זה היה על יד קיר המוות.
איפה? רק המרצחים יודעים.
גם מנדל הטוחן מ"דור הולך ודור בא", אשר לפרץ מארקיש אינו יודע היכן הוא קיר המוות. למנדל הטוחן די היה לו, לשם הוכחת מוצאו, להעיף עין על בית העלמין, משם הוא ראה שלשלת ארוכה של דורות, שהוליכו מהעיירה עד מלכות בית דוד. כי הרי מניין יחוסם של יהודי העיירה ובתוכם גם פרץ מארקיש אם לא מכל מצבות האבן, עם ציוני ה"מגן דוד" והכתובות המחוקות המתכופפות על פני עשבי קברים ועצמות אבות רקובות?
דרך שדה טרשים זרוע קוצים וברקנים התקרב משורר עברי ובלוריתו פרועה ועיניו יוקדות. מרחוק הכיר את חברו… בצדי דרכים התקרב אליו בעקיפי שבילים. נדמה היה בליל ערפל על יד קיר המוות כי בעל הבלורית הפרועה, אברהם שלונסקי חוזר על תרגום שירו של פרץ מארקיש: “לחצרמות שאו קלונכם”. אחד מחלל עמי, ממלמל המשורר העברי. שר טבחים הקיז דם ממיטב הבנים שלנו. בני בליעל ירו בך, פרץ,…שקטים היו הדברים אולם נסערים. חבוקים עמדו שני מתים – כינור יהודי בידיהם והם פורטים עלי כינור. עצוב היה הניגון – בניגון – נהמת לב ורגשת נפש.
פרץ מארקיש: טוב שבאת. איחרת את השעה האחרונה של חיי. על ידי עמדו חברי היקרים: דוד ברגלסון, דוד הופשטין. פלידה שלמה של משוררי יידיש. אולי חכינו לך, כי ברגעים האחרונים של חיי, למען הנצח תופיע, אתה, משורר עברי, ותרגם את דברנו לעברית…
כתתנו רגלנו על פני מרחבי רוסיה ושרנו לה שירים. לא ידענו כי בקיפולי רב הטבחים חבוי תענוג הרצח. הנה זכור לי עוד קטע משיר אחד שלי:
צינד, ווען ס’קערט די ראיה מיר זיך אום צוריק אליין / איז מיר א ריס די אויגן עפענען און זען מיט יעדן גליד דא, / אז ס’איז מיין הארץ אראפגעפאלן, ווי א שפיגל אוף א שטיין אין מיט א קלונג פון בראך אויף שטיקער זיך צעשפליטערט (עתה, עת ראיתי עצמה תחזר / מכאיב לפקוח עין, כי רואה כל אבר–/ איך נפל לבי כמו ראי על צֹר / ולרסיסים נֻפץ הוא בצללים של שבר /
השתתק פרץ. כאילו ביקש מהמשורר העברי: אנא, תקלט את הרסיסים מפזרת. רסיס לרסיס. אחד אחד. תחבר אותם ויראה עוד דורי את השברים.
דממה. דממה עמוקה. כאילו פחד המשורר העברי לנגוע ברסיסים. הוא רק הקשיב לרשרוש דמו. אברהם שלונסקי: פרץ. בני דור אחד אנחנו. עולות שורות שירה לפני:
“אם תבל שכור וקרוע –/ אני הוא שירו הפרוע, / אני השיר. / אם תבל כלב שוטה / אני הריר כשפתיו נוטף,/ אני הריר /. אני הגבר טרוף געגועים / על גלגול אחר,/ גלגול אדם /” שנינו היינו שיכורי שירה. שנינו שברנו בשירה צורה וחוק. בשירתנו האמנו באדם. בסולם המעלות היצבנו אותו. דגלנו באידיאלים. ב־1922 היית, פרץ, בארץ ישראל. רק שיר אחד, ידוע לי, השארת מביקורך ושם השיר: גליל. ביקשת בשיר זה מיומך, כי יוביל אותך, כשם שליבך מוביל את העצב. רק חמור קטן בשבילים ראית, אולם את המשיח רוכב עליו לא ראית. רק נהימת בידואים קלטה אזנך וגמל כורע בדרכו לירושלים. את השיר כתבת בצפת. עיר המקובלים. האם לא פגשת שם את האר"י הקדוש. האם מנדל הטוחן לא הוביל אותך לקברות המקובלים? האם צפת הקסומה לא חוללה תמורה ברוחך, בהשקפת עולמך? האם הגליל לא סיפר לך תולדותיהן של מרידות יהודים נגד עבדות, האם לא ראית בצפת נשמות יהודיות שחוצבו ממקור האמונה בעם ישראל ובארץ ישראל?
פרץ מארקיש: החיים שלי לא היו ולא נבראו אלא משל היו. הגעתי אליך, משורר עברי במאוחר. דוקטור קגן שלי באחת הפואימות שלי שחוצבה מהדוי והסבל של המלחמה הארורה דיבר אליך בשמי. הוא סיפר על גולים שהלכו לבורות המוות. גולים שנלחצו אל תרמיליהם וצעדו. האם זכורים לך דברי, כי בתרמילים היו שנות שש אלפים של בכי דורות, נבואה, מאבק־עצבת, וגילויים ויסורים וגלות של נרדפים, צמאון חולמים ולחם עני, דבר־אלמות. האם זוכר אתה את תיאור הגולים שהבור רמז כבר ממרחקים. הזכורה לך העדה אשר הלכה לקראת המות יד ביד: יהודי ממינסק, שתי אחיות מלנינגרד, זקנה מפרוומאיסק, מתרמילה נתלו הפמוטות, היא התכוננה להדליק נרות שבת. השכחו היהודים את ערב שבת קודש כבר? אז, רעי וחברי, משורר עברי, זכרתי את צפת. אז כשכולם ניצבו על יד הבור, וכן גבורי ד"ר קגן והילד המנגן. צוויתי בדברי שירי ביידיש: “אתה צריך עוד לנגן, ילדי, נגן / למען אלה שיבואו לגאלנו / וגם אפילו יוותר עלי אדמות יהודי אחד – יהיה עוד עם, יחיה עד נצח / נגן בני, נגן…”
כך, הגעתי מאוחר לגליל אשר עזבתי ב־1922. הרי אני הוא המשורר של המחוללת – “די טענצערן”, המעונה והנרדפת, והרי היא כל־כולה מגילת הסבל של העם היהודי וגורלו. הרי בפואימה זו הרסתי בציפורן שמיר את פרקי חייה של אשה יהודיה הרוקדת בעולם ללא קרוב ורע ואין אל מי לפנות, כי נשארה בדד:
“האסט דארט מער קיינעם ניט. דארט איז קיין טרייסט ניטא מער. / ס' וועט מיט דיין וויי דערווארגן זיך דער בארג און הייל. / בארוישט זיך אויפהייבן צו דיר וועלן די תהומען. / טאנץ, טאנץ, מיין היימלאזע, פארכישוף און דערצייל”.
(אין לך שם עוד איש. אין שם נחמה עוד / במכאובך יתלעלעו ההר והמערה. / שכורות אליך התהומות תתרוממנה. / רקדי, כשפי, ספרי נא עקורה".)
אברהם שלונסקי: לא הבנתי טוב את שירך ביידיש. הקשבתי רק לצלילים ובהם תוגה חרישית. מכיר אני את ספרך הראשון: “סתם”. אולי נפגשנו יחד בשירנו בימי ילדותנו השירית, כשאף אני שרתי שירת סתם: “הימים – ימי סתם, מעמס שוא וטורח / צי־בוהו יפליג אי לשם / הם ספינת־מה־בכך הה טען ללא צורך / זה ימים סתם”. שנינו חסרי מנוחה. שנינו מאמינים־כופרים ואין אנו יודעים: מה קודם למה. שנינו חכינו למפנה בחיינו. אני נולדתי מחדש כשפרץ שירי: “יפים הלילות בכנען” – / ככה ישיר העצב באהלים"… עמדתי מול חיי פנים אל פנים ושרתי את שירת האהל: “עטוף־נא, אל שדי, את נפשי בטלית / וזמר בקול: בואי כלה: / הו, אשתי היפה, הדליקי הנרות / ולקידוש הכיני החלה”. עבדתי עם שירי מול הישימון" ובליבי תפילה: “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת / ועם שחרית הוביליני אלי עמל”. וכאשר הובילו אותי ואת דורי אלי עמל, נמצאתי ברשות הרבים. שמרתי על ד' אמותי השיריים, אם גם לרשות הרבים יש פיקוח חמור. אוי כמה שמרה עלי רשות הרבים, לבל אסטה, לבל אהיה עריק. כל המבטים כוונו אלי. כוונו לשירתי. לעברית שלי. אבל בבדידות לא הייתי שרוי, אם גם לא פעם נשתלחה הבדידות לשירי. הלכתי לפני הציבור והשתרכתי גם אחריו. קבלתי את התשואות ואת הנזיפות אמרתי: “אני לא אבוש: לו לבי רפת, אורוה, דיר / ואת גללו ופרשו יטיל בי כל בקר”. במחנה של קרועים הייתי. במחנה של בלואים. בגדי: טלאי על טלאי, אולם הלב התרונן: הללויה… לב קרוע ויחף. אחת ידעתי: תוך כאב: “ידנו תצמיח מרגב בכנען / פרחים לא היו עוד, פרחי תפארת”.
נדם המשורר העברי. ברגלסון הקשיב מהצד. מתי יגיעו הרוצחים? למה אתה בוכה, דוד, שאל פרץ. הרי אנחנו כבר מתים. התחלנו לחיות כשהגיע אלינו המשורר העברי. חזרנו לקצב היהודי ואנחנו חיים מחדש. לטיפת שירו של המשורר העברי החזירה אותנו לעיירה היהודית, ליפים הלילות בכנען. לכנר. הרי השמות האלה, דוד, זכורים לך. הרי נתלשת מהם במותך, אתה הרי, דוד ברגלסון, זעקת בדוד הראובני, כי “ד' אמות קרקע מגיע לכל עם וגם לעמנו”.
א. שלונסקי עמד מן הצד והקשיב לדו שיח הקצר בין השנים. כאילו שניהם חזרו לחיק החיים. כאילו שלושתם שמעו את שיר הפיוס, כאילו נדלק מחדש ניצוץ חיים והניגון “יפים הלילות בכנען” הקיף אותנו בחישוקי אש. צפת של פרץ מארקיש בשירו “גליל” חזרה לחיים על יד קיר המוות. שבבים הפכו להיות שיחים. שיחים־עצים. עצים – יער ומחדש חיי יצירה. מחדש זנק הכשרון לחיים. מחדש נחשפו יסודות השותפות בין עברית ליידיש. בין אברהם שלונסקי ופרץ מארקיש.
מחדש קמה היסטוריה יהודית בת אלפי שנים לספר את חייה, חיים של דורי־דורות. כאילו השמחה היתה שורה עכשיו מחדש על יד קיר המוות. מטחי יריות חדשים של נצח ישראל נשמעו מסביבה.
מבקש פרץ מארקיש מחברו אברהם שלונסקי: הבה נתפייסה. בשם החיילים היהודים הקרועים והבלואים אשר סחבו במלחמה על גבם את מכונת היריה, בשם הדגלים שלנו, גם זה האדום, אם גם חולל על ידי רב הטבחים, בשם הדרכים היהודיות ששבעו דם, בשם שירך העברי, ותרגומיך המופלאים, בשם המחוללת שלי, דוכיפת הזהב אשר חיכתה לשחר, ליום החדש, בשם שירה: “ס’איז שוין קאיאר. די פויגל הויבן זיך שוין אויף / מיט אזא גליקלעך טשווייטשענדיקן האווען / איך לאז אנטקעגן דיר ארויס זיך בארג ארויף / כ’וועל דיך דערווארטן זיך מיין גאלצענע, מיין פאווע”.
(עלה השחר. צפרים תעורנה כבר / בהמולת ציוץ של גיל ואשר. / אצאה לקראתך במעלה ההר, / דוכיפת פז שלי, אותך אזכה לפגוש עוד".
הוארו השמים. התפזר הערפל. על יד קיר המוות אגר משורר עברי רסיסים. רסיסי פיוס, אמונה ונחמה, נדמה היה, כי השוק היהודי והרחוב היהודי התעורר מחדש לחיים. כי המתים קמו. כי נתעוררו בתים יהודים דלים, כי הם ניתרו, ככבשים נבהלים בלילה, בשמעם יללת זאבים.
מתים זעקו מסביב, ביקשו להתערב במרחבי התחיה החדשה, תחיה חדשה עם מפגש אברהם שלונסקי ופרץ מארקיש. נדמה היה כי העיירה היהודית וכן ירושלים וצפת עורכים כרה למען שני מתים־חיים, יוצאים לקראתם עם לחם ומלח, מקבלים את פניהם בשירה וזמרה: “מזוג, אפוא, הכוס עד תם: / מי יתן – משאלותינו / ימלאו ככל חפצנו”… סופות מולדת כמו תנים, יללו מסביב לקיר המוות.
פגישה כזאת לא ראיתי בחיי…
מיתרים חדשים נמתחו על קמטי לבי. לא, אמרתי: אין זו תחנה אחרונה ואין זו פגישה אחרונה. חזון יחזקאל מתישב עם דעתי המטורפת – השפויה. אגלי טל על שדות צחיחים. רד הלילה. ראיתי כי לפרץ מארקיש אין תכריכים. כי ברגע המכריע, הגורלי שכח להחליף את בגדיו. המשורר העברי נתמהמה לשעה קלה ונדמה לי כי שמעתי את קדישו: יתגדל ויתקדש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות