הסיפור ‘מלחמת המינים’ הוא אחד הסיפורים הישראליים היותר ארוכים שהתפרסמו עד כה ב’פנטסיה 2000', ומה שמעודד עוד יותר הוא הבטחת מחברו שאין הוא אלא פרק ראשון מתוך ספר בן ארבעה פרקים, הנמצא כעת בהליכי כתיבה. עם זאת, פרק זה עומד כסיפור בפני עצמו.
הלל דמרון הוא בן קיבוץ שלמד קולנוע וטלוויזיה באנגליה ועוסק היום בתחומים אלה. מאחוריו נסיון כתיבה ובימוי של כמה סרטים קצרים. האם יהפוך פעם ‘מלחמת המינים’ לסרט…?
* * *
גם אם ימותו כל האנשים ורק אשה אחת תשאר: ילדיה יתחילו הכל מחדש
א. ה’מפלצת'
חדר האוננות היה ריק כמעט. אולי שני גברים היו בו ואשה אחת, שקועים בכורסאות העמוקות, צופים בסרטים שהוקרנו על המסכים שלפניהם.
דיאל היה מרוצה; ידע שמרבית אנשי המושבה כבר נמצאים באולם הישיבות. הוא לחץ על הכפתור האדום שלצד הדלת וראה איך מופיעה הכתובת על המסך הגדול: מודיעה על הישיבה העומדת להיפתח. הוא עוד הספיק לראות כיצד מנתק עצמו אחד הגברים ממכשיר האינון ומחזירו למקומו שבמסעד הכורסא. אם בא על סיפוקו לא ידע.
במסדרון בחר לנסוע על הפסים הנעים, ולא ללכת כהרגלו. הוא צפה בברק הנורות המשתקף מקירות הפלסטיק החלקים של המנהרה. קירות שצבעם אדום עמוק, שחור כמעט, קירות שהטילו עליו אימה מוזרה לראשונה מאז היותו ילד. לפתע נזכר שמקירות אלה אין מוצא, שהם כל־כך חלקים עד שאין אפשרות להאחז בהם, כמו כל דבר במושבה זו. משום מה לא חשב על המבחן העומד לפניו, החשוב במבחנים בפניהם עמד עד כה, אלא דחקו כליל ממחשבותיו.
כשעזב את הפסים ופנה אל דלת האולם חשב על ג’יאן. חשב כי הוא ודאי בחדר הסרטים עכשיו, כהרגלו, צופה באותם סרטים ישנים. סרטים שהיו עושים פעם: לפני המלחמה הגרעינית הגדולה. ג’יאן לא הרבה להופיע לישיבות, לכן סיכמו ביניהם שדיאל יזעיק אותו אם ימצא לנכון, אם יהיה בצרה.
הדלת נפתחה לפניו. האולם עגול היה ותקרתו קמורה. הכורסאות היו קבועות במפגש הקיר והרצפה, מסודרות בעיגול גם הן. ארבעים בדיוק: עשרים לגברים ועשרים לנשים. לא היתה באולם במה או שולחן או כסא ליושב־ראש; הכל שווים היו. היה רק מסך גדול, עליו ניתן היה להקרין שידורים בשעת הצורך: אם מתוך המושבה ומהנעשה בה ואם מהמושבה ה"אם". דיאל מיהר להתיישב בכורסא פנויה, אינו שם לב ליושבים מצדדיו. הוא מזג לעצמו כוס מהתמיסה שלפניו: משקה שטעמו מר במקצת ושאותו הוא שותה זה ארבעים שנה, מיום היוולדו. הוא הבחין שכולם מביטים בו, ומאחר שהכורסאות נתפסו כמעט כולן, הדליק את המיקרופון הזעיר שלצידו והביאו אל פיו.
לרגע אחד סקר את האנשים כולם, גברים ונשים, הדומים איש לרעהו דמיון מפליא; עד כי זר לא יזהה מי אשה ומי גבר, מי צעיר ומי זקן, מי יפה ומי אינו יפה. דיאל הכיר את כולם וידע היטב מי הוא מי. ראה זו בעיניהם הכחולות, עיניים שהיו מרוכזות עתה בו, ברכז המושבה 365/ב.
“אין צורך,” אמר דיאל בקול שליו, “לפרט את הסיבה שהביאה לכינוס היום. היא ידועה לכולנו. אך יש צורך לומר שהכינוס מיותר, עובר על מכסת הכינוסים החודשית שלנו ואינו מוסיף דבר לחיים התקינים שאנו מנהלים. אתם, תושבים־אחידים, תחליטו בענין. אני מבקש מכם להחליט לאחר מחשבה. להחליט נכון.”
הוא סיים והרחיק את המיקרופון מפיו.
למולו הזדקפה אישה אחת במקומה ושתתה מכוס התמיסה שלפניה. שערה קצר היה כשל הגברים וגונו לבן כמעט לחלוטין. חזה קטן ושרידי עידון רמזו על היותה אשה.
“יש צורך,” פתחה דורה בדבריה, “בכינוס שלנו היום. יש צורך דחוף מאוד לחסל את ה”מפלצת"! למחוק אותה. לא יתכן שנסחוב אתנו את הפצע הזה, את הכיעור והפיגור. מאז הטעות המוזרה של “מכונת הילודה” אנו סובלים בתוכנו נוכחות של יצור חסר צורה וחסר שֵכל שאין לו שימוש וצורך אלא…" היא השתהתה לרגע, מביטה ישירות אל דיאל ואחר סָביב על פני הנוכחים כולם, “אלא כחית־השעשועים הפרטית של דיאל.”
היא השתתקה שוב. כולם הביטו אל דיאל.
“עוד מעט והיא תופיע במקומות כמו אולם הישיבות הזה,” המשיכה דורה, “תכנס לחדר הסרטים ומי יודע, אולי גם לחדר האוננות. התעסקותו של דיאל ב”מפלצת" עוברת על המותר ועומדת בניגוד לתקנון הקיים!"
היא עשתה הפסקה בדבריה ושתתה שוב מהכוס שלפניה.
בין הנוכחים נשמעו לחישות. פניו של דיאל נשארו חתומים.
“אני רוצה להודיע,” אמרה דורה, “שבמידה ולא תתקבל החלטה חד־משמעית על חיסולה של ה’מפלצת', אפנה אל המושבה ה’אֵם' בתלונה – דבר שיביא לחיסולה המיידי ולהוראות מחמירות נגד המושבה שלנו. על חיה זו להעלם מכאן!”
היא סיימה ונשענה לאחור בכורסא. מביטה סביב.
דבריה האחרונים גרמו להמולה ולהתרגשות, אם כי הכל דיברו בקולות נמוכים.
“היא יצור חי,” התערבה בדיון אשה אחרת, זהובת שיער. “והטעות של המכונה היא גם הטעות שלנו. אנו טעינו והמכונה טעתה.” היא הביטה ישירות בדורה. “לחסל?!… אין דבר כזה אצלנו. מאז המלחמה הגדולה רק הזקנים מתים. מתחסלים בעצמם. תנו לה לחיות!” היא סיימה את דבריה בקול לא־רם אך ברור; חד־משמעי.
דיאל ראה כי היו תושבים שהנהנו בראשיהם לטות הסכמה. הוא העריך את סול על שיצאה להגן של שחורה (או ה’מפלצת' – כפי שהכל קראו לה משום מה). היא היתה צעירה, ממחזור הבוגרים האחרון. ודרוש היה אומץ־לב ותבונה לומר את אשר אמרה.
“המכונה טעתה – אין זו אשמתנו.” אמר ביאו, מהבוגרים שבתושבים־האחידים, “ישנו חוק האוסר החזקת יצורים כאלה. העניין יתגלה וכולנו ניפגע.”
“הטעות היא שלנו… לא של המכונה,” התערב דיאל.
“הטעות של המכונה! לא שלנו!” קראה דורה לעברו בקול־רם.
“אנחנו לא אשמים!” נשמעו גם קולות אחרים, מאשרים את דבריה של דורה.
לבסוף השתרר שקט. נשמע רק זמזום עמום שבא מלמטה, עמוק מתחת לריצפה.
“אין היא מפריעה לאף־אחד כאן, אני היחיד שמטפל בה.” אמר דיאל שוב, שליו עדיין. “בדיוק, דיאל!” קראה לעברו דורה, “יש לך ייחוד על פני כולנו. אתה עסוק איתה כל הזמן – זמן שאתה חייב לייחד לענייני המושבה.”
“אף פעם לא היו טענות על עבודתי,” אמר דיאל, “וזמני החופשי הוא רק שלי.”
“אך לא בניגוד לחוק, ולא אם המעשה יכול להביא מחלה על כולנו.” קראה לעברו אשה אחרת, סילמה שמה, יושבת מימינה של דורה. ה’מפלצת' הזאת נושמת בתוכה מחלה מימים אחרים, מחלה שתהרוג את כולנו." סיימה את דבריה.
“אמת. מלבדה אין אצלו מחלות. אני מציעה שנחליט,” אמרה שוב דורה, הפעם בקול תקיף יותר.
הכל הסתכלו על דיאל. הוא לא הביט בהם – מבטו היה נעוץ בכתם חום שהיה טבוע בריצפה הבהירה. הוא זכר איך נולדה. בטעות. זכר את הסערה שקמה וזכר את האחריות לטעות של ‘מכונת־הילודה’ שנטל על עצמו. זכר את המאמץ הרב שהשקיע בגידולה ב־18 השנים האחרונות.
חשב עליה; חשב על ‘שחורה’.
“מה ההצעה שלך, דורה?” שאל דיאל.
“שתהרוג אותה, דיאל. אתה לבדך. בחוץ. לא בתוך המושבה – אסור שידעו מהמושבה האם. ותביא לנו הוכחה.” אמרה דורה והביטה סביב, סוקרת את הנוכחים. והיתה דממה. דיאל הבחין בסול המביטה אליו. חשב על ג’יאן שאיננו; רצה לקרוא לו. לפתע חש נינוח יותר, התבהרה במוחו המחשבה כי יצא החוצה: אל האויר, אל האור, אל מגע האדמה ואל השמיים… מחשבה זו קראה לו. דומה כי צל של רעיון צץ במוחו. רעיון מסוים מאוד.
“אני מציע שנשאיר את המצב כפי שהוא. תנו לה לחיות, אני אחראי לה. רק אל תכניסו מוות אל תוך העולם שלנו. אל תעשו זאת שוב – אל תחזירו אותנו אחורה מרחק כה גדול. הסכנה בהוצאה להורג רבה יותר מאשר השארותה בחיים עימנו כאן. המחלה שבהוצאה להורג קשה וחמורה פי־כמה מאשר המחלה שב’מפלצת',” אמר דיאל והשתהה לרגע – תמונתה של שחורה עומדת לנגד עיניו.
“מי בעד הצעתי ילחץ על הכפתורים של המילה ‘חיים’. מי שבעד הצעתה של דורה ילחץ על המילה ‘מוות’ – זו הברירה שבידיכם,” סיים דיאל את דבריו.
הוא לחץ על הכפתורים שבלוח המחובר לכורסא. כך עשו כולם.
לאחר זמן קצר הופיעו התוצאות אל המסך הגדול מהבהבות: חיים – 18 = מוות – 18. דורה קמה ונעמדה. רועדת.
“אני דורשת החלטה חוזרת, לחיצה נוספת. אני מודיעה שוב כי אדווח על הימצאותה של ה’מפלצת' למושבה האם… אלה אם כן תתקבל החלטה חיובית להמית אותה.”
היא השתתקה והביטה סביב. סילה הנהנה בראשה. גם ביאו.
“זה אִיוּם, דורה,” קרא לעברה דיאל.
“כן, נכון, זה איוּם. החיים שלנו שווים יותר מהחיים של החיה הזו. שכל תושב יעשה את החישוב שלו.” היא התיישבה שוב.
השתרר שקט.
“במקרה של שוויון יש אפשרות להחלטה חוזרת: זאת על פי התקנון,” דיבר שוב דיאל בקול שליו. “לכן, ולמרות שנוצר כאן מצב חדש שיש בו אִיוּם, מצב שלא הורגלנו בו, אני מכריז על החלטה חוזרת: פעם נוספת ואחרונה. לחצו בבקשה, זכותכם להחליט, רק חישבו היטב לפני־כן.” אמר דיאל ולחץ שוב על אותם הכפתורים.
שוב לחצו כולם על הכפתורים שלצד הכורסא. אלא שהפעם חלף זמן רב לפני שהבהבו התוצאות על המסך; דומה כי רבים מהתושבים־האחידים התלבטו הפעם. (וזה היה נדיר מאוד).
לבסוף הופיעה התוצאה: חיים – 16 = מוות – 17 = מתלבטים – 3.
היתה דממה. אף־אחד לא זז. הכל סובבו את ראשיהם והביטו בדיאל.
ראשו עבד במהירות: ישנה אפשרות לשנות זאת, לדרוש דיון נוסף, להכריח את המתלבטים להחליט, להזמין את ג’יאן ואת שלושת התורנים, לעשות מהומה. אלא שאיומה של דורה היה כבד. ובנוסף לזאת, יותר ויותר בעוצמה, יותר ויותר בבהירות, הסתבר לו כי הוא רוצה לצאת החוצה. כי הוא רוצה לזכות בטיול שלא מהמתוכנן, כי הוא אולי עוד יעשה משהו להצלתה של השחורה.
עוד הוא מהרהר ודורה קמה, כמנצחת, והחלה צועדת אל עבר דלת היציאה. שתי נשים אחרות ליוו אותה: סילה ומירה. עיניים מורגלות הבחינו כי שתיים אלה צעירות ממנה, עורן חלק יותר.
לרגע עצרה דורה והביטה בדיאל. הוא הפנה את מבטו ממנה.
כולם קמו ויצאו בעקבותיה של דורה. בחיי המושבה לא היה מקום לרגשות ולמחווה אהדה. רק סול התקרבה ובאה לעברו; נעמדה לפניו, מביטה בו.
הוא קם ונעמד מולה. מביט בה. לבושה היתה כפי שהוא: בחליפה מבריקה וקלילה שאינה צמודה לגוף. שערה הזהוב היה כצבע שערו וגובהה כמעט כגובהו, רק מותניה היו צרות יותר ובפניה היו עדיין קווים נשיים מימים אחרים – קווים עדינים. מלבד זאת דומים היו מאוד, כפי שדומים אחד לשני כל תושביה־האחידים של המושבה.
הוא ניסה לחייך אליה. היא השיבה. הם פנו שניהם אל עבר דלת היציאה ונעצרו לפניה. “מה קרה לדורה?” שאל דיאל.
"משהו שאני לא לגמרי מבינה. ידוע רק שהיא ישבה שעות ליד המסך שלה וראתה איך אתם משחקים ביחד, איך אתה מלמד אותה הכל, ראתה כמה זמן ומאמץ השקעת בה.
ואולי עוד משהו…" השתתקה סול לפתע.
“מה?” מהר דיאל לשאול.
“היא ראתה אותה מחבקת אותך… והיא מפחדת.”
“מפחדת?!…”
“כן. אולי בגלל שה’מפלצת' גדלה והתפתחה,” אמרה סול ויצאה אל המסדרון. דיאל צעד אחריה ומאחוריו נסגרה הדלת. לרגע עמדו שניהם במסדרון מבלי לזוז.
“למה עכשיו?” שאל דיאל בשקט. כמו את עצמו שאל.
“המחזור של ה’מפלצת' יצטרף עוד מעט לבוגרים. אולי בגלל זה,” השיבה לו סול, “ואולי משום שעוד כמה שנים תצטרך דורה להעלם בעצמה. אולי יש משהו שאנחנו עדיין לא מבינים.” היא השתתקה.
"אולי, "מלמל דיאל לעצמו. מלמל ולא הביט בה; חשב על משהו אחר.
“אני אלך אליה.” אמר לבסוף, עשה תנועה לפנים.
“כן, לך,” אמרה סול, “והיכנס אלי כשתחזור.”
“כן, סול. להתראות.”
“להתראות, דיאל.”
הוא פנה ללכת במסדרון המבריק. הולך ומתרחק, מחליק; דמותו כמו מתמזגת עם הקירות האדומים. הוא חשב על הדברים שאמרה, חשב עד כמה מוזרים היו.
סול המשיכה לעמוד, צופה בו מתרחק עמוק אל תוך המנהרה. עמידתה מוזרה היתה, לא ישרה, רגל אחת קצת כפופה. מכיוון שכך, נתגלתה גזרתה וגם רמז לחזה נשי הסתמן מתחת לבד המבריק של החליפה.
היא חייכה לעצמה ועלתה על פסי המסילה הנעים כל־הזמן. החלה מתרחקת.
המעלית החליקה למטה ללא קול. דיאל נסע בה יחידי. הוא ידע שכמה זוגות עיניים צופות בו עתה על מסכי המקרנים: בולשות אחרי כל צעד מצעדיו, אם רק ניתן. אסור להסתיר דבר במושבה והכל גלוי בפני כולם.
המעלית נעצרה בקומת החצר: עמוק אל תוך האדמה. הדלת נפתחה ודיאל יצא החוצה אל עבר חצר המושבה. חצר שאין בה שמש ואין בה צומח ואין בה חי. מתחת לפני האדמה. עם זאת אפשר היה להלך בה בחופשיות מרחק די גדול, אפשר היה לשחות ולצלול בבריכה המלאה בתמיסה הדלילה. ולשחק אפשר היה במשחקים השונים.
בפינת החצר נעצר דיאל לפני קיר פלסטיק שקוף. בתוכו הבחין במלונה הקטנה: מעין ביתן קטן ולא גבוה. דיאל לחץ על לוח המנעול של הגדר, לחץ את צרוף האותיות והדלת נפתחה לפניו. הכל היה מואר סביב. הוא נכנס אל המלונה. הוא עמד להדליק את האור בתוך המלונה כשנזכר בדבר מה ונעצר. היא ישנה וגם האור לא רצוי לו עתה – חשב לעצמו. הוא התישב על ארגז המשחקים הקטן שבנה לה בידיו שלו. היא היתה שרועה על הארץ, ישנה. לגופה היתה רק שמלת הנילון העבה והגסה, זו שלא הורידה אף פעם מעליה.. נשימותיה קצובות היו ושקטות, שנתה לא מוטרדת.
שערה השחור והארוך מפוזר היה כמעין מניפה סביב לראשה. הוא הביט בה בשקט ונזכר. נזכר ב’מכונת־הילודה', זו שפלטה אותה אל תוך הבקבוקים ביחד עם כל שאר העוּבָּרים שהוזמנו באותו מחזור שנתי. התרכובת העוּבָּרית צדה את עיני המשגיחים כבר אז והם קראו לו. הוא בדק את התרכובת ובא לידי מסקנה שזרע לא רצוי וביצית לא רצויה התאחדו. משום מה לא נדחו על־ידי מחשב־המכונה אלא עברו הלאה את תהליכי הזיווג והשימור הראשוני. מקרים אלה היו נפוצים וגם היו רוב, הרבה לפני שנולד דיאל; לפני שפותח הזן הדומיננטי ממנו ובצלמו נוצרים כל תושבי המושבה. הסקרנות גברה בו אז, והוא החליט להשאיר את העוּבר בחיים. החליט לראות אם יתפתח ויחזיק מעמד.
למרבה הפלא הבשיל העובר בטרם זמן, לאחר 9 חודשים בלבד, ולא נזקק ל־12 חודשים כדי להישלף מתוך המבחנה הגדולה ולהיוולד. לא היתה התנגדות רבה בין התושבים־האחידים כשהחליט דיאל להמשיך ולגדל את הוולד יוצא הדופן. רק כמה מהם אמרו שזה אסור ומהווה עברה על חוקי־המושבה. דיאל לקח זאת על עצמו: כניסוי מדעי שיש בו תועלת לתושבים כולם ולעתיד החיים של הגזע כולו. הם היו זקוקים אז לעשרה ילדים חדשים, חמשה מכל מין. כל השאר, אלה שלא הבשילו יפה – נקטלו עוד בהיותם במבחנות.
דיאל קרא לה שחורה. בגלל גוון השער והעור שלה; גוון מוזר מאוד, שכבר ניתן להבחין בו. לאחר זמן העניקו לה עובדי המעבדה האחרים את הכינוי ‘מפלצת’ – בגלל צורתה המכוערת והדוחה. מפני שהיתה שונה כל־כך משאר הילדים הזהובים, ומשום שבמהרה נתגלה שתיפקודה לקוי ומנהגיה משונים. היא לא הדביקה את קצב ההתפתחות של שאר הילדים ונשארה הרחק מאחור.
יום אחד מצא אותה דיאל חבולה ונוטפת דם – ארוע מאוד יוצא דופן במושבה. הסתבר לו שהילדים האחרים היכו בה ונידו אותה מתוכם, באישור האחראי והאחראית לחינוכם. מאותו יום והלאה לא פצתה שחורה את פיה ולא הוציאה עוד הגה ומילה. אילמת היתה ולא יכלה עוד לדבר.
דיאל הזמין לה תא מיוחד במעבדת הפלסטיק והניחו בחצר. ומאז היא שם. ומאז הוא לבדו מטפל בה. ומה שהחל כסקרנות מדעית סתם התפתח, עקב הארועים האלה ועקב האחריות שנטל על עצמו, למשהו שהיה מעבר להתענינות מדעית סתם, משהו אחר. כלומר, דיאל לא ידע להגדיר זאת בדיוק ואפשר גם שלא הרגיש בזאת. האחרים הם שהבחינו בו בסמנים משונים של קרבה, דאגה, חיבה, רחמנות ואולי גם עצב ושמחה: רגשות ותחושות שלא היו מקובלים על הגזע הזהוב ולמעשה לא היו קיימים כלל. רק בו, בדיאל, דומה כי התעוררו.
העניין החל כשמישהו עשה צחוק וקשר את ה’מפלצת' בשרשרת אל המלונה שלה. דיאל לקח זאת ברצינות רבה ואף הביאו לברור בפני כינוס התושבים. לאחר מכן ניסה כמה פעמים להרחיק ממנה את הילדים בני־המחזור שלה, כשהיו מטיילים בחצר ומכים ומתעללים בה. משום כך בנה לה את החצר: את הקירות השקופים ואת מחסום האותיות שרק הוא לבדו ידע. הוא לבדו האכיל והשקה אותה; השכיב אותה לישון. כל עוד ניזקקה לו. לאחר מכן החל ללמד אותה לדבר, בידיה, ולהגיב לדבריו. גם בנה לה צעצועים מיוחדים והחל מפתח בה את האינטליגנציה הרדומה שלה. וראה הצלחות. ושמע איך על שאר התושבים היתה שחורה נוהמת נהימות מוזרות, נהימות שאך בקושי נשמעו, והביטה בהם במבט מוזר וחייתי. ‘חייתי’ – כפי שטענו המומחים להיסטוריה. רק אל דיאל נשארה נאמנה, רק איתו שחקה ורק איתו באה במגע יומיומי.
בינתיים גדלה, שערה השחור צמח, עיניה השחורות העמיקו, והאדימו שפתיה העבות. את גופה לא ראה דיאל. לבושה היתה תמיד באותה שמלת נילון גסה שהיו מספקים לה מדי שנה או שנתיים. לאחרונה ראה את גופה כשהיתה ילדה, ומלבד שהיתה נמוכה יותר ועבה יותר מילדות המושבה ומלבד שגוון עורה היה כהה יותר, מלבד זאת זכר דיאל, מלבד זאת לא היה הבדל.
לפתע הבחין כי שחורה ערה. כי עיניה פקוחות והיא מביטה בו. הוא המשיך לשבת בשקט ובמוחו המחשבה המוזרה כי שחורה חשה במשהו, יודעת שמשהו מעסיק אותו ולכן אינה רצה אליו, אינה מושיטה לו את ידה כפי שלימד אותה: כדי שלא תקפוץ עליו ותחבק אותו שוב, מה שכבר בהתחלה גרם לו לרתיעה.
הוא התרומם מארגז הצעצועים והתיישב לצידה. הניח את ידו על שערה השחור וליטף אותה. היא קרבה את שפתיה החמות אל כף ידו ונישקה אותה. לאחר מכן נרדמה מייד, בשלווה, כמו אין דבר שיכול להטרידה. רק שפתיה חמות היו, ולחות. בעוד השפתיים של נשות המושבה קרות היו תמיד, נוקשות – חשוב דיאל.
הוא ישב לצידה באפלה, מלטף את שערה ובו־בזמן התבהרה בראשו התוכנית. התוכנית שהניצוץ הראשון שלה נדלק במוחו כשישב באולם הישיבות הגדול, כשהבין כי הוא עומד להכנע, לראשונה בחייו, ולא להלחם עוד בדורה.
הוא ידע את אשר יעשה; לכן קם ועזב את התא, עזב את החצר הקטנה ויצא אל החצר הגדולה. נכנס חזרה אל מחילות הבנין התת־קרקעי.
הכל היה מוכן וסול הניחה לעצמה לשקוע בספה הרכה בפישוט אברים. היא חשה בלאות הנעימה המחלחלת בה, אות ורמז למשהו מעורר יותר העתיד לבוא.
התא שלה היה מסודר, המיטה מוכנה והאורות מכוונים. לאחר הרחצה שכבה במיטתה והרהרה. היא לא כל ענין ב’מפלצת' אך גם לא מצאה בה כל נזק; מה שהפריע לה היתה הדרך בה בחרה דורה לצאת נגד דיאל. ובכלל, משהו יוצא דופן מתרחש בדורה ובהולכות אחריה, משהו הדוחף את סול להתנגד להן.
היא המתינה לדיאל; רצתה שיבוא. זכרה כי שכבה איתו לפני כן כפי ששכבה עם גברי־המושבה האחרים, כפי ששכבה גם עם נשות־המושבה. ללא כל התייחסות רגשית: רק הפעילות הגופנית עצמה. אלא שבדיאל היה גם משהו אחר, משהו בעיניו. אולי רק עיסוק זה עם ה’מפלצת' הביא אותו להיות קצת שונה. יתכן, חשבה סול, יתכן שאילו היו קיימות עדיין משפחות ואילו בני־האדם היו מתחתנים שוב ומולידים ילדים, כמו פעם, לפני מלחמת־הטילים הגדולה, הגרעינית, לפני השלום הנצחי – יתכן מאוד שהיתה בוחרת בדיאל לבן־זוגה. חשבה והביטה אל הדלת.
הנורה הסגולה דלקה ובדלת השתקפה דמותו של דיאל, עומד ומביט פנימה. היא לחצה על כפתור הכניסה והדלת זזה הצידה. דיאל נכנס. היא לחצה גם על כפתור המיטה וזו נעה לאט מהקיר פנימה, במקומה של הספה שנעה חזרה אל הקיר. יחד עם המיטה בא גם מגש קטן ועליו ארוחה מוכנה. סול נשכבה בצד אחד של המיטה והורתה לדיאל על צידה השני. הוא נשכב שם, מולה.
הם אכלו בשקט. גינוני טכס היו מיותרים, האוכל היה מוכן ועשוי מחומרים כימיים ותרכובות שונות: כולן הוכנו במעבדת־המזון המיוחדת שלמטה. מעבדת־המזון שסיפקה את כל צרכיהם של תושבי המושבה; השאירה להם רק אפשרויות בחירה אחדות וצרופים שונים. סול ידעה אותם היטב; לכן הרכיבה ארוחה טעימה ומענינת. היא ידעה גם שהוא מוטרד, לכן לא הקשתה עליו בשאלות והם אכלו ושתו מבלי לדבר. היא ניתקה את הקשר למצלמה שהיתה עוקבת אחריהם, מה שהיה מותר לפי חוקי־המושבה במקרה של פגישה מעין זו, אם כי לא מומלץ ולא נפוץ. הם שתו משקה חם והריחו חומר מיוחד שהיה משרה נינוחות ורוגע.
“מה שלומה?” שאלה סול, מביטה בו.
“היא ישנה. אינה יודעת דבר,” השיב דיאל.
“מה תעשה?”
הוא היסס לרגע. מכשירי האזנה פעלו תמיד והיו מחוברים לבקרה. גם אם לא היו במעקב, היו מוקלטים למקרה וירצו להאזין להם: עכשיו, אחר־כך, או בכל הזדמנות אחרת.
“מה תרצה לשמוע?” נחלצה סול מהמבוכה.
“משהו שקט,” אמר דיאל, “מהימים שלפני המלחמה.”
סול שלפה מהקיר לוח קטן, מכוסה בכפתורים, והחלה מכוונת אותם. הצלילים שמלאו את החדר היו של בטהובן, של מוצרט או של שומאן. או אולי מישהו אחר; דיאל לא ידע בבטחון. אחד מאותם אנשים מוזרים, יצורים מעולם אחר שניגנו וכתבו, עשו הכל בעצמם. כאן, במושבה, היו המחשבים מפתחים אין־סוף ואריציות על הנוסחאות הבסיסיות שיצרו הם בעבר. דיאל, ועמו ג’יאן, אהבו להאזין להם ומצאו בהם עניין מיוחד. (אולי את עצמם).
“מחר בבוקר אצא איתה החוצה. אין לי ברירה.” אמר דיאל בשקט.
“אני מבינה,” אמרה סול.
הוא חייך לעברה, מודה לה. הוא ידע כי היחסים בין גברים לנשים במושבה מזמן כבר לא היה תוצאה של רגש, חיבה, או משיכה חזקה. אהבה כמובן לא היתה קיימת, זה שנים רבות. אהבה, טענו השידורים האחרונים מלמעלה – מהמושבה האם – שורה על הכל ועל העולם הזה כולו. על המושבה כולה. אך ודאי שלא בין האנשים עצמם. גם שנאה לא היתה: מלחמות חלפו מהעולם זה מזמן.
אלא שהערב קרה משהו, משהו מיוחד שאין שאין להגדירו עדיין במונחים ידועים כל שהם, אך משהו חדש ומבהיל. משהו שאחראית לו דורה. והכל, כנראה עתה, באשמת שחורה. באשמת ה’מפלצת'. עליו להודות שעניין חדש זה, שבא ועירער לרגע את חיי השלוה והשיגרה המקודשת של המושבה. באשמתו בא. ואולי באשמתה של ‘מכונת־הילודה’. ואולי בכלל, מטבע הדברים שמשהו כזה יקרה מדי־פעם. אולי יש עוד טבע לדברים.
סול שכבה ערומה על המיטה. היא שחקה במערכת הצבעים, מערכת שצבעה את החדר לפי רצונה. גם את דיאל צבעה וגם את גופה שלה צבעה. דיאל לא זכר איך ומתי התפשטה, אך מה שכבר היה בינו לבינה נעלם לפתע. אדישות השתלטה עליו; אולי חרדה מסויימת. לא ידע למה. מעולם לא התנסה בכך.
היא הביטה בו, מזמינה אותו להצטרף אליה. גופה היה מבריק כפי שמבריק היה הפלסטיק שעל הקירות – אך לא היה בו כדי לעורר אותו. יופיה ורצונה בו גם הם לא החיו אצלו דבר. האיכות שהיתה באותם רגעים, רגעים בהם עוד לא התפשטה, נעלמה ולא היתה.
אבל הוא לא רצה לפגוע בה לכן קם, התפשט ושכב לצידה. היא החליפה את המוסיקה לאחרת ומעט הנעימוּת שעוד ידע גם היא כבר לא היתה. תערובת הצלילים ששמע נשמעה לו חלולה; אולי בגלל שהעיקה עליו פרשת הישיבה היום והפרדה הצפויה משחורה. הוא היה חרד ומודאג וסול הבחינה בכך, למרות שלא היתה מורגלת בזה. היא נצמדה אליו וניסתה לעוררו. ניסתה כמה מהתכשירים המיוחדים לעינוג עצמי, ניסתה גם מהמכשירים הצמודים אל המיטה, אך הדבר לא עזר. גם לא אצבעותיה הארוכות. לבסוף הסתובבה נרגזת והפנתה לו את גבה.
דיאל קם והתלבש. חבל היה לו עליה וחבל היה לו על עצמו. כשעמד ליד הדלת עוד רצה לחזור אליה ולהתנצל. רצה להגיד שזה מזמן לא קרה לו, שזה הכל בגלל הישיבה ובגלל דורה. הכל בגלל ה’מפלצת'.
אלא שלא היה טעם בכך. סול היתה שקועה בעצמה, עסוקה בעצמה: הוא לא היה קיים יותר בשבילה; לכן יצא את החדר. הוא רק קיווה מאוד שלא רכש לו אויבת נוספת. סול עזרה לו – לא יתכן שעשתה הכל רק בשביל להשתעשע איתו. את זה יכלה להשיג לפני־כן, ממנו או מכל מישהו אחר. לא היו מגבלות ולא היו חוקים בענין זה. היא רצתה לעזור לו והוא נכשל: לכן התנהגה כפי שהתנהגה. ואולי זה לא היה חשוב לה, אולי רק הוא מודאג, רק הוא חרד, רק הוא מראה סימנים משונים.
ובכלל, מה קרה לו?
הוא נכנס אל תאו אך לא הדליק את האור. שכב על מיטתו החושך וחשב. הביט על האורות הבאים מהנורות השונות שבחדר: נורת המצלמה ונורת הדלת ונורת המוסיקה ונורת האוכל. הוא ידע שלא יוכל לישון, אפילו רצה בכך, לכן שכב והרהר. הרהר בשינוי שחל בו, חשב שאולי דורה צודקת. אולי כדאי לסלק את ה’מפלצת'. לחסל את המחלה בראשיתה. לחזור למוטב, לחזור אל הרציונליות המקודשת. להימלט מהחיק החם של עולם הרגש, עולם של חרדות ודאגות, לחזור אל עולם השכל הקר. עולם שלא מעורבים בו רגשות.
הוא היה יצור זהוב, מגזע אלוהי, מתוכנת ומבוקר. הוא היה תוצר של שנות עמל רבות: שנות מחלה, מלחמה ומוות. הוא היה בן לגזע שולט. גזע השולט רק על עצמו; היחידי הקיים. גזע החי חיים מסודרים להפליא: ללא שינויים, ללא מחלות, ללא מלחמות. ללא אהבה. הוא החליט לשנות את תוכניתו ולהיפטר מה’מפלצת'. כן, להיפטר ממנה… ‘מפלצת שחורה’.
הוא קם שוב והדליק את האור. הוציא מהארון שנע קדימה את חליפת־הטיולים שלו–חליפה עבה העמידה בפני קרינה. לבש אותה. לקח גם מסכה. לאחר מכן לחץ על כפתור המצלמה וראה על המסך כי בחדר הבקרה יושב ביאו. הם הביטו לרגע האחד בשני: דיאל התפלא לראות את ביאו תורן עכשיו – ביאו חייך. דיאל כיבה את המצלמה ויצא את התא.
במסדרון נסעו הפסים בתנועה־מתמדת. הפלסטיק הבריק והמעלית החליקה למטה ללא קול. הוא פנה שוב אל החצר, אל מלונתה של שחורה. היא ישנה. בשלווה ישנה. כתינוקת. לרגע הביט בה, אחר נגע בה ברגלו. היא התעוררה מיד; בעלת חושים מפותחים היתה. לרגע הביטה בו, מלמטה, כמו לא מבינה מיהו, לפני שקמה ממקומה במהירות והתקרבה אליו; לחבקו ולבקש קרבתו. בטבעיות ובפשטות עשה זאת, לא היתה מורגלת שיבוא אליה בשעה כזו. הוא עצר אותה בכף־יד מושטת קדימה. אחז אותה בכתפה והשאיר אותה מרחק מה ממנו, מביט בה מלמעלה, מסמן לה כי תשב והיא הבינה. התיישבה. מפוחדת מעט ונפגעת. התיישבה בפינה והביטה בו.
היה נדמה לו כי הוא עומד שוב לרחם עליה. (‘לרחם’ היתה ‘מילה היסטורית’ – מילה שלמדו עליה אך שוב לא נזקקו לה: כמו אהבה, שנאה, תשוקה. מילים השייכות להתפתחות האדם, שייכות לעידן־המשפחה, שייכות לעבר.) הוא סימן לה שלא תזוז ומיהר החוצה אל החצר ומשם אל חדר הבקרה, אל ביאו – קיבל ממנו אישור להיכנס פנימה. הוא נכנס והשתהה לרגע, מתרגל לאור הרב שהיה שם בחדר הגדול: חדר שכולו מחשבים, רובוטים, מצלמות ותושב אחד האחראי על הכל. תורן. הוא ביקש ממנו את המחש־בוט, שיפתח לו את תא־הנשק. רק המחש־בוט ידע לפתוח תא זה: תא ששמורים בו אקדחי־קרינה ורובי־קרינה אחדים. נשק נוסף לא היה, תושבי המושבה מעולם לא ניזקקו לנשק. רק למקרה חרום, של התקפה מכוכב אחר או של שגעון אחר לא צפוי, היו מונחים כמה מהם בתא. הוא הסביר לביאו שאקדח דרוש לו בכדי לחסל את ה’מפלצת'. הוא לא נדרש ליותר מכך – ביאו תמך בחיסולה. תמך בדורה.
המחש־בוט פתח לדיאל את התא והגיש לו אקדח טעון. דיאל בדק את רמת הטעינה של האקדח ואחר הכניסו לכיס חליפת־הטיולים.
מזה שנה לא היה טיול. דיאל היה מודע לעובדה זו. כרגיל היו הטיולים החוצה, אל העולם ואל האויר הפתוח, גורמים להתרגשות במושבה. האפשרות היחידה להביא את תושביה לידי חששות מסוימים.
אלא שעדיין היתה קרינה באויר שבחוץ, בכמויות מסוימות ובעיקר בעננים שהיו באים עם הרוחות. לכן לא היו מרבים לצאת. מלבד זאת: הכל הושמד על פני האדמה והקרינה מלכה שם שנים רבות. אין חי ואין צומח. דבר אין. רק אדמה חרוכה.
דיאל בדק את כמות הקרינה שבחוץ ואת מזג־האויר. הסתבר לו שקייץ עתה ואין רוח, הקרינה כמעט לא מורגשת ורמתה נמוכה. הוא סקר את מצלמת החוץ וראה כי לילה שם, הבחין גם בסימנים של אור; ויצא את חדר הבקרה.
את שחורה מצא בדיוק כפי שעזב אותה: יושבת בפינה ומביטה בו בעיניים מבוהלות. עיניים מוזרות – חשב דיאל. הוא הורה לה על יריעת הנילון הדקה ששימשה לה כשמיכה ואמר לה, בעזרת ידיו ובדיבור, כי תאסוף אל תוכה את כל האוכל והשתיה שיש לה; וכל דבר אחר שברצונה לקחת עמה. הם הולכים. הולכים החוצה.
היא מהרה לעשות זאת. אספה אל תוך השמיכה כמות גדולה של אוכל ושאר מצרכים: כדורים ואבקות למיניהם. לפתע תלשה מהקיר כמה ציורים שציירה: מגוחכים אולי, אך ציורים. אספה גם אותה אל השמיכה.
דיאל הופתע; הביט בה שוב אחרת (בחיבה אולי…). היא לקחה גם חלק מהצעצועים שעשה למענה, מכשירי לימוד שהכין ומחברות. אולי חשבה שגם שם, במקום האחר אליו הם הולכים, גם שם יהיה הכל אותו דבר. יהיה גם דיאל.
הוא הביט בה, סוקר אותה ואת מעשיה. במוחו הסתובבו מחשבות רבות אך הוא לא הניח לדבר להפר את החלטתו לסיים את הפרשה. לסיימה מהר. רק היה חייב להודות כי גם הוא התרגל אל המקום. אל המלונה. אל הצעצועים. אל הציורים ואל מכשירי הלימוד. אליה. אל ה’מפלצת'. אל שחורה שלו.
היא נעמדה מוכנה ללכת, שמיכת החפצים על גבה. הוא יצא את הביתן ופנה אל החצר הקטנה. היא הלכה אחריו. לפתע נעצרה; הביטה לאחור אל המלונה. אל מעונה. גם דיאל נעצר: ראה בעיניה את הפחד וראה בעיניה את הצער; את צער הפרדה. ראה בעיניה את הבכי העומד לבוא וחשב, כפי שלימדו אותו החיים במושבה, שבכי הוא עוד ‘מושג היסטורי’.
הוא פקד עליה ללכת ואף משך אותה בידה. הם יצאו מהחצר הקטנה אל החצר הגדולה ומשם אל המחילות. שחורה לא הביטה שוב אחורה ולא ראתה עוד את מלונתה: שם השאירה את ילדותה.
הם עלו שעה ארוכה במעלית עד שהגיעו אל הקומה העליונה. משם עברו אל המגדל הפריסקופי. גם שם נכנסו למעלית ועלו עד לביתן הפיקוח. משם, דרך מנהרה אטומה, יצאו אל חדר המעבר בעל הקירות השקופים.
תחילה סינוור אותם האור. שחורה החזיקה את ידיה על עיניה, זמן רב עבר עד שהעזה להסירם. (האור היה מווסת – סכנה לא נשקפה לעיניהם).
הם יצאו אל מנהרה המובילה מחדר המעבר אל מחיצה אוטמת אחרונה. לאחר שדיאל בדק אם הדלת סגורה, וחזר ובדק, רק אז המשיכו בדרכם אל המחיצה האוטמת.
דיאל נעצר לפני המחיצה והרכיב את המסכה. שחורה המבוהלת נדבקה אל הקיר. הוא קרא לה אליו והיא באה ונאחזה בחליפתו העבה. היה לה קר דיאל ויסת את מידת־החום ואת לחץ־האויר; בהדרגה השתווה החום והשתווה הלחץ למידות שבחוץ. לבסוף הבחין שהיא נינוחה יותר. אז פתח את המחיצה האוטמת האחרונה וצעד החוצה.
האויר הכה בו מכה קשה אך הוא התגבר על כך. החליפה עמדה בלחץ. שחורה התחבאה וסרבה לזוז; הוא נאלץ למשוך אותה. היא ניסתה לנשוך אותו אך זה היה חסר־תקוה; הוא גרר אותה החוצה וסגר את המחיצה. הם היו בחוץ אך עדיין לא על האדמה, עדיין עמדו על המדרגות העולות למעלה. דיאל ראה אותה והבחין שהיא מתקשה בנשימה. זו הפעם הראשונה שיצאה החוצה. הוא אחז בה ומשך אותה אתו. אם תמות כך; טוב. הוא לא יצטרך להשתמש בנשקו ויהיה שקט יותר. הוא אחז בה וגרר אותה אחריו. הם עלו במדרגות.
לפתע ראה את פיסת האדמה הזכורה לו: קרן זהב היתה מרצדת עליה.
הוא עזב את שחורה על המדרגות ומהר אל הפסגה. נעמד על משטח האדמה: משטח חום־אפור, רך מאוד ומעלה ענן אבק דק. הוא הרים את עיניו.
לפניו נגלה העמק כולו. נגלה גם ההר החוסם אותו מנגד. ומאחורי ההר עלתה השמש: קרניה הראשונות כבר מאירות את העולם, שופכות אבקת זהב על פני מישורי העמק החומים־אפורים, צובעות אותם בצהוב וכתום ובאדום.
דיאל עמד משתהה. נשימתו נעצרה והוא חש איך קצב הדופק שלו מתגבר. לטיולים יצא לפני־כן, גם התפלא כל פעם מחדש, אך הפעם היכה בו הדבר בעוצמה אחרת. סיבת הדבר התבהרה לו לאיטה. התבהרה לו יחד עם השמש העולה מעבר להרים שמנגד, עולה ומאירה את הכל. מאירה גם אותו. מעולם לא ראה אותה עולה כך, את השמש, ובחייו לא ראה את השחר, את הבוקר. האויר היה צלול ונקי מאין כמוהו. ענני קרינה לא נראו וגם השמיים קיבלו צבע כחול יותר. השמש נראתה לו לראשונה במלוא עוצמתה, במלוא יופיה וצבעה הזהוב. דומה שהעולם שב למסלולו. נרתע לאחור ונרעד. הוא ראה אותה והבין כי היא חיה עדיין. שחורה רצה לפניו, משליכה מידיה את צרור החפצים שלה ומתגלגלת באפר ובאדמה. רצה לכאן ורצה לשם, מנופפת בידיה ומקפצת ברגליה היחפות. כמו יצאה מדעתה, כמו היכה בה האור ופגע בה. כמו הלם בא העולם והאויר. כמו היכו בה קרני־השמש.
החיה חיה, חשב דיאל, והרים את המסכה מעל פניו. זרם האויר הצונן היכה בנחיריו ובפיו והוא חש כי הוא עומד להתעלף. אולי אף איבד את הכרתו ורגע. אז שבה נשימתו לסידרה והוא התישר.
האויר היה צלול והוא נשם אותו. יתכן והחורף האחרון סילק את שרידי הקרינה שרבצו עדיין על האדמה.
הוא פנה וירד אחרי שחורה, שהספיקה להתרחק בינתיים, ואסף בדרכו את צרור החפצים והאוכל שלה.
הם חצו את העמק. מלפנים דלגה שחורה, מעלה ענני־אבק דקיקים, רצה אל עבר ההר ואל השמש העולה.
מאחוריה, מוקסם, הלך דיאל כשהוא נושא על גבו את צרור חפציה. מדי פעם היה עוצר לנוח ומביט סביבו: רואה את קצהו של המגדל הפריסקופי נעלם מאחוריו. בידו האחת, זו שבכיסו, חש במגע אקדח־הקרינה. פעם ופעמיים חשב להפעילו, לסיים את חייה של שחורה, לגמור את הסיפור. אלא שלא עשה כן; לא ידע בדיוק מדוע. אולי בגלל הקסם הנדיר של המקום, בגלל אורה המהמם של השמש החדשה שנגלתה לו ואולי משום עליזותה של שחורה, שרצה קדימה. אולי לא רצה להפר את השלווה, את הפלא הגדול ואת תחושת היופי. ואולי לא מיהר – אקדחו בידו והיום עוד לפניו.
הם הגיעו אל ההר: שחורה ראשונה ודיאל אחריה. היא לא השתהתה ולא הביטה אף פעם אחת מאז יצאה את המושבה. רצה קדימה וטיפסה על ההר; נפלה מדי פעם והתחלקה אך שבה לטפס. אל הפסגה, או אל סלע גדול ויחיד העומד לפני הפסגה.
דיאל נשאר מאחור למרגלות ההר. השתרע שם לנוח והביט סביב, מתחמם באור השמש העולה. מסביב לא היה כל סימן לפרח, לשיח או לעץ. לא היה סימן לבעלי־חיים. הכל הושמד. דיאל הרים חופן עפר בידיו והניח לו לזרום חזרה למטה בין אצבעותיו; מעלה ענן אבק. מדי פעם נתקל בגוש אדמה קטן והיה מקפיצו בידו לרגע לפני שמפורר אותו.
לאחר זמן מה התעורר לפתע והזדקף. נדמה היה לו כי נרדם. הוא מהר להביט לאחור, אל מעלה ההר.
למעלה על הסלע ישבה שחורה. ישבה וברכיה מקופלות וידיה אוחזות בהן משולבות, ראשה מונח על ידיה. מכווצת. ישבה והביטה דומם בעולם שלפניה. קרני־השמש מכות בה והיופי סביב לה.
דיאל החל מטפס אחריה; בעקבותיה הטבועות באדמת־האפר. כפות רגליים קטנות. יחפות. משהגיע אל הסלע וטיפס עליו לא הביטה בו, לא הסבה את ראשה אליו. הוא נעמד לצידה והביט סביב על העמק, עד להרים הרחוקים יותר, מהעבר השני, בעלי הגוון האדמדם. באמצע ראה את גבעת המושבה, היכן שניתן היה להבחין בקצהו של המגדל הפריסקופי.
ולרגע קצר, רק לשניה אחת, נדמה היה לו כי ראה למרגלות ההרים הרחוקים את הצבע הכחול. רק להרף־עין, חשב, ראה צבע כצבע המיים.
השקט מסביב היה מוחלט. לא נשבה רוח ומלבדם לא היה שם איש. העולם היה שלהם. דיאל נגע שוב באקדח שבכיס מעילו, שיחק בו באצבעותיו. חשב כי יסיים הכל, ללא היסוסים, כאן ועכשיו. יירה בה כפי שהיא, יושבת עכשיו ללא תנועה, עיניה עצומות; מניחה לשמש להכות בה. חשב כי בלחיצה אחת על ההדק יהפוך אותה מייד לחופן אפר. לענן אבק קטן שיעלם במהרה.
במקום זאת הביט אחורה וראה להפתעתו מערה בהר, לא הרחק. הבחין כי היתה מוסתרת מעיניהם על־ידי הסלע הגדול. הוא פנה וירד אל המערה ונעצר שם, בפתח, מביט פנימה. המערה לא היתה גדולה: במרכזה ראה סלע קטן והבחין בקירות המערה. הוא נכנס פנימה ולהפתעתו גילה כי קרקע המערה מוצקה יותר. גילה כי היא מוצקה עד כי הוא יכול לכנותה אדמה. גם צבעה חום היה יותר מאפור. גם לא העלתה אבק והאויר בתוכה היה צונן יותר. לח. מתאים למערה.
הוא הניח בצד את צרור החפצים והתישב על הסלע הקטן. הביט על פתח המערה המואר וראה את שחורה יושבת כמו קפואה על ראש הצוק; ומעבר לה הרחק העמק ורכסי ההרים האדומים. קרני־השמש.
אולי שעה ישבו כך: היא בחוץ, על הסלע, בשמש; הוא בפנים, על סלע המערה, בצל. הוא הביט בה והיא הביטה הרחק: אל העמק ואל ההרים. מניחה לטבע לחלחל בה. לפתע נזכר דיאל וקם ממקומו, הכניס את ידו אל כיס החליפה וחש שוב במגע הנוקשה של האקדח. נזכר שהוא צריך הוכחה. פתח את צרור החפצים והאוכל שלה והניחם בפינת המערה. את שמיכת הנילון החזיק בידו.
“שחורה,” קרא, “בואי הנה.”
היא נרעדה אך לרגע לא הגיבה. לאחר מכן סובבה את ראשה והביטה בו. הביטה בו במבט מוזר, מבט שלא היה בו עוד כניעה ועצב.
היא קמה ממקומה ונכנסה אל המערה. נעמדה לפניו. שערה השחור והארוך נופל על כתפיה. הביטה בו. הוא השפיל את מבטו.
“תני לי את השמלה והתעטפי בשמיכה. מהר,” ציווה עליה והושיט לה את השמיכה. מסמן לה גם בידיו.
היא הביטה בו לרגע, אחר לקחה את השמיכה והרימה את שמלתה. התפשטה. הוא הפנה את מבטו החוצה: לא מתוך התחשבות בה אלא מתוך אדישות לגופה הערום. בחוץ היה הכל שליו ודומם, לא ציפור ולא חרק, דבר לא נראה. הוא שמע רק את רשרוש שמלתה של שחורה.
רגע חלף והיא הגישה לו את השמלה. עטופה בשמיכה נסוגה מעט פנימה והתישבה על הסלע הקטן. מביטה בו. רגליה היחפות נוגעות באדמה. הוא קיפל את השמלה לאט עד שהיתה לחבילה קטנה, דחף אותה אל כיס אחר בחליפתו. לאחר מכן הסתובב והביט בה. פגש את עיניה.
זכר את 18 שנותיה. זכר כל שנה מאז נולדה. זכר, פתאום, איך היה מספר לה סיפורים לפני השינה: סיפורים ואגדות על הימים שלפני המלחמה הגרעינית הגדולה, סיפורים שוודאי לא הבינה כלל. אבל שכבה בשקט, הקשיבה לקולו. זכר איך לימד אותה ללכת ולאכול ולשחק ולצייר. כן לצייר. הוא הביט על הציורים שלה.
לפתע חש בחולשה המתפשטת בו, חש כי הוא עומד ליפול. הוא התיישב על האדמה לא הרחק ממנה. לא הסתכל עליה אך ידע, בדרך מוזרה, כי היא מרחמת עליו. ידע כי היא חזקה ממנו. לא יכל לשאת זאת. מעולם לא היה רגשני וקשה החלטה. מעולם גם לא הרג מישהו. כן, מישהו חי, מישהו כמוה. הוא קם והוציא את האקדח. כיוון אותו אליה. היא נשארה לשבת, ללא תנועה. מביטה בו בעיניה החומות, העמוקות.
הוא הרגיש איך אצבעותיו מתקשות סביב לקת האקדח. הרגיש בדם האוזל מהאצבע שעל ההדק. ראשו הסתחרר שוב והוא ידע שאיננו יכול לירות בה.
הוא הכניס את האקדח חזרה אל כיס החליפה והתקרב אליה. סימן לה שתקום. היא עשתה זאת ונעמדה למולו; מביטה בו שוב באותו מבט שטעם החופש כבר פגע בו, כבר עשה אותו ישר ובוטח.
“הייתי צריך להרוג אותך, שחורה. זו החלטת המושבה… אבל אני לא יכול,” אמר והפסיק לרגע. “אני… את תשארי כאן לבדך. יש לך אוכל ושתיה וכדור־אש ומצרכים אחרים שיספיקו לך לכמה זמן. האויר טוב, מסתבר, אולי תצליחי לחיות.” הוא הפסיק והשתהה, מעביר את לשונו על שפתיו היבשות. הפעם ראה שהיא רועדת. ראה שהיא מפחדת. “אני מצטער, שחורה, אני…” לפתע חש מחנק בגרונו; לכן פנה והסתובב, מהר ללכת אל פתח המערה. מהר להסתלק מכאן. לברוח ממנה. להתרחק.
“לא!…”
שמע קריאה מוזרה. צווחה. ועוד לפני שהספיק להעצר ולהסתובב כבר השיגה אותו שחורה. כבר היתה אצלו. השמיכה נפלה מעליה כששלחה את ידיה לאחוז בו. בכוח רב. דיאל קפא אל מקומו. מביט בה. בראשו היבהבה כתובת: היא צווחה!… היא קראה לו! מה שרצה להוציא ממנה במשך זמן כה רב, בעמל כה גדול, יצא דווקא עכשיו – פתאום! הוא הרחיק אותה מעט והביט על שפתיה. חייך לעברה.
הסחרחורת בראשו נעלמה. ההפתעה היתה שלמה: היא הוציאה הגה מפיה, בצווחה, היא קראה לו לא ללכת. הוא הביט גם על גופה הערום, המשונה. הביט וחשב על נשות המושבה. חשב על גופן הלבן, הארוך, חשב על השדיים הקטנים, הזקופים – וראה לפניו שדיים מלאים; ראה פיטמות ובטן וירכיים שצבעם חום, כצבע אדמת המערה.
הוא התחיל שוב כושל ויחד עימה כרע ברך על האדמה. לא משל בעצמו ולא בה. עייף היה. חלש. היא היתה חזקה; לכן נשאר עימה, כורע, נשאר במגע עם גופה הערום, הרך והחם. לאחר זמן מה, אולי רגע ואולי שעה, נשכב עמה על אדמת המערה. היא משכה אותו אליה, שלא יברח. הוא שמע אותה צווחת שוב. שוב התערבה שמחת הגוף בשמחת הנפש.
הוא זכר כי בנות־המושבה מאבדות את הבתולים בדרך אחרת, בגיל צעיר יותר, באיזמלים מיוחדים שבתחנת המרפאה. כך מונעים מהן ומהגברים התקשרות־יתר. תשוקת־יתר. העדפה. שעה ארוכה שכב אצלה. הרגיש בחום העולה מתוכה וזכר את הקור שעלה תמיד מנשות־המושבה. זכר שמעולם לא צווחו או בכו; תמיד שתקו או צחקו.
וכך, במקום העמוק בעולם, אפוף בנוזל חם ומגן, חש לראשונה בחייו כי הוא רוצה למות. (תמיד רצה לגמור וללכת).
עיניו היו עצומות. גם עיניה. הם שכבו דוממים על אדמת המערה: מאוחדים עמה. בת־הטבע הפסיקה לבכות.
הוא לא הפסיק לרוץ. המסדרונות שהיו מוכרים לו חדלו לפתע להיות מוכרים לו. הוא הרגיש שהוא רץ לאורכם ומחפש משהו. מחפש מוצא ואינו מוצא. הוא רץ ערום. הפסים הנעים לא נעו. מכל התאים של תושבי המושבה הציצו בו ראשים בסקרנות רבה. הם כולם לעגו לו והוא היה מבוהל. כולם היו לבושים ורק הוא היה ערום. משהו קרה לו, זאת ידע בברור, אך עדיין לא האמין שהוא אבוד.
לפתע נתקל בילד קטן. הילד ישב על ריצפת המסדרון וקרא ספר. הוא רצה לשאול אותו משהו אך הילד רק שלח אליו מבט לא־מובן; מייד שב לקרוא. הוא שב ופגש כל־מיני אנשים: ביניהם כאלה שכבר נעלמו.
לפתע חסמה דורה את דרכו, עם שתי העוזרות שלה לצידה. היא היתה זקנה מאוד. בידיה החזיקה רובה־קרינה. היא צחקה צחוק גדול ואימה לבלוע אותו, יורקת ריר שחור מפיה. הוא הצליח להמלט אל דלת צדדית אבל אף אחד לא היה בתא. גם לא סול – היא נעלמה. בחצר היו קשורים כל הגברים אל שפת הבריכה וראשיהם טבולים במיים כחולים. הוא חשב שלא יכול להיות שהם כולם מתים. אלא שדם אכן זרם מראשיהם והבריכה התמלאה באדום. או שאולי היו אלה ההרים־האדומים־הרחוקים שצבעו את הבריכה?…
הוא הסתער על הגדר של המלונה ופרץ אותה. פרץ את המלונה. אבל שחורה לא היתה שם. סול היתה שם. ערומה כמוהו. לבנה מלבנה. מבין רגליה ראה יוצאת חיה דקה ומשונה והיא מחזיקה בה בשתי ידיה. והחיה יוצאת ויוצאת ואין לה סוף. וסול צוחקת בקול גדול. והחיה שולחת לעברו לשון מאימת.
לפתע האירו עליו מאחור בפנסים. הוא סובב את ראשו. השמש עמדה להעלם מאחורי ההרים־האדומים: מהעבר השני של העמק. קרניה האחרונות נשלחו אל־תוך המערה ופגעו בעיניו של דיאל. העירו אותו. הוא היה מכוסה בזיעה קרה ובתחילה לא הבין היכן הוא. עדיין היה מבוהל.
אז הבחין בשחורה; ראה אותה שוכבת לצידו. ישנה. הוא הביט בה: פיה היה פעור מעט, קווצת שער קטנה נפלה ממצחה על עיניה, עורה היה אדמדם ועדין והיא היתה יפה. הבחין בחזה שעלה וירד עם קצב נשימתה.
לפתע זכר הכל ורווח לו; הבין שהיה זה רק חלום. אלא שמעולם לא חלם כך. (כפי שלא חלמו כך תושבי המושבה האחרים. או אולי חלמו ולא זכרו דבר; העבירו את שנתם ללא חלומות. לא היה להם צורך בחלומות.)
אז נזכר במושבה ונזכר שעליו לחזור. אחרת יבואו לחפש אחריו. או אולי ישאר כאן?…
לא. הוא רצה לחזור למושבה ולהשאר בתאו. לפתע פחד משחורה ומהטבע שהביאה. רצה לשוב ולהיות דיאל: רכז־המושבה 365/ב. רצה לשוב ולהיות קר ומבוקר. פחד מהלילה הסוגר עליו.
בזהירות קם מהאדמה, מבלי להעיר את שחורה. הוא לבש במהירות את חליפת הטיולים ולקח עימו בכיס־החליפה את שמלת הנילון של שחורה. עוד פעם הביט בה, חשב לרגע כי עתה ניתן לחסלה בקלות; היא לא תמנע בעדו. אלא שלא רצה. רצה כי תחיה. ידע כי לא יפגשו עוד אך רצה כי תחיה. את הסיבה לא ידע.
הוא כיסה אותה בשמיכת הנילון ויצא את המערה. למזלו היה עוד קצת אור בחוץ והוא הצליח לרדת למטה אל העמק. לאחר מכן ראה לפניו כל הזמן את הזרקור של המגדל הפריסקופי, בפתח בניין המושבה, מאיר סביב ומחפש אחריו. הוא התחיל לרוץ, בקצב אחיד; ידע שהכל טבוע בו בחותם שלא ימחה.
אך למרות זאת היה ראשו צלול ונקי כראשו של ילד. ורק מחשבה אחת היתה בו: סכנה! עליו להגיע ולדווח על מה שקרה; עליו למצוא תרוץ, עליו להיות משכנע.
לפני שהגיע חזרה אל הגבעה הקטנה שבפתח המגדל עוד הספיק לראות שוב מראה שלא ראו עיניו מעולם: הוא ראה ירח. ראה ירח מלא; עולה לאט ומאיר את הלילה באור לבן. ולמרות שהיה עליו למהר, נשאר עומד במקומו לרגע ארוך. עומד ומביט על הירח.
בפנים קיבלו אותו תחילה בשמחה. לאחר מכן בחשד. שני גברים המתינו לו בחדר המעבר ועזרו לו לפשוט את חליפת הטיולים. לאורך המסדרונות הוא פגש ברבים מהתושבים־האחידים, הם התענינו בשלומו. ראו את הכותונת שהביא עמו: שמלתה של ה’מפלצת' הוא נשא אותה על כתפיו.
את סול לא ראה.
בחדר הבקרה המתנה לו דורה והמתין לו ביאו והמתינו לו סילה ומירה. את האקדח מהר להפקיד בידיו של המחש־בוט. את הכותונת השליך לעברה של דורה. היא החזיקה בה – מעווה את פניה. סיפר להם כי חיסל אותה. ישב לנוח ונרדם. נירדם מכיוון שהיה עייף מאוד, לאחר שלא ישן זמן רב. נרדם עד השקיעה. אז התעורר ומיהר לחזור. סיפר להם שהאויר צלול ואין קרינה וניתן לנשום ללא מסכה. סיפר להם כי ראה את השמש וראה את הירח. כי הוא מעריך שלא יעברו עוד שנים רבות לפני שצמחים, ואולי גם בעלי־חיים, יחלו שוב לגדול בחוץ. הם גיחכו.
לאחר מכן דווחו לו על אשר קרה במשך היום: על התפתחות התינוקות מהמחזור האחרון, על המצב במקררי הזרע ועל הקלקול שאירע במשאבת היניקה של הביציות. קלקול שתוקן. דווחו לו על ניסוי שנעשה עם הילדים הבוגרים למטה במעבדה: ניסוי שהצליח. סיפרו שהחצר הגדולה נוקתה: ניקו אותה ממלונתה של ה"מפלצת" ומהחצר הקטנה שלה. מחקו הכל. לא השאירו לו דבר; גם לא מזכרת.
הוא רצה למחות אך הבין שמצבו לא מרשה לו; לא בגד בו שכלו. הוא ידע שהכל נעשה ביוזמתה של דורה, ידע שמאבק – תמיד ואולי גם שנאה ישררו בין שניהם מעתה והלאה. מבטה היה חקרני וסקרני ונדמה היה לו כי לא האמינה להסבריו.
הוא נפרד מהם מהר ככל האפשר ועלה אל תאו. חשב כי לפחות שלב זה עבר בשלום: ה’מפלצת' איננה, חוסלה, לא תפריע עוד למהלך החיים התקין של גן־העדן הזהוב, האלוהי.
בתאו מיהר לעשות שטיפת חיטוי: שטיפה שהורידה ממנו של שריד לדרך שעשה, לעולם שהיה בו, לחידק שאולי התעורר בו לחיים. לאחר מכן שהה באמבטיה חמה; מקשיב למוסיקה שאהב. מוסיקה מעולם אחר; מבוצעת על־ידי המחשב־המוסיקלי. אולי היה זה בטהובן, אולי היתה זו הסונטה על ‘אור הירח’; אור־הירח שראה גם הוא, מי יודע?… הוא זכר את החלום שחלם והיה מהרהר בו. שעה ארוכה היה מהרהר בו: בו ובכל מה שעבר עליו. הוא שכב במיטתו, נינוח לחלוטין, מעביר לפני עיניו את מאורעות היום האחרון. המאורעות כולם.
לבסוף חלחלה בו הרגשה טובה. הוא הרגיש חזק יותר, נבון יותר. נדרש לו רק אומץ־לב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות