סיפורים על ‘זכרונות’ בדבר ‘חיים קודמים’ או ‘גלגולים קודמים’, וסיפורים על חויות מפליאות של בני־אדם שהתעוררו אחר ‘מוות קליני’, מעלים מחדש, בפעם המי יודע כמה, את בעיית הבעיות: מהו, בעצם האדם?

מן הראוי שבעיה פילוסופית עתיקת יומין זו תשוב ותטריד אותנו בלי הרף, מכיון שאיננה מנותקת מבעיות מטרידות אחרות, הקרובות יותר לחיינו המעשיים יום־יום. תשובות, השערות, אמונות, תקוות ועמדות שונות ביחס לבעיית מהות האדם, מכוונת אותנו, בהכרח, לעמדה זו או אחרת ביחס לכל אחד מן הנושאים הבאים: זכויות הפרט, חופש האדם, חינוך הדור הצעיר, בעיות ביחסי אנוש וביחסי עמים, בעיית הגזענות, מוסר וערכים, מעמדה המדעי והחברתי של הפסיכיאטריה המוסדית, מלחמה, פוליטיקה ואפילו כלכלה. כל תורה העוסקת באחד הנושאים הללו, מבוססת, אם באופן גלוי ואם באופן סמוי, על השקפה מסוימת ביחס למהות האדם. למשל, איזו משמעות יכולה להיות לרצח בחברה המאמינה שהאדם חי מחדש שוב ושוב כאדם?

מובן שאינני מנסה לטעון שיש בידי פתרון טוב ומספק לבעיה – ‘מהו בעצם האדם’. אופנת תקופתנו איננה מתמחה במתן תשובות לבעיות, אלא בהצגת בעיות. לכן, במאמר זה אדון בבעיה המתעוררת בשולי הדיון במהות האדם. אני מקווה שבעיה זו תביך היטב את כל אלה המנסים להתחמק, בתואנה זו או אחרת, מבירור נוקב בנושא מהות האדם.

סיפורים על ‘חיים קודמים’ ועל ‘חויות של יציאה מן הגוף’ ניתנים לביטול בדרכים שונות. אני מכיר אדם שהירבה לפרסם מאמרים בנושא והתקיפו אותו בלעג משום שלפני שלושים שנה טען גם שצמחים מגיבים באופן רגשי כמו בני־אדם. בינתיים גילו זאת חוקרים רבים מדי וצריך היה לשנות את טקטיקת ההתקפה עליו. הטענה הרווחת ביותר בקרב מרבית החוקרים הפסיכולוגיים היא, שכל הסיפורים הללו הם הזיות, עם רמזים ברורים לאיבחון קליני לא מעודד ביותר. חויות על ‘יציאה מן הגוף’ מדוּוחות בדרך־כלל אחרי תאונה קשה, ניתוח תחת הרדמה, ‘מוות קליני’ ו’מסעות' של סמים. קל מאוד לזלזל בסיפורים הללו אם נסבור שכושר השיפוט של זה שמדווח איננו אמין במצבים קשים שכאלה. הטענה הנפוצה ביותר נגד הסיפורים על ‘חיים קודמים’ ו’גלגולי נשמות' אף היא מכוּונת נגד כושר שיפוטו של המספר. הפעם, נגד יכולתו לשפוט באיזו מידה הוא זוכר חויות ולא מזדהה עם סיפורים ששמע בילדותו, או קרא בספרים, או צפה בקולנוע או ראה בטלויזיה. מי יכול לקבוע מה ראה האדם ושמע בילדותו?

קל מאוד לערוך ניסויים משעשעים המוכיחים עד כמה חסר האדם הממוצע כושר שיפוט ואבחנה. באמת קל מאוד להטעות אותנו, בייחוד בשעה שאנו בוטחים באמונו של אחר.

הבעיה הרצינית המתעוררת בנושא זה היא פשוטה וחד־משמעית: האם אני מוסמך לשפוט אם אני זוכר דבר־מה, או רק מדמיין לי אותו כמאורע שקרה? – או, אם ננסח זאת כבעיה טכנית: כיצד אדם מסוגל להבחין בין זכרון של חוייה אישית שלו לבין רושם (דמיון, אשליה, הזיה, חלום וכד') של משהו שרק נראה כחוייה אישית?

כדי לדון בבעיה זו באופן רציונלי ככל האפשר, אני רוצה להשתמש במונח ‘תמונת דמות מנטלית’. כאשר אני מבקש ממך להעלות בדמיונך חתול, או ורד, ואתה אמנם מצליח לעשות זאת, מה קורה לך? מסתבר שאנשים רבים מאוד מגיבים על בקשה שכזו באופן ‘מוחשי’ למדי – הם ‘חשים’, בדרך זו או אחרת, בחתול או בוורד, למרות ששום וורד או חתול ממשיים אינם נוכחים לנגד עיניהם. אדם שמתבקש להעלות בדמיונו חתול ועושה זאת. עשוי לראות חתול, אולי אף לשמוע חתול, לחוש בפרוותו או בציפורניו וכל זה בדמיונו. הוא עשוי אפילו לחשוב מחשבות ולחוש מחדש בכמה רגשות הקשורים באותו חתול. אנו נקרא לאותה יחידה שהתעוררה בדמיונו של אותו אדם והמכילה פרטים חזותיים, שמיעתיים, מישושיים וכל היתר, בשם ‘תמונת דמות מנטלית’. אנו נאמר איפוא, שאותו אדם העלה בדמיונו (הוא יצר בדמיונו או העלה מזכרונו), תמונת דמות מנטלית של חתול והתחווה בה.

קל להגדיר מה זאת תמונת דמות מנטלית במקרה של זיכרון: עותק של מאורע בעולם הממשי, המכיל רישום מפורט של כל הקליטות החושיות שהאדם קלט באותו הרגע ביחס לסביבתו ולגופו ושל כל הרגשות והמחשבות שהיו לו באותו הרגע. בדרך כלל, תמונת דמות מנטלית מכילה פרטים חזותיים מלאים (כצילום תלת־מימדי) של המאורע וקל להתחוות בפרטים אלה ובכל יתר הפרטים הרשומים בה כבחטיבה אחת. חשוב להבין שלמרות הכינוי ‘תמונה’ לא מדובר רק ברישום של הפרטים החזותיים של המאורע, כי אם ברישום מכלול הקליטות החושיות, הרגשות והמחשבות ברגע מסוים, בתקרית מסוימת. לדוגמה, אם תעלה בדמיונך, או בזכרונך, נגיסה בלימון, אתה עשוי לקלוט מחדש את תחושת החמיצות בפה ובלוטות הרוק שלך יגיבו על כך, כאילו נגסת בלימון ממשי. תחושת החמיצות היא אחד מרבבות הפרטים שנרשמו בתמונת הדמות המנטלית של נגיסה בלימון. אם תיזכר במאורע משמח, אתה עשוי לקלוט מחדש את התחושה הרגשית שהיתה לך באותו מאורע, ואולי גם את מחשבותיך מאז. ‘תמונת דמות מנטלית’ היא חטיבה של רשמים. כאשר חטיבה זו היא עותק של מאורע שנרשם ברגע החויה, אנו מדברים על זיכרון. זיכרון של מאורע איננו אלא ‘הסתכלות’ בתמונה של המאורע כאשר: א. התמונה נרשמה על ידי המסתכל בזמן המאורע. ב. ה’הסתכלות' מבוצעת מאוחר יותר.

מובן שכל ההגדרות האלו הן סובייקטיביות – דהיינו, הן ממשיות לאדם רק במידה שהן מתארות חויות אישיות שלו. אין אנו יכולים להתייחס אל תמונות הדמות המנטלית כאילו היו אובייקטיויות, כמו שולחן או דף הנייד שלפניך. שהרי, לא רק אתה יכול לראות את אלה, בשעה שתמונת דמות מנטלית, כגון זו של החתול ש’ראית' מקודם, כפי הנראה איננה ניתנת לתצפית אלא על־ידך. אך האם מזה נובע שתמונות הדמות המנטליות אינן קיימות כלל? מדובר כאן בתופעה אחידה מאוד אשר כל מי שמוסמך לדווח על ממשיות הדף שלפניך, בדרך כלל מסוגל לדווח גם עליה. מעניין הוא שברטרנד ראסל, בספרו ‘הידיעה האנושית’, ייחל לנתונים על תופעות ‘סובייקטיביות’ שכאלה, על מנת לבסס מדע של התודעה האנושית.

תמונת דמות מנטלית היא דבר שאני מסוגל להבחין בו כחטיבה של רשמים המופיעה לפני כאילו היתה רישום של תקרית כלשהי. כעת אפשר לנסח במדויק את הבעיה שאני רוצה להעלות: כאשר אני מבחין בתמונת דמות מנטלית, כיצד אני יכול לקבוע שתמונה זו היא אמנם זיכרון של מאורע שהשתתפתי בו?

כל אחד מאתנו נתקל בבעייה זו כאשר הוא מגלה שזכרונו מתעתע בו לפעמים. היכן הנחתי את המפתחות? (אני יכול להישבע ששמתי אותם במגירה!) האם נעלתי את כל דלתות המכונית? מהו זיכרון הילדות הקדום ביותר שאני יכול להיזכר בו? האם אני זוכר אותו באמת, או רק סיפרו לי עליו? המקום הזה מוכר לי כל כך? אתה מוכר לי מאיזשהו מקום?

האם קיימת דרך שבה אני יכול לבחון בעצמי את תמונת הדמות המנטלית שתשומת לבי מכוונת אליה ולקבוע, במידה זו או אחרת של הצלחה, שהיא זכרון אמיתי שלי? האם לא כדאי לחפש דרכים שימושיות, אשר בתנאים מסוימים תהיינה מספיקות לבדיקה שכזאת? יש להזהר ולא להחפז ב’יריה מן המותן' של תשובות לבעיות אלה. אולי אין דרך לבחינה שכזאת? אך אם אין דרך לבחינת תמונות דמות מנטליות, מנין לי לדעת משהו על העבר? אני משאיר זאת לקורא, כתרגיל בהגיון מדעי פשוט, להוכיח שכל מידע על העבר, על כל תקרית שהיא שבעבר כלשהו, חייב להיות מבוסס על זיכרון. במילים אחרות, בהווה אין שום עדות לכך שהיה עבר. לכן, אם אינני יכול לסמוך על זיכרון, אין בידי שום מידע אמין על העבר. גם מה שקרה לפני חמש דקות, ידוע לך או מזכרונך, או מזכרונם של אחרים.

אישית, אינני נוהג להתלבט בבעייה זו, בחיי היומיום שלי. אינני נוהג לבחון בדקדקנות כל תמונת דמות מנטלית שאני נתקל בה, כדי לקבוע אם היא זיכרון או לא. מובן שלפעמים אני טועה ואני בודק בפעם נוספת, ליתר בטחון, אם אמנם נעלתי את דלתות מכוניתי. אתייחס בבוז לכל מי שיבוא ויטען שאינני יכול להיות בטוח שיש לי עבר מסויים מאד. בדרך כלל, בתנאי מצב רוח וגוף סבירים, הזיכרון שלי אמין למדי. בכל אופן, הוא מאפשר לי חיים סדירים, לא הרבה תקלות מן הסוג שאפשר לצפות להן מאדם שאינו מבחין היטב בין דמיון או הזייה, ובין זיכרון. משום מה, אני בטוח שכך הוא לגבי מרבית הקוראים את המאמר הזה.

אז מה קורה כאן? על תופעות טלפתיה וראיית הנולד ודומיהן אפשר לומר שהן מקריות. האם מקרה הוא זה שאני מצליח לאבחן את תמונתי? האם מקרה הוא זה שיש התאמה רבה בין הצלחותי ובין הצלחות כל אלה הבאים אתי במגע, עד כדי כך!? האם יש לי ‘חוש’ שבאמצעותו אני מבצע את ההבחנה הזו באמינות שאפשר להשוותה עם אמינותם של מרבית חושי? מסתבר שכן. האם רק לי יש חוש שכזה? קשה להאמין שכן. מהו המידע ש’חוש' זה מבוסס עליו? אולי תמונות דמות מנטליות של זכרון אמיתי ‘נראות’ אחרת מתמונות דמות מנטליות אחרות? באיזה אופן?

מדוע לא נחקר נושא זה ברצינות וביסודיות, על־ידי החוקרים המתיימרים לחקור את האדם?

הבה ונדמה בנפשנו, שאמנם אפשר לגלות הבדלים, המאפשרים הבחנה אמינה למדי בין ‘תמונת דמות מנטלית’ של זיכרון ובין תמונות אחרות. הבה ונדמה לנו שאפשר לפתח את כושר ההבחנה הזה, כפי שאפשר לפתח כל חוש שיש ברשותנו. זה היה פותח פתח ליישומים ולמחקרים מסעירים.

למשל, אדם הטוען, אחרי ‘מסע’ סמים, ‘שיצא מגופו’, יוכל לבחון את תמונת הדמות המנטלית של החויה ולקבוע האם היא מסוג תמונת הזיכרון או לא. כמובן שזו תהיה אקסטרפולציה נועזת, אך לא לפחות מזו המאפשרת לאסטרונומים למדוד מרחקים לגלקסיות רחוקות.

center>רון האבארד

ואל תחשבו לרגע שאני הראשון שעלה על הרעיון הזה. ל. רון האבארד, בספרו ‘דיאנֶטיקה – המדע המודרני של בריאות התודעה’ פרסם תוצאות בסיסיות במחקר מקיף ביותר שערך בנושא תמונות הדמות המנטליות. (‘דיאנטיקה’ פירושה – ‘מבעד לתודעה’). אחת התגליות הראשונות והמרעישות שלו היתה: האדם מסוגל לקלוט וליצור תמונות דמות מנטליות גם בשעה שהוא שרוי בחוסר הכרה גמור ראה מאמרי ‘החיים מול הדת והמדע’ בגליון מס' 5 של ‘פנסיה 2000’). הטענה המרכזית של האבראד היתה שכל אדם סוחב איתו ‘בנק’ של תמונות דמות מנטליות שנרשמו ברגעי חוסר הכרה, ותמונות אלה אחראיות למחלות פסיכוסומטיות, לרגשות בלתי רציונליים ולהתנהגות לא אופטימלית שהאדם המצוי נגוע בהם לרוב.

האבארד מתקשה להסביר כיצד יתכן שאדם מסוגל לקלוט רשמים ולאצרם כתמונות דמות מנטליות בזמן חוסר הכרה. הוא טוען שאיננו מעוניין במבנה המאפשר זאת אלא בתופעה עצמה. כאשר הספר הנ"ל יצא לאור (באמצע 1950), הוא יצר הד רב בחברה האמריקאית. קבוצות לימוד ליישום הספר הזה צצו כפטריות בכל עיר בארה"ב. דרך אגב, הספר הגיע גם לישראל עוד בראשית שנות ה־50 וישראלים רבים זכו להתחוות בתוצאות המופלאות של יישום השיטה הדיאנֶטית.

הספר מכיל שיטה שבאמצעותה יכול האדם לפתח את יכולת ההבחנה שלו ביחס לתמונות דמות מנטליות, ולקבוע מתי הן זכרונות ומתי לא.

תגלית נוספת שפורסמה לראשונה בספר ‘דיאנטיקה’, עוררה בזמנה תגובות רועשות, אך מאז נספגה אל תוך תרבותנו המקובלת על דעת הכל. האדם מתחיל את לקיטותיו ואת יצירת תמונות הדמות המנטליות עוד לפני הלידה. בספר מפורטת שיטה שבאמצעותה אפשר לעורר מ’תרדמתן' תמונות דמות מנטליות. כאשר מפעילים זאת על תקופות קודמות יותר ויותר, מופיעות תמונות שיש בהן פרטים על קיומו של האדם מלפני הלידה. את הפרטים הללו אפשר לבדוק לעצמם, אבל המעניין הוא, שאם בודקים את התמונות שעולות מוצאים שבחלקן הגדול הן מאותו הסוג המאובחן כזיכרון.

כנזכר לעיל, האבארד טוען שתמונות דמות מנטליות שנרשמו, כזיכרון, ברגעי חוסר הכרה, גורמות לתופעות בלתי רצויות, כגון מחלות פסיכוסומטיות, רגשות לא רציונליים, התנהגות לא אופטימלית וכד'.

ההסבר לכך פשוט מאד. אם המלה לימון מסוגלת לגרום לאדם שיזיל ריר, מדוע צבע צהוב בהיר לא יכול לגרום לתגובה דומה, במקרים מסוימים? עכשיו, נתאר לנו שפלוני היה מעורב בתאונה קלה. כאשר נסע פעם והמכונית נעצרה לפתע, ראשו נחבט בחלון שלפניו. מדוע קול חריקת בלמים ושפשוף צמיגים על כביש לא יעורר באותו אדם, גם שנים לאחר מכן, תגובה של טשטוש וכאב־ראש עמום? הוא איבד את הכרתו, לשניה, באותה תקרית (מספיק ש’ראה כמה כוכבים…'). האם לא תתעורר גם תגובה של חוסר ידיעה, של אי־אפשרות של הסתכלות ולכן גם חוסר יכולת לראות את התמונה ולהיזכר בה ובפרטיה? יתר־על־כן, אם בסביבתו הנוכחית נמצא משהו, באופן קבוע, הדומה מאד לפרט מסוים שנרשם באותה תמונה, האם לא יהיה זה הגיוני שהוא יסבול מכאבי ראש ממושכים?

מדוע זה, כאשר קוראים, או שומעים, על חוסר הכרה, חשים בסחרחורת קלה, בטשטוש או בעייפות??

הספר ‘דיאנטיקה’ מתרכז, בעיקרו, בשיטה לשיפור שליטת האדם בתמונות הדמות המנטליות שלו. התגלה שלתמונות דמיוניות יש השפעה שונה לגמרי מזו של תמונות שנרשמו על ידי האדם עצמו. יתר־על־כן, השפעתן של אותן תמונות, שגורמות לתוצאות הלא־רצויות כנ"ל, יורדות לאפס, ברגע שהאדם מבחין בפרטים המוכיחים שתמונה זו או אחרת נרשמה כזיכרון. לכן, יש להבחנה בין תמונות דמות מנטליות של זיכרון ובין תמונות אחרות חשיבות מעשית עליונה.

השיטות והאמצעים שהתגלו ופותחו ע"י האבארד מהוים, למעשה, פריצת דרך מדהימה, בתחום שהוזנח לחלוטין ע"י חוקרי האדם. השלב הבא במחקר חייב להתרכז, כמובן בשאלה ממתי מתחיל האדם באיסוף תמונות דמות מנטליות?

אני מכיר אישית אישה, אשר תוך כדי יישום התהליך הבסיסי של הדיאנטיקה (זה קרה בראשית שנות ה־50) ראתה בבירור תמונה מפורטת של חיים במשפחה באירופה מלפני שני דורות. התמונה היתה כה מפורטת שלזמן־מה היתה בשבילה יותר ממשית מן המציאות של ההווה. בספר ‘דיאנטיקה’ לא נרמז על אפשרות שכזו. בן־זוגה, שתידרך אותה, התבלבל תחילה ולא ידע מה לעשות. למחרת בבוקר, השכם, הוא דפק בדלת דירתה ואמר לה שיש להמשיך בתהליך גם על התמונה הזו מכיון שתפס שאין לו זכות לכפות את דיעותיו הקדומות על אדם אחר. הוא נזכר שהאבארד מציין בספרו לא פעם ולא פעמיים, שאם עולה תמונה מסוימת בשלב מוגדר של התהליך, הרי שיש להמשיך בתהליך ותהא תמונה זו אשר תהיה. הם המשיכו בתהליך ואותה אישה שיפרה בצעד נוסף את יכולת שליטתה בתמונות הדמות המנטליות שלה. כמה שבועות מאוחר יותר, הגיעו לידיעתם מחקרים נוספים שהאבארד ערך בדיוק בנושא הזה, אחרי שהגיעו אליו אלפי דיווחים על תופעות דומות.

מסתבר…

אולם כאן עלי להפסיק, משום שאינני רוצה להרחיק לכת ואינני רוצה לדלג על קושי בסיסי מסוים. אם אתה, הקורא, מוכן לסמוך על כושר השיפוט שלך ולדעת שאמנם קראת את תחילת המאמר הזה, באמת, ואינך מדמה בדמיונך שכך זה היה – אם אינך נזקק לעדויות של אחרים כדי לשכנע אותך שמה שאתה זוכר – אתה זוכר, ומה שאתה יודע – אתה יודע, מדוע לא להשאיר לך את ההזדמנות לפתח את חוש ההבחנה הזה, שיש לך, ולגלות בעצמך עד היכן זכרונך מגיע? האם זה צריך להרשים אותך עד היכן זכרוני מגיע? זה, בעצם, לא רלבנטי.

אם אינך מוכן לסמוך על כושר ההבחנה שלך, ואתה זקוק לעדויות של אחרים וכיוצא בזה, כדי לדעת מתי אתה מדמה – מה יוכל להוכיח לך עכשיו שאמנם קראת והבנת את מה שכתבתי עד הלום? על אחת כמה וכמה אין טעם בזה שאטריח את עצמי לספר לך דברים שבלאו הכי אינך מסוגל, בעצמך, לשפוט אותם.