעצור ולבדוק את המצב. הפלירט שלו עם המוות הותיר אותו תשוש ומזועזע. ראייתו היתה בלתי סדירה ומטושטשת, והוא המתין עד שתחזור לתיקנה. אחר כך הפשיט את הסרטן מגלימתו והעיף בו מבט בוחן. זה לא היה כל כך מרשים, החליט.
בארטון לא התעכב הרבה על־מנת לראות כל מה שניתן לראות; ההחלטה מה לעשות מכאן ואילך היא שגזלה זמן, אם כי לא יותר מדי. הוא חיטט בתוך הגלימה ומצא כלי חיתוך קטן. הוא קילף חלק גדול מן השריון שבחזית גולגלתו של היצור, השתין לתוך השריון על מנת לשטוף אותו מכתמי הדם החומים שנמצאו בו, וניגב אותו באמצעות זנב הגלימה. אחר כך חבש אותו לראשו. נקבי העיניים לא תאמו לצרכיו ולכן הסיר אותו והרחיב אותם מעט. הוא לא הביט במה שנותר על הרצפה. עדיין לא.
כל חושיו הורו לו לחבוש את הגלימה וה’קסדה' ולהסתלק משם, אך בארטון ידע שהוא זקוק לדבר־מה נוסף. לא היה לו כלי נשק כלשהו, למעט יכולתו לפצפץ גפיים אקסוסקלטוניות, דבר שלא נראה לו מספיק דיו. לכן התגבר על הקבס שאחז בו ופרק את הסרטן לגורמים ביסודיות רבה למדי. הוא אפילו לא הקיא. מתוך אבריו של הסרטן שלף ‘עצם’ שצורתה הכללית היתה דומה באופן מפתיע לחרב.
בארטון החליט כי זמנו אוזל והולך. המסדרון הצר לא הותיר בידו שום אפשרות להסתיר את היצור המפורק; לבן הותיר אותו במקום בו היה שרוע. הוא בחר את הכיוון שלו בצורה פשוטה ביותר – הדרך בה יכול היה ללכת בלי לדרוך יותר מדי בדמו של היצור. את ה’חרב' ומכשיר החיתוך החביא מתחת לכנפי גלימתו.
כאשר פגש בארטון זוג סרטנים חיים פנים־אל־פנים באחד המסדרונות, תקפה אותו בהלה נוראה. לא היה לו כל מושג אודות הצפוי לו. הוא ידע שאין אדם המסוגל להדוף התקפת אויב הנערכת בשטחו־שלו, ולכן העמיד פנים שהוא סרטן אשר אינו מעוניין בשום מגע עם הפוסעים מולו – והדבר הצליח. לאחר מפגש זה פשוט המשיך ללכת, וקיווה שאיש לא יקָּרה עוד בדרכו. ואכן, הוא לא פגש בשום נפש חיה.
לאחר זמן־מה נעצר בארטון על פני משטח ממנו יכול היה לראות את השמיים. עתה נוכח לדעת שבמשך כל אותו הזמן הוא נמצא מתחת לפני הקרקע. הוא המשיך לצעוד תוך שהוא מנסה כמיטב יכולתו להתעלם מהשעה הארוכה שחלפה מאז אכל או שתה לאחרונה.
השמיים היו נפלאים, אך ליבו של בארטון היה גס בהם. היו שם כוכבים בצהרי היום, למשל, אלא שבארטון בקושי העיף עין לעברם. הוא היה זקוק למקום מנוחה. הוא מצא סבך שיחים מוזרים־למראה, וזחל לתוכו, רעב, צמא ורועד מקור.
הסרטן שגילה את בארטון ודקר בצלעותיו במקלו על מנת להעיר אותו, היה סרטן חסר מזל. חרבו של בארטון היתה סבוכה בקפלי גלימתו; לכן נאלץ לפצח את ראשו באבן שנתגלגלה לידיו. ואז, כאשר הרעב והחולשה גברו על כל מעצוריו האחרים, הוא אכל את הבשר הרך שבזרועו של היצור. טעמו היה במידה מסוימת לבשר דג, וזה היה האוכל הטעים ביותר שבא לפיו מאז נכלא. הוא החליט שהמקום מתחיל פתאום להיות לטעמו, אם ניתן לקרוא לזה כך. כמו כן החליט שהוא יכול להטיל מורא אפילו על עצמו. בארטון החל להאמין שהוא בלתי מנוצח, וכאשר לא פגש שום סרטן אחר, החל להשתכנע בכך. הוא הדחיק כל מחשבה אודות מצבו הגופני החלש ופגיעותו הרבה. הוא הסכין לקיום ההזיות כחלק כמעט בלתי נפרד מן המציאות האובייקטיבית שלו. מצב שנמשך כבר זמן רב. היה איזה עניין עם אישה…
תוך כדי לעיסת שארית בשר זרועו של הסרטן, הגיע בארטון לפאת שדה גדול, זרוע כלי־רכב מוזרים־למראה, בעלי ברק מתכתי עמום. חלקם התחתון של מכונות אלה התקמר כלפי מעלה; הטבעת שהקיפה את חלקו התחתון היתה גבוהה במספר סנטימטרים מהגובה אליו יכול היה להגיע בקפיצה, והוא גם לא מצא שום זיז שיכול היה להאחז בו. הוא צעד סביב הכלי מחפש אחר פתח, אך ללא הועיל. לכל הרוחות, חייבת להיות אפשרות להיכנס לדבר הזה! הוא ניצב לרגע תוהה, ואחר כך החל בסיבוב שני, איטי יותר, סורק את פני הכלי שמעליו סנטימטר אחר סנטימטר.
מעל ראשו, מאחורי הכלי ומחוץ לטווח ראייתו, בקע קול מנגנון כלשהו בפעולה. הוא שלף בזהירות מבין קפלי בגדיו את ‘חרבו’, התקדם מעט, וראה משטח עגול היורד לאיטו מתוך פתח עגול באמצע הדרך שבין הטבעת לביו מרכז הכיפה הקמורה. הוא שינה את מקום עמידתו על מנת להימצא מאחורי המשטח כאשר זה ייגע בקרקע; והמתין. ידו האוחזת בחרב נטפה זיעה; הוא מחה אותה בגלימתו.
כאשר שמע הדי צעדים מעל ראשו, הציץ בארטון בזהירות כלפי מעלה. סרטן לבוש גלימה נמצא בדרכו כלפי מטה.
בארטון המתין לראות אם אחרים יבואו בעקבותיו, או אם סרטן זה יפנה ראשו לאחור וישוחח עם מישהו בתוך הכלי. אך שום דבר מעין זה לא אירע; הסרטן היה שם לבדו.
לאחר שירד מן המשטח, החל זה לחזור ולעלות לאיטו. בארטון צעד שלושה צעדים קדימה, הניף את חרבו והיכה בכל כוחו בצד ראשו של היצור. הוא נפל, אך לא למשך זמן רב; בזריזות מפתיעה חזר והזדקף מול פני בארטון. בארטון אחז בקצה החרב בשתי ידיו והיכה בחודה בעצמה רבה בפלג גופו המרכזי של הסרטן שמולו. החרב נהדפה לצדדים, אך היצור נפל, כשהוא אוחז את החלק הפגוע בידיו ונשימות כבדות בוקעות מחזהו. בארטון, שגם נשימתו היתה קצרה, זנח את החרב, פנה לאחור, קפץ ואחז בקצה המשטח והתרומם.
הפתח הצטמצם לכדי סנטימטרים ספורים בלבד; במוחו חלפה כברק המחשבה כי הוא עלול לאבד כמה מאצבעותיו. אך משקל גופו גרם למשטח לחזור ולשקוע. הוא לא המתין עוד; משראה שהדרך פנויה, מיהר לטפס מעלה בכל המהירות שהצליח לגייס.
למעלה היתה דלת. בארטון לחץ על הידית והדף את הדלת פנימה, תוך שהוא מצטער על שנאלץ להשאיר את חרבו מאחור. אלא שבפנים מצא רק מסדרון ריק. הוא העיף מבט כלפי מטה ומצא את הסרטן מתאמץ, ללא הצלחה, לשוב ולהתרומם, ולכן לא המתין לראות במו עיניו כיצד המשטח מתרומם עד לסוף מסלולו. הוא מצא דרך לסגור את הדלת מבפנים ובכך הסתפק.
הוא ראה המוני דלתות שמאחוריהן, קרוב לוודאי, נמצאו תאים רבים. בארטון התעלם מהן והמשיך לצעוד במסדרון הראשי. זמן מה אחר כך, בחדר אטום וחסר חלונות, שגם את דלתו נעל מבפנים, הוא ניצב לפני לוח פיקוד, תמה למראה עיניו.
לבטח קיימת דרך לגלות את דרכי הפעלתו, חשב, מבלי שיהיה לו מושג על אותה דרך. בתור התחלה, לחץ על ידית בולטת שנעה בחופשיות לכל הכיוונים, אך ללא כל השפעה ניכרת לעין. ידית אחרת נעה אך ורק מעלה ומטה, אך גם היא לא גרמה לשום תוצאה. הוא פנה אחר כך לעבר מלבן רחב, בתוכו היו קבועים עשרות לחצנים, ובמרכזם לחצן אחד, גדול מהאחרים, בצבע כתום. הוא התחיל ללחוץ על הלחצנים, אחד אחד, משמאל למעלה וימינה, למשך שברירית שניה, על מנת לגלות אם יוכל למצוא פתרון לבעייה של הפעלת הרכב, וזאת מבלי שיגרום לעצמו לההרג.
מאום לא קרה. או.קיי, אמר בארטון. הידית המסתובבת היא לבטח ההגה והידית השניה היא בוודאי משהו מקביל לדוושת הגאז, או שכבר נהרגתי ועדיין איני יודע על כך. והלחצנים האחרים משמשים למטרות משניות. לכן הממזר הכתום שבאמצע, הוא הוא המפתח לכל המשחק.
הוא וידא שכל הלחצנים היו במצבם הקודם וכי שתי הידיות עמדו במצב ניטרלי, עד כמה שיכול היה לשפוט, ולחץ על הלחצן הכתום. קול המהום כבד נשמע על סביבותיו ולאחריו קול צווחה גבוה ממקום אחר. בלי להסס, עזב בארטון את לוח הפיקוד ורץ לחפש את מקור הקול.
המקור היה סרטן קטן יחסית, בערך שלושה רבעים מהגודל הממוצע. בארטון תפס אותו מנסה לפתוח את הדלת החוצה. כל עצבי גופו זעקו אליו להרוג אותו, אך משום מה, גם במצב זה, עדיין היה בליבו רגישות מסוימת ליצורים קטנים – וכנראה צעירים, ולכן ניסה להשתלט על הדחף. אך דווקא נסיון זה גרם לכך שהמאבק שניהל נגד היצור היה אלים למדי ובמהלכו שבר את אחת מזרועותיו.
הוא גרר אותו חזר לחדר הפיקוד והשתמש בגלימתו על מנת לקשרו למושב. היצור עדיין צרח.
קול הצרחה החד לא סייע לבארטון בנסיונותיו להתרכז. ראייתו חזרה והבהבה, כמו מכשיר טלויזיה בלתי מכוון. בין צרחה לצרחה הצטלצלו באוזניו צלילים מהדהדים וקול בתוך מוחו אמר לו: “היכנע, בארטון. אתה אבוד.” כאשר לוח הפיקוד החל להפוך לקיר אפור. הדף מעל פניו את גלי הפאניקה שאיימו להציפו ונפנה לטפל ביצור הצרחני בדרך היחידה שעמדה לרשותו.
הוא שכנע אותו לחדול מצרחותיו ואחר כך מהתייפחויותיו, בכך שחבט בו בכל כוחו בכדי להכאיב לו. לשם כך נעזר בגרונו; הוא ליוה כל מכה בצעקה רמה. בשל כך נתקף בצמא איום. כלי־הרכב המשיך עדיין להמהם. בארטון ניסה ללחוץ על שתי הידיות, אך ללא הועיל. אין ברירה, יש לחזור למלבן הלחצנים.
הלחצנים הראשונים, עליהם לחץ למשך זמן קצרצר, לא גרמו לשום תוצאה מרהיבת־עין. הלחצן הימני בשורה העליונה גרם לרכב להתרומם בעדינות. הוא לחץ עליו בכל כוחו ונוכח לדעת שהרכב הוא ללא כל ספק כלי טייס, אם לא חללית. הוא ניסה את שתי הידיות ונוכח לדעת שהן אכן גורמות לתחושת האצה ופניה, כפי שבאמת ציפה. הדרך הטובה ביותר להימנע מלהיתקל בחפצים שבדרך, על עוד הוא עדיין לומד את המערכת, היתה להמריא היישר כלפי מעלה. וכך עשה.
הבעיה היחידה שנותרה היתה אי יכולתו לצפות על סביבותיו. גם הסרטן הקטן החל להתייפח שוב, ולרוע מזלו של בארטון הוא לא הצליח לפנות אחת מידיו על מנת להכות בו. בארטון מצא את עצמו ניצב לפתע תחת כיפת זהב גדולה וצלילי אורגן מהדהדים־מתנחשלים בחלל. הוא טלטל את ראשו; זה לא הזמן הנכון להשתעשע בהזיות, אפילו אם הן נעימות. קשה היה לו להשתחרר. הוא השקיע זמן רב בפיתוח מפלט מנטלי זה מכלובם של הדאמו, וייללותיו של היצור הקטן פגמו קשות בתהליכי חשיבתו הרגילים.
אך הוא הצליח להשתלט על המצב; ובמקום לחבוט בסרטן הקטן על מנת להשתיקו הוא נשם נשימה עמוקה, אחז במסעד מושבו, והלם בשניהם באמצעות תאוצה חזקה על ידי נסיקה אנכית. אחר כך חזר לבדוק בצורה שיטתית את שורות הלחצנים.
זמן רב נדרש על מנת לגלות את הלחצן שהעניק לו אפשרות לצפות החוצה וזמן רב עוד יותר, על מנת לגלות את הלחצנים שוויסתו את ההגדלה והמיקוד. אז גילה כי, ככלות הכל, כלי הרכב עליו השתלט לא היה חללית.
זה לא היה יותר ממין מכונית־אויר ארורה. בסביבתו נמצאו כמה וכמה כלים נוספים כאלה, נוסעים בעקבותיו. בארטון לא נבהל כלל, אך בכל זאת ניסה להתחמק מהם. הוא לא הצליח; הם ממש דבקו אליו. לאחר שמוחו נרגע מעט, הצליח להבחין בעובדה שכלי טייס אלה לא היו מסוגלים להתקרב זה אל זה יתר על המידה; כאילו כרית בלתי נראית לעין הפרידה ביניהם. הפיסיקאי־לשעבר שבו ניסה לתהות על השיטות שבהן ניתן להשיג אפקט כזה; אך אז השתלט על מוחו בארטון החיה־הנמלטת־על־נפשה, והוא התרכז באפשרויות הבריחה. הוא ניסה לדבר עם הסרטן, אך הלז לא ענה, שכן למד כי כל קול שישמיע יגרום לבארטון לחבוט בו. אך הוא בכל זאת אזר אומץ לאמור ברכות, “וואני.” בארטון קיבל זאת ברוח טובה; הוא חייך, ולא חבט בו. חילופי העוויות אלה עשויים היו להתפתח לכדי דיאלוג ראשון בין בארטון לדאמו כלשהו, אילו מצא פנאי מספיק לכך, אלא שזה, כמובן, לא עמד לרשותו.
בארטון חזר לבחון מה גורמות לחיצות על הלחצנים. הוא עבד עליהם אחד לאחד, כך שבמוקדם או במאוחר היה עליו להיתקל בלחצן המפעיל את מערכת הקשר, שבאמצעותה, כך נראה היה, ניסה הצד השני זה זמן מה לקרוא לו, ולשווא. היה זה הלחצן השלישי מימין בשורה הרביעית מלמטה.
הסרטן הגדול שבקדמת המסך שלפניו פרץ בתנועות נרגשות ובצרחות רמות. כך יכול היה בארטון להסיק שהתקשורת היתה דו סיטרית. הסרטן הקטן שלידו הגיב גם הוא בצרחה. הכל התנהל במהירות רבה מדי מכדי שיוכל לעקוב אחרי חילופי הדברים, אך לבסוף עלה בדעתו שהם מעבירים ביניהם מידע שאותו איננו מסוגל להבין.
הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתיר להם לשוחח ‘מעל ראשו’. בצורה זו יסיים את דרכו חזרה לכלוב. בארטון ייצב את עצמו באחד הקירות, על מנת שלא להזיז בטעות את הידיות והיכה בסרטן הקטן בכל כוחו. הוא הרגיש כאילו סטר לסלע; הוא קיווה שלא שבר את היד. היצור התקפל והתכווץ; נוזל חום טפטף בתוך אחד מנקבי נחיריו ומזוויות פיו. בארטון חש בחרטה. אך רק לרגע קט; לא היה לו זמן לכך.
הסרטן הגדול שעל המסך חזר בינתיים לקשקש במהירות; בארטון לא הבין אותו. הוא הניד בראשו בחוסר סבלנות, הוא ידע שהיתה זאת אשמתו שלו, שכן סירב לשתף פעולה עם הנסיונות ללמדו את השפה, אך הוא סירב להודות בכך. “אם אתה רוצה לדבר איתי, ממזר מסורטן שכמוך, אתה תדבר איתי בשפה שלי!” צעק. “דבר אנגלית, או לך לעזאזל!!!” הוא חזר כל כך בכמה וריאציות, תוך שהוא ממשיך לשמור על כיוון נסיעתו ולהדוף את נסיונות מלוויו לכוונו לכיוון הנוח להם. כלי הטייס האחרים ניסו להדוף אותו, באמצעות הכריות שלהם, לכיוון מסוים אחד, אך מספרם לא היה מספיק על מנת לבצע זאת. בארטון חש בעקשנות רבה האופפת את מוחו והוא נלחם בהם בחרוק שיניים, כך שבמשך פרק הזמן הבא חגו להם כחצי תריסר כלי טייס ללא מטרה, עד ההתפתחות הבאה. מן המסך בקע שמו.
“בארטון!” אמר המסך. “זה שיבן. אתה חייב להקשיב לי!” על המסך נמצא אותו יצור שבארטון כינהו ‘הסרטן העצבני’, אותו סרטן שנראה שונה מן האחרים. זה נשמע דומה לקול שהכיר, ועתה נזכר בדוקטור סיבן. אך מדוע נשמע קולו של סיבן כקולו של שיכור?
בארטון התעלם מן המבטא המוזר וניסה להתרכז במסר.
“דוקטור סיבן? אני לא מאמין לזה. הורד את הגלימה המחורבנת הזאת ותן לי לראות אותך.” עצם השיחה עם מישהו השרתה עליו תחושה מוזרה.
כאשר הידיים אחזו בגלימה והסירו אותה, הדהד במוחו של בארטון קולה של רוח רפאים, קולו של דוקטור סיבן. “הם תופסים אנשים והופכים אותם לדאמו.”
וזה, לכל הרוחות, היה בדיוק מה שהם עשו. בלא השיער, האזנים, האף והגבות, עם השפתיים המצולקות המכסות חניכיים חסרו שיניים וגדם לשון קצר, היצור שעל המסך לא נראה דומה במיוחד לסיבן, פרט לעצמות הלחיים והסנטר. אך הגולגולת והצוואר היו אנושיים. העפעפיים נראו מוזרות; בארטון ניחש שהסרטנים קיצרו אותן במקצת, על מנת להפטר מן הריסים. ומירכתי מוחו טיפס הזכרון הנשכח, שאי אפשר לבטא ס או ז בלא שהלשון תיגע בשיניים או בחניכיים הקדמיות; אחרת הצליל נשמע ש/או/ז. הוא ניסה להתנער מן ההלם שתקף אותו.
לא שהיצור על גבי המסך היה כה מבעית כשלעצמו. כל הסרטנים היו מבעיתים באותה מידה. הקבס התעורר בו מחמת הידיעה אודות טיבו של יצור זה, בטרם טיפלו בו הדאמו. לבארטון נדמה היה שהוא כבר שונא את הדאמו; התברר לו, שרק עתה התחיל בכך.
“בסדר, זה אתה, נדמה לי,” אמר. “אני מקשיב. קדימה.”
בירכתי מוחו נרשמה העובדה שידיו של סיבן היו בנות שלוש אצבעות וחסרות צפרניים. הוא היה מוכן להתערב עם עצמו, על כמה סרטנים מתים, איך נראות הרגליים שלו. הוא טלטל את ראשו והאזין.
“בארטון, אתה חייב לחז’ור. הדאמו הצ’עיר שאתה מחז’יק, הוא בנו של מנהל תחנת המחקר הז’את. כבה את המגן שלך; זה הלחצ’ן השלישי משמאל בשורה השלישית מלמטה בלוח הפיקוד שלפניך. המנהל מציע לך ז’כויות אז’רח דאמו מלאות.”
בארטון גיחך. לפעמים יש לך מזל ואתה מקבל קלף טוב. “נו, נו, מה אתה אומר?” בלא להמתין לתשובה, שכן לא נזקק לה, המשיך, “תעזוב את מה שהמנהל רוצה. שכח מה שהמנהל מציע. אם המנהל רוצה את הילד הגידם שלו בחזרה בריא ופחות או יותר שלם, מה שבאמת חשוב זה מה שאני רוצה. בתור התחלה, אני לא רוצה את המלווים שלי מסביב. סלק מהר את כלבי־השמירה האלה. לא אדבר עוד עד שלא תעשה זאת. אני מחכה.” לכל הרוחות. זה היה לא רע בכלל, להיות מסוגל לענות למישהו בחזרה, לשם שינוי, להיות בעל השפעה אישית כלשהי, ולו מצומצמת. הוא המתין, לאו דווקא בחוסר סבלנות.
זמן קצר אחר כך התקבצו כלי הטיס שסביבו בצידו הימני ואחר כך הסתלקו. הסרטן העצבני שהיה פעם דר' סיבן, חזר למסך. הפעם היה זה בארטון שפתח.
“עכשיו אני רוצה מידע. הרבה מידע. כמה זמן אני יכול עוד לטוס בעפיפון הזה? ושמע, סיבן, או מה שאתה עכשיו – תגיד להם שלא ינסו לעשות לי איזה תרגיל. כי אם מישהו יתחיל להתחכם, אף אחד לא יוכל למנוע ממני להשתמש בכדור־פורח הזה בשביל להתאבד. הם יודעים טוב מאד, שכבר הרבה זמן אני מנסה לעשות את זה. ויחד איתי ילך גם הילדון של המנהל. תופס?”
סיבן הניד בראשו ודשדש חזרה לעבר המנהל על מנת להחליף איתו צווחות קצרות. אולי אתה מלך הסרטנים, הרהר בארטון, אבל אתה לא יותר מסתם סרדין גדול! סיבן חזר לעמוד פנים אל פנים מול בארטון. “דלק לטישה לא יהיה בעיה בשבילך,” אמר. “אבל הרעב והצ’מא – כן, אין לך אוכל או מים, בארטון. אתה חייב לחז’ור. אני אשביר לך איך. בשדר?”
בארטון הביט בסרטן הקטן והרדום שמאחוריו ונחר בבוז. אף לאחר כל אותן השנים שחלפו, היצורים האלה לא הצליחו עדיין להבין איזה טיפוס עמד בפניהם, לאיזו חיה רעה הפכו אותו.
למשל, הם עדיין ניסו לשקר. בחיטוט מתחת למושבו הוא גילה מיכל שהכיל נוזל. בערך שלושה ליטר וכמעט מלא. הריח שנדף ממנו יכול היה להיות ריחו של שתן סרטנים, ואולי זה באמת מה שהנוזל היה, אך קרוב לודאי שהוא לא היה קטלני. אבל אין טעם שיגלה להם כל מה שהוא יודע, הרהר בארטון.
“איפה אתה סיבן? לא המיקום, אלא איזה מין מקום?”
“במשרד המנהל, בתחנת המחקר. הוא משמש גם כתחנת פיקוח לשדה התעופה לחלליות שלידו. אתה יכול להגיע לכאן בקלות. לחצ’ן האיתור, השמאלי בשורה השלישית, יתביית על הקרן שלנו.”
“יש שם חלליות עכשיו?”
“כן. כמה. מכל מיני גדלים.”
בארטון אמר לעצמו להיות מאד־מאד זהיר. “האם המנהל היה אי פעם בכדור הארץ?”
“הו, כן,” השיב סיבן “הוא היה האחראי על המשלחת שתפסה אותנו. אבל ז’ו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה משהו מכדור הארץ'. הם עשו כמה טעויות.”
“מה החללית הקטנה ביותר להביא אותי מכאן לכדור הארץ? כמה אנשים צריך לצורך הפעלת חללית כזאת? תגיד להם לא לשקר!”
“אין שום שיבה לשקר,” אמר סיבן בקול רגוע. “יש כאן חללית לשמונה אנשים; היא יכולה לנשוע פעמיים מכאן ועד כדור הארץ'; צ’ריך אדם אחד בשביל להפעיל אותה. אבל אתה לא צ’ריך לחז’ור לכדור הארץ', בארטון. אתה צ’ריך לחז’ור לכאן ולהפוך לאז’רח של הדאמו.”
בארטון השמיע קול נהימה נמוך, כמעט בלתי נשמע לאוזן. “אנחנו עוד נראה,” אמר. “תוריד את הגלימה הזאת, סיבן.”
“מה? מה?”
“פשוט ככה.”
הוא ניחש נכונה, הרהר בארטון ביגיעה. הוא העיף מבט לעבר הרגליים, מבט ארוך מספיק על מנת להבחין שהאצבעות נגדעו. סילוק שיער הגוף, הפטמות והטבור, לא היווּ לגביו כל הפתעה.
סיבן השגיח לבטח במבטו של בארטון. “אתה לא מבין,” אמר סיבן. “הם לא ידעו. אמרתי לך, ז’ו היתה הפעם הראשונה שהם נישו בני־אדם. עד אז – רק גז’עים אחרים. הם לא ידעו.”
“בטח שלא,” אמר בארטון.
“כבר לא כל כך אכפת לי,” אמר סיבן בחיפזון. “באמת שלא. והם כבר לא עושים את ז’ה יותר. הם למדו לקח, בארטון. גם מהתצ’פיות שלהם עליך. היום הם עושים את זה אחרת. יש כאן אחד כז’ה, אני אראה לך.”
“אחר כך!” התפרץ בארטון. לא היה לו שום חשק לראות במשך הרגעים הבאים שום דוגמה למומחיותם הרפואית של הדאמו; הוא היה מזועזע גם כך. “תגיד לי רק דבר אחד. למה הם עושים את זה?”
“קשה לנו להבין את ז’ה. הדאמו הם גז’ע עתיק. מאד עתיק, ובמשך הרבה שנים הם לא הכירו שום גז’ע אינטליגנטי אחר. הם מאמינים בכל ליבם שהם הגז’ע המפותח היחיד. שכל האחרים הם רק חיות.”
“ועד עכשיו הם עוד לא הצליחו ללמוד שהם טועים? ומה זה שייך ל… למה שעשו לך?”
“כשהם נתקלו לראשונה בגז’ע אחר, שנחשב בעיניהם לחיות, ושלמד את שפת הדאמו, היו המומים. הם לא יכלו לעכל את העובדה שיש גז’עים מפותחים אחרים חוץ מהדאמו. ולכן הם – ז’ה רק ניחוש, אתה מבין, אבל ניחוש די טוב, לדעתי – אז' כשהם פוגשים חיות שלומדות את שפת הדאמו, הם הופכים אותן לדאמו, כמיטב יכולתם. כמו שעשו לי ולאחרים. הם עשו הרבה טעויות; רבים מתו. לי היה מז’ל.” לדעת בארטון ניתן היה להתווכח על זה. הוא לא טרח לומר זאת. הוא היה נתון עדיין, רובו ככולו, בעיכול הדברים ששמע זה עתה, עד אשר קולו של סיבן החרידו מרבצו והזכיר לו שעל סדר יומו עומדים עדיין דברים רבים לביצוע מהיר. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לסטות מן הנושא העיקרי.
“בארטון!” פתח סיבן. "אתה מוכרח – "
“אחר כך! סיבן, תביא את המנהל שלך לכאן ותרגם לנו. אני ממהר; מסור לו בשמי שאף אחד מכם לא ינסה לשחק איתי, קדימה!”
בארטון הבהיר להם בדיוק מה רצונו. בתחילה הם לא האמינו לו ובארטון תיאר לעצמו שהם צוחקים, לו רק ידעו כיצד לצחוק. אך הוא התעקש, ביודעו שבידו נמצא ה’אָס'.
“בארטון,” אמר סיבן “אתה מדבר לקירות. המנהל לא יתן לך חללית לחז’ור לכדור הארץ'. אף אחד לא יכול לתת לדאמו הוראות.”
“המנהל רוצה את הילד שלו חזרה חי, או לא?”
“רוצ’ה. כן,” אמר סיבן, “אבל לא במחיר שאתה מצ’יע. הרבה דאמו מתו לפני כן, ועוד ימותו.” בהחלט, הרהר בארטון. “אם תחז’יר את הילד בשלום, תקנה את חייך ואת האז’רחות של הדאמו. לא יותר. לא הייתי רוצ’ה לשפר לך מה יקרה אם יתפשו אותך חי והילד ימות. היה הגיוני, בארטון. הם אפילו מתפעלים ממך. אבל עכשיו תגמור עם ז’ה. אתה מוכרח לבוא לכאן ולקבל את תנאי הדאמו.”
אתה מוכן להתערב הרהר בארטון; אך בקול רם אמר:
“תגיד לי עוד דבר, סיבן. האם הדאמו יכולים לחזור ולגדל גפיים שנכרתו להם, כמו הסרטנים על כדור הארץ?”
“לא,” אמר סיבן. “למה אתה שואל?”
“סתם סקרנות.” בארטון השתתק לרגע, מנתח את הנתונים.
“סיבן, תגיד למנהל שאני מאד רעב.” על פני המסך התנהלה התיעצות עמומה.
“המנהל אומר שתבוא לכאן ויתנו לך אוכל,” הודיע סיבן.
בארטון גיחך.
“אני לא מוכרח,” אמר ברכות. “תנו לי לספר לכם על הארוחה האחרונה שלי.”
הוא סיפר להם, והחלק המצחיק היה שנראה כאילו סיבן היה לא פחות מזועזע מהמנהל. בארטון הניח להם להתרגל לרעיון בטרם השליך את הפצצה.
“אוקיי, סיבן, תקשיב מה יהיה. סַפֵר למנהל, ובצורה ברורה. או שאני מקבל חללית לחזור בה הביתה, עם כל ההוראות הדרושות, ומיד, או שאני אוכל עכשיו ארוחת צהריים.” הוא חשב רגע. “בהתחשב במצב העניינים, אני לא מרגיש כרגע תאוות סאדיזם מיוחדת במינה. אז קודם כל אני אוכל את הזרוע שכבר שברתי. אני אכבה את המסך, כך שהמנהל לא יהיה חייב להסתכל.”
בארטון לא תיאר לעצמו שהסרטנים מסוגלים להרים את קולם בעוצמה גבוהה, כזו של המנהל עתה. בסופו של דבר הצליח סיבן להרגיעו. נראה היה שבארטון הצליח להבהיר את עצמו הבהר היטב; הוא הבטיח לעצמו חללית גדולה ויפה.
“אוקיי, סיבן,” אמר בארטון. “אני מבין שאני צריך להיצמד לקרן שלך.” סיבן הניד בראשו. “עכשיו שמע מה עומד להתרחש,” המשיך. “אתה והמנהל תלכו לחללית – לחללית שלי. כל השאר שישמרו מרחק. אם מישהו ינסה איזה תעלול של הרגע האחרון, אני מנתק את כרית ההגנה ומתנגש בכם. תפסת? יש לך שאלות?”
היו כמה שאלות, אך בארטון פשוט השיב על כולן בשלילה, בלי לטרוח להקשיב יתר על המידה. הוא ידע מה הוא רוצה. לא היה טעם להיגרר לוויכוחים.
ואז, תחת לחצו של המנהל, עמד סיבן על כך שבארטון ייפגש וישוחח עם ‘אזרח־חדש’ נוסף של הדאמו, לפני שיבצע מהלך דרסטי כל כך כמו זה תיכנן. “לעזאזל עם זה,” אמר בארטון. “אחר כך. רק שניכם. אף לא אחד אחר.”
כלי הטייס המשיך לטוס כשעה בערך. הוא לא ראה שום סימני ישוב. יתכן שתחנת המחקר היתה המתקן היחיד שהדאמו הקימו על פני כוכב זה. הסרטן הקטן שב להכרתו ופתח מדי פעם בהתייפחויות, אך הוא נראה כל כך מסכן עד כי ליבו של בארטון לא הניח לו להכותו, על אף הרצון שלו לשמור על השקט. בכל אופן, התייפחויות אלה לא הטרידו אותו כמו הצרחות הקודמות. הוא גמע מהנוזל המסריח והחליט שככלות הכל, אין זה שתן סרטנים, שכן הסרטן הקטן השמיע קולות תחנוניים למראה המיכל ושתה מעט מן הנוזל כאשר זה הוגש לו על ידי בארטון. אחר כך פתח הסרטן את פיו והרים את לשונו הקצרה. לבארטון לא היה מושג מה פירוש העוויה זאת, אך בכל אופן היצור גמל לו בשתיקה על נדיבותו.
שדה התעופה לחלליות, כאשר הגיע לשם, לא נראה כמו משהו מיוחד. היו שם שלוש חלליות גדולות באמת, אחת בינונית ושתיים קטנות, בעלות צורות טורפדו זקוף, לא צלחות. כנראה שהגדולות משמשות בתור בתי־כלא מעופפים, אמר לעצמו. הן נראו מוזנחות.
הוא ריחף זמן־מה מעל אחת החלליות הקטנות והציץ במשלחת דמויות עטויות גלימות שניצבה לידה. הוא הגביר את הגדלת המסך וראה שהיו שם ארבעה.
“מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?” שאל בארטון.
“אמרתי – רק אתם.”
סיבן משך בכתפיו, והניף את זרועותיו בחוסר ישע. “אתה חייב לראות ‘אז’רחים חדשים’ אחרים של הדאמו,” אמר. “אמרת ‘אחר כך’, אבל ז’ה השיכוי האחרון. אתה חייב לדעת. איתי הם טעו, נכון. אך אלה הם אז’רחים פונקציונליים לחלוטין. כמו שיהיו כל תושבי כדור הארץ' ובשופו של דבר כל תושבי היקום, כפי שתכננו הדאמו. תראה – את לומילה אתה בטח ז’וכר. השני הוא מכדור הארץ'” הצביע סיבן בידו.
שתי הדמויות הסירו את גלימותיהם. בארטון כבר התרגל למראה גולגולת חסרת השיער, האזניים והאף, ולא התפלא אף לראות ששדיה של לומילה הוסרו, ואף על פי כן, הדבר רק הוסיף שמן למדורת הכעס שלו.
השני היה גבר, כנראה מכדור הארץ, אם סיבן לא שיקר. הדאמו ‘גילחו’ גם אותו מכל האברים הבולטים, כולל אבר המין. השאלה אם הוא עדיין מסוגל לתפקד מבחינה מינית הטרידה אותו רק מעט מאוד. הוא ניסה בכל כוחו להימנע מלהקיא. “סיבן!” צעק, “שיניתי את דעתי.”
“אתה בא להיות אז’רח של הדאמו?”
“ועוד איך!” בארטון, מתוסכל עד עמקי עצמותיו, התאמץ בכך כוחו שלא לפנות על עקבותיו ולהרוג את היצור הקטן שלידו.
“מה אתה מתכוון?” אמר סיבן.
“אני מתכוון לזה שכולנו עולים על החללית,” אמר בארטון. “הסרטן הקטן, אני ואתם ארבעתכם. כולנו יחד. שאף אחד מכם לא יזוז עדיין, או שאני מוחץ אתכם למוות.”
הדמויות שלמטה פתחו בהתייעצות. “בלתי אפשרי,” אמר סיבן. “המנהל משרב.”
“אם כך,” אמר בארטון, “נראה לי שהגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. שוב שיניתי את דעתי: אני חושב שאשאיר את המסך פתוח בכל זאת, על מנת שגם המנהל יוכל לראות. תמיד אהבתי סלט סרטנים.” והוא שלח את ידו לעבר זרועו המתדלדלת של היצור הקטן, בנו של המנהל.
זמן לא רב אחר כך המריאה החללית מעל פני דאמו, כשעל סיפונה שישה טיפוסים מוזרים.
מערכת הניווט הבסיסית של החללית לא היתה שונה בעיקרה מזו של כלי הטייס, אם כי היו בה הרבה יותר לחצנים. ברגע זה, כל מה שבארטון היה זקוק לו – הנעה, ניווט ואפשרות לתצפית החוצה. לכל השאר הוא ידאג אחר כך, כשלא תהיה לו ברירה אחרת.
סיבן הבטיח לבארטון שהמנהל העלה אותו על המסלול הנכון לאזור כדור־הארץ, וכי הסכים לכך שלא ירדפו אחריהם. בארטון הבטיח לסיבן שרצוי באמת שכל זה יהיה נכון, אם המנהל מעוניין שבכך שבארטון ימשיך להקפיד על בררנות מסוימת בדיאֶטה שלו.
שביתת נשק מתוחה שררה בחללית, במיוחד לאור מדיניותו של בארטון שלא להישאר לבד בחברתו של דאמו ‘מלא’. ברגע שדלת החללית נסגרה מאחוריהם, הוא שבר את אחת מזרועות המנהל כאשר זה האחרון ניסה לעשות שימוש בכלי נשק שהיה חבוי בקפלי גלימתו. לאחר הרהור קצר, הוא שבר גם את השניה. יתכן שהוא יכול היה להשיג אותה תוצאה, גם בשיטות מעודנות יותר, אך מאחר שהוא גילה שיטה יעילה אחת, הוא החליט לדבוק בה. המנהל התייחס אליו ביראת כבוד והוזן מדי פעם באמצעות בנו.
בארטון טרח לקבוע בסד את זרועותיהם השבורות, שלא כמו שעשו הדאמו במקרה הדומה שאירע לו. ידו הימנית עדיין הטרידה אותו וכאבה לעתים קרובות.
לא רק זה הכאיב לבארטון. לומילה זכרה אותו. הדאמו לא עוללו למוחה שום דבר גלוי לעין. היא באה אליו לחדר הפיקוח אותו לא השאיר אף פעם ללא השגחה; כאשר ישן הוא סגר את הדלת וניתק את עצמו משאר החללית. היא אמרה לו, במיבטא הדאמו שלה, שהיא רוצה להתעלס עימו. היא פתחה את פי־הסרטן שלה והרימה את לשונה באופן שבארטון ידע כבר שהביע את החיוך שלהם. עתה, כשארבעים השיניים שלה נעלמו, הוא יכול היה לראות את לשונה בברור. אלא שעל אף העיוותים שביצעו הדאמו בגופה, עדיין נותרה בה האצילות הקודמת. בארטון עצם את עיניו, הניח את לחיו כנגד לחיה של לומילה וניסה להתעלס עימה. זה היה אולי מתבצע בהצלחה, אלמלא חש בארטון בחסרונה של האוזן במקום בו היתה אמורה להיות. הוא הצליח. דמעות זלגו על לחייו כאשר נטל אותה בעדינות והרחיק אותה מחדר הפיקוח וחזר ונעל אותו, וגם זמן רב לאחר מכן.
אחר כך פנה לעבר חדר הנוסעים הראשי על מנת לראות אם יוכל להימנע מלהרוג את המנהל ואת בנו; בשלב זה הוא הצליח בכך. הצלחה זו סייעה בעידוד הבטחון העצמי שלו. הוא חייב היה לשמור על שליטתו העצמית, שלא לדבר על שליטתו בחללית או בנוסעיה.
הוא היה עייף עד מוות. חווית המוות המדומה גזלה ממנו הרבה יותר מאשר תיאר לעצמו בתחילה. הוא הצליח להתאושש רק בקושי רב. תקופה המתח שבאה בעקבות אותה חוויה, ועתה הכורח התמידי לשמור על דריכות ועירנות, רק הוסיפו להכביד עליו.
מצבו הגופני והנפשי הפך אותו לטרף קל להזיות. הוא התרגל, לעתים תכופות יותר ויותר, להתעורר ולמצוא עצמו שוב כלוא בכלוב; דקות ארוכות נדרשו לו בכל פעם על מנת להשתחרר ולחזור למציאות. גרוע מזאת – הוא נתקף מדי־פעם בהתקפי הזיות גם בנוכחות אחרים: הוא מצא עצמו פעם עומד לפתוח בנאום, להגנת התיזה של עבודת הדוקטורט שלו, נאום המכוון לפרופסור שסילק אותו מהאוניברסיטה, בטרם נוכח לדעת שהמנהל הוא זה היושב מולו. מראה של לומילה גרם לו לדכאון מחודש בכל פעם. במקום הרכות שהיתה בו, התפתח עתה דבר מה אחר – דבר מה שהפחיד אותו.
הוא ניסה, כמיטב יכולתו, להעלים מאחרים את מצבו והם חשו כלפיו פחד גדול מכדי לנסות ולנצל את רגעי החולשה שלו. והם לא טעו; בארטון היה מוות־מהלך־על־שתיים והם ידעו זאת; הוא היה כזה מזה זמן ארוך יותר מאשר היה מוכן להודות. הוא התבודד ככל שהתירה לו החובה לשים עין על האחרים.
הוא הביט פעם לתוך מראה ונוכח לדעת שאינו מזהה את עצמו. לא היה לו מושג כמה זמן חלף מאז היה עדיין מסוגל לעשות זאת. ואולם לא היתה זו אשמתו, הרהר. ההרהורים גרמו לו לחוש מעט יותר טוב, אם כי לא לזמן רב. היה זה מסע ארוך ומייגע. או שב’מסע־חזרה', כפי שכינה אותו בארטון, נעשתה החללית מהירה יותר, או שהיא הפילה עליהם תרדמה מלאכותית לתקופות ממושכות; הוא לא יכול היה לדעת מהי הנכונה שבין שתי אפשרויות אלה.
לומילה חזרה ובאה אליו לבקש את אהבתו. הוא ניסה לדחות אותה מעל פניו; היא סירבה ללכת. “בארטון,” אמרה, נצמדת אליו ביאוש, “אני עדיין לומילה. נכון שהם עשו לי את כל זה,” היא הצביעה על ראשה וגופה, “אבל בפנים זאת עדיין אני. אני!” דמעות טשטשו את שדה ראייתו. הוא הניד בראשו בשלילה, ללא אומר ודברים, הדף אותה בתקיפות מבעד לדלת, וסגר אותה בטריקה עזה ששברה כמעט את המשקוף.
בפעם הבאה שראה אותה, היתה צנופה בפינת החדר, מביטה ברצפה. הוא לא הפריע את מנוחתה, אך מנוחתו־הוא הוטרדה ביותר.
המשחק בהזיות הפך עתה למשחק מסוכן ביותר לגביו, זאת ידע. אך עלה בדעתו שזה עשוי להיות פתרון טוב בכל הנוגע ללומילה. הוא הזמין אותה לחדר הפיקוח, הביט בה בריכוז וניסה להחזיר לה, במחשבתו, את דמותה המקורית.
הדבר הצליח, ולרגע חשב בארטון שהעניין כולו עומד להסתיים בהצלחה. אך תמונתה של לומילה המושלמת ריצדה והתעוותה במוחו. על אף מאמציו חזרה התמונה ונתחלפה בתמונת האישה השניה, חסרת הצפרניים והשיניים ובעלת הצלקות ברקותיה. היא התפתלה וצרחה וגססה. גם בארטון צרח, אם כי בעצמו כמעט ולא שמע זאת. כאשר הצליח במאבקו לחזור למציאות, היו פני הסרטן של לומילה כמעט יפים. אך רק כמעט. הוא לא היה מסוגל לאהוב אותן, לעולם לא.
לומילה נצמדה בפחד לדלת. “את בטח חושבת שאני משוגע,” אמר בארטון. “אני מצטער. חשבתי שאוכל להעמיד פנים, לחשוב שלא השתנית. זה – זה לא בדיוק הצליח. במקום זה ראיתי משהו יותר גרוע.” הוא ידע שלא יוכל להבהיר את עצמו טוב יותר, ולכן רק הוסיף, “אני מצטער, לומילה.”
היא הסתלקה, מרצונה הפעם, כשהיא מביטה לאחור באימה. בארטון ניסה אפילו ‘לשדך’ אותה ל’אזרח הסרטני החדש' שאמור היה לשמור על תפקודיו המיניים. אותו טיפוס היה באמת משהו מוזר. הוא סירב לדבר עם בארטון או עם כל אחד שלא בשפת הדאמו. בארטון לא הצליח לברר את שמו, או פרטים אחרים כלשהם אודותיו, פרט לכך שהוא ‘קרוב לודאי’ הפך לאזרח דאמו לא רק בכל גופו, אלא גם בכל נפשו. בארטון החליט שהוא מעדיף על פניו את דוקטור סיבן. לא שזה היה כבוד גדול.
בכל אופן, הפסאודו־דאמו לא רצה לקשור כל קשר עם לומילה ואף היא לא רצתה לקשור כל קשר עימו. בארטון שאל אותה מדוע, אך הוא לא ידע אם לא קלט היטב את התשובה, או שמא פשוט לא רצה להאמין לה. “הוא אומר,” אמרה לומילה לבארטון, “שעכשיו אין זאת עונת ההזדווגות של הדאמו.” היא הניחה לבארטון לראות את לשונה המורמת בחיוך הסרטנים. “הטילארי לא מחכים לעונה הזאת, גם אתם לא, נדמה לי.” אך היא חייכה כמו דאמו. כמובן, חלף הרהור במוחו של בארטון, כאשר חזר ונעל את עצמו בחדר הפיקוח, זאת הדרך היחידה שהיא מסוגלת לחייך בה עתה. ובכן, אין לו תשובה כלשהי לבעיה זאת. אולי מעולם לא היתה.
בארטון ניסה להימנע עתה מפגישות עם לומילה. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לעשות עבור שניהם. כאשר נתקל בפעם הבאה ב’אזרח החדש', היכה אותו בארטון בפתאומיות וללא כל אזהרה מוקדמת, חבט אותו בקיר והחל לבעוט בו, עד אשר לומילה הפרידה ביניהם בצרחות: “לא! לא! למה? למה?”. בארטון שבפיו לא נמצא מענה, משך בכתפיו והתרחק כשהוא תמה על יכולתו להשאיר את שני הדאמו בחיים במשך זמן רב.
למעשה, בלא לחוש בכך, החל בארטון לחבב את בנו הקטן של המנהל. בלי לדעת את שמו, התייחס אליו בארטון דווקא כאל נקבה. הוא כינה אותה ‘וואני’, על שם קריאות התלונה החלשות שהשמיעה כאשר לא היתה משוכנעת מה הם רוצים ממנה. היא ניסתה לסייע בעבודות המעטות שצריך היה לבצע על גבי החללית, ובארטון התייחס אליה כאל ילדה נחמדה למדי; חבל שמוצאה ממשפחה מסואבת שכזאת. מדי־פעם היתה מחייכת אליו בחיוך־הלשון שלה ולמרבית תמהונו הוא גילה שהדבר כלל לא דוחה אותו.
סיבן לא גרם לכל בעיה שהיא; הוא היה רק קליפה, לא אישיות. הוא ביטא את המחשבה והמדיניות של ה’ממונה'. פעם זה היה המנהל, עתה היה זה בארטון. מה שהיה פעם דר' סיבן הסתפק עתה בקבלת מרות, ממי שלא יהיה.
גם המנהל לא גרם לבעיה כלשהי. בארטון פשוט לא טרח להסיר מזרועותיו את הסד, על אף שקרוב לודאי שהן כבר נרפאו. ‘האזרח החדש’ ניסה פעם לעשות זאת, אולם בארטון הגיב בצורה כזאת, עד שלא הוא ואף לא מישהו אחר לא העיז לנסות ולעשות זאת שוב. הדבר גרם לבארטון להיזקק שוב לזוג סדים.
וזה עבד, מה שלא יכול היה להגיד על דברים רבים אחרים שניסה לאחרונה. הנסיון האחרון, שדווקא מצא חן בעיניו, היה קשור לביגוד. הוא שנא את גלימת הדאמו, שכל האחרים המשיכו עדיין ללבוש. עֵרום דווקא היה לרוחו, אלא שזה הזכיר לו יתר על המידה את ימי שביו. בסופו של דבר הוא קרע את הגלימה לשני חלקים: מחלק אחד עשה מעין אזור חלציים ומהשני – מעין חולצה. לבארטון לא היה איכפת איך זה נראה – העיקר שהרגיש בנוח. נוחות היוותה לגביו עניין חשוב ביותר.
בסופו של דבר התקרבה החללית למערכת השמש של כדור הארץ. בארטון התקרב הביתה, אך משום־מה לא עורר בו הדבר התרגשות של ממש. מאום לא נותר לו שם. הוא ידע שיהיה בר־מזל אם מישהו בכלל יטרח לשמוע אותו, בטרם ייכלֵא בסכנה לציבור. אך הוא היה חייב לקחת על עצמו את הסיכון, שכן זה היה אולי הסיכוי האחרון של כולם, אולי הסיכוי האחרון שינתן אי־פעם לכדור־הארץ. בארטון נותר בחיים; אולי גם כדור־הארץ יוכל להישרד. הוא היה חייב לתת לו את הסיכוי לנסות. הוא הביא עימו הביתה מדגם מייצג למדי של הכוחות בהם עמד כדור־הארץ להיתקל: הסרטנים, החללית שלהם וכמה דוגמאות ממעשי ידיהם להתפאר.
את הסרטנים יכלאו ויחקרו; בארטון חייך חיוך עגום לשמע רעיון זה. הוא תמה כמה זמן יידרש על מנת להסתגל לעובדה שעל פני כדור־הארץ לא משתינים על הרצפה. הוא ילך אולי, לפעמים, לראות את היצור הקטן, אם ירשו לו; הם יגידו ‘וואני’ אחד לשני ואולי מפעם לפעם היא תגביה את לשונה הקטנה בחיוך.
הוא לא הצליח להטריד את עצמו במחשבות על הגורל הצפוי לסיבן וגם לא דאג ל’אזרח'. היו לו מספיק דאגות משלו. אך הוא קיווה שמישהו – מישהו מוכשר יותר ממנו – ידאג ללומילה. כל שבארטון יכול היה לעשות היה לדאוג לכדור־הארץ ואולי, בעזרת מעט מזל, גם לעצמו.
החללית תהיה לעזר רב. ניתן יהיה לנתח אותה ואת החימוש שלה ואולי אף לשפרה. המדע האנושי התקדם במהירות רבה, למיטב ידיעתו של בארטון; אין לדעת כמה התקדם מאז. החשוב מכל הוא להראות לתושבי הארץ מה תהיה האופנה בעונה הבאה, אם הדאמו יצליחו להגשים את רעיונותיהם, בכיכוב הדוגמנים סיבן, לומילה ו’האזרח'. נדמה היה לבארטון שהוא יודע מה תהיה תגובתם של בני כדור־הארץ. זה לא ימצא חן בעיניהם יותר מכפי שזה מצא חן בעיניו.
אולי אף יחליטו, שהגיעה העת ללמד את הדאמו מה פרושו של דבר לכלוא אדם בכלוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות