[א]    🔗

עזרא גוֹלדין נמנה אולי עם המספרים הנשכחים ביותר בספ­רותנו החדשה. שעה שאתה מזכיר את שמו, שלא בפני מומחים ולמדנים מופלגים ושלא בפני מי שקרא בנעוריו את הספרות העברית כולה, שומעיך תמהים עליך ותוהים על השם החדש־המוזר, שלא שמעוהו מעולם.

שכחה זו מפליאה גם מצד אחר. כרכי סיפורים ׳רזים׳ מאת גולדין מצויים בספריות הציבוריות, ואין צורך לחטט באוספים מאובקים של עיתונים מצהיבים כגון ׳המליץ׳ או ׳הצפירה׳ ושאר כתבי־עת של סוף מאה הי״ט, כדי ׳לגלות׳ איזו רשימה ואיזה סיפור של סופר זה. אמנם, גם שם פרסם גולדין מקצת סיפורים ורשימות, שלא כונסו מעולם. אך רוב סיפוריו נדפסו בספרים לעצמם, כגון ׳שכול ואלמון׳, ׳קרח מכאן ומכאן׳ ו׳דימוֹן יהודי׳.

אמת, בשעת הדפסתם הראשונה עוררו סיפוריו הד קלוש, אך מהרה נשכחו כליל. ותמוה הדבר. שכן אם נשווה את סי­פוריו של גולדין לאלה של בני־דורו, ולו גם לסיפורי פייארבּרג, אשר כה מיעט לכתוב ונגדע בדמי ימיו. או לביכורי נסיונותיו של ברדיצ׳בסקי – לא נוכל לקבוע בביטחון, שהם נופלים בהרבה מן האחרונים, אשר עד היום מלמדים אותם בבתי־הספר ודנים בהם ארוכות בספרים על תולדות הספרות. והלא אף בן־אביגדור זכה – אולי בעיקר בשל פעילותו המו״לית הענפה והכרזותיו הפּרוֹגראמאטיות המגובשות מאוד על תפקידה ודרכה של הספרות – להדים ולמאמרי־ביקורת מרובים, ואפילו הוקדשה לו חוברת יובל כלאחד מגדולי הדור¹.

ואילו גולדין – בעל־בריתו של בן־אביגדור, שפרסם כמעט את כל יצירותיו בקבצים שהלה הוציא לאור – נדחק לתוך אחת הפינות הנידחות ביותר של קרית־ספר שלנו ובקושי זכה למניין דל של מאמרי הערכה וביקורת. במאמרים הכוללים על בני ׳המהלך החדש׳ תופס הוא דרך־כלל מספר מועט של שורות², וחלקו לא שפר גם באנציקלופדיות כלליות וספרות­יות למיניהן, בין בעברית ובין ביידיש (גם בה כתב ופרסם).

פליאה היא המחייבת בדיקה. נראה לי שגולדין, עם כל שהצטרף לחבורת ׳המהלך החדש׳ שבראשה עמד בן־אביגדור, ניצב בכל־זאת בצד הדרך. כתיבתו לא נשמעה במדויק להכר­זות הקולניות על הריאליזם ועל תפקידי הספרות והלשון, שהכריזו חבריו. גולדין היה קרוב להם בכמה תחומים, אך הוא גם נתייחד מהם. במידת־מה ממזג הוא תקופה שקדמה לו, והיא של ׳חיבת ציון׳, עם דרכה של התנועה החדשה וקצרת־הימים. מכל מקום, אין הוא משמש לעולם חלוץ של החבורה הלוחמת על דרכה. מזיגה זו שבו, ואולי גם מעין פסיחה על שתי הסעיפים, גרמה לכך, ש׳ציוריו׳ לא עוררו הדים של זעם ולעג מצד השמרנים ולא תרועות של שמחה מצד החדשנים. ברם, נטייה זו שלו העניקה גם יסוד חיובי מאוד ליצירתו: אחדות גמורה ואישית. שעה שאתה קורא בזה אחר זה את סיפוריו, שרטוטיו והרומאנים הקצרים שלו, מתגלה לפניך אישיות יוצרת, שהיא יותר מגובשת, חד־פעמים ובעלת מהות משלה, שאין כתיבתה פרי של הכרה ועיקרון כמו כתיבת כמה מחבריו. נעימתו הצנועה, לשונו וזיקתו אל העולם המעוצב שומרים על מעין ייחוד אישי, שעודנו מצפה לתיאורו השלם.

מעט ידוע לנו על חייו ועל פעלו של עזרא גולדין. מתוך רשימת־ההספד שנדפסה ב׳הצפירה׳ אחר מותו, ושנכתבה בידי מחבר אלמוני, שכנראה הכירוֹ אישית, נגולה פרשת חיים קצרים, האופייניים מאוד למסַפּרים ולמשכילים העבריים של הדור. גולדין נולד בעיר לוּנה שבפלך גרוֹדנה בשנת

1. נראה שנעוריו עמדו בסימן של דלות גדולה, הידועה לנו גם מחייהם ומסיפוריהם של מסַפּרים עבריים אחרים בני התקופה. נושא זה של עוני מלווה למעשה את עיקר יצירתו, הוא מתנגן גם בביכורי שירתו (שירי נוער) ונעשה במהרה אחד המוטיבים המרכזיים ברוב סיפוריו.

עוני זה גרם, שהנער יצא, לפי הנוהג המקובל בעיירות אירופה המזרחית, למסע של נדודים, שנמשך עד גיל שש־עשרה. נדודים אלה מישיבה לישיבה ומבית־מדרש לבית־מדרש משתקפים גם הם ביצירותיו. אף בכתב ההקדשה לידידו־מנוער עזריאל בן יוסף שפילפוגל, אשר גולדין מקדים לסיפורו המוקדם ׳שכול ואלמון', הוא מתלונן: "הימים הטובים ההם (של ישיבה ולימוד) עברו, סופת הזמן טלטלתני טלטלת גבר, ונתרחקנו איש מעל רעהו…״³. אלה היו ימים של מצוקה כלכלית ונפשית, של מלחמה על ׳ימי אכילה׳ ועל פרנסה כפשוטה, וכנראה – כנרמז באותה הקדשה – גם של ראשית התמשׂכלותו, שכן קרא יחד עם ידידו זה את ׳ספרי שקספיר, שילר, והיינה׳ ונתן את לבו לספרות העמים.

בתום תקופה זו עובר גולדין הצעיר לווארשה ומתחיל להת­גלות כמשורר וכסופר. ראשית יצירתו היתה בתחום השירה, והריהו מפרסם בשנת 1887 את ׳שירי הנוער׳ שלו. זהו אוסף מגוון מבחינת נושאיו ובו שירים מקוריים, וכן שירים מתור­גמים מרוסית או כתובים בהשראתם של שירים רוסיים. לכמה וכמה שירים מצרף גולדין הערה, כגון ׳בעקבות קולצוב׳, שהוא מביא גם ציטאטה שלו במקורה, ׳בעקבות ואסמסקי' ובעיקר ׳בעקבות פושקין׳⁴. אין שירים אלה מיוחדים במינם

ובטיבם, אלא דומים בלשונם המסולסלת ובמוֹטיביקה שלהם לשירי ׳חיבת ציון׳ מסוגם. אופיינית להם מידת הרגשנות והנטייה להסביר ולנמק לעתים עד להוגיע. ברם, בתקופה הסמוכה לזאת חיבר גולדין גם את ראשוני סיפוריו ומספּר לא־מבוטל של פיליטונים, שחלקם ראו אור ב׳הצפירה׳, ב׳המליץ׳ ושאר כתבי־עת ידועים של התקופה כגון ׳כנסת גדולה׳, ׳לוח אחיאסף׳ ואחרים. אכן, גם סיפורו הגדול הראשון, ׳שכול ואלמון׳, נדפס לראשונה בהמשכים ב׳הצפירה׳ בשנת 1892, ורק כעבור שנה בערך ראה אור בצורת ספר (וראה להלן).

בשנת 1893 השתקע גולדין בלוֹדז, ובה ישב עם משפחתו עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. זוהי תקופת יצירתו הפוריה ביותר. כמעט בזה אחר זה הוא מפרסם את סיפוריו הגדולים והקטנים, ואף הרבה רשימות־עראי, וכן הוא מדפיס מאמרי־ביקורת וסיפורים בכתבי־עת שביידיש, בעיקר בעיתונים המ­קומיים של לוֹדז. בתקופה זו, שעיקר חילו עשה בה בפּרוֹזה, אין גולדין מתנזר גם מן השירה ופעם בפעם הוא מפרסם שירים בודדים בכתבי־עת שונים. אך גם בסיפוריו ניכרת נטייתו השירית, הן בתיאורי־הטבע הפיוטיים שלו, והן בשירים המ­שובצים בתוך הטכּסט הסיפורי. אפשר שקצתם של שירים אלה אינם אלא תרגומים משירי־עם רוסיים או פּוֹלניים, כפי שרומז גולדין בעצמו פה ופה, ואפשר שקצתם הם גם פרי־עטו שלו. עובדה מעניינת היא, ש׳שיר הזמיר׳ המופיע בעברית בסיפור קדום, הוא ׳אם ובת׳ (שם, עמ׳ 4), חוזר לשמש את סיפורו המאוחר ׳דימון יהודי׳ – כשהוא מודפס במקורו הרוסי־האוקראיני⁵. ושמא הדבר מלמד, שהשירים העבריים המשו­בצים ביצירה מאוחרת זו הם שיריו של גולדין עצמו? (ור׳ ׳דימון יהודי׳, עמ׳ 29–31).

בתקופה זו נתפנה גולדין גם לעריכה והוציא בשנת 1896 את קובץ ׳הזמן׳ בווארשה, שבו פרסמו את יצירותיהם מיטב סופרי התקופה, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, קלוזנר ואחרים. קובץ יחיד זה סיפק כנראה את כל צורכו של גולדין בפעילות ממין זה.

בשנת 1900 נדפס הסיפור ׳דימון יהודי׳ – והוא לפי מיטב ידיעתי סיפורו האחרון של המספר־המשורר. מעתה מתמכר הוא למסחר ומצליח ועולה למעמד של תעשיין־אריגים העושה חיִל רב. אך כפי שמעידה אותה רשימה ביוגראפית דלה, אין גולדין מדיר עצמו גם עתה מעולמה של ספרות. הוא נשאר מעורב בחוגי סופרים ומשוררים, מעודדם ומסייעם ומעריך את הישגיהם.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה נהפך עליו שוב הגלגל. גולדין איבד את כל רכושו, בברחו כפליט מעירו שעה קלה לפני פלישת הגרמנים לתוכה. הוא ביקש להצטרף אל בני־משפחתו שבריגה. ואמנם הצליח להגיע לשם אחרי ימי מצוקה וטלטולים, שהרעישו את לבו. עתה הוא חולם על שיבה אל הכתיבה על־מנת לעצב את חוויות־המלחמה המזעזעות. אך בעצם השעה שהעלה מה שעבר עליו אחזו השבץ, והוא נפטר בשנת 1915 עני וחסר כול, כמו שהחל את חייו.

 

[ב]    🔗

יצירתו של עזרא גוֹלדין נעה רובה ככולה בין שני קטבים. הקוטב האחד הוא עולמם הישן, המסורתי והשמרני של יהודי העיירה; והקוטב השני הוא אותו עולם שמחוץ לעיירה, שדור ביאליק ביקש לסמנו לפעמים במיטאפוֹרה המשכילית של האור, המסמלת תרבות־עולם, דעת, יופי, אהבה וטבע.

כפי שהוזכר למעלה, קלט גולדין בנעוריו את התרבות הרוסית, הפולנית, וכנראה גם הגרמנית, ואין צריך לומר את ספרות־ההשכלה העברית. על אהבות־נשים של הסופר אין לנו כל ידיעות, אך נושא האהבה תופס מקום נרחב וחשוב בכלל יצירתו. יש שאהבה זו היא המפתח לעולם הדעת וההשכלה – כמו ב׳קרח מכאן ומכאן׳, כאשר הגשורי מתמשׂכל על מנת לזכות בחסדיה של הנערה האהובה עליו. ויש שההשכלה והתרבות הם מסימני־ההיכר של האדם החדש והיפה, והם משווים לו את הקסם המעורר את האהבה. בן העניים מאתמול, שזכה ללמוד באחת האוניברסיטאות, חוזר לעיירה, ושם הוא מעורר את אהבת הנערה העשירה והמיוחסת, בת המקום. עתים הוא מנצל את תמימותה של הנערה ועוזבה לאנחות כמו ב׳בת חסיד׳, ועתים בנה של שואבת־המים העלובה מתגלה ככוכב־שביט נוצץ בשמי העיירה, אוהב וגם נאהב. והלנה, בתם של האם המשכילה והאומללה והאב העשיר וצר־המוחין, יוצאת אחריו לארץ אש­כנז. (׳אם ובת׳).

מן הדין להדגיש, כי גולדין עמד על סבכיה של האהבה וצרכיה העמוקים. בת העניים הנפגשת עם באנקאי אלמן מוצאת בו לכאורה את מוּשׂא געגועיה הרומאנטיים, אבל משהלה מס­תגר בחדר־עבודתו ושוקע בחשבונותיו – יוצאת היא לרעות בשדות אחרים ו׳מפזרת דרכיה׳, כלשונו המליצית־מעט של המספר. אולם רגש החרטה תופסה בחזקה, והנה היא שבה אל בעלה הטוב והמשעמם ואל בתה החורגת בכוונה הטובה לתקן את המעווּת הכפול.

יש מי שראה בגולדין את משורר ה׳חדר׳ והעיירה, המביט בגעגועים אל העולם החרב שהניח מאחוריו. יחסו למסורת, להווי העיירה, הוא כביכול תמים ושלם; גולדין נמנע מלקטרג עליהם ולמצוא בהם פסול. ואמנם, נכון הדבר במקצת: זיקתו של המספר שוב אינה זיקה של קטרוג גלוי, כגון זה של יל״ג והמשכילים לפניו, או של מנדלי בזמנו, או של ביאליק, ברגר וחבריהם אחריו. לעתים מעמיד הוא ביצירתו דמות נאצלת, עדינה ורבת־הבנה של המלמד והרב. מוריו של הנער יוסף ב׳למקום תורה׳ ושל הגשורי ב׳קרח מכאן ומכאן׳ הם בעלי רגש אנושי וחם. הם נמנעים רובם מלנזוף בתלמידיהם השוב­בים, ומביטים לעתים רק בצער על שעשועיהם העליזים של בני־הנעורים, שקשה עליהם עולה של תורה, המבקשת לגזול מהם את ילדותם. ואף הרב הקפדן והמחמיר במקצת שב׳קרח מכאן ומכאן׳ – מתגלה כבעל השראה רוחנית, עד שהוא מסוגל להשפיע השפעה עמוקה וחיובית על נעמי, בת־אחותו המתבוללת, והוא מצליח לחבב עליה את עולמה של היהדות ושל העיירה.

ברם, זהו רק צד אחד של המטבע. אמנם, גולדין אוהב את הווי העיירה על גילויי־תרבותה ועל מנהגיה הפשוטים. הוא מרבה לצייר את החג היהודי בכל יופיו, קדושתו ואווירתו הרוחנית. כך מתאר הוא את חג החנוכה ואת השבת ב׳דימון יהודי׳, אולם הוא יודע גם יודע, שהיהודי, שהוא מלך ביום השבת, ישוב להיות כלב של כל ימי השבוע (בעקבות שירו הידוע של ה. היינה, שגם מנדלי ממחיזו בסיפורו ׳בעמק הבכא׳). גולדין מבקש לפאר ולרומם את כל הטוב והיפה שבעולם זה העתיד להתפורר, אך אין הוא עוצם את עיניו מלראות את חולשותיו ופגמיו של עולם זה. בתיאורי־רקע רבים שׂם הוא לצחוק את יושבי בית־המדרש. הם מתגלים לעתים כגסי־רוח, כקשוחים ואטוּמים. לימודם אינו מעניק לחייהם משמעות רוח­נית כלשהי. הממית עצמו באוהלה של תורה מתנכר לסבלו של הזולת ולמי שאינו דומה לו. חבריו של יוסף ב׳למקום תורה׳, עינם צרה בפירורים שהוא מקבל מסעודתם השמנה. וגם חבריו של הגשורי ב׳קרח מכאן ומכאן׳ ניכרים בקטנוּניותם וברוֹע־לבם. מפקירים הם את משפחותיהם לחסדי הבורא ולמצוקתם הכלכלית. גולדין גם מתאר את העם הבז לכל עבודה קשה ויוצרת, הדוחה את לימודי־החול כעבודה זרה והמתאטם בפני הרוחות החדשות המנשבות בחוץ ומבקשות לחדור פנימה. אין זה מקרה, שגולדין מקדים שורות חריפות וחד־משמעיות מאוד משירו של יל״ג ׳שני יוסף בני שמעון׳ לסיפורו ׳למקום תורה׳. סימן הוא, שאינו רחוק כל־כך מראייתו המקטרגת של ׳המשכיל האחרון׳.

בייחוד ניכרת עמדתו הביקורתית בסיפורו הגדול ׳הדימון היהודי׳. דמותו של אריה השד משמשת כאן, מצד אחד כתב־האשמה כבד על חיי העיירה: יחסם האכזרי של יהודים מתחס­דים לכופר מדומה זה מציגם בכל צביעותם וכיעורם. שכן אריה הוא היחיד בקהל זה המתרגם את תורת־היהדות האמיתית (בעיני הסופר) למעשים טובים של יום־יום. הוא ולא אחר זועק על העוול שאין לו כפרה, הנעשה לתינוק שטבע בבריכה שבטבור העיירה; הוא המשיב בבית־המרחץ את רוחו המתעלפת של הנער – המספר־העד של הסיפור – אל גופו, והוא האוסף מעות של חנוכה לא לעצמו, אלא לנזקקים שבעיירה. אך מצד שני, דמות זו משמשת גם אמצעי ישיר בידי היוצר לפתח את השקפתו ההומאנית־סוציאלית המבוססת על תורת־היהדות. אריה מטיף לנערים המוכנים לשמעוֹ שייצאו מן הע­יירה ללמוד לימודים חיצוניים, כדי שיוכלו לשוב אליה כשהם מצוידים בידיעות הדרושות לחיים יהודיים ואנושיים שלמים. כאדם, שחייו ואהבתו נהרסו מחמת הדעות הקדומות ואמונות־ההבל, יודע הוא להעריך נכונה את עושרו הרוחני של עולם־החוץ, ולכן הוא גורס מזיגה מאוזנת וחיובית של שני העולמות המקוטבים. אמנם, רגש־המוסר החדש מתלבש אצלו בלבוש יהודי מסורתי, עם זה הוא מעורר אותו להתקומם על תופעות שליליות, השוררות במציאותה של העיירה והמעוותות את דמותה.

כיוצא בזה, יש גם בסיפור ׳אם ובת׳ ביקורת סמויה על מנהגי העיירה ודרכי חייה. הנערה חנה, המתבוללת והשקועה בעולמות היפים של ספרות ושל טבע, מתייסרת במצוקת יומ­יום, שכפה עליה אביה משהשיאה למרדכי איש־הממון. אך בחנכה את בתה לפי דרכה שלה, בהנחילה לה את עולם השירה והמוסיקה, עולה בידה לחסן אותה לקראת המאבק הצפוי לה, הדומה לזה של עצמה. בבוא השעה מגלה הבת את הכוח הד­רוש להתקומם על גזירת הגורל, שאמה נכנעה לה מתוך חולשה.

נמצא, גולדין אינו מסכים עוד לכל התופעות שבעולם הי­הודי, כפי שראה אותן בחייו שלו. הריהו נמנע מלקטרג, אך תיאור לימודם הבטלני של פרושים ותופשי־תורה, גם אם יש יופי ומוסר בחייהם, אינו יכול עוד להיתפס כתיאור חיובי. לימוד שאינו מיתרגם לתחום־המעשה – טוען אריה השד – בטלני הוא וחסר־ערך. נעמי נמשכת על־ידי דודה הרב אל קסמיה של תרבות ישראל שהתנכרה לה קודם, אבל כשהיא רואה את ההתפרצות ההמונית של בני העיירה, ובראשם הפרושם נגד הגשורי, על שהעז לבוא בקשרים עם מיכאל האפי­קורס המנודה, הריהי חוזרת בה ודנה ברותחין את העיירה כולה ואת מנהגיה הנפסדים.

ברם מי שמתנכר לעולם זה ומניחו אחריו מתוך יוהרה וזל­זול, מי שמבקש להטמיע עצמו בהווי העמים הזרים ובתרבותם, מעורר את התנגדותו החד־משמעית של הסופר. בּוריס, בנו של ׳מיכאל האפיקורס׳ ואוהבה של נעמי ב׳קרח מכאן ומכאן' זל­זולו ביהדות וביהודים נוחל תגובה שלילית נמרצת הן מצד אביו (שבעצמו נודה על־ידי העיירה) והן מצד המחבר העומד מאחורי היצירה. ואילו מיכאל גופו, כמוהו כאריה השד ב׳דימון יהודי׳, הוא בעל ריחיים, העובד עבודה יוצרת ומועילה לבר­יות. הריהו מצרף עבודת־כפיים עם אורח־חיים יהודי נאור, כדרך שהוא מצרף את תרבות־העמים עם תרבות־ישראל. אך שניהם שרויים כל אחד בתחומו המבודד מחוץ למחנה. פתרון המזיגה הוא פתרון רוחני ועקרוני, אך לא פתרון של ממש. נידוּיַם מעמידם במצב של בדידות אנושית, המונעת אותם מלפעול ולהשפיע בכיון הנראה להם כחיובי. גולדין רומז אפוא, אולי אף שלא־מדעת, לבעיינות העמוקה והמורכבת שבה שרוי העם מבחינה היסטורית, בעיינות אשר רק סופרי הדור הבא יעצבוה עיצוב מלא ומעמיק יותר, שעה שיעמידו במרכזה של היצירה הסיפורית את דמות התלוש, האדם היודע שאין כל פתרון.

ברם גולדין עדיין לא הגיע לידי כך. הוא נמנע מלהטיף בגלוי להשקפות ודעות, ואף נרתע מלגלם דמותו של אדם החש בתהום, שלפניה הוא ניצב. הגשורי, גיבורו של ׳קרח מכאן ומכאן׳, קרוב מאוד לעולמו של היחיד העברי התלוש, אך תאוות־הבצע שלו המצטרפת במוזר לקווי־אופיו החיוביים, מביאה אותו לידי כניעה לשידוך של ממון והתחברות עם נערה מכוערת, שאין הוא נמשך אליה. גם כשלונו בתחום הלימוד והעלייה למעמד של רבנות וגם אכזבתו בפרשת אהבתו לנעמי, אין בהם כדי להביאו לכלל יאוש. דווקא עתה הוא מקבל את הפתרון החומרי, המבטיח לו לפחות חופש־פעולה כלכלי. התמוטטותו של פתרון זה עם התמוטטות מעמדו של חותנו, אמנם מציגה את פתרונו באור אירוני, אך אינה דוחפת אותו אל עברי פי פחת. הריהו שב למקורו ולמקור אביו ומשמש מלמד דרדקי. תפקידו חסר־תקווה, אך מאפשר לו לחיות ולפרנס את עצמו ואת משפחתו.

מקום נכבד מאוד ביצירת גולדין תופס נושא המצוקה הכל­כלית. הדלות אינה רק אישית ומקרית, אלא היא מלווה את האדם היהודי, באשר הוא נמצא ובאשר הוא פונה. גיבורו של ׳למקום תורה׳, הנער יוסף, יוצא למרחקים על־מנת להמית עצמו על לימוד התורה, והמתה זו שוב אינה בגדר מליצה בלבד. סופו המר אינו אלא תוצאה ממצב הדלות החומרית של הוריו, שאין בידם לציידו כראוי. אכן, לא מקרה הוא, שגולדין חוזר בשירו בהדגשה על אמירתו הפסימית של המ­שורר קוֹלצוב: ׳קשה לחיות בבית בתוך הדלות׳. הגשורי של ׳קרח מכאן ומכאן׳ נושא בלבו את זכרונות ילדותו, בה שלטה אימת הדלות, ואולי זכרונות אלה הם שהצמיחו בו את תאוות הממון, הניכרת בו מראשית דרכו: הריהו מאמין, כי רק הממון יצילנו מגורל אביו, אשר חסכונותיו המעטים אבדו משום מעשה רע, שאיש לא היה אשם בו.

גם דוֹרוֹתיאה ב׳חרטה׳ מתקשרת עם הבאנקאי האלמן משום עקת הדלות, המבודדת אותה משאר הבריות. מסַפּרו של 'דימון יהודי׳ מוסר לעצמו דין־וחשבון על קיומם הדל והעצוב של יהודי העיירה לנוכח דמות הפונדקאי העלוב, יודקה ׳בעל הקיבה הריקה׳ (דימון יהודי, עמ׳ 98). גם פעילותו של אריה השד המרבה לסייע לנצרכים, יש בה משום הבלטה של המ­צוקה הכלכלית העושה שמות בחיי העיירה היהודית. עובדה מעניינת היא, שגולדין תולה גם את דבר דלותה הרוחנית של הספרות העברית ומיעוט גאוניה במצב הכלכלי הירוד של סופרי ישראל. רעיון זה מפתח גולדין ברשימה בשם: ׳אני ישן ולבי ער׳, שנדפסה ב׳המליץ׳ 1896, גל׳ 10, עמ׳ 30.

רבים ביקרו וגינו את גולדין על הסנטימנטאליות היתירה האופיינית לסיפוריו. אף בן־אביגדור, בהרצאתו המסכמת את פעילותו כסופר וכמו״ל⁶, מכנה את גולדין בשם רומאנטיקן. ואכן, בניגוד לחבריו האחרים לחבורה ניכרת אצל גולדין נטייה לרגשנות יתירה, השמורה לו לעתים לרעה. הפלגתו בתיאורי רגשות תוך הגזמה כלשהי נראית לנו היום לא תמיד במקומה. בייחוד בולטת לעין נטייה זו בראשית יצירתו, והיא מתמתנת במידת־מה סמוך לסופה. מן הדין להשוות את סיפורו ׳שכול ואלמון׳ ל׳דימון יהודי׳, כדי לעמוד על ההבדל הגדול החל גם בתחום זה.

בשני הסיפורים ניצבת לפני הקורא דמות מוזרה, מנודה על־ידי סביבתה, רבת ייסורים ותלאות. ברם הקברן הזקן בסיפור הראשון – דמותו התמהונית אינה מנומקת כראוי. אין להבין, כיצד נהפך מי שהיה קצין מצליח בצבא הצאר למפלצת מעוררת־אימה בעיני אשתו הצעירה, המבקשת להיפרד ממנו בכל מחיר, באשר ׳ביתו הפך לקבר ללבה׳ (שם, עמ׳ 31). קישורי־העלילה של גולדין בסיפור זה נראים מאונסים, והמקריות הסמלית המפגישה את הגיבור בעל משלח־היד המאקאבּרי עם בתו המתה שיצאה לבקשו – מעידה על השפעתם של סיפורי־חרדה מן הסוג הנמוך למדי. ואילו אריה, הדימון היהודי, מצויר לדעתי ביתר העמקה ועקביות. הלה הקריב בעבר את אהבתו ואת אושרו, שעה שבדה את סיפור־הכזבים הדמיוני כדי לש­מור על שמה הטוב של הנערה האהובה שעמה נפגש ביער. אך זו בוגדת בו, באשר גם היא מאמינה להבלים המתרקמים סביבו. משמע, שעצם אופיה הפשוט והחומרני מעמיד בספק את ערכו של הקורבן הכבד ושל האהבה שהולידה אותו. גם מתח היח­סים שבינו לבין אביו שואף־הבצע, המנצל את מעמדו בקהילה, מנמק את התנגדותו לכל עוול סוציאלי. אגב כך מתגוונת ומת­עמקת הדמות התמהונית, עד שהיא נאמנת עלינו יותר.

עם זאת ניכרת בסיפורי גולדין כולם נטייה אל האכּסוטי והמוזר שבתוך המציאות. אין גולדין מתפתה לחפש אחר האבסולוטי בתחומי הדמיון והאגדה, אלא הוא מבקשו ואף מוצאו בתוך מעגלי־החיים האקטואליים של העיירה, בחינת תופעת־גבול אפשרית, אם כי נדירה. הריהו נוטה לעצב מעין שד מדו­מה, יציר יהודי העיירה התוהים על דמות התמהוני והמנודה הדר במחיצתם. דווקא דמות זו קוסמת לעט הסופר. אכן, בעוד אשר דמות הקברן ב׳שכול ואלמון׳ מעוררת תמיהה וזוועה בלב בני סביבתה, הריהי גורמת לרגשי רחמים וגם סקרנות אצל המספּר הבדוי, המבקש להתחקות על פרשת־חייה הנעלמת. וגם בסיפור ׳למקום תורה׳ מתבלט אולי כטיפוס מרשים ועם זה גרוטסקי־מעט הכמונאי, בחינת גולם מגושם אך טוב־לב ובעל־נפש, הנושא בחוּבו את זכר הילד החסיד גם לאחר מותו. אף ב׳קרח מכאן ומכאן׳ נתפס סבו של הגשורי כמין שד מוזר ומעורר פלצות אצל נערי החדר. ואמנם זקֵן זה מתואר מבחינה חיצונית כדמות־בלהות מוזרה, אך כמו בסיפורים האחרים מב­קש הסופר למתֵּן שדיות מדומה זו על־ידי הנמקה פסיכוֹלוֹגית וביוֹגראפית: עברו כחטפן וההוֹוה שלו כבעל־תשובה מתחטא, המתמסר בשארית כוחו לפרנסתו ולחינוכו של נכדו, מעמידים גם טיפוס זה שבע־הימים ושבע־היסורים כאנושי הרבה יותר מן הסביבה המוסיפה לרדוף אותו.

לגיבוש חריף ובעל משמעות מגיעה נטייה זו אצל גולדין ב׳דימון יהודי׳. הסופר מציג את הדימון שלו בעימוּת חריף עם דימוֹנים אחרים, שאיכלסו בהמוניהם את הספרות הרומאנטית, עד שנתגלגלו לידי לרמוֹנטוֹב ודוֹסטוֹייבסקי, שבלי ספק השפיעו במישרין על הסופר היהודי, ברם, גולדין חוזר ומדגיש: הדימון היהודי אינו דומה לדימון ׳שלהם׳; שוֹנה ואחר הוא במהותו. אין זה עוד גלגול והמשך של המסית והשטן הגדול; אין זה מי שממיט אסון על מי שנתפתתה לאהבתו; אין זה רשע מרושע, השמח לאידם של קרבנותיו; הוא רק דומה דמיון חיצוני לשד, בלא שיממש במשהו את אופיו האמיתי של זה. זהו שד יהודי, כלומר שד מדומה בלבד, העושה את מעשיו הטובים בצנעה והמורד כרוֹבּין־הוּד במוסכמות של החברה היהודית המעוותת.

כבר הפתיחה לסיפור מבליטה את הניגוד הזה. במקום השד המדקלם את נאומיו על בימת התיאטרון, כלומר שד של העולם הבדוי והדמיוני לפי עצם מהותו, ניצבת כאן כביכול דמות השרויה במציאות עצמה. לעומת מין ׳רוברט השטן׳ של האוֹפירה, המטיל אימה וריגוש בקהל צופיו, עומד לפנינו זקן בלה ומסכן, המרעיף ניגוני תוגה מרגשים את הלב בהיחבאו בבית־המדרש. משמעו של דבר: גולדין כאילו מביית את היסוד השדי, הוא נוטל את עוקצו ומעניק לו משמעות הפוכה. המחבר שופט למעשה את אלה המדביקים על אריה את התווית: שד. שכן יודע הוא, כי תהומותיו של האיש ומראהו המהלך־אימים – מקור אחר ועמוק יותר להם. גולדין מבליט דבר זה גם בדרך אחרת: המלמד, המצויר בסיפור זה כאותם יצורים מרושעים, ממורמרים ומתאכזרים, שהספרות העברית של הדור מרבה לתארם, מכנה גם את תלמידיו השובבים בשם ׳שדים׳. עובדה זו מרשימה ומחרידה ביותר את הנער המספר את הסיפור, עד שהוא נוטה למסקנה הנועזת, כי ייתכן שאין תוקף לכינוי זה, גם כשהוא מוסב על אותו זקן אומלל שמראהו מהלך אימים.

ברם, אף אם נכון הדבר שגולדין ממתֵּן ביצירתו את היסוד השדי, עד שמבקשי שדים בספרותנו יימצאו מאוכזבים במקצת, מכל־מקום נטייתו ליסודות גותיים אינה מוטלת בספק. גולדין נמשך בכל לבו אל המחריד במקצת ואל כל תופעה יוצאת־דופן. הוא נוטה להבליט את המוזר, התמהוני ואף הפראי המצוי אי־בזה בתוך המציאות, עד שבדרך עיצובו הוא חורג לעתים מת­חומי הריאליזם.

גם בבחינות אחרות מתגלה גולדין כפוסח על שתי הסעיפים בין הצטרפות חד־משמעית לתנועת הריאליזם המגמתי מסוגו של בן־אביגדור לבין עיצוב רוֹמאנטי־רגשני למדי של המצי­אות. ואם בתחומי התימאטיקה נתברר לנו, כי עיקר כתיבתו מתרכזת במה שכינתה חבורתו ׳ממראות החיים׳ – אף שהוא מצרף לאלה גם את התמהוני והמוזר – הרי גם בתחומי העיצוב הספרותי והלשוני ניכר אצלו מעמד־ביניים וחוסר־הכרעה.

נכונה במקצת טענתו של ברנר במאמרו המסכם (ר׳ רשימה ביבליוגראפית), כי אצל גולדין מתגבשת סוף־סוף דמות ספרו­תית של ממש. שוב אין לפנינו רק נציג של רעיון, או של ערך מופשט, כמו אצל בעלי ׳המהלך הישן׳, ולא דמות טיפּוֹלוגית המייצגת את הרחוב היהודי בלבד. גולדין חותר בגלוי לגילומו של יחיד חד־פעמי. ברם גיבור זה, שהגיע אולי למימוש הגבוה ביותר בדמות הגשורי שב׳קרח מכאן ומכאן׳, עדיין הוא אדם החסר מליאות אנושית גבוהה ומורכבת יותר. בהגשורי נפגשות תכונות האוֹפייניות לבני סוגו ה׳פרושים׳, כגון התמדה, הסתגפות, הוּמוֹר ואף אמבּיציה, עם נטייה ניגודית המוסיפה לו עומק כלשהו, והיא תאוות־הבצע שלו: שעה שהוא מונה בין לי­מוד ללימוד את מעותיו, נוצר איזה מתח דמותי, הרומז לתפיסה אישית וחד־פעמית של נפש האדם. הימנעותו של גולדין מהטפה פּוּבליציסטית ומגיבוש סאטירי מובהק, במיוחד לגבי הד­מויות העיקריות שלו, מאפשרת לו לגלם גם את הטיפוס היהודי השכיח של כלי־קודש, כגון מלמדים, רבנים וחזנים, בצורה שהיא קצת רחבה ו׳עגולה׳ יותר מן המקובל לפניו. רבו של הגשורי הוא גם קפדן וגם אנושי, ושאר־רוחו עושה רושם על כל הבאים עמו במגע. המלמדים גם הם רובם בני־אדם, שאינם מוגדרים על־ידי מקצועם בלבד, עם כל זה אישיותם עדיין עמומה וחיוורת למדי, ואינה מגיעה לגילום גמור ומורכב. אכן, ניתן לומר שרוב הדמויות בתקופה ספרותית זו עדיין חסרים אותה אינדיבידוּאציה מלאה, שזכו לה למן ברשדסקי וברדיצ׳בסקי.

הפּסיכוֹלוֹגיזאציה של גולדין, בייחוד לגבי גיבוריו הראשיים, מתרחבת ומתעמקת במקצת מעבר לגלופות המקובלות לפניו. דוֹרוֹתיאה, הגיבורה של השרטוט ׳חרטה׳, בגידתה מתנמקת הנמקה מלאה למדי, כשם שמוסברת גם אהבתה וזיקתה המור­כבת למדי אל בתה החורגת. גם חיי־הפרישות ואהבת־הממון של הגשורי ב׳קרח מכאן ומכאן׳ מוסברים על־ידי זכרונות

הנעורים שלו, שכן בית המריבה והעוני שנתגדל בו הוא שהצ­מיח בקרבו את מאוויי העושר והאמבּיציה.

בייחוד מצליח גולדין להעמיד בצורה חדה את שתי דמויות הנשים בסיפורו ׳אם ובת׳. מצד אחד הריהו מבליט את קרבתן הרוחנית והנפשית של שתי הנשים, קרבה המתבטאת בעיקר באהבתן את הספרות ואת המוסיקה, אך מצד שני אינו מעלים גם את השוני החוצץ ביניהן והמדהים את האם, שעה שהיא מבחינה בו. בתה, חוששת האם, הריהי גם בתו של האב השאפ­תני וצר־האופקים. ואמנם, הנערה היא חומרנית ומעשית עד מאוד, אבל דווקא מעשיותה וגישתה הריאליסטית לחיים (ואגב־כך גם לספרות!) הן שמעוררות בה את כוח ההתנגדות לאורח־חייו של האב. כוח זה מביאה לידי מרידה כנגד גזירת השידוך; אין היא נכנעת לה כמו שנכנעה לה לפנים אמה יפת־הנפש. דווקא בסיפור זה, המפגיש את שני קוטבי עולמו של גולדין – אהבה וחיים מודרניים מכאן ועולם העיירה המסורתית והשמר­נית מכאן – מוצבת דמות בעלת ייחוד אישי מלא כמעט.

מקום נכבד מאוד תופס בסיפוריו של גולדין הדו־שיח, הממלא תפקידים מגוונים. גם כאן ניכרת ההתמודדות הכבדה בין דב­ּרנות מוֹנוֹלוֹגית וממושכת מאוד מצד כמה גיבורים, הנוטים לכך, לבין עיצוב סיפורי דראמאטי ישיר. יש שהשיחה משמשת כלי לסופר להביע באמצעותה איזה רעיון והגיבור ממלא רק תפקיד של מעין מקהלה. כאלה הן למשל השיחות הארכניות, המתנהלות ב׳קרח מכאן ומכאן׳, בין מיכאל האפיקורס לבין נעמי ולבין בנו, כאשר הוא מטיף למין סינתיזה יהדותית־אנושית. שיחות מסוג זה נוטות לחרוג מן המסגרת הסיפורית, אך בדרך־כלל אין בכוחן לאפיין ביתר ייחוד אישי את הגיבור המדבר, באשר הן נסבות על האידיאולוגיה הכללית והמופשטת, ובאשר ניסוחן נוטה לעתים גם למליציות יתירה. ואילו בשיחות קצרות, שיחות־רקע בלתי־יומרניות, שבהן משתתפים לעתים בטלני בית־המדרש, מגיע גולדין לגיבוש ישיר וריאלי מאוד של דיבור המאפיין את בעליו. מתוך שיחות אלו מצטייר ציור־הווי חיוני נרחב, שאינו חסר גם עוקצו של הוּמוֹר הנוטה לסאטירה. גם דיאלוגים דראמאטיים קצרים, שבהם דיבור רודף דיבור, והוא קצר, קולע וישיר – שייכים לסוג זה, והם שכיחים בייחוד בסיפורים המאוחרים, כגון ׳קרח מכאן ומכאן׳, ׳אם ובת׳, ׳דימון יהודי׳.

גם בחטיבה אחרת ניכרת התפתחות בולטת מאוד. כוונתי ל׳תמונה הסיפורית׳, ובעיקר לתמונת־הנוף השכיחה מאוד בסי­פורי גולדין. ניתן לומר, כי בסיפוריו הראשונים בייחוד התמונה ממלאה תפקיד ריטוֹרי ישיר וגלוי מאוד. פרטי הנוף המצויר הם דרך־כלל מעטים ועשויים גלופות שיגרתיות, כגון כוכבים, ציפורים ושאר ׳אביזרים' רומאנטיים, הנשארים כאן בסתמיותם הכללית וחסרת־הפירוט. תמונות אלה ממלאות כאן על־פי־רוב תפקיד אליגוֹרי ישיר לגבי הגיבור השרוי בתוך אותו הנוף. שעה שרוחו זעפה, חייב גם בחוץ פרט זה או זה שבנוף להביע זעף ו׳חרדת אלוהים׳, ושעה שלבו שלו עמו, שרוי גם הנוף בשלווה. כך מלווה הנוף את האדם במהלך רגשותיו בצורה פשטנית וחד־משמעית, כגון בדוגמה זו שב׳שכול ואלמון׳:

שירת הציפור בראש אמיר צלצלה בקול על פני הכיכר ולבי חש

געגועים עזים לשמע השירה; יש אשר דימיתי לשמוע בכיית

נפש עגומה, ויש אשר לבי אמר לי, כי הציפור תתפלל לפני

הקב״ה..

(שכול ואלמון, עמ׳ 18)

שירת הציפור אינה אלא אמצעי פשטני מאוד לבטא את יחסו של המספר אל הגיבור הקברן – ולצורך זה הוא אף מאנישה.

אולם לאחר זמן מתרחבת ומתפרטת התמונה הסיפורית. הד­מות, שגולדין מעמיד בסיפורו רואה גם את הטבע בין מושאי עולמה המפעילים אותה, והיא חווה טבע זה חוויה אישית ורגישה. נופי־הטבע עומדים כנגד עולמה המצומצם והסגור של העיירה ושל הלימוד בבית־המדרש, ושעה שנוף נקלט בלב – הריהו מתגוון ומתרחב, ואף מרחיב את משמעויותיו הן הריאליוֹת הן הפיוטיות. תיאור־הנוף הבא, ידגים התפתחות חיובית זו:

גלי ה׳נימן׳ הומים, ואנחנו עוברים על פני כר רענן, שם תחת אחד השיחים יחלל בחלילוֹ

נער כפרי שיר נוגה, על ידו תרעה פרה כחושה, הנה היא מבטת אחרי האוניה השטה

בהמולה, אוזניה ניצבו, גם גירה לא תעל… שם על שפת הנהר עומדת אשה כפופה

בינות לאבני־הכובסים עד ברכיה במים וחובטת את בגדי הבד אחרי הכבסים, והד יינשא

על פני המים… הנה אנחנו עוברים על פני בית נמוך העומד על ראש גבעה רמה,

אור השמש השוקע מצהיב שמשות החלון הקטן אשר מול פני הנהר, על כרכוב

החלון מלמעלה, תחת גג התבן, עומדת יונה לבנה כשלג… עמדי, אוניה! אל־נא

תעברי מעל פני בית־מקדש מעט זה, נוה שאנן ומשכן הדממה…"

(דימון יהודי, עם׳ 72)

גם פה משמש התיאור לעיצוב עולמו הפנימי של הגיבור המס­תכל בו, הקולטו והופכו לחוויה רגשית אישית. אך עובדה זו אינה מבטלת את קיומו העצמי המפורט והמגוון של עולם נקלט זה.

את רוב גיבוריו שותל גולדין בתוך מציאות חיי ליטא. הוא מתאר בנאמנות רבה ככל האפשר את החברה, שבה פועלים גיבוריו, על מקומה וזמנה. לפיכך הוא מציין מקומות שצליל שמותיהם רוסי וליטאי מובהק. הריהו מזכיר את הנהר נימאן, את וארשה ואת ׳הגן הסאכסי׳ שלה, וכן הרבה מקומות אחרים.

אך דווקא בשל שמירה זו על פרטים חוץ־ספרותיים, שעל־ידיהם הוא מבקש לאמן את סיפוריו, מפתיעה העובדה הפועלת בכיוון ניגודי, שהוא גם עושה שימוש בשמות מקראיים בדויים, כגון גשור, לכיש, ארפד, זאב, ענתות (ב׳קרח מכאן ומכאן׳), יבוק, גשור, ולענה (ב׳שכול ואלמון׳), אלון, לוד ואחרים (ב׳דימון יהודי׳), מקומות שלשווא נבקש למצאם על מפה כלשהי. שוב ניכרת המזיגה המוזרה במקצת של הוויה ריאלית או פסיבדוֹ־ריאלית עם עולם בדוּי ורחוק, כפי שהעלו אותו המספּ­רים הקודמים לדורו של ׳המהלך החדש׳.

וכאן מן הראוי לציין, כי גולדין חוזר בסיפוריו לעתים אל מקומות, שהזכירם בסיפורים קודמים, בלא שיעלה מחדש גם את הגיבורים, שאיכלסו מקומות אלה. אין הוא נוהג אפוא כדרך שנהגו כמה מסופרי העולם, כגון באלזאק וזולה, ברוֹמאנים שלהם, שבהם חוזרים ומופיעים גיבורי עלילה קודמת בתפקיד משני. אך השיבה אל המקומות, הן הריאליים והן המקראיים, בסיפורי גולדין יוצרת מעין הווי ספק מציאותי, ספק בדוי, השרוי כאילו מעבר לסיפור היחידי. הקורא בסיפורים אלה חש כאילו הוא חוזר אל סביבה מוכרת וידועה מסיפור קודם – סביבה הקיימת קיום עצמאי מעבר למסגרת הצרה של היצירה היחידית. באורח זה חוזרת העיר ׳גשור׳ מ׳חרטה׳ אל ׳קרח מכאן ומכאן׳, העיר ׳זאב׳ מ׳קרח מכאן ומכאן׳ אל ׳דימון יהודי׳ והעיר ׳אלון׳ מופיעה גם ב׳דימון יהודי׳ גם ב׳אם ובת׳.

גם בתיאורים מצומצמים ניכרת חתירתו של גולדין לציור מוחשי מדויק למדי – עם כל שהוא שרוי לצדם של יסודות בלתי־ריאליסטיים שונים, כפי שתוארו למעלה. פרטים שונים הנטולים מן המציאות היום־יומית והחסרים כל כוונה סמלית שמעבר לעצמם, זוכים כאן להארה מדויקת להפליא, הרומזת לגישתה החדשה של ספרות־התקופה אל חיקוי המציאות.

שעה שגיבוריו של גולדין מדברים במקור בלשון שאינה עברית, מקפיד הוא לציין זאת, כגון ב׳למקום תורה׳, כאשר האב מתרגם לאשתו את מכתבו העברי של הבן ליידיש המובנת לה בלבד. ב׳קרח מכאן ומכאן׳ מתאר גולדין בפרוטרוט את הרגשתו של הגיבור הראשי, המנגב את פניו ביום השישי באלונטית יבשה, וזו מגרדת מעט את עורו העדין (שם, עמ׳ 14). ב׳דימון יהודי׳ מצוירת בדייקנות דרכו של החזן להגיש את האוכל לפיו:

ויאכל החזן במנוחה, בעצלתיים, כמעלה גרה, פרוסות קטנות,

וישליך ה׳טנוֹר׳ אל פיו אחת אחר אחת לביבות שלמות ולוהטות

ויגלגלן בפיו הסולד בהן ויטלטלן מהרה בלשונו ויבלען בשקידה…"

(דימון יהודי, עמ׳ 28)

וגם בסיפור ׳אם ובת׳ מצוירת בצורה מוחשית, ועם זה פיוטית, דרכה של קרן־אור הבוקעת בעד התריסים אל חדרה של האם (שם, עמ׳ 3), ובמקום אחר שם מתוארת תנועת האבק הדק בתוך אלומת האור (שם, עמ׳ 10).

עמדת־המעבר האופיינית לסיפורי גולדין, עמדת־מעבר בין שתי תקופות המנוגדות בראיית־העולם ובתפיסת־הספרות, ניכרת בייחוד בתחום הלשון. גולדין, מסתבר, חותר אל האמירה הישירה, הפשוטה והעניינית, היפה ל׳מראות החיים׳; אך אין הדבר עולה תמיד בידו, שכן המלה העברית המדויקת וההולמת מושג ריאלי או רגש אנושי כפשוטו עדיין אינה מוכנה ומזומנה לפניו. הריהו מתלבט, מחפש, לעתים נכשל ולעתים מתגבר, ויש שהוא אפילו נסוג אחורנית – אל דיבור הנטול לעתים מן המקרא ולעתים ממקורות מאוחרים כמשנה, וכתפילה. לשונות אלו מציעות עצמן כביכול בכל הזדמנות, בין מתאימה בין בלתי־מתאימה, וגולדין לעתים אינו יכול שלא להתפתות להן. כשהוא מבקש לבטא איזו הרגשה של זרות ודי­כּאון התוקפת אשה במצב מסוים, הריהו נזכר במליצה ׳גולה וסורה׳ לעתים נמשך הוא כמעט בעל־כורחו אל המלה האר­כאית יותר ומעדיפה על המלה הפשוטה והקרובה יותר. כך נוקט הוא לשון ׳ירזום׳ במקום ׳ירמוז׳ השכיחה יותר, ובוחר בצירופים רחוקים ובלתי־שכיחים כדרך מסַפּרי ההשכלה.

מצד שני, יש שהוא מנסה לקבוע מלה מדויקת ומכוונת לסי­מון עצם, שקרוב לוודאי כי לא שימש את בעלי המקורות הרחוקים: המלה הפשוטה היום ׳מעטפה׳ ככלי־קיבול למכתב מיתרגמת אצלו פעם אחת במלה היוונית־ארמית: ׳דלוסקמא׳; פעם שנייה בשם: ׳תכריך של נייר׳, ולאחרונה גם במלה שנת­קבלה ונשתגרה בפינו ׳מעטפה׳. יש שהוא מצרף למלה המחו­דשת את תרגומה בפולנית או ברוסית או בגרמנית, ולפעמים רק תרגום לועזי זה מבהיר את משמעות המלה. כך מסמן הוא את המונח ׳מגירה׳ בכינוי המסורבל ׳ארגז־בריח׳, אך מצרף לה את התרגום הגרמני (ר׳ ׳אם ובת׳, עמ׳ 32).

דברים אלה מכבידים במידת־מה על קריאת הטכּסט הסיפורי של גולדין, בייחוד מצד מי שאינו אמון על המקורות, כמו בני­־דורו. גולדין, לדעתי, לא תמיד השכיל להטמיע רובדי־לשון שונים אלה באלה כדי לשון ממוזגת חדשה. פגישתם של צי­רופים ארכאיים מאוד עם חידושים מוזרים ועם מלים ארמיות אינה עולה תמיד יפה בידיו. לעתים גולש גולדין, הנוטה בדרך־כלל לפּוריזם לשוני, אף לשיבושים, המתבארים רק מתוך השפעתן של שפות אחרות. כשהוא אומר למשל ׳הבגדים לובשים אותו יפה׳ משמעות הצירוף מתבררת רק מתוך המלה היידית־הגרמנית: Kleiden, שהוראתה גם ׳להלוֹם׳, ויש דוגמאות הרבה לשימושים דומים, המזדקרים לעין על רקע לשון־המקרא שהיא עיקרו של המארג הלשוני הכולל.

מקום מיוחד תופס הדיבור הארמי המרובה ביצירת גולדין. כוונתי כאן לא לצירופים ארעיים ומצומצמים, המפוזרים בתוך נוסח התיאור, אלא לדיבור הישיר של כמה אישים המתבט­אים בדרך־הטבע במאמרי חז״ל. לשון־גמרא זו של הפרושים והלמדנים הרבים, המאכלסים את סיפורי גולדין, מוסיפה חיונ­יות רבה לשיחתם. וגם כשהם שקועים בפלוגתא תלמודית, שעניינה אינה נוגע במישרין לנושא הסיפור ולעלילתו, הרי הם מרחיבים בכך את יריעת הרקע, כדרך ציירי ז׳אנר אדוקים, שכל עניינם אך בהעלאתה של הסביבה. מן הדין לציין, שגולדין פותר לעתים על־ידי צירופים ארמיים את קושיי התרגום משפה לועזית. שעה שאנשים מברכים זה את זה ברוסית, הריהו מתר­גם את ברכתם ב׳יומא טבא׳, משום שצירוף זה הולם את המקור הלועזי, ואילו הברכות העבריות המקובלות אינן מקיי­מות את דיוקו של צירוף זה. ממילא מצליח הוא תוך כך להבליט את צליל הזרות.

הדיון בלשונו של גולדין יהיה לוקה בחסר, אם לא יודגש כי גולדין נאבק – אף כי לא הגיע לאינטגראציה גמורה – להשיג לשון שוטפת ורהוטה. ייתכן כי מאבק זה לא הנחיל לו נצחונות ודאיים, אך אין ספק כי הישגיו הלכו ונתרבו במשך תקופת יצירתו הקצרה. לשונם של סיפוריו המאוחרים, כגון ׳בת החסיד׳ ו׳קרח מכאן ומכאן׳, היא אחידה, רהוטה וישירה בהרבה מזו של ׳שכול ואלמון׳, המלא מליצות. ובייחוד מצטיינת לשונו של ׳דימון יהודי׳ באחידותה ובפשטותה. אבל אין לשכוח, שיצירה זו נכתבה ונדפסה כאשר פרסם ברשדסקי את ׳באין מטרה׳, וכאשר גברה ונתעצמה השפעתם של סיפורי מנדלי העבריים.

 

[ג]    🔗

לסיפורו ׳חרטה׳ מצרף גולדין כותרת־משנה בשם ׳ציור׳, כדר­כם של רבים ממספרי התקופה. כוונתם במונח שכיח זה היתה להדגיש את האופי הריאלי של הסיפור, ה׳מצייר׳ כביכול בלבד מה שהמציאות מזמנת לו, וכן את הארעיות והאי־אמצעיות שבכתיבתם. שכן ב׳ציור׳ נהגו לסמן בתקופה זו סיפור הנוטה לרשימה ולשרטוט, שבו המהימנות לחיים נקנית במידת־מה על חשבון האמנות. אכן, ׳חרטה׳ הוא מעין שרטוט פּסיכולוגי מן הסוג האופייני דווקא ל׳לוח אחיאסף׳, בניגוד לרוחן של אכסנ­יות ספרותיות אחרות, שבהן פרסמו כמה מאותם מספרים עצ­מם סיפורים כבדי־משקל וארוכי־יריעה העוסקים בבעיות החברה⁷.

במרכזה של יצירה בלתי־יומרנית זו ניצבת אשה, המסכמת ברגע של משבר וחשבון־הנפש את מצבה בהווה ואת דרכה בעבר, שהוליכה אותה אל הווה זה. גולדין נוקט כאן בקוֹנובנציה, שהיתה שכיחה במידה יתירה בספרות העברית ועברה ממנו (ואולי גם משאר בני־דורו) אל ברשדסקי, בּרנר ואחרים. הריהו פותח בתיאור מצב מיוחד המצמיח באורח טבעי הרהו­רים וזכרונות. אכן, רגע ה׳חרטה׳ המעוצב בסיפור הוא קצר לערך, אך הוא מעלה באמצעות הזיכרון תקופה ממושכת למדי. ההתרחשויות העולות בזכרון הגיבורה אמנם מנוסחות עדיין בצורה בהירה ומאורגנת היטב, והן רחוקות מאוד מניסיון של מעין שיח פנימי כדרך האחרונים. ברם, הרהורים וזכרונות אלה מולידים את ההחלטה מצד הגיבורה לשנות את דרכיה, לשוב אל חיק אישה שבגדה בו, להתמסר התמסרות שלמה יותר לבתה החורגת שהתנכרה לה עד כה ולהגיע לשלום־בית של אמת.

אישיותה של דוֹרוֹתיאה הגיבורה אינה מעוצבת ביותר: אופיה, אינו מוגדר, כל־כולה אינה אלא אשה פשוטה, רגישה ואולי אף רגשנית, השופעת אהבה והזקוקה לאהבה. בעבר היתה נערה חסרת כול, שעלתה מתוך החשיכה של עיירה נידחת (היא גשור של הגשורי ב׳קרח מכאן ומכאן׳), ועל כן היתה ׳קשה לשידוכים׳ על אף יופיה. משמעו של דבר, לא אופיה האישי מוליד את תגובותיה, אלא מעמדה והמצבים שהיא נקלעת לתוכם כמעט בעל־כורחה הם שמחוללים אותה חוקיות נפשית, הנראית לנו פשטנית מעט. המספּר אינו שם את הדגש על עיצוב אופיה, בחינת נתון קבוע ומגובש מראשיתו, אלא הוא מבקש לתהות אף על מהלך מחשבותיה, על זיקתה לעולמה ועל תגובותיה בתוכו. זיקה פנימית זו מעוצבת אגב העלאת זכרונות בראייתה את עצמה ואת זולתה – ובעיקר מתוך חרטה עמוקה.

שם השרטוט ׳חרטה׳ מעיד כמובן על הנחות מוסריות מובה­קות. אמנם, גולדין אינו שופט את דוֹרוֹתיאה כאשה בלתי־מוסרית, אך הוא גם אינו מסכים עם דרכה. הוא מבין, שמשום מצבה, ואולי גם משום חולשתה, נקלעה לחבורת בּוֹהמיינים, שביניהם זמרים, שחקנים ושאר קלי־עולם. אך ברי, שאין אורח־חייהם נראה לו נאה ביותר, ושיבתה של דוֹרוֹתיאה אל בעלה ההגון והמשעמם במקצת ואל בתו – יש בה משום תשובה אל הטוב ואל הרצוי.

בעוד אשר דמותה של האשה המתחרטת משורטטת בצורה משכנעת, אף כי לא עמוקה ביותר – ומן הדין להשוות סיפור זה עם ׳כרכרנית׳ של צ׳כוב (הנושא דומה), כדי לעמוד על ההבדל בכוח העיצוב⁸ – הרי בעלה ובתו מתוארים בצורה פשטנית. הצירוף של עדינות־נפש שבה מתגלה הבעל בפגישתם הראשונה, עם אופיו האפור והמסחרי הוא אמנם סביר, אך אינו מנומק די הצורך בשרטוט עצמו.

חשיבותו של השרטוט הוא בעצם עיצובו של היסוד הפּסי­כוֹלוגי, עיצוב חדש לערך בספרותנו. הסקרנות למתרחש בסמוי בתוך לב האדם ובייחוד בתוך לב האשה, אולי עדיין אין בכוחה להוליד סיפור פסיכולוגי שלם, והנסיונות בכיוון זה שנערכו באותה תקופה מעידים על השפעות זרות שלא תמיד נתעכלו כראוי. אך עצם הניסוי שנערך בלשון העברית המסורבלת של אותו הזמן עתיד לפרנס נטייה טבעית שבלב הקורא העברי, ובדורות הבאים עשוי יסוד זה להיהפך לאחד המרכיבים העיקריים של הסיפורת העברית.

הסיפור ׳חרטה׳ נע כולו בעולם ׳החדש׳ של וארשה ושל יהודיה המתבוללים, ואילו ׳למקום תורה׳ מעצב את העולם הישן בלבד, שרוח התקופה עדיין לא חדרה לתוכו.

שֵם הסיפור עצמו נזכר פעמים הרבה, הן בדברי הגיבורים עצמם והן בדברי המספּר. כך מדגיש הוא את הנושא תוך כדי היפוך אירוֹני. מטרת יציאתו של הנער יוסף היא מחוז־חפצו המקובל של כל נער המצטיין בלימודיו הראשוניים: לקנות דעת, להוסיף חכמה ולהגיע לדרגה גבוהה, שתוציאהו מעולמם הקטן והמצומצם של אבותיו בעלי־המלאכה. ואמנם יוסף מוסיף דעת וגם חכמה, אך בעיקר הוא מוסיף מכאוב, עד שמחלתו ומותו שמים קץ ללימודיו. שאיפותיו ותקוות אביו נתבדו ופחדי אמו נתאמתו. מבחינת הנושא מזכיר סיפור זה את היצירה, שאולי הושפעה ממנו, היא ׳שמה׳ של בּרנר. גם פה וגם שם נהפכת תקוות המקום הרחוק למציאות מאכזבת ומענה, אלא שאצל גולדין הסיפור מסתיים גם בצורה טראגית, אם לא מילוֹדראמאטית. עינויי הגוף והנפש, המחסור, הרעב והמחלה חוברים יחד, כדי להרוס נער עדין זה הממית עצמו על תורתו, תרתי משמע.

בסיפור זה מעוצבים שני עולמות: עולמו של הנער היוצא מבית הוריו, והוא בודד וכמעט חסר כול, ועולמה של העיר קיבה ובית־מדרשה. דמות הנער אינה מגובשת; זהו ילד עדין, רגיש ואולי אף רגשני, חולני משום תנאי־חייו, צנוע ועם זה עקשני. אך פרט לקווים אלה, אופיו מעט סתמי, ודומה לאופיים של הרבה נערים אחרים היוצאים כמוהו ׳למקום תורה׳. השוו­אתו עם הגשורי ב׳קרח מכאן ומכאן׳ תדגיש הבדל זה בכוח האיפיוּן.

גם אישיותם של האב והאם אינה מתרחבת ומתפרטת. גולדין אמנם מדגיש את ההבדל בין האם – בחינת גיבוש טיפּוֹלוגי של אם יהודיה טובה, רגשנית וסופקת־כפיים – לבין האב, המעמיד פני אדיש והמדכא בתוכו את רגשותיו. בעזרתם מציג גולדין את הבית היהודי כבית של אהבה, שהעמל והרוח הטובה דרים בו בכפיפה אחת. זהו בית חם ואנושי, שלולא הדלות הנוראה לא היה חסר מאומה.

כדמות שלמה ביותר מבחינה ספרותית מתבלט, כפי שצוין כבר למעלה, הכמונאי, עבדם הנרצע של הפרושים. בו מצטר­פוֹת הגרוּטסקה והחיוניות האנושית ומעמידות דמות מוחשית ומורכבת. דיבורו העילג, שקריו התמימים לטובת הנער בן חסותו, זעמו על העוול החברתי, נשיאתו בעול, ולא לאחרונה אהבתו ומסירותו לנער המעורר בו התפעלות על שום כושרו השכלי, מציגים אותו כדמות מלאה וחיה בהרבה מכל הדמויות האחרות שביצירה.

מן הצד השני, גולדין מרחיב הפעם את תיאור הרקע. רקע בית־המדרש כמרכז, על דמויותיו השונות, מצטייר בצורה חיה מתוך קורטוב של קטרוג סאטירי והוּמוֹר. כאמצעי מרכזי לשם התיאור משמשים לו לגולדין שיחות־רקע שונות, שבהן מש­תתפים כרגיל גיבורים רבים המדברים בלשונם האישית והטיפוסית.

תיאורים חריפים אלה מאזנים במקצת את נימת הרגשנות המלווה את הקטעים הקשורים לפרשת הנער ולביתו. להתנג­שות ישירה וקומית כמעט מגיעים שני יסודות אלה דווקא סמוך לסוף הסיפור, כאשר האם הנבהלת אל בנה החולה יחד עם הכמונאי נתקלת באשה זקנה החולבת את עזה, והעז כמעט משתחררת ובורחת למראה שני האנשים הזרים הקרבים אליה. היסוד הפּאתיטי הקודם זוכה כאן להרפייה קוֹמית קצרה.

מותו של יוסף נרמז בפסקת־סיום, שבה הכמונאי מצפה לשוא לשוב הילד לבית־המדרש. גולדין חוסך מאתנו את מראה ההורים האבלים, שהיה עשוי להצטייר אצלו באורח רגשני ביותר.

הסיפור ׳קרח מכאן ומכאן׳ תואר בצדק כהישגו החשוב ביותר של גולדין המספּר. זהו בהיקפו ובאופיו מעין רומאן קטן. מרכזו הוא לכאורה סיפורו של הגשורי, אחיו הגדול והחסון יותר של הנער יוסף מן הסיפור הקודם, אשר עלה בידו להתגבר על מצוקת הגוף והחומר, עד שנעשה ראש וראשון באחת הישיבות הידועות שבערי ליטא.

ברם, עם שסוּפר סיפורו, ועם שתוארה ילדותו – ואולי מוטב לומר, גזילת ילדותו על־ידי אביו – קושר גולדין פרשה זו עם מרכז עלילתי חדש. מרכז זה, שגיבורתו היא נעמי, פועל מצד אחד בצורה ניגודית לכיוון המרכז הראשון, אך מצד שני הוא גם מקביל לו בתנועתו: בואה של נעמי, בת אחותו של הרב, לא זו בלבד שהיא מטה את עלילתו של הגשורי בכיוון בלתי־צפוי, אלא יש בדמותה גם להציג עולם אחר ובעיה אחרת, המתרחבים בסיפור זה במידה רבה.

סיפורו של הגשורי מייצג ביצירה זו עד כה את קוטב העיירה על כל צדדיה ומראותיה הרצויים והבלתי־רצויים, (שכן מאחת הישיבות בורח הגשורי בהרגשת מרי על העוול החברתי השורר בו – הפרק הרביעי). ואילו פרשתה של נעמי מפגישתנו עם העולם של המשכילים ואף של המתנכרים לעמם ולמוצאם. מבחינת המבנה משַנה עתה גולדין מפעם לפעם את זווית־הראייה שלו. יש שהוא עוזב את הגשורי לאנחות האהבה המת­עוררת בו – והוא מתאר לא רק את מצוקת בדידותה של נעמי מבחינה חיצונית, אלא גם את רגשותיה, מחשבותיה, הרגשת־זרותה ותמיהתה למראה עולם חדש ומוזר. והנה, ככל שהגשורי משפר בזכות אהבתו את הופעתו החיצונית, את לבושו וגם את רוחו, וככל שהוא קרב אל אותו חלון בבית־המדרש, אשר משם נשקף עולם ומלואו, והוא יפה, עשיר ומגּוון, הרי נפגעת גם נעמי הזרה ומציצה פנימה אל אותו היכל יהודי חשוּך, אל סדריו, ואף אל אורו שהיה גנוז מלפניה עד כה. כמ­דומה, עוד מעט ייפגשו השניים אי־בזה באמצע הדרך ותיווצר מזיגה יפה והארמוֹנית.

ברם, גולדין אינו מתפתה לסיום טוב ורגשני. הוא מסיים את הסיפור בצורה פחות אידיאלית: שתי הדמויות המרכזיות אינן נפגשות פגישה שלמה, אף שהן אוהדות זו את זו ומשתתפות זו בצערה של זו. הגשורי אינו יכול להתנער מהווייתו של בחור־ישיבה; אין הוא יכול לעזוב את מנהגיו הבלתי־מהוקצעים, פרי חינוכו ואורח־חייו. ואף אין בו הכוח לדחוק את רגליו של בוריס יפה־הרוח והמגוהץ. הלה זוכה בנערה שאהב אותה ואשר עוררה גם לאהוב אותו. אמנם, גם בוריס יוצא בסופו של סיפור ׳קרח מכאן ומכאן׳, תקוותו להיקלט בעולם משכיל וחופשי ממשפ­טים קדומים מתבדית בפני המציאות האכזרית. ואילו הגשורי – מסיבות שאינן מוסברות בהרחבה – חוזר לגבולו הצר, ומתוך תחושת הריקות והאכזבה הגדולה, הריהו מתמכר כל־כולו לתא­וות הממון, כיוון ששוב אין לפניו לא אהבת אשה ולא שאיפה שברוח. אולם גם הממון, שבו עתה כל מעייניו, נשמט מידיו בעצם הרגע שהוא מבקש לאמצו לעצמו. שיבתו אל עולמו הקודם היא שיבה שאין בה כלום מן ההזדהות, אלא כולה תוצאה של חוסר־הברירה, חוסר־המוצא וחוסר האמונה. עם כל שעבר דרך רבת־טלטולים בימי חייו הקצרים, הריהו חוזר לנקודה, שממנה המריא בעבר לא־רחוק ושאליה היה קשור גם אביו – היא המלמדות. ברם, אפילו לא אהב אביו את משלח־ידו ואת דרדקיו השובבים, מכל־מקום היה שלם עם עולם זה, שבתוכו מצויים היו מלמדים ו׳חדרים׳, ולעולם לא חלם לצאת מתוכו מבחינה חברתית ותרבותית. ואילו בנו, החוזר ונכנע, כניעתו אינה מחבבת עליו את אורח־החיים של העיירה, שבניה רדפו אותו באכזריות, ואשר אותה הכיר וראה בכל נבלותה ואכזריותה.

בסיפור זה מגולפות כמה וכמה דמויות הסמוכות למרכז ביתר בהירות וחדוּת מאשר בשאר סיפוריו. דמויות אלה, הניצבות זו כנגד זו בזיקה של הקְבלה וניגוד, מעוצבות על רקע של העיירה וחייה המצומצמים. עיירה זו מורכבת מצד אחד מכל אותם כלי־קודש, כגון רבנים, חזנים, שדכנים וגם פרושים, ומצד שני מסתם יהודים, שלא תמיד הם מתרוממים לאותה רמה רוח­נית אמונתית, שיש בה כדי להצדיק את ייחודם ואת הסתגרותם.

כפי שאמרנו למעלה, מיכאל האפיקורס משמש בסיפור זה כפה לסופר. הלה מפתח ומרצה את השקפותיו העיוניות בהר­חבה, שהיא לפעמים מייגעת.

ואילו אביו של הגיבור, יהודי זעפן המטיל אימה על בני־ביתו, גזור מן החומרים הידועים לנו מסיפורים עבריים אחרים, ואף מסיפורים מאוחרים כגון ׳ספיח׳ לביאליק ו׳בחורף׳ לבּרנר. ברם אביו של הגשורי, המעורר בנו שמץ של אהדה והשתת­פות בשעת הפרשה של המוליאר, ובייחוד משהוא נופל למשכב, רוע־לבו מתנמק במצבו הכלכלי המיוחד. אין הוא מייצג בסיפור את עולמם של החיים הדתיים והשמרניים, הניצבים כמכשול לפני מאוויי הילדות של הנער.

בסיפור זה מתרבה אותו יסוד, שהודגש כבר למעלה, והוא תיאור החיים הפנימיים: הרגשותיהם ומחשבותיהם של הגיבו­רים המרכזיים מעוצבות לעתים בדרך הניתוח המפרש של המ­סַפּר, ולעתים במעין מונולוג פנימי, בין ישיר ובין עקיף, של הדמות המתוארת. מן הדין לציין, שלא רק הגשורי, אלא גם נעמי, ולעתים גם הרב זוכים לעיצוב פנימי נרחב זה. בייחוד מתרבה יסוד זה למן פגישתו של הגשורי עם נעמי, כאשר בעייתו של הגיבור הולכת ומסתבכת.

הסיפור נכתב מתוך זווית־הראייה הגבוהה והבלתי־מעורבת כמעט של מספר יודע־כול. אמנם, בתחילת הסיפור מציג מספר זה את עצמו גם כעד, הפונה אל קהל שעודנו זוכר כביכול כמוהו את הישיבה הידועה ואת רבה שכבר הלך לעולמו. (ור׳ עמ׳ 5, 7, ו־31 בהוצאת תושיה). אבל בכללו של הסיפור נוקט מספר זה לגבי גיבוריו עמדה, כמי שבדה אותם מלבו, ועל כן רשאי הוא לדעת מה שהם יודעים לבדם.

כדרכם של סופרים שונים מכיל רוֹמאן ׳ריאליסטי׳ זה, כפי שכּינה אותו ברנר במאמרו המסכם, סיפור פנימי הנמסר על־ידי דמות שולית לגמרי. סיפור־בלהות זה מתאר לילה של פר­עות ליד בית־הקברות היהודי לפני למעלה מדור. סיפור זה אינו מכיל שום יסודות על־טבעיים: כל הזרויות המבעיתות, כגון אורות מטעים וקולות זוועה העולים מתוך החשיכה, מת­בארים לאחר זמן כמעשים המתרחשים בדרך־הטבע. וגם סיומו של ליל־השימורים אינו דומה באימתו ללילות אחרים, שהחלו כיוצא בו ונסתיימו בחורבן ובהרג. פרט לחילול בית־הקברות עצמו והרס־מה שנפגעו בו מספר בתים, הרי יצאו כל יהודי העיירה בשלום מן האימה, בזכותו של הגראף המיטיב עמהם. אך עצם הנושא של ׳שחיטה׳ ופרעות מועלה כאן בצורה מוח­שית מאוד, אף אם לא הגיע לגיבוש כה חריף, כפי שהגיע כעבור מספר שנים אצל כמה מטובי הסופרים בדורו של ביאליק.

פרשה זו, המהווה מבחינת המבנה סטייה ממושכת למדי מעקוּמת הסיפור המרכזית, ממלאת כמה תפקידים בתוך היצירה כולה. מצד אחד הרי מעצבת היא סצינה של הווי יהודי אופייני. זוהי סיטוּאציה רגילה של מספר יהודים השרויים בשיעמום וגם בציפיה למתרחש בקרוב, ועד כה וכה הם מספּרים זה לזה סיפורי־חרדות. מבחינה זו דומה סיפור זה, הן בתוכנו והן בסי­טואציה שלו, ל׳בערב׳ של פייארברג, שגם בו משתלב סיפור פנימי בתוך סיפור־מסגרת, כאשר הראשון מאפיין את רקע־ההווי של האחרון. מצד שני, כאמור, מעלה הוא את המוטיב הקיומי של יחסי יהודים וגויים, שיש לו זיקה גם לנושא המר­כזי של הסיפור. כשלונו של בוריס, המבקש להיטמע בין הגויים, מואר גם הוא לנוכח הידיעה, שהגוי המשכיל עשוי להתגלות כפורע. לאחרונה ממלא סיפור פנימי זה תפקיד מבני, בהעלותו את המתח לגבי ההתרחשות החיצונית, שכן הוא דוחה וגם מעצים את הציפייה השוררת ביחס לשיבתו של הגראף, שאיש­יותו שנויה במידה רבה במחלוקת. גראף זה, שבעבר הציל יהודים מן הפרעות – כלום ימיט עתה אסון על בני־חסותו היהודיים, שלא נהגו לגבי רכושו במידה רבה מאוד של הגי­נות? – סיום פרשתו של ר׳ וולף,נחותנו של הגשורי, יש בו משום תשובה על שאלה זו.

קשה להכריע, אם כיוון ודייק בּרנר כשהגדיר את הסיפור הזה כ׳ריאליסטי׳. אבל ברי כי זהו הסיפור הקרוב ביותר לריאליזם מבין סיפורי גולדין, שבהם נאבקים תמיד היסודות המציאותיים עם ניגודיהם הגותיים והפּאתיטיים. ממילא קרוב סיפור זה יותר מאחרים לעולמו של דור התלושים. השם ה׳בּרנרי׳ של הסי­­פור – ׳קרח מכאן ומכאן׳ – מעיד בלי ספק על תלישות זו. כאמור, שיבתו של הגשורי למלמדות אינה מציגה אותו במידה כזו של העמקה ומיצוי ושל חוסר־מוצא, כמו אצל יורשיו הספ­רותיים. אך השפעתו של סיפור זה על סיפורי התלושים של בּרדיצ׳בסקי, ברנר, גנסין ושוֹפמן ודאי אינה מוטלת עוד בספק.