לזכרו של

ב. כצנלסון

  המורה והידיד

 

מפירוד לאיחוד    🔗

הסתדרותם הכללית של פועלי ארץ ישראל הוקמה בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920). אולם יסודותיה, תכניה ומכשיריה האירגוניים חושלו על ידי אנשי העליה השניה – משנת תרס"ד (1904) ואילך. העליה השניה היא שטבעה את ייחודה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית בכך, שהכירה את “הקשר הפנימי שבין הציונות והמהפכה החברתית” (ב. כצנלסון בתרע"ח/ 1918), שעל כן חלה ראשיתה בשעת משבר חמורה ביותר לציונות (ענין אוגנדה ופטירת הרצל) ובימים, “שהתנועה הציונית נתגלתה בטרגדיה הפנימית שלה: האידיאה שלה טובה מאד, אבל היא אינה יודעת להגשים את האידיאה הזאת ואינה יודעת מתי תוגשם” (ב. כצנלסון).

ייחוד זה של העלייה השניה, שמאז נעשה סימן ההיכר של תנועת העבודה הארצי־ישראלית, הוא המבדיל אותה מאירגוני הפועלים בארץ ישראל, שהיו קיימים משלהי המאה הקודמת ואף נתנסו בכמה וכמה נסיונות שבני העליה השניה החלו להתנסות בהם מחדש (כיבוש העבודה העברית, ניצני התישבות עובדת ואחרון אחרון ראשיתו של אירגון כולל לציבור הפועלים בארץ).

מאזנה של העליה השניה, שהוענק לציבור הפועלים בארץ ישראל עם ייסוד ההסתדרות, היה מרובה גוונים וסעיפים: "ערך העבודה ומקומה בתקומת העם ובנין הארץ; מפעל השמירה וההגנה; רעיון החלוציות הסוציאליסטית המגשימה; בנין החקלאות העובדת והגשמת הלאמת הקרקע; האירגון המקצועי בעיר ואחר כך גם בכפר; צורת הקבוצה המשנה את ערכי המשק, החברה והחינוך; הכנסת שיטה מדעית בחקלאות המעורבת; יצירת ספרות העבודה; הגשמת הדיבור העברי כשפת העבודה במחשבה ובמעשה; הקמת מוסדות שיתוף ועזרה הדדית (קופת חולים, המשביר, קפא"י); קשרים עם תנועת העבודה היהודית והבינלאומית בעולם; הקמת תנועת פועלות והעלאת האשה העובדת לגורם שוה־זכויות ושוה־יכולת במשק ובעבודה ציבורית; האיחוד של מעמד הפועלים ויעודו ההיסטורי; המלחמה הפוליטית על זכויות לאומיות וסוציאליות; אירגון תנועת "החלוץ' בגולה – – – " (ד. בן־גוריון).

ברם, איתרע מזלה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית ובפתחה ניצב הפירוד, בצורת שתי המפלגות: “פועלי ציון” כסניף של הברית העולמית בגולה מזה ו"הפועל הצעיר", יצירה ארצי־ישראלית מקורית, מזה. האירגון הכולל את כל ציבור הפועלים בארץ חייב היה להתגבר על מציאות הכוללת שתי מפלגות ולכל אחת לא רק אידיאולוגיה מיוחדת אלא היא האידיאולוגיה שעמדה כאבן נגף לכל נסיון של אירגון כולל. הדברים שהובעו בועידת ייסוד ההסתדרות על ידי אנשי המפלגות, שלא בלב קל באו לועידה, היו בהתאם למציאות, שכן אין מקריבים בקלות מפלגה על חשבון איחוד כולל יותר (הדוגמה של יוסף אהרונוביץ אפיינית היא ויוצאת ללמד על הלך הרוחות במפלגות; הוא התנגד ליצירת ההסתדרות ועל כן לא השתתף בועידת הייסוד. אולם לאחר מכן נהפך לקנאי של ההסתדרות ויסודותיה).

אולם לזכותה של העליה השניה ייזקף המאמץ הגדול להתגבר על יצרי פירוד ולמצוא לשון משותפת לשתי המפלגות גם יחד. אפייני למאבק בימי העליה השניה לשם איחוד כולל היא העובדה הבאה: משבא אחד מותיקי הפועלים בימי העליה השניה לדרוש בעתונם של פועלי ציון: “האחדות”: “איחוד כל המפלגות וסוגי הפועלים של יהודה והגליל, בלי הבדל בין עירונים וחקלאים – – – וכל הפועלים יתאחדו להסתדרות ענקית” (הכותב חתום: “א”. ולא ניתן לי לברר מיהו. אני מניח: יהושע ברזילי), הוסיפה המערכת הסתייגות מפורטת לדרישה זו, המשקפת את הלך הרוחות בימים ההם בין המפלגות: “לדעתנו, כאן צריך להבדיל בין הצד העיוני והמעשי. אנחנו (כלומר: פועלי ציון) יוצאים בהשקפת עולם קבועה, הנשענת על יסודות ברורים. בנידון זה איננו נוטים לשום ויתורים ופשרות, ואין אנו רוצים מהצד השני לכוף על מי שיהא הר כגיגית ולומר: קבלו דעתנו! אולם פונים אנו אל כל הפועלים, שהשקפתם שונה מהשקפתנו, ומזמינים אותם להשתתף עמנו בעבודה כללית לטובת מעמד הפועלים בארץ ישראל. עבודה זו משותפת היא לכל הפועלים היהודיים: לקרקעיים ולעירוניים, בין שהם סוציאלאיים או ציוניים – ובלבד שהם מודים בפועל בעבודה ממשית לטובת התבצרות הפועל היהודי בארצנו על ידי הסתדרותו הכללית” (“האחדות”, שנה ב', גל' ה', מיום כ"ג בחשון תרע"א, עמ' 10).

מתח רצוף ומתמיד זה, למעלה מיובל שנים, בין המפלגה מזה לאירגון עילי וכולל מזה, ממלא מאז את דפי תנועת הפועלים הארצי־ישראלית, ואף על פי כן הוקמו באותה שנה, שבה נכתבו הדברים הנזכרים ב"האחדות" (תרע"א / 1911), ההסתדרויות המקצועיות הראשונות של אנשי העליה השניה והן ששימשו עד קום ההסתדרות הכללית החישוק האחד והיחיד שהקיף את ציבור הפועלים בארץ. בתרע"א הוקמו: הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל (דגניה, פסח), יהודה (עין־גנים, סיון) ובימי מלחמת העולם הראשונה: הסתדרות פועלי השומרון (פועלים סתם – הכוונה לפועלים חקלאיים – ואף זהו מסימניה של העליה השניה, שכיבושיה נפתחו בחקלאות). אירגונים מקצועיים אחרים ובקנה מידה קטן יותר, ופחות כלליים היו: “השומר”, “החורש” ועוד.

הסתדרויות ואירגונים אלה הם שמילאו את תפקידה של הסתדרות אחת וכוללת. מכאן אך כפסע להסתדרות אחת ויחידה – ואפשר שאילולי פרצה מלחמת העולם הראשונה היתה הקמתה של הסתדרות זו מקדימה בכמה שנים. בפרוס המלחמה זומנו באי־כוח שתי ההסתדרויות החקלאיות, לרבות “השומר”, והקימו את “הועד המאוחד של פועלי ארץ ישראל” – הגרעין הראשון של ההסתדרות. “ועד” זה שמר בהקפדה יתירה על האבטונומיה של כל הסתדרות ואירגון (“כל הסתדרות אבטונומית בעבודתה ואחראית לפני הועד המאוחד”), אולם הטיל על עצמו את המרות העליונה בכל הנוגע לכלל ציבור הפועלים בארץ. תפקידי הועד היו איפוא:

"איחוד כוחות הפועלים

זכות הבקורת כלפי ההסתדרויות המאוחדות

בירור שאלות העבודה והישוב

באות כוח של כלל הפועלים כלפי חוץ

בכל הענינים שיש להם ערך כללי בעבודה ובישוב – החלטת הועד חובה על כל הסתדרויות הפועלים".

המעיין בסעיפי הפעולה של ה"ועד" ימצא בזעיר אנפין את כל הסעיפים שהוטלו לאחר שנים על ההסתדרות הכללית, לרבות סעיפי תרבות וחינוך. אולם לאחר זמן קצר נתחוור שגדל כוחן של המפלגות מכוחו של “ועד” זה והוא נידון לאפס מעשה. ואף על פי כן היתה ההסתדרות החקלאית הסדן שעליו ובו חושל המאמץ לקראת האירגון הכולל והאחד של כלל ציבור הפועלים. בועידת פועלי יהודה, השביעית, שנתכנסה בשלהי מלחמת העולם הראשונה ברחובות, ובה נידונו הבעיות הבוערות בישוב ובציבור הפועלים (בעיקר שאלת הגיוס), עלתה גם בעיית האיחוד. ואמר אז דברים בוטים ש. יבנאלי: “לא שותפים אנו בתוך ההסתדרות, בו בזמן שהועד המרכזי מופיע כלפי המשרד (כאן הכוונה למשרד הארצי־ישראלי, מעין נציגות ההסתדרות הציונית בישוב של הימים ההם) בכוח כל הפועלים הוא מופיע. מה מבטיח לנו הפירוד? חולשה ולא יותר – ואנו כולנו שואפים וצריכים חיזוק. ההסתדרות צריכה להקיף את כל חיינו. היא באות כוח כל הפועלים, והחברים הם עובדים נאמנים של ההסתדרות (החקלאית כמובן)”. לויכוח על כך ולדברי אליעזר יפה בו – מוסיף ב. כצנלסון: “השקפתו של אליעזר יפה היתה: ההסתדרות – בבקשה. אבל אותה העבודה שאני עושה דרך המפלגה שלי אינני יכול לעשות בהסתדרות” (כתבים, כרך י"א, עמ' 196).

ואכן המציאות, שחייבה “אירגון גג” לציבור הפועלים בארץ, היא שעשתה את ההסתדרות החקלאית ביהודה להסתדרותם של פועלי ארץ ישראל. בפגישה עם ראש “ועד הצירים”, חיים וייצמן, מוגדרת הסתדרות זו בזו הלשון: “הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה מקיפה ומאחדת את כל הפועלים והפועלות, בלי הבדל דעה ומפלגה. עצם תעודת ההסתדרות היא: לאחד את ציבור הפועלים על יסוד של עניניו החיוניים ושאיפותיו המשותפות. ההסתדרות מנהלת את העזרה ההדדית של ציבור הפועלים, את עניניו הכלכליים, הרוחניים והחברתיים המשותפים, את המשא ומתן עם נותני העבודה, ומגשמת את באות הכוח של ציבור הפועלים כלפי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה וכלפי הישוב הארצי־ישראלי”. אך דברים אלה לא חרגו מגדר של משאלה, שכן במציאות הוסיפו המפלגות לעסוק בענינים שהם מתפקידיה של ההסתדרות החקלאית.

שלב נוסף לאיחוד כולל היה ייסוד “אחדות העבודה” (פתח־תקוה, כ"ו באדר א' תרע"ט / 1919), שכללה כשמונים אחוז מכלל ציבור הפועלים. “הפועל הצעיר” נשאר מבחוץ, שכן פקפקו אלה בכשרו של איחוד כולל. הביע זאת י. שפרינצק: “הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. היינו רוצים להאמין באיחוד, אבל איננו בטוחים כלל בתוצאות האיחוד הזה. אכן, העבודה מאחדת. אבל תנועת העבודה, המלחמה עם שונאיה – כל זה מיוחד. – – – יש מחיצות ואין בכוח אמירת אמן להפיל את המחיצות. יבואו החיים ויוכיחו כי הגיעה השעה, ואז תבוא האחדות מאליה”.

מאז נמשכו הויכוח ופולמוס הדברים בין שתי המפלגות נוסף לקיומם של מוסדות מקבילים והיא הכפילות שעשתה הרבה לבלום את העשייה, שגם בלאו הכי היתה, בתוקף הנסיבות של הימים ההם, מצומצמת ביותר. לשתי המפלגות: “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר" נתווספו לאחר המלחמה ראשוני העליה השלישית, בלתי מפלגתיים, חברי “החלוץ” ותנועות ציוניות סוציאליסטיות וכן ראשוני “השומר הצעיר”. פולמוס האיחוד גבר מעל שני הבטאונים: “קונטרס” (“אחדות העבודה”) ו"הפועל הצעיר" ובה שותפו הותיקים והעולים החדשים. בד בבד גבר הצורך באיחוד ואותו בטא בבהירות יתר יוסף טרומפלדור בקריאתו המפורסמת “לפועלי ארץ ישראל” (נדפסה בשני הבטאונים הנזכרים ולאחרונה בספר: “מחיי יוסף טרומפלדור” שערך מ. פוזננסקי. מהדורה ב', תל־אביב, תש"ה, עמ' 361–363).

ומספר טרומפלדור, כי בשעה שעזב את הארץ בראשית המלחמה היו שתי מפלגות – אולם היתה הסתדרות אחת כללית וכוללת: ההסתדרות החקלאית. אולם עתה “אין כל דבר משותף: ל”הפועל הצעיר" “משרד עבודה” משלו ול"אחדות העבודה" “לשכת עבודה” משלה; שתי קופות חולים, שתי הסתדרויות של פועלים חקלאיים – – – מה טעם לכל זה?" הוא מספר בהמשך הדברים על המשותף בין חברי שתי המפלגות והעיקר שאין להירתע מנסיונות המשך, אף שהקודמים נכשלו. הוא משלב בקריאתו הצעה מפורטת לאיחוד כולל וחותם בדברים הנרגשים: “עזרו לפתור שאלה חשובה! עזרו לעומדים על מפתן הארץ לבוא אליה! הצילו אותם!”

ואכן, לא זכה טרומפלדור למעמד הגדול בחיפה, שכן אירעו בינתיים מאורעות תל־חי, שבהם קיפח את חייו עם מגיני המקום. מאורעות ירושלים (פסח תר"ף), ועידת לונדון, הועידה הציונית המכרעת לאחר המלחמה, וכן כל הבעיות שנתעוררו עם המפגש האכזרי הראשון עם הממשל הבריטי הכשירו את השעה לקריאת ועידה של נציגי כל פועלי ארץ ישראל – והיא הועידה שהקימה את ההסתדרות ופתחה את הראשונה בועידות ההסתדרות.

באותם הימים שקדמו לועידת הייסוד של ההסתדרות קרא י. ח. ברנר את קריאתו הנודעת: “יינתן דבר פועלי ארץ ישראל בידי פועלי ארץ ישראל”, וכן “פועלי ארץ ישראל צריכים להסתדר בהסתדרות פועלים אחת, שתעשה כל הנחוץ לחיזוק כוחו של הפועל היהודי בארץ. אין ההסתדרות הזאת צריכה להיקרא דוקא ציונית סוציאלית (אז במקום: סוציאליסטית) – השם: הסתדרות פועלי ארץ ישראל דיו. רוח הציונות הפרוליטארית, כלומר, רוח הסוציאליזם היהודי האמיתי יחייה את ההסתדרות מאליו. יהיה גוף של פועלים יהודים בארץ ישראל. נשמת הסוציאליזם תופח בו מאליה. אי אפשר בלי נשמה זו – – – הסתדרות פועלי ארץ ישראל – בזה נאמר הכל. לעבודת השלום ולעבודת המלחמה”.

וככל שהיה בו במעמד חיפה מעמד היסטורי, אין להסיח מהדעת דבריו של אחד מראשי המדברים בציבור הפועלים, שידע יפה את רחשיו של ציבור זה בפרוס המעמד: “הנסיון הזה של ייסוד ההסתדרות היה בו משום גבורה בשביל כל הצדדים, בשביל אלה שיצרו את תכנית “אחדות העבודה” ואהבו אותה והם ויתרו בשביל הקמת ההסתדרות; בודאי היה גם ויתור מצד “הפועל הצעיר”, שצריך היה לוותר על הרבה סמכויות ולמסור אותן להסתדרות” (ב. כצנלסון). משום כך חשיבותו של מעמד חיפה. ואימרתו של יוסף ברץ בפתיחת הועידה: “לא נצא מפה בלתי אם מאוחדים”, ביטאה את משאלת הרבים והכריעה את כל ההיסוסים והפקפוקים.

 

הועידה הראשונה    🔗

ועידת הייסוד של ההסתדרות נתקיימה בחיפה, באולם בית המלאכה של הטכניון העברי, בימים כ"ג–כ"ח בכסלו תרפ"א (9.12.1920–4), במעמדם של 87 צירים, שלוחי 4433 בוחרים – ציר לכל 50 בוחר. הבחירות היו יחסיות ולפי עיקרי הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה. זכות הבחירה ניתנה לעובדים, הנמצאים לפחות חודש בארץ. הרכב הועידה היה:

“אחדות העבודה” 1864 קולות 37 צירים

“הפועל הצעיר” 1324 קולות 26 צירים

עולים חדשים (התאחדות צעירי ציון, החלוץ והשומר הצעיר) 842 קולות 16 צירים

קבוצות מיוחדות 100 קולות 2 צירים (אחד הצטרף לאחה"ע והשני להפועה"צ)

מפלגת פועלים־סוציאליסטית עברית (מ.פ.ס.ע.) 300 קולות 6 צירים

פתח את הועידה יוסף ברץ בדבריו הקצרים, בהם השמיע את אימרתו הנזכרת והדגיש את רוב האחריות הרובצת על ועידה זו, ש"בתוצאותיה תלוי גורלנו בארץ". מילא אחריו ב. כצנלסון, שמאחוריו הוותק של שקידה על האיחוד. “אם נצליח, אמר בין היתר, להניח פה יסוד לקהיליית העובדים בארץ נעשה דבר גדול. עיני ארבעת אלפים עובדים נשואות אלינו ומצוות עלינו: התגברו! ופקודה זו אנו חשים כולנו – ולה נישמע”. ש. יבנאלי הוא שהעלה את נקודות הצומת אשר להסתדרות, תנועת העבודה הארצי־ישראלית והפועל העברי, בדברו על יעודו של הפועל העברי בהצלת העם, “בנין ארץ ישראל ובעקבה: גאולת רוב גדול מישראל מן הגלויות – – – הפועל העברי בארץ ישראל, ארבעת אלפים פועלים עברים, החיים בעבודה בארץ ישראל, מהווים כוח שאין דומה לו, לתחיית העם, בכל תפוצותינו. אנחנו, בבנינו ובבנותינו, בני בעלי־בתים שלא עבדו מימיהם, העולים לארץ ומסתגלים בהצלחה לכל העבודות – עדים חיים הננו כי עוד לא נס ליח האומה – – – לא קופת חולים משותפת בלבד תפקידנו ליצור כיום – כי אם להיות הכוח המעורר בציונות, הכוח התובע והמעורר את העם לבנין הארץ והבא במשא ומתן ישר, בלי כל מתווכים, עם העם לשם בנין הארץ – – –”.

הדגשה יתירה זו שההסתדרות אינה מסגרת אירגונית ומקצועית גרידא לציבור של פועלים אלא רואה את עצמה כחלוץ ההגשמה הציונית, עברה כחוט השני בדבריהם של המשתתפים בדיונים. “לא די, הכריז י. שפרינצק, אם נודיע כלפי חוץ, כי יש פה מקום, כי אם עלינו להיות דוגמה חיה לא רק לציונות, אלא לכל העם”. נציג העולים החדשים, איש “השומר הצעיר”, מאיר יערי, התאונן על הפורענות הזו שבבוא העולים החדשים לארץ סודרו בעבודה על ידי מפלגות ו"ההתחרות הרעילה את חיינו מיום הראשון לבואנו". משום כך הצורך וההכרח “להתאחד איחוד מעשי, תרבותי, מקצועי, כלכלי וישובי”.

ודאי שלא היתה אידיליה שרויה באותה ועידה. הימים ימי ראשית לפ.ק.פ. בצורת מפס"ע (מפלגת פועלים סוציאליסטים עבריים) והיא הרוח שדובריה ביטאו בועידה וביקשו להגדיר את ההסתדרות כהסתדרות מקצועית גרידא בשימוט כל שאר הדברים, שהיו כה חיוניים לתנועת העבודה הארצי־ישראלית. בעיקר “הפריעו” לאלה: ציונות, עברית, שאלות תרבות וכיוצא באלה. לאלה השיב בחריפות ב. כצנלסון: “אם תוציאו מהאיחוד את זה הנותן תוכן לחיי הפועל בארץ – מה איחדתם? אין טעם לחיינו פה מבלעדי הרעיון האחד לכולנו: אגודה מקצועית שאין עמה ציונות ואחריות בפני בנין הארץ, שאין עמה סוציאליזם – זו אינה יכולה להיות בארץ ישראל”. א. הרצפלד מסר דין וחשבון מהעבודות המעשיות וגולל את כל סבך הבעיות הניצבות עתה לפני ההסתדרות וציבור הפועלים – וראש לכול עניני ההתישבות העובדת ורכישת קרקע. על שאר הסעיפים הרחיבו את הדיבור: נ. טברסקי, דוד בלוך בלומנפלד, י. אפטר ואחרים.

ויכוח סוער עורר הסעיף: הגנה. הימים ימי מבחן ראשונים ל"הגנה" ואליהו גולומב, שנטל רשות הדיבור לסעיף זה, לא יכול היה להרחיב את הדיבור על כך, מטעמים מובנים. אולם הוא ראה ב"הגנה" סעיף חיוני בועידת ייסודה של ההסתדרות. ואף כאן נודעת זיקת הפועל העברי להגנת הישוב, החל בימים הראשונים להופעתו וביחוד בימי תל־חי, ירושלים ועוד. היו שהתנגדו להכנסת סעיף זה בכלל סעיפי היסוד אשר להסתדרות וגולומב טען וחזר וטען באזני המתנגדים: “אנחנו נמצאים בארץ בראשית ישוב, ובמצבים שונים, במצב־הגנה מתמיד. ואם גם תשקוט הארץ לשעה, איננו בטוחים ליום מחר. האחריות מוטלת עלינו ואנחנו נקבע את סעיף ההגנה בחוקתנו”. י. וילקנסקי, נתן פרנקל (חפשי) וי. שפרינצק דיברו בהסתייגות לסעיף זה. מאיר יערי ביקש להוסיף את שתי התיבות: “מתוך העבודה”. אולם י. טבנקין השיב: “אנחנו הולכים להגן לא רק מתוך העבודה, כי אם מתוך ענינים לאומיים. הגנת ירושלים לא היתה בשבילנו “מתוך העבודה”. להגנת חיינו וכבודנו אנו הולכים להגן”. לבסוף נתקבל הסעיף של אירגון שמירה והגנה ברוב דעות גדול (נגדו הצביעו 11 צירים) וכל המסתייגים נצטרפו להגן על סעיף זה.

עניני הפועלת הועלו על ידי עדה פישמן (מימון), שציינה את מיעוט נציגותן של הפועלות. המשיכו את הקטרוג לאה מרון (כצנלסון) ויעל גורדון. בסיכום הדיונים נקבעה נציגות מתאימה לפועלות במועצת ההסתדרות.

לבסוף נתקבלה חוקת היסוד של ההסתדרות על סעיפיה אלה:

"א. ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל הענינים הישוביים, הכלכליים וגם התרבותיים ("וגם זה נעשה ברבות הימים היסטורי והיה נושא תדיר בדיונים על תרבות) של כלל העובדים בארץ, לבנין חברת העבודה העברית בארץ ישראל.

ב. ההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות, המאחדות את החברים לפי משלח ידם.

ג. חוג פעולתה של ההסתדרות הכללית:

1. סידור ופיתוח משקים חקלאיים וענפי עבודה בכפר ובעיר, גדודי עבודה, קבוצות לחקלאות ולחרושת.

2. קבלת עבודה וסידורה.

3. אירגון הפועלים בהסתדרויות מקצועיות, כלליות, המקיפות את כל העובדים למקצועותיהם, על בסיס בלתי מפלגתי.

4. השבחת תנאי העבודה והרמת פריונה.

5. חינוך־עבודה והשתלמות מקצועית.

6. הספקה קואופרטיבית.

7. עזרה הדדית (קופת חולים, אחריות, מלוה וכו').

8. אירגון שמירה והגנה.

9. קבלת העולים לארץ וסידורם בעבודה.

10. סידור העליה של העובדים בחוץ־לארץ.

11. יצירת מוסדות לעבודה תרבותית לשם השכלה חקלאית ומקצועית; סידור ספריות ושיעורים מדעיים שימושיים; ספרות מקצועית.

12. הנחלת הלשון העברית לעובדים.

13. עתונות מקצועית וביולטין ההסתדרות הכללית.

ד. ההסתדרות באה בקשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי־עבריות, בין אלה שבחוץ־לארץ ובין אלה שבארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ ישראל עובדת. הקשר הוא רק מעשי.

ה. ההסתדרות באה בקשר מעשי והסתדרותי עם כל הסתדרויות החלוצים והמתכוננים לעליה שבחוץ־לארץ, למען התאם את פעולתם וחינוכם לצרכי העבודה בארץ.

ו. ההסתדרות פונה אל כל הסתדרויות העובדים העברים בארצות הגולה, המכירים בארץ ישראל עובדת, בדבר הצורך המוחלט ליצור מוסד כללי, בינמפלגתי, לשם עבודה מעשית לבנין חברת העבודה העברית בארץ ישראל.

ז. ההסתדרות שולחת את באי־כוחה למוסדות ההתישבות, כגון: הקרן הקיימת לישראל וכו'.

ח. ההסתדרות הכללית היא היחידה העוסקת בכל הענינים הנכנסים לחוג פעולתה. והיא גם באת־הכוח היחידה של כלל העובדים בארץ כלפי פנים וכלפי חוץ בכל אותם הענינים".

תכנית זו מגוונת היתה בסעיפים וסעיפי סעיפים, שהקיפו עולם ומלואו, החל בעניני יום יום וכלה באלה שעמדו ב"רומו" של העולם היהודי. ואשר לעבודה היומיומית, העתידה מיד לאחר תום הועידה, בא הסעיף ההיסטורי, שביטל במחי יד את כל הכפילויות של העשיה המפלגתית: “כל המוסדות המטפלים בענינים הנכנסים לחוג פעולת ההסתדרות, הקיימים עכשיו ברשותן של המפלגות בארץ, עוברים לרשותה של ההסתדרות הכללית”.

ואכן מכוונים היו הסעיפים “המעשיים” המרובים, שלא הזכרנו, לאותה עבודה יומיומית “אפורה” שנפתחה לאחר תום הועידה. יחד עם כך היתה מעתה ההסתדרות מעין “קורת גג” לא רק לכל המגמות המקובלות בכל אירגון פועלים בעולם, אלא גם לציונות ההגשמה. מזיגה זו היא המהווה את הלשד של תולדות ההסתדרות והיא שהובילה אותה בהדרגה להגמוניה בישוב ובתנועה הציונית – ובבוא היום גם במדינת ישראל העצמאית.

נכסים וערכים שהיו קיימים לפני ייסוד ההסתדרות    🔗

כל נכס חמרי ברשות הפועלים היה בד בבד גם בעל ערך רוחני ותרבותי, שכן בדיקת היש שמצאה לפניה ההסתדרות מראה אותה מזיגה שציינה לאחר מכן את המוסדות החדשים שהתחילה ההסתדרות להקים תיכף ומיד לייסודה. בראש הנכסים האלה ניצבה ההתישבות העובדת, פאר היצירות של העליה השניה. השאיפה לחקלאות ולעבודת שדה היתה כידוע ממטב חזונם של כובשי פתח־תקוה, הביל"ויים וכל שאר החלוצים הראשונים, שהניחו יסודות למושבות הראשונות. חזון זה נסתאב בסופו והעבודה העצמית הפכה בסופה לעבודה זרה וזולה, שכל עיקרה העסקת אחרים בעבודה ונטישה הדרגתית של העבודה העצמית. סייעו לתהליך זה גם הפקידות הבארונית ושיטת האפוטרופסות. פועלי העליה השניה, שחרתו על דגלם סיסמת העבודה וכיבושה, קיימו צו זה וחדרו לכל העבודות וביחוד לעבודות החקלאיות במושבות. מן המפורסמות הוא המאבק לעבודה העברית, שנמשך מאז ללא הרף כמעט עד קום מדינת ישראל. ברם, בד בבד עם כיבוש העבודה והחדירה לכבשוניה גמלה ההכרה, אם גם ללא ידיעה ברורה בדרכי הביצוע, בצורך של חידוש פני ההתישבות ושינוי צורתה על ידי הפועלים. לאחר נסיונות מרובים בצורות שונות של התישבות (עין־גנים, באר־יעקב ועוד) נוצרה לבסוף הצורה החדשה והראשונה של ההתישבות העובדת – הקבוצה בדגניה (תר"ע / 1910), שאף לה קדמו כמה וכמה שלבים קודמים של נסיונות והכשרה. לאחריה קמו הקבוצות האחרות (כנרת, כפר־גלעדי, אילת־השחר, גן־שמואל ועוד), שכל עצמן התישבות על אדמת הלאום ועבודה על אחריות עצמית. קבוצות בממדים קטנים קמו בכל פינות הארץ ובפרוס כינוס הועידה הראשונה היו מצויים כארבעים ישובי פועלים, שכללו כשבע מאות חברים וחברות. צורות הישובים היו מגוונות, החל מקבוצה, דרך קואופרציה (מרחביה) עד לצורה החדשה: מושבי עובדים, שאת רעיונם הגה אליעזר ל. יפה.

ישובים אלה, כפי שראשונות זו מחייבת, יש שנתקיימו ויש שבטלו ונתמזגו בצורות חדשות ואחרות. אולם הצד השוה כולם היה נסיון ראשון ומיוחד במינו של עבודה עצמית ללא ניצול הזולת ומציאת צורת חיים חדשה, השונה בתכלית מזו שהיתה קיימת עד אז במושבות. לאלה יש להוסיף משקי הפועלות, היינו חוות הלימוד (בעיקר זו של חנה מייזל בכנרת) ואירגונן של קבוצות פועלות בימי העליה השניה ולאחריהם, הלא הם המשקים שהיו בית יוצר לעצמאותה המשקית של הפועלת ומכשיר לחדירתה לכל סוגי העבודה. הנסיון שנצבר במשקים אלה היה לאחר מכן יסוד מוסד למשקי הפועלות וחבורות הפועלות בימי העליה השלישית, הרביעית ולאחריהם.

על כל אלה חלשה ההסתדרות החקלאית על סניפיה בגלילות הארץ והיה בכך משום סמל שההסתדרות החקלאית היתה מבשרה של ההסתדרות, שכן בעבודות השדה חושלו כל הכלים האירגוניים, שלאחר מכן היו לברכה ולתפארת להסתדרות העובדים. אף היה משום סמל שאליעזר ל. יפה, איש האדמה והחקלאות הוא שהפך את ההסתדרות החקלאית להסתדרות בהא הידיעה, שכן היה הראשון שיצר כלי אירגון מסודרים ומשוכללים ו"הראשון אשר הכניס מזכירות בשכר, הנהלת חשבונות מסודרת וקבלנות של פועלים והוא גם ניהל את השביתה השניה בגדלה והמזעזעת בארץ – את שביתת סג’רה – נגד אגודת נטעים, שביתה לשם מאה אחוז של עבודה עברית" (ב. כצנלסון). אף לא מקרה הוא שהמכוונים את ההסתדרות במשך עשרות שנים מחיק ההסתדרות החקלאית יצאו ועדיין יונקת מדינתנו ממקור מבורך זה.

הנכס השני, מבחינה כרונולוגית, היתה קופת חולים, שנוצרה בתרע"ג (1913) על ידי ההסתדרות החקלאית ביהודה. בשנות המלחמה הושיטה עזרה גם לפועלי העיר. ברם לאחר המלחמה נתפצלו פעולותיה על ידי שתי הקופות לחולים, שהוקמו על ידי “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר". ועידת הייסוד של ההסתדרות שמה איפוא קץ לפיצול זה ויצרה את הקופה האחת והיחידה – והיה זה המוסד הראשון שעליו עברה הריאורגניזציה בעטיו של הסעיף על האיחוד. אולם אף כאן מצאה ההסתדרות לפניה נסיון רב ובעיקר רוב חומר אנושי ויקר של רופאים ואחיות על מסירותם לאין שיעור בימי מלחמה ורעב בארץ.

“המשביר”, השלישי בנכסים שקיבלה לידיה ההסתדרות, נוצר בעתות המלחמה, באביב תרע"ו, ביזמתם של פועלי הגליל. היזמה לא מניעים קואופרטיביים היו שרשיה – אלה באו לידי ביטוי בהתישבות העובדת, אלא כמר הרעב והחוסר במצרכי מזון בימי המלחמה (לא בכדי מצאו אז רמז לקשר בין המשביר למשבר). אף בימים שקדמו למלחמה הובאו לכאן מצרכי מזון ודרכי התיווך המרובים ייקרו אותם ביותר. בימי המלחמה האמיר יוקר זה ביתר שאת, שנוספה לו עוד הספסרות – וכל אלה “הבטיחו” רעב מוחלט לכל שאינו יודע “להסתדר”. אז נחלץ ציבור הפועלים הקטן בגליל לעזרת רעבים אלה והקים את “המשביר” בצורת חברת מניות ובמגמה לרכוש תבואה בסיטונות ולהשבירה ללא רווחים ותוספת לכל דכפין. ואין צורך לומר שעיקרון ראשון למוסד החדש היה שהיבול של משקי ההתישבות העובדת צריך להימכר קודם כל ל"המשביר". זה הטיל חובות על המשקים, שכן לא נשקפו להם כאן רווחים מופרזים שניתן היה לקבלם בשוק החפשי, אולם אלה קיבלו זאת באהבה וברצון. בדרך זו קיבלו פועלי פתח־תקוה הרעבים את יבולן של דגניה וכנרת. אף הונהג קיצוב למען יספיק המלאי לימים רבים.

“המשביר”, שהיה לברכה בימי המלחמה, נתרחב לאחר שנתו הראשונה, שכן עשה הרבה להוריד את היוקר ולשני סניפיו בכנרת ובפתח־תקוה נוספו חדשים בראשון־לציון, רחובות, חדרה ועוד ומספר לקוחותיו בכל הארץ גדל לשלושת אלפים. הוא אף הרחיב את פעולותיו והוסיף למצרכי מזון כמה וכמה סוגים של מצרכים אחרים. סביב “המשביר” התרכזו איפוא לא רק הפועלים בכל רחבי הארץ, אלא גם מורים, פקידים ובעלי־מלאכה והאמון אליו גדל והלך משנה לשנה. תצוין עזרתו של המשרד הארצי־ישראלי, שהכיר מרגע יצירת “המשביר” בתועלתו ונחיצותו לא רק לציבור הפועלים אלא לכלל הישוב.

עם כיבוש הארץ על ידי האנגלים הגיע “המשביר” לידי משבר קשה ביותר. המלאי הנאגר בתבואה ושאר מצרכים הפסיד את ערכו, שכן הביאו הכובשים מצרכים בשפע וכן החלו להופיע מחסנים מלאי בר, שהוטמנו בימי המלחמה. ולפי שלא דאג “המשביר” לרווחים חסרה לו עתה קרן למילוי ההפסדים. על מצבו בימים ההם מספר התזכיר המשותף של שתי המפלגות אל ההנהלה הציונית: “מחוסר אמצעים להמשביר נמכרו בתרע”ט (1919) בזמן הגורן רוב התבואות של הקבוצות לסוחרים, ואחרי אישור התקציבים לקבוצות חדשות סובבו חברי הקבוצות בכפרים ודפקו על דלתות הסוחרים לקנות תבואות ושילמו מחירים גבוהים יותר ממחירי הגורן – ואותם המחירים עצמם שילמו גם כל יתר הצרכנים במשך החורף ועד עתה".

ברם לעזרת “המשביר” שוב נחלצו הפועלים ומתנדבי הגדוד העברי. אלה רכשו מניות והפקידו בימי המוסד את פקדונותיהם. אז גם התחילו ימי העבודות הציבוריות הגדולות וכל אלה שיקמו את “המשביר”, במידה שבימי ייסוד ההסתדרות הוברא מצבו והחל לפרוע את חובותיו ומאז החלו ימי הגידול שלו ואף ימי הזוהר בהיענותו לציבור פועלים, שגדל משנה לשנה. במצב זה קיבלה אותו ההסתדרות, ששקדה מעתה על הרחבתו והתפתחותו.

בהתאם לסעיף השני של החלטות ועידת הייסוד: “ההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות., המאחדות את החברים לפי משלח ידם”, החלה ההסתדרות לטפל באירגון המקצועי. אף כאן כבר מצאה לפניה נתיב סלול במקצת על ידי איגודים מקצועיים ארציים: הסתדרות פועלי הרכבת והטלגרף והסתדרות ארצית של הפקידים. הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף הוקמה בתמוז תרע"ט (1919) וייחודה בכך שאיחדה את כל פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף ללא כל הבדל של מקצוע (נגרים, מסגרים, טלגרפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד. הפיצול לפי המקצועות בא רק לאחר מכן עם ריבוי העובדים ושיפור דרכי האירגון המקצועי). איגוד מקצועי זה היה בעיצום גישושיו האירגוניים עם ייסוד ההסתדרות ומצא מיד בהסתדרות משענת נאמנה במאמצי הגנה על זכויותיו.

הסתדרות הפקידים צמחה מתוך אגודות מקומיות, שראשיתן נעוצה בימי העליה השניה. אף על הסתדרות זו עברו חבלי אירגון מרובים, שסופם הועידה הארצית של נציגי כל האגודות המקומיות בחול המועד סוכות תר"ף (1919) ביפו. עם הקמת ההסתדרות הארצית באותה ועידה הוצא אף הכרוז הראשון מטעמה, שבו נאמר בין היתר: “בקרוב ייפתחו שערי ארצנו ונעמוד בפני העליה הגדולה והסתדרותנו צריכה להקיף את כל העובדים נושאי המשרה, החיים על עבודתם, במוסד פרטי וציבורי. הננו קוראים לכם להסתדר. הטלת גורלנו בידינו הוא – – –”.

הצטרפות הסתדרות הפקידים להסתדרות העובדים, עם ייסודה, לא היתה כלל וכלל אבטומטית, שכן קדמו לה כה וכמה שלבי הכנה, שנמשכו כמעט עד לועידה השניה של ההסתדרות (זה מסביר היעדרה של הסתדרות זו בדין וחשבון של ד. בן־גוריון, שנמסר בועידת ההסתדרות השניה). בחורף ובאביב תרפ"א (1921) הצטרפו אגודות הפקידים בירושלים ובחיפה. אולם עדיין היו בתוך הסתדרות זו שהתנגדו לכניסה. אולם הכריעה החלטת המרכז מיום י"ח אדר א' תרפ"א (1921), שהודיע לכל הסניפים: “דבר הסיפוח שלנו להסתדרות העובדים היא עובדה מוחלטת. על דבר הפרינציפיון היסודי הזה אין כלל מה להתווכח עם באי־כוח הפעלים בכל מקום ומקום לחוד. המרכז יצר את האיחוד שלנו ואין לסניפים להרהר אחריו”. בחורף תרפ"ב הצטרף האחרון בסניפים, ביפו, ונציגיו נשלחו למועצת פועלי יפו־ת"א.

נוסף לכל אותם הנכסים שקיבלה ההסתדרות עם ייסודה היו התחלות נכבדות בתחום הקואופרציה היצרנית, שיצאו מתחומי המפלגות וקפא"י וכן היו קבוצות קבלניות לעבודות הציבוריות הגדולות, אף הן מטעם שתי המפלגות, שלאחר מכן אוחדו למשרד אחד, שמילא תפקיד נכבד בימי העליה השלישית – המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, שכל כולו טבוע בחותמה של העליה השלישית והיה מפעלה הקבלני הראשון והגדול של ההסתדרות.

המשרד לעבודות ציבוריות ובנין    🔗

מועצת ההסתדרות הראשונה (טבת תרפ"א), שהקימה את המוסדות האירגוניים הראשונים של ההסתדרות, הקימה בין היתר גם את המשרד לעבודות ציבוריות, במגמה: “להוציא לפועל באופן מסודר, על ידי קבוצות פועלים וגדודי עבודה, עבודות גדולות, בעלות ערך לאומי וציבורי, בהנהלה עצמית של העובדים”. מגמה זו משמעותה הרחבה היתה: שיחרור הפועל מהקבלנות הפרטית ועמידתו ברשות עצמו. אולם המשרד הגדיל לעשות בקבלו על אחריותו עבודות, שאין הקבלן הפרטי אץ לקראתן, ואף כאן מתוך מגמה להכניס פועלים למקצועות־עבודה חדשים. בדרך זו נעשה המשרד לא רק מקור עבודה עיקרי וראשי בראשית ימי העליה השלישית, אלא מה שחשוב מזה – בית אולפנא למאות ואלפי פועלים, שקיבלו כאן הכשרתם המקצועית עדי הגיעם להתמחות ממדרגה ראשונה. והיתה זו תופעה סמלית שקבלנות זו, עסקית לכאורה, היתה בד בבד חממה ובית יוצר לפועל העברי בימי העליה השלישית וכל אותה תנופה משקית של ההסתדרות בימים ובשנים שלאחר מכן מקורה במשרד זה. ובודאי שלא היה מגיע המשרד להישגים כאלה אילולי ההסתדרות, שביטלה את הקבלנות הכפולה של שתי המפלגות והקימה מוסד מרכזי זה.

ודאי שאין המספרים והנתונים על הישגי המשרד בשנות קיומו מספרים כל צרכם על ערכו ומעמדו בקרב פועלי ארץ ישראל בימים ההם. תקופת הכבישים והבניה היו ימי זוהר לציבור הפועלים ולבני העליה השלישית וביחוד שנצטרפו לאותם הימים ימי הכיבושים החדשים בהתישבות העובדת, וביחוד שביחוד בעמק יזרעאל. בתוך מחנות הפועלים שעסקו בעבודות חפירה, חציבה, מילוי, ריצוף ועוד נתגבשו הגרעינים להתישבות העתידה, כגון: גדוד העבודה (טבריה–טבחה), “השומר הצעיר” (חיפה–ג’ידה), חבורת העמק (עפולה–נצרת), חבורת צריפין (צריפין) ועוד ועוד. פועלי העבודות הציבוריות, הקשורים למשרד, אף הנהיגו, לפי החלטת המעצה הראשונה (אדר א' תרפ"א) השוואת שכר לכל סוגי העבודות ועשו את הקיבוץ כיסוד מוסד בביצוען של העבודות וכן, והוא העיקר, הדגישו את זיקתם היתירה לחקלאות, בידעם שעתידם בכיבושים בתחום זה.

המשרד ניצב בפני מאבק מתמיד עם הממשלה בדבר קבלת עבודות מזה ותנאי העבודה מזה. העבודה שחולקה ליהודים לא היתה ביחס ישר להכנסות הממשלה מהיהודים. תוך מאבק זה החל המשרד להיכנס קמעה קמעה למשק היהודי, בקבלו ממנו עבודות גדולות, הלא הן העבודות הקשורות בראשית ההתישבות העברית בעמק יזרעאל: ייבוש, ניקוז ובניה. מחזור העבודות של המשרד במשך שנתיים הגיע לחצי מיליון לי"מ והוא מחזור נכבד ביותר, וביחוד שכל כולו היה מפעל עצמי ועצמאי של הפועלים וההסתדרות. המשרד הקיף את כל נקודות הארץ ברשת של מחנות פועלים שהשתרעו מכפר־גלעדי עד באר־שבע, ובהם נוצר הווי מיוחד במינו שטבע חותמו על אלפים רבים לכל ימי חייהם. המחנות היו ברובם הגדול מחנות קליטה לעולים־הפועלים החדשים וכאן לא ניכר חדש מפני ותיק, שהכל היו שוים מבחינת השכר. וסיכם את הישגי המשרד מקץ שנתיים לקיומו ד. בן־גוריון בועידת ההסתדרות השניה: “הודות לקיום המשרד ושלטונו בעבודה, רק הודות ליכלתם של ההסתדרות וציבורי פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות בנין גדולות נתבצר מצב הפועל העברי גם בקבלנות פרטית ובעבודות המשק הפרטי – – – העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין, והנה נהיתה מהפכה: תל־אביב נבנתה כולה על ידי יהודים, שכונות גדולות וחדשות בירושלים, טבריה וחיפה, נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי הפועלים היהודים ועל אחריותם. מאות פועלים שלא אחזו מימיהם כף סיידים התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין, חפירה, חיצוב, סתתות, בנאות, טיוח, ריצוף, שרברב, נגרות, צבעות וכו' וכו'”.

ועידת הייסוד לא עסקה בבירור הצד האירגוני אשר לאיגוד המקצועי. אולם בימים שבין ועידה לועידה אכפו צרכי האיגוד המקצועי להידרש לבעיה זו ואף לפתרונה. הגורם העיקרי למאמצי פתרון אלה היו פועלי המשרד לעבודות ציבוריות. האגודות המקצועיות הארציות הקיימות, כגון ההסתדרות החקלאית והסתדרות הפקידים, היו מוגדרות לפי מקצועותיהן, מה שאין כן פועלי המשרד וכן במידה פחותה יותר פועלי הרכבת, שכן בהסתדרות אחרונה זו היה המכנה המשותף נותן העבודה ולא המקצוע. ולפי שהחלו לקום אגודות מקצועיות מקומיות לכל הסוגים המרובים נוצרה העובדה שפועלי הבנין של המשרד לעבודות ציבוריות היו מחולקים בין אגודות שונות – היינו, לאגודות פועלי העץ, הכביש, הבנאים, הטייחים וכו'. לאחר דיונים מרובים הוחלט במועצה השלישית של המשרד בחיפה (ניסן תרפ"ב / 1922) להקים את ההסתדרות הארצית של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים במשרד ובין שהם עסוקים במקומות עבודה אחרים. בתוכה של הסתדרות זו ניתן מקום לאיגודים חלקיים לפי מקצועותיהם – וכל איגוד מקצועי היה חלק מאירגון־גג זה.

היתה זו ההסתדרות המקצועית הארצית הראשונה, שהוקמה על ידי ההסתדרות והמשך ההסתדרויות המקצועיות הקודמות שהיו קיימות כבר לפני כן. מיעוט קטן של פועלים התנגד ליצירתה של הסתדרות זו. ומשלא נתקבלה התנגדותם נפרדו ממנה והקימו “ועדת אירגון”, קרוב ברוחו לשמאל הקומוניסטי. “ועדת האירגון” לא בחלה באמצעים להשמיץ את ההסתדרות, ציבור הפועלים, הישוב והתנועה הציונית ואף ניצלה כל עונת חוסר־עבודה לשם הבאשת ריחם של ההסתדרות ומוסדותיה.

חידוש ההתישבות העובדת    🔗

זכתה התקופה החדשה של העליה השלישית ולאפקיה הרחבים שנפתחו לה בכיבוש העבודות לכל סוגיהן, נתווסף ערך חדש ויקר ביותר – התישבות עובדת חדשה ורבת ממדים, שכמותם לא ידעה עד אז. זו התבטאה בנתון המספרי: קרוב לאלף עובדים על שטח של כארבעים וחמישה אלף דונם, היינו כפליים מממדיה של ההתישבות העובדת הקיימת והקודמת לה במשך שתים־עשרה שנה, שכללה כשבע מאות עובדים על שטח של עשרים אלף דונם (של הקרן הקיימת וקצת שטחים של יק"א בגליל העליון).

בתר"ף רכשה הקרן הקיימת שטחים חקלאיים ממדרגה ראשונה בעמק יזרעאל, היא הרכישה שעוררה התנגדות חריפה מצדו של ראש הקרן הקיימת נחמיה די לימה, אולם אושרה לאחר מכן על ידי ההסתדרות הציונית. בבת ראש נפתחו אפקים חדשים להתישבות העובדת, שהיתה לאחר המלחמה לחוצה בסד בשל חוסר קרקע. מאויים להתישבות של מאות יכלו לבוא עתה על סיפוקם וכן הגשמת חזונם של ותיקים וחדשים על צורות התישבות חדשות בתחומיה של ההתישבות העובדת. מאלול תרפ"א החלו לעלות על אדמתם: חברי המושבים נהלל וכפר־יחזקאל, תוך הקמת צורה חדשה בהתישבות העובדת, לפי המתכונת שהתווה אליעזר ל. יפה, “גדוד העבודה” הקים את הקבוצה הגדולה, לפי התכנית של שלמה לביא, בעין־חרוד־תל־יוסף, שכל עיקרה מזיגה של חקלאות ותעשיה, לרבות אספקה עצמית – והכל על יסודות משותפים וקבוצתיים. על יסודות אלה של הקבוצה הגדולה הוקמו על ידי חברי “השומר הצעיר” וקבוצת חפצי־בה שתי קבוצות בבית־אלפא, נוסף לקבוצות קטנות יותר בגבע, גניגר ויגור.

במפעלי כיבוש אלה היו שותפים אנשי העליה השניה והשלישית וגדולה היתה הרוח שפיעמה בימים ההם את כובשי העמק ושאר המקומות. העליות על הקרקע היו לרוב ללא אישורים ותקציבים ו"בינתיים" רעבו וקדחו תוך הכשרת המקום לישוב ולהתישבות חקלאית. המרכז החקלאי, הזרוע ההתישבותית של ההסתדרות החקלאית וההסתדרות, גייס מיטב מאמציו בהכוונת דרכה של ההתישבות החדשה. בעיות לגבי קביעת צורה למשק החקלאי כאן היו מרובות. עד מהרה הוברר הצורך בגיוון ענפי המשק החקלאי. בניגוד למונוקולטורה (חיטה ושעורה) שרווחה עד אז בתחום המשק הזה. הענפים החדשים שנתוספו ופותחו היו: רפתות, לולים, מטעים, דבורים וכל כיוצא באלה. ברם הענף העיקרי היתה אף עתה הפלחה, שגם בה חלו תמורות, על ידי הכנסת מחזור זרעים נאות וגיוון בגידולים.

חבלי־כיבוש אלה הביאו גם לידי בעיות חברתיות, שהצריכו את ההסתדרות לתת את דעתה ותשומת־לבה המיוחדת לפתרונן. העזיבות המרובות לא סייעו את גיבושה של חברה קבועה במקומות ההתישבות. רק לאחר זמן מה החל תהליך גיבושה של חברה קבועה בעלת זיקה יתירה למקום החדש והנכבש על ידה. בדרך כלל לא שפר חלקם של המתישבים החדשים. בכל הדינים וחשבונות של אותם הימים אנו שומעים על מצב בריאות לקוי, הסתפקות במועט, ו"חיים בצמצום רב". אולם חיים אלה שקקו עליזות ונתברכו ברוח גדולה של יצירה וכיבוש, במידה שה"עמק" התחיל להיכנס לאוצר העם כערך ונכס בעל ערך מיוחד ויקר במינו והפך נושא תעמולה עצום להסתדרות הציונית. קרובים ורחוקים באו להזין את נפשם ועיניהם בחלוציות מפוארת זו, שרק אפס קצה בא לידי ביטוי בספרות העברית של הימים ההם ולאחריהם.

שותפים בביצוע ההתישבות החדשה ובכלל של כל ההתישבות החקלאית העובדת מאז היו: ההסתדרות הציונית על ידי ההנהלה בירושלים, קרן הקיימת לישראל והמרכז החקלאי, ואחרון אחרון איש המרכז החקלאי אברהם הרצפלד, שנכבש כולו להתישבות וכמעט שאין לתאר את ההתישבות העובדת מאותן השנים ואילך בלא המרץ שלו השופע ומשפיע.

המשלחת הראשונה של ההסתדרות והמוסדות הכספיים הראשונים    🔗

בהתאם להחלטת הועידה הראשונה בדבר “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות, בארץ ובחוץ־לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ ישראל עובדת”, שוגרה בקיץ תרפ"ב (1922) המשלחת הראשונה של ההסתדרות לארצות הברית, בהרכב: יוסף ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט, לשם מכירת מניות של בנק הפועלים וכן לשם קשירת קשרים עם תנועת העבודה היהודית והלא־יהודית בארצות־הברית. ברם יותר משביקשה המשלחת להפיץ מניות הבנק ביקשה לפרוץ את הקיר האטום שרבץ בין תנועת הפועלים היהודית בארצות הברית לבין תנועת העבודה הארצי־ישראלית.

באמריקה היו אז חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים ולא היתה לתנועת פועלים יהודית בשום מקום בעולם רשת כה משוכללת של אירגונים מקצועיים ומרובי השפעה כמו זו שהיתה לתנועת העבודה היהודית בארצות בברית. השפעת ה"ארבייטער רינג" והעתון האידי “פארווערטס” על פועלים יהודים אלה היתה עצומה. כוח עצום זה היה רחוק מעניני ארץ ישראל ולשוא היה עמלם במשך שנים של פועלי ציון באמריקה לכבשו למען רעיון ארץ ישראל העובדת. לעומת זאת היתה גדולה השפעת ה"בונד" האנטיציוני, שרבים מחבריו ואוהדיו עמדו בראש תנועת העבודה היהודית באמריקה. אכן לאחר מלחמת העולם הראשונה באה תזוזת מה במחנה זה בכיוון היהודי הלאומי, אולם היא לא היתה מפליגת לכת. משום כך הוטל על המשלחת “להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להבינו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו”.

ואכן חברי המשלחת עשו הרבה לפרוץ חיץ זה, שעה שמולם ניצבו אידיאולוגי ה"בונד" וכל שאר חבריהם לדעה. ב. כצנלסון נכנס בפולמוס חריף אתם מעל דפי העתונות האידית. אולם ההשמצה עשתה את שלה והמשלחת המשיכה בעבודתה על אף הכל אם בפנייה אל ההמונים ואם בכל צורה אחרת. וראוי לציין עזרתם של שלום אש וד"ר י. ל. מגנס לחברי המשלחת. חרף כל מאמציה לא זכתה המשלחת להצלחה יתירה. אולם היא טמנה את הזרעון הראשון, שנבט ברבות הימים והשנים על ידי המשלחות הבאות של ההסתדרות ואישיה המשתתפים בה. אף ראוי להזכיר מפעל אחר שהיה בו משום זיקת פועלי אמריקה לארץ ישראל והוא דבר משלוח כלי עבודה ומכונות לפועלי ארץ ישראל על ידי פועלי ציון שבאמריקה, דרך קפא"י, מכשירה הכספי של הברית העולמית של פועלי ציון.

רעיון הבנק היה אף הוא מורשת העליה השניה ואחת הועידות של ההסתדרות החקלאית (תרע"ג / 1913) החליטה על הקמת “מוסד כספי מיוחד, שיוכל לערוב בעת הצורך בעד קבוצות לפני בעלים פרטיים ומוסדות ישוביים שונים”. לכלל ביצוע הגיע הדבר רק לאחר ייסוד ההסתדרות וביזמתם של א. מונצ’יק, ב. כצנלסון וד"ר א. רופין. ההנהלה הציונית רכשה מניות בסכום של חמשים אלף לירות, בתנאי שסכום דומה ירוכז על ידי ההסתדרות בין ידידיה וחבריה. אסיפת הייסוד של הבנק התקיימה בתל־אביב ביום כ"ט בחשון תרפ"ב (30.11.1921) ומאז פועל הוא לפי המגמה שהציג לו אז, והמבוטא בדין וחשבון הראשון: “גידול בלתי פוסק של מספר העובדים בארץ, ביסוס והרחבה הדרגתית של משקם לכל ענפיו וסעיפיו והעמדתו ברשותם הגמורה של העובדים”. הלואותיו שחילק בשנתו הראשונה אפייניות הן לדרכו של הבנק בהעתקה של מגמה זו לשפת המציאות: לעבודות ציבוריות, לחקלאות, ל"המשביר", קואופרטיבים שונים, קופת חולים, מטבחי פועלים ועוד ועוד.

שעה שבנק הפועלים ביקש לקדם את עניני העבודה על ידי הענקת אשראי למפעלים ולמוסדות, נועדה קופת המלוה, שהוקמה בחורף תרפ"ב (1922) לסייע בהלואות את מחוסרי העבודה הבודדים. כיסוד לקופת מלוה זו שימש הסכום של אלף לירות, שמסרה ההנהלה הציונית לשם הקלת מצב מחוסרי העבודה. לאחר מכן סודרה הקופה על יסוד של עזרה הדדית. רבים היו שנענו ורכשו מספר מניות והקופה יכלה למלא תפקיד נכבד בימי מצוקה מתמדת של הפועלים הבודדים. לימים עלתה ההצעה לחלק לשנים את תפקידי הקופה: עזרה למחוסרי העבודה מזה וקופת מלוה וחסכון של העובדים מזה, דבר שבוצע לאחר מכן.

היו אלה שני המוסדות הכספיים הראשונים של ההסתדרות שנוצרו לאחר ועידת הייסוד ובעקבותיה – ואלה גרמו ליצירת המוסדות האחרים באופן הדרגתי לאחר מכן.

מפקד־העובדים הראשון    🔗

לפי החלטת מועצת ההסתדרות השלישית (ז' חשון תרפ"ב / 1921) הוחלט “לגשת לספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות”. לשם כך סודר בכל רחבי הארץ ביום י"ז באלול תרפ"ב (10.9.1922) מפקד כללי של כל העובדים בארץ, “החיים על עבודתם הם מבלי לנצל עבודת זולתם”. המפקד כלל את המדורים הבאים: המצב המשפחתי, רשימת המקצועות, ידע הלשון העברית, ותק בארץ. נתפקדו בו ביום 16,608 עובדים ובכללם 8394 חברי ההסתדרות. המפקד שנערך בכוחות העצמיים של ההסתדרות היה מבצע מיוחד במינו, שכן התפקדו מכל העדות ומכל מקומות הישוב בארץ. “זו היתה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית־תרבותית של ציבור הפועלים בארץ” (ד. בן־גוריון).

המפקד הראה, שהעליה השלישית העלתה אז קרוב לעשרת אלפים עובדים וכן שהחברוּת בהסתדרות של העולם החדשים הגיעה עד לשבעים וחמשה אחוז. המפקד הניח יסוד למוסד חדש, שנקרא: “המעניה המרכזית”, שרשמה בסדר ובקביעות את מקום מושבו של כל אחד ואחד ומידת תנועתו ממקום למקום ומעבודה לעבודה. ברם לרגל הנדידה הגדולה והמתמדת של הפועלים בימים ההם קצרה ידו של המוסד החדש לעקוב אחרי כל התמורות והחליפות ועל כן בוטל זמן קצר לאחר הועידה השניה. במקומו הוקמה בתרפ"ג, על סמך החלטת הועידה השניה, המחלקה לסטטיסטיקה, שהוטל עליה לסדר ארכיון מסודר לכל בעיות העבודה ועניני האיגוד המקצועי. לראש המחלקה מונה ו. פרויס. במשך שנות קיומה של המחלקה פירסמה שפע של חומר סטטיסטי ועובדתי, המהוה מקור לא אכזב לחקר יחסי עבודה בארץ, תנאיה ובכלל חומר על תנועת העבודה הארצי־ישראלית על כל שלוחותיה וסעיפיה.

ועדת התרבות המרכזית    🔗

עניני עברית והפצת תרבות בין הפועלים היה כידוע אחד הדברים העיקריים, ליד מאבקו המדיני של הפועל העברי, שעליו ניתכה חמת “השמאליים” החל מימי ייסוד ההסתדרות. אף ראינו באיזה חום הגנו חברים מרכזיים על צפור נפשה זו של תנועת הפועלים, כלשון עברית ותרבות בלשון זו. אפיינית לדרכה של ההסתדרות בתחום זה היא העובדה, שהראשון בדינים וחשבונות שהוגשו לועידה השניה של ההסתדרות, היה הדין וחשבון של ועדת התרבות המרכזית. מועצת ההסתדרות הראשונה בחרה בועדת תרבות ובמשך התקופה הראשונה היו בפעיליה: ש. יבנאלי, ד. זכאי, ש. ה. ברגמן, א. שיין, י. שויגר (דמיאל), יצחק לבני, ש. סבוראי, מיכאל אסף ורחל כצנלסון (שזר).

יסוד מוסד לועדת התרבות היתה קודם כל ובעיקר הנחלת הלשון, שכן אך בלשון זו ניתן לה לאחד את הציבור הרבגוני והפוליגלוטי הזה אף שרבים מבין העולים החדשים היו יודעי עברית, עדיין היה מספר ניכר שלשון זו היתה זרה להם. דומה היה שההסתדרות “רדפה” כביכול אחרי אלה שלא ידעו עברית בשלחה אליהם מורים. קם מחנה חדש של פועלים, מיד בא מורה לעברית. ומוסר הדין וחשבון: “עלינו להודות, שעבודתנו נשאה פרי. מורינו היו אחד הגורמים החשובים לביסוס העברית והפצתה בין העולים החדשים”. מן המפורסמות היא מלחמתה של העליה השניה העובדת לעברית. לא היה איפוא מאבק זה עם אי ידיעת הלשון אלא המשך ישיר לאותו של ימי העליה השניה, בסיגול לנסיבות החדשות. שאר הסעיפים היו: הרצאות והשכלה למבוגרים, פעולות תרבות בין עדות המזרח, הוצאת ספרים ותמיכה בירחון החקלאי “השדה”. אף הוקמו בתי־ספר ראשונים, גרעין יסוד לזרם החינוכי של העובדים, במשקי ההתישבות העובדת ובשכונת־ברוכוב. ליד אלה קיימים היו גם גנים. רשת חינוך זו היתה מסונפת לועדת התרבות המרכזית. בית הספר לילדים עובדים ביפו היה נסיון ראשון במינו בארץ וברבות הימים שימש יסוד להקמת רשת של חינוך עובדים בערים ובמושבות.

ערך מיוחד בימים ההם בתחום הפצת דעת והשכלה נודע לספריה המרכזית, בעלת אלפי כרכים, שהושאלו לכל ציבור הפועלים בארץ על מחנותיהם המרובים. ועדת התרבות אף הכניסה את המקצוע, שברבות הימים נעשה מהפופולאריים בארץ – ידיעת הארץ, אם כלימוד בבתי חינוך ואם בצורת הרצאות והדרכה בסיורים וטיולים. המורה המיוחד הראשון למקצוע זה, שהרבה להרצות עליו בכל נקודות הישוב, היה אחד המורים גולדזייגר, הוא שמואל סבוראי (עתה איש עין־חרוד, איחוד, מקימו של בית שטורמן). הרבה מסופר בדין וחשבון הראשון על פעלו בתחום זה וחוסר העידוד לו. לימים נצטרפו לו: ד. אשבל, יוסף ברסלבסקי, זאב וילנאי, ז. ברושי ורבים אחרים. אלה אף גידלו דור של ממשיכים.

הפועלת    🔗

העליה השניה העובדת העלתה בין היתר את הפועלת העברית לכלל עמידה עצמאית ובין כובשי העבודה לכל סוגיה יוחד מקום נכבד לפועלת. בד בבד עם התארגנותו של הפועל חלה גם ראשית התארגנותה של הפועלת. בתרע"א (1911) נתכנסה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ומאז הוקמו תאי אירגון ראשונים לפועלת בעיר ובכפר. החוות וקבוצות הפועלות בימי העליה השניה ובשנות המלחמה נתנסו בכל המסות בהן נתנסו הפועלים. ביחוד גדל רישום קבוצות הפועלות בימי המלחמה, בהם הקלו בהתאגדויותיהן ופעלו מעל המצוקה הרבה של הפועל העברי, וביחוד במושבות, באספקת אוכל ומזונות. הפועלת בעבודת הכבישים בימי העליה השלישית וכן בכל שאר העבודות, ככל שהיתה זו תופעה לכאורה מוזרה, המשיכה באותו קו שאת יסודותיו הניחה הפועלית של ימי העליה השניה, היינו במאמצים לחדור לכל העבודות. ובעוד שבימי העליה השניה היה מקומה העיקרי של הפועלת בכפר נתוספה עתה גם העיר, על כל עבודותיה המיוחדות.

כבר הזכרנו את דברי נציגי הפועלות בועידת הייסוד של ההסתדרות. הפועלות עצמן נתכנסו לכינוסיהן לעתים קרובות וביחוד לאחר שחרור הארץ מידי התורכים. בשתי ועידות הפועלות, שנתקיימו לאחר ייסוד ההסתדרות (אדר תרפ"א / 1921 בגבעת־המורה ואלול תרפ"ב בחיפה), הובעה דרישת הפועלות: “אנו רוצות להיות אקטיביות בכל מקצועות החיים והעבודה בארץ ולהשתתף באופן בלתי אמצעי ביצירת חיינו החדשים”. בעיה מיוחדת של הפועלת היה החינוך והטיפול במשק הקבוצתי. כל הפעולות המגוונות רוכזו בידי מועצת הפועלות, שנבחרה בכל ועידה של פועלות. הפעולות העיקריות היו: חינוך חקלאי, אם במשקי פועלות ואם בבתי־ספר חקלאיים מיוחדים לנערות. אף הותוו דרכים לפתרון בעיות האשה בהתישבות בכלל ובזו העובדת בפרט. הפועלות שלחו את נציגיהן לכל מוסדות ההסתדרות וכן ביקשו את עזרת ההסתדרות במאבקן עם השלטון אם לשם העסקתן של פועלות, שמשפט קדום מנע זאת, ואם לשם השגת זכויות פוליטיות וכלכליות של האשה בארץ.

ספרות ההסתדרות    🔗

מבחינה פורמאלית מתחילה ספרות־הסתדרות זו בעתונה הראשון של ההסתדרות: “פנקס”, שהחל לצאת בטבת תרפ"ב ונפסק בניסן תרפ"ה, עם ראשית הופעת “דבר”. ברם לספרות ההסתדרות נמנית כל אותה ספרות, שהחלה לצאת על ידי בני העליה השניה החל מעת הופעת הגליון הראשון של “הפועל הצעיר” בסטנסיל (תרס"ז / 1907). ספרות זו גדלה ושגשגה בימי העליה השניה ולא נדם קולה גם בימים הקשים ביותר של המלחמה. לאחר המלחמה חודש “הפועל הצעיר” והוקם ה"קונטרס", בטאוני “הפועל הצעיר” ו"אחדות העבודה" וכן החלו לצאת הירחונים: “האדמה” ו"מעברות" מטעמן של שתי המפלגות, והונח יסוד להוצאות ספרים. עם ייסוד ההסתדרות נמשכה הפעילות גם בתחום הספרות, והספר הבולט ביותר ואף הראשון שהוציאה ההסתדרות: “מחיי יוסף טרומפלדור”, ספר מחנך היה, שרבה היתה השפעתו על אותו דור, לרבות דור החלוצים שהתכשר בחוץ־לארץ לעליה. אף הוצאו ספרים וקונטרסים ללימוד עברית, הדרכה מקצועית וכל כיוצא באלה. חשיבות מיוחדת נודעת בימים ההם ל"פנקס" (נערך בידי ד. זכאי), שכל עצמו אוצר בלום לחיי ההסתדרות בשנותיה הראשונות לקיומה, אף שעיקרו של החומר “יבש” הוא וכולו תיאורים כרונולוגיים למעשה היומיומי האפור. “פנקס” זה סלל את הדרך לעתון ההסתדרות לאחר מכן. הוא נועד “לעבודה ולכל עניניה, להסתדרות ולכל מוסדותיה, לכל מעשה וידיעה בחיינו”. ואף הובעה התקוה ש"מתוך העבודה יתרחב תכנו ותיקבע צורתו – והשתתפות הרבים נאמנה היא אשר תעשהו לעתון ההסתדרות“. ודאי שהיו מעצורים מרובים להתפתחותה של ספרות ההסתדרות בימים אלה, שכן עדיין לא נשתחררו הרבים מהפקפוקים שאולי אין זה מתפקידה של ההסתדרות להתמסר לפעילות מוגברת בתחום זה. וצוינה עובדה זו על ידי ד. בן־גוריון, בסקירתו בועידה השניה, בפסוק הקצר והממצה: “בנוגע לפעולה ספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית עבודתה”. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם” ורק כעבור שנה לאחר ייסוד ההסתדרות התחיל להופיע ה”פנקס".

הקואופרציה    🔗

הזכרנו את ראשית הקואופרציה הפועלית שמלפני ייסוד ההסתדרות. קואופרציה יצרנית זו נוצרה בעיקר בעזרת קופת פועלי ארץ ישראל (קפא"י) ולאחר מכן על ידי שתי המפלגות (הדפוס “אחדות”, דפוס הפועלים הראשון שהוקם בירושלים בתר"ע / 1910 הפך לקואופרטיב רק לאחר ייסוד ההסתדרות). הצלחתם של קואופרטיבים אלה, קטנים בממדיהם רובם ככולם, נגרמה בשל כך שלא נתקלו בהתחרות קפיטליסטית מעין זו שבחוץ־לארץ. עם קום ההסתדרות החלו לקום קואופרטיבים במקצועות שונים ובמקומות מרובים. ברם התפתחות זו היתה כאילו מחוץ להסתדרות, שכן עדיין חסרים היו להסתדרות הנסיון לכך ואף האפשרויות. מלבד שני קואופרטיבים של כלל ההסתדרות (של המשרד לעבודות ציבוריות ואחת האגודות המקצועיות) הוסיפו קואופרטיבים אלה להתקיים בחסותן של המפלגות וקפא"י. בקיץ תרפ"ב ניסתה ההסתדרות לכנס את נציגי כל הקואופרטיבים היצרניים ואף להקים “מרכז לתעשיה קואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכללית של הקואופרטיבים ויקשר את פעולתם, את פעולת המשרד לעבודות ציבוריות, “המשביר” וכן גם הקואופרציה היהודית והכללית של הפועלים בעולם”. ברם הנסיון לא הצליח ויצירת המרכז לקואופרציה נדחתה לעתיד, היינו לימים שהקואופרציה יצאה כבר מחיתוליה ודרשה אירגון יעיל ומרוכז.

ראשית אירגונו של הפועל הערבי בהסתדרות    🔗

בעיית אירגונו של הפועל הערבי בכלל אירגונו של הפועל העברי התעוררה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה ובימי ראשית העליה השלישית לרגל העבודה המשותפת של יהודים וערבים במפעלי הרכבת של הממשלה, שם עבדו הפועל העברי והערבי בתאים שוים, דבר לא רגיל ביותר – ולא רק בימים ההם. מציאות זו הצריכה אירגון משותף, והוא הצירוף שיצא מכאן ונעשה לאחר מכן מבעיות היסוד של ההסתדרות לגבי הפועל הערבי. מעמסת הפתרון של בעיה זו הוטלה על הסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף, היינו של כל אותם השירותים בהם עבדו במשותף פועלים יהודים וערבים. ההסתדרות נדרשה לבעיה זו כבר ממועצותיה הראשונות ואחת מהן (הרביעית, חורף תרפ"ב / 1922) קבעה מסגרת ראשונה לפתרונה בקביעת כללי יסוד אלה: “אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות; המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית”.

יסודות אלה היוו אחד הנושאים המרכזיים של הועידה הרביעית של פועלי הרכבת (חיפה, שלהי שבט תרפ"ב) ובה הרצה על בעיה זו ד. בן־גוריון. מיעוט קטן של שנים־שלושה צירים חיווה דעתו, שבמקום הסתדרות יהודית של פועלי רכבת, תקום הסתדרות כללית, ללא כל סקציות לאומיות, אולם הרוב המכריע קיבל ואישר ההחלטה הנזכרת של מועצת ההסתדרות בצירוף התוספת של ד. בן־גוריון: “עד היווסד הסקציה של הפועלים הערבים מתקבלים בכל מקרה בודד חברים לא יהודים לתוך הסתדרות הפועלים היהודים”. ברם ראשית הפעולה, שאף בה טרם נתגבש נסיון ראוי בהסתדרות, נתקלה במכשולים מרובים. ואף על פי כן לא פסקו הנסיונות להתקרב לפועל הערבי ולארגנו, אם גם תחילה במסגרת פועלי הרכבת ועבודות הממשלה, מקום המפגש הראשון עם הפועל הערבי. המאבק עם הממשלה על תנאי עבודה, פיטורין, היה משותף לפועלי שני העמים וקמעה קמעה נרכש הנסיון הנדרש להגברת הפעולה לאחר מכן.

בעיות הישוב והציונות    🔗

מראשית קיומה של ההסתדרות – ואף בכך לא היה משום חידוש אלא המשך מסרתה של העליה השניה – העסיקו בעיות הישוב והתנועה הציונית את ההסתדרות, שכן היו אלה קשורות באלפי נימים ביסודי היסודות של ההסתדרות וציבור הפועלים. אפיינית לכך היתה מועצת ההסתדרות הרביעית (טבת־שבט תרפ"ב / 1922), שעסקה בגזירת העליה של ממשלת ארץ ישראל וניסוחו של ד. בן־גוריון באותה מועצה ביטא את מהותה העיקרית של ההסתדרות ואת דבר היותה הצבא המגשים של הציונות: “עליה בלי כל הגבלה זוהי השאלה המרכזית, השאלה הציונית”. בעקב כך אסרה ההסתדרות מלחמה תקיפה בממשלה בשל הגבלותיה וגזירות העליה שלה, נלחמה בתוך ההסתדרות הציונית על מקומו הראוי של הפועל בציונות ועל האפשרויות של קליטת העליה בעבודה. “כל עבודתנו מכוונת לעליה ולצרכי עליה” – היתה סיסמת המועצה וההסתדרות ודומה היה שסביב נקודה מרכזית זו מרוכזות כל בעיות ההסתדרות, הישוב והציונות.

בקונגרס הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה, השנים־עשר (קארלסבאד, קיץ תרפ"א / 1921), מילאה תנועת העבודה הארצי־ישראלית מקום נכבד ובפעם הראשונה בתולדות הציונות נבחר נציג אגף העבודה לאכסקוטיבה. משימה זו הוטלה על יוסף שפרינצק, שלידיו נמסרה הנהלת מחלקת העבודה. באותו קונגרס אף החלו הקטרוגים על מחנה העבודה מצדם של מיני פיליסטרים ציוניים. ואז יצא המשורר ח. נ. ביאליק בדברי שיר על הפועל העברי בארץ וכיבושיו המפוארים: “אנשי הימין – התדעו, כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה על ידי הצעירים משמאל? הם הולכים בכוח ליצור לנו חיים חדשים, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחזיון היסטורי גדול: בניהם ובני בניהם של חנוונים, תגרים, ספסרים, מלמדים ובטלנים, נוהרים, מתוך סכנת נפשות ממש, בידים פשוטות ובעינים צמאות, לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם מומתים גם בידי רוצחים – הם עולים ונמשכים לאותה ארץ רחוקה, לעבוד בה עבודת פרך במשך ימים רבים, חדשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם! הגידו לי איפה נשנה חזיון כזה? זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת עם, להפכו מעם רועה־רוח לעם עובד פרך – כמדומה שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה. אם יש תקוה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים – הם יציצו לראשונה מן המקום ההוא ומתוך לבב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות – – –”.

בהמנון זה לפועלי ארץ ישראל כלולה היתה אותה מציאות אפורה ורבת סבל של ציבור הפועלים, שרק משורר נעלה כמו ביאליק הבחין מרחוק בכל עוצם המופלא המרחף מעל מציאות קשה ואכזרית זו, שכל פיסה שבה הצריך מאמץ על־אנושי.

חברת העובדים    🔗

רעיון “חברת העובדים” החל לנסר בהסתדרות החל בימים הראשונים לקיומה ובמועצת־הסתדרות מיוחדת, במשותף עם המועצה החקלאית (תל־אביב, כ"א–כ"ג בסיון תרפ"ב / 1922), נתקבלה החלטה על בחירת ועד לבירור שאלת “סידור ‘חברת עובדים’, שתאחד את כל משקי הפועלים בכפר ובעיר”. בפרוס הועידה השניה פירסם ד. בן־גוריון הצעה מפורטת ל"מבנה ההסתדרות" (“פנקס”, טבת תרפ"ג) ובה סעיף מיוחד על “חברת העובדים”. ביתר פירוט ניתנו הדברים בהרצאתו בועידה עצמה. בויכוח שנתעורר על חברת העובדים לפני הועידה נתעוררו פקפוקים מרובים לגבי ההצעה וביחוד שעדיין לא נתבררו כל פרטיה. טען לעומתם בן־גוריון: “מהו מרכז כל הענינים? הגשמת הציונות. עד עכשיו חשבנו שהצנור המרכזי, שדרכו תתגשם הציונות היא ההסתדרות הציונית, ולפי זה כיוַנו את כל פעולותינו. רעיון זה הולך ומתבדה. עלינו למצוא כלי אחר להגשמת הציונות. לדעתי הכלי האחר – זוהי הסתדרות הפועלים בארץ. היא יכולה לעורר את לבותיהם של אלה שיש בהם עוד כבוד לענין ולתנועה. אחרים לא יצליחו לעשות זאת – – – העיקר הוא שציבור הפועלים יכיר, כי הוא האחראי על הגשמת הציונות ועלינו, רק עלינו, מוטלת כל העבודה המעשית, הפוליטית וכו'”.

לשם ביצועה של אותה מגמה ראשית ועיקרית ראה בן־גוריון צורך בהקמת “חברת העובדים”. שאת יסודותיה שירטט בהרצאתו בועידה השניה. ההסתדרות הקימה ומקימה מפעלים משקיים לרוב, אולם חסרה הערובה שמשק זה ישמש את המטרה העיקרית: העליה וקליטתה, ולא יסטה לסיפוק צרכים אחרים, לא־ציבוריים. לפיכך יש “צורך בהקמת רשות מחוקקת, אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרות הכלל, מרות התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד”. מוסד־גג זה של הפעילות המשקית ההסתדרותית עשוי לגייס הון עצמי, שאף הוא ישמש את המטרה הנזכרת: הגשמת הציונות ומזה ומרות הכלל והציבור מזה. ולא זו בלבד, חברת העובדים המשמשת לכאורה את הפעולה המשקית בלבד, אינה מוציאה את האחרת, האירגונית־מקצועית. שני התחומים הם למעשה אחד, שכן “כל פעולתנו, במהותה הפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת העובדים והסתדרות העובדים מזדהות בנושאיהן וכל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת העובדים – – – חברת העובדים אינה אלא מכשיר לתפקיד מסוים, בצורה מתאימה ומכוונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים והיורידיים”.

רעיון “חברת העובדים” היה איפוא הציר המרכזי של הועידה השניה, אף שנתבררו בה כל מכלול הבעיות אשר להסתדרות ושנתעוררו בריווח הזמן שבין ועידה לועידה.

הקשרים עם תנועת העבודה בעולם    🔗

הזכרנו לעיל את משלחת ההסתדרות לארצות הברית לשם קשירת קשרים עם תנועת העבודה היהודית הגדולה בארצות הברית. בד בבד החלה רקימת הקשרים עם תנועת העבודה הכללית בעולם. שליחי ההסתדרות הראשונים בועידות־פועלים בינלאומיות היו דב הוז (ועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בוינה) וב. כצנלסון (ועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים). היו אלה מפגשים ראשונים, בהם סיפרו שליחי ההסתדרות על תנועת העבודה הארצי־ישראלית, “המטפלת, להלכה ולמעשה, באותן השאלות המעסיקות את תנועת הפועלים האינטרנציונלית”. עדיין לא היו קשרים אלה תקינים וסדירים כל צרכם, אלא ארעיים בלבד. אולם הונח באלה היסוד לקשרים קבועים ואיתנים בעתיד. באותם המים קיימה תנועת הפועלים הבינלאומית מגבית לטובת נפגעי הרעב ברוסיה, וההסתדרות, על אמצעיה המצומצמים, השתתפה בה בתרומה ניכרת. במיוחד החלו להתהדק הקשרים עם מפלגת העבודה האנגלית ואחד מראשיה רמזיי מקדונלד אף ביקר בארץ בתרפ"ב (ראשית 1922). קשרים אלה נוצלו לשם המאבק עם הממשלה אם לביצורה של האבטונומיה העברית והישובית ואם לשם הקטנת קיפוחי הפועל העברי בעבודות הממשלה.

 

הועידה השניה    🔗

בבחירות לועידה השניה השתתפו 6581 בוחרים מששים ושנים מקומות ישוב – ציר אחד לכל חמשים בוחר. הועידה אישרה 127 צירים ולאלה נתוספו שלושת חברי המזכירות של הועד הפועל – בסך הכל 130 צירים, לפי החלוקה הבאה:

אחדות העבודה – הבלוק הסוציאליסטי 69 צירים

הפועל הצעיר 36

גדוד העבודה 6

השומר הצעיר 4

קבוצת “ארגון” 4

פועלי הרכבת 3

“רשימת פועלים”, חיפה 3

“פרקציית הפועלים” 3

“אגודות מקצועיות מאוחדות”, ירושלים 2

הועידה נתקיימה בתל־אביב (קולנוע “עדן”, בימים כ"א בשבט – ד' באדר תרפ"ג / 20.1.1923–7) ונפתחה על ידי י. שפרינצק, בציינו שבכל הדין וחשבון המפורט שיישמע עובר כחוט השני הרעיון המרכזי אשר להסתדרות: “להקים את החברה העובדת בארץ, להגשים את הציונות, להבא לידי גאולת העם על ידי עבודה יוצרת”. י. בן־צבי, שמילא אחריו, העלה הישגי תנועת העבודה הארצי־ישראלית מימי העליה השניה, ששיאם היא העובדה: “כבר היום הזה לא רק עיני כל הפועלים בארץ ישראל נטויות אלינו, כי אנו לא רק הסתדרות פועלים בארץ ישראל, אנו יותר מזה. הפועל העברי בארץ ישראל אינו רק רבע הישוב במספרו. יותר ממספרו חשוב משקלו, שהוא רב משלושת רבעי האחרים והוא יכול להיות היום הכוח העיקרי ולכן האחריות היתירה הנופלת עליו”. ד. רמז העלה את הבעיות העיקריות הניצבות לפני הועידה, עניני פנים וחוץ, וביחוד ענין חברת העובדים, הטעון בירור יסודי. בין מברכי הועידה בלטו: ד"ר י. ל. מגנס, שבא אז לביקור, ופרופ' אלברט איינשטיין, שנכנס לועידה באמצע מסירת הדין וחשבון על ידי ד. בן־גוריון.

מגנס, שסייע שנה קודם לכן את משלחת ההסתדרות בארצות הברית, הדגיש חשיבות רכישת לבבות הפועלים והמוני היהודים באמריקה לרעיונה של ארץ ישראל העובדת. את הפרופ' איינשטיין בירך ד"ר ש. ה. ברגמן, ממשתתפי ועידת הייסוד ומפעילי ועדת התרבות המרכזית, שהסביר לאורח בדברים מעטים את טיבה ומהותה של ההסתדרות. על כך השיב איינשטיין בין היתר: “בהערצה רבה ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שאתם הולכים בדרך לבנין הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. אני מעונין ביותר לראות את עבודתכם. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם – –”. ואין צורך להזכיר שבמברכים לא נעדר הזקן בסופרי ארץ ישראל, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), שליווה את ההסתדרות מראשית צעדיה ברשימות פובליציסטיות־ליריות על הפועל העברי, הלא הן הרשימות, שאפילו בכולן חזר אותו נושא, ידע הוא לגוונו בחן רב ובלבביות יתירה (נדפסו לרוב ב"קונטרס" ולאחר מכן ב"דבר").

הדין וחשבון המפורט של ד. בן־גוריון על פעלי ההסתדרות בימים שבין ועידה לועידה כלל פירוט מקיף ומגוון ביותר. היתה זו שפת המעשים והעובדות ויחד עם כך סיכום מרהיב לתנועה צעירה. ונצטרף סיכום זה לתמצית שבחתימת הדין וחשבון על מהות ההסתדרות: “הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל, זהו הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה – – – תנועתנו – זהו הביטוי המרוכז בשפת המפעלים והמעשים של מאויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות, המפעפעים ומפעמים באלפי לבבות ואשר בשמות שונים ורבים יכונו – – –”.

ועסקה הועידה במעשה היומיומי על כל סבך הבעיות שבכל פרט ופרט אשר לשרשרת המעשים בעבר והתכניות לעתיד. תחילה נקבעו סעיפי היסוד של חוקת ההסתדרות ובה סעיפים מוגדרים למהות ההסתדרות, החברוּת, כללים לאיגוד המקצועי, התנועה הקיבוצית בהסתדרות, אפני הועידה הכללית, המועצה, הועד הפועל וכל שאר מוסדות ההסתדרות וכן סעיף מיוחד על הצטרפות לאינטרנציונל המקצועי. אושרו תקנות היסוד של “חברת העובדים” והוענקה לה על ידי הועידה הסמכות של בעלות על “כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית. היא יוצרת מוסדות, מפעלים, קרנות, וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה וכו'. חברת העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים”. בסמוך לכך פורטו בנות החברה, שהיו אז: בנק הפועלים, המשביר, המשרד לעבודות ציבוריות ועוד.

ועידת ההסתדרות החקלאית, שנתכנסה כחודש לפני ועידת ההסתדרות השניה, קבעה את היסודות להתארגנות ההסתדרות החקלאית כקואופרציה התישבותית (“חברת התישבות העובדים”) – לאחר מכן: “ניר”, כסניף אבטונומי של “חברת העובדים”. תפקידה של קואופרציה התישבותית זו נסתכם בשלושת סעיפי יסוד אלה: “ביצור ופיתוח משקי העובדים הקיימים, יצירת התישבות חדשה, הכנסת העולים לחקלאות”. כל הסעיפים נתכוונו למגמת היסוד: “פעולה עצמית ישובית של כלל הפועלים”. סעיף אחר לחברת העובדים היה דבר הקמתה של “החברה השיתופית לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת הבנין”, שיסודותיה אושרו בועידת הסתדרות פועלי הבנין (תל־אביב, ה’־ו' באדר תרפ"ג / 1923) – לאחר מכן ניתן למוסד החדש השם: “סולל בונה”. אף התארגנה ההסתדרות של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות לשם: “קבלת עבודות ציבוריות ובנין על אחריות החברה, סידורן והוצאתן לפועל על ידי קיבוצים וקבוצות של עובדים; הנהלת מפעלי־חרושת־הבנין השיתופיים הקיימים, ביצורם וביסוסם והקמת מפעלים שיתופיים חדשים; הכנסת עולים חדשים במקצועות הבנין וחרושת הבנין ועבודות ציבוריות והשתתפות במפעלי התעשיה בארץ למקצועותיהם השונים”.

הועידה השניה שהניחה יסודות חברת העובדים אף הניחה את היסודות לכמה וכמה סעיפי פעולה משקיים שביצועם בא רק לאחר מכן או שהיו אז בראשית נביטתם. הדברים אמורים בשכונות עובדים, שאת ראשיתן היוותה הראשונה בשכונות – שכונת ברוכוב (הוקמה בתרפ"ב / 1922), עתון יומי לפועלים (הוחלט על הוצאתו בקיץ תרפ"ג, אולם בוצע רק שנתיים לאחר מכן), הוצאת ספרים (אף היא הוקמה רק עם יצירת “דבר”), קרן חוסר עבודה, פעולה מוניציפאלית וכו'. הועידה חבקה עולם ומלואו, ביקשה לבסס את הקיים ולהקים מפעלים חדשים. ברם לא עברו ימים מרובים וכלל ציבור ההסתדרות נסער ביותר בשל חלוקת המשק האחד עין־חרוד־תל־יוסף לשתי חטיבות משקיות מיוחדות. הלא היא החלוקה, שהיתה סופו של תהליך והתפתחות הענינים ב"גדוד העבודה" מזה ובהגשמת רעיון הקבוצה הגדולה מזה. מאורע זה הוא גם שהביא בפעם הראשונה להכרעת ההסתדרות, כסמכות העליונה של ציבור הפועלים בארץ.

חלוקת עין־חרוד – תל־יוסף    🔗

ב"קונטרס" מיום ו' באלול תר"ף נדפסה מודעה קטנה בזו הלשון:

“ביום ד', י”א באלול, ביום מלאות חצי שנה למות יוסף טרומפלדור, בשעה 7 בערב, עורכת קבוצת החלוצים מקרים, העובדים בכביש טבריה־צמח, אזכרה לנשמתו. חבריו וידידיו מוזמנים לבוא".

החום על ההזמנה כראש הקבוצה: י. לנדוברג, עדיין לא אמר הרבה אז ובמשך שנים רבות (משום כך, כנראה נשמטה החתימה בקובץ: “גדוד העבודה”, קובץ, יוצא לאור על ידי חברי גדוד העבודה בקיבוץ המאוחד, תל־אביב, תרצ"ב). אולם “עתה מותר לגלות” כי החתום אינו אלא יצחק שדה והוא שיזם עם קבוצת רעיו את רעיון יצירת “גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור”, אחת היצירות המופלאות והנועזות של תנועת העבודה הארצי־ישראלית בכלל ושל העליה השלישית בפרט.

עם ייסוד הגדוד בי"א באלול תר"ף (25.8.1920) עדיין לא היתה ברורה ומוחוורת למייסדים – בעיקר חלוצים מקרים ומחבורתו של טרומפלדור – דרכה של היצירה החדשה. זו נתבררה רק עם העבודה וכיבושיה בכל פינות הארץ על ידי שלוחות ה"גדוד". רק דבר אחד ריחף לפניהם: ביצוע מצוות ישוב הארץ ובנינה בצוותא וחיי קומונה – והוא הפירוש שניתן למגמתו של טרומפלדור בתכניתו על דבר “החלוץ”. דברים ברורים יותר אנו שומעים לאחר מכן בועידת הייסוד של ה"גדוד" (מגדל, סיון תרפ"א / 1921) – הלא היא המטרה: “בניית הארץ על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בארץ ישראל”, אשר לה סעיפי עיקר אלה:

א) אירגון החברים בקבוצות בעלות משמעת, הנמצאות ברשות ההסתדרות הכללית בכל עניני ההגנה והעבודה.

ב) קופה כללית, המספקת את כל צרכי החברים.

ג) תוצרת פנימית, השואפת לספק את כל צרכי החברים.

ד) הרחבת המשק ושכלול תנאי העבודה על ידי עדפי הרווחים.

ה) ביצור הסתדרות העובדים הכללית, וכיוון דרכה במגמת הגדוד.

יסודה של הקומונה: הקופה הכללית, אושש על שני סעיפים אלה:

א) כל ההכנסות (שכר העבודה ופרי התוצרת) של פלוגות הגדוד והחברים הבודדים נכנסות לקופת הגדוד.

ב) מועצת הגדוד מחלקת את הכנסות הגדוד לצרכים השונים של החברים.

הגדוד כיסה כמעט את כל מפת הארץ בפלוגותיו ומחנותיו ונהרו אליו מאות פועלים ובעיקר מבני העליה השלישית, שכן ראו בקומונה זו מגדלור לעיצוב דמותו של הפועל העברי ומעין מרד במציאות הקיימת והמסורתית גם במחנה הפועלים. אף ההגנה יוחד לה מקום נכבד ב"גדוד" ומגיניו הם שעמדו לה להתישבות הצעירה בעמק יזרעאל ליהנות מהשקט היחסי בין שכנים עוינים ומתנכלים. ברם עם כל התפשטות רשת מחנות הגדוד ופלוגותיו שאפו מרבית חבריו להתישבות ולהיאחזות בחקלאות. ואכן, עם ראשית ההתישבות בעמק יזרעאל עלו אנשי הגדוד, מפלוגות ראש־העין ומגדל, ונאחזו בשטחים שליד מעין חרוד, בהניחם את היסוד לקיבוץ עין־חרוד. מגמה זו של התישבות באורח קבוצתי נפגשה עתה עם המקבילה לה, אם גם בעלת מוצא אחר, והוא רעיון הקבוצה הגדולה של שלמה לביא.

הקבוצה הקטנה במספרה, מורשת העליה השניה, שדגניה היתה לה דוגמת בראשית, הרחיבה בהדרגה, מרצון ומתוך נסיבות הזמן, את מסגרתה המצומצמת ופרצה את תחומיה הצרים. ברם מה שנעשה מתוך אונס כביכול, לאלה שרצו לראות בקבוצה מעין משפחה קטנה שחבריה מובחרים ומותאמים לה במיוחד, הפך למקורו של רעיון חדש בתכלית של לביא והוא: רעיון הקבוצה הגדולה ככל האפשר, שאינה מצומצמת במספר חבריה ועוסקת בכל סוגי הייצור: חקלאות, חרושת ומלאכה, באחת – כל הנחוץ והנדרש לאספקה עצמית. הקבוצה הגדולה מן ההכרח, לדעתו, שתצטמצם במסגרת מקומית מסוימת ועל אירגונה הפנימי להתבסס על סידור רציונלי של כוחות העבודה במקום ולשם המשק המסוים בלבד. על ידי אירגון קומונאלי זה ביקש הוגה הרעיון להשתחרר בהדרגה מהשוק החפשי והקפיטליסטי וככל שהמשק יספק צרכי עצמו כן יוגבר הסיכוי להינתקות זו מהשוק הפרטי. ההון הנוצר מעודף עמל החברים משמש את המשק והגדלתו, ורווחיות המשק אין כמותה לעודד הקמתם של משקים גדולים דומים ובדרך זו תכוסה הארץ משקים קבוצתיים, העשויים לקלוט עליה גדולה ורבת ממדים. אף יש באלה משום משיכת הרבים, שלהם צורות חיים אחרות, למסגרתה של הקבוצה הגדולה.

ה"גדוד" שאף, כנזכר, לכבוש את כל ענפי העבודה בארץ – הרי לשם כך הקים את פלוגותיו בכל מקומות העבודה הגדולים, הממשלתיים והציבוריים, מה שאין כן הקבוצה הגדולה, שראתה בהקמת המשק הגדול והמשוכלל ספיגת כוחות העבודה וכל עצמה של חדירה זו חסרת תועלת היא מבחינת הטווח הארוך והחשבון הגדול של תנועת הפועלים. “הגדוד” היה מעין קומונה ארצית גדולה בעלת קופה משותפת בין כל חבריה, ללא הבדל בשכרם, שעה שהקבוצה הגדולה ראתה כל משק קבוצתי גדול לחוד וללא שיתוף בין משק אחד למשנהו. שתי תפיסות יסוד אלה התנגשו על בסיס המציאות בראשית הקמת המשק עין־חרוד־תל־יוסף והביאו לבסוף לקרע ולפילוג.

בעלי רעיון הקבוצה הגדולה לא הביטו בעין יפה על הענינים הכספיים המשותפים למשק ולכל יתר פלוגות הגדוד, שכן היה זה ערעורו של רעיון הקבוצה הגדולה ומה שהיה ללביא ולחבריו ראש פינה ויתד היה ל"גדוד" אך פרט במכלול פעלי ה"גדוד". לביא נאבק במשק וב"גדוד" על הגשמת רעיונו במלואו, אולם נשאר במיעוט. הדברים הגיעו לידי חיכוכים, שהעלו דיונים לרוב ושבהם שותפו גם מוסדות ההסתדרות. החיכוכים הגיעו לשיאם מהמחצית השניה של שנת תרפ"ג, היינו לאחר ועידת ההסתדרות, והם נגעו בסדרי הנהלת המשק החקלאי וקשיו הכספיים והכלכליים שבינו לבין יתר פלוגות ה"גדוד" בכל המקומות בארץ. המרכז החקלאי וכן הועד הפועל של ההסתדרות על ועדותיהם שיקעו רוב עמל ומאמצים לפשר ולישר את ההדורים. משלא עלה הדבר חולק המשק לשנים (אב תרפ"ג / אבגוסט 1923). הנאמנים ליסודותיו הרעיוניים של ה"גדוד" נשארו בתל־יוסף ונאמני הקבוצה הגדולה פנו לעין־חרוד (מאתיים בתל־יוסף ומאה וחמישה בעין־חרוד). הקרע פגע בנכסים הנפשיים והחמריים של הישוב הגדול, אף גרם הקרע למתח בין ה"גדוד" להסתדרות, שכן ראה את עצמו ה"גדוד" מקופח על ידי מוסדות ההסתדרות, שהחליטו נגד הרוב במקום ההתישבות, אולם בהתאם לרוב במוסדות המבצעים של ההסתדרות.

היה זה מקרה ראשון של ניסיון לאי־ציות להחלטות מוסדות ההסתדרות. אולם עד מהרה נרתעו מכך ואף אותם שהטילו ספקות בהחלטות אלה קיבלו לבסוף את מרות ההסתדרות. מתח זה בין ה"גדוד" לבין ההסתדרות לא פסק לימים רבים והגיע שנית לאחר כמה שנים לידי גילויים אחרים. אל המיעוט בעין־חרוד נצטרפו שתי פלוגות לא גדולות בכפר־יחזקאל ובלפוריה ואלה היוו את היסוד לשלוחות הקיבוץ עין־חרוד, שגדלו ורבו לאחר מכן ויצרו את הקיבוץ המאוחד. לא כן היו פני הדברים ב"גדוד". שם חלה התפתחות אחרת בכיוון חתרני־הרסני, שנדבר עליו להלן.

שכונות עובדים    🔗

הרעיון של התישבות פועלם בסביבי העיר על שטחים חקלאיים מצומצמים לערך, כעזר בימי חוסר עבודה ותום העבודות העונתיות, קדם אף הוא לייסוד ההסתדרות. את רעיון שכונת העובדים באותה מתכונת הגה איש העליה השניה, דוד שניידרמן, צבע פי מקצועו. הוא ריכז קבוצת חברי “פועלי ציון” ולאחר מכן חברי “אחדות העבודה” ויחד אתם הקים את הראשונה בשכונות העובדים “שכונת ברוכוב” (י"ט בניסן תרפ"ב / 2.4.1922). שכונה זו שהוקמה על אדמת הקרן הקיימת ובמאמצים עצמיים ובהלואות כספיות, בעיקר מאת קפא"י, לא נסתייעה הרבה על ידי ההסתדרות, שטרם הבחינה בכך צורה נוספת של התישבות, שיש לעודדה. מאז ועידתה השניה של ההסתדרות וקבלת החלטה בדבר שכונות עובדים החל הבירור העיוני על מהותן של שכונות מסוג זה ואף הוחל בהתוויית תכניות לביצוע. ד. רמז, אחד המדרבנים לביצועו של רעיון שכונות העובדים, הגדיר את מהותן: “אינני מבקש להפוך את הפועל בחרושת ובבנין לחקלאי גמור; אני רוצה להעסיקו בחקלאות קלה, בזמן חופשתו וביטולו מעבודת מקצועו. המציאות שלנו הוכיחה, כי לא כולנו נסתדר בשפריר בחקלאות “הטהורה”. כל עבודה בחרושת, כל מלאכה: חייטות, סנדלרות ונגרות וכל כיוצא בהן וכל יתר צורות הפעולה האנושית – עבודה הן, ובכולן יש מן המאור שבעבודה ומן החיוב שבה”.

הבעיה של רכישת שטחי קרקע מתאימים ליד הערים, השגת אשראי ממוסדות וחברות להתישבות, נתבהרה לאחר הועידה השניה בשורת ישיבות של מועצות ההסתדרות והועד הפועל ומתוכן נתלבנה המגמה של שכונות עובדים, או “שכונות שדה”, לפי הכינוי של הימים ההם: “הבטחת התישבותם החקלאית של פועלי העיר, ביסוסם על ידי אחוזת משק ולשמור על זה שהם יישארו במקצועות שחדרו אליהם בערים”. נציגי הפועלים העלו את הרעיון גם בקונגרס הציוני השלושה־עשר (קארלסבאד, קיץ תרפ"ג / 1923) ובתקציב הציוני נקבע סעיף לשכונות עובדים לשם ראשית הפעולה. הקרן הקיימת לא נתלהבה לרעיון של רכישת קרקע ליד הערים הן בשל היוקר והן, והוא העיקר, בשל אמצעיה המצומצמים. בינתיים התארגנו במקומות שונים בארץ חברים ואירגונים להתישבות חקלאית זעירה ליד הערים. ההסתדרות אף עיבדה תכנית משקית כלכלית לשכונות אלה (במועצת ההסתדרות, טבת תרפ"ה / 1925), שכל עיקרה: שטח קרקע בן 12 דונם למשפחות חקלאיות ופועלי תעשיה ושני דונם למורים, פקידים ופועלים בעבודות קבועות. רק בשנות תרפ"ו–ז 1926/7) החלה רכישת קרקע ליד תל־אביב, חיפה, והרעיון החל להתממש. לאחר מכן, תוך מעשה הביצוע, סוגלו התכניות למציאות ומתוך הנסיון צץ בהדרגה מפעל השיכון של ההסתדרות, שהגיע לאחר מכן לממדים מפוארים.

הועד לעניני ארץ ישראל העובדת וקפא"י    🔗

המוסד היחידי, שהיה עדיין בימי הועידה השניה מחוץ לתחומי ההסתדרות היה: “קופת פועלי ארץ ישראל” (קפא"י), מיסודם של הברית העולמית של “פועלי ציון”. קופה זו הוקמה על ידי “פועלי ציון” בועידתם העולמית השניה בקראקא (חורף תרס"ט / דצמבר 1908) ופעולתה בארץ נפתחה בתרע"ב (1912) בראשותו של דוד בלוך (“אפרים בלומנפלד”). לזכות קפא"י יש לזקוף כמה וכמה מעשים ופעולות בארץ החל באותם הימים דרך ימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריהם. היא עסקה בהתישבות ובהקמת מפעלים קואופרטיביים בערים, הראשונים בתנועת העבודה הארצי־ישראלית. בועידה השניה של ההסתדרות הועלתה ההצעה על ידי “אחדות העבודה”, יורשתם של “פועלי ציון” בארץ, בדבר העברת קפא"י לרשות ההסתדרות. הואיל והיה זה מעין מפעל ראשון של הגולה למען ארץ ישראל הופעל הסעיף של ועידת הייסוד של ההסתדרות על פניית ההסתדרות ל"כל הסתדרויות העובדים בגולה, המכירות בארץ ישראל עובדת, בדבר הצורך המוחלט ליצור מוסד כללי בינמפלגתי לשם עבודה מעשית לבנין חברת העובדים בארץ ישראל". אז צץ הרעיון להקמת אירגון כולל של אירגוני עובדים יהודים בגולה והפיכת קפא"י למכשיר הכספי המרכזי שלו.

לאחר הכנות מרובות נתכנסה, ביזמת הועד הפועל של ההסתדרות, הועידה הראשונה של ארץ ישראל העובדת בקארלסבאד (אלול תרפ"ג / אבגוסט 1923). בועידה השתתפו בין היתר: “החלוץ”, “פועלי ציון”, פועליו ציון השמאליים, צעירי ציון הסוציאליסטים, “דרור” ועוד. עם כל השוני בעמדות הסתדרויות ואירגונים אלה לכמה וכמה בעיות של ארץ ישראל העובדת, הוגדר המצע המשותף: “כל ההסתדרויות מביעות את רצונן להשתתף בפעולה עצמית בבנין ארץ־ישראל העובדת ומתרכזות בפעולתן הארצי־ישראליות סביב ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל”.

יצירת “הועד” לא היתה קלה כל עקר. היו בו ויכוחים סוערים לגבי הגבלת התחומים בין ההסתדרות וה"ועד" ובענין קפא"י והעברתה לרשות ההסתדרות. העברה זו היתה דחופה בשל פתיחת מגבית ההסתדרות באמריקה, שנוהלה על ידי פועלי ציון האמריקאיים בשיתוף עם האיגודים המקצועיים היהודים המאוחדים (“יידישע פארייניקטע געווערקשאפטן”) בארצות הברית. מגבית זו באמריקה עתידה היתה להצטרף לקפא"י, שעה שההסתדרות דרשה שתועבר ישר אליה. לאחר משא ומתן ממושך במשך כמה שנים באה ההכרעה. בועידת ארץ ישראל העובדת השניה בוינה (י"ב–יג באלול תרפ"ה / 2.9.1925–1) נמסרה הודעת הברית העולמית של פועלי ציון על מסירת קפא"י להסתדרות והבעלות עליה עוברת לחברת העובדים וקיומה בעתיד תהא כחברה בת שלה. עם ההעברה הוכרזו על ידי ההסתדרות מגבית לקפא"י וימי ביסוסה על ידי המוני חבריה בכל פינות הארץ. מינהלת קפא"י הורכבה עתה על ידי חמשת באי־כוח ההסתדרות וחמשת באי־כוח הועד לעניני ארץ ישראל העובדת ומ. נוי (ניישטט) מונה למזכירה. אותה ועידה שניה של ארץ ישראל העובדת החליטה גם על הקמת ליגה לשם ארץ ישראל העובדת בכל ארץ וארץ, לשם גיוס הרבים, בכוח ובפועל, לתנועת העבודה הארצי־ישראלית. במה זו של ארץ ישראל העובדת היתה איפוא במת ההסתדרות בחוץ־לארץ, ואיחדה כמה וכמה מפלגות יריבות ואלה גייסו מיטב הכוחות והמוחות בארץ ובחוץ־לארץ למען תנועת העבודה הארצי־ישראלית. בין היתר שלח המשורר ח. נ. ביאליק לאחד הכינוסים (1924) את מכתבו, שכל כולו שבח לפועל הארצי־ישראלי וכיבושיו המפוארים בכל תחומי העבודה.

גיאות ושפל בעבודה; ה"סיוע"    🔗

עם סיום העבודות הגדולות בראשית שנות העשרים הגיעו ימי שפל בעבודה ובעקבותיהם ימי רעב להמוני פועלים. ההסתדרות באמצעות מוסדותיה גייסה מיטב מאמציה להקל על המצב אם בתביעה למוסדות הישוב והתנועה הציונית ליצירת עבודות ואם בשמירה על תנאי העבודה וההישגים האירגוניים והמקצועיים שהושגו עד אז והיו צפויים לתמוטה. באייר תרפ"ג (1923) הוכרז בכל רחבי הארץ על ידי ההסתדרות “יום עבודה לטובת מחוסרי העבודה” וזולת תוצאותיו הישירות של אותו “יום” אף ביטא הוא את הסולידריות ההסתדרותית ושל כל פרט ופרט העובד לרעו המובטל, וכן היתה זו מעין מחאה אילמת נגד מוסדות הישוב ואדישותם לסבלות הפועל. ההסתדרות ניהלה משא ומתן עם הממשלה והמוסדות הישוביים ואותם של ההסתדרות הציונית בדבר ביצוען של תכניות עבודה לרוב (חלק ניכר ועיקרי בהכנת תכניות עבודה בימים ההם וימים אחרים לאחריהם היה לה. פרומקין, שהיה מעין “חוזר” נצחי בתכניותיו ותביעותיו לממשלה להחיש את ביצוען של עבודות, העתידות לקלוט אלפי עולים חדשים). חוסר העבודה היה בן לווי להורדת שכר העבודה ומשום כך ההחלטה החוזרת של אסיפות פועלים בכל מקום ומקום: “על הפועלים לעמוד איתן באירגונם סביב הסתדרות הפועלים הכללית במלחמתה הקשה ברגע חמור זה במצב, המתנקש בנפש העובד ובאירגונו המעמדי”.

מספר מחוסרי העבודה הגיע לאלפים ובשל המצב אף החלה ירידה מהארץ, היא הירידה שהשרתה רוח דכאון על כלל ציבור הפועלים. הדברים הגיעו עד לידי כך שבאחד התזכירים של מועצת פועלי יפו נאמר בין היתר: “אלף וחמש מאות איש נאבקים ירחים שלמים בחוסר העבודה ובכל הכרוך בזה – – – אם לא ישתנה המצב בימים הקרובים נשקפה לנו קטסטרופה להסתדרות כולה”. משום כך מלאה וגדושה ההסתדרות של אותם הימים מועצות ודיונים, חיבור תזכירים, פניות חוזרות ונשנות לעומת העובדה העגומה: “האדישות של הישוב העברי, שלא התאמץ ליצור עבודות חדשות, שלא העמיד את העבודה המצויה לרשותו של הפועל העברי”. לכך נוספה אדישותה של הממשלה ובעקבות אלה אף זו של שאר המוסדות שהיה בידם לספק עבודות ולא נחלצו במידה הדרושה לעשות זאת.

מצב זה נמשך עד אביב תרפ"ד (1924), בה החלה עבודת הטבק, שבבת ראש הביאה שינוי מכריע לטובה במצב העבודה. מחוסרי העבודה בעיר החלו נוהרים למושבות לעבודה בטבק ואף גדולה היתה הדרישה לפועלים מכפי שיכלו לבוא לידי סיפוקה. איכרי המושבות דרשו פועלים במספר שההסתדרות לא יכלה להספיק. ההסתדרות גייסה עתה עובדים מכל השכבות והגיעה עד לקיבוצים. בד בבד החלה עבודה בבנין בערים ובמושבות, היא העבודה שגאתה בעיקר בשל העליה הרביעית שנפתחה אותה שנה. עליה רביעית זו, שכל כולה עליית המעמד הבינוני מפולין בשל הלחץ הכלכלי על היהודים שם (“עליית גראבסקי”) פנתה לעיר, בעיקר לתל־אביב. אולם עשתה גדולות גם בתחום ההתישבות החקלאית, בהקימה כמה וכמה מושבות חקלאיות (בני־ברק, מגדיאל ועוד). כל אלה עשו הרבה לחיסולו של חוסר העבודה עד כדי מחסור חמור בפועלים, בכפר ובעיר. נוסף לכך החל ביצוען של עבודות גדולות של חברות ציבוריות (פיק"א, קרן קיימת, קרן היסוד ועוד).

מצב זה הלך ונמשך עד שלהי תרפ"ה (1925). מראשית תרפ"ו החל בהדרגה המצב להשתנות תכלית שינוי בשל כשלון העליה הרביעית מזה ומפח הנפש שהביאו בסופן רובן של עבודות הטבק מזה. הלא הן העבודות שהבטיחו הרבה וסופן אכזבה גמורה. העליה הרביעית שהחלה בגיאות בבניה נסתאבה לספסרות מכוערת וסופה כשלונם של כמה וכמה מפעלים כלכליים ובעקבות הכשלון ירידה מהארץ והוצאת דיבת הארץ על ידי חלק מהיורדים. אף נכנסה הממשלה “בעבי הקורה” והחלה להצר צעדי העליה מבני המעמד הבינוני, והיא הגזירה שהוסיפה לבהלה והגדילה את המשבר. ועדת העבודה של ההסתדרות חזרה והשפיעה תזכירים ותכניות לעבודה לכל אלה שבידם לבצע עבודות שונות ולהמציאן להמונים המצפים להן, וקשורה היתה שאלת העבודה בשאלת העליה. מצד אחד היתה מצד ההסתדרות דרישה מתמדת לעליה בהצביעה על מקורות העבודה המרובים בארץ, שאין אלא להפעילם. מאידך גיסא הכבידו המוני מחוסרי העבודה על דרישה זו – וכך נצטרפו העולים החדשים לותיקים בציפייה לעבודה וברעב “בינתיים”. מחוסרי העבודה הגיעו באביב תרפ"ו (1926) לחמשת אלפים בערך – והוא שיעור מחריד, שהיה עשוי לזעזע לא רק את ההסתדרות אלא אשיות הישוב כולו.

הסיסמה: “לשבור את המשבר”, שנשמעה בפגישת נציגי הפועלים עם נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים וייצמן (ניסן תרפ"ו / 1926) היתה לסיסמה מכוונת את כלל ההסתדרות באותם הימים. על פגישה זו כתב אז ב. כצנלסון במאמרו הנודע: “לשבור את המשבר” (ב"דבר") בין היתר: “מפי באי־כוח המועצות העירוניות, הפועלות והפועלים במושבות, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסובלים והנאנקים בסתר אהלם, הזעקה הכבושה והחנוקה – – – נשמעה אימת המצב עצמו, המאיים לסכן את כיבושינו, את עמדותינו הכלכליות והמדיניות בארץ וגם עמדותינו בתוך העם העברי”. והיתה מופנית תביעה נמרצת זו לא רק להסתדרות הציונית מצדה של הסתדרות העובדים הנאנקת תחת כבדו של המשבר, אלא אות וסימן היה המשבר ל"משבר של תפוצות הגולה הנחרבות, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידו הכבדה על חיי הישוב ועל תנועת הבנין – – – אין לנו סכנה גדולה יותר מאשר ההשלמה עם המשבר".

ההסתדרות לא השלימה עם המצב ועדוּת לכך הפעילות המוגברת והשקודה והשקועה בשפע הפרוטוקולים של מועצות ההסתדרות, המרכז החקלאי הועד הפועל, מועצות הפועלים וכו' וכו'. אולם היתה אין אונים מול אי־היענותם של אלה שבידם לפתור את בעיית העבודה – הממשלה מזה והמוסדות הציוניים והציבוריים מזה. לבסוף נוצר הפרק העגום והמזעזע ביותר בתולדות תנועת העבודה הארצי־ישראלית וההסתדרות – ה"סיוע".

בשלהי קיץ תרפ"ו (1926) החליטה ההנהלה הציונית בירושלים על תשלומי סיוע לפועלים מחוסרי עבודה ובראשית תרפ"ז החלו תשלומים אלה, שגדלו מחודש לחודש והגיעו לשיאם בתרפ"ז (1927) עד כדי עשרת אלפים לירות לחודש, במידה שהגזברות הציונית נהפכה לקופת־סיוע. ה"סיוע" הגיע לקצו רק בניסן תרפ"ח (1928) ויכול היה להסתיים לפני כן, אילו שעו המוסדות לזעקותיהם ובעיקר לתכניותיהם של אנשי ההסתדרות, שכל עצמן: החלפת הסיוע בעבודה. אכן מצבה הכספי של ההסתדרות הציונית היה אז בכל רע. אולם כפי שהוכיח קצה של תקופת הסיוע לא בא קץ המשבר בשל שיפור מצבה הכספי של ההסתדרות הציונית, אלא בשל תכנית־עבודה ממשית ובת־ביצוע בתחומי התנאים של אותם הימים שהוגשה על ידי ההסתדרות ונתקבלה ע"י ההנהלה הציונית לאחר היסוסים מרובים. ימי ה"סיוע" היו מהתקופות הקודרות ביותר בישוב ובחיי ציבור הפועלים והפרק נסתיים בקבלת התכניות שהותוו על ידי ההסתדרות, תכניות שנראו תחילה דמיוניות. מאבקה זה של ההסתדרות נטוש היה בעיקר בתחום ההסתדרות הציונית, שכן גברו בה אז הקטרוגים על ההסתדרות ומפעליה – והשתתפו בקטרוג זה גדולים וטובים בהסתדרות הציונית העולמית.

שלמה קפלנסקי, נציג אגף העבודה בהנהלה הציונית (היה מנהל מחלקת ההתישבות) ועֵד למאבק זה בין ההסתדרות להנהלה הציונית בימים ההם, כתב אז: “ההסתדרות ומפלגות הפועלים, שהשתתפו אז באחריות העבודה הציונית, הכריזו מהרגע הראשון מלחמה בלי רחמים בסיוע בתור שיטה ומוסד קיים. תכניתנו היתה: גיוס כל אפשרויות העבודה במוסדות הציוניים בישוב, בעיריות, במוסדות הממשלה, ביטול הבטלה מעבודה ולא המשכתה במחיר הסיוע, והתחדשות מפעל ההתישבות החקלאית. התכנית הזאת דרשה תבונה פוליטית וכלכלית, אומץ לב ציבורי וציוני וכסף לא מעט – – – כל אלה לא היו בשפע במקומות המכריעים. חכמי הכספים ושומרי הקופה התנגדו לתכניותינו מהרגע הראשון, חתרו תחתיה ונלחמו בה – – –”. קץ ה"סיוע" סימל גם את אחריותה הישובית והציונית של ההסתדרות לעומת זו של אלה הממונים על ההנהלה הציונית כאן והיא העובדה שטבעה רישום עז על תנועת העבודה הארצי־ישראלית ועוררה אותה לחתור ולשפוך מרוחה על ההסתדרות הציונית ולכבשה למען ציונות ההגשמה.

“סולל בונה” ותמוטתו    🔗

באחד באפריל 1924 נסתיימה תקופה של שלוש וחצי שנות פעולה להסתדרות הבנין, היא ההסתדרות שאושרה בועידת הסתדרות הבנין הראשונה (אדר תרפ"ג / 1923) כ"חברה שיתופית לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת בנין". חברה זו אושרה ב־12.3.1924 מטעם הממשלה כחברה שיתופית בשם: “סולל בונה, חברת פועלים עברים שיתופית לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת, בערבון מוגבל”. דוד רמז, מראשי “סולל בונה” וממכווני דרכו, הגדיר באותם הימים את תפקידי המוסד החדש בשלושה סעיפים: “פני סולל בונה מכוונות: א) לעבודות המדינה; ב) לעבודות הלאומיות; ג) לבניה האזרחית בארץ”. שינוי השם לא היה בו משום שינוי מהותי, שכן שניהם לדבר אחד נתכוונו: “לפעולת יצירה עברית בארץ העברים” והכנסת מסלול נוסף לכיבושיו של הפועל העברי בארץ.

המוסד הקבלני בשמו החדש המשיך מסרתו של “המשרד לעבודות ציבוריות” והרחיב היקפו לממדים ניכרים ביותר. ברם אותות המשבר פגעו בו קשה – וחמורה היתה הפגיעה בציבור הפועלים ובהסתדרות. בתרפ"ז (1927) הפסיק “סולל בונה” את פעולותיו וראשיו היו מטרה לחיצי בקורת שנונים ומוחצים של רבים בתוך כתלי ההסתדרות. אולם אף תמוטה זו הותירה אחריה נכסים חיוביים גדולים ומרובים, שערכם מרובה היה בהמשך התפתחותם של רבים מהמפעלים המשקיים של ההסתדרות לאחר מכן, וביחוד שהותירה אחריה הכשרה רבת ממדים של אלפי פועלים בכל מקצועות עבודות הבניה. מורשתו של “סולל בונה” היתה איפוא מרובת אנפין ולפי הגדרתו של ד. רמז: “סולל בונה קיפל בתוכו שלל תפקידים נאמנים: לימוד פועלים, ביסוס קבוצות בנין וקיבוצים חקלאיים, קליטת עליה, תפיסת עמדה מאוששת בקבלנות ממשלתית, כיבושי חציבה וסעד לאיגוד המקצועי ולחרושת השיתופית”. במשך שבע שנות קיום “המשרד לעבודות ציבוריות” ו"סולל בונה" נתקבלו עבודות בשיעור של שבעה וחצי מיליון לירות ושני המוסדות היו מעין אולפן להכשרה מקצועית וטכנית לאלפי פועלים בלתי מקצועיים, ותיקים כחדשים.

כשלון “סולל בונה” השאיר אחריו חלל ריק בתחום קבלנות הבניה של ההסתדרות. לאחר מכן, כנראה מסיבת הכשלון, נראתה עתה כנאותה הדרך של דצנטרליזציה בהמשך מפעל קבלנות הבניה על ידי ההסתדרות וממוסד קבלני מרכזי וכלל־ארצי כוונה הדרך למוסדות קבלניים מקומיים. בדרך זו קמו לאחר שנים המשרדים הקבלניים הנפרדים בתל־אביב, חיפה וירושלים. רק עם הקמתו מחדש של “סולל בונה” ב־1935 החל תהליך מיזוגו עם המשרדים הקבלניים המקומיים, תהליך שנסתיים אך בשנת 1945.

יחסי עבודה ואיגוד מקצועי    🔗

האיגוד המקצועי הרחיב אף הוא את ממדיו למן הועידה השניה. נתוספה הסתדרות ארצית של הפקידים וכן גדל מספרן של האגודות המקצועיות המקומיות ליד מועצות הפועלים. בהתאם להחלטות הועידה השניה הוקמו לשכות עבודה בערים ובמושבות, במגמה להשליט חלוקת עבודה צודקת לפי התור ותנאי עבודה הוגנים. הלשכה איפשרה לעולים חדשים לחדור לשוק העבודה ומנעה העדפת הפועל המקצועי והותיק על פני הטירון והעולה החדש. במאבק הלשכה למניעת התחרות בשכר העבודה נתקלה עם ראשית פסיעותיה בלשכות מקבילות של אירגוני פועלים אחרים וביחוד בזו של “הפועל המזרחי”, אז אירגון בעל מספר זעום של חברים. קבלני “המזרחי” העדיפו את הלשכה של הקרובים להם בדעה ואף ניצלו את קיומן של שתי לשכות מקבילות לשם הורדת שכר העבודה.

מחוסרי העבודה חברי ההסתדרות, שהיו מרובים ביותר, הביטו בקנאה על קומץ מצומצם של פועלים העובד ללא הפוגות וללא חלוקת חלק העבודה למחוסריה. הדברים הגיעו לידי סכסוכים קשים וחריפים, שהעסיקו במשך שנים את ההסתדרות ואת הישוב כולו. נתפרסם ביחוד הסכסוך בבנין ד.ש. דוד בתל־אביב (תמוז תרפ"ג / 1923), שנסתיים במאסרי פועלים והכרזת שביתת־מחאה של פועלי תל־אביב ויפו. שרשרת השביתות והסכסוכים נמשכה כל הזמן שלאחר מכן, במידה שהוקמה על ידי פועלי תל־אביב–יפו קרן שביתה לשובתים, שנתרבו מחודש לחודש. הסכסוכים הגיעו לשיאם בהכרזתם של קבלני הבנין בתל־אביב על השבתה כללית של כל פועלי הבנין בתל־אביב (“לוקאוט” – ביום ט"ו בשבט תרפ"ה/ 1925). מאבק הקבלנים כוון נגד הלשכה ההסתדרותית ומאבק הלשכה נתבטא בעיקר בהשלטת לשכת עבודה אחת ויחידה בשוק העבודה, כמוצא ופתרון לכל סכסוכי העבודה המרובים.

רובם ככולם של הסכסוכים האלה נסתיימו בבוררות, ממונה על ידי הפועלים והמעבידים ולעתים אף מנעו בוררויות את פרוץ השביתה. כל אותן הבוררויות הוקמו ליישובם של סכסוכים בודדים ומשום כך מאמציהם של גופים ציבוריים שונים להקמת ועדת בוררות קבועה ומתמדת, ואף הממשלה מינתה ועדת תיווך ממשלתית (בראשית תרפ"ג), שבה שימשו באי־כוח ההסתדרות ח. ארלוזורוב וי. בן־צבי. אולם ועדה זו כיתר המאמצים היו לשוא. עם ריבוי השביתות והסכסוכים הוקמה ביזמת הועד הלאומי באסיפה משותפת של באי־כוח הפועלים והמעבידים )כ"ד שבט תרפ"ה / 1925): “ועדת החמשה־עשר”, שהיתה מורכבת מחמשה באי־כוח ההסתדרות, חמשה באי־כוח המעבידים וחמשה באי־כוח המוסדות הלאומיים. בראש “ועדת החמשה־עשר” עמד ד"ר א. רופין ובמשך שנים ניסתה הועדה להגיע לכלל הסכם בשאלות השנויות במחלוקת. מצדה של ההסתדרות נקבעו כללי יסוד אלה ביחסי העבודה: יום העבודה, אינדכס יסוד לשכר עבודה הנמדד בהתאם ליוקר החיים, מס מקביל לקופת חולים, ועדי פועלים במקומות העבודה, כשהם מוכרים על ידי המעבידים כבאי־כוח פועלי המקום ועניני תיווך ובוררות במקרה של סכסוכים.

מאבק במישור אחר בתחום המקצועי התנהל עם ממשלת ארץ ישראל בענין אי־התערבותה בסכסוכי עבודה מזה וחקיקת חוק להגנת העובד מזה. אכן הנציב העליון ה. סמואל הוציא פקודה שנתכוונה לשמור על הנייטראליות של כוחות המשטרה במקרה של סכסוכי עבודה, “להתייחס בלי כל משוא פנים אל השאלות הכלכליות, שגרמו למחלוקת ולהביא את הצדדים לידי פשרה”. אולם למעשה נסתיימו כמה וכמה סכסוכי עבודה במאסרי פועלים, הכאתם ובמשפטים. החלה פרשת משלוח תזכירים וראיונות עם נציגי הממשלה. אולם הממשלה הוציאה בזה לאחר זה “פקודה למניעת פשעים” (תרפ"ה / 1925) ו"פקודה למניעת האיומים" (תרפ"ו / 1926), שכבלו עוד יותר את ידי הפועלים במאבקם לאיגודם המקצועי. ההסתדרות פנתה עד למפלגת העבודה הבריטית, אולם הממשלה לא נרתעה מעמדתה התקיפה.

עם מלחמתו היומיומית של האיגוד המקצועי לשם תנאי עבודה תקינים לא הסיח אף ליום את דעתו מתכנה הפנימי של מלחמה חריפה זו, שהיא לשם קליטתם של עולים חדשים בעבודה ושאין העבודה ומקומות העבודה שמורים אך לותיקים ולמנוסים בלבד. למעשה היה תוכן זה היסוד העיקרי של מאבק הלשכות לשם השתלטות על שוק העבודה ומניעת התחרות פרועה שבעקבותיה: הורדת שכר מזה ושלילת העבודה מבלתי מנוסים מזה. הסדר בהכרזת שביתה היה: במקום עבודה הוכרזה על ידי האגודה המקצועית הנוגעת בדבר, באישור מזכירות מועצת הפועלים במקום. שביתת אגודה מקצועית שלמה היתה טעונה אישור המליאה של מועצת הפועלים. שביתה במקומות עבודה בולטים הוכרזה לרוב לאחר התיעצות עם הועד הפועל של ההסתדרות, שבכלל עקב אחרי מהלכה של כל שביתה גדולה וקטנה.

“אירגון משותף”    🔗

אירגון הפועל הערבי במסגרת אירגונו של הפועל העברי צף, כנזכר, לראשונה בהסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף (בתרפ"ד הופרדה כל חטיבה לחוד), שבה היו גם חברים ערבים. הפועל העברי מצא, מראשית הימים, את שערי המשק הערבי נעולים לפניו וכל עצמה של מלחמתו לכיבוש העבודה היתה בתחום המשק היהודי. אף נוצר בארץ מצב, שבדרך כלל אינו מצוי בשום ארץ הגירה אחרת. בכל ארץ הגירה נמצא הפועל המקומי ברמת התפתחות כלכלית טובה לאין ערוך מזו של המהגר ומשום כך מלחמתם של המקומיים נגד המהגרים, בשל הורדתם רמת מחייתם, שכרם וכו'. כאן אירע ההיפך, שכן הפועל העברי, העולה החדש, היה בעל הרמה הכלכלית הגבוהה והערבי המקומי בזו הנמוכה. הפועל העברי לא הסכים מראשית צעדיו בארץ לרמת השכר, המחיה וכו' של הפועל המקומי, כלומר הערבי, וההתחרות צפויה היתה לו לפועל העברי, החדש, מצד הותיק הערבי, שהיה אגב גם המנוסה בעבודה, וביחוד בעבודת שדה. כל פרשת כיבוש העבודה העברית מימי העליה השניה ואילך טבועה בחותמה של התחרות זו ושבה נאלץ היה הפועל העברי לשנות את המציאות ולהוכיח לבעל המשק היהודי את כשרה של העבודה העברית, היקרה, וגם את יעילותה מעל הזולה והערבית.

מציאות חדשה ואחרת לאותה בעיה נתגלתה בהסתדרות פועלי הרכבת. כאן כבש לו הפועל העברי את מקומו. אולם הוא נעמד לפני המציאות של תנאי עבודה בלתי שוים בין הפועל הערבי, שהממשלה מדדה את שכרו לפי רמת מחייתו, לבין הפועל העברי. פועלי הרכבת נחלצו איפוא למאבק לשם השגת תנאי עבודה שוים לפועלים היהודים והערבים ובהתאם לכללים שנקבעו בהסתדרות אורגנו הפועלים היהודים והערבים במסגרת של סקציות לאומיות, ואם לא היה שיעור מספיק כדי יצירת סקציה ערבית נכללו אלה בסקציה היהודית. הועידה השניה של ההסתדרות התחילה להרחיב את מעגלי אירגונו של הפועל הערבי וקבעה את דבר “קשירת יחסי חברים עם הפועלים הערבים בארץ”. לפי הוראה זו חרגה הפעולה ממסגרת פועלי הרכבת לכלל נסיונות אירגון של הפועל הערבי בכלל. וכמובן שעיקר הפעולה היה בתחומה של הסתדרות פועלי הרכבת, מקום שם נפגשו יום יום הפועלים היהודים עם הערבים וסחו על בעיותיהם המשותפות, שתבעו את פתרונן המיידי.

ההסתדרות נחלצה לפעולה והתחילה להוציא בירושלים, מאפריל 1925, את העתון בלשון הערבית בעריכתו של יצחק בן־צבי: “אתחאד אל עמאל”, תחילה אחת לשבועיים ומשנת 1926 כשבועון. היה זה העתון היחיד בערבית שהוקדש כולו לעניני עבודה ופועלים. בחומר רבגוני ביקש העתון הזה להקנות לפועלים הערבים ערכי יסוד של הכרה פועלית סוציאליסטית ומהותה ותכנה של הסתדרות העובדים על כל שלוחותיה. בהמשכים נתפרסמו “פרוגרמת הפועלים” של לסַל מזה ומחזות וסיפורים של ג. הויפטמן, אברהים רייזין, גורקי מזה, הלקוחים מחיי פועלים ותכני מלחמותיהם. מרכז הפעולה היתה העיר המעורבת חיפה, שבה נמצא גדול הסניפים של פועלי הרכבת ואף סייע לכך ישובה המעורב של העיר.

מועצת פועלי חיפה טיפלה כל הזמן בפועלים הערבים גם מחוץ למסגרתה של הסתדרות פועלי הרכבת. ביחוד התערבה במקרי השביתות של פועלים ערבים, בהן בלטה ביותר שביתת הנגרים והחייטים בחיפה (תרפ"ה / 1925). המעבידים השתמשו בנימוקים אנטיציוניים נגד השובתים ואף הסיתו את השובתים נגד “הפועלים הציוניים המבקשים להחריב את המלאכה הערבית”. אולם הפועלים הערבים לא ויתרו ואף אילצו את מעבידיהם לשאת ולתת עם נציגיהם, שבהם היו גם יהודים. על ידי הועדה של מועצת פועלי חיפה (א. חלפון, ד. כהן, צ’רקסקי, ב. רפטור ותאני) נפתח ביולי 1925 קלוב הפועלים הערבים בשם: “קלוב הפועלים הכללי”, שנעשה מרכז הפעולה לשם האירגון המשותף ולא רק בחיפה. שיתוף הפעולה האירגונית והמקצועית הקיף בהדרגה גם את כל שאר הערים (ירושלים, יפו–תל־אביב, עכו).

ה"פרקציה"    🔗

בלם עיקרי במאמצים לאירגון המשותף היתה ה"פרקציה", היינו הקומוניסטים היהודים, שבשמות שונים ומרובים חתרו, מראשית העליה השלישית, תחת אשיות הישוב, הציונות והסתדרות העובדים. היא הסיתה בכתב ובעל פה את הערבים נגד “הציונות של מנהיגי ההסתדרות” ובכרוזים לפועלים היהודים בארצות הברית נאמר לא פחות ולא יותר: “היודעים אתם, כי ההסתדרות היא האויב הקיצוני ביותר של התנועה המקצועית והמעמדית, יען כי היא, ההסתדרות, נמכרה לאורגניזציה הציונית הבורגנית והיא בעצמה עצם מעצמה ובשר מבשרה. ההסתדרות מכריזה, כי לטובת “הפרחת ארץ אבות” על הפועלים להסתלק מעניניהם החיוניים ומהפרינציפים הקדושים שלהם ולהיות עבדי הרכוש – – –”.

כהנה וכהנה היו דברי השיסוי בהסתדרות שהופצו בין יהודים וערבים והדברים הגיעו עד לידי כך שמועצת ההסתדרות התשיעית (הרביעית לאחר הועידה השניה, ירושלים כ"ג–כ"ה בניסן תרפ"ד / 1924) החליטה על הוצאת ה"פרקציה" מההסתדרות. ההחלטה אמרה בין היתר: “חבר האנשים, המתחפש בשם “פרקציית הפועלים”, הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בארץ ישראל. המועצה מוקיעה את השיטנה נגד העליה ואת הוצאת הדיבות על תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל, המכוונת לאונאת עולם הפועלים הבינלאומי – – –”. כאסמכתא להחלטה זו שימש הילקוט הקצר, שניתן להוסיף עליו כהנה וכהנה, של קצת כרוזי שיטנה של ה"פרקציה" וחבריה, בארץ ובחוץ־לארץ, שפירסם הועד הפועל של ההסתדרות ב"פנקס" (ג, עמ' 18–22). כרוזים אלה חשפו את פרצופה הבוגדני של ה"פרקציה" לישוב ולהסתדרות.

הסתדרות הנוער העובד    🔗

מניעים ראשונים לאירגונם של נערים עובדים היו תנאי הניצול המחפירים, אותם נאלצו לשאת בדומיה. ההתארגנות הראשונה חלה בתרפ"ד (1924). בה בשנה נתעוררו נערים בודדים בעיר ובמושבה והקימו סניפי נוער עובד ומסניפים אלה נסללה הדרך לאירגון כולל של הנוער העובד. בכרוז הראשון לנוער העובד מאת הנוער העובד נאמר בין היתר: “מדי שנה בשנה נקרעים מלימודיהם מבתי הספר מאות נערים וילדים ונכנסים לעבודה בתנאים קשים מנשוא. נשללת מאתנו האפשרות לרכוש את הידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם. אין לנו האפשרות להכיר את קניני התרבות של האנושיות, כי אין לנו הפנאי והאמצעים להקנות לעצמנו השכלה ודעת – –”.

הסניפים הבודדים במקומות שונים נתוועדו לפגישה ארצית ראשונה בחול המועד סוכות תרפ"ה (1924) בתל־אביב ובה הוקמה ההסתדרות הארצית של הנוער העובד. בפגישה זו השתתפו בין היתר מעצביה הראשונים של הסתדרות זו|: בת־שבע חייקין, ב. כצנלסון, חיים אבשלום (פרידמן), א. ז. רבינוביץ ויצחק שויגר (דמיאל). כאן נקבעו היסודות האירגוניים של הסתדרות הנוער העובד ולאחר מכן מגמות היסוד שלה, שהן: “הגנה כלכלית על הנוער העובד, הטבת תנאי חייו, לימוד המקצוע, סידור חברים חדשים בעבודה, הקניית השכלה והכרה הסתדרותית לנוער”. הסניפים הוקמו בכל פינות הארץ והמרכז פיתח פעולה מסועפת בכל הסניפים וליסודות שהונחו לראשונה נתוספו במשך הימים חדשים ובהם בין היתר יציאה להכשרה חקלאית, סעיף שהזין את ההתישבות החקלאית של הנוער העובד לאחר מכן. אף החלו לצאת עלונים בסטנסל וקבצים חד־פעמיים בשם “במעלה” (מאלול תרפ"ה / 1925). הועידה הראשונה של הסתדרות הנוער נתקיימה בתל־אביב (י"ז תשרי תרפ"ז / 15.9.1926) ואישרה את עיקרי ההסתדרות שאושרו במועצות הקודמות וכן הוחלט בה על אי־מפלגתיותם של חברי הנוער העובד. גיל החברות בהסתדרות זו נקבע: 13–18.

זכתה הסתדרות זו שמראשיתה קם לה מדריך בחסד עליון, הוא דוד כהן, שאָצל מרוחו על אלפי נערים ונערות והעניק לכם שעות חסד שלא נשכחו מלבותיהם כל הימים. הוא ראה בנערים אלה ובביתם, הסתדרותם, מעין יעוד, שעל כן הוא מספר עליהם: “עשרות ומאות בני עוני, עמוסי כאב וצער, מושפלים ומרוחקים מחברת נוער, מחיי אביב, וההסתדרות אוספת את כולם ברחמים, מרעיפה עליהם טללי נוחם, צלילי אמונה, משיבה להם את ילדותם הגזולה ונוטעת בלבם את שירת העתיד – – –” (“חסד נעורים”).

להסתדרות נוספה הסתדרות ארצית מיוחדת במינה, שבה הגיל הוא הקובע את החברות. אולם היה זה גיל מקופח שבא כאן על תיקונו.

מועצת הפועלות    🔗

ההסתדרות הכירה, עם ראשית טיפולה, בבעיותיה המיוחדות של הפועלת, שאין מכלול בעיותיה ענין לפועלת בלבד אלא לכלל ציבור הפועלים וההסתדרות. משום כך המחלקה המיוחדת בועד הפועל של ההסתדרות, היא מועצת הפועלות, המרכזת את כל עניני הפועלות והמקיימת קשרים עם כל שאר המחלקות והענינים הנחתכים בהסתדרות. מאז הועידה השניה של הפועלות, באלול תרפ"ב (1922), שבה השתתפו נציגות של 1750 פועלות, גדל ציבור זה בפרוס הועידה השלישית (תל־אביב, ד’–ט' באייר תרפ"ו / 23.4.1926­–18) לששת אלפים. התעצמותה של הפועלת בכלל חיי ציבור הפועלים בארץ התבטאה בשרשרת מפעלים, שהבולטים בהם היו חבורות הפועלות ומשקי הפועלות מזה ובית הספר החקלאי לצעירות בנהלל בראשותה של חנה מייזל־שוחט מזה (המוסד האחרון היה מיסודה של ההסתדרות העולמית של נשים ציוניות – ויצ"ו). כל אותה הפעילות הודרכה על ידי הקו המכוון: “לעורר פעולה אקטיבית עצמית בקרב הפועלות בכל עניני ההסתדרות הכללית, לפתח את הכרת האשה העובדת ולהביא את יכלתה לידי גילוי על ידי פיתוח עצמיותה והרחבת ענפי העבודה בידי הפועלת”. החינוך החקלאי לכל הצורות, שטיפחה מועצת הפועלות, טבע את חותמו על החקלאות בארץ על ידי כך שחניכות המוסדות הנזכרים נתפזרו לאחר מכן על פני משקי הארץ וסייעו את ההשתרשות בחקלאות העובדת.

תפקיד נכבד מילאו משקי הפועלות והחבורות בקליטת העולות החדשות והכנסתן לכבשונה של העבודה החקלאית. נבדלת היתה החבורה מהמשק בשיעור הקביעות של הפועלת במקום. אולם היה צד שוה בהם: התמחות בכל ענפי המשק החקלאי, והיו משקים וחבורות שיצאו להם מוניטין בתוצרתם החקלאית בכל רחבי הארץ.

הפועל במושבה והמאבק לעבודה עברית    🔗

ההסתדרות החקלאית, שבכללה פועלי המושבות, היתה בעיקרה, עד הועידה השניה, נתונה בראשה וברובה לעניני ההתישבות החדשה בעמק יזרעאל ולביסוס ההתישבות הותיקה. ברם למעשה היתה היא מראשיתה, משנת תרע"א (1911), הסתדרותם של פועלי המושבות והנושא במעמסה העיקרית של כיבוש העבודה העברית במושבות הותיקות. כיבוש זה היה כידוע תוכן מאבקם של אנשי העליה השניה ומימי העליה השלישית – של פועלי המושבות. תוך מאבק מתמיד זה נשתרש הפועל העברי במושבות והתמחה בכל העבודות החקלאיות ומתוך פועלים אלה יצאו מניחי היסוד להתישבות העובדת מימי העליה השניה ואילך. תנועת העבודה העברית חייבת איפוא חוב גדול למושבות אלה, ואפילו נקנה נסיון העבודה בסבל רב ובמאמצים לאין שיעור.

בשל אי הקביעות בעבודה במושבות רווחת היתה נדידה בלתי פוסקת של הפועלים ומשום כך הארעיות המתמדת של הפועל במושבות, שראה בעבודתו במושבה מעין פרוזדור לצורת־חייו הקבועה בעתיד. פועלי המושבה הם שהיו החממה לחישול כלי אירגון של תנועת העבודה הארצי־ישראלית, שכן נתנסו כאן בכל חבלי הנסיונות של פועל שכיר ואצל מעביד, שלרוב לא אהד ביותר את הפועל העברי. במושבה הוקמו מוסדות הפועלים הראשונים בימי העליה השניה ולאחר מכן בשנות מלחמת העולם הראשונה.

העליה השלישית, לפחות בראשיתה, לא נהרה למושבות, שכן נמשכה לעבודות הכיבוש הגדולות, בעיקר לכבישים ולעבודות ציבוריות. עם מאורעות תרפ"א (1921) והנטישה ההמונית של הפועל הערבי החלה כניסתו מחדש של הפועל העברי למושבה. ואכן הוגדל שיעורה של העבודה העברית במושבות, וביחוד ב"אם המושבות" – פתח תקוה, שכן עדיין היה “טרי” רישום המאורעות ויחסם של הפועלים הערבים למעבידיהם במושבות.

ברם “תור הזהב” של העבודה העברית במושבות לא ארך הרבה. קמעה קמעה החלו האיכרים להחזיר את העבודה הערבית, על אף השבועות והנדרים שנדרו בימי המאורעות. הפועל העברי נדחה הצדה והוצא ממעגל העבודה. הדברים הגיעו עד לחרם על הפועל העברי בפתח־תקוה ובחדרה, ולא נותרה לאותו פועל מחוסר העבודה והמבודד במושבה אלא עזיבת המושבה. ומשעזב הפועל את המושבה לא חזר אליה גם כשרווח חוסר עבודה. בעיר בשנות תרפ"ג–ד (24–1923), שכן לא סמך עוד על שום הבטחות, כי לפניו ריחפה הפרתן משנים קודמות. חוסר אמון זה לעבודה במושבה, המציין אותה תקופה בחיי הפועל במושבה, לא חזר לאיתנו גם כשהחלו עבודות הטבק ונדרשו מאות פועלים, שהיו מחוסרי עבודה בערים. ואף על פי כן נאחזו כל אותו הזמן בעקשנות מיוחדת פועלים שלא ויתרו על מאבקם להשתרש בעבודה במושבה. היו אלה קבוצות ובודדים שהמשיכו את המאבק ההיסטורי על כיבוש העבודה העברית ולא הלכו העירה.

מתח מתמיד זה שרווח בין פועלי המושבות מראשית צעדם הסתכם איפוא בשלוש נקודות עיקריות: שכר העבודה הנמוך; ההתחרות של הפועל הערבי הזול והבלתי מאורגן; מצב העבודה הבלתי יציב מכל הבחינות, לרגל העונתיות והארעיות בעבודה. על מדוכת פתרון בעיה זו ישבו וישבו כל שראו בחרדה את מצב הפועל במושבה והמסקנה היתה, שאין פתרון להשתרשות הפועל במושבה בלתי אם יירכש קרקע לשם הקמת משקי עזר לימי חוסר עבודה, עבודות ציבוריות במושבה, המסייעות אף הן כמוצא בימי חוסר עבודה, וכן יש לארגן קיבוצים וקבוצות לשם כיבוש העבודה מחדש. האחרון בפתרונות בוצע בהתלהבות נעורים ומתרפ"ד (1924) החלה תקופה חדשה בכיבוש העבודה העברית במושבות על ידי חבורות, קיבוצים, קבוצות ובודדים.

הסנונית הראשונה לכניסה למושבה, הראויה להיחשב כחלוצת ההתישבות העובדת ליד המושבות ועל יסוד עבודה שכירה, היא חבורת “מעבר” (נוסדה בי"א בכסלו תרפ"ד), שחבריה נצטרפו מבין פועלי תל־אביב ונכנסו לפתח־תקוה ופתחו את תקופת כניסת החבורות והקיבוצים לפתח־תקוה. לאחר זמן קצר נכנסה פלוגת הקיבוץ עין־חרוד, שמלפני כן עבדה בעטרות בעבודות הממשלה, – שתי חטיבות אלה היוו את יסוד הקיבוץ גבעת השלושה שלאחר מכן. המושבות החלו מתמלאות חבורות וקיבוצים שבמשך כל שנות העשרים מילאו את חללה והמונה של המושבה בצהלת נעורים, הלא הם הקיבוצים, רובם ככולם בני העליה החדשה, שכאן עברו לראשונה כור מבחן של הסתגלות לעבודה. בד בבד הוקמו לשם חדירה לעבודה במושבות חברות הדרום ברחובות (נוסדה באלול תרפ"ד / 1924), “הכובש” (אבגוסט 1925) בפתח־תקוה וכפר־סבא, קיבוץ א', ב', מעולי גליציה, “הכשרה” ועוד ועוד. כל אלה היוו גרעינים להקמת נקודות ישוב בכלל ההתישבות העובדת בכל פינות הארץ. אולם ראשית הכשרתם קיבלו בימי עבודתם במושבה. סייע את הגופים המאורגנים בחבורות ובקיבוצים בכיבוש העבודה דבר קבלת עבודות חקלאיות בקבלנות. עם ראשית עבודות הטבק והתפתחותן שימשו הקיבוצים מקום קליטה להמוני פועלים שבאו למושבה וציבור פועלי המושבות החל לגדול בהדרגה ולהגיע לממדים ניכרים ביותר. אף סייע חומר אנושי זה, שהיה מצוי עתה במושבה, לגבש הווי חיים ולתת מרוחו על כלל ציבור הפועלים הבודדים.

עם המשבר שחל בעבודות הטבק וחוסר העבודה החלה העזיבה ובעקבותיה התפוררות הקיבוצים והחבורות. החמירה את המצב העובדה שהעבודה במושבה היתה מצויה למכביר, אולם היא נמסרה לערבים. וגדולה מזו – משנת 1926 החל לגדול משק המטעים היהודי במושבות ובד בבד החמיר חוסר העבודה לפועל העברי. משום כך נצטברה מרירות, שפרצה בעיקר בעונות העבודה הבוערות במושבות – ימי הקטיף והאריזה. באותם הימים היו נוהרים למושבה המוני ערבים, גברים, נשים וטף, שעה שהמוני הפועלים העברים בטלו מאונס ונידונו לרעב.

מלחמת הקטיף גברה ביחוד בפתח־תקוה והגיעה לשיאה בדצמבר 1927 (תרפ"ח) עם התנפלות שוטרים בריטיים וערביים על פועלים עברים, שעמדו במשמרת ליד אחד הפרדסים. הדבר הסעיר את הישוב כולו ואת התנועה הציונית בכל רחבי תבל. מאבק זה, שלשמו הוכו ונפצעו פועלים עברים, הוגדר ונוסח כראוי בין היתר על ידי ב. כצנלסון בדבריו הנוקבים: “אכן, העומדים בפרץ בפתח־תקוה ונותנים את גוום למכים הם הם המצילים את כבוד האומה בארץ תקותה – – – מקנא אני בחלקכם, אחי ואחיותי הפצועים והאסורים, זכות גדולה זכיתם. אתם נלחמתם על הדבר היותר יפה והיותר קדוש לנו כאן, על זכות העבודה – – –”. והקטרוג של ההסתדרות היה על חשבון הישוב והתנועה, שעשו את כיבוש העבודה העברית במושבה ענינם של הפועלים בלבד ולא ראו את תכנו ומהותו של אותו מאבק שהוא מאבק על תכנה של הציונות – הפיכת המונים לעם עובד.

מוסדות הישוב התערבו בסכסוכים אלה והחל משא ומתן מייגע לישובם – אולם ללא הצלחה יתירה. בפתח־תקוה נפתחה לשכת עבודה, מקבילה לזו של ההסתדרות, על ידי הועד החקלאי – והוא הדבר שעוד הגדיל את שלהבת הסכסוך. חזר הדבר בקנה־מידה קטן מזה בכמה וכמה מושבות אחרות. אף מאורעות תרפ"ט (1929) שחלו בינתיים, לא שינו ביסודם את מצבם של פועלי המושבות ושנות השלושים לא נבדלו מבחינה זו משנות העשרים. בינתיים הוקמו ישובים חקלאיים של עובדים בקירבת המושבות (גבעת־השלושה ליד פתח־תקוה, גבעת־ברנר ונען ליד רחובות ועוד) וכן הוקמו משקי עזר מרובים ועוטרו המושבות בשכונות עובדים. כל אלה נטלו בהדרגה את העוקץ החריף מהמאבק והיה בהם משום עידוד להמשכו.

גושי ההתישבות העובדת    🔗

בפרוס הועידה השלישית הוקמה “חברת התישבות העובדים –ניר”, לאחר דיונים ממושכים במועצת ההסתדרות. החברה אושרה מטעם הממשלה בכ"ג בכסלו תרפ"ו (10.12.1925) והוענקה לה סמכות של בעלות על כל המשקים וכן: “אין שום משק וקיבוץ חברים יכול לנהל משא ומתן עם מוסדות ישוביים וכספיים שלא בהסכמת החברה”. בחורף תרפ"ו פרץ פולמוס דברים חריף בענין “ניר” בין א. ל. יפה, יצחק וילקנסקי, ארלוזורוב מזה וב. כצנלסון ואחרים מזה. השוללים את “ניר” היו מבין אנשי “הפועל הצעיר” (מחוץ ליוסף אהרונוביץ) והמחייבים – אנשי “אחדות העבודה”. עיקר טענת השוללים היה ש"ניר" עשוי לכבול את חופש המתישבים ולהביא לידי השתלטות העיר על הכפר. תשובתו המפורטת והנמרצת של ב. כצנלסון (הרצה אותה בסידרת מאמרים ולאחרונה בהרצאתו על “ניר” בועידה החקלאית השלישית בתרפ"ו) באה לשם הסברת מהותה של “ניר” שהיא בהגברת זיקת הפרט לכלל תוך שמירה מיוחדת על ערך הפרט – וכאן הערך במשמעויותיו המרובות. אף אין, לדבריו, להפריד, ולא רק בהתישבות החקלאית העובדת, בין מאמצי הפרט לבין אותם של הכלל (“אל יתברך איש מאתנו בלבבו, כי יצירתו המשקית לו לבד היא ואין לאחרים חלק בה. גם היותר חרוץ בנו לא כוחו ועוצם ידו עשו לו זאת. בכל משק חקלאי שקועים מאמצים של אלפים, מאמצי ההסתדרות כולה – – –”). ברם באותה ועידה שלישית של ההסתדרות החקלאית נתקבלה ההחלטה על הקמת “ניר” פה אחד.

מגמת האישור הממשלתי היתה להעניק להסתדרות החקלאית, באמצעות “ניר”, תוקף חוקי ובעלות עליונה על כל משקי ההתישבות העובדת ועל אלה העתידים לקום. הפעולה החלה רק לאחר הועידה השלישית של ההסתדרות וכן הוחל אז בפעולה לאישור המשקים וקביעת חוקה לכל אחת מצורות ההתישבות העובדת (קיבוץ, מושב, וכו'). קרן היסוד, שסיפקה את עיקר התקציבים להתישבות העובדת, החלה בפרוס הועידה החקלאית השלישית בפעולה לחתימת חוזי הפרעון, דבר שבא על סיומו בהסכמה הדדית על ניסוחם הסופי של החוזים (תמוז תרפ"ו / יולי 1926). פעולת רכישת מניות ל"ניר" נבלמה בשל המשבר ונדחתה לימים טובים יותר.

ההסתדרות, באמצעות ההסתדרות החקלאית, קיימה את סמכותה העליונה בכל חילוק דעות בהתישבות העובדת, שפרץ לעתים בין גוש אחד למשנהו. כך אירע בחלוקת שטחי האדמה בגוש נוריס בין עין־חרוד־תל־יוסף, קבוצת גבע וכפר־יחזקאל וכן בחלוקת עין־חרוד ותל־יוסף. בשני המקרים הפעילה ההסתדרות את סמכותה בניגוד לדעת הרוב במקום. מקרה חמור אירע סביב איחוד כפר־גלעדי ותל־חי (תרפ"ו / 1926).

שני המשקים נצטרפו ל"גדוד" (תחילה כפר־גלעדי ולאחר מכן תל־חי) וה"גדוד" ביקש לאחדם. אולם מיעוט בתל־חי, שבכללו מיסדי המשק, התנגד לכך. ההסתדרות פסקה לטובת המיעוט בתל־חי והיא ההחלטה שגרמה לאי ציות הרוב לאותה החלטה והדברים הגיעו להוצאתם מההסתדרות של שני המשקים. בכך הגיע המתח שבין ה"גדוד" להסתדרות לשיאו והוא אף הביא לידי פולמוס חריף בעתונות, שהחמיר עוד יותר את מצב הדברים בהסתדרות. אכן ה"גדוד" הודיע ברבים כי “ההסתדרות הוא מוסד גבוה יותר מאשר משקי הגליל העליון וגדוד העבודה”. אולם למעשה לא הסיק את המסקנה, כי “מוסד אשר הוא ‘גבוה יותר’ – החלטתו חובה והמתקלס בו מתקלס בהסתדרות” (ב. כצנלסון).

בינתיים עשה הקרע הראשון בעין־חרוד ותל־יוסף את שלו להעמיק את הפירוד אף בין חברי ה"גדוד" לבין עצמם בתל־יוסף, מרכז ה"גדוד" על כל פלוגותיו בכל רחבי הארץ. המשבר וגורמים שרצו להפריד את תל־יוסף מה"גדוד" ולהפכו למשק עצמאי, העמיקו את הקרע וביחוד גבה ההר משנתפסו דורשי ההפרדה להלך רוח שמאלי, שגבל כמעט עם אותו של פ.ק.פ.; בטבת תרפ"ז (דצמבר 1926) התפלג ה"גדוד" לימני ושמאלי וסופו של הפילוג מאבק עז וסוער ועזיבת השמאליים את ה"גדוד" ותל־יוסף. היה זה ראשיתו של תהליך, שנסתיים בעזיבת חלק מהשמאליים, בראשותו של מ. אלקינד, את הארץ והליכתם לרוסיה. משהוחזרו כפר־גלעדי ותל־חי להסתדרות (ראשית 1927) הוחזרה שלימות ה"גדוד" בהתישבות הקיבוצית.

ההסתדרות לא התערבה לגבי בחירת הפרט של אחת מצורות ההתישבות המקובלות עליו ואף עשתה הרבה לגשר בין חילוקי הדעות שבין גושי ההתישבות השונים. ההתארגנות של ההתישבות לפי צורותיה החלה כבר עם ראשית ההתישבות החדשה בעמק יזרעאל. פתחו בכך הקבוצות בפגישות משותפות מתרפ"ג (1923) ואילך בהוצאת ספר “הקבוצה” (תרפ"ה / 1925). ברם ההתפתחות לאחר מכן היתה בכיוון אחר לגמרי, היא ההתפתחות שהגיעה לגיבושה בשנות תרפ"ו–ז (1926–1927). אז קמו בזה אחר זה גושי ההתישבות, שהם: הקיבוץ המאוחד (גרעינו: קיבוץ עין־חרוד לאחר ההפרדה מתל־יוסף), הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר” (שני הגושים האלה הוקמו בתרפ"ז, אף שראשית התרקמותו של הקיבוץ המאוחד חלה בקיץ תרפ"ה / 1925), והמושבים – לאחר מכן תנועת המושבים והאירגונים. התפתחות נוספת חלה בתרפ"ט (1929), שבה נצטרפו משקי ה"גדוד" (תל־יוסף, כפר־גלעדי ורמת־רחל) לקיבוץ המאוחד.

ההתישבות החדשה לא התקדמה הרבה בשנים שבין הועידה השניה והשלישית, שכן הופנו המאמצים לביסוסה של ההתישבות הקיימת. אף לא היו שנות משבר אלה יפות להרחבת ממדי ההתישבות. ואף על פי כן הוקמו כמה וכמה ישובים חדשים והונח יסוד להתישבות האלף הראשונה (גוש הקישון). בתקופה זו הצטרפו להתישבות העובדת כפר־חסידים והפועל המזרחי. באותן השנים גדל וגבר קטרוגם של עויני ההסתדרות על ההתישבות העובדת וביחוד על ההתישבות הקיבוצית בה, ונזרקה ברבים אימרת הגידוף והלעג: “קעסט קינדער” (“אוכלי לחם חסד”). אישי ההסתדרות נחלצו להסביר מהותה של התישבות עובדת וחלוצית זו, שאינה נמדדת בקני־מידה לקוחים מעולם המסחר.

לשם צרכי ההתישבות העובדת מזה והפועל במושבה מזה נוצרו באותה תקופה שני מוסדות חדשים: א) המחלקה לתוצרת חקלאית, שנקראה לאחר מכן: “תנובה”, ב) המשרד הקבלני לעבודות חקלאיות – “יכין”.

ראשיתה של “תנובה” נעוצה ב"מחלקה לתוצרת" של “המשביר” (שהוקמה בתמוז תרפ"ד / 1924) ונענתה לצורך ההתישבות העובדת, שכן לשם התפתחותו של המשק היה צורך באירגון יעיל של שיווק התוצרת. “המשביר” היה מעין הסנדק של המוסד החדש, שהתפתח משנה לשנה. משגדלו ממדי המחלקה לממכר התוצרת הוחלט בתרפ"ו (1926) להקים מוסד אבטונומי ובהנהלה עצמית ומיוחדת. משנת תרפ"ז (1927) אושרו סניפי “תנובה” בערים ולאחר מכן אושר המרכז כבת לחברת “ניר”. מאז ייסודה נוהלה ואורגנה “תנובה” על ידי אנשי המשקים, וביחוד ראוי להיזכר אליעזר ל. יפה, הוגה רעיונה של “תנובה” ומנהלה הראשון, שאף כיוון את דרכה בעתיד. פעולותיה של “תנובה” הקיפו את כל סוגי התוצרת החקלאית ומחזורה גדל בהתאם לגידולם והתפתחותם של המשקים. עם התפתחות המוסד החדש החלו נסיונות ברכישת שווקים לתוצרת המשקים וכן הוחל בהקמת תעשיות ממוצרי המשקים. מבעיות “תנובה” היו: אם יש להעניק רשות השתתפות בה למשקים של עבודה עצמית ובעליהם אינם חברי ההסתדרות וכן צורת ההצבעה בועידות “תנובה” – אם לפי שיעור התוצרת שכל משק מכניס או לפי היחידה המשקית. בעיות אלה וכיוצא היו מתבררות ומתלבנות בועידות “תנובה”.

אף המשרד הקבלני לעבודות חקלאיות, שהוקם בתשרי תרפ"ז (1926) על ידי המרכז החקלאי, היתה לו מאחוריו תקופה ארוכה וממושכת של הכנה. רעיונו העיקרי היה שבעבודה קבלנית במושבה ניתן לחדור ביתר שאת למושבה, המתנכרת לעבודה העברית. מגמתו של המשרד עם הקמתו הוגדרה: “כיבוש כל ענפי העבודה החקלאית במשק הפרטי הקיים והעומד להיווסד – ברשות הפועל העברי, על ידי ריכוזם באמצעות קבלנויות חלקיות ושלמות”. מטרה נוספת הציב לו המשרד עם ראשית צעדיו: משיכת הון יהודי, בינוני וזעיר, להשקעות בארץ בענף המטעים על אחריות המשרד, המכשיר ומעבד את החלקות עדי הגיען ליבול. באופן זה ניתן לו לכיבוש העבודה העברית במושבות מכשיר יעיל ביותר ואף עשה המוסד החדש הרבה להרחבת גבולי ההתישבות של המעמד הבינוני על ידי הקמת משקים לבעליהם היושבים בחוץ־לארץ ומתעתדים להשתקע בהגיע עת ההכנסות מההשקעות.

“יכין” הוקם בשנות משבר ומגמותיו החברתיות והעסקיות לא היו קלות ביותר לביצוע. לשם כך היה צריך תחילה לרכוש לו אמון אם מצד המעבידים ואם מצדם של המשקיעים כאן ובחוץ־לארץ. לכך נוספה ההתחרות של חברות קבלניות אחרות בעלות וותק ומסורת ואף של אמון. ואף על פי כן כבש לו “יכין” תוך שנים מעטות את דרכו ונעשה לאחר מכן, תוך הכנסת שיפורים בעבודה על סמך הנסיון, מכשיר נאמן במילוי מגמותיו שהציב לו ומשום כך התפתחותו ושגשוגו משנה לשנה, כפי שמלמדים מאזניו ומחזוריו הכספיים מאז ייסודו ואילך.

משפט החברים    🔗

בהתאם להחלטת ועידת ההסתדרות השניה נתחייבו “כל חברי ההסתדרות להישפט בפני משפט החברים של ההסתדרות ולהישמע לפסקי דינו”. לאחר מכן קבעה מועצת ההסתדרות הששית (אדר–ניסן תרפ"ג / 1923) את חוקת היסוד אשר למשפט החברים וכן את דרגותיו, שהן שלוש במספר: משפט חברים מצומצם; משפט חברים רחב; בית דין עליון לערעורים. אף נקבעו אז הסמכויות לכל דרגה שיפוטית. בית הדין העליון התחיל בפעולתו בניסן תרפ"ג (1923). עם אישורה הרשמי של “חברת העובדים” (ו' אדר ב' תרפ"ד/ 12.3.1924) על ידי הנציב העליון, אושר רשמית גם משפט החברים ופסקיו קיבלו תוקף משפטי. כראש בין הדין העליון כיהן שנים רבות (מסיון תרפ"ד / 1924) ד"ר משה זמורה.

תרבות ואמנות    🔗

המאורע התרבותי הגדול בחיי ההסתדרות שאירע בימים שבין הועידה השניה לשלישית היה ייסודו של העתון היומי “דבר”, שהתחיל מופיע בתשעה בסיון תרפ"ה (1.6.1925) בעריכתו של ב. כצנלסון. הגליון הראשון נפתח בהגדרה פרוגרמטית של ב. כצנלסון לדרכו של עתון חדש זה לפועלים. אכן לתנועת העבודה הארצי־ישראלית היה כבר וותק רב בעתונות וספרות החל מתרס"ז (1907) בה הופיע הגליון הראשון בסטנסיל של “הפועל הצעיר”. ואף זו, פעילות ספרותית זו של תנועת העבודה הארצי־ישראלית אינה אלא, לדברי ב.כ. “המשך של אותה העבודה הגופנית, המשקית, התרבותית, האישית והחברתית, אשר הפועל בארץ ישראל עושה יום יום בלי הרף, זה עשרים שנה, מיום היותו לפועל בארץ”. ב.כ. מגולל כל הפרשה הארוכה של הבעיות העתידות להתברר מעל דפי העתון החדש:" יש צורך להציג בגלוי ובשער בת רבים את שאלותיו של הפועל, את תביעותיו לחברה, למוסדות ולשלטונות. על “דבר” לגלות בלי מורך את הליקויים והמארות שבחיי חברתנו, לערות את מקורותיהם, להוקיע כל עוול וכל מעשה דיכוי וקיפוח זכויות. עליו לנהל יום יום את מלחמת הפועל והמוני העם על תיקון תנאי החיים ועל דרכו של הפועל בהתישבות, בעליה ובמדיניות של הארץ. אין לו ל"דבר" להיסגר בתוך ארבע אמותיו של הפועל בלבד, מתוך אמונה, כי עניניו החיוניים של המוני העולים עולים בד בבד עם עניניהם החיוניים של המוני העולים, עם תקוות עתידנו היחידה; עליו לפנות אל המוני העם, אל העולה, אל הנוער היהודי – – – לא עתון בשביל פועלים יהא “דבר”, כי אם עתונם של פועלים, אשר אלפי חברים מכל פינות העבודה יפנו אליו וידברו ממנו – – –". דבר התחיל מרחיב מיום ליום את מסגרתו ובו השתתפו סופרים, משוררים ובעיקר פועלים מכל תחומי העבודה. הוא הוסיף “מוסף” ספרותי, שבמשך כל השנים עודד כשרונות צעירים וכן מוספים לבעיות שונות. הוצאת הספרים, שקמה עם “דבר”, היתה הוצאת הספרים של ההסתדרות עד ייסודה של הוצאת “עם עובד”. אף היה העתון בשנותיו הראשונות העתון העברי היחידי שכניסתו הותרה לרוסיה.

ועדת התרבות המשיכה מפעלותיה תוך הסתעפות מרובה ושגשוג מתמיד. כמה שנים קיימת היתה הוצאת ספרים ליד ועדת התרבות המרכזית, שהוציאה כעשרים ספר (בהם: “חצי יובל שנים של קריניצי”, כתבי א. ד. גורדון, זכרונות קרופוטקין, “מיומן אחד הביל”ויים" לחיסין וכמה ספרים מקצועיים).

מתוך אותה מגמה שריחפה בציבור הפועלים שתרבותו צריכה לצמוח מבפנים ומתוך הווי חייו, צמח תיאטרון הפועלים “אהל”, שהוקם על ידי משה הלוי בתרפ"ה (1925) בצוות שחקנים, שרובם ככולם באו מתוך העבודה. הצגות “אהל” נערכו בערים ובנקודות ההתישבות העובדת. שותף ביצירת “אהל” בשנותיו הראשונות היה יואל אנגל. ההצגות הראשונות של “אהל” היו “נשפי פרץ”, “דייגים” ועוד. אפיינית לדרכו של “אהל” בשנותיו הראשונות היא הפיסקה בדין וחשבון לועידת ההסתדרות השלישית, המציינת כבעיית עיקר של “אהל”: “המצאת עבודה לחברי “אהל”, שתתן להם אפשרו של קיום, מכיון שהם אינם נהנים במאומה מהכנסות ההצגות”. אף דאגה אז ההסתדרות על הזיקה ההדוקה של התיאטרון לתנועת העבודה.

הימים שבין ועידה שניה לשלישית היו מבורכי מעשים וכמעט כל מוסדות עיקר של ההסתדרות הוקמו בהם. ההתאגדות לתרבות גופנית: “הפועל”, אף היא הוקמה באותם הימים מתוך התחלה צנועה של קצת חברים בחיפה באביב תרפ"ד (1924) ו"הפעול" חיפה הופיע לראשונה על מגרש ההתחרות באחד במאי 1924 ואף זכה בנצחון. לאחר מכן קמו אגודות ספורטיביות בכמה וכמה מקומות בארץ. בקיץ תרפ"ה (1925) התקיימה בעפולה פגישת כל הקבוצות והונח היסוד לאיגוד כלל־ארצי: “הפועל”, שהוכר על ידי הועד הפועל של ההסתדרות, שהטיל על ועדת התרבות המרכזית לקבוע את תכנה של התאגדות ספורטיבית זו. “הנחתם, נאמר במכתב הועד הפועל מראשית תרפ”ז (1926) ל"הפועל", יסוד למפעל חשוב ורב ערך של ציבור הפועלים, הראוי לתמיכת ההסתדרות ולהשתתפות כל הציבור שלנו, ביחוד של הנוער – – – הועד הפועל ציין את חשיבותו של “הפועל” בשביל בריאות העובד, חינוכו והגברת רגש משמעותו ודייקנותו בעבודה, הביע את רצונו לראות את “הפועל” בתור התאגדות ארצית בתוך הסתדרות העובדים הכללית". לאחר שורת מועצות ארציות חובר התקנון, שבו הוגדרה מטרת “הפועל” בין היתר: “לפתח את כוחותיו הגופניים והפסיכיים של העובד, לטפח הרגלים של תרבות גופנית, סדר, משמעת ודייקנות בין ציבור הפועלים, הנוער העובד, ילדים וגופים עובדים; לדאוג ליצירת תנאים סניטריים והיגייניים נאותים בחייו היומיומיים של העובד, לארגן גוש בעל משמעת הסתדרותית ולהנחילו הכרה מעמדית ונאמנות לבנין ארץ ישראל העובדת”. ואכן פיתח “הפועל” את כל ענפי הספורט ואף הופיע בתחרויות בחוץ־לארץ.

דרגת המשכורת בהסתדרות    🔗

ענין זה העסיק את ההסתדרות מימיה הראשונים ליסודה. המדובר היה בעובדי מוסדות ההסתדרות, שמגעם עם הקהל וציבור העובדים, והנתונים תמיד לריטון מצדם של אותם המרובים שעבודתם אינה קבועה וכל שכן מצדם של מחוסרי עבודה. הועידה השניה החליטה: “להנהיג בכל מוסדות ההסתדרות דרגת משכורת אחת”. אולם לא קל היה הביצוע, לפי שבכמה מקומות כבר נקבעה קודם לכן דרגת משכורת. הועדה (לוי אשכול, הלל דן ושמואל יבנאלי) קבעה לאחר דיונים ובירורים רבים את הדרגה, שכל עיקרה: דרגת יסוד לרווק בעיר (בכפר ניכו בדרך כלל את ההפרש בשכר דירה) בצירוף תוספות לנשוי ולילדים. אף החליטה הועדה שחברי ההסתדרות העובדים במוסדות הלאומיים יקבלו את משכורתם לפי דרגת ההסתדרות. הועדה הרחיבה את מסגרתה והחלה בסקר דרגת המשכורת בכל מוסדות ההסתדרות. לאחר מכן נתברר שאי אפשר לקיים את הדרגה לרגל מקרים יוצאים מהכלל, המצויים כמעט בכל מוסד ומוסד. ש. יבנאלי התפטר מהועדה והיא הורכבה מחדש (חבריה: מאיר יערי, הלל כהן, רוזה כהן, עדה מימון). הועדה החדשה פירסמה מסקנותיה על סמך סקר מקיף בכל המוסדות וקבעה את העבירות על הדרגה בכל מוסד ומוסד בצירוף הוראה, שכל העובדים יצטרכו “להתאים את עצמם לדרגה החדשה בכל חומר הדין”.

אי העקיבות בקיום מצוות הדרגה בכל מוסדות ההסתדרות באה, לדעת הועד הפועל, בשל העדר מוסד מרכזי לבקורת בהסתדרות, דבר שבא על תיקונו בועידה השלישית.

השיתוף עם הפועלים היהודים בארצות הברית וייסוד “הסנה”    🔗

מאז המשלחת הראשונה של ההסתדרות לארצות הברית ולפועליהן היהודים, גבר השיתוף בין פועלי ארץ ישראל והפועלים היהודים בארצות הברית וביחוד בין אלה המאורגנים ב"יידישער נאציאנאלער ארבייטער פארבאנד" (ברית הפועלים היהודים הלאומיים). הקשר התבטא לאחר מכן בהקמת מוסד משקי של ההסתדרות – “הסנה”, חברת ביטוח, בשיתוף עם ה"פארבאנד".

ומספר יוזם “הסנה” ויוצרו, איש העליה השניה וממניחי היסוד ל"הפועל הצעיר" (המפלגה והעתון), אליהו מרגלית־מונצ’יק, כיצד החל לטפל בביטוח העובדים עוד בתרס"ח (1908), שבאותה שנה הגיש תזכיר ובו תכנית לביטוח פקידי אפ"ק. כל אותן השנים חקר ובדק שיטות הביטוח ודרכיו בעולם. עם תום המלחמה פתח שוב בגיוס דעת ציבור הפועלים לשם הקמת מוסד לביטוח. הנסיונות היו גדושים כשלונות, אף שהוקם מוסד לביטוח בשם “הסנה” ימים רבים לפני קום המוסד ההסתדרותי באותו שם. אכן הועידה השניה החליטה באחד הסעיפים על הקמת מוסד ל"אחרית החיים". אולם ביצועה של ההחלטה נתמשך ביותר. דבר הביטוח התחיל ממוסדות ומקומות עבודה בודדים וקשורה היתה בעיית הביטוח בענין קביעת דרגת המשכורת, שכן נאמר באחד התזכירים לועידה השלישית: “בין כל ההצעות שהועלו על דבר דרגת המשכורת של העובדים לא נאמר דבר בנוגע לשאלה: מה יהא גורלו של העובד לעת זקנתו וגורל משפחות אחרי מותו?”

מפנה לקראת הביצוע חל בראשית שנת 1925, עת פנה ה"פארבאנד" להסתדרות בהצעה להקים בארץ מוסד ביטוח דוגמת אותו שהוא מקיים בארצות הברית. מועצת ההסתדרות אישרה בהחלטתה בפרינציפ את ההצעה ולאחר מכן החל המשא ומתן, שכתוצאותיו ביקרו בארץ תחילה מומחה לביטוח מטעם ה"פארבאנד" (י. ברקנבליט) ולאחר מכן ראשו ונשיאו מאיר בראון. בינתיים נתקיימה בתל־אביב האסיפה המייסדת של “הסנה” (י"א בתשרי תרפ"ו / 29.9.1925) ולאחר שנה נחתם חוזה בין חברת העובדים ל"פארבאנד" על העברת “הסנה” לבעלות המשותפת של שני הגופים. הועידה השלישית אישרה את ההסכם ומאז פעלה חברת הביטוח “הסנה” בכל תחומי הביטוח. לאחר שנים קנתה “הסנה” את מניות חברי ה"פארבאנד" באמריקה והיתה נחלתה הבלעדית של חברת העובדים בלבד. אולם השיתוף בראשית הצעדים של “הסנה” היה בו לא רק משום סיוע חמרי אלא סימל את נכונות העזרה של הפועל היהודי באמריקה להתבצרותו של הפועל העברי בארץ ישראל וכן את אהדתו לתנועת העבודה בארץ ישראל.

בישוב ובתנועה הציונית    🔗

דפי ההסתדרות מלאים וגדושים מהיום הראשון לייסודה, מאבקים עם ממשלת ארץ ישראל מזה ובישוב ובהסתדרות הציונית מזה. תכני המאבקים היו לא רק זכויות העבודה ותנאיה אלא לא פחות מאלה זכויותיו האבטונומיות של הישוב העברי בארץ ישראל, הזכות לעליה וכו' וכו'. מועצות ההסתדרות מסמלות תוכן זה יפה יפה, שכן ממלאות בהן התביעות לעליה והמאבק עם גזירות העליה את תכנן העיקרי – אף בימים שכלל ציבור הפועלים היה נתון בסד של חוסר עבודה. בערים ובמושבות לחמה ההסתדרות לשם הדימוקרטיזציה של הנהלות המקומות וביחוד שבמושבות היו הנהלות אלה נחלתם הבלעדית של האיכרים, והפועלים רובם ככולם היו משוללי זכות בחירה.

בתל־אביב זכתה נציגות הפועלים בעיריה, החל משנת תרפ"ד (1924), לנצחונות ניכרים בבחירות, הודות לציבור הפועלים וגרי האוהלים והצריפים. סיעת הפועלים בעיריה אף הצליחה שהעיריה תקבל את הצעתה בדבר חינוך חינם, ובשל כך אף החלה פעילות הימין בחוגי הממשלה לצמצם את מסגרתה החוקית של העיריה ובעקבותיה – הסתה רבת ממדים נגד ההסתדרות. הדברים הגיעו לידי דרישת הסתדרות בעלי הבתים לצמצם ואף לשלול זכות הבחירה מאת רובם ככולם של הפועלים, ואף – לבית המשפט. בבחירות שנערכו בדצמבר 1926 נחלו הפועלים נצחון מכריע ודוד בלוך־בלומנפלד נבחר לראש העיריה (הוא כיהן למעשה כראש העיריה כבר לפני כן לאחר שדיזנגוף התפטר בשל הנהגת חינוך חינם). סיעת העיריה יכלה לבצע את מגמתה, שסימלה יפה את מגמת ציבור הפועלים בתחום המוניציפאלי: הקניית זכות בחירה להמוני המונים, מערכת מסים פרוגרסיבית, רכישת שטחים לשם הרחבת התחום המוניציפאלי ועוד ועוד. לזכות נציגות הפועלים בעיריית תל־אביב יש לזקוף בין היתר רכישת השטחים בצפון העיר, למרות התנגדות הימין, שנועדו ליושבי אוהלים וצריפים. שטחים אלה סייעו לאחר מכן להרחבת גבולות תל־אביב עד לירקון. מעל כל אלה לחמה סיעת ההסתדרות בעיריה לשם הקלת חוסר העבודה על ידי יצירת עבודות ציבוריות שונות. הפעולה המוניציפאלית הקיפה, כאמור, את כל הערים והמושבות וכתוצאותיה נכנסו נציגיו הראשונים של ציבור פועלי המושבות לועדי המושבות והנהלותיהן, דבר שהיה באותם הימים בבחינת חידוש רב.

בתנועה הציונית ניהלה תנועת העבודה הארצי־ישראלית, בהנהגת נציגי ההסתדרות, מאבק קשה וחריף, החל מהקונגרס הי"ד (קיץ תרפ"ה / 1925), בכל אלה שעשו הכל לאבק בעפר את כיבושיו המפוארים של הפועל העברי בארץ. הגיאות בארץ בימי העליה הרביעית הביאה את באי־כוח הימין לסתום את הגולל על ההתישבות העובדת, שאינה רנטבילית. תכניתו של האגרונום ז. סוסקין באה כאילו להוכיח את עדיפותה של ההתישבות הפרטית מעל זו הלאומית. להדפת ההתנקשות בתנועת העבודה באותו קונגרס נחלץ נשיא ההסתדרות הציונית ח. וייצמן, שדיבר בעוז ובמהלל רב על ההתישבות העובדת. לימים בא כשלון העליה הרביעית ובעקבותיו המשבר הגדול שהעיק בכל כבדו על ציבור הפועלים. פרשת המשא ומתן של נציגי הפועלים עם ההנהלה הציונית בכל שנות המשבר סימלה יפה את הגישה “העסקית” של ההנהלה הציונית, ששקלה כל תכנית עבודה באלפי שיקולים וסופן של אותן התכניות –ביטולן בשל “דמיוניותן”.

החמור ביותר לתנועת העבודה והקודר בתולדותיה היה הקונגרס החמישה־עשר (בזל, אלול תרפ"ז / 1927), הנודע כקונגרס ה"קונסולידציה", לאמור: התכנית לשם ביסוס הקיים וחיסול הגרעונות; אולם למעשה מכוונת היתה התכנית להוקיע את הגרעונות של ההתישבות העובדת ולהראות ברבים את אי־רנטביליותה. המומחיות חָברה כאן עם השיטנה על ציבור הפועלים ושתיהן נשאו ראשן בקונגרס זה. א. רופין הוא שיצא בנאום מזהיר להגן על ההתישבות העובדת והוא הנאום שהיה מעין משב רוח מרענן באטמוספירה עכורה זו. אולם תוצאות הקונגרס היו שהאכסקוטיבה נותרה ללא נציגות של אגף העבודה ועל טהרת האנגלוסכסיות בירושלים (ה. סולד, ה. סקר ופ. ה. קיש). עם הנהלה זו בירושלים היה צורך לנהל המשא ומתן המייגע בנוגע להפסקת הסיוע ולבסוף נתקבלו התכניות וההצעות של ההסתדרות, שהוקעו תחילה כי אינן בנות ביצוע.

קונגרס זה הבשיל את ההכרה בציבור הפועלים, שאותה ביטא בבהירות יתר ב. כצנלסון בדבריו הקלסיים: “לכבוש את התנועה הציונית. אין דרך לציונות מאשר להיכבש על ידי תנועת הפועלים, ואין דרך אחרת לפועל מאשר לכבוש את התנועה הציונית במאת אחוזיה ולהשליט בה את רוחו – – –”. וד. בן־גוריון אמר אז במועצת ההסתדרות אדר תרפ"ח (1928): “על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית, כאשר חידש והבריא את המפעל הישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה בישוב; עליו להיות המפעל והמעשה, כאשר היה לנושא המפעל והמעשה – – –”. אז נפתחה ההסתערות, שנסתיימה, בהתאם לאותה מגמה על ידי תהליך הדרגתי, בהגמוניה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית בתנועה הציונית ובהסתדרותה.

היחסים עם תנועת העבודה הכללית בעולם    🔗

בהתאם להחלטת הועידה השניה הצטרפה ההסתדרות לאינטרנציונל המקצועי (האמסטרדמי, מאי 1923) והיתה זו הראשונה בהסתדרויות הפועלים במזרח התיכון שהצטרפה לאינטרנציונל המקצועי. משרד האינטרנציונל אף הודיע, כי במקרה שתקום הסתדרות פועלים אחרת בארץ ישראל תתברר השאלה מחדש – אולם לא תידון הצטרפותה של ההסתדרות האחרת בלא התיעצות תחילה עם ההסתדרות. חברוּת ההסתדרות באינטרנציונל התבטאה בהשתתפות בקונגרסים שלו, חילופי אינפורמציה בכל הנוגע לאירגון המקצועי והגנת העובד וכן ברכישת לבבות ואהדה למפעל הבנין הארצי־ישראלי. בועידת ההגירה, שכונסה על ידי האינטרנציונל המקצועי (פראג, ספטמבר 1924) השתתפו נציגי ההסתדרות (ד. בן־גוריון, וי. פרויס) שהסבירו שם את ייחודה של העליה היהודית לארץ ישראל. מזכיר האינטרנציונל (ג. ברון) אף ביקר בתרפ"ה (1925) בארץ וסייר בלויית אנשי ההסתדרות בכל רחבי הארץ. בתשרי תרפ"ו (אוקטובר 1925) אושרה הצטרפות חברת העובדים כחברה לאינטרנציונל הקואופרטיבי וביולטיני האינטרנציונל החלו מאז לפרסם דינים וחשבונות מפורטים על חברת העובדים וחברות־הבנות שלה. מאורע נכבד בקשרי ההסתדרות עם תנועת העבודה הכללית בעולם היה דבר שיגורן של שתי משלחות ההסתדרות לרוסיה. הראשונה (בהרכב ד. בן־גוריון ומ. רוטברג) שוגרה ב־1923 לתערוכה החקלאית הבינלאומית במוסקבה ואף הוצאה חוברת על ההסתדרות ומפעליה ברוסית. המשלחת השניה שוגרה באביב 1925 (בהרכב: ל. אשכול וד. רמז) לועידה הכללית של מרכז הקואופרטיבים הרוסיים: “צנטרוֹסוֹיוּז”. מעל הועידה בירך ד. רמז בשם חברת העובדים וסולל בונה בעברית – והברכה תורגמה לרוסית. שתי המשלחות קיימו מגע הדוק עם יהדות רוסיה בכלל ו"החלוץ" בפרט ובכל הזדמנות מסרו פרטים על הישוב וההסתדרות.

 

הועידה השלישית    🔗

השלישית בועידות ההסתדרות נתקיימה בתל־אביב, בימים ה’–כ"ב בתמוז תרפ"ז (22.7.1927–5). השתתפו 17036 בוחרים. הרכב 201 הצירים היה:

אחדות העבודה 108 צירים

הפועל הצעיר 54 צירים

פועלי ציון שמאל 14 צירים

רשימה קיבוצית 8 צירים

אופוזיציה שמאלית 4 צירים

בלתי־מפלגתיים – ארץ ישראל העובדת 3 צירים

פועלים רביזיוניסטיים 2 צירים

גוש שמאלי 8 צירים

הועידה נפתחה בסקירתו של מזכיר ההסתדרות ד. בן־גוריון תוך ציון התקופה הקודרת בה מתקיימת הועידה, ימי משבר ומצוקה לפועל. ואף על פי כן היו בכמה מהנתונים והמספרים שנמסרו משום עידוד. משמונת אלפים חברי ההסתדרות בימי הועידה השניה מנה עתה ציבור ההסתדרות כעשרים וחמישה אלף וציבור זה היווה עתה כשבעים וחמישה אחוז מכלל ציבור העובדים בארץ. אחוז העובדים בכפר עלה משבעים אחוז לתשעים (מ־1200 לשלושת אלפים).

ברם על כל ההישגים הללו רבץ עתה הכשלון של “סולל בונה”, הוא המוסד אשר ימי הזוהר שלו במשך שנות קיומו לא יישכחו כל עוד קיימת תנועת הפועלים בארץ ישראל, שכן הכשיר והקליט אלפי פועלים לארץ ישראל ולעבודה בה. י. שפרינצק ציין את המעמסה הכבדה שהטיל על עצמו הפועל מראשית הימים משום כך יתר הסבל שנפל בחלקו מכל שאר שכבות הישוב. ח. נ. ביאליק, שבירך את הועידה, עודד את ציבור הפועלים בימי מצוקה אלה, שכן ראה בציבור הפועלים “האחראים היחידים לגורלו של מפעל התחיה והתקומה בארצנו”.

בפעם הראשונה הופיעו בועידה פועלים ערבים, בעיקר מחיפה, שבירכו ואף ציינו, שעד קום ההסתדרות לא ידעו הערבים אירגון מהו, וההסתדרות היא “שהושיטה יד לפועל הערבי בנאמנות ובתבונה, בתוך כל הקושי והסבך, המלווה את יחסי העמים בארץ זו”.

הדיונים הקיפו את מכלול הבעיות אשר להסתדרות והחריפו הויכוחים בענין סולל בונה וגורמי כשלונו. ההחלטות איששו את הפעולות הנעשות עד כה ודירבנו ביסוסן והמשכן. ההחלטה על משלוח ברכה לרוסיה הסובייטית במלאות עשר שנים למהפכה לוותה חרדה לגורל התנועה הציונית הסוציאליסטית ברוסיה ודרישה לחדול מהרדיפות על עברית, ציונות וארץ ישראל. הועידה עשתה איפוא הרבה לחשל את הכלים שהוציאו לאחר מכן את ציבור הפועלים והישוב מהמשבר הכלכלי החמור והכשירה את הקרקע לבואה של העליה החדשה, החמישית. המוסדות החדשים שהוקמו בועידה היו בין היתר: ועדה מרכזית לבקורת; מרכזים לקואופרציה ולשיכון וברית פועלי ארץ ישראל.

ועדת הבקורת    🔗

כשלון סולל בונה היה בגורמי עיקר להקמת מוסד מרכזי לבקורת המוסדות הכלכליים והמשקיים של ההסתדרות, נוסף לבקורת החשבונות הרגילה שבכל מוסד ומוסד. תפקידיה של ועדת הבקורת נתבררו והוגדרו לאחר דיונים רבים במועצות ההסתדרות, כמוסמכת לפקח על מוסדות ההסתדרות, מבחינה אירגונית וחברתית (בקורת, עניני כספים, התקציב והחשבונות של המוסדות האירגוניים, המקומיים והמרכזיים, בירור קובלנות, דיון בערעורים של הועדים המבקרים המקומיים וכו'). ברבות הימים והשנים עברו על ועדת הבקורת תמורות מרובות. תחילה פעלה גם כועדת משכורת. לאחר מכן ניטלה ממנה פונקציה זו ונמסרה לגוף מיוחד. עד הקמתה של לשכת העבודה הכללית פיקחה על סדרי חלוקת העבודה בלשכות, לרבות קביעת נקודות התור לעבודה. התפתחות נוספת חלה בה לאחר קום המדינה, עם קום המדור לפיקוח חברתי בהסתדרות (פברואר 1950) והמוסד לבקורת המוסדות המשקיים של ההסתדרות (נובמבר 1952).

ברית פועלי ארץ ישראל    🔗

ליצירת ה"ברית" בתחום ההסתדרות קדמו הצעותיהם של ד. בן גוריון על ברית עובדים בינלאומית באץ ישראל (תרפ"ד / 1924) ושל י. בן־צבי: “הצעה ליצירת ברית פועלים בינלאומית ארצי־ישראלית” (לקראת הועידה השלישית). שתי ההצעות נתכוונו להכליל במסגרת אירגונית אחת את ההתאחדויות המקצועיות הבינלאומיות, המקיפות את כל הפועלים ללא הבדל דת ולאום ולשם “שיתוף פעולה של הפועלים היהודים והערבים בענינים החיוניים המשותפים להם – ביסוד הפעולה המשותפת מונחת ההכרה בערכה החיובי ובזכויותיה של העליה העברית לארץ”. החטיבות היהודיות שב"ברית" היוו חלק אורגאני של ההסתדרות, כשם שניתנה רשות לחטיבות הלאומיות האחרות להתאחד אף הן להסתדרות כללית אבטונומית בתוך ה"ברית". הלשונות הרשמיות של ה"ברית" היו עברית וערבית. יסודות אירגוניים אלה אושרו מחדש בכמה ממועצות ההסתדרות וביחוד בימי הגיאות, בראשית שנות השלושים, בהן פרצו כמה וכמה שביתות של פועלים ערבים. באותם הימים היו הצעות מיעוט בתוך ההסתדרות שביקשו להחליף את הסתדרות העובדים באירגון בינלאומי. המועצה הכ"ד של ההסתדרות (מאי, 1930) החליטה לשלול “אותן התכניות של האירגון המשותף, הבאות לבטל את האירגון המיוחד ולרופף את המלחמה המיוחדת של הפועל העברי, לשם מילוי התפקידים המיוחדים אשר הפועל העברי נושא בישוב ובעם העברי”.

כמקודם בהסתדרות פועלי הרכבת, היתה גם עתה חיפה מרכזה של פעילות “ברית פועלי ארץ ישראל”, והמחלקה הערבית שבועד הפועל של ההסתדרות נתגייסה במיטב מאמציה לקדם פעילות זו ולהרחיבה על פני כל הארץ. וייזכר השקוד של פעילות זו בחיפה, ולא רק בה, מראשיתה: אבא חושי. ברבות הימים חלה אף בתחום זה תמורה, שסופה פתיחת שערי ההסתדרות לפועלים הערבים.

העליה החמישית    🔗

סנונית ראשונה לחיסולו של המשבר היתה ראשיתה של עליה גדולה ורבת ממדים מינואר 1929, לאחר הפסקה של שנתיים בערך כמעט ללא עולים. זרם העליה, שהתחיל בממוצע של 250 עולים לחודש, גבר ביחוד לאחר פרוץ מאורעות תרפ"ט והממוצע החדשי הוכפל ואף הושלש (בשנות 1929–1930 הסתכם עודף העליה על היציאה בקרוב לשבעת אלפים עולים). רובה ככולה של עליה זו היתה עובדת ונקלטה לרוב במושבות ובהתישבות העובדת על כל שלוחותיה. העליה החמישית קשורה באלפי נימים במאבק עם הממשלה שנוהל לאחר מאורעות תרפ"ט, שכן נשללו מההסתדרות הציונית במאי 1930 2350 סרטיפיקטים מאושרים מקודם. כאן נתמזג לכלל חטיבה אורגאנית אחת מאבק ההסתדרות על העליה, הישוב ועל ביצור כוחו של הפועל בישוב ובתנועה הציונית.

הימים היו ימי גיאות ופריחה להכשרה החלוצית בגולה וביחוד בפולין. הכשרה זו שכוונה על ידי הסתדרות “החלוץ” על כל אירגוני ארץ ישראל העובדת המסונפים לה, פיתחה בקיבוצי ההכשרה הווי ארצי־ישראלי ונוסף להכשרה לעבודה אף הכשירה את הלבבות לקראת המציאות החדשה בארץ ישראל. משום כך החומר המעולה שעלה מתוך ההכשרות והליכתו להתישבות העובדת וביחוד להתישבות הקיבוצית. גרעיני ההכשרה אף הקימו כמה וכמה משקים קבוצתיים חדשים והזרימו דם חדש בציבור הפועלים בארץ. כבימי העליה הרביעית החלו קיבוצי העליה החמישית פושטים על פני המושבות במחנותיהם וכובשים מחדש את העבודה העברית ותוך מאמצי כיבוש אלה התכשרו להתישבותם בעתיד. אף אירופה המערבית (גרמניה, הולנד ועוד) הקימה הכשרות ובארץ נפגשו כל השכבות אלה באלה ואף החל הגיוון בהתישבות העובדת על ידי הגרעינים של קיבוצי הנוער הציוני הכללי (בכלל זה: עקיבא), הפועל המזרחי, אגודת ישראל, שלאחר מכן נצטרפו ברובם להתישבות העובדת. העליה החמישית היתה למעשה האחרונה בעליות החלוציות המאורגנות לפני פרוץ השואה בגרמניה, היא השואה שטרפה את כל עם ישראל והזקיקה כלים וצורת חדשות לעליה המונית.

הפעולה המדינית    🔗

עד לימי הועידה השלישית הצטמצמה פעולתה המדינית של ההסתדרות בעיקר בתחום המאבקים עם ממשלת ארץ ישראל בעניני עבודה, אירגונה והכנסת הפועל העברי לעבודות הממשלה. לאחר מכן החלה ההסתדרות להופיע בהדרגה מעל הזירה הבינלאומית וביחוד מעל במות אירגוני־פועלים בינלאומיים, ומעליהן הסבירה את מהותה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית ואף ביקשה תמיכת ראשי המדברים בסוציאליזם הבינלאומי למפעל בנין הארץ. הסוללת דרך לפעולה זו היתה הברית העולמית של פועלי ציון, שבה עלה הרעיון בדבר כינוס אישים דגולים בסוציאליזם הבינלאומי למען ארץ ישראל עובדת. לאחר הכנה ממושכת כונסה בבריסל ב־10.8.1928 ועידה סוציאליסטית בינלאומית, בעיקר מאנשי האינטרנציונל הסוציאליסטי (השני), למען ארץ ישראל עובדת. מקום הועידה נקבע בבריסל בשל כינוסו שם של הקונגרס הסוציאליסטי וזימונם של כל האישים שנתנו ידם לפעולה זו. נגד פעולה זו יצאו מבין אישי האינטרנציונל הסוציאליסטי פרידריך אדלר ואוטו באואר (שניהם יהודים) וכן אנשי ה"בונד". ברם אלה לא הצליחו למנוע את כינוס הועידה וקבלת החלטות למען ארץ ישראל העובדת.

לאחר שהועידה שמעה את דבריהם של אמיל ונדרולדה, מ. ירבלום וש. קפלנסקי, החליטה לכונן ועד בינלאומי למען ארץ ישראל העובדת “לשם תמיכה בתנועת הפועלים העברית בארץ ישראל בפעולות היצירה והמלחמה שלה”. אף הוחלט שהועד ימסור דין וחשבון מפעולותיו לאינטרנציונל ולכל אירגון סוציאליסטי אחר, במגמה לקדם את הפעולה. בין החתומים על הכרוז לאחר הועידה היו בין היתר: א. ונדרולדה, די ברוקר, קמיל הוסימנס, ארתור הנדרסון, ג’ורג' לנסבורי, יאשיהו וג’בוד, ליאון בלום, ז’ן לונגה, פייר רינודל, אדוארד ברנשטיין, פ. טורוטי, ו. צ’רנוב, שיפליאקוב, צרטלי ועוד ועוד.

בה בשנה (יוני 1928) פתחה הברית העולמית של פועלי ציון משרד מדיני בלונדון ועל דב הוז הוטל לייצג את ה"ברית" כלפי תנועת העבודה המאורגנת באנגליה ובשאר ארצות. נציגות זו התפתחה בתוקף המציאות לנציגות ההסתדרות והוז הפכה למכשיר יעיל להסברת דבר ההסתדרות באזני תנועת העבודה הבריטית, התנועה המקצועית באנגליה ועוד. משרד זה מילא תפקיד נכבד בכינוס ועידת בריסל הנזכרת. אולם לשיא פעלו הגיע המשרד בימי מאורעות תרפ"ט (1929) ולאחריהם. להוז נצטרפו בהמשך העבודה מארץ ישראל ש.קפלנסקי, ח. ארלוזורוב ואחרים, שבהרצאותיהם האירו את דרכה של ההסתדרות וכרו אזנים בתנועת העבודה הכללית לעניני ההסתדרות ומאבקיה עם השלטונות. מאז היה המשרד מרכז לכל אישי ההסתדרות בפעלי ההסברה שלהם לאישי תנועת העבודה באנגליה ונודע הערך הרב להרצאותיהם של ב. כצנלסון, י. וילקנסקי, י. בן־צבי, ד. רמז ורבים אחרים לפני חברי הפרלמנט האנגלי ושאר אישים מרובי השפעה באנגליה. בדרך זו הפך המשרד המדיני ממכשיר של הברית העולמית של פועלי ציון לכלי מחזיק ברכה לכלל ההסתדרות ועל כן הפיכתו למשרד המדיני של ההסתדרות באנגליה.

מאורעות תרפ"ט הוציאו את הפעולה המדינית של ההסתדרות מהתחום המקצועי הצר והמאבק בענינים אלה עם הממשלה, לזירה המדינית הרחבה. ההסתדרות השתתפה עם הישוב כולו במלחמה בשרשרת ההתנקשויות של הממשלה בישוב העברי על ידי גזירות שונות וכן ביצרה חזית חזקה מול גילויי התבוסנות בישוב מזה וראשית גילויי התנועה הרביזיוניסטית מזה. “דבר” התריע השכם והערב לא לגרור את הישוב למאבק דתי עם הערבים לרגל מאורעות הכותל המערבי. הכרוז שהוציא הועד הפועל תלה את הקולר בממשלת ארץ ישראל לפרוץ המאורעות ומהלכם, תוך ציון עמידת הגבורה בכל מקומות הישוב. אף נקראו חברי ההסתדרות וציבור העובדים לתחום קו מבדיל בין מגן לתגרה והודגש שעיקר המאבק להבא אינו אלא בהגברת העליה, הגדלת ממדי ההתישבות והישוב העברי בכלל.

בד בבד ניהלה ההסתדרות מאבק קשה וחריף עם הרביזיוניסטים מזה ו"ברית שלום" מזה. התוספות ל"דבר" באנגלית (בעריכת מ. שרת, נלי מושנזון וי. מ. לאסק) ובגרמנית (בעריכת משה קלוארי) נתכוונו להביא דבר ההסתדרות ותנועת העבודה הארצי־ישראלית לחוגי הממשל בבריטניה מזה וליהדות אירופה המערבית מזה. אף יצאה ההסתדרות להפריך את הדיבות על הישוב וההסתדרות שהפיצו אנשי פק"פ וה"בונד" בכל רחבי העולם. בהזמת הדיבות שותפו גם מראשי האינטרנציונל השני, מפלגת הלייבור באנגליה, שהיתה באותם הימים ליד הגה השלטון, עוררה על עצמה קטרוגים בחוגי ההסתדרות ויחד עם כך נעמדה הסתדרות בפני הברירה של תמיכה במפלגת העבודה הבריטית בבחירות המשנה בוייטשפל בלונדון, מחוז בחירות שרובו יהודי. הדבר עורר ויכוח סוער בין כתלי ההסתדרות ובשיקול לתמיכה הכריעה מועמדות של א. בווין. בווין היה אז במניעי הממשלה הבריטית לפתוח במשא ומתן עם הסוכנות, שנסתיים באגרת הרתיעה של ראש הממשלה מקדונלד.

הימים הסוערים שלאחר מאורעות תרפ"ט: ימי ועדת החקירה, חקירת בעיות העליה, הקרקעות וכשרה הכלכלי של הארץ על ידי המומחה הבריטי ג’ון הופ סימפסון, הספר הלבן של פספילד, שכל כולם גזירת כרת על הישוב והמפעל הציוני, הוציאו את ההסתדרות בפעם הראשונה לתחום הפעילות המדינית בממדים שלא ידעה כמותם עד אז. הפעולה הסתעפה בארץ ועל ידי שליחי ההסתדרות באנגליה, בצורת פגישות, שיחות, תזכירים וכו'. אכן, לא היתה ברכה מרובה בכל אותה פעילות, אולם היא סללה את הדרך להסברה רבתי בחוגים רחבים באנגליה למפעלנו ולתנועת העבודה הארצי־ישראלית. אף יצא קובץ מיוחד באנגלית, הכולל תעודות ומסמכים לעניני מאבק הישוב וההסתדרות.

מאורעות אלה האפילו על האירוע הגדול בתחום קשירת קשרי אחווה עם אירגוני הפועלים היהודים בעולם – הלא הוא הקונגרס הראשון למען ארץ ישראל העובדת, שנתכנס בברלין בימים 1.10.1930–27.9. הוגה רעיון הקונגרס היה ד. בן־גוריון, וכל עיקרו: עד שההסתדרות הציונית בוחרת הנהלה לשם קונסולידציה וביסוס הקיים, שמשמעותו הקפדה גמורה על כל מנוף של פעולה חדשה וקיצוץ כל תכנית שיש בה משום הרחבת האופק בתחום המעשה הציוני, על תנועת העבודה הארצי־ישראלית להעלות ברמה את נס ארץ ישראל העובדת על תכניותיה המרהיבות והמעשיות להרחבת אפקי הישוב, התנועה הציונית וציבור העובדים. תקופת הקונסולידציה לא קיימה כידוע את שתלו בה וכל אלה ששיעשעו את נפשם כי מכאן תבוא התנופה החדשה למפעל הציוני נחלו אכזבה קשה ומרה. מועצת ההסתדרות העשרים ואחת (ינואר 1929) קיבלה את ההצעה ועיבדה תכנית כללית לקונגרס ותכנו וכן על ייסוד ליגה עולמית (פדרציה) למען ארץ ישראל העובדת.

בדברי הפתיחה שירטט בן־גוריון את מהותה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית וערכו של הפועל העביר בתנועה הציונית מזה ובעם ישראל בעולם כולו מזה. את תפקידי הקונגרס הגדיר י. טבנקין, בשם משלחת ההסתדרות, בשלושה סעיפים: השתתפות במפעל ההתישבותי של הפועל העברי בארץ ישראל; אירגון הסוציאליזם הבינלאומי לעזרת המפעל הציוני; אירגון מדיני של המונים לכיבוש מקומו הראוי של הפועל העברי בתנועה הציונית. לא היה כמו הקונגרס למפגן בינלאומי למען ארץ ישראל העובדת. ברם מאורעות הימים בישוב על גזירותיהם, ועדותיהם ומאבקיהם טישטשו עד מהרה את רישומו וביחוד שלאחר מכן עלה הצורר הנאצי לשלטון בגרמניה – כל אלה בלעו את המאמצים והפנו אותם לכיוון אחר בתכלית.

בעול הנהגת הישוב והציונות    🔗

הקונגרס הציוני החמישה־עשר (1927) נסתיים, בפעם הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ללא השתתפות אגף העבודה בהנהלה הציונית ובמסירת ההנהגה בירושלים לידי השלישיה האנגלוסכסית (פ. קיש, ה. סקר וה. סולד), הוא “משטר סקר” הנודע בתולדות ההסתדרות באזלת ידו לחסל את המשבר על אף מאמצי ההסתדרות. המשבר שחוסל באופן הדרגתי בתרפ"ט לא אימת את הפסימיות של ההנהלה הציונית, שבאה לידי ביטוי בדבריו של ה. סקר בראשית 1928: “אינני יכול להיות אופטימיסט כמוכם, אינני רואה מוצא ואינני רואה אפשרות שההנהלה הציונית תקבל אחריות למצב”. מועצת ההסתדרות העשרים (טבת תרפ"ט / ינואר 1929) ששמעה דין וחשבון מפורט מה. פרומקין על מאמצי ההסתדרות לחיסול חוסר העבודה והמשבר על אף רפיון הידיים של “משטר סקר”, הסיקה גם את המסקנות הראויות ממצב זה בהנהלה הציונית, שלא היה אלא מעין אספקלריה של המציאות בהסתדרות הציונית של הימים ההם. ובאו הדברים לידי ביטוי נמרץ בדברי ד. בן־גוריון באותה מועצה: “יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מפעלנו, עם הרחבת הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם הסתערות חדשה מצדנו לחידוש העליה וההתישבות – אנו מצווים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ואת תכנה ההיסטורי בתהליך ההגשמה”.

את הלך הרוח בהסתדרות הציונית באותם הימים, היינו הדיספרופורציה המשוועת בין התפקיד שמילא הפועל בציונות ההגשמה לבין עמידתו ומקומו בתנועה הציונית העולמית, שיקף גם דין וחשבון ועדת המומחים, שהכינה סקר מקיף על מצב הישוב, העבודה וכו' לשם כינונה של הסוכנות היהודית. הדין וחשבון של הועדה (חבריה: לורד מלצ’ט, ל. ק. פרנקל, פליכס ורבורג ואוסקר וסרמן בצירוף צוות של מומחים), שנתפרסם ב־1928 העיד מאין כמוהו על חוסר־הבנה מוחלט לכיבושיה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית, שבאותה שנה מלאו עשרים וחמש שנה לעליה השניה. הסקר מתח גזר דין קטלני על ההתישבות העובדת, קרקע הלאום וכל שאר העיקרים עליהם התבססה ציונות ההגשמה זה עשרים וחמש שנה. אכן מחוגי ההסתדרות יצאו בבקורת ענינית על מסקנות והועדה (ח. ארלוזורוב, י. וילקנסקי, ב. כצנלסון, ש. קפלנסקי ועוד) וסיים ב. כצנלסון את ניתוחו ל"תעודה עלובה ומעליבה" זו בקריאה הנרגשת: “והעולה על רוחכם לא יהיה” ובסימנה של קריאה זו נוהל אז המאבק בהסתדרות הציונית.

הקונגרס הששה־עשרה (ציריך, קיץ 1929) הצטיין איפוא במלחמה חריפה של אגף העבודה ב"משטר סקר" ובאכסקוטיבה בשל דרכה ב"יד חזקה" ובהתנכרותה המוחלטת לתכנה העממי של הציונות ואחרון אחרון – בזלזולה בפועלים ובמפעליהם. הצטיינו בניתוחו של “משטר” זה ח. ארלוזורוב וש. קפלנסקי. המלחמה התנהלה סביב אישיות, אולם לא היה בכך כל ענין אישי אלא מגמה לעקור את הרוח הזרה והנכר שהשתלטו אז בציונות ונשתקפו ב"משטר" זה. הקונגרס נסתיים בהרחבת האכסקוטיבה ובצירוף שני חברי אגף העבודה (ש. קפלנסקי וי. שפרינצק). לאחר הקונגרס נתכוננה במעמד חגיגי ביותר הסוכנות היהודית.

ימי המאורעות ולאחריהם העלו לראשונה את האופוזיציה החריפה של הרביזיוניסטים בראשותו של ז’בוטינסקי, שכללה בתכניתה גם מלחמת חרמה בתנועת העבודה, שכן היה נשיא ההסתדרות הציונית משענת נאמנה כל הימים לעיקרי היסוד של תנועת העבודה הארצי־ישראלית ובעיקר מסור היה להתישבות העובדת. הקונגרס השבעה־עשר (בזל, קיץ תרצ"א / 1931) היה איפוא עד להסתערות הרביזיוניסטים על ההנהגה וההסתדרות. אולם בקונגרס זה אירע בפעם הראשונה שתנועת העבודה הארצי־ישראלית יוצגה לא על ידי אגף בן קונפדרציות אלא על ידי סיעה מלוכדת אחת והיתה הגדולה בסיעות הקונגרס. נגד הרביזיוניסטים ומללם הרב על “ציונות גדולה” ללא כל מעשים מאחוריה יצאו בקונגרס זה: ח. ארלוזורוב, ד. בן־גוריון, ב. כצנלסון וב. לוקר, שגילו את הלוט מעל פני הרביזיוניזם וענינם בניסוח המטרה הסופית, בו העסיקו את הקונגרס. הקונגרס נסתיים כידוע בקריעת כרטיס הציר על ידי ז’בוטינסקי ועזיבת הקונגרס על ידי הרביזיוניסטים. ויפה הגדיר קונגרס זה י. לופבן: “לא היה דבר רחוק מהקונגרס הזה כארץ ישראל. היא אפילו לא נדחקה לפינה – היא הועמדה פשוט מעבר לגבולין ומחוץ לשדה הראייה. גם כשדיברו על “מדינת היהודים משני עברי הירדן” ועל “רוב יהודי בגבולות ההיסטוריים” לא עמדו הדברים בשום קשר ומגע עם ארץ ישראל”. היתה זו תוצאה עקיבה של תפיסת הציונות ללא הגשמה אישית ומשום כך הרתיעה של התנועה הציונית שהחלה לפנות, מאותו קונגרס ואילך, לכיוון ההפוך מהמקובל ולידי סיעת העבודה נמסרה המחלקה המדינית, שהופקדה בידי חיים ארלוזורוב ומסירה זו סימלה ראשית המפנה להגמוניה הפועלית בהסתדרות הציונית. אף מחלקת האירגון נמסרה לנציג סיעת העבודה: ב. לוקר.

הגמוניה זו, שראשיתה בקונגרס השבעה־עשר, הגיעה לביצועה המוחלט בקונגרס שלאחר מכן השמונה־עשר (פראג, קיץ תרצ"ג / 1933), שעליו היה טבוע החותם של שלושה מאורעות: שואת גרמניה עם עלייתו של הצורר הנאצי לשלטון, רצח חיים ארלוזורוב והגיאות הכלכלית בארץ. התחדדות היחסים בין ההסתדרות לרביזיוניסטים הגיעה באותם הימים לשיאה. תנועת העבודה לא יכלה לעבור בשתיקה על השיסוי המתמיד והפרוע של הרביזיוניזם בהסתדרות ובערכיה. בקונגרס הוקמה קואליציה מצומצמת בראשותה של סיעת העבודה (ד. בן־גוריון, א. קפלן, ב. לוקר ומשה שרת, כממלא מקומו של ארלוזורוב), לאמור מאוייה של תנועת העבודה מראשית הימים להשפיע מרוחה וכיוונה על התנועה הציונית באו עתה על מלוא הגשמתם. ד. בן־גוריון, הרוח החיה ברעיון ובמעשה בתמורה זו, הגדיר באותם הימים את משמעות המאורע: “מי שאינו מאמין בהתאמה מוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה, מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד – עוד לפני כעשרים וחמש שנה הבעתי דעה זו על עמודי העתון הסוציאליסטי הראשון בארץ (“האחדות”) – והאמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוייו של הפועל העברי בארץ לבין צרכיה ומאוייה ההיסטוריים של האומה” – (מדבריו בועידה הרביעית של ההסתדרות).

מאז נושאת ההסתדרות בעול ההנהגה הציונית והישוב ואף הנהגתה את המדינה אינה אלא המשך טבעי ואורגאני למהפכה שנתחוללה באותה שנה וקבעה מאז את דמותם וצביונם של ההסתדרות הציונית והישוב.

ההסתדרות מול הגיאות    🔗

מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים החל הישוב לעבור בהדרגה למצב כלכלי משתפר והולך וביחוד משנת תרצ"ב (1932). השיפור הכלכלי התבטא בין היתר בתכונה רבת ממדים להגדלת משק המטעים במושבות, התרחבות רבתי בתחומי התעשיה והמלאכה ועוד. הגורם העיקרי לראשיתה של הגיאות היתה עלייתם של יהודי גרמניה בפרוס עלייתו של היטלר לשלטון ולאחר עלייתו ב־1933. חוסר העבודה ירד עד למינימום ובהדרגה עלה הביקוש לעובדים. הממשלה נאלצה בתוקף הנסיבות להגדיל את מכסותיה לרשיונות העליה ובדרך זו נתוספו לציבור העובדים ולהסתדרות במשך שנות 1932/33 למעלה משנים־עשר אלף חברים, כלומר הגידול הגיע כדי ארבעים אחוז. קמעה קמעה החלה הבנייה בערים ובמושבות וזו העסיקה אלפי פועלים והיא העבודה שהחלה למשוך את פועלי המושבות העירה, שכן היה השכר הגדול יותר בבנייה הגורם העיקרי לנהירה המונית זו העירה ולעבודותיה המשתלמות. ככל שהמושבה החלה להעסיק עתה המוני פועלים עברים כן עשתה תחרות הבנייה לערער מצב זה ולהביא לידי כך שהפועל עצמו החל לשמט את היסוד שהוקם בעמל כה רב במשך עשרות בשנים.

נדידה זו העירה הסתכמה בשיעור המספר המדהים של חמשת אלפים פועלים בערך, שנטשו את העבודה במושבה והלכו לעבודות בנייה. ההסתדרות נחלצה לבלום במידת האפשר נהירה זו, שמשמעותה הרס וחורבן למושבה והעבודה העברית בה. הדבר נעשה על ידי פעולה מיוחדת לשם הכוונת העולים החדשים למושבות וטיפול נאות בהם וכן, והוא העיקר, לשם הצלת עמדות העבודה העברית במושבות גויסו תלמידי בתי־ספר ואף פועלי העיר. אחוז העבודה העברית ירד איפוא במושבות בהדרגה משנה לשנה, ביחס הפוך למצב הגיאות בארץ, והגיע במשך שלוש שנות הגיאות (1933–1935) לעשרים ושמונה אחוזים במקום ארבעים ותשעה מקודם לכן (האחוזים לפי שטח הפרדסים בחמש־עשרה מושבות).

התמורה הזאת בחיי הפועל במושבה התבטא אף מבחינה סוציולוגית, דבר שאנו שומעים מאחד הדינים וחשבונות של המרכז החקלאי באותם הימים: “מכה קשה מנשוא הוכינו בשתי השנים האחרונות: חוסר פועלים עברים ואי־יציבות הפועל במושבה. בערים גדל ציבור הפועלים המאורגן בשנה האחרונה ב־32 אחוזים לערך, בכפר רק ב־14.5. מספר הפועלים בעיר גדל לא רק מתוך עליית בעלי מקצוע ובעלי משפחות, אשר מקום־קליטתם הטבעי היא העיר, אלא בעיקר לרגל התנודה הפנימית: הפועל החקלאי הבודד, הקבוע עד כה במושבה, זז ממקומו ועבר העירה, ואותם הפועלים הקבועים, שנשארו במושבה, עברו לעבודות הבנין – ועל העולה החדש הוטלה העבודה בחקלאות. וככה נוצר מצב ההפוך לזה של התקופה שמלפני 1933. העולים החדשים הנם כיום רוב הפועלים החקלאיים ומבין הפועלים החקלאים הותיקים, אלה שהיו במושבה שנתיים או שלוש שנים, נשארו בעבודה החקלאית השכירה רק יחידי סגולה”.

ההסתדרות נעמדה באותם הימים מול חזית כפולה, הן מבפנים והן מבחוץ. החזית הפנימית היתה בתחום הכוונת הפועל למושבה ובלימת הנהירה העירה וכלפי חוץ נגד האיכרים שנאחזו בנהירה זו לשם שיבה לעבודה הזרה והזולה. המלחמה לעליה לשם מילוי מקומות־העבודה הדרושים במושבות ובשאר מקומות היתה בה משום חזית שלישית. הממשלה בעל כרחה הגדילה מכסות העליה, אולם עשתה זאת טפין טפין ועל כן ראשית ההעפלה הבלתי ליגאלית שביצעה ה"הגנה", שההסתדרות היתה בה המכריעה. עליה בלתי ליגאלית זו בוצעה בכל האפנים והדרכים: ביבשה ובים, והראשונה באניות הבלתי ליגאליות שהגיעה לחופי הארץ ועל סיפונה עולים ללא רשיונות עליה, היתה האניה “וולוס” (יולי 1934). חזיתות מלחמה אלה של ההסתדרות בשנות הגיאות, שעליהן נתוספו אחרות עם גלי הגיאות ונחשוליה, סימלו יפה את המזיגה, מקשה אחת, אשר לרבגוניות המגמות של תנועת העבודה הארצי־ישראלית ואשר לכולן מכנה אחד משותף.

השרון, שהיה עד אותם הימים מרכזה של העבודה העברית הטהורה והמלאה, החל לעבור בהדרגה לעבודה ערבית. התחיל הדבר בכפר־סבא ועבר לאחר מכן לכמה וכמה מושבות אחרות, שבתוכן רווחה עד אז עבודה עברית מלאה. מושבות אלה וכן הוותיקות הוצפו פועלים עברים ומשלא סיפקו אלה את כוח העבודה הדרוש הובאו ועלו לארץ פועלים ערבים מהחוץ (“חורנים”, אף שהיו גם ממחוזות ערביים אחרים). סכסוכי עבודה, על רקע של שמירת העבודה העברית המלאה בשרון, נתרבו והלכו משנת 1932, שכן התחייבו מועצות הפועלים במקומות לספק את מספר הפועלים הדרושים. החריפה ביותר המלחמה לעבודה העברית בכפר־סבא, שעל אף מאמצי מועצת הפועלים במקום לספק את מספר הפועלים הדרוש הונהגה העבודה הערבית. כל אירגוני הפועלים במקום (חברי ההסתדרות, הנוער הציוני הכללי, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל וגם בית"ר) העמידו משמרות ליד הפרדסים ובמשמרות השתתפו לאות סולידריות רבים מאישי הישוב וסופריו (אשר ברש, דוד שמעוני ועוד. פרופ' י. קלוזנר שלח מכתב שכל כולו אהדה למשמרות). הדברים התפתחו והלכו בכיוון “הנודע”: מאסרי אנשי המשמרות ומשפטים – ובין הנאסרים גם הסופר והפובליציסט הנודע ד"ר אברהם שרון (אז: שבדרון. בשל המשמרות בשרון שינה את שמו ל"שרון").

הועד הפועל הציוני, שנתכנס בפעם הראשונה לקיומו בירושלים (אפריל 1934) שיגר משלחת מיוחדת לכפר־סבא (בהרכב: הרבנים נורוק וגולדבלום וד"ר א. זילברשיין) ואף החליט פה אחד בין היתר: “הועד הפועל הציוני רואה בחרדה ובדאגה את הפירצה בחומת העבודה העברית, שנבנתה במאמצים ובקרבנות מרובים במושבות השרון, פירצה זו, שנתגלתה באילו מפרדסי כפר־סבא, עלולה לערער את אחד היסודות הראשיים של בניננו הלאומי וחותרת תחת מלחמתנו המתמדת להרחבת העליה לארץ – – בשמירה מלאה על העבודה העברית רואה הועד הפועל הציוני חובה ראשונית, שאינה ניתנת לשיעורין – כי גורל העבודה העברית יקבע את גורל עתידנו הלאומי בארץ”. אף שלח הועד הפועל הציוני ברכה חמה ללוחמי העבודה העברית, נאסריה ונשפטיה.

גם הממשלה לא טמנה את ידה ובמאי 1934 הכניסה תיקון ל"פקודת מניעת האיומים", שכל כולו הכבדה על המשמרות. אולם הכבדה זו אך גרמה שלמשמרות נצטרפו רבים מאישי הישוב, שהיו עד אז, בדרך כלל, רחוקים ממאבקיה של ההסתדרות, ולהחרפת המאבק. המאבק בכפר־סבא היה אב־דוגמה לשאר המקומות בהם נוהלה המלחמה לעבודה העברית ורק עם מאורעות תרצ"ו (1936) ועם עזיבתם ההמונית של הפועלים הערבים את המושבות – ולא מעטים בהם שנצטרפו לפורעים – נפסקה המערכה.

מערכה זו על העבודה העברית היתה לרוב באנסה של ההסתדרות, שביקשה כל הזמן, בדרך של משא ומתן עם האיכרים, להסדיר את יחסי העבודה ולמנוע את סכסוכי העבודה, שהעכירו את הישוב ובלעו מרץ לרוב. במשך שנים עברו גלגולים מרובים על המשא ומתן הזה, שכל עיקרם: ויתורים, הבטחות שלא קוימו וישיבות על ישיבות, לרוב ללא תוצאות. ההאשמות ההדדיות לא הוסיפו אף הן לאוירת המשא ומתן. ב־28.2.1936 זימן נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים וייצמן את באי־כוח ההסתדרות והאיכרים לשם פתרון בעית העבודה העברית במושבות. כתוצאות הפגישה הוקמה “ועדה פריטטית”, שהורכבה מבאי־כוח שני הצדדים. במשך שנתיים ימים התנהלו בה בירורים על נוסחאות של הסכם, עד שבישיבה האחרונה (31.1.1938) הודיע ראש הישיבה י. שפרינצק: “ישבנו בישיבות הרבות והשתתפנו בשיחות אין קץ, וכל זה מתוך תקוה ורצון להגיע לאילו תנאים מוסכמים משני הצדדים, אשר יבטיחו את אפשרות העבודה העברית במושבות. הצעות באי־כוח הפועלים היו מינימליות. אולם ההצעות האלו נדחו על ידי האיכרים ואין טעם עוד בהמשכת המשא ומתן”. לעומת זאת הושג הסכם עם החלק המתקדם באיכרים: הסתדרות החקלאים הלאומיים, שבכמה מושבות בשרון.

סכסוכי עבודה עם הרביזיוניסטים    🔗

הרביזיוניסטים, שהיו עדיין מיוצגים בועידה השלישית ההסתדרות, החלו מאז בהדרגה להיפרד בדרכם מההסתדרות עדי הגיעם לעמידה עוינת ביותר להסתדרות, ערכיה ועמדותיה. הועידה הרביעית של ברית הציונים הרביזיוניסטים (פראג, אבגוסט 1930) ניסחה את דרישותיה להסתדרות בשני הסעיפים: “הבטחת האופי המקצועי הטהור של הסתדרות העובדים והאופי הנייטראלי של לשכות העבודה בארץ”. תשובת ההסתדרות (בחתימת א. גולומב, מיום 30.1.1931) היתה בין השאר: “לפי כל טבעו, תפקידו ומטרותיו של הפועל העברי בארץ ישראל אין הסתדרותו יכולה להיות פרופסיונלית בלבד. עתידו של הפועל עצמו וגורל הישוב העברי, אשר אותו הוא בא לבנות ולהקים, הם כל כך כרוכים וקשורים בפעולה הציונית, הכלכלית והתרבותית, עד שאין הסתדרות העובדים יכולה להינזר ממנה ולהצטמצם על שכר ושעות עבודה. יצירתו ומלחמתו של הפועל העברי בשדה ההתישבות ובשטח הנחלת הלשון העברית ותרבותה הן למענו ענינים לא פחות חיוניים מאשר פעולתו האירגונית והמקצועית. תפקידים ציוניים מיוחדים אלה של הפועל העברי הם גם נותנים את הטעם לאירגונו הלאומי המיוחד – – – הסתגרותה של ההסתדרות, הצטמצמותה בתפקידים פרופסיונליים והסתלקותה מן התפקידים הציוניים יהיו, לדעתנו, אסון גם לעתידו של הפועל וגם לפעולה הציונית – – –”. דומה שבכך נתמצו דרכה של ההסתדרות ומשמעותה הפנימית של מכלול מעשיה. אף שיקפה חליפת מכתבים זו את החיץ הרובץ בין ההסתדרות מזה לבין הרביזיוניסטים מזה. ההסתדרות לא רצתה ואף לא יכלה לוותר על מהותה, שהועמדה עתה בסימן שאלה ועל כך לא איחר לבוא ההמשך, בצורת מלחמת חריפה, עזה ומרה, שהתבטאה בסכסוכי עבודה מרובים ובהטלת סערה גדולה ועצומה בישוב.

במקומות עבודה מאורגנים, בהם הכריזה ההסתדרות על שביתה, הגיעו הדברים לידי הפרת השביתה על ידי פועלים רביזיוניסטים. הבולטים בסכסוכי עבודה אלה היו: השביתה בבית החרושת לביסקויטים, פרומין בירושלים (חורף 1932/33), היא השביתה שלהפרתה הובאו עשרים וחמישה פועלים רביזיוניסטים, ושביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה (פברואר 1933), שבה גרמה כניסתם של מפירי שביתה רביזיוניסטים לתיגרות ומאסרים. אכן שתי השביתות וכל היתר נסתיימו בהסכם עם דרישות ההסתדרות. אולם בינתיים נשתלטה ההפקרות, וביחוד מאז קיבלה הפרת השביתות “היתר” מאת ראש הרביזיוניסטים זאב ז’בוטינסקי, במאמרו הנודע: “יא ברעכען” (“כן לשבור”), שאף ראה בהפרה זו מצוה לאומית גדולה. היחסים התחדדו מיום ליום והגיעו לשיאם ברצח ארלוזורוב, שבו נאשמו הרביזיוניסטים בהכשרת הקרקע לכך על ידי הסתה מתמדת בהסתדרות, מפעליה ואישיה. החריפות במאבק זה הביאה לאחר מכן להתפרצויות של פועלים למראה הפגנת אנשי בית"ר בחולצות חומות בתל־אביב (שביעי של פסח תרצ"ג / 1933) ובמעשי אלימות מצדם. ההסתדרות גינתה בכל לשון של גינוי מעשים אלה, אולם יצאה בגלוי ובחריפות “נגד הפאשיזם בישוב”.

סכסוכי עבודה אלה נמשכו ללא הפסקה בכל שנות הגיאות. בחשון תרצ"ה פרצה תיגרה בסכסוך עבודה בבנין שמואל דוד שמואל בחיפה (מקום מועד לסכסוכי עבודה מקדמת דנא), שבה נפגעו עשרות אנשים. האוירה הורעלה יותר ויותר, אף שמצדדים רבים ביקשו להשקיט את הריב ולהקטין את ממדי האיבה. ההסתדרות ביקשה כל הזמן להגיע לידי הסכם עבודה עם הרביזיוניסטים וביום 26.10.1934 נחתם הסכם עבודה בין ד. בן־גוריון וזאב ז’בוטינסקי, שכל עיקרו: הסכם על דבר חלוקת עבודה צודקת, שמירה על תנאי העבודה ותיקון של יחסי חברים לשם הגברת העבודה העברית והמפעל הציוני בארץ. ההסכם עורר ויכוח סוער בכתלי ההסתדרות, שבה היו מחייבים ושוללים כאחד. סלע המחלוקת היה הסעיף על הכרזת שביתה וזכות המיעוט לדרוש בוררות לפני הכרזת השביתה. לבסוף הובא הענין להכרעת חברי ההסתדרות במשאל, שנערך ביום 24.3.1935. הסכם העבודה נדחה ברוב בולט (16.474 היו נגדו ובעדו – 11.522). התוצאות נתקבלו על דעת השוללים והמחייבים כאחד.

קץ הגיאות וקרן חוסר העבודה    🔗

בספטמבר 1935 אירעה בארץ בהלת האשראי בשל פרוץ מלחמת איטליה־חבש ובו בחודש החל השפל הכלכלי בארץ, שנמשך מאז ללא הפוגות עד לעיצומה של מלחמת העולם השניה, ושממנו לא התאושש הישוב שנים רבות. חוסר העבודה פשט בערים ובמושבות ואז עלתה קרנה של “קרן חוסר עבודה”, שהוקמה לפני כן, אולם בימי הגיאות לא מילאה כמעט תפקיד כלשהו. רעיון הקרן העסיק את ההסתדרות עוד משלהי שנות העשרים ובשל לאחר דיונים מרובים בנובמבר 1932 (תיזכר קריאתו של א. מילשטיין ב"דבר" מיום 28.10.1933: “נקים קרן לביטוח מחוסר עבודה”, שעוררה הדים מרובים וגרמה להפעלתה של הקרן), שבו הוקמה הקרן על ידי מס קבוע ותפקידה הוגדר במתן עזרה על ידי עבודה. בימי הגיאות נצטברה קרן הגונה (למעלה משלושים וחמישה אלף לא"י), ששימשה יסוד בימי השפל שלאחריהם. עם גידול מספר מחוסרי העבודה הוכרז על מגבית בציבור הפועלים לשם חיזוק הקרן והועמדו לרשותה סכומים שיש בהם משום הקלת סבל הנפגעים בחוסר העבודה. מאז הפעילה הקרן מפעלים כלכליים מרובים שבהם הועסקו מחוסרי העבודה ואף השתתפו בה הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות והועד הלאומי. סעיף חשוב לאותה קרן, אם גם גוף נפרד היה מראשיתו, הוא “משען”, שהוקם ב־1931. בניגוד לקרן חוסר עבודה תמך “משען” בכושלים והקל מצוקתם של אלפי מובטלים בימי שפל בעבודה. אף “משען”, שנוצר בפרוס ימי הגיאות, ניכר היה בפעלו אך בימים שלאחריהם והיה במשך שנים הכתובת העיקרית בהסתדרות למקרים סוציאליים בעיר ובכפר והביטוי הנאמן לדאגת ההסתדרות לנזקקים.

המפנה בהתישבות העובדת (התישבות האלף א, ב)    🔗

ימי המשבר היו כאחד ימים יגעים להתישבות העובדת וכן ימי מפנה להתישבות זו, היינו, ימים בהם שוקעה מחשבה רבה להרים בבת ראש ובתנופה רבה התישבותו של הפועל גם בימי מצוקה אלה ובמים שההסתדרות הציונית היתה כמעט ללא אמצעים כספיים ניכרים. מרבית ציבור הפועלים הותיקים, שעברו עליהם כמה שנים של התערות בעבודה בחקלאות ויחד עם כך נדדו ממקום למקום ללא אחיזה קבועה בעבודה, נכספו להתישבות, שתקשור אותם בכבלים איתנים לאדמה ולעבודה בה. המהפכה בכיוון של מפנה במחשבה הקשורה בהתישבות החקלאית נגרמה בשל האפקים החדשים שנפתחו לה לחקלאות בכלל, בשלהי שנות העשרים, מהרחבת המטעים ביהודה ובשומרון. ההסתדרות החקלאית ראתה בגורם חדש זה מקור לחידוש פני ההתישבות העובדת בסיגולה לתנאים החדשים בלא לקפח את מהותה ויסודותיה.

עיקרו של כיוון מחשבתי זה היה בסיכומו: יצירת רשת של נקודות פועלים ליד המושבות הקיימות לפועלי אותם המקומות, שהתישבותם קשורה בעבודתם במושבות ואשר העבודה השכירה תהא להם מקור הכנסה עיקרי בביצוע התישבותם; יצירת גושי התישבות פועלים לאורך החוף שיהא בהם כדי פיתוח משק אינטנסיבי בהשקאה (המדובר היה בסביבה המשתרעת בין רחובות־עקרון מזה וסביבות חדרה מזה). גורם אחר למפנה בהתישבות היה המצב הכללי בישוב ובהסתדרות הציונית בשנות המשבר, עת חסרו האמצעים לרכישת קרקע ולתקציבי התישבות לשם הקמת ישובים חדשים.

כרגיל אף בתחום המפנה קדם המעשה למחשבה, שכן היתה זו חבורת “מעבר” שבראשית תרפ"ד נכנסה למושבה (פתח־תקוה) והניחה בה את היסוד להתישבות העובדת המבוססת על עבודה שכירה. גבעת־השלושה היתה למעשה הראשונה בנקודות ההתישבות העובדת שעליה טבוע חותמו של המפנה הזה. בכך בא לידי סיומו הויכוח הישן, מימי העליה השניה (בין יוסף אהרונוביץ לבין יוסף ויתקין) לגבי עדיפות כבוש העבודה או התישבות. כאן נמזגו שני יסודות אלה לכלל חטיבה אורגאנית אחת (והודגשה נקודה רבת משמעות זו על ידי ד. בן־גוריון בכנס הראשון של הועידה הרביעית). הועידה החקלאית השלישית, שנתקיימה בתרפ"ז (1927) החליטה על חידוש ההתישבות העובדת, פעולה שכמעט נפסקה בימי המשבר, בד בבד עם ביסוסה של ההתישבות הקיימת והקודמת. החלטה זו היתה למעשה סיכומה של פעולה שקודה וענפה בימי המשבר הקשים ביותר (1926), שנתכוונה להוציא את מחוסרי העבודה המרובים לכפר, לעבודה ולהתישבות. אף ראתה ההסתדרות בחידוש פני ההתישבות משום עידוד בעתות צרה אלה הן לישוב והן לתנועה הציונית. תכנית המרכז החקלאי היתה: “לרגל המצב הקשה השורר בעבודה, בציונות, בארץ ובגולה, יש צורך לגשת מיד ובלי דיחוי לפעולת התישבות של כל המועמדים להתישבות, במספר של אלף מתישבים על כל אדמות הקרן הקיימת החדשות”. הכוונה היתה בראש וראשונה לגוש הקישון, שנפתח באותם הימים להתישבות.

הדיונים עם מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית נתמשכו ביותר וכן ארכו הדיונים עם המועמדים להתישבות, התור להתישבותם וחלוקת הקרקע. כרגיל לא נתגשמה התכנית במלואה ואף מילוי חלקי זה היה מעשה נס בימים אלה. אולם אף הביצוע בשיעור של פחות ממחצית התכנית איפשר מפעל התישבותי על גושי קרקע לא נושבים עד אז וכיבושו של חבל נוסף להתישבות העברית בכלל ולהתישבות העובדת בפרט. התישבות זו בחבל הקישון ("התישבות האלף א' ") כללה את כל סוגי ההתישבות העובדת וגושיה, החל מ"השומר הצעיר" וקבוצות עד למושבי עובדים ומושבי חסידים. נקודות הישוב, שהוקמו בתחום תכנית האלף הראשונה בגוש הקישון היו בין היתר: כפר־יהושע, שריד, גבת, עיינות, קבוצת השרון, כפר־ברוך, משמר־העמק, כפר־חסידים ושדה־יעקב.

אם היתה בהתישבות האלף הראשונה משום פריצת מסגרת חוסר המעשה בתחום ההתישבות העובדת בימי משבר ומצוקה, באה התישבות האלף השניה (למעשה קרויה זו האחרונה “התישבות האלף” סתם, שעה שכמעט נשכח שמה המקורי של הראשונה) וחוללה מהפכה בכל עצמה של ההתישבות העובדת, אם בצורתה המשקית ואם בנסיבות יצירתה. חידושה של זו הוא במיקומה סביב המושבות ויסוד העבודה השכירה (“עבודות חוץ”) כמקור ההתישבות בשנים הראשונות להתישבות. החידוש האחר היא השתתפות המתישבים באמצעיהם הם בהנחת יסודות להתישבותם והפקעתה מהזיקה לתקציבי ההנהלה הציונית. כאמור היתה חבורת “מעבר” הסוללת דרך למהפכה זו בהתישבות העובדת, שהיה בה גם משום כיבוש העבודה במושבה על ידי קבלת עבודות חקלאיות בקבלנות. קו זה נמשך כמה שנים ובדרך זו הוקמו קבוצת שילר ליד רחובות (תרפ"ז), חבורת הפועלות וקבוצת הפועלות ליד פתח־תקוה, שכונת מרמורק, גבעת־ברנר ונען ליד רחובות ועוד. ברם המשך לפעולה לא בא בעיקר בשל חוסר קרקע ושעה שהקרן הקיימת רכשה קרקעות לרוב בכל חבלי הארץ לא הקדישה היא תשומת־לב לרכישת קרקעות ליד המושבות וסביבן, אם בשל מחירם הרב ואם שעד כה לא עסקה בהתישבות סביב המושבות ובקירבתן.

ההסתדרות החלה איפוא לפעול בכיוון הגשמת ההחלטה של ועידת ההסתדרות החקלאית הרביעית על ריכוז כוחות סביב תכנית התישבות חדשה, שתיענה לצרכי השעה והתנועה הציונית מזה ותביעות הפועלים על אירגוני ההתישבות שלהם להתישבות מזה. משלא נענתה ההסתדרות הציונית לצרכים אלה הופנו העינים לתחום מטעי ההדרים, שם ניתן היה לפי התכנית לבצע את דבר ההתישבות ללא תקציבים מהחוץ, שכן תוכנן, כי בעבודה השכירה במושבות יוכלו המתישבים להשתתף באמצעיהם בתקציב ההתישבות ואף להניח יסודות כלכליים למשקיהם עדי הגיעם לעצמאות כלכלית. המרכז החקלאי הכריז, איפוא, לאחר תכנון מדויק, על סכום מינימלי לכל מתישב (20 לא"י) כמפרעה על חשבון הקרקע. הפעולה הוגברה משנת 1928 ואילך ונעשתה מרכזית בתחום ההתישבות העובדת של אותן השנים.

כרגיל נתמשכו הדיונים עם המוסדות השונים (חברת הכשרת הישוב, הקרן הקיימת, החברה הכלכלית לארץ ישראל ועוד) וכל דיון פירושו משא ומתן מייגע על כל פרט ופרט וחליפת מכתבים ותזכירים לאין שיעור וקץ. המתישבים נחלצו איפוא גם לגאולת הקרקע, ולו גם באופן חלקי, באמצעיהם. בסוף כל הדיונים נצטמצמה ונצטמקה התכנית המקורית של ישוב אלף משפחות (מכאן השם) ל־432 משפחות ואף אלה לא קיבלו כולן התישבות מלאה אלא חלקית בלבד (התישבות מלאה – 193; התישבות הדרגתית – 239). המאבק עם המוסדות הציבוריים והלאומיים היה קשה ועתים אף הגיע לחריפות יתר עם הוצאתה של ההתישבות הקיבוצית מכלל ביצוע התכנית. ואף על פי כן גדולה ומרובה היתה חשיבותה של התישבות זו, בהוסיפה עשרה ישובים חדשים על מפת הארץ (נטעים, כפר־ביל"ו, כפר־הס, בית־עובד, צופית, גן־שלמה, גבעת־ח"ן, גניעם, גבתון ורשפון).

ימי הגיאות היו יפים לתכנית, שכן ניתן היה לפועלים לחסוך לשם התישבותם. עיקרה של התישבות זו היה: משק עזר לתקופת מעבר, שלאחריה נעשה משק העזר נושא את עצמו ומגוון בענפיו המשקיים. התישבות האלף השניה סללה את הדרך להתישבות עובדת על יסודות דומים, בחבלי ארץ שונים, כמו עמק חפר (ואדי חווארת), שעל שטחיו החלו העליות בשלהי 1929, גוש תל־מונד, יהודה, השומרון והדרום. התישבות זו הגיעה לממדים ניכרים ובראשית התקופה החדשה של ההתישבות העובדת בימי מאורעות תרצ"ו (ישובי “חומה ומגדל”) הקיפה למעלה משלושים ישובים, ובהם מאות משפחות של פועלי המושבות, שקיימו עבודתם במושבה תוך מעשה ישובם. ואף ייזכר החלק הנכבד שמילא בביצוע תכנית האלף השניה אברהם הרצפלד.

המוסדות המשקיים – ריאורגניזציה והתפתחות    🔗

שנות המשבר חישלו את הכוחות האירגוניים והנפשיים של בית ההסתדרות וסמל גדול לכך שבאותם ימי משבר ומצוקה קמה רוח חדשה של התנערות, שאיששה כמה וכמה מוסדות משקיים של ההסתדרות על יסודות איתנים לימים ושנים לאחר כך. דומה שהלקח והנסיון של המוסדות המשקיים עד ימי הועידה השלישית שימשו אות לבאות וגורם עיקרי לתמורה בחייהם של מוסדות משקיים אלה.

הביטוי המוחשי הראשון לחברת העובדים: “ניר”, אם גם יוחד להתישבות העובדת בלבד, נוצר כנזכר עוד ב־1923, ומגמה כפולה לו: יצירת הון עצמי להתישבות תוך פיקוח משקי וחברתי על משקי ההתישבות בעקב היותו קורת־גג משותפת לכל המפעלים בתחום החקלאות העובדת. האישור הרשמי בא ב־1925 ולאחר מכן אושרו רשמית כל גושי ההתישבות העובדת: קבוצות, קיבוצים, אירגונים ומושבי עובדים כאגודות קואופרטיביות בנות “ניר” ו"תנובה" ו"יכין" כחברות־בנות. ברם הפעולה לרכישת מניות ל"ניר" נתאחרה הרבה, בשל המשבר, ועל כן הוחל בה אך במחצית שנת 1928 ומאז נתמשכה אף היא כמה שנים. ההחלטות התכופות על הגברת הפעולה ל"ניר" לוותה תכניות לפעולה המעשית ורק ב־1932 הוחל בביצוע התכניות, שבין היתר נמנו בהן: קרן להלואות לגופים התישבותיים, שעלו על הקרקע והחלו להקים משקים בכוחות עצמיים, אשראי למשקים (לבנין בתים, השקאה וכו') וכן אורגנו קבוצות חסכון למטע וקרן עזרה הדדית במשקים.

עם ראשית הגיאות בארץ, ראשית 1933, החל המפנה בעבודת “ניר” בדרך של פעולה מוגברת להפצת מניות “ניר” בין הפועלים והחוגים הקרובים להם בעיר ובכפר. מגבית זו הגדילה בהרבה את הונו של “ניר” ואיפשר לו לצאת למרחב הפעולה ואף סייע את הקרן הקיימת ברכישת קרקעות (בעיקר בעמק בית־שאן), הלא הם הקרקעות שלאחר מכן הוקמו עליהם הישובים הראשונים של כל גושי ההתישבות העובדת. עם עליית הנאצים בגרמניה וההחמרה על הוצאת הונם של יהודי גרמניה לחוץ־לארץ – מלבד חברת “העברה” שהורשתה לעסוק בכך מטעם ממשלת גרמניה – הציע לוי אשכול (אז: שקולניק), לאחר התבוננות במאורעות יהודי גרמניה במקום, תכנית להקמת משקים חקלאיים בכספם של יהודי גרמניה, שניתן היה אז להעביר ולהוציא לארץ ישראל באמצעות סחורות גרמניות. החרם על תוצרת גרמניה, שהוכרז אז על ידי יהדות העולם ושיהדות ארץ ישראל הצטרפה לו, גרם לכך, שעיסקה זו נראתה כפירצה בחרם מאורגן זה. ויכוח סוער נתחולל בישוב ובהסתדרות, שסופו התגברות על כל המניעים וההחלטה, שהצלת רכושם של יהודי גרמניה אינה בניגוד לחרם על גרמניה ותוצאתה. “ניר” ביצע אז את כל הפעולות הכספיות הכרוכות בהעברת־כספים זו על ידי שני מלוות. כספים אלה הושקעו בעשרים ושמונה ישובים חקלאיים בהתישבות העובדת והיו לה לברכה מרובה.

ולפי ש"ניר" חרג, עקב הפעולות שגדלו משנה לשנה, ממסגרת של קואופרטיב ואי אפשר היה לפי החוק למכור מניות לחוגים שמחוץ לחברי הקואופרטיב, הוחלט בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות (אוקטובר 1934) להקים את חברת “ניר” בערבון מוגבל ולהשאיר את “ניר” השיתופי לפעולה השיתופית והמשקית בתחומי ההסתדרות. חברת “ניר” בע"מ אושרה על ידי הממשלה ב־29.11.1934, והחלה בפעולתה מראשית ינואר 1935. אף יצירת חברת “ניר” עוררה ויכוחים סוערים בהסתדרות, שכן ראו בה פגיעה בתפקידים החברתיים והיסודות המשקיים השיתופיים, שהיו נר לרגלי “ניר” עם יצירתו. אף היו שראו פגם חמור בהפקעת זיקת “ניר” החברה מההסתדרות החקלאית והעברתה לחברת העובדים. לבסוף נסתיימו הויכוחים בהסדרת היחסים התקינים והסדירים של חברת “ניר” להסתדרות בכלל ולהסתדרות החקלאית בפרט. מאז ניכרו פעולות “ניר” בכל תחומי ההתישבות העובדת וכן נמסרו ל"ניר" כספי “מפעל ארלוזורוב”, שעליו הוכרז בארץ ובחוץ־לארץ לשם הצבת זכר לחיים ארלוזורוב, לביצוע מפעל התישבותי ראוי לשמו. ואכן, בכספים אלה הוקמו נקודות הישוב החדשות: בית־שערים, קבוצת מסדה וקיבוץ עין־הקורא (שער הגולן). נוסף לכך הוקמה שרשרת מפעלים בכפר ובעיר ונמשכת השרשרת עד ימינו אלה, עם כל החליפות והתמורות במשך הימים והשנים

אף “יכין”, המשרד הקבלני לעבודות חקלאיות, שהוקם עוד בשלהי שנות העשרים, אושר על ידי הממשלה אך ב־24.5.1932, כחברה שיתופית לקבלנות חקלאית בע"מ, כבת ל"ניר". ואכן המוסד החל אף הוא לכבוש לו בתחומו מקום נכבד מראשית שנות השלושים ולהגשים בהדרגה את מגמתו היסודית: “להיות משען לפועל במושבה במלחמתו לכיבוש העבודה החקלאית במשק העברי הפרטי ובחתירתו להיאחז במושבה ובסביבותיה באמצעות קבלנות מאורגנת ברשות ההסתדרות ולהיות מכשיר בידי ההסתדרות לאירגון התישבות עממית של בני המעמד הבינוני וחוגי עובדים בארץ ובחוץ־לארץ”. היקף עבודות “יכין” גדל משנה לשנה וממחזור כספי של שנתו הראשונה (1927) בן כמה מאות לא"י הגיע מקץ עשר שנים לקיומו (1937) לשיעור של למעלה ממאה אלף לא"י.

תפקיד נכבד מילא “יכין” במאמציהם של פועלי המושבות להגיע להתישבות. כל אותם ישובי הפועלים סביב המושבות, הוקמו תודות לעבודה השכירה והקבועה שהוענקה להם על ידי “יכין”. הוא הבטיח שכר עבודה ראוי ותנאי עבודה הוגנים והכל על ידי קבלת עבודות בקבלנות וביצוען היעיל של העבודות על ידי הפועלים. דבר זה חולל מהפכה בחיי הפועל במושבות אם בתחום כיבוש העבודה ואם בתחום השתרשות הפועל סביב המושבה על נחלתו ומשקו, שברבות הימים נעשו נושאים את עצמם והפקיעו את בעליהם מהעבודה השכירה. החל משנת 1934 הרחיב “יכין” את הפעולה הקבלנית במושבות על ידי הקמת משרדים קבלניים לחקלאות, שהבטיחו עבודה עברית מזה וביצוע יעיל ומשתלם לבעלי הפרסים מזה. המשרדים צמחו בזה אחר זה במושבות והגיעו לאחר שנים מספר כמעט לכל מושבה ביהודה, שרון ושומרון. עם ראשית משבר הפרדסנות לאחר מאורעות תרצ"ו (1936) הוגבר ערכם של משרדים קבלניים אלה, שהודות לקבלנות עדיין קוימו עבודות רבות.

עם גידול היקף העבודות של “יכין” החל המוסד לכלול בקרב את הענף שגרם במשך שנים לסכסוכי עבודה מרובים וגורם־אב לנישולו של הפועל העברי – הלא הן עבודות הקטיף, האריזה והמשלוח. הזיקה לערבים בעבודות אלה הצריכה אירגונה של מחלקה מיוחדת לשם כך ב"יכין" שתפקיע את הזיקה הזו ותייחדה ליהודים. המחלקה המיוחדת למשלוח פרי, שנוצרה לשם כך, ריכזה איפוא את הפרי של ההתישבות העובדת וכן של הפרדסנים המעבדים את פרדסיהם בעבודה עברית טהורה. תחילה היתה מחלקה זו משותפת לכמה מוסדות משקיים (“הית” – ראשי תיבות של: “המשביר”, “יכין” ו"תנובה"). ברם משנת 1936 הופרדה המחלקה למשלוח פרי של ההתישבות העובדת לחוד ושל הפרדסנים העובדים בעבודה עברית טהורה לחוד. לראשונה יוחדה “תנובה אכספורט” ולאחרונים המחלקה המיוחדת למשלוח פרי ב"יכין". הקשרים עם סוחרי פרי בחוץ־לארץ נתרבו והמוסד נעשה לגורם חשוב בשיווק פרי ההדר הארצי־ישראלי לשוקי חוץ־לארץ.

גידולה של ההתישבות העובדת גרם אף להתפתחותו המרובה של “תנובה”, המוסד המרכזי לשיווקה של תוצרת משקי העובדים. מראשית מצערה, שהקיפה אף סוגי תוצרת מעטים, הגיעה “תנובה” לאחר שנים מספר להסתעפות מרובה, שנשתלבה בהסתעפות המשקית והכלכלית של ההתישבות העובדת. הגידול הצריך פתיחת מחלקות חדשות וכל מחלקה גררה אחריה בעיות חדשות. אף התפתח המיכון שפתר בהרבה רוב בעיות ההסתעפות. המחזורים גדלו משנה לשנה וכל ענף גדל עד כדי מחלקה גדולה ומיוחדת. סוגי־התוצרת העיקריים היו: חלב על כל מוצריו, ביצים, ירקות, עופות ופירות (ביע"ף) ומספר המשקים ששיווקו תוצרתם על ידי “תנובה” שגדל מדי שנה בשנה, הגיע בשלהי שנות השלושים למאה וששים (מושבים, קיבוצים, קבוצות, מושבות, בתי ספר חקלאיים, משקי פועלות, משקים פרטיים ועוד). הזיקה האירגונית ל"תנובה" של המשקים הפרטיים, שיסודם העבודה העברית הטהורה, גררה אחריה בירורים מרובים ולבסוף נקבעה לאלה מסגרת מסוימת לשם קבלת תוצרתם ל"תנובה", בלא לקפח את זיקת “תנובה” ל"ניר" השיתופי.

תמורה מכרעת חלה באותם הימים באחד המוסדות הכלכליים הותיקים אשר לציבור הפועלים בארץ – “המשביר”, שהוקם כידוע כמה שנים לפני העליה השלישית. בהתאם למגמתו שהציב לו בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לספק: “כל צרכי הכלכלה והעבודה של העובדים בכפר ובעיר ומכירת התוצרת של משקי הפועלים החקלאיים וקואופרטיבי הפועלים העירוניים”, היה הוא המוסד המרכז גם את התוצרת של ציבור העובדים מזה ואף המספק לו את תצרכתו הרבגונית מזה. הוא גדל והתפתח תוך שירות כל נקודת־ישוב גדולה וקטנה והגיע מפדיון של כמה מאות לירות לשנה למאות אלפי לירות של מחזורים כספיים שנתיים. “המשביר” הפך גורם כלכלי מכריע בהתישבות העובדת והיה משען נאמן לפועל בעיר ובכפר על ידי מתן אשראי והקפה. אולם באו ימי המשבר ואלה פגעו בין היתר גם ב"המשביר". חוסר העבודה גרם להמעטת הפדיון ולצמצום ההקפה והאשראי. המחזורים הכספיים השנתיים צומצמו וסניפים מרובים במקומות שונים החלו להיסגר בזה אחר זה. לשם הבראת המוסד וכן לצורך הכנסת שיפורים בתחום האירגון החליטה ההסתדרות על ריאורגניזציה יסודית ב"המשביר", שתוציא את המוסד לדרך המלך.

תכנית הריאורגניזציה, שעובדה בידי יעקב אפטר, אושר על ידי הועד הפועל והועד המפקח של “המשביר” וכל עיקרה של התכנית: “המשביר” מתכונן כחברה קואופרטיבית לאספקה סיטונית לאגודות צרכנים ולקואופרטיבים מקומיים, שנועדו לקום בכל מקום ומקום. החברות ב"המשביר" היא קיבוצית והמכירה אך בסיטונות. “המשביר” קיבל על עצמו את דבר הקמתן של אגודות צרכנים בכל מקום ואת אירגונן. מיד הוחל בהקמתן של אגודות הצרכנים, חוסלו החובות של “המשביר” וביום ג' בתשרי תרצ"א (25.9.1930) התקיימה בעפולה אסיפת היסוד של חברת “המשביר המרכזי, חברה קואופרטיבית לאספקה של העובדים העברים בארץ ישראל בע”מ" ובדצמבר אותה שנה החל המוסד החדש לפעול. התחומים בין “המשביר המרכזי” לבין אגודות הצרכנים תוחמו והוגדרו ועל ידי כך פעלו בנפרד שני הגופים החדשים אולם תוך זיקה הדדית מתמדת. רשת הצרכנים החלה להתפשט על פני כל ישובי הארץ וכל אותן האגודות, שהיו מבחינה רשמית בנות ל"המשביר המרכזי", הקימו לבסוף אירגון־גג מיוחד, שעליו הוטל התפקיד של פיקוח והדרכה. באפריל 1934 הוחלט איפוא להקים את “ברית לפיקוח ולבקורת של המשביר המרכזי ואגודות הצרכנים הקואופרטיביות”. מגמת ה"ברית" הוגדרה: “לארגן בקורת, פיקוח והדרכה משותפים לאגודות הצרכנים הקואופרטיביות בארץ ולנהל פעולה תרבותית חינוכית לשם פיתוח רעיון האיגוד הקואופרטיבי והעזרה ההדדית, וכן להגן על האינטרסים המשותפים האחרים של האגודות”. על ידי ריאורגניזציה זו פתח “המשביר” משנה לשנה מחלקות חדשות והדין וחשבון על הריאורגניזציה והישגיה מציין: “מאז צועד המוסד בטוחות, הולך ומתקדם בהתמדה וחותר לקראת יעודו – ריכוז הצרכנות של תנועת הפועלים והפיכתה לכוח יוצר ומקדם בתנועה”.

התפתחות זו מהימים לאחר ההתאוששות מהמשבר אפיינית לכל שאר המוסדות האחרים, שנשאו על גבם את המשק והכלכלה של ציבור העובדים בארץ והיא ההתפתחות שהקימה לתחיה גם את המוסד שכרע ונפל בימי המשבר על אף מסרתו המפוארת – “סולל בונה”. תמוטת “סולל בונה” – אחד הנושאים המרכזיים בועידה השלישית, לא הרתיעה את ההסתדרות מהמחשבה על כניסה מחדש לקבלנות הבנייה. הרוח החיה במאמצים אלה לשם החזרת הבסיס האיתן לקבלנות הבנייה בתחומי ההסתדרות היה מרכז העבודה, שנבחר במועצת ההסתדרות בנובמבר 1927. הקבלנות הפרטית, שביקשה לרשת את מקומו של “סולל בונה”, העסיקה אלפי פועלים עברים. אולם לא תמיד יכלה ההסתדרות לעמוד על משמר העבודה המאורגנת ועל קיומם של תנאי עבודה נאותים. משום כך החלו בהדרגה לקום מתוך מועצות הפועלים במקומות המשרדים הקבלניים לבנין (בתל־אביב ובירושלים באבגוסט 1927, ובמחוז הצפון במאי 1928) וכן הוקמה ליד מרכז העבודה “הנהלת העבודות”, שביצעה אף היא עבודות רבות וגדולות בקבלנות הבנין ובמידה מסוימת המשיכה את מסרתו של “סולל בונה” בקבלת סוגי עבודה מרובים מאת הממשלה, ההנהלה הציונית ומוסדות פרטיים והיא שסללה את הדרך לחידושו של “סולל בונה”.

גידול היקף ממדי הקבלנות ההסתדרותית על ידי המשרדים הקבלניים ו"הנהלת העבודות" הכשירו בהדרגה את הקרקע להקמתו מחדש של “סולל בונה”, על ידי איחודם של כל המשרדים הקבלניים במקומות. תהליך זה נמשך כמה שנים, החל מימי הועידה הרביעית (1933). ב־1935 אושרה חברת “סולל בונה” על ידי הממשלה, כשהיא ברשותה של חברת העובדים. הסעיפים הראשונים של “סולל בונה” המחודש כללו בין היתר: “לנהל עסקי עבודה וחרושת ולהוציא לפועל עבודות קבלניות בכל המקצועות של עבודות ציבוריות, בנין וחרושת; לכונן ולפתח, לנהל ולנצל מכרות, מחצבים, מסתתות ומלטשות, בתי חרושת וכו' וכו'; לעסוק בכל עסקי קבלנות, לקבל ולהוציא לפועל סלילת דרכים, כבישים מסילות ברזל וכו' וכו' וכל קבלנויות אחרות, בכל ענפי העבודות הציבוריות, בנין וחרושת”. עם חידוש “סולל בונה” החל מיזוגם של המשרדים הקבלניים בערים, שנמשך כמה שנים (1937 – עם המשרד הקבלני בחיפה; 1938 – עם המשרד הקבלני בירושלים; 1943 – עם המשרד הקבלני בתל־אביב; 1945 – עם המשרדים הקבלניים במושבות). מיזוגים אלה ייחדו ל"סולל בונה" במשך השנים את המקום הראשון בארץ בתחום הקבלנות והוא ביצע בין היתר בימי המאורעות, מלחמת העולם השניה ולאחריה, עבודות בקנה־מידה בינלאומי ולימים אף פשט זרועותיו לחוץ־לארץ וזכה להכרה על ביצוען היעיל של עבודותיו. הרוח החיה בהוצאת “סולל בונה” למרחב היה במשך שנים, עד לריאורגניזציה בימי המדינה, הלל דן.

הקואופרציה היצרנית והשירותית    🔗

באותה תקופה חלה תמרה גדולה ורבה גם בתחום הקואופרציה היצרנית והשירותית ואף נתעוררו בה לראשונה הבעיות שהסעירו מאז ועד עתה את כלל ציבור הפועלים ואת ההסתדרות. עד שלהי שנות העשרים היתה הקואופרציה הזו מפוצלת לכמה רשויות וכמה וכמה אפוטרופסים קמו לה. לבסוף הקים הועד הפועל של ההסתדרות (יולי 1926) ועדה מיוחדת לשם סקר הקואופרציה היצרנית והשירותים (הרכבה: יוסף אהרונוביץ, א. גולומב, י. אפטר, א. ברודני, לאחר מכן בראלי, וא. דיקנשטיין). הסקר העלה בין היתר שריבוי הקואופרטיבים בא בעיקר בשל חוסר יד אחת מארגנת ומרכזת. למעלה משמונה מאות וחמשים עובדים נמנו אז בשבעים וששה קואופרטיבים ורק שלושה קואופרטיבים נרשמו כחוק ובחלק קטן בלבד היתה הנהלת־חשבונות ראויה. הועדה סיכמה הצעותיה לקראת הועידה השלישית וברוחן אף נתקבלו באותה ועידה הסעיפים לגבי הקואופרציה, שכל עיקרם: יצירת מוסד מרכזי לעניני הקואופרציה היצרנית והשירותית, שעליו יוטלו התפקידים האלה: “חתירה יסודית ומתמדת לפיתוח המלאכה והחרושת על יסודות קואופרטיביים; אירגון קואופרטיבי במקצועות הנ”ל, בקורת מתמדת והדרכה של הקואופרטיבים; טיפול בכל השאלות המשקיות, החברתיות והאירגוניות של הקואופרטיבים".

מאז עלתה הקואופרציה בהדרכת המרכז לקואופרציה על דרך המלך והתפתחה ביחוד בימי הגיאות ואז בלטה בכל חומרתה בעיית העבודה השכירה בקואופרציה זו, שהיתה סתירה מוחלטת לאחד הסעיפים היסודיים שנקבע בועידת הייסוד של ההסתדרות: “ההסתדרות מאגדת בתוכה את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיע כפיהם, מבלי לנצל עבודת זולתם”. בעיה זו תפסה מקום ניכר בועידת ההסתדרות הרביעית (כנס שני) ונעשתה מאז לבעיית מוקד של הקואופרציה היצרנית והשירותית.

שיכון    🔗

אף מפעל השיכון של ההסתדרות פרץ באותה תקופה את מסגרתו המצומצמת והגיע בימי הגיאות לממדים תואמים את המגמות שריחפו לפני אלה שעסקו בראשית הימים בהתוויית התכניות לשיכונם של פועלי העיר. המרכז לשכונות עובדים, שנוצר בועידה השלישית, החל לפעול רק בראשית 1928 ומאז החלו פועלים למאות להשתכן בקירבת הערים ותוך חמש שנים הגיעו לאלף. הפעולה פשטה והקיפה את תל־אביב, ירושלים וחיפה, נוסף לשכונת ברוכוב, אֵם השכונות, שאף היא הרחיבה את יריעותיה על ידי “הרחבות” נוספות ומשתכנים חדשים. בתל־אביב נסתכמה הפעולה בשכונות הפועלים בצפון תל־אביב (י"ב במספר), שבהן הוקמו בתים מיוחדים, בית לכל משפחה, ובמעונות עובדים, הלא הם הבתים המשותפים, ובחיפה (קרית־חיים, שיכון קיבוצים במפרץ ועוד) ובירושלים (מעונות עובדים, שכונת רמת־רחל ועוד). הרחבת ממדי הפעולה דרשה איפוא כלים אחרים בתכלית מאותם שהיו מצויים בידי המרכז לשכונות עובדים ועל כן ההצעה בדבר הקמת חברת שיכון, שהובאה לפני הועידה הרביעית, ואף לכאן פרצה הגיאות בצורת תופעות שליליות, שהובאו לפני הועידה ונקבעו תקנות רבות למניעתן.

 

הועידה הרביעית של ההסתדרות    🔗

הועידה הרביעית של ההסתדרות כונסה בשני מושבים: האחד בימים ט"ז–כ"ב בשבט תרצ"ג (18.2.1933–12), והאחר בימים כ"ב–כ"ו בטבת תרצ"ד (13.2.1934–9). בבחירות השתתפו 22.341 בוחרים ונבחרו 201 צירים, לפי ההרכב דלקמן:

מפלגת פועלי ארץ ישראל 17775 קולות 165 צירים

פועלי ציון שמאל 1772 קולות 16 צירים

הקיבוץ הארצי “השומר הצעיר” 1746 קולות 16 צירים

הפועלים התימנים 208 קולות 2 צירים

פועלים דתיים סוציאליסטיים 151 קולות 1 צירים

נוער ציוני כללי 137 קולות 1 צירים

פסולים וריקים 552 קולות

היתה זו הועידה הראשונה בה הופיעה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) לאחר איחוד שתי המפלגות: אחדות העבודה והפועל הצעיר בתר"ץ (1930) לכלל מפלגה אחת, שהיתה מפלגת הרוב בהסתדרות. על הועידה היה טבוע חותמם של שני מאורעות עיקר: ההתאוששות מימי השפל מזה והספר הלבן של פספילד מזה. ד. בן־גוריון פתח את הועידה במסירת דין וחשבון כללי (היתה זו הופעתו האחרונה בועידות ההסתדרות כמזכיר ההסתדרות, שבכנס השני כבר היה חבר הנהלת הסוכנות). שלא כבימי הועידה השלישית היתה זו מצוינת בשלל הישגים מפוארים, שבכללם עמידה איתנה של ציבור הפועלים והישוב נוכח גל הפורענות מצדה של הממשלה הבריטית. להסתדרות נתוספו בימים שבין ועידה לועידה כ־11.500 חברים. ניתוחו של מספר זה הראה שלא רב היה חלקם של הפועלים בגל היציאה מהארץ ואדרבא: “העליה החלוצית לא נרתעה מפני מאורעות אב, להיפך, הסכנה שאפפה את הישוב דירבנה את העליה העובדת”. לא היה סמל גדול מעובדה זו ששיקפה את מהותה ועצמתה הפנימית של ציונות ההגשמה, העשויה להתגבר גם על הגלים העכורים והזדוניים ביותר.

הסקירה, שסיפרה על כיבושי הפועל בעיר ובכפר, גילתה יריעה מרהיבה של תחומי עבודה מקובלים וחדשים, כגון מפעל הירדן, שבפעם הראשונה בתולדות הפועל היהודי “הוטל עליו להפוך במו ידיו סדרי בראשית, לשדד מערכת הטבע, לפלס נתיב חדש למים עזים על שני נהרות ולכבוש את זרם מימיהם למען יהיה למקור אורה וכוח, אשר יאיר את כל הארץ”. היו אלה פרקים, ששולבו בהם מציאות וחזון, פרוזה אפורה, שאמרה שירה תוך מאבק יומיומי לכיבוש שטחים חדשים ליד העברית העמלה.

ולא היו עבודות הירדן מיוחדות במינן בחידושן – היה עוד מפעל ים המלח, שביקש להחיות חבל ארץ שומם ומת זה דורי דורות, היו ראשית נצנוצי כיבוש לעבודות הים ואף העבודות “המקובלות” ו"הרגילות" – כמעט שהוסחה הדעת מהעובדה הפשוטה כי זה לא כבר נכבשו והיו מאז בחינת דברים המובנים מאליהם. הסקירה תובלה בפסוק שנלקח מתזכיר ההסתדרות לועדת החקירה של מאורעות תרפ"ט (ועדת שאו), שמיצה במלואו את מהותה של אותה תנועה המקיפה מציאות אפורה זו: “לא הקמת גזע עליון, לא טיפוח חברה אריסטוקראטית, אלא יצירת עם עובד, העושה את כל מלאכתו בעצם ידיו ויוצר את מולדתו מחדש בזיעת אפיו ובלשד עצמות – זו היתה והנה המטרה שהציגה לה תנועת הפועלים הארצי־ישראלית”. אף הודגשה העובדה של הלקח מכשלונות שנות העשרים, שהפכו ברכה לציבור הפועלים, שכן שגשוגם של המוסדות הכלכליים והמשקיים של ההסתדרות הוכיח, כי “יודעים אנו לתקן ולשפר את הנהלת משקנו ולהעמידו על בסיס בריא, הנושא את עצמו”.

אליעזר קפלן גולל את כל סבך הבעיות אשר לאיגוד המקצועי והיחסים עם המעבידים על כל נפתולי המשא ומתן לשם יצירת תנאים תקינים וסדירים ביחסים אלה. מכאן אך כפסע לסיוט שרבץ אז על האיגוד המקצועי – הפרת השביתות על ידי אירגוני פועלים עוינים להסתדרות. מסקנתו מסכסוכי אחים אלה היתה: “אין קשה כמלחמת אחים ואין אכזרית כמלחמת פועל בפועל – וגם בימי מלחמה אלה אנו מוכנים לכרות עם כל אירגוני הפועלים הסכמי עבודה בשני תנאים: חלוקת עבודה צודקת ומניעת התחרות”.

על אירגון העליה וקליטתה, דברים שהיוו מאז אחד העיקרים של תנועת העבודה הארצי־ישראלית, הרצה איש “החלוץ” והעליה – אליהו דובקין, שהעלה את כל סבך הבעיות הכרוכות בעליה בכלל ובזו החלוצית והעובדת בפרט. מכאן אף הורם נס המאבק עם הממשלה על הסרת הכבלים המעיקים על העליה היהודית ויחד עם כך הודגשה חובת הקליטה ודרכיה, שהם הם המתנים את ממדי העליה. בדיונים הועלו לכל עמקן ורחבן בעיות ההכשרה החלוצית, “החלוץ”, העבודה בארץ, היחסים בין תנועות הנוער החלוציות בינן לבין עצמן וכו'. ישיבת ביניים מיוחדת הוקדשה לציון שנת הששים למשוררנו חיים נחמן ביאליק ובה נשאו דבריהם יצחק וילקנסקי וזלמן שזר (אז: רובשוב), שציינו בין היתר את רוב השפעת המשורר על שרשי תנועת העבודה הארצי־ישראלית.

הפעולה המשקית, שנסתעפה לממדים גדולים לעת כנוס הועידה, נידונה בפירוט ובניתוח מהותה ודרכה על ידי א. בראלי (אז: ברודני) וב. כצנלסון. בדבריהם הודגש עקרון היסוד אשר למשק ההסתדרותי וייחודו בכלל הפעולה המשקית בארץ – מסגרתו השיתופית־פועלית אשר למשק זה והיא הדרך האחת והיחידה שלאורה יש לכוון הפעילות הכלכלית של ההסתדרות גם להבא. הדרישה של ב. כצנלסון מהמשק ההסתדרותי התבטאה בשני דברי יסוד אלה: משקיות בריאה מזה והתאמת פעולות המוסדות מזה. אולם מעל שתי מגמות אלה יש להעמיד את הנעלה במטרות: “משטר של עליה והתישבות בתוך ההסתדרות”. רוב דברים הקדיש ב. כצנלסון להגברת פעילות ופעלי “ניר”.

בויכוחים על כל אותן ההרצאות נשקפה קשת רבת־גוונים בהשקפות ודעות אם של מתווכחי הרוב מזה ושל השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל מזה.

בין כנס ראשון ושני של הועידה הרביעית חלפה שנה, היא שנת גיאות בעיצומה, על כל תופעות הלווי השליליות המלוות שפע כלכלי. ולא נוקה גם ציבור הפועלים מפגמים אלה והם שהיוו עתה נושא עיקרי בפי כל המרצים והמתווכחים, שכן רצון אחד ריחף לפני כולם, שיש לטהר את מחנה הפועלים מרבבים אלה, שאין מקומם במחנה זה.

הכנס השני נפתח כשעליו רובצים סיוטי מאורעות שהקדירו באותם הימים את העולם היהודי מזה ואת הישוב וציבור הפועלים בו מזה – עליית הנאצים בגרמניה ורצח ארלוזורוב. ד. רמז הפותח אף הזכיר שאף כל עצמה של הגיאות מקורה באסון יהודי. זלמן שזר נשא משאו על הארז הגדוע חיים ארלוזורוב, הדמות הבולטת בתנועת הפועלים הארצי־ישראלית שנשאה ברמה, ולו גם זמן קצר, את נס המדיניות הציונית – אף הוא מהכיבושים הצעירים אשר לתנועה זו ואישיה. ה. פרומקין סקר בפרוטרוט וברוב ידיעה, כדרכו, את מצבו של הפועל העברי בכל תחומי העבודה בימי הגיאות והעלה פנורמה מופלאה שכל כולה זוהר ומאבקים, נצחונות וכשלונות, אולם בסיכום: יכולת קליטה עצומה של המשק העברי בארץ ועל כן דרישה מוגברת לעליה, שכן, והוא היה העיקר – באותם הימים גברה השיטנה על מפעלנו: “הציונות והעליה הם הם המחזירים לארץ את כוחותיה הרעננים, שדולדלו במשך דורות של חורבן ועזובה והם מביאים לכן תנועת חיים וברכה גם למשק הערבי”. הוא ציין שלוש מטרות אשר לדיוני הועידה: ציון דרך לפעילות הכלכלית בתוך נחשולי הגיאות; קביעת סייגים ותקנות לשם מניעת סילוף דרכם של גופים ופרטים; היחלצות מחודשת לכיבוש עבודה בהיקף גדול מהמצוי.

בפעם הראשונה הועלה בועידה פגם גדול בחיי ההסתדרות, היא העבודה השכירה אצל חברי ההסתדרות, על ידי איש ועדת הבקורת המרכזית והשוקד כל ימיו על השלטת הטוהר במחנה – ישראל גורי (אז: גורפינקל). ודאי שתופעה זו לא היתה ילידת הגיאות, שכן קדמה לה. אולם לא היו לה ימי “רווחה” כימים אלה, היפים להתפרקות. ולפי שההסתדרות לא לחמה בכך מראשית הימים הרי ניתן לה לאותה תופעה מרחב מחיה, שגדל מיום ליום. הוא פירט את כל סוגי העבודה השכירה, החל בקואופרציה היצרנית והשירותית עד להתישבות החקלאית העובדת.

ד. בן־גוריון מסר זו הפעם הראשונה בתולדות ההסתדרות דין וחשבון על מעשי נציגי הפועלים בהסתדרות הציונית ובהנהלתה. אף מסר על זיקת תנועת העבודה הארצי־ישראלית לתנועה הציונית, שהגיעה זה עתה לשיאה על ידי מתן נציגות גדולה לסיעת הפועלים ובמסירת ההגמוניה לה בתנועה הציונית. הדברים היו בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה בראשית ימי התנועה על כיבוש הציונות והעמדתה לשירות ההגשמה. “הפועל העברי, אמר, עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמת מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים. וכשבא־כוח הפועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוויי המעמד העובד ובידי העם כולו”.

הרצאתו של ב. כצנלסון על “עבודתנו התרבותית” ודאי שהיא ראויה לתפוס מקום מכובד ביותר בנסיונות לעיצוב דמותו התרבותית של ציבור הפועלים בארץ. הוא חשף ללא רחם את השיגרה במפעלי התרבות המקובלים ואף לא נרתע לקרוא בשם “שונד” סוג מסוים של פעולות תרבות. אף הוקיע את ה"פרוליטקולט", שהיה רווח באותם הימים בחוגים מסוימים בעולם ואצלנו. הוא לא הסתפק בשלילה אלא התווה קוי יסוד לפעולות תרבות בין ציבור הפועלים בכלל ובנוער בפרט. המרכז לחינוך והמרכז לנוער שנוצרו לאחר הועידה היו ביטוי מה לאותה הרצאה שופעת תרבות וחדורת המשמעות של תרבות יהודית שרשית ופועלית ארצי־ישראלית.

ההחלטה היסודית בעניני תרבות אמרה בין היתר: “גידול מחנה הפועלים בארץ, בעיר ובכפר, מחייב פעולה תרבותית חינוכית מוגברת ומעמיקה, לשם התערותם של המוני חברים והעולים החדשים, הנוער העובד והלומד בחיי הארץ והעבודה והפיכתם לנושאים אקטיביים ונאמנים של הרעיון והמעשה של תנועת הפועלים העבריים בארץ ויעודיה התרבותיים”. בין שאר ההחלטות יצוינו הסעיפים על נכונות ההסתדרות ליצירת לשכות־עבודה משותפות של העובדים והמעבידים “על יסוד פריטטי, כחלק בלתי נפרד של חוזים קולקטיביים”, הקמת מנהלת חברת העובדים כמנהלה כללית עליונה, קריאה לקואופרציה היצרנית והשירותית לשמור ולקיים את עיקרי ההסתדרות, תוך הימנעות מעבודה שכירה בכל הצורות, ואף נקבעו סעיפים מפורשים לשם ביצוע ההחלטה, הדגשת יסודותיו הקואופרטיביים של השיכון ההסתדרותי, תוך הבטחת מרותה של חברת העובדים עליו וכן הוחלט על הקמת המרכז לחינוך והמרכזים לתרבות ולנוער.

ואכן בחודש בו התכנס הכנס השני של הועידה פרץ ויכוח פרינציפיוני וסוער הנוגע למהותו ותפקידו של השיכון ההסתדרותי ועל ההסתדרות היה להחליט מיד על עמדתה – המדובר היה בהקטנת שטח היחידה בשיכון בקרית־חיים. מועצת ההסתדרות הראשונה לאחר הועידה השלושים, עסקה במפורט בבעיה בשל הערעור על הקטנת היחידה של חבר קרית־חיים, שטען כי על ידי ההקטנה יישלל ערכו של המגרש כמשק עזר, ולו גם קטן־ממדים. לעומתו טען ל. קויפמן, איש השיכון: “אין ערך רב (מבחינת המשק הזעיר) לשליש הדונם, לעומת זה יוכלו ליישב בשטח הנוסף על ידי הקטנת המגרש בשליש עוד כאלפיים משפחות – ודבר זה שקול כנגד המתנגדים להקטנה. אי אפשר ליצור שני מעמדות בציבור פועלי חיפה: אחד היושב ברווחה על דונם והאחר שאין לו גג מעל ראשו”. לשם מניעת הבעיה בעתיד דרש י. חזן הקמתם של בתים משותפים, שרק אז ניתן למנוע ספסרות. ואכן הועד הפועל החליט על ההקטנה. ויכוח דומה נתעורר גם בשכונת ברוכוב, אף שהבעיה היתה שם אחרת (המגרשים היו בשיעור של למעלה מעשרה דונם) ואף שם נתקבל העיקרון של צמצום השטח לשם הרחבת השכונה.

תרבות וחינוך    🔗

גלי הגיאות הכלכלית מזה והעליה ההמונית שנהרה באותן השנים מזה העמידו לפני ההסתדרות את החרדה לעיצובם התרבותי של הותיקים והעולים החדשים גם יחד ובעיקר של אלה שטרם התאקלמו באקלים התרבותי הארצי־ישראלי. בעקב הרצאתו של ב. כצנלסון בועידה חודשו הכלים, שלא היו מתאימים עוד לתפקידם החדש. במועצת ההסתדרות הל"ב (אפריל 1935) ציין י. זנדבנק, שנכנס באותם הימים להנהלת המרכז לתרבות. את קוי הפעולה העיקריים של המרכז לתרבות, שעיקריהם הם: הנחלת הלשון, סוגים רבים של פעולות תרבות למבוגרים, הכרת נוף הארץ וכו'. אותה מועצה אף החליטה על “מיל לתרבות”, שאיפשר ביצוען של פעולות תרבות רבות. י. זנדבנק נפטר בעיצום הפעולה (1939) והמשיך אחריו אברהם לוינסון.

בתי הספר המיוחדים לעובדים, שראשיתם כראשית ההסתדרות וניצניהם כניצני תנועת העבודה הארצי־ישראלית, אם גם ללא אפשרות של ביצוע לאור הנסיבות של ימי העליה השניה, התפתחו אף הם ברבות הימים, בערים, מושבות, שכונות עובדים ובעיקר בהתישבות העובדת. גידול הרשת הצריך תוספת של מורים, כיתות וכו' ומוסדות החינוך לא יכלו לרוב להיענות לכל המרובים שהתדפקו על דלתותיהם. ייחודו של “זרם” זה בחינוך העברי הארצי־ישראלי היה במגמתו להנחיל את החינוך לעבודה – וכאן כוללת העבודה את כל סוגיה המרובים, החל בחקלאות וכלה בסדנה ובמלאכה – ומעל הכל הנחלת מורשת ההורים. בהתאם לכך כוון חומר הלימודים בצורה, שיקנה השכלה מקצועית שימושית. העבודה כערך מחנך הוחדר במישרין ובעקיפין בכל שנות הלימוד ומעצבי ה"זרם" עשו הרבה להכניס תוכן חי לנוסחה כללית זו. ערכים יהודיים נשתלבו בערכים כלליים ובאלה תפש ספר הספרים מקום נכבד ובולט ביותר. מכאן אך כפסע להכרת נוף הארץ, הוא הנוף שמילא תפקיד כה יקר בחיי הנוער הלוחם בימי מלחמת השחרור.

ארבעה שלבים היו ביסודו של ה"זרם" הזה: גן ילדים (גיל 3–6), בית הספר היסודי, הוא בית החינוך (6–14) וכיתות המשך ומוסדות לימוד להשתלמות (14–18). על אלה נוספו בהדרגה סמינריונים למורים וגננות. על התפתחות מוסדות החינוך של העובדים עד קום המדינה תלמד הטבלה הבאה:

תחילה היתה רשת החינוך נתונה להנהלתו של “ועד מוסדות החינוך” (1932), שבא במקום ועדת התרבות המרכזית. שנתיים לאחר מכן התכונן כ"מרכז לחינוך", שאושר גם על ידי הממשלה (ב־1939 כתב מנהל מחלקת החינוך הממשלתית על “זרם” העובדים, כי הוא “חינוך לקראת מחר, שייתכן שלא יבוא לעולם”). עם העברת רשת החינוך העברי בארץ לרשותו של הועד הלאומי (1932) התנהל ויכוח סוער בתוך ההסתדרות בענין העברת “זרם” העובדים לרשות החדשה. מועצת ההסתדרות (נובמבר 1932) החליטה, ש"על ההסתדרות לשמור על שלמות הרשת שלה מתוך קיום האבטונומיה האדמיניסטרטיבית שלה בתוך מערכת החינוך הכללית אשר ברשות הכנסת (הועד הלאומי) – – – ההסתדרות תתקומם נגד כל נסיון לצמצום ההיקף של מפעלה החינוכי וביטול זכויותיה". משעברה הרשת לרשות הועד הלאומי לא פסקו בהסתדרות הערעורים, והדיונים על כך נמשכו שנים רבות. באחת המועצות (מ"ג, ניסן תש"א) הוקדש דיון מיוחד להסתדרות והחינוך, שנפתח על ידי ז. שזר.

והיה בכך משום סמל שאותו דיון נפתח ביום שמלאו עשר שנים לפטירתו של האיש, שהיה ממניחי היסוד לחינוך עובדים – אליעזר שיין. בהמשך הדברים השיב שזר למערערים: “כאשר שואלים אותי בעצם הויכוח: אם צריכה ההסתדרות להתחרט על כך, שהיא לקחה את כל המפעל הזה (של החינוך) והביאה אותו שי לישוב הכללי והכניסה אותו כחלק אורגאני של הרשת האדמיניסטרטיבית של כל הישוב כולו; האם עשינו יפה שהתאחדנו עם הישוב כולו לעיצוב דמות אחת של האבטונומיה היהודית בארץ ישראל? אנו צריכים לענות: עשינו טוב ונכון! על שכמנו מוטלת המלחמה על עצמאות הישוב: אנו מכניסים את מיטב כוחותינו להעשיר, להעמיק ולבצר אל עצמאותו של הישוב הזה ועל כל אנו מבפנים! אבל אם יגידו, כי כניסתנו זו מחייבת אותנו להתבטלות, לויתור על עצמאותנו, טשטוש דמותנו – – – נגד התבטלות זו נילחם כל עוד להסתדרות כוח!” עם ביצועו של חוק החינוך הממלכתי במדינת ישראל (תשי"ד) פסק להתקיים “זרם” החינוך של העובדים, על 1847 מוסדות החינוך שלו, שבהם התחנכו מאה וארבעים אלף ילדים על ידי 6500 מורים וגננות. בכלל רשת גדולה זו היו גם למעלה ממאה מוסדות חינוך לפשט הדתי (כשמונת אלפים חניכים) וכן היו בה כשבעים אחוז של ילדי עולים. עם המיזוג היוותה הרשת כמחצית ממוסדות החינוך במדינה לפי מספר הילדים, וכ־75% מרשת החינוך הממלכתי. אף המיזוג עורר ויכוח סוער בהסתדרות, אולם ניצב בעדו הרוב בהסתדרות והוא נתקבל.

ב־1932 הוקם המוסד, עליו הוחלט שנים רבות לפני כן ואף הוחל בביצוע רעיונו באופן הדרגתי, הוא ארכיון ומוזיאון של תנועת העבודה, בראשותו של ד"ר שמואל אייזנשטדט. כאן רוכז החומר על תנועת העבודה הארצי־ישראלית והסעיפים הקרובים לה (תנועת העבודה היהודית בעולם, תולדות הישוב, התנועה הציונית וכו'). הארכיון אף מפרסם קבצים ובהם מחקרים לתולדות תנועת העבודה הארצי־ישראלית (“ידיעות”, “אסופות”). לאחר מכן, ב־1935, הוקמו “חדרי עיון על שם נחמן סירקין”, בהנהלתו של מרדכי קושניר (שניר). כאן רוכזה ספריה רבת ממדים בכל המקצועות, וביחוד בתחומי תנועת העבודה הארצי־ישראלית, לכל שוחרי קריאה, עיון וחקר. שני מוסדות אלה בצירוף הספריה העשירה של המחלקה לסטטיסטיקה ריכזו חומר עצום וחשוב לידע תנועת העבודה הארצי־ישראלית בכלל וההסתדרות בפרט.

מגיאות לשפל    🔗

ספטמבר 1935 סימן את קץ הגיאות וראשיתו של השפל הכלכלי, שהחמיר מחודש לחודש ונמשך עד עיצומה של מלחמת העולם השניה. הגורם הראשי והראשון לאותו משבר היתה בהלת האשראי עקב מלחמת איטליה–חבש ומיד נתן המשבר אותותיו בחוסר עבודה, שהרחיב ממדיו מחודש לחדש. יחד עם כך נהרה עליה גדולה לארץ (בשנת־המשבר הראשונה עלו כשמונת אלפים עולים חדשים, שרובם נתוספו למבקשי העבודה). ההסתדרות נחלצה למאבק על השגת אמצעים להקלת חוסר העבודה ויחד עם כך נמשכה המלחמה להגברת העליה לארץ. לכאורה היו אלה שתי דרישות סותרות ומנוגדות, אולם היא הסתירה שהיוותה מאז ומתמיד את מהותה של ההסתדרות, שלא היתה אגודה של דורשי עבודה ותנאי עבודה משופרים בלבד, אלא ראתה קודם כל לפניה את גידולו המכסימלי של הישוב, שהיה ביטוי מוחשי ביותר לציונות הגשמה. מועצת ההסתדרות השלושים ושלוש (שבט תרצ"ו / פברואר 1936), שדנה במצב ושמעה סקירות מפורטות מה. פרומקין על מצב העבודה ומי. פינקלשטיין (עילם) על קרן חוסר עבודה ותפקידיה עתה בשעת משבר, החליטה על פדיון עבודה, הוא מפדה א', לאמור, נוסף להגדלת המס לקרן חוסר עבודה, הוטל “על כל פועל ופועלת, שאינם מתחלפים ואינם מתחלקים בעבודה, מס עובד יום לחודש, 12 יום לשנה, לפדותם בכסף במשך ששה חדשים”. משלא הוקל המצב הוכרזו בזה לאחר זה: מפדה ב', ג', ד' (הרביעי הוכרז במועצת ההסתדרות הארבעים, טבת ת"ש / דצמבר 1939). משהוכרז על המפדה האחרון היה בידי הקרן לחוסר עבודה הסכום של 280.000 לא"י, שמחציתו באה מפדיוני העבודה א’–ג'. מכוחם של אמצעים אלה הונעו עבודות, שעד שלהי 1939 הגיעו עד כדי שללוש מיליון לא"י. עם החמרת המצב גדלו הסכומים לצרכי “משען”, על חשבון אותם שהוצאו לעבודות.

מס אחיד    🔗

לשם אירגון הגביה של מסי החבר בהסתדרות הונהג, החל מהאחד בינואר 1937, המס האחיד, שבעיקרו בא לחייב את חבר ההסתדרות לחברוּת בקופת חולים (עד אז היתה קשורה חברוּת אחת בשניה), שכן בשלהי 1936 היו כשלשים אחוז מחברי ההסתדרות מחוץ לקופת חולים. אף הוסיף המס האחיד לשכלל מבחינה טכנית את רישום החברוּת ותנודת חברי ההסתדרות ממקום למקום. מאז הוכנסה כרטיסיה אחידה ואחת לכלל חברי ההסתדרות, שעה שעד אז היו קיימות כרטיסיות נפרדות להסתדרות מזה ולקופת חולים מזה. נוסף לכך הבטיח פנקס החבר את בעליו למקרי מוות ונכות ואף נתוספו למס החבר תוספות מיוחדות למוסדות הגמל של ההסתדרות ולימים נוּכּה גם שיעורו של השקל הציוני.

בה בשעה שהונהג המס האחיד (1937) סודר על ידי ההסתדרות המפקד השלישי של העובדים העברים בארץ ישראל, הוא המפקד שנערך מקץ עשר שנים ומעלה מאז המפקד השני (ספטמבר 1926). המפקד השלישי הקיף 164 נקודות ישוב (השני – 89) ונתפקדו 104.122 עובדים ועובדות, מלבד נשי עובדים (לעומת 25.187 במפקד השני). סיכום זה הראה שמחנה העובדים גדל בעשר שנים כמעט פי ארבעה.

מאורעות תרצ"ו והפעילות המדינית    🔗

בפרוס מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936) נתכנס הקונגרס הציוני התשעה־עשר בלוצרן (תרצ"ה / 1935), בו נוצרה קואליציה רחבה בראשותו של אגף העבודה. לקואליציה זו היו מתנגדים במפא"י עצמה וב"השומר הצעיר", אולם ד. בן־גוריון צידד בקואליציה זו בשל “הצורך של תנופה גדולה להכשרת הארץ, לקליטת עליה גדולה, לביצוע מפעלי התישבות גדולים”. מאורעות תרצ"ו מצאו את הישוב במצב של כוננות. כל ישוב וישוב התגונן בגבורה וביחוד הדברים אמורים בנקודות ההתישבות העובדת, הפזורות על פני מרחקים גדולים ועל שטחים, הרחוקים בדרך כלל מישובים מאוכלסים. ה"הגנה" והחזקת מעמד מבחינה כלכלית מול שביתה ערבית בת חדשים מרובים, שנתכוונה להשבית את חיי הכלכלה של הישוב, היו עדות לכשרו של הישוב לעמוד מול התקפות עזות וקשות.

וגדולה מזו, העליה הגדולה שנהרה לארץ בימים אלה, בהיתר ובאיסור, בדרכים לא דרכים, נקלטה ברובה הגדול, אם גם במאמצים גדולים, וביחוד מצד ההסתדרות, שנשענה על כתפיו של ציבור פועלים ממושמע וחדור הכרה בדרכו. המאורעות הביאו בעקבותיהם גילויים חדשים לכיבושי עמדות העבודה, שאחת מהן היה הים העברי. הימאי העברי, שכל עיקרו נוצר בימים אלה, אף שראשיתו נעוצה בימים ובשנים לפני כן, כבש לא רק עמדת עבודה אלא עמידת הגנה בפני חבלת חברו למקצוע, הערבי, שביקש לשתק את כלכלת הישוב. סמל לעוז ולאומץ שימש בימים ההם הנהג העברי בדרכים המסוכנות, שהראה יום יום ושעה שעה את כושר עמידתו מול סכנה מתמדת.

ההסתדרות היתה “תפוסה” עתה רובה ככולה במאבק עם השלטון ועיון קל ב"דבר" של ימי המאורעות וביחוד במאמריו של העומד בשער משה בילינסון, מלמד לאיזה שיעור מיזגה ההסתדרות בימי אימים אלה את הדאגה לכלל הישוב והתנועה הציונית בעמידה על משמר עניני הפועל, על דאגותיו ובעיותיו היומיומיות. וארוכה היתה חזית המלחמה של הימים ההם: מאבק למען העליה, נגד תכנית המועצה המחוקקת וכו'. מאורעות הדמים היו שטופים מעשי רצח, עקירת עצים וכן פרצו מעשי נקם, שממקרי־עראי התפתחו לכלל שיטה מכוונת בכלל הגנת הישוב. ההסתדרות השקיעה אז את מיטב מאמציה באירגונה היעיל של ה"הגנה", עלייתם של המעפילים, על אף מאמצי השלטון לחבל בעליה הבלתי ליגאלית, וכיוצא באלה מדרכי המאבק של אותם הימים.

אפיינית לדרכה של ההסתדרות, ולא רק בימים ההם, היא העובדה, שרובה ככולה של מועצת ההסתדרות הל"ז (תמוז תרצ"ח / יולי 1938) הוקדשה לעניני ה"הגנה" ובה אמר איש ה"הגנה" הותיק שאול מאירוב (עתה: אביגור) בין היתר: “המאורעות האלה הביאו שינויים עצומים בכל עניני הבטחון. אנחנו בפעם הראשונה היינו מוכרחים לגייס, מתוך הכרח, רבבות של אנשים. אני חושב שבפעם הראשונה בתולדות הישוב, ולא רק בתולדות הישוב – אינני יודע מתי זה היה בתולדות העם היהודי – היינו מוכרחים לגייס רבבות אנשים, אשר בצורה זו או אחרת משתתפים עכשיו במפעל ההגנה: גברים ונשים”. באותם הימים אף סער הויכוח על ה"הבלגה" ודרכם של האירגונים הטרוריסטים הפורשים, שהחלו במעשי הנקם שלהם, שלעתים לא חרגו מהריגתם של אנשים חפים מפשע ואף ילדים וטף. משהועלה בן־יוסף על הגרדום ביטא “דבר” את עמדת ההסתדרות כלפי אירגונים פורשים אלה: “עם ישראל יכלול את בן־יוסף בין קרבנותיו. אולם לא יוכל לקבל את התורה, אשר בגללה נתן בן־יוסף את גופו לממיתים. גיבורנו היה ויהיה לא בן־יוסף אלא יוסף טרומפלדור, לא תועי ראש־פינה (מעשהו של בן־יוסף אירע שם) כי אם מגיני ישראל בטירת־צבי ובחניתא, היודעים גם לחיות וגם למות בעד עמנו וארצנו” (“דבר” מיום 30.6.1938). ואכן “דבר” נסגר לא פעם בימים אלה, אולם הוא לא נרתע מלדרוש בתוקף מאת השלטונות את המגיע בזכות לישוב היהודי ויחד עם כך פתח מערכה בפנים הישוב לטיהור המחנה.

התנגדות זו לאירגונים פורשים בראשית דרכם לא הוציאה מאבק חריף של ההסתדרות לשם זכויות ההגנה של הישוב. מועצת ההסתדרות הסגורה שנתכנסה בראשית 1939 (מועצה ל"ט) הוקדשה כולה להגנה ולדרכי המאבק עם השלטון. בצורות שונות נוסחו הדברים על ידי אליהו גולומב ודוב הוז. “היאבקות קונקרטית” שנשמעה במועצה הזאת הובנה במלוא משמעותה על ידי כל הנוכחים. אולם היא הוציאה כל פעולה פרטיזנית, הנעשית לפי שיקול דעתם של יחידים ללא מרות כלשהי של כלל מאורגן. הקריאה שהיתה סיסמת הישוב בימים ההם: “לא ניכנע” – מתוך כתלי ההסתדרות יצאה.

מימי מאורעות תרצ"ו שלובים ואחוזים חיי ההסתדרות בחיי הישוב והתנועה הציונית, במידה שאין להפריד בין דבקים אלה, החל בועדת החקירה, מסקנותיה, שיחות לונדון וכו' וכו'. בכל אלה מילאו שליחי ההסתדרות, ליד שליחי הישוב והתנועה הציונית, תפקידים מכריעים. מפלגת הרוב, מפא"י בהסתדרות, שמתוכה באו רוב האישים הקובעים את דרכי ההסתדרות, לא היתה תמיד הומוגנית בבעיות עיקר. בשאלת ה"חלוקה" פרץ פולמוס סוער בין המחייבים והשוללים בתוך מפא"י עצמה (האופוזיציה היתה כמעט מאוחדת בשלילת ה"חלוקה") ושעה שב. כצנלסון התנגד לה היה ד. בן־גוריון ממחייבי ה"חלוקה" ואף לחם למענה בעוז. אולם היתה אחידות דעה לגבי המאבק עם ממשלת ארץ ישראל והמלחמה בספר הלבן משנת 1939. אף היתה ההסתדרות גוש אחד מלוכד באירגון העליה ה"בלתי ליגאלית", שגדלה משנות המאורעות והגיעה לממדים ניכרים עד פרוץ מלחמת העולם השניה. בקונגרס העשרים ואחד, שנתכנס בפרוס מלחמת העולם השניה, שר ב. כצנלסון את ההימנון המפואר לעלייה ה"בלתי־חוקית" והיה פֶּה לא רק לציבור הפועלים אלא לכל רחבי העולם היהודי: “לפני כמה שנים עבר עלי לילה בציפיה. ראיתי צעירים וצעירות חותרים במשוטים, מבלי לדעת אם כל הסירות הגיעו בשלום; צועדים במים, כשהם אוחזים זה ביד זה, לבל יינתק מישהו מן החבורה – – – בעיני היתה זו שרשרת הנמשכת מר' יהודה הלוי ועד הנערים והנערות הללו. ומאמין אני, כי לא רחוקים הימים ושירים יושרו ואולי גם יחברו תפילות לשלומם של יורדי ים שלנו – – – על פני הימים נטושים נושאי הדגל של צרת היהודים. הללו לא יתנו למצפון העולם שיירגע. הפליט היהודי – בראש כל מערכותינו וכולנו חייבים לצאת בצבאותיו”. אף היתה זאת ההסתדרות שביצעה אז אחד המפעלים הנאדרים ביותר בתולדות ההתישבות העברית – ישובי “חומה ומגדל”.

ישובי “חומה ומגדל”    🔗

עם גבור הסכנה של קיצוץ גבולות הארץ, עלייתם של ערבים מוסתים על שטחים יהודיים בלתי נושבים וכן הצורך בהגברת הייצור החקלאי בשל מזימת הערבים להרעיב את הישוב, נתעוררה הדעת על הצורך להגדיל את ממדי ההתישבות החקלאית דוקא בימי פרעות ומהומות בדרכים מזה והתנפלויות של כנופיות ערביות מזה. ההסתדרות החדירה במשך שנים ברבים את ההכרה שאין הרחבת גבולות הארץ נעשית מכוח מלל רב ונישא אלא מכוחה של יד־העבודה העברית. כל אלה גרמו לתכונה רבתי להקים נקודות ישוב חדשות בשטחים יהודים שוממים, שרובם על הגבול, לשם יצירת עובדות מוחשיות להיאחזותנו שם. ההסתדרות נחלצה איפוא, מכוח נסיונה הרב בהתישבות עובדת, ליישב שטחים שוממים אלה, שהם בבחינת כיבוש, אם לא בכוח הזרוע הרי בכוח המחרשה. שטחים אלה בעמק בית־שאן ועמק הירדן, שנרכשו סמוך לפרוץ מאורעות תרצ"ו (כשבעים אלף דונם), מפוזרים היו במקומות שונים ואף שממשלת המנדט חילקה את האדמות האלה לערבים חמש־עשרה שנה קודם לכן, הן עמדו בשוממותן עד שתור גאולתן בא בהתישבות זו, הקרויה על שום צורתה המיוחדת: “חומה ומגדל”.

השטח הראשון שבא על תיקונו בהתישבות יהודית היו אדמות עמק בית־שאן ולאחריו נגאלו בזה אחר זה בהתישבות הדומה השטחים בעמק הירדן, בצפון הארץ ובדרומה, ולא היתה התישבות בארץ שבוצעה תוך מתח כזה ותוך סכנות מתמידות, ישירות ועקיפות, כהתישבות זו, ששותפו בה, ואף זה בפעם הראשונה בתולדות ההתישבות העברים בארץ ישראל, חוגים רחבים מאנשי הישוב, שנחלצו לסייע את הקמת הנקודות החדשות. נקודות ישוב חדשות אלה פתחו תקופה חדשה לא רק בתולדות ההתישבות אלא בעמידת העוז והגבורה של המתיישבים – ודייה נקודה אחת מהן, חניתה, ללמד באיזו מידה הפך השם לסמל הגבורה והעמידה הבודדה מול מתנכלים ועוינים.

וכך היה סדר העליה בימי “חומה ומגדל”, שהפך שיגרה בכל העליות במשך שנתיים, אולם לא היו כמו עליות “שיגרתיות” אלה ליהפך חוייה לכל משתתף ולישוב כולו, שלב כולם הלם לקראת כל עליה, כי כן היו אלה כיבושים קרקעיים ומדיניים כאחד.

והרי תיאור רשמי של המרכז החקלאי לסדר העליה של התישבות “חומה ומבדל”, תיאור עניני ויבש לכאורה, אולם משופע מאין כמוהו דרמטיות:

"יום העליה נקבע לאחר שהוסרו כל המעצורים המרובים והוכנו התנאים למעשה: ריכוז השטחים הנועדים להתישבות ופינויים, הבטחת האמצעים הדרושים לעליה ולראשית הפעולה, השגת הסכמת השלטון, אשר לא בנקל ניתנה, והכנת אמצעי בטחון במקום המעשה. זמן מה לפני היום תיעשה עבודה קדחתנית של ריכוז כל החמרים הדרושים להקמת המחנה והבנינים ויתר הסידורים במקום הכיבוש. חברי הגוף העולה, ביחד עם חברים מתנדבים ומגויסים מתוך המשקים השכנים (ואנו נוסיף: גם חברים מתנדבים מכל כנפות הארץ, מהערים, מהמושבות וכו'), יכינו במשק שכן את כל חלקי נקודת הכיבוש: דפנות חומת המגן, מגדל הצופים, צריפים למעון, זרקור, חלקי גדר התיל ויתר המכשירים הראשונים, הדרושים לעבודה ולבטחון. רבה ביותר התכונה במשק הסמוך בלילה האחרון שלפני העליה: שם יתרכזו חברי הגוף העולה וביחד עם חברי המקום יביאו במשך הלילה עד גמירה את כל ההכנות לעליה. גם תסודר לפרטיה תכנית העליה ועבודת הקמת הנקודה – בחלוקת האנשים לכל סוגי העבודה וקביעת העומדים על המלאכה.

במשך הלילה יעמיסו את כל הכבודה על מכוניות־משא רבות, אשר גויסו לשם כך מהסביבה, ובטרם עלות השחר יזוז כל המסע – במכוניות, בעגלות, ברכב וברגל – אל שטח ההתישבות, ביחד עם חברים רבים ועשרות נוטרים, שגויסו והתנדבו ממשקי הסביבה, באי־כוח המוסדות המישבים ומרכזי גושי ההתישבות – ואתם נאדות מים וצרכי אוכל, חמרי עזרה ראשונה ורפואה. במקומות רבים השתתפו באופן פעיל במעשה העליות – פלוגות “הפועל” וחברים אחרים מהערים הסמוכות.

אך יאור היום וכל הקהל יעט אל המלאכה. החלוץ – המה הקוצרים, אשר בחרמשיהם יחצו בסבכי הקוצים והברקנים וינקו את פני אדמת השממה לפני הבונים הבאים אחריהם. מיד יימדד ריבוע המחנה, ייתקעו עמודים באדמה ויוקמו קירות כפולים לחומה מסביב, בזמן אשר עשרות אנשים יעסקו במילוי הקירות בחצץ, אשר הובא לכאן במכוניות. בשורה ארוכה ייפגשו עומסי סלי החצץ, ותיקים עם צעירים, זקנים עם בני נוער, חברים וחברות – פני כולם שופעים זוהר וזיעה. עוד מעט והמגדל הגבוה מוקם על תלו ומבשר למרחקים, כי ישוב עברי חדש צץ במקום זה. באותו זמן עוסק חבר אנשים בהקמת הצריפים, אשר מדי שעה בשעה יתרוממו הלוך והתרומם, עדי עמדם על מכונם. חבר אנשים אחר יעסוק בו בזמן בהקמת שתי גדרות תיל, גדר מבפנים לגדר, המקיפות את המחנה מסביב, ואחרים יכינו חפירות ועמדות להגנה, מחסום ומחסה בפני צר ואויב כי יבואו, וחברים בעלי מקצוע ירכיבו את הזרקור על ראש המגדל ויכינוהו למילוי תפקידו. חברות תהלכנה בין העושים במלאכה ותחלקנה מים ואוכל, כי הזמן יקר ועוד מעט ופנה היום.

לעת ערב – והנקודה עומדת על תלה, ובמרחבי השממה תתנוסס נקודת הישוב הזעירה, שאך זה נולדה. אז יישמעו דברים, היוצאים מלב מלא מפי השותפים למעשה – ושירת עמלים־בונים תחצה את דממת הערב המתקרב. אז יזדקר הזרקור ויחליף ברכות אור ראשונות עם הישובים העבריים בסביבה.

ויש אשר גשם הפריע למלאכה והרבה את סבלות העולים – אך גם אז לא ירפו מהעבודה.

כי אין דבר אשר יכול לעכב את המעשה, כי אליו נכספת ימים רבים הנפש המתפרצת ליצירה".

הישובים הראשונים שהחלו לצוץ בדרך זו היו ניר־דוד (כ"ו בכסלו תרצ"ז / 10.12.1936), שדה־נחום (טבת תרצ"ז / ינואר 1937), מסדה ושער הגולן (ביום אחד – ט' בניסן תרצ"ז / 21.3.1937) – ולאחריהם שרשרת־ישובים בזה אחר זה, ששותפו בה כל גושי ההתישבות העובדת: קיבוצים, קבוצות, מושבי עובדים ומושבים שיתופיים. לא כולם היו מהסוג של “חומה ומגדל”, אולם צורה זו היתה באותה תקופה הקובעת והיא גם שקבעה את דרך ההתישבות לאחר מכן, עם תום מלחמת העולם השניה, בימי המאבק עם הממשל הבריטי. כחמשים ישובים קמו בשנות תרצ"ז–ט, בהם נתישבו למעלה מאלפיים משפחות ולמעלה ממאה אלף דונם נכבשו על ידי המחרשה העברית בימים ובשנים שלא היו כמותם קודרים לישוב (ימי הספר הלבן) וליהדות העולם (ערב פרוץ מלחמת העולם השניה). לימים פשטה שיטת העליות נוסח “חומה ומגדל” על פני מרחבי הנגב והנסיון שנרכש באותה תקופה בראשית של “חומה ומגדל” היה מגדלור מנחה להתישבות חקלאית מדינית בימי המאבק.

ואי אפשר לדבר על פרשת “חומה ומגדל”, בלא להזכיר לפחות שני שמות: אברהם הרצפלד, איש ההתישבות והמרכז החקלאי, ויוסף וייץ, איש הקרן הקיימת והקרקע – האחרון אף תיאר את ההתישבות הזו בספר מרטיט ומדעי כאחד: “התנחלותנו בתקופת הסער” (ניסן תרצ"ו–ניתן תש"ו).

מלחמת העולם השניה וההתגייסות    🔗

מלחמת העולם השניה פרצה בספטמבר 1939, היינו באותם הימים בהם נתון היה הישוב, בהנהגת ההסתדרות, במלחמה קשה ומרה נגד הספר הלבן, שיצא על ידי ממשלת המנדט במאי 1939, הוא “ספל המעל”, בניתוחו של ד. בן גוריון. ההסתדרות החלה בפעילות שקודה באנגליה ובארץ לשם ביטול הגזירות וההגבלות, אולם כל המאמצים היו לשוא. בינתים פרצה מלחמת העולם השניה והישוב נעמד בפני הברירה להצטרף למלחמה באויב העם היהודי, דבר שהיה נעלה מעל כל ספק, או להמשיך במאבק עם האומה האנגלית, שניהלה אז יחידה ובודדה את החזית העיקרית במלחמה עם גרמניה. ברם עוד לפני פרוץ המלחמה החליטה הסוכנות היהודית שחוב גדול וקדוש הוא להשתתף במאבק לחיים ולמות עם היטלר ועל כן ההצעות לאנגליה על הכרזת גיוס בארץ ובחוץ־לארץ ליחידה צבאית עברית. הודעת הסוכנות בראשית ספטמבר: “הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשה וכמקודם נעמוד במלוא יכלתנו על זכות העם היהודי במולדתו – אולם התנגדותנו למדיניות הספר הלבן לא היתה מכוונת נגד אנגליה והאימפריה הבריטית ועל כן מבטיחה הסוכנות היהודית להושיט את כל העזרה הדרושה בנפש חפצה” – חפפה את עמדת ההסתדרות, שפירסמה כרוז לציבור הפועלים כולו: “להיחלץ ולהיענות לקריאת הגיוס של התנועה הציונית והישוב ולהתיצב הכן בחזית של קיום וביצור המשק העברי על כל ענפיו, הגנת הישוב העברי, עזרה לצבא הבריטי בארץ שבה תידרש – חובה לאומית היא לנו לעמוד שכם אחד עם הנלחמים נגד הקמים על העם העברי לכלותו. צו הקיום הוא לנו ביצור כוח עברי בארץ ושיתופו עם הלוחמים להגנתה”.

ההסתדרות היתה איפוא נתונה בחזית כפולה – מצד אחד גבר המשבר מיום ליום וחוסר העבודה העיק בכבדו על ציבור הפועלים ומאידך גיסא גייסה את מיטב הכוחות לביצורה של החזית החיצונית: המשך המאמצים לביטול גזירות הספר הלבן, שלאחריהן אף באה גזירת חוק הקרקע (פברואר 1940) והגברת הגיוס לצבא הבריטי. ואם לא סגי בכך החלו גירושים בכוח של מעפילים שטולטלו באניות־לא־אניות מחמת המציק הנאצי ועלו על חופי הארץ וכאן נתפסו ושולחו על ידי הממשלה מן הארץ (“אטלנטיק” ועוד). מועצת ההסתדרות שהתכנסה בשעת ביצועה של גזירת השילוח ביטאה על ידי ב. כצנלסון את עוצם הזדעזעותה מהמעשה המביש. ואף על פי כן הוסיפו, לפי הנוסחה של ד. בן־גוריון: “להשתתף במלחמה כאילו אין ספר לבן; להילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה”. ברם ביצועה של הנוסחה לא היה קל כל עיקר מבחינה נפשית והיא אחת הפרשיות הטרגיות של הישוב בימי מלחמת העולם השניה, נוסף לאסון שירד על כלל האומה באותה מלחמה. התקוה בלב שעם המלחמה תקל הממשלה את אכפה מעל הישוב ותדחה את הגזירות, ולא כל שכן את ביצועה, היתה איפוא תקות שוא.

ואכן לגבי הגיוס עצמו לא היה כל ערעור בתחומי ההסתדרות וכל המפלגות בה נחלצו לכך. התוצאה הסתכמה בדברי ד. רמז בפתיחת המועצה הארבעים ושתים (רחובות, ניסן תש"א / אפריל 1941) בשמונת אלפים. אולם קלע בדבריו לאחר שנה ה. פרומקין באמרו: “אין לדעת את חלקה של ההסתדרות בגיוס הישוב. ברור, שלפחת שני שלישים של המתגייסים הם של ההסתדרות ואף את השליש האחרון יש לזקוף על חשבון ההתעוררות של ההסתדרות לגבי עניני הישוב” (מועצת ההסתדרות מ"ו, סיון תש"ב/1942). את ערכו המדיני של הגיוס לישוב, לתנועה הציונית ולעם היהודי כולו הסביר העושה העיקרי במפעל זה והמנהל את המשא ומתן עם הממשלה הבריטית על הכרתו של גיוס זה כיחידה עברית ושילובו בצבא הבריטי, משה שרת, במועצת ההסתדרות מ"ג (ניסן תש"א / 1941). הגיוס הוכרז מתוך ציפיה כמובן להקלות מצדה של הממשלה הבריטית לגבי הגזירות על הישוב, אולם מעל שיקול זה ריחף האחר: “גם אם לא נקבל שכר – לא היתה לנו ברירה מאשר ללכת בדרך הקשה הזאת. בשום פנים לא יכולנו ואיננו יכולים להרשות שייווצר מצב, אשר יאמרו לנו: אנחנו נלחמנו לכם ואתם החרשתם ועמדתם מנגד – – –”.

לעומת זאת פרץ ויכוח סוער בתחומי ההסתדרות בענין ניסוח דרישתה הסופית של התנועה הציונית בגמר המלחמה מזה וענין פיזור המתנדבים היהודים לצבא בשטחים שהם מחוץ לארץ ישראל מזה – והיו אלה שני צירים מרכזיים של הועידה החמישית. ענינים אלה לא הסיחו את דעתה של ההסתדרות גם באותם הימים מהענינים היומיומיים ו"האפורים" של הפועל, ומועצות ההסתדרות, ככל שדנו בגדולות עסקו בתקופה ההיא במרץ ובשקידה גם ב"קטנות", הלא הם בין היתר חוקת התור לעבודה וחוקת הבחירות למוסדות האירגוניים, דיון מפורט בהצעתו של ב. כצנלסון על יצירת הוצאת הספרים של ההסתדרות: “עם עובד” (תש"א / 1941), בירורים מפורטים בעניני חברוּת ומסים, עניני שיכון והבעלות הקואופרטיבית, וכן נתקיימה מועצת הסתדרות חגיגית במלאות עשרים שנה לייסוד ההסתדרות, בה ביררו נציגי כל הסיעות בהסתדרות את תפיסתם הם את ההסתדרות ותפקידיה בביצוע היומיומי של המגמות המכוונות לשרת את ציבור העובדים.

 

הועידה החמישית    🔗

ועידת ההסתדרות החמישית נתכנסה בתל־אביב, בימים ב’–ו' באייר תש"ב (23.4.1942–19) לכנסה הראשון (השני לא נתקיים). לועידה הצביעו 88.198 בוחרים, שבחרו לפי הרשימות דלקמן ב־392 צירים:

מחנה ההסתדרות גדל לעת כנוס הועידה לשיעור של 125.793. ברם שמחת הגידול היתה מהולה בצער, שכן ניתן היה להגדיל את המספר אילולי הגזירות על העליה וכל שאר הכבלים המעיקים. ד. רמז שפתח את הועידה וסקר את הישגי ההסתדרות בנתונים מספר, העלה בקיצור נמרץ את כל סעיפי הפעולה של ההסתדרות תוך ציון בעיות המוקד הניצבות לפני הועידה.

ד. בן־גוריון, שעשה אז באמריקה (באותם הימים נוסחה באמריקה “תכנית בילטמור” והוא היה הרוח החיה בהתוויית קוי יסוד לה), שיגר ברכתו לועידה, בה קרא להגביר את הגיוס ולהכשיר את ההסתדרות לימי ההכרעה העתידים. בלטה בועידה קבוצת חיילים גדולה, שגם השתתפה בדיונים בעירות יתירה וראתה את תפקידה בועידה לקרוא ולחזור ולקרוא את המוני בית ההסתדרות לגיוס. ב. כצנלסון ניתח את הסיטואציה המדינית באותם הימים בהרצאתו “בטרם בוא המחר” וקבע את מגמת היסוד אשר לתנועת הפועלים בעת ההיא: “גיוס, עליה בלתי פוסקת ועבודת בנין מאומצת”.

משה שרת גולל יריעה רחבה של ענינינו המדיניים, מערכת היחסים של הישוב, התנועה הציונית והעם היהודי וכן מצבה של גולת בית ישראל בארצות הכבושות על ידי הנאצים. ונסתכמו דבריו בדרישה: “ארץ לעם העברי”. אכן הדברים נשמעו מעל במת ההסתדרות. אולם “ההסתדרות היא מבצר עצום של כוח בעם היהודי; היא מנוע כביר להפעלת כוח. מעולם לא היתה שעה, שבה כל כך הרבה נדרש מההסתדרות, שבה הוטל עליה כל כך הרבה כמו בשעה זו. גורל הלאומיות היהודית מופקד בימי ההסתדרות – –”. סביב הדרישה על המדינה התלקח ויכוח סוער שמשני עבריו ניצבו מפא"י מזה והאופוזיציה (השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל) מזה, מדינה מזה ומדינה דו־לאומית מזה. בתשובה לויכוחים מיצה שרת את מהות המדינה ומשמעותה: “אנחנו מצדנו צריכים להיות מוכנים לדרוש רק דבר אחד: עליה. רק זה נחוץ לנו. לא נחוץ לנו שלטון. מה שאנחנו שואפים ליצור כאן: זוהי הוייה חפשית של המונים גדולים של יהודים. מדינה ושלטון הם כלים, ויכול להיות שיש כלים אחרים, זו לא מטרה”.

גילוי דעת הועידה, הוא גילוי דעת ההסתדרות, הקיף את הבעיות של הימים ההם, החל במאבק במדיניות הספר הלבן, דרך שלבי ההתגייסות עד לקריאה להמשך העליה וההתישבות על אף כל הגזירות וההגבלות. אף הוחלט על הגברת המאמץ המלחמתי וכן הובעה הוקרה ללשכת הקשר של ההסתדרות, בראשותו של יוסף ברץ, שטיפלה בחיילים, עסקה בפתרון בעיותיהם וקיימה את הקשר עם החיילים העברים בכל מקום שהם. לרגל מצב החירום בעולם ובישוב נדחה הדיון בענינים הפנימיים של ההסתדרות לועידה הבאה.

הויכוח הפנימי על המדינה    🔗

מאז מאי 1942, בו נתקבלה החלטת ההסתדרות הציונית בארצות הברית (במלון “בילטמור” בניו־יורק), שאושרה על ידי ההסתדרויות הציוניות בשאר הארצות והועד הפועל הציוני בירושלים (ביום 15.10.1942, ואף נקראה בשל כך “תכנית בילטמור־ירושלים”), נקבעה בסעיפים מספר תביעת התנועה הציונית לאחר המלחמה: “סדר העולם החדש, עם בוא הנצחון, על יסודות השלום, הצדק והשויון, לא ייתכן בלתי אם תיפתר בו שאלת חוסר המולדת לעם היהודי פתרון מוחלט. ועל כן דורשים: א) לפתוח את שערי הארץ לעליה יהודית; ב) למסור לסוכנות היהודית השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה; ג) לכונן את ארץ ישראל כקומונוולט יהודית, מעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם”.

תכנית בילטמור־ירושלים חוללה ויכוח חריף בהסתדרות, שנמשך עד קום המדינה והדיו נתגלגלו גם במשך שנים שלאחר מכן. היה זה בעיקר הסעיף השלישי, ששימש סלע המחלוקת, שכן היו שראו בו מהדורה חדשה של תכנית ה"חלוקה", היא התכנית שלה התנגדו, מלבד “השומר הצעיר”, גם חלקים ניכרים במפא"י עצמה. פלג זה של מפא"י, המרוכז סביב הקיבוץ המאוחד והנוהים אחריו, נתפלג ב־1944 ממפא"י ויצר את “התנועה לאחדות העבודה”. היו שהעמידו נגד תכנית בילטמור־ירושלים תכנית מדינה דו־לאומית (“השומר הצעיר”). ב־1943 החל מופיע העתון היומי השני בתחום ההסתדרות: “משמר”, שהציב לעצמו מגמה ראשית להיאבק על תכנית “השומר הצעיר” ונגד תכנית בילטמור. הויכוח הגיע לשיאו עם הצורך במתן הוראות למשלחת ההסתדרות לועידת הייסוד של “הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים” (לונדון, פברואר 1945), לגבי הדרישות המדיניות של המשלחת. מועצת ההסתדרות החמשים ואחת (אדר–ניסן תש"ד / מארס–אפריל 1944) הוקדשה ברובה לויכוח זה, שבו פתח ד. בן־גוריון. הוא פתח וסיים, תוך הנמקה מפורטת ביותר בתווך, בדבריו אלה: “כחבר ההסתדרות הציונית וכציוני, אני תובע ממשלחת ההסתדרות בפורום בינלאומי זה תמיכה מלאה ושלמה ללא סייג וקיצוץ בתביעותיה המדיניות של ההסתדרות הציונית, בתביעות, שהן, לפי הכרתי, תביעותיו של העם היהודי, כי אין כרגע נציגות אחרת ואירגון אחר לעם היהודי מלבד ההסתדרות הציונית”.

הפולמוס עם מתנגדי התכנית נסב בעיקר על “תכנית בנטוב”, ששירטטה קוי יסוד למדינה דו־לאומית. מ. בנטוב יצא ברבים להסביר את התכנית הקרויה בשמו, הסביר את רקעה וסיכם את תמציתה, תוך ציטוט פסקות ממנה: “הועדה (היתה זו ועדה בהרכב מגוון, גם חבר מפא"י בה, בראשות בנטוב) תוציא מכלל מחקרה כל פתרון סופי, אשר יקצץ או יצמצם בדרך מלאכותית או שרירותית, את זכות היהודים לעלות ארצה, בגבולות־אפשרויותיה הכלליים; אם על ארץ ישראל לספק את צרכי היהודים בתחומים הדינאמיים של יכלתה החמרית – עתידים היהודים להיות, בסופו ש דבר, רוב בארץ. החוקה, אשר תקבל תוקף עם תום תקופה של שנות מעבר, צריכה לערוב ליהודים את הזכות לעלות ארצה עד כדי השיעור המלא של יכולת הקליטה הכלכלית בכל זמן מסוים – – –”.

הצעת הרוב נתקבלה ב־96 קולות. נגדה הצביעו 34. כל עיקרה של ההחלטה זהה עם תכנית בילטמור־ירושלים, לאמור שאותן הדרישות תעמיד משלחת ההסתדרות בקונגרס הפועלים הבינלאומי ואף תתבע מתנועת הפועלים הבינלאומית כל עזרה אפשרית לביצועה של התכנית.

מפעל ההצלה בימי השואה    🔗

עד אביב 1942 כמעט לא נודע ברבים בארץ דבר תכניותיהם השטניות של הנאצים להשמדה טוטאלית של העם היהודי בארצות הכבושות והמשועבדות להם. ואף על פי כן שיגרה ההסתדרות כמה חדשים לפני כן את מלך נוי (ניישטט) לקושטא לשם מאמצי הצלה. עם שובו מסר במועצת ההסתדרות מ"ו (מאי 1942) תיאורים ראשונים ומפורטים על ממדי השואה ואף גולל תכנית פעולה לקיום הקשרים עם האחים בארצות הכיבוש ודרכי ההצלה האפשריים. בשלהי נובמבר 1942 הופיעה קבוצת 16 נשים ארצי־ישראליות בישיבת הועד הפועל של ההסתדרות וגוללו לראשונה את ממדיה האיומים של השואה. אז נסתעפו פעולות ההצלה, שמרכזן בית הועד הפועל. מכאן נשלחו הצנחנים לארצות הכיבוש (רומניה יוגוסלביה, הונגריה, סלובקיה ועוד). שליחים אלה מהם שחזרו ומהם שלא שבו עוד (אנצ’ו חיים סירני, חנה סנש, חביבה רייק, פרץ גולדשטיין, צבי בן־יעקב, אבא ברדיצ’ב ועוד). השליחים היו לרוב מאנשי ההתישבות העובדת, ותיקים כחדשים, שהתנדבו לקריאת ההסתדרות והקריאה האילמת של גולה נרצחת.

ואף שההסתדרות היתה נתונה למפעל זה בכל הפונקציות שלה, הוקמה “ועדה להקלת מצוקת החברים בגולה”. קשרים אלה עם חברי תנועת העבודה הארצי־ישראלית שבארצות הכיבוש, דרך מרכזי ההצלה בקושטא ובג’יניבה שבשווייץ (א. זילברשיין עם קבוצת חברים מהארץ), עשו הרבה להעביר לעולם ידיעות על ממדי השואה ואיפשרו מעשי הצלה מרובים, ישירים ועקיפים. קשורה בכך היתה מגבית ההתגייסות (הוקמה ביולי 1942), שההסתדרות היתה הכוח המניע בה ושסכומיה הוקדשו לעניני בטחון והצלה וכן לתמיכת משפחות המגויסים, באחת: מכשיר כספי להוצאות חירום. הועד הפועל הוא שהקציב לצרכי ההצלה את הסכומים הראשונים ועורר את שאר הגופים הציבוריים להיחלץ למאמצים דומים. הסיכום של פעלי ההצלה, שנמסר על ידי א. הפט במועצת ההסתדרות נ"ד, עם תום המלחמה (אדר תש"ה / מארס 1945) הראה על אלפי ניצולים באפנים שונים על ידי שליחי ההסתדרות ועל ידי לשכות הקשר בקושטא ובג’יניבה. ברם כל אותן הפעולות היו כמובן בגדר טיפה מהים הגדול של השבר לבית ישראל בגולה והביע זאת ד. רמז בועידה הששית: “אגידה זאת נגדה נא כל אחי ורעי בועידה – יהא זקוף עלינו לחובתנו, כי לא הרעשנו די ולא הצלחנו להרעיש את הישוב, את הציונות ואת היהדות העולמית במלוא מידת החובה”.

ההעפלה והבריחה    🔗

גזירות העליה של ממשלת ארץ ישראל במשך כל הימים והשנים, וביחוד מאז פירסום הספר הלבן ב־1939, אילצו את הישוב וההסתדרות למאבק סמוי ואף מותח עצבים לשם ביטול הקשה שבגזירות – גזירת העליה, על ידי העלאת עולים “בלתי חוקיים”, שאורגנו בגולה, בדרכים ואפנים שונים וכוונו באניות לחופי הארץ. פעולה זו כרוכה היתה באירגון מסועף בכל רחבי אירופה, שכל עיקרו סמוי מעינים בולשות. ההעפלה מיסודה של ה"הגנה" מונה את ראשיתה באניית המעפילים הראשונה: “וולוס” (יולי 1934), אולם ראשית רעיונה טמונה היתה בלבה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית מראשית הימים, וביחוד משנתברר כי ממשלת המנדט מתנכלת אל העליה מיד בימים הראשונים לקבלתה את השלטון מידי התורכים. בעזבונו של ב. כצנלסון מצוי קטע מכתב מלונדון ל"אחדות העבודה", מיום 21.6.1921, לאחר פירסום גזירות־העליה הראשונות של הנציב העליון, שם כותב הוא בין היתר: “לפי מצב הדברים ברור לי, שמוכרחים ברצינות ומיד לעסוק בסידור עליה אחרת ולא לסמוך כלל על היד הנדיבה של ממשלתנו הציונית. טרם שראיתי בעיני לא יכולתי לדעת כמה הדבר דוחק. בזה נציל גם את ענינינו וגם אנשים חיים. נעשה כבר נסיון כזה בעשרים איש לחוף העליון (נמל בירות) – – –” מובא בספרה של ברכה חבס: “פורצי השערים”, עמ' 13).

שרשרת ההעפלה נמשכה איפוא בד בבד, תחת חסותה של ההסתדרות ואנשיה, החל מראשית ימי המנדט, אם גם טפין טפין. האניה “וולוס” על שלוש מאות חלוציה, היתה האות למפנה לפעולה מאורגנת של ההעפלה בחסותן של “ההגנה” וההסתדרות. לא קל היה חישולם של הכלים לאירגון ביצועה היעיל של ההעפלה, שכן עדיין היה צורך להיאבק בפנים המחנה על הכרת ההכרח והדחיפות שבמפעל מיוחד במינו זה של הצלה. התקופה הראשונה של ההעפלה המאורגנת על ידי ה"הגנה" וההסתדרות מסתיימת בשנת פרוץ המלחמה ובשיעור של עשר שיירות קטנות, שהכילו שלושת אלפים איש. עם פירסום הספר הלבן ב־1939 כשהמפעל זכה להכרה “רשמית” מצד המוסדות הפנימיים גדלו ממדיו משנה לשנה והגיעו עם קום המדינה לשיעור של תשעים ושש אניות ולמאה וחמשת אלפים נפש. מלבד אלה טיפלו כידוע בהעפלה אירגונים רביזיוניסטיים ואף פרטיים, שהעלו באותה תקופה כעשרת אלפים נפש.

ודאי שאין במספרים אלה כדי מתן מושג כלשהו ממפעל זה על רוב הדרמטיות וגילויי ההעזה והגבורה שבו, של המארגנים והמעפילים גם יחד. “המוסד לעליה”, שאירגן את ההעפלה, נוהל על ידי איש־ה"הגנה" המובהק שאול מאירוב (אביגור), והמשתתפים במעשה נועז זה היו רובם ככולם אנשי ההתישבות העובדת, חניכי תנועות הנוער החלוצית בגולה, שנצטרפו לותיקים ויחד נשאו על שכמם את אלפי המעפילים מארצות פזוריהם עד לחופי הארץ. נוסף לכך אורגנה העפלה רבת ממדים מארצות המזרח התיכון, אפריקה ועוד, שהצריכה כלים אחרים בתכלית. אולם אף היא בוצעה על ידי אותם החוגים מבית ההסתדרות ותנועת העבודה הארצי־ישראלית. שלב מוקדם להעפלה היתה ה"בריחה", היינו אירגון המועמדים לעליה בכל רחבי אירופה וכינוסם למקומות ההפלגה בנמלי הים באירופה. חלק נכבד ומכריע בביצוע ה"בריחה" יש לזקוף לחיילים היהודים והארצי־ישראלים בצבא הבריטי, אנשי החי"ל (בריגדה) והחטיבות האחרות, שתוך סיכון מעמדם בצבא בנות הברית הבריחו פליטים יהודים, שרידי גיאות ההריגה באירופה והביאו אותם תחת חסותם לחופי ההפלגה.

ה"הגנה"    🔗

אחד הפרקים המפוארים ביותר בחיי ההסתדרות הוא ללא כל ספק אירגון ה"הגנה", שמילא תפקיד יקר ונכבד בהגנת הישוב במשך ארבעים שנות הממשל הבריטי ואף חישל את מערכת ההגנה והלחימה, שהביאה לידי הנצחון וקום המדינה בתש"ח. ההכרה בנחיצותו של אירגון־הגנה כללי־ישובי, כגרעין לכוח עברי בלתי תלוי בממשל בארץ ישראל, היתה בראשית ימי הממשל הבריטי אך נחלת מעטים בלבד. רובם ככולם של אנשי הישוב סברו לתומם, כי עם חילוף המשטרים בא דבר בטחונו של הישוב על תיקונו. ברם קומץ קטן, מאנשי אירגון השמירה וההגנה בימי העליה השניה “השומר”, וכן מיוצאי הגדודים העברים ומראשוני העליה השלישית, וביחוד מאותם שהקימו את “גדוד העבודה” או נצטרפו אליו, חשו מיד בסכנה של הפקרת בטחון הישוב בידים אחרות. הורתה ולידתה של ההגנה הן איפוא בתנועת העבודה הארצי־ישראלית, ותולדותיה קשורות קשר הדוק בתולדות ההסתדרות, חייה ויחסיה הפנימיים.

בועידת הייסוד של ההסתדרות הוחלט, לאחר ויכוח ממושך עם אנשי “הפועל הצעיר”, להכניס את “השמירה וההגנה” לכלל תפקידי ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הראשונה נבחר “ועד ההגנה” הראשון, בראשותם של אליהו גולומב וישראל שוחט. מגמת חבורת מייסדי ה"הגנה" היתה לפי דברי א. גולומב: “להפוך את ה’הגנה' לאירגון כללי של הישוב”. אבל מאחר שאחרים לא רצו ולא היו נכונים לקבל על עצמם את האחריות הזאת קיבלה על עצמה ההסתדרות את תפקיד הקמתו של אירגון ה"הגנה".

ההשקפות השונות לגבי תפקידי ה"הגנה" בין אנשי “השומר” לשעבר מזה לבין א. גולומב וחבריו מזה הביאו לאחר שנתיים לידי קרע ב"הגנה" ואנשי “השומר” לשעבר קיימו אירגון הגנתי נפרד בתחום “גדוד העבודה” עד להתפוררות ה"גדוד" בשנת 1927. האירגון הכללי האחר של ה"הגנה" התנהל על ידי שני חברי הועד המרכזי: יוסף הכט ושאול מאירוב (אביגור). חוגים שמחוץ להסתדרות העובדים שותפו בערים ובכמה מושבות. ועדים מקומיים אלה עסקו בעיקר בגיוס אמצעים לרכישת נשק ולהוצאות האחרות של ה"הגנה".

זיקתה של ה"הגנה" להסתדרות התבטאה בין היתר בכך, שמפקדה הראשי, יוסף הכט, היה מוסר דין וחשבון מפורט על מצב האירגון (מספר החברים, כמות הנשק וכו') למזכיר ההסתדרות ד. בן־גוריון וכמעט רובם ככולם של פעילי ה"הגנה" היו מבין חברי ההסתדרות.

לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), משגברה בלב הרבים ההכרה בצורך קיומו של אירגון “הגנה” כלל־ארצי, התעוררו החוגים האזרחיים בישוב לתבוע את חלקם בהנהלת האירגון. לאחר משא ומתן ממושך קמה ב־1931 “הנהגה על אחריות כל חוגי הישוב, על יסוד השתתפות פאריטטית במפקדה בין ההסתדרות והחוגים האחרים”: (א. גולומב). בה בשנה קם אירגון פורש ונבדל מן ה"הגנה", הוא “האירגון הצבאי הלאומי” (אירגון ב' "), שריכז סביבו קצת חברי ההגנה לשעבר בצירוף פעילים מהחוגים שמחוץ להסתדרות מהערים והמושבות. ברם, גם לאחר ההסכם על הקמת מפקדה ארצית ומרכזית על יסוד פאריטטי היתה השפעת ההסתדרות ב"הגנה" המכרעת, שכן רובם ככולם של חברי ה"הגנה" מפקדיה וראשי פעיליה היו מבית ההסתדרות וחניכי תנועת העבודה הארצי־ישראלית. כל אנשי ההתישבות העובדת, ללא יוצא מן הכלל, היו חברי ה"הגנה", בה בשעה שבמושבות ובערים היה ה"אירגון" מורכב אך ממתנדבים בלבד והקיף אך חלק מהתושבים.

עובדה אחרונה זו היתה אף היא בגורמי העיקר להשפעתו הכרעת של היסוד ההסתדרותי ב"הגנה". ישיבות מפקדת ה"הגנה" בשנות השלושים נתקיימו במשרד הועד הפועל של ההסתדרות בתל־אביב, דבר שנעשה מטעמי בטחון ושמירה על קונספירציה, אולם סימל יפה את הזיקה ההדוקה של ה"הגנה" להסתדרות. זיקה זו אף הובטחה על ידי השתתפות אנשים מרכזיים בהסתדרות, א. גולומב, דב הוז, ש. מאירוב, י. גלילי ואחרים, בעבודת מרכז ה"הגנה". עם הסתעפות פעלי ה"הגנה" הקים הועד הפועל ועדת בטחון הסתדרותית, בהשתתפות שליחי ה"הגנה" במרכז ה"הגנה" – והיא הועדה ששימשה גוף מייעץ לועד הפועל מזה ולאנשי ההסתדרות במרכז ה"הגנה" מזה.

מקום מיוחד ובולט ב"הגנה" תפסה התנועה הקיבוצית, שחובת ההגנה וההשתייכות לה היתה מעקרונות היסוד של הוייתה. המבנה המיוחד של צורת החיים הקיבוציים הכשיר את ישוביה לשמש משענת נאמנה ואיתנה ל"הגנה" ופעולותיה.

בכלל ישובי “חומה ומגדל” והעליות על אדמות הנגב הצפוני בימי המאבק, עליות שכבשו שטחים חדשים לישוב העברי בארץ ישראל ולהתישבות העובדת, היתה התנועה הקיבוצית הגורם המכריע ביותר. ה"הגנה" דאגה לאירגון הצד הבטחוני של עליות כיבוש אלה והקיבוצים שימשו בסיסים לקורסים של ה"הגנה" וליחידות הפלמ"ח, כשם שכל עצמו של הפלמ"ח הוא גידולה של ההתישבות העובדת. אף סימלה יפה העובדה, שמקים היסודות של הפלמ"ח ומעצב דמותו החברתית היה יצחק שדה, אחד ממייסדי “גדוד העבודה”.

עם הקמת המטה הכללי (שלהי 1939) וכן ועדת הבטחון הישובית (1941, גם בועדה זו צורף הרכבה לפי העיקרון הפאריטטי ומחצית חבריה היו מחוץ להסתדרות), קיבלה ה"הגנה" צביון ישובי־כללי מובהק, כפי שביקשו לראותה מייסדיה בראשית הימים. חלקה של ההסתדרות ב"הגנה" מאז הקמתה ועד קום צבא הגנה לישראל בימי המדינה (1948) התבטא בין היתר בהשתתפות האקטיבית של חברי ההסתדרות בה במספר עצום, הן בעיר והן בכפר ובעיקר בהשתתפות ההתישבות העובדת בה; בשמירה על אפייה של ה"הגנה" כאירגון עממי הנתון למרות המוסדות הנבחרים של הישוב והתנועה הציונית; במאבקיה עם האירגונים הצבאיים הפורשים מן ה"הגנה" (אצ"ל ולח"י); בדאגה לשיתוף החבֵרה באירגון; בתמיכה בפעולות שהביאו להתפתחות אירגונית של ה"הגנה" מפדרציה של אירגונים מקומיים לאירגון ארצי אחד ומרכזי ולהפיכתה לצבא הסתר של “המדינה העברית בדרך”; בהקמת מחסני נשק מרכזיים; ייסוד הפורמציות שנועדו ללחימה ומאבק אקטיביים (פו"ש, פלמ"ח), בניגוד לעמדה השמרנית, שביקשה לקיים את ה"הגנה" כאירגון להגנה עצמית במובנן המצומצם של מלים אלה; הקמת תנועת המרי העברית בימי המאבק שקדמו למדינה; נתינת יד ל"בריחה" ולהעפלה; פיתוח התעשיה הצבאית במחתרת; מחסני הנשק בהתישבות העובדת (ה"סליק" הראשון של ה"הגנה" הוקם בשכנת ברוכוב); רובם ככולם של מפקדי ה"הגנה, על ראשיתה מבית ההסתדרות יצאו – כל אלה בוצעו בעזרת ההסתדרות ובעזרתם הפעילה ביותר של מוסדות ההסתדרות השונים על כל תאיה.

והיה בשלב האחרון של ה"הגנה" – השבעת מפקדי צה"ל לפני שר הבטחון הראשון במדינת ישראל ד. בן־גוריון – משום סמל לדרכה של ה"הגנה", שכן היה ד. בן־גוריון עד כניסתו לסוכנות (1933) מזכירה הכללי של ההסתדרות.

 

הועידה הששית    🔗

בבחירות לועידה הששית השתתפו 106.302 בוחרים לפי החלוקה דלקמן:

גדול היה פיצולם של 401 הצירים לועידה. במיוחד תצוין הופעתה הראשונה של הרשימה “התנועה לאחדות העבודה” (“סיעה ב'”), שנפלגה באותה שנה (1944) ממפלגת פועלי ארץ ישראל. הועידה נמשכה בשלושה כנסים – כמעט שנה תמימה (הראשון: ד’–ה' בכסלו תש"ה / 21.11.1944 –20; השני: י"ד–י"ט בשבט תש"ה / 2.2.1945–18.1; השלישי: כ"ד תשרי תש"ו / 1.10.1945.

בשלושה כנסים אלה של הועידה היה השלישי הראשון שנתכנס לאחר תום המלחמה וגילויים השלם והמלא של ממדי מוראותיה לגבי היהודים. הכנס הראשון היה טבוע בחותמה של הכרזת מלחמה גלויה בפעולותיהם הצבאיות של אירגוני הפורשים (אצ"ל ולח"י). ד. רמז, שפתח את הועידה בכנסה הראשון, הגדיר תפקידה העיקרי: “הפעם קראה מזכירות הועד הפועל לועידת ההסתדרות ליום אחד, כדי לשלול מעל במת הועידה שלילה מלאה ועמוקה, ללא כל הסתייגות, את הדרך הנלוזה של הטירור ולהגיד בקול רם, נוכח העולם כולו, נוכח ההיסטוריה העברית, נוכח העם וגורל עתידו, כי דרך אבדון היא לעם, לישוב ולתקות ישראל”. מ. שרת נשא דברו על עקירת הטירור והגברת ההתגייסות לחי"ל העברי. היה זה בפעם הראשונה דיון גלוי ופומבי בדרכים לעקירת הטירור, כי כן נתברר, ש"אין עוד ערך לשיכנוע ואין עוד טעם לדיבור המוסרי, המנסה לשכנע את המתנגד, למען יעזוב את דרכו" (פ. לבון).

ד. בן־גוריון ניסח את הבעיה המרכזית של הועידה בכנסה זה: “לפנינו שתי שאלות, שאין מנוס מהן. הראשונה: טירור או מאבק ציוני־מדיני. השאלה היא: זה או זה, שניהם יחד לא ייתכנו. בשום אופן אין שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת. הברירה השניה: אירגוני טירור או ישוב מאורגן, עם מאורגן או תנועת פועלים מאורגנת”. כל המתווכחים, לרבות מהאופוזיציה, הביעו רעיון זה, שכן רווחה אז הכרה כללית בועידה, שמכיון שאפסה כל תקוה למנוע את גילויי הטירור, יש לדון בבלימתו ולגייס לשם כך רבבות חברי ההסתדרות וכל הקרובים ברוח. ההחלטה, שנתקבלה פה אחד, אמרה בין היתר: “נתגלתה אחדות גמורה בראיית הסכנה הצפויה מן הטירור למפעל הציוני, לתנועה הציונית, לישוב ולתנועת הפועלים, ועל ההכרח של מלחמה בטירור עד לעקירתו”. היתה זו החלטה זהה עם אותה של הסוכנות היהודית והועד הלאומי. אף הוחלט פה אחד “לשקוד על הבטחת הקיום וההתפתחות של יחידות המגן”.

הכנס השני נפתח בדברי מספד של ז. שזר על אחד המאורות הגדולים של תנועת העבודה הארצי־ישראלית וההסתדרות, שכבה בשנים שבין הועידה הקודמת לזו – ברל כצנלסון. דברי החתימה למספד: “לא ידעה תנועתנו חלל ריק כחלל הזה, שנשאר אחרי מותו, חלל גדול עד אין קץ, שאין לראות כלל איך למלאו”, הלמו יפה את יתמותה של ההסתדרות עם פטירתו של הדגול במחשבה ובמעשים בתוך התנועה כמה עשרות בשנים. אפיינית הסקירה של ד. רמז, השונה בתכלית מכל אותן הסקירות שהיו נמסרות בועידות ההסתדרות הקודמות. כאן תופסים מקום בראש עניני ההצלה, המאמץ המלחמתי, ההתגייסות (“מן ההסתדרות התגייסו למעלה משמונה עשר אלף איש ואשה, בחור ובחורה. מהם: חיילות – 1500, שירותי בטחון – 4500, ושני השלישים הנותרים – למעלה משנים עשר אלף בחור – חיילים!”). לקראת ועידת ההסתדרות הופיעו סקירות מקיפות ומאלפות מאת ה. פרומקין, ז. אהרונוביץ (ארן) ואהרן רבינוביץ, המספרות בלשון המספרים את פעלי ההסתדרות בתחומי העבודה, האיגוד המקצועי וכל שאר הסעיפים המרובים אשר להסתדרות. סקירתה של רחל כצנלסון (שזר) גוללה יריעה מרהיבה לכיבושי הפועלת והאשה העובדת בשנים האחרונות וסיכמה את דרישת הפועלות מההסתדרות.

הועידה הששית עסקה בכנס השני בבירורן של כמה וכמה בעיות יסוד בהסתדרות, הלא הם הענינים הפנימיים שנדחו עד לכאן בעטייה של שעת חירום. הבעיה הראשונה היה דבר הבקורת בהסתדרות, שהועלה על ידי י. גורפינקל (גורי). בהרצאתו זו ניתן מעין סקר היסטורי לפיתולי דרכי הבקורת בהסתדרות מראשית הימים. עם גוללו יריעה רחבה לממדי ההסתדרות והיקפי פעולותיה וביחוד בתחום העזרה ההדדית, האור הזורח מכל מפעלות ההסתדרות, יש לדבריו לשקוד במוקדם על תיקון כל ליקוי המתגלה והעשוי להתגלות על ידי חתירה מתמדת לתיקון – ולשם כך המוסד לבקורת. כאן בא תיאור התפתחותו של המוסד הזה בהסתדרות עד להקמתה של הלשכה הכללית ולאחר מכן, ולבסוף הזכיר את ההצעה על הקמתו של המוסד לפיקוח חברתי.

הבעיה האחרת הועלתה על ידי ד. בן־גוריון והיא: הקמתן של הסתדרויות מקצועיות ארציות. בהנמקה מפורטת להצעה זו תיאר את ממדיה האיומים של השואה ורוב התפקידים והיעודים המוטלים עתה על הישוב וציבור הפועלים. לשם כך צריכה אף ההסתדרות להתכונן כיאות ועל כן יש להקים את הגוש המקצועי המלוכד של הפועלים השכירים, כשם שקיים עד כה הגוש ההתישבותי, על כל סעיפיו. הצעתו בדבר הקמת הסתדרויות מקצועיות ארציות הוצעה על ידו לפני שנים בפרוס הועידה השניה והיא אף נתקבלה על ידה. ההסתדרויות המקצועיות הארציות הקיימות (חקלאים, פקידים, מהנדסים, פועלי הרכבת) עדיין הניחו לשבעים אלף שכירים ללא קורת־גג אירגונית־ארצית ומרכזית, מלבד האגודה המקצועית המקומית, שכוחותיה דלים לעומת ההסתדרות הארצית. ההחלטה שנתקבלה בועידה השניה לא בוצעה עד כה לפי שהפועלים השכירים והמקצועיים מחוץ לאותן ההסתדרויות לא היו עדיין במספר ניכר.

ההצעה עוררה התנגדות נמרצת ובקורת מצדה של האופוזיציה, אולם נתקבלה (“לשם הגברת פעולתם הציבורית של הפועלים השכירים והעמקת תוכן חייהם ההסתדרותיים ולשם פעולה שיטתית מקיפה להאחדת תנאי עבודתם, אשר עם התפתחות המשק העברי הונח לה יסוד רציני, מחליטה הועידה, לפי היסוד של האיגוד המקצועי שנקבע בועידה השניה – לאגד את פועלי החרושת, הבנין ההובלה והים בהסתדרויות ארציות, על בסיס תעשייתי, נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות – הכל בתחומי ההסתדרות הכללית ובמרותה, והבחירות בהן תיערכנה בהתאם לחוקת ההסתדרות”). אף בהרצאתו זו הדגיש בן־גוריון ש"נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה יהודית ולפני מפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם, צרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפים שרידים". מכאן הכוננות וחישול החישוקים האירגוניים בהסתדרות, הנושאת במעמסה העיקרית בביצוע הצו ההיסטורי הזה.

בהתאם להחלטה החלו לקום לאחר הועידה, בזה אחר זה, הסתדרות פועלי הבנין, האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, המתכת, האריג, העץ, העובדים הסוציאליים, חימאים, ולאחר מכן, עם קום המדינה – עובדי המדינה, איגוד, שבא במקום ההסתדרות הארצית הותיקה של פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף, שנתבטלה עם קום המדינה ועוד.

ענין אחר, שהעלה אף הוא ויכוח סוער בועידה היה דבר “החלוץ האחיד”, שאותו העלה בהרצאה מפורטת אליהו דובקין. לאחר השואה וההרס שנתגלו ברחוב היהודי עם תום המלחמה אין טעם עוד, לדברי המרצה, בהמשך המסורת שמלפני המלחמה, שלכל אירגון חלוצי היתה הכשרה נפרדת, שכן יש לגייס עתה המונים מרובים ל"חלוץ" וכן צריך לקצר ככל האפשר את משך ההכשרה – אולם תוך אינטנסיביות יתירה; דבר אחרון זה טעמו בזמן הקצר העומד לרשות העליה – והכל הבינו שיש להחיש ככל האפשר את העליה לארץ. אף הנסיון של המציאות בעבודה במזרח התיכון הראה שניתן לעבוד במסגרת החלוץ האחיד. “יש למחות בכל תוקף, טען, כאילו נעשה נסיון על ידי הקמת החלוץ הציוני האחיד במזרח התיכון לוותר על איזה שהם ערכים חלוציים. אין סילוף גדול מזה, המעמיד “חלוץ הסתדרותי” בניגוד ל”חלוץ ציוני". ביסודות שנקבעו על ידי ההסתדרות הציונית והמשמשים נר לפעולות השליחים במסגרת “החלוץ” האחיד בארצות המזרח לא פסחנו על שום ערך חלוצי. תמצאו בפרוגרמה: הגשמה אישית, עליה, כיבוש עבודה, חקלאות, הגנה, עברית, חברוּת להסתדרות הציונית ולבסוף: חינוך לאחדות פועלית חלוצית – – –". רוב פלגי האופוזיציה לא הסכימו ל"החלוץ האחיד". וטען בין היתר י. חזן: “הננו מצווים כולנו לרכז את כל כוחותינו במאמץ משותף להצלת הגולה – אז נבוא לגולה, אמנם עם עמדות שונות, ואף על פי כן מאוחדים”. ההחלטה על הקמת “החלוץ האחיד” נתקבלה, אולם לא יצאה מכלל החלטה, אם בשל התנגדות המפלגות שחלקו על ההחלטה ואם, והוא העיקר, בשל חיסול “החלוץ” וכל שאר התנועות החלוציות המאורגנות, בכל ארצות הדימוקרטיות העממיות זמן קצר לאחר מכן.

בעיה אחרת, “נדושה” ביותר, הועלתה על ידי גולדה מאירסון (מאיר) והיא: העבודה השכירה בקואופרציה. מאז הועלתה הבעיה בועידה הרביעית לא ירדה מעל הפרק והעסיקה כמה וכמה מועצות ההסתדרות ואת מיטב הפובליציסטים והכלכלנים אשר לתנועת העבודה הארצי־ישראלית, שדשו בה בעתונות ובספרות. במשך כל השנים לא רק שלא נפתרה הבעיה אלא החמירה מיום ליום ובעיקר בימים של חוסר עבודה, בהם העסיקו הקואופרטיבים מחוסרי עבודה ונערים. וביחוד היה חמור המצב בקואופרציה השירותית, היינו בקואופרטיבים לתחבורה ואלה שהיו בגורמי־אב להעלאת הבעיה בועידה. פינה זו בקואופרציה העסיקה את האחוז הגדול ביותר של שכירים ועם פתרון הבעיה כאן צפוי היה לה פתרון גם ביתר סעיפי הקואופרציה. הבעיה נתמצתה בשני פסוקים אלה, פשוטים ואלמנטריים ואף על פי כן מוסחים מן הדעת: “יסוד היסודות של ההסתדרות הוא: חבר ההסתדרות מחויב לחיות מעבודתו הוא ואיננו יכול לנצל עבודת זולתו. בנפול הסעיף הזה – נפלה ההסתדרות כולה. ההסתדרות אינה יכולה לשאת בתוכה שני סוגי חברים: נותן עבודה ופועל שלו. היא יכולה לאגד בתוכה פועלים שכירים אך אצל נותני עבודה פרטיים – – –”.

בלשון המספרים התבטא המצב, שבקואופרטיבים לתחבורה הגיעה העבודה השכירה עד כדי חמשים אחוז (1200 חברים ושש מאות שכירים). בדצמבר 1943 הקים הועד הפועל של ההסתדרות ועדה לבירור דרכי חיסול העבודה השכירה בקואופרטיבים (הרכבה: י. חזן, י. טבנקין, פ. לבון, גולדה מאירסון, מ. קול וד. רמז. ממזכירות מרכז הקואופרציה: ש. גורן, י. קיציס וי. ריטוב). הועדה ביררה את הענין עם כל הגורמים וניהלה משא ומתן ממושך, אולם הכל היה לשוא. משום כך ההצעה שהובאה לועידה: “ההסתדרות לא תשא עוד בתוכה מציאות של ניצול עבודה שכירה על ידי חבריה. הועידה מטילה על הועד הפועל לבצע במשך חודש ימים את חיסול העבודה השכירה בהתאם להחלטותיה – – –”. ברם ההחלטה לא באה לידי ביצוע ועד ימינו אלה מתנהל משא ומתן ממושך ומייגע, שעבר שלבים משלבים שונים ועדיין יושבים עתה, כמקודם, על מדוכת פתרון בעיית עבודתם השכירה של חברי ההסתדרות, שפשטה אל מעבר לקואופרציה ופלשה גם לתחומים אחרים בהסתדרות.

הכנס השלישי נתכנס בחותם המאבק עם ממשלת מפלגת העבודה הבריטית, שהגיעה אך זה עתה באנגליה לשלטון, ובסימן הצער שממשלה זו מהדקת יותר ויותר את עניבת החנק על צואר הישוב והתנועה הציונית. הכנס פתח “רשמית” את תקופת המאבק עם הממשל האנגלי, שנסתיים אך עם קום המדינה. אלפי השרידים המוצלים ציפו לעליה בשעה שהממשלה הקפידה וסגרה היטב את כל השערים וזרועותיה פשטו ואף הגיעו לחופי ההפלגה בחוץ־לארץ לשם מניעת הפלגות אניות המעפילים. ל. אשכול ואליעזר קפלן גוללו את כל פרשת המאבק, בהוה ובעתיד וברוח של הסיסמה: “לא ניכנע” נתקבלו ההחלטות (“אנו חוזרים ומצהירים בועידתנו זו: בכל מאודנו, בכל כוח נפשנו, נתייצב בראש המוני העם למלחמה במדיניות המתנקשת בנפשו של המפעל הציוני. הועידה מכריזה: הספר הלבן משולל כל תוקף מוסרי וחוקי; מדיניות זו לא תקום ולא תהיה; הגשמתה תיתקל בהתנגדותם הנמרצת של פועלי ארץ ישראל; נעלה את שרידי הפליטה בכל הדרכים ונגן בכל האמצעים על עלייתם ועל התישבותם”).

בזה ניתן האות לפתיחת המאבק, ולצד תנועת המרי, המאופקת והמכוונת על ידי המוסדות להפעלה בעתים הרצויות, קמה תנועה אחרת, מקבילה, בתחום המעשה, הלא היא ההתישבות, שמילאה בימים ההם, האחרונים לממשלת המנדט, אחד הפרקים המפוארים של המאבק. היה זה פרק־סיום לכל הפרקים הקודמים בתולדות ההתישבות העובדת, שמילאו תפקידים ישוביים ומדיניים כאחד והיו גאוותה של תנועת העבודה הארצי־ישראלית.

ההתישבות העובדת והפועל במושבה במלחמה ובמאבק    🔗

הממשל הבריטי ידע יפה שבעליה ובהתישבות צפון סוד עצמתו של הישוב ועצמאותו ועל כן ניתכו הגזירות משנת 1939 בזו אחר זו, שכל כוונתן לפגוע בשני יסודות אלה. הישוב בראשות ההסתדרות לא נכנע כל הזמן לפגיעות אלה ומשום כך ההעפלה שנמשכה בסכנת נפשות, ומשום כך המשך מעשי ההתישבות על אף כל ההגבלות והתחיקה העוינת של הממשלה. לאחר “הספר הלבן” ב־1939 בא בראשית שנת 1940 חוק הקרקעות ובעיצום שנות המלחמה (1942) – חוק המים, שהגביל את השימוש במים עליונים ומי תהום. פרשה מופלאה היא איפוא שבתחומן של גזירות אלה הוקמו בשנות המלחמה חמשים וששה ישובים חקלאיים (46 משקים קבוצתיים ועשרה מושבי עובדים), תוך מאמצים מרובים לביסוס ההתישבות הקיימת והקודמת. בין המשקים שהוקמו בשנות המלחמה ראוי להיזכר הגוש ההתישבותי החדש בחולה, שבצפונה הוקמו עשרה ישובים. אולם גולת הכותרת בהתישבות של תקופת המלחמה היתה תקיעת יתד וניר למתישב העברי בנגב.

המגמה שריחפה על מעשה ההתישבות של אותם הימים היתה: ליישב נקודות סְפָר ושטחים שוממים בגבולות הארץ, למען הקשות על ניתוקם מהשטח היהודי. נקודות ההתישבות בשנות המלחמה היו משלושה סוגים: התישבות שלמה, התישבות לשם ללימוד האיזור, דרכי העיבוד של השטחים שבהם טרם נתנסה החקלאי העברי, והצגת פלוגות הכשרה לשם התישבותם של חיילים משוחררים לאחר המלחמה. הישובים שהוקמו בשנות המלחמה הוצבו איפוא בגליל העליון המערבי והמזרחי, הגליל התחתון (בין גוש חרוד לכפר־תבור), עמק בית־שאן ועמק זבולון, הרי אפרים (החבל המקשר את עמק יזרעאל והשומרון), השרון, עמק חפר, שפלת יהודה ובדרך לירושלים. חשיבות מיוחדת נודעה לשני הישובים המרוחקים: כפר־עציון בדרך לבית־לחם־חברון ובית־הערבה ליד מפעל האשלג בצפונו של ים המלח – בראשון התישב “הפועל המזרחי” ובשני התישבה קבוצת “החוגים”, שהצטרפה לקיבוץ המאוחד.

הנגב היה נעול עד הימים ההם בשבעים ושבעה מנעולים לפני המתישב ביהודי. אכן לא חסרו נסיונות להיאחז בבאר־שבע ובסביבתה, אולם עד כדי דריסת רגל קבועה לא הגיעו הדברים. גבולה של ההתישבות העברית הגיע עד רוחמה. לאחר המלחמה החלה אף בדרום פעולה התישבותית מוגברת. ברם החידוש של התקופה הזאת הוא בהתישבות בחבלי הנגב הצפוני, הלא הם השטחים המשתרעים מרוחמה עד רפיח והכוללים קרוב לארבעה מיליון דונם. הודות לחברת הכשרת הישוב ומשה סמילנסקי נרכשו שם בפרוס מאורעות תרצ"ו שטחים ניכרים ומאז שיקעה הקרן הקיימת רוב מחשבה ומאמצים להגדיל את השטחים הקרקעיים היהודיים בסביבה ההיא. נוסף לגאולת הקרקע רכשה הקרן הקיימת גם קרקעות של יהודים, שלא יכלו לקיים בעלותם עליהם. בדרך זו הגיעה הקרן הקיימת לרכוש קרקעי של מאה אלף דונם בערך בנגב הצפוני.

ברור היה, ששטחים אלה שונים בתכלית מכל אותם הקרקעות שעליהם התנחלו עד כה ומשום כך היתה ההיאחזות הראשונה כאן ללא כל נסיון קודם. וגדולה מזו: ההתנחלות על השטחים החדשים והשוממים האלה מן ההכרח היה שתשמש מעין תחנת נסיון לכל עצמה של ההתישבות באזורים הצחיחים והשחונים. במחצית שנת תש"ג (1943) ניתן האות ושלוש נקודות ישוב ראשונות הוצבו בנגב: גבולות על ידי קיבוץ א"י השומר הצעיר ג, בית־אשל על ידי אירגון “היוגב” וקיבוץ רביבים על ידי הקיבוץ המאוחד בעסלוג'. ההתישבות הוצבה בצורת “מצפות”, שכן הוטלו עליה תפקידי תצפית, במשמעות הרחבה של הצירוף, למרחבי הנגב. כאן החלו בנסיונות לגידולי פלחה ומטע והוקמו תחנות לתצפיות אקלימיות – בקיצור, על נקודות החלוץ של ההתישבות הוטלה המשימה לסלול דרך להתישבות רבת ממדים לאחר שייחקרו התנאים. ואכן לאחר זמן קצר הוכשרו הלבבות על ידי הנסיון המעט להמשך המפעל ובעיקר נקנה נסיון באגירת מים. חמור ביותר היה מצב הבטחון ומשום כך ריכוז חבר אנשים שהעבודה וההגנה שולבו בחייהם היומיומיים עד כדי שלימות אורגאנית אחת.

ההתישבות העובדת נחלצה למאמץ המלחמתי בשנות המלחמה והממשלה אף הכירה בערכה זה וסיפקה לה הלואות לשם הרחבת מעגלי הייצור החקלאי. תוספת חשובה, מבחינת כוח האדם, להתישבות העובדת היוותה עליית הנוער, שמראשיתה, בשנת 1933, נקלטה בהתישבות העובדת ומהמספר של 313 ילדים ונוער שנקלטו בשנת 1934 הגיעו ב־1944 ל־4026. חברות נוער אלה, שפוזרו על פני הישובים החקלאיים של ההתישבות העובדת, חונכו לפי העיקרון של חינוך ציוני וחינוך לעבודה פרודוקטיבית ובעיקר בעבודת אדמה. בשנות המלחמה נצטרפו לעליית הנוער ילדים פליטים, וביחוד נודעת שיירת הילדים, פליטי פולין, שהגיעה דרך טהרן (פברואר 1943) לארץ ישראל ומנתה כשבע מאות וחמשים ילדים. המחלקה לעליית הנוער בסוכנות, בראשותה של הנרייטה סולד, טיפלה בחברות־נוער־וילדים אלה ושקדה על קליטתם בעבודה ובמשקים. אלפי בני נוער, שחונכו לעבודה ולחקלאות, המשיכו בחלקם הגדול בהתישבות העובדת, אם בהקמת ישובי עובדים חדשים לכל צורותיהם ואם כתוספת לישובים קיימים או במיזוג עם גרעיני התישבות אחרים. אף החלו להשתתף במפעל ההתישבותי גורמים ציבוריים אחרים שמחוץ להסתדרות (פאז"א, אמיק"א ועוד), שנתנו ידם לכך מתוך הערכת המעשה.

המשבר הכלכלי, שפגע בישוב מראשית בהלת חבש (1935), פגע ביחוד, עם פרוץ המלחמה, במושבה, בשל שיבוש הדרכים ליצוא ההדרים וכל שאר האביזרים של עתות מלחמה. אכן, בראשית המלחמה היתה עבודה למכביר לפועלי המושבה. אולם בהדרגה גברה המצוקה בין פועלי המושבות והפעם לא היתה בנהירה העירה כדי הצלה. ככל שהמלחמה נמשכה גברה המצוקה במושבה, שבה שותפו הפעם הפועל והפרדסן כאחד, שכן פסק בהדרגה עיבוד הפרדסים, לרגל הגרעונות. הפרדס החרב החריב גם את מקור התעסוקה העיקרי של פועל המושבה. החיפוש אחר מקורות תעסוקה חדשים (גידול ירקות, תעשיית מוצרי פרי הדר וכו') הקל אך במשהו על המצב. חמור ביותר היה מצבה של הפועלת ונחלצה מועצת הפועלות לסידורם של גני ירק וביצוען של תכניות אחרות לשם תעסוקה לפועלות.

המפנה במושבה ובחיי הפועל במושבה חל בקיץ 1941, בשל עבודות הצבא, שנתרבו מאז ונמסרו לביצוע בארץ. קמעה קמעה החלה גיאות כלכלית בערים ובמושבות והיא הגיאות שהביאה אתה שינוי דמותה של המושבה, ששינתה פניה ונעשתה מרכז תעשייתי. הפועלים עברו מחקלאות לתעשיה ואף החלו לנהור לתעשיה במושבה המוני פועלים מחוצה לה. תמורה אחרת, מבחינה אירגונית, היתה הקמתה של לשכת העבודה הכללית.

ריבויין של לשכות העבודה אשר לאירגוני הפועלים השונים היה כידוע בגורמי־אב לסכסוכי עבודה בין אירגוני הפועלים, שנוצלו לא אחת על ידי המעבידים. הועידה החמישית ציינה באחת מהחלטותיה תקלה זו של ריבוי האירגונים, המכניס “רוח של התחרות ופירוד, מסכן את קיומו של הפועל, קביעתו בעבודה ומלחמתו לתנאי עבודה הוגנים ומשמש רק את נותני העבודה במלחמתם נגד הפועל המאורגן”. משום כך ההחלטה בדבר “הקמת לשכת עבודה אחת וכללית לכל ציבור הפועלים במושבה, על יסודות שיבטיחו חלוקת עבודה צודקת, שיתוף מלא של יתר הסתדרויות הפועלים בעול האחריות לשמירה על העבודה העברית ותנאי עבודה הוגנים”.

קדמה להחלטה זו הקמתה של לשכת עבודה כללית, משותפת לכל אירגוני הפועלים, בתל־אביב (שלהי 1937). ברם לשכה כללית זו לא היתה כללית כל עיקר, שכן חולקה עבודה לפי תור מפלגתי ולא אישי כללי, ועוד מהדברים שיש בהם כדי לפגום במגמת היסוד של לשכת עבודה כללית ומשותפת. המשא ומתן בין לשכת העבודה ההסתדרותית לבין שאר הלשכות נמשך כמה שנים ושותפו במשא ומתן מייגע זה מחלקת העבודה של הסוכנות וביחוד יצחק גרינבוים, ששיקע בכך מיטב מרצו. נקבעה חוקה שאושרה על ידי כל אירגוני הפועלים ב־1939 ומאז החלו לקום במושבות ובערים לשכות עבודה כלליות, שבהן הונהג רישום אישי ותור אישי ללא כל זיקה מפלגתית. התפתחות זו של לשכת העבודה ההסתדרותית חלה בה תמורה נוספת בימי המדינה עם הקמת השירות לתעסוקה. אולם אף לשכה כללית זו לא מנעה סכסוכי עבודה בין אירגוני הפועלים וביחוד משביקשו אמוני המסורת “כן לשבור” להילחם בלשכה הכללית ולהמשיך בקיומו הנפרד של אירגונם. לימים הגיעו הדברים לידי קטטה ופציעתם של ששים איש בפתח־תקוה (דצמבר 1945, בסכסוך המטוויות). י. גרינבוים קרא מעל במת הקונגרס לפועלים הרביזיוניסטים להיכנס ללשכה הכללית, אולם היתה זו קריאת שוא, שכן הוסיפה הלשכה של הפועלים הרביזיוניסטים להתקיים ולקבל אחוזים מסוימים בעבודה מהלשכה הכללית.

עם תום המלחמה וראשית ימי מאבקם של הישוב והתנועה הציונית עם הממשלה האנגלית על העליה וממדיה היתה ההתישבות העובדת נתונה באש מתמדת של המשטר הבריטי, שכן ראו בה, בדין, בית היוצר למאבק, המחשל את תנועת המרי העברית. מצור הצבא הבריטי על הישובים ועמידת גבורתם הם מפרקי ההוד הגדולים של הישוב בימי המאבק. הפלמ"ח, שקיבל את ההכשרה הצבאית בהתישבות העובדת ונעשה זרועה הלוחמת והמוחצת של ה"הגנה" – הוסיף אף הוא לראיית ההתישבות העובדת כמבצר חשוב למאבקו של הישוב ועל כן עילה נוספת למצור על הישובים, שנערך באותם הימים וביחוד משנת 1946.

באותה שנה, ביחוד ב"שבת השחורה" (29.6.1946), פשטו רבבות חיילים בריטיים על עשרות ישובים קיבוציים בכל רחבי הארץ – חיבלו, שדדו ואף רצחו. המצור נמשך שלושה ימים ולמעלה מאלפיים וחמש מאות איש נלקחו לעתלית ומשם ללטרון ולרפיח, שם היו כלואים כחדשיים – וחלק ניכר אף הוחזק כמה וכמה חדשים. מאז נמשך המצור על הישובים, וביחוד על אותם שבהתישבות העובדת: כפר־גלעדי, גבעת־חיים, כפר־חגלה, רשפון, גבעת־השלושה ועוד. הצבא חיפש בקיבוצים ובישובי העובדים האחרים “עולים בלתי חוקיים” ו"אגב אורחא" חיפש נשק וחיבל במשקים. מכל הסביבה היו נוהרים המונים, מכל השכבות, לשם עזרה למשקים הנצורים – והיו אלה גילויי־ליכוד נהדרים ומפוארים בימי המאבק. עמידת הישובים מול הרובים השלופים של הצבא הבריטי הדהימה אף את האנגלים וביחוד הופתעו שאין אנשי ההתישבות “מושפעים” ממצור זה.

דוגמה אחת מרבות על דרכו וטיבו של מצור מעין זה על ישוב חקלאי עובד:

בשלהי פברואר 1946 הקיפו חיילי הדיוויזיה המוטסת את גבעת־השלושה מכל העברים. חיילים אלה פשטו לאורך הגדר והכריזו ברמקולים על עוצר בקיבוץ. אנשי הקיבוץ נחרדו, אולם לא נרתעו. משהגיעו אליהם קולות החיילים להיכנס לבתיהם – השיבו בשקט גמור, כי הקיבוץ ביתם ואין איש בעולם יכול לצוות עליהם בתחום זה ומשום כך לא ייכנסו לבתים. חייל בריטי טען אקדח לעיני חברי המשק ואיים בו אם לא ימלאו פקודתו להיכנס לבתים. הפקודה אינה מתמלאת, גם כשהיא חוזרת ונשנית וביתר תוקף. התשובה האחת שמקבלים החיילים עם האקדחים הטעונים: לא נתפזר ולא ניכנס לבתים.

החל משא ומתן עם מוכתר הקיבוץ מ. מז’יבובסקי, המסתיים אף הוא בסירוב מוחלט להיכנס לבתים. קבוצת חיילים הצליחה לחדור לקיבוץ מצד דרום וביקשה להכניס בכוח את האנשים לבתיהם. אולם הם נתקלו בחומה בצורה של אנשים, שהתיצבו כתף אל כתף ומנעו את הכניסה למשק. ושוב התחיל משא ומתן ואף הוא נסתיים בלא כלום, עד שהורם שלט גדול ועליו הכתובת: “להתפזר, ולא – נפתח באש!” החיילים טענו את רוביהם ואת תת־המקלעים. הקצין מנה את הדקות והכריז בקול על ספירת זו: “עוד שתי דקות, עוד דקה אחת…” האנשים לא נתפזרו ומזכיר המשק חזר והודיע לקצין הממונה, שמוטב לו להיוועץ בממונה עליו לפני שהוא פותח בשפיכת דמים.

שקט האנשים הניצבים מול לוע הנשק השפיע. הדגל עם השלט הורד והחיילים עזבו בסופו של דבר את המשק, כשתבוסתם מלאה, לעומת עוז לבם של אנשי הקיבוץ. עמידת הגבורה של הקיבוץ גבעת־השלושה עשתה לה מיד כנפים בישוב ובעולם כולו ומיד לאחר מכן החלו נוהרים לקיבוץ מכל רחבי הארץ ותחנות הרדיו בעולם אף הודיעו על “הקרב ללא קרבנות בגבעת־השלושה” (מתוך תיאורי הימים בעתונות).

קרוב לשלושים ישובים חקלאיים נפגעו ממצור הצבא הבריטי, אולם לא נפגעה אף בנימה זעירה רוחם של היושבים בהם, ואדרבא, אלה הגבירו את עשייתם המשקית ואת ייצורם החקלאי. נוסף למצור זה הכביד משנה לשנה חוק הקרקע (משנת 1940), שכל עיקרו שלילת קרוב לשמונים וחמשה אחוזי האדמה מהיהודים בארץ ישראל. הקרן הקיימת, שעמדה בראש החזית לכיבוש הקרקע בארץ ישראל, ניסחה בראשית תש"ו (1945) את משמעותו של חוק זה במציאות: “הוא מפלה לרעה את בני הישוב העברי ומטיל עליהם תו של נחותי דרגה. הוא מכניס את הישוב העברי בתחום מושב וגיטו, הוא מפקיר מיליונים דונמים של הארץ לשממה ומטיל חרם על כוחות הישוב, המוכנים ודרוכים להחיותם”. ואף על פי כן נמשך קצב ההתישבות, שגבר משנה לשנה והגיע לשיאו בתש"ז. בה בשנה הוקמו ביום אחד בלבד (י"א בתשרי) אחד עשר ישובים בדרום ובנגב – והיתה זו התשובה הנאותה ביותר לתכנית מוריסון, שביקשה להוציא את הנגב מתחום המפעל היהודי. היו אלה הישובים הראשונים לאחר “המצפות” וכחדשיים ארכה התכונה לעליה. הסוכנות והמרכז החקלאי תיכננו מבצע־עליה זה היטב היטב תוך בדיקה מדוקדקת של כל פרט ופרט, נוסף להשתתפותם הפעילה של מוסדות כמו: “מקורות”, “סולל בונה” (הוא הוציא לפועל כל העבודות בהקמת הנקודות החדשות ביעילות ובמהירות). מיד לאחר מכן זכתה ההתישבות לכיבוש נוסף – לששה ישובים בנגב ובדרום. וכך הגיעה שנת תש"ז, שנת שיא המאבק, לשיא העליות על הקרקע וסימלה עובדה זאת בשפת המעשים את מהותו וטיבו של המאבק, שבוצע על ידי ההתישבות העובדת. אף מספרי הישובים החדשים, המוקמים משנת תש"ה ואילך, מסמלים זאת בעלייתם ההדרגתית (תש"ה: 8 ישובים; תש"ו: 15; תש"ז: 29; תש"ח, עד הקמת המדינה: 5). ישובים חדשים אלה והקיימים הם שהיו המשענת הנאמנה ביותר להקמת המדינה, אם בקיום עמדות־מצפה־ומפתח במקומות הרבים ותיחום הגובלות ואם, והוא העיקר, בשל החומר האנושי, שהשפיע בדרכו וברוחו בימי המאבק על הישוב העברי כולו.

ספרות ותרבות    🔗

ייחודה של ההסתדרות, שבא לידי ביטוי וגילוי בכמה וכמה תחומי עשייה שאינם בדרך כלל ענינם של אירגוני פועלים בעולם, התבטא בין היתר במפעלה של ההסתדרות מראשית ייסודה בהנחלת הלשון העברית והנסיונות המרובים להחדיר את הספרות העברית על כל גווניה להמוני המונים. עם ייסודו של העתון היומי “דבר”, בעריכתו של ב. כצנלסון, הוקמה גם הוצאת ספרים לידה, שהוציאה דברי שיר, סיפורים, ספרי מדע, הגות ופובליציסטיקה. אף הפיץ “דבר” ספרות מעולה לרוב בין אלפי קוראים. ה"מוסף" הספרותי של “דבר” היה במשך שנים אכסניה מרכזית לא רק ליוצרים עברים ותיקים, אלא גם, ובעיקר, של צעירים ומתחילים, שלאחר מכן בלטו בשדה היצירה העברית. ב־1943 הוקם העתון היומי השני “משמר” על ידי “השומר הצעיר” וב־1954 – השלישי: “למרחב”. מבחינת הזיקה האירגונית אף העתון היומי הקומוניסטי: “קול העם” הוא בתחומי ההסתדרות.

בעיצום ימי המלחמה, 1942, הוקמה הוצאת הספרים של ההסתדרות: “עם עובד”, ביזמתו ובעריכתו של ב. כצנלסון, וכבר לפני כן הוקמו הוצאות הספרים של הקיבוץ המאוחד ו"ספרית פועלים" של הקיבוץ הארצי. הוצאות ספרים אלה הוציאו במשך השנים אלפי ספרים במיליוני טפסים בכל תחומי היצירה, במקור ובתרגום, ובכל ענפי המדע, אף הם במקור ובתרגום, ועשו את הספר העברי מצרך המוני אף כלי־מכשיר להרבות השכלה, דעת ותרבות. אף נעשו הוצאות ספרים אלה גורם חשוב ומכריע בשוק הספר העברי.

נוסף לכך מצויה רשת מסועפת של הוצאות ספרים אחרות בתחומי ההסתדרות. לאלה יש לצרף את העתונות המסועפת, לרבות המקצועית, היוצאת בתחומי ההסתדרות ומקיפה את כל שטחי החיים, בחומר וברוח. ההסתדרות מוציאה גם רבעון באידיש: “גאלדענע קייט” (שרשרת הזהב"), בעריכתם של א. סוצ’קובר, א. פינס ומ. מאן (שותף ראשון לעריכה היה אברהם לוינסון), המקדיש את טוריו לספרות יפה, עיוני חברה ומדע. במיוחד ראוי לציין בכלל הספרות המקצועית הענפה את הירחון החקלאי “השדה”, המופיע בקביעות מאז 1920 ומהווה אכסניה רבת ערך להסברת החקלאות על כל ענפיה וחקירתה המדעית (העורך הראשון והמייסד היה אליעזר ל. יפה, המשיך אחריו אחיו: ש. ד. יפה). עשירים ביותר בעתונות ובכלי ביטוי הם גושי ההתישבות העובדת מזה והישובים מזה. כמעט כל ישוב מוציא עתון משלו (לרוב בסטנסל), הכולל חומר חשוב להתפתחות המקום ויצירת ההוי המיוחד בו.

ביזמתו של ז. ארן (אז: אהרונוביץ) שכיוון בימים ההם את פעולת ההסברה בהסתדרות הוקם בית הספר לפעילי ההסתדרות, בתל־אביב, שהחל בפעילותו ביוני 1947. כאן רוכזו ומרוכזים קורסים וסמינרים לבירורן ולימודן של בעיות מבעיות שונות ובעיקר: בעיות ההסתדרות, החברה וכיוצא באלה. תפקיד דומה ממלא הבית שהוקם בעמק הירדן לזכרו של ב. כצנלסון: “אהלו”.

ההסתדרות עם קום המדינה    🔗

עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ההסתדרות 184.000 חבר. ברם המדינה, שלקראתה היתה מכוונת דרכה של ההסתדרות ושלהכשרת כליה הוקדשו מיטב מאמצי ההסתדרות כל הימים והשנים, רוקנה, כביכול, בהגשמתה, חלק ניכר וחשוב בפעולותיה וביחוד בתחום הכלל־ישובי. מועצת ההסתדרות הששים ואחת, הראשונה שנתכנסה בימי המדינה (אב תש"ח / אבגוסט 1948) שמעה מפי הפותח יוסף שפרינצק על התמורה שחלה בהסתדרות עם קום המדינה: “עם המצב החדש התעוררו שאלות ובועד הפועל הוחל דיון מפורט על מקום הסתדרות העובדים במדינת ישראל ובארץ ישראל. הדיון הזה הביא אותנו למסקנה, שתפקידו ושליחותו של הפועל הם בהתרחבות תפקידו ושליחותו. ואשר ליכולת והיזמה הפועלית – יימשך הדבר גם להבא ללא קביעת פרוגרמה למפרע, כי אם מתוך גישה נסיונית מענין לענין”.

ואכן, שימטה ההסתדרות בהדרגה ותוך מבחן המציאות במדינה כמה פונקציות שהיו תחילה שלה ורשותה (שינויים בתקנון משפט החברים, המחייב כל חבר בהסתדרות להישפט בעניני ממונות בפני משפט החברים, ביטול “זרם העובדים” והעברתו לחינוך הממלכתי, שירות תעסוקה ממלכתי, שינויים במבנה “מקורות”, “צים” ועוד ועוד). והגדיר דרך זו איש שיד לו בחלק ניכר של שינויי־מבנה אלה לאור המציאות במדינה פ. לבון, בדבריו: “אנחנו תנועה, אשר אינה רואה סתירה מהותית בינה לבין מדינת ישראל, אלא משתיתה את מדיניותה ודרכה על היסוד של שירות נאמן לפועל ולמדינה גם יחד. תנועה כזו אינה יכולה להיות דוגמתית וסגורה בקליפתה, אלא צריכה לראות עצמה יום יום כשהיא משולבת במערכת־החיים הכללית ועליה לדעת מזמן לזמן לבדוק, תוך תעוזה ומתוך נאמנות לעצמה, את דרכי אירגונה ושטחי פעולתה”.

לפי יסודות אלה מוסיפה ההסתדרות כלי אירגון ותחומי פעולה, תוך שימוט הנראה לה כענינה של המדינה. אכן, הגדרה זו מניחה תחום רחב למדי של גמישות והוא התחום הפרוץ מדי פעם בפעם לויכוחים סוערים המשכים והולכים עד שנת הארבעים להסתדרות ובודאי עוד יוסיפו להסעיר את בית ההסתדרות גם להבא.

 

הועידה השביעית    🔗

בבחירות לועידה השביעית השתתפו 139.007 בוחרים, שבחרו ב־501 צירים לפי ההרכב הבא:

היתה זו הועידה הראשונה במדינת ישראל, שכן נדחתה הועידה מפעם לפעם בשל ימי החירום של מלחמת השחרור. היא נתכנסה בימים כ"ה באייר – ב' בסיון תש"ט (30.5.1949–24) ונפתחה בדבריו של יוסף שפרינצק, שציין את דרכה של ההסתדרות בפסוקו: “אנו אנשי ההסתדרות – וההסתדרות ככלל כולל את ציבור הפועלים – קיימנו את כל נדרינו לעמנו ולרעיון העבודה הישראלי”. ד. בן־גוריון סקר בברכתו את הישגי המדינה בשנתה הראשונה לקיומה. ההרצאה המרכזית של הועידה היתה זו של פ. לבון על המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתדרות, בה הדגיש חשיבות העלאת פריון העבודה וריסון התביעות להעלאת השכר מצד הפועלים ("הויתור על רווח זמני – והוא ויתור מינימלי, הבא להבטיח את הרווח הגדול של בטחון קיומנו ובטחון עתידנו. ההסתדרות, שאינה הסתדרות מקצועית בלבד, כי אם הסתדרות ציונית בהא הידיעה, הנושאת באחריות בעול ההגשמה ובעול הקליטה, אסור לה לצרף את עצמה למקהלת המפריעים והחותרים תחת המאמץ האיום והעל־אנושי הזה של ממשלת ישראל – –”).

מכאן שדרכה של ההסתדרות במדינה הקבילה לזו שבתקופה שקדמה לה – ה"חריגה' גלשה תחילה לביצור התנועה הציונית על ידי ציונות־הגשמה ועתה לביצורה של המדינה והקלת עול קליטת העליה ולשם כך העמדת דבר בטחונה (וכאן במשמעות הכפולה) מעל הענינים המקצועיים, וביחוד שענינים מקצועיים אלה נזדהו הזדהות מלאה עם טובת המדינה, שכן “ריסון האינפלציה והגברת כוח ההתחרות של המשק הישראלי” היו תנאי יסוד לביסוסם של הפועל והמדינה גם יחד. המרצה השני פ. בנדורי חלק על כמה נקודות יסוד של לבון ובעיקר חלק על הקריאה לוויתור, בשל פיגור אינדכס החיים אחרי עליית ההתיקרות. ענין העלאת הפריון וכן ועדות הייצור במפעלים לשם כך עוררו פולמוס דברים מצדה של האופוזיציה וביחוד מצד מפ"ם, שאותה שעה היתה מחוץ לקואליציה הממשלתית.

הרצאתו של ה. פרומקין על בעיות הקליטה מיצתה יפה את דרכה של ההסתדרות עתה במאמציה המיוחדים להקל מעל משימת העיקר של המדינה. הוא פירט רשימה ארוכה של מעשי ההסתדרות בתחום זה, שכל עיקרם להגדיל ולהרחיב את בית המדינה וההסתדרות. אף כאן בלטה המרירות של האופוזיציה בשל אי השתתפותה בממשלה ומשום כך “לא תוכל למשימה הממשלה הזאת” (י. חזן) אלא תנועת הפועלים בלבד. ויכוחים סוערים ביותר בועידה עוררו שני הדברים: פירוק מטה הפלמ"ח והזיקה לאינטרנציונל המקצועי.

את פירוקו של מטה הפלמ"ח הסביר ד. בן־גוריון ונימקו בטעם, ש"לא היה בו שום צורך צבאי לא לגיוס, לא לאימון, לא לציוד, לא לאפסנאות ולא להשתתפות במערכות. השלמתי עם קיומו, הוסיף, כי רציתי ללמוד ולהבין, עד שנתברר לי ללא צל של ספק, כי המטה אין בו כל צורך לא לצבא כולו ולא לפלמ"ח בפרט – – –'. לעומתו טענה האופוזיציה ש"טוב לצבא הגנה לישראל, כמו לכלל היהודים בארץ־ישראל ובישראל, שיהיה כוח חלוצי דרוך לקראת קבלת משימות קרב ובנין, אשר יהיה צמוד ודבוק לערכים של תנועת הפועלים". ויכוח זה השתלב בכלל הויכוחים בענינים אחרים והוסיף אף הוא להסתערות האופוזיציה על מפלגת הרוב.

על עניני האינטרנציונל המקצועי הרצה מ. ירבלום, שסקר את תולדותיו הקצרות של אינטרנציונל זה מראשיתו ב־1945. היתה זו קורת גג ראשונה לתנועת הפועלים הבינלאומית לאחר המלחמה, אם גם בתחום המקצועי בלבד, ששותפו בה התנועה המקצועית האנגלית מזה והרוסית מזה. אולם המציאות שלאחר המלחמה גרמה לכך שהתנועה המקצועית בכל ארץ וארץ נזדהתה עד כדי זהות גמורה עם מדיניותה של אותה מדינה וביחוד עם מדיניות החוץ שלה. עם ראשית המתיחות בין מזרח למערב וביחוד מעת שבארצות הדימוקרטיה העממית עלתה לשלטון יחיד ובלעדי המפלגה הקומוניסטית, החלו להתבלט ניגודים חריפים בתוך האינטרנציונל וביחוד החריף הניגוד משצפה “תכנית מרשל”, היא תכנית הסיוע והשיקום לאירופה המערבית, מיסודה של אמריקה. בעקב כך באו הניגודים בכמה וכמה תחומים אחרים ואלה שיקפו מעתה יפה את התהום העמוקה בין מערב למזרח וחפפו את “המלחמה הקרה” באירופה. האינטרנציונל פסקה פעילותו לרגל דיוניו הסוערים ומשום כך באה הצעתם של האיגודים המקצועיים באנגליה להפסיק לפי שעה את פעילות האינטרנציונל בכלל בשל חוסר יעילותו. מכאן נפתח פתח לפרישתם ההדרגתית מן האינטרנציונל של נציגי האיגוד המקצועי במערב וכל העוזבים כונו על ידי הנשארים מהמזרח כ"סוכני הקפיטליזם" ו"עוזרי הפאשיזם".

ואשר לענין הארצי־ישראלי באינטרנציונל זה, הרי מצע ההסתדרות שבידי משלחתה בועידת היסוד נתקבל על ידי המזרח והמערב גם יחד. במועצת הפדרציה שנתקיימה ביוני 1947 בפראג, השתתפה משלחת ההסתדרות בראשותו של ז. שזר ולאחר מאבק רב נתקבלה החלטה המאשרת בעקיפין את ההחלטה הקודמת בענין ארץ ישראל. אולם רבה היתה חשיבותה של החלטה זו, שכן היו הימים בפרוס כנס עצרת האומות המאוחדות שדנה בבעיית ארץ ישראל. המחלקה המדינית של הועד הפועל בראשותו של ראובן ברקת קיימה קשרים מתמידים עם הפדרציה ומשגברו חילוקי הדעות בה, ב־1949, פנה הועד הפועל של ההסתדרות במברק, שבו בוטאה החרדה לשלימות האינטרנציונל. ברם מאז ניהלה הממשלה האנגלית בראשותו של בווין מלחמה בישוב העברי היתה החזית הישובית פרוצה לאיבה משני הצדדים, המזרח והמערב, גם יחד. ארצות המערב לא תמכו בענין הארצי־ישראלי מחשש לפגיעה בבווין וארצות המזרח תמכו לרוב בנציגים הערבים הפרו־קומוניסטיים.

הויכוח התנהל תוך הערכת היחס למזרח מזה ולמערב מזה ותפקיד האינטרנציונל במלחמה הקרה. האופוזיציה טבעה על המנסים לפרוש מהאינטרנציונל את הגושפנקה של “אויבי ברית המועצות”, שעה שדוברי הרוב טענו משמה של נייטראליות בסכסוך שבאינטרנציונל תוך שקידה לעשות לשם החזרת האחדות בו. ואכן ברוח זו נתקבלה החלטת הועידה (“הועידה פונה לגורמים השונים בקרב תנועת הפועלים הבינלאומית, שהשכילו בשעת רצון להקים את המסגרת המאוחדת של האיגודים המקצועיים בעולם, לעלות שוב על דרך האחדות ולעשות את הפשרות ההכרחיות על מנת למנוע את הפילוג המסוכן וגיבושו”).

ברם המאורעות באינטרנציונל ומקום ההסתדרות בו התפתחו בקצב מהיר ביותר. הועד הפועל של ההסתדרות החליט במושבו (11.5.1950) על עזיבת הפדרציה. מפ"ם ערערה על ההחלטה והדבר הובא לפני מועצת ההסתדרות הששים וחמש (ספטמבר 1950), בו חודש הויכוח הסוער. ר. ברקת הביא את הענין למועצה מטעם הועד הפועל, ואמנם הצדיקה החלטתו את הפרישה, לפי שהוא מייצג את המזרח בלבד ואפיו עתה קומוניסטי מובהק. לעומתו טען בשם האופוזיציה י. ריפטין נגד הפרישה (“בימי שלום ובימי מלחמה – לעולם לא תופר הברית בין הפועלים הנאבקים בתוך העולם הרכושני ובין פועלי העולם הסוציאליסטי. לעולם לא תופר!”). ש. יבנאלי העביר את הויכוח, בהמשך לדברי האופוזיציה, למישור הפרינציפיוני האחר: “עלינו לדעת, אם דרכה של ההסתדרות ודרכו של הישוב העברי מוליכות לחיים סוציאליסטיים של עם ישראל במדינת ישראל או שהן מוליכות לדבר אחר לגמרי – – –”. המועצה דחתה את הערעור ואישרה את החלטת הועד הפועל על הפרישה מהפדרציה, לפי ש"אין כיום גוף פועלי עולמי, אשר יוכל לשאת בצדק את תואר הכבוד של אינטרנציונל מאוחד ולשרת את מטרותיו של כלל הפועלים בעולם. במצב זה אין להסתדרות שום אפשרות להוסיף ולהישאר חברה בפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים".

לאחר כמה שנים חלה התפתחות נוספת בהסתדרות, מבחינת יחסה אל האינטרנציונל המקצועי, שבינתיים נתפצל לשניים. למועצת ההסתדרות הששים ושבע (תמוז תשי"ג / יוני 1953) הביא ר. ברקת הצעה בדבר הצטרפות ההסתדרות לקונפדרציה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החפשיים. ההחלטה הקודמת של ההסתדרות בדבר קיום קשרים עם כל הסתדרויות הפועלים לא יכלה להתקיים בשל החרמת ההסתדרות מצדן של כל ההסתדרויות הקשורות בפדרציה השמאלית (הקומינפורמית). לעומת זאת קוימו קשרים עם הפדרציה החפשית ואף נקשרו קשרים עם אירגוני פועלים והסתדרויותיהם באסיה ובאפריקה, הקשורים אף הם בפדרציה החפשית, היא הפדרציה שאף גילתה יחס אוהד למפעל הציוני וההסתדרות. הפדרציה הקומוניסטית “לא זו בלבד שניתקה אתנו כל קשר והטילה עלינו איזולציה גמורה – היא אף הפכה את ההסתדרות למטרה להשמצה, לחתירה, חיללה את שמה וסילפה את דמותה. עתונה הרשמי של הפדרציה היה מפרסם מדי פעם בפעם כתבי פלסתר על תנועת הפועלים בארץ, במגמה ברורה להשחיר את פניה ולהוקיע אותה כתנועה חשוכה וריאקציונית – – –” (מדברי ר. ברקת). האופוזיציה התנגדה נמרצות להצטרפות זו ואף דרשה לחזור לאינטרנציונל ולהיאבק על החזרת שלימותו. ברוב של 109 קולות נתקבלה החלטת ההצטרפות. נגדה הצביעו 63. מאז משתתפת ההסתדרות בקונגרסים של הפדרציה החפשית ובאמצעות המחלקה המדינית נשלח בקביעות חומר על ההסתדרות המתפרסם בפירסומי האינטרנציונל.

הועידה השביעית החליטה והעריכה בפסוק אחד את תפקיד ההסתדרות במדינה: “הועידה רואה במעמד פועלים מאוחד בהסתדרות הכללית מבצר עוז למדינה ואת המכשיר המבצע של המשימה ההיסטורית העומדת בפני הישוב והמדינה”. פסוק כללי זה נעתק לשפת המעשה בהחלטות על המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתדרות, שהיתה מאז קו מנחה במדיניות המקצועית של ההסתדרות. על ההסתדרות הוטל לסייע את הממשלה בקליטת העליה בכל מקצועות העבודה בארץ על ידי כיוון כל הדרכים והכלים לכך. תוך כך “תשמור ההסתדרות על רמת החיים של הפועל. אולם ההסתדרות תראה את העיקר בהעלאת הערך הריאלי של השכר על ידי הפחתת יוקר החיים – – – הועידה רואה בהגברת היצוא את הדרך העיקרית לכיבוש העצמאות הכלכלית של ישראל. היצוא לא יוגבר אלא על ידי הגברת הייצור של המשק הישראלי. הגברת הייצור מותנית באירגון הנהלתי של ענפי המשק העיקריים, ומאידך בהגדלת פריון העבודה. לפיכך תעודד ההסתדרות הקמת ועדי ייצור לענפים השונים בתעשיה, בחקלאות, תחבורה, משק המדינה, משק העיריות ועוד”.

החלטה זו, גורלית בתולדות המדיניות המקצועית של ההסתדרות בימי המדינה, ביטאה את דרכה של ההסתדרות במדינה. ואכן לאחר מכן החלו קמות מועצות ייצור בתעשיה ההסתדרותית והפרטית. בועד הפועל של ההסתדרות הוקם מדור למועצות ייצור (במחלקה לאיגוד מקצועי) והמסגרת המשותפת של המעבידים והפועלים איפשרה את הדרישה למעבידים לשפר את הציוד שיש בו משום העלאת הייצור והעלאת הפריון, בעקבי פרמיות ונורמות. מאמץ מתמיד זה לשיפור בפריון העבודה הביא את ההסתדרות לשיגור משלחות פועלים לחוץ־לארץ לשם לימוד שיטות עבודה יעילות. המכון לפריון עבודה, שעל הקמתו הוחלט בשלהי 1951, נעשה המכשיר היעיל להגשמת מדיניות זו של העלאת פריון העבודה ושותפו במכון ההסתדרות התאחרות בעלי התעשיה, אגודת האינג’ינרים והממשלה. מועצות הייצור גדלו משנה לשנה ומדי פעם נתכנסו כינוסים של נציגיהן במקומות העבודה, בהם נתבררו בעיות מועצות הייצור והדרכים להחדרתן במקומות שטרם הכירו בנחיצותן.

ההתישבות העובדת במדינת ישראל    🔗

עם קום המדינה נצטבר נסיון יקר ערך ורב בידי ההתישבות העברית בכלל והעובדת בפרט. אולם כל זה לא הספיק לעליה ההמונית ולא תאם את ההכרח הדחוף להשריש את חלקה הניכר בחקלאות ובהתישבות. הנסיון נרכש בהדרגה יחד עם המעשה הגדול והרב שבהתישבות בימי המדינה. משום כך כרוכים היו יחד כשלונות ונצחונות, שמהם חושל נסיון חדש של יישוב על הקרקע בממדים שלא ידעה ההתישבות העובדת מאז קיומה. נתונים מעטים על כיבושי ההתישבות העובדת מאז קום המדינה ממחישים את האמור: בשלהי תש"ט (1949) היו בתחומי ההתישבות העובדת 327 ישובים (205 ישובים קבוצתיים ו־122 מושבי עובדים, שבכללם 44 מושבי עולים). לאחר שנים מספר בלבד, בראשית תשט"ו (שלהי 1954) הגיע מספר הישובים ל־474 (219 קיבוצים וקבוצות ו־255 מושבי עובדים, שבהם 159 מושבי עולים). גידול זה עד כדי 45% תוך חמש שנים בלבד יש לזקוף קודם כל ובראש וראשונה על חשבון מדינת ישראל, שהסירה בבת ראש את כל ההגבלות והגזירות הקיימות, שכבלו את ההתישבות העובדת כל השנים וביחוד משנות השלושים ואילך. ההתישבות העובדת הפכה מעת קום המדינה מקום קליטה עיקרי של העליה החדשה, שבחלקה הגדול נקלטה בעבודה חקלאית – בהדרכתם של ותיקי ההתישבות. עובדה זו מומחשת בגידולם של מושבי העולים, שהיוו אחוז מכריע בהתישבות החדשה. אכן אקלים צמיחתה של ההתישבות החדשה היה שונה בתכלית מזה שהזין את ההתישבות העובדת כל הימים והשנים, אולם תוך העבודה ובכור נסיון המעשה הכירו העולים החדשים בטיבה וטבעה המיוחדים של ההתישבות העובדת, שאין היא התישבות גרידא אלא אף אורח־חיים מיוחד וישובי העולים הצטרפו בזה אחר זה להתישבות העובדת וקיבלו על עצמם החובות והמצוות שאורח־חיים זה מחייב.

מושבי עולים והיאחזויות נח"ל היו הצורות החדשות שנוספו להתישבות העובדת מעת קום המדינה. אולם אלה לא היו החידוש היחידי, שכן פרצה התישבות זו לתחומים שעד אז לא דרכה בהם רגלה של התישבות עברית בכלל וכן הוסיפה נקודות־ישוב באזורים נושבים. ההתישבות העובדת פרצה איפוא לערבת הנגב, פרוזדור ירושלים, צפון, חוף הכרמל, עמק חפר, איזור לוד ורמלה, חבל לכיש, איזור עדולם, איזור תענך, ישובים בהר, ישובי תימן, כפרי עבודה וכו' וכו'. מקומות הישוב החדשים שנתוספו מאז קום המדינה הגיעו איפוא מבחינה מספרית לממדים כפולים ומשולשים משיעור נקודות הישוב שהוקמו לפני קום המדינה. המחלקה להתישבות של הסוכנות, בראשותו של לוי אשכול, המרכז החקלאי על הרוח החיה שבו א. הרצפלד, היו המניעים הדינמיים במפעל התישבותי מפואר זה שאין דומה לו בתולדות ההתישבות בארץ ישראל. מפת ארץ ישראל נזרעה בישובים חדשים למאות, שאף האדם המובהק ביותר בידע הארץ אינו קולטם בקלות – וכל ישוב פירושו: לבטים על־אנושיים בהשתרשות בקרקע והתכשרות לעבודה בכלל ולחקלאות בפרט.

תפקיד מכריע בהרחבת ממדי ההתישבות והכשרת האנשים לכך מילאה ההדרכה המשקית והחברתית של ותיקי ההתישבות העובדת ובעיקר מתנועת המושבים (רוב הישובים החדשים היו מסוג זה). המדריך נטש את משקו והלך למקומות החדשים להצטרף לעולים ולעבודתם. ומציין הדין וחשבון של המרכז החקלאי את מהותו של מיפגש היסטורי זה בין הותיק והחדש בתחום העבודה החקלאית: “המדריכים הראשונים, חברים ותיקים במושבי עולים, אנשי משק וחברה, השקיעו בפעלם זה את כל כוחות הנפש. היתה זו שעת עליה להם, והעולים המתישבים אשר זכו לטיפולם הרגישו בדפיקת הלב החם, ברעד נפש יהודית, באהבת אחים, בדאגה לכלל ולפרט. הם ראו את המדריך והמדריכה בלהט נשמתם, בהתמסרותם בכל כוחות הגוף והנפש, בנכונותם המלאה, בטיפולם הנאמן, בהדרכתם האבהית והאמהית”. למדריך נוספה גם המדריכה, שהדריכה את האם העולה החדשה, כאבה את כאביה והשתדלה לפתור במידת האפשר את בעיות האשה על כל מסורותיה והרגליה בימי התמורה והכניסה למציאות החדשה. לדור הראשון של ההתישבות העובדת שנחלץ להדרכה נצטרף לאחר מכן הדור השני, בנים ובנות, שיצאו עם משפחותיהם ו"נתערבבו" בישובים החדשים וחיו עם העולים תוך הדרכה יומיומית אפורה וקשה, אולם רבת־סיפוק לחדשים ולותיקים גם יחד, דבר שהתבטא לאחר שנים מספר בגידול הייצור.

“אם אפשר לציין הישגים בהתישבות העולים – הרי אחד הגדולים שבהישגים היא התעוררות יצר הייצור” – כך רשמה דבורה דיין, אחת הראשונות שהלכה לעולים החדשים. ואכן, משנה לשנה גדלו שטחי העיבוד, נשתפרו דרכי העיבוד והעבודה ועל כך סיפרו הנתונים, שגדלו משנה לשנה, על האדמות המעובדות וממדי הייצור עליהן. הגידול בייצור הגיע לממדים כאלה, שהתמיהו אף כלכלנים מובהקים ואף גרר אחריו בעיה חמורה ביותר: עודף בתוצרת, ומכאן כפסע לאי רנטביליות, שחתרה תחת כל עצמה של החקלאות. מתח זה שבין הישגים גדולים ורבים בתחום הייצור לבין הרנטביליות היא שהפכה לבעיה המרכזית של ההתישבות העובדת ושל החקלאות בכלל, שעל מדוכת פתרונה יושבים בשנים האחרונות אנשי החקלאות במשרדי הממשלה והמרכז החקלאי. בעיה אחרת, שאף היא דורשת פתרונה, היא ענין המים והתאמת כמות־מים מסוימת לסוגי ייצור מזה ולמקומות ישוב מזה. בפרוס שנת הארבעים להסתדרות אושרו על ידי הכנסת (א' באב תש"ך / 25.7.60) חוק מקרקעי ישראל וחוק מינהל קרקעי ישראל. חוקים אלה באו לאחד את המדיניות הקרקעית בכפיפה מינהלית אחת. לכלל הרשות החדשה נכנסו כל קרקעות הקרן הקיימת לישראל, שבמשך יובל שנים ומעלה מילאו תפקיד מכריע בבנין הארץ והמדינה בכלל ובהתישבות העובדת בפרט. לראש המינהל נתמנה יוסף וייץ, איש העליה השניה, איש הקרקע והיעור במשך עשרות בשנים, שאף מילא תפקיד נכבד בתכנונם החקלאי של כפרי העולים.

 

הועידה השמינית    🔗

בבחירות לועידה השמינית השתתפו 410451 בוחרים ונבחרו 801 צירים לפי רשימות אלה:

הועידה התקיימה בתל־אביב, בימים ו’–ח' בניסן תשט"ז (18.3.1956 – 20.3.1956) ונפתחה באזכרת נפטרים על ידי זלמן שזר והיא רשימה מפורטת של אישים מרובי זכויות בהסתדרות, תנועת העבודה הארצי־ישראלית והישוב. שורת המברכים כללה את נשיא המדינה י. בן־צבי, שר החוץ מ. שרת, יו"ר הסוכנות ב. לוקר, נציגי הפועלים הערבים ועוד. מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר מסר סקירה מקפת על ההסתדרות בשבע שנות המדינה. גידול רב־ממדים זה שבין הועידה הראשונה בימי המדינה לשניה עתה התבטא בתוספת של 370 אלף חברים להסתדרות, למעלה משש מאות אלף נפש, שרובן הגדול מהעליה החדשה ומ־184000 חברי ההסתדרות בשנת קום המדינה (1948) הגיעה ההסתדרות בשנת 1955 לכלל 552000 חברים וחברוּת זו בהסתדרות מהוה עתה כ־55% מכלל הישוב, לעומת 33% בשנת 1948. מספרים אלה מאלפים על אפיו של הישוב, שרובו עם עובד הוא ומתאגד מרצונו הוא בהסתדרות. גידול זה בכללו מסתעף לכל סעיפי ההסתדרות ותחומיה, אולם גורר אחריו מטבעו בעיות מרובות, שההסתדרות נתונה בעיצוב דמות לפתרונן. מהבעיות הבולטות הן: המשק ההסתדרותי, הפועל הערבי ועוד. מאידך גיסא היתה ההסתדרות עתה ללא זרם חינוך משלו, אולם “כיבושו הגדול ביותר של זרם העובדים הוא שאת מיטב ערכיו הוריש לחוק החינוך הממלכתי ועשה אותם לנחלת האומה. סעיף ב' של חוק החינוך הוא גמולם של קנאי החינוך לעבודה ולחלוציות, שבנו את זרם העובדים וקיימוהו במסירות ובדביקות כל השנים – – –”.

מבעיות המוקד של הועידה היה הדיון המפורט והנוקב בענין ההסתדרות במדינה, שאותו פתח בהרצאה מרכזית ד. בן־גוריון. אכן ההסתדרות שונה בפונקציות שלה מכל הסתדרות פועלים בעולם, שכן היא גם אירגון מקצועי וגם קואופרטיבי וגם עוסקת בחינוך ובהקמת מוסדות לעזרה הדדית וכיוצא באלה המוסדות, שבדרך כלל אין להם מכנה משותף אחד. אולם לא בכך מתמצית מהותה של ההסתדרות אלא במגמת־היסוד הנוספת לעיקרים הנזכרים: “מייסדי ההסתדרות ראו עצמים כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות של חידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת עובדים”. ממדי הגידול הגדולים והמפליאים אינם צריכים להסיח מן הדעת את התופעות השליליות בהסתדרות, החל בפרט וכלה בכלל: “כהה אורו של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדותו, ירד המתח החלוצי וגדל כוחו של האינטרס החלקי־אישי, המקצועי, המשקי, הגושי והמפעלי”.

ואשר לתחומי הפעולה של ההסתדרות במדינה, ברור שהיא צריכה לשמט מעצמה עתה את התפקידים הממלכתיים שהוטלו עליה מכוחות עצמה לפנים, אולם כר נרחב לפניה בתחום המקצועי, הקואופרטיבי והענינים הקרובים, המסתכמים בשני יסודות אלה: “לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלימותן ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה; ליזום פעולות חלוציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד”. הוסיף על הדברים י. טבנקין שהדגיש את חלקה של ההסתדרות במדינה מזה וחלקה של המדינה בכינוס עם ישראל על מיליוניו מזה. הפועל הוא המשען הנאמן ביותר למדינה, “אתו תעמוד המדינה, בכיוונו ובתביעתו, בהתנדבותו ובחלוציותו”. מ. יערי הוקיע את הבריחה מהחלוציות בימי המדינה, ביטול זרם החינוך של העובדים, ענין ה"פער" מזה ורמת חייו של הפועל מזה, יחסי חוץ והמיעוט הערבי במדינה ודרש ממפלגת הרוב “שותפות עקרונית וענינית” לשם ביצועם של כל היעודים של ההסתדרות במדינה ושל המדינה בכלל. בין שאר הענינים שנידונו בועידה היו: קבלת הפועלים הערבים להסתדרות, ענין הקפאת השכר, השיבה לאינטרנציונל המקצועי, העברת לשכות העבודה לממשלה ועוד. ויכוח עז ניטש על מדיניות השכר של ההסתדרות, שכל עיקרה מדיניות מרוסנת ומאופקת. טעמה ונימוקה של מדיניות זו הוסברו בפרטות על ידי א. בקר, שטען כי כל עצמה נתכוונה לצרכי המדינה ומצבה הכללי, אולם תוך שמירה קפדנית על רמת חייו של העובד. ועוד ייוָתר לועידה התשיעית ליבונה של בעיית צמידות העלאת הייצור להעלאת השכר.

ההחלטות נגעו בכל בעיות הצומת של המדינה וסימלו יפה את דרכה של ההסתדרות במדינה. ההחלטה על מעמדה של ההסתדרות במדינה אמרה: “הועידה פונה לממשלת ישראל כי תוסיף לבצר, בחוק ובנוהג, את מעמדה של ההסתדרות, הנציגות היחידה והמוסמכת של כלל העובדים במדינה, השוקדת על עניניהם והפועלת בשמם; תתמיד בפעולות התחיקה בעניני עובדים ועבודה; תסייע ליזמתה המשקית של ההסתדרות ולקידום מפעליה הכלכליים, המכוונים לפיתוח הארץ ולשירות הכלל; תוסיף לעמוד לימין ההתישבות העובדת לצורותיה השונות ותעשה להרחבתה וביסוסה; תגביר את עזרתה לקופת חולים, המשרתת כשני שלישים של אוכלוסיית המדינה ותסייע למפעל התרבות והחינוך של ההסתדרות, המקיף רבבות חברים בעיר ובכפר”.

ריאורגניזציה של חברת עובדים    🔗

אם ההשתייכות להסתדרות משמעותה זיקה לכלל ולציבור העובד מסמלת ההשתייכות הזהה לחברת העובדים הפעלתה של זיקה זו על ידי שותפות פועלת ומפעילה – ובכך אחד מגילוייה המיוחדים של ההסתדרות. משאושרה חברת העובדים על ידי הועידה השניה בא הדבר למלא כביכול את שהחסירה הועידה הראשונה ומה שהוגדר תחילה במעומעם ומתוך אינטואיציה, נוסח לאחר מכן בפסוק שמיצה ככל האפשר תכנה של “חברת העובדים” ומגמתה: “לאחד על יסודות שיתופיים את הפועלים העברים בארץ ישראל בכל מקצועות העבודה בין בעבודה גופנית ובין בעבודה רוחנית”. ואם ביקשה הועידה הראשונה לקבוע סמכות ההסתדרות בתחום המקצועי, היישובי והמדיני, באה השניה לקבוע סמכות לפעילותה העצמאית של ההסתדרות בתחום המשק ההסתדרותי, שהיה אז עדיין בחיתוליו, אולם נצפנו לו עתידות מכוח נצנוצים של גילויי כוחות מופלאים בכמה וכמה תחומים משקיים, שדרשו היחלצות חלוצית.

קיומם של שני סוגי־משק זה ליד זה: פועלי וציבורי מזה ליד פרטי וקפיטליסטי מזה, בלט מיד בצביון המיוחד אשר לכל אחד – האחד מהפרט לטובת הכלל והציבור, שהפרט בכללם, והאחר מהפרט לפרט; האחד על יסודות של קואופרציה ושותפות והאחר על יסודות פרטיים. והזים משק הפועלים את ההלכה המקובלת על חוסר יזמה יוצרת, פעילה ומפעילה במשק החסר בעלות פרטית. ברבות הימים הגיעו כמה סעיפים במשק ההסתדרותי לממדים והישגים ששום מפעל פרטי לא הגיע אליהם. מכאן אך כפסע לשלל הגוונים אשר למשק ההסתדרותי, שבו מצויים בין היתר סוגים רבים ומגוונים ביותר, הניתנים להתחלק לארבע מחלקות־עיקר אלה:

א) ההתישבות העובדת על כל גושיה: איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תנועת המושבים, מושבים שיתופיים ומושבי עולים;

ב) המוסדות המשקיים והפיננסיים המרכזיים: סולל בונה, המשביר המרכזי, בנק הפועלים, תנובה, יכין, הסנה ועוד;

ג) הקואופרציה על כל ענפיה וסוגיה: היצרנית, השירותית והאשראית;

ד) מוסדות משותפים עם ההסתדרות הציונית, הממשלה והון פרטי: מקורות, צים, ביצור, בית חרושת נשר ועוד.

“המכנה המשותף לכל הסוגים כותב איש שבידו מרוכזים בשנים האחרונות עניני חברת העובדים, ז. און, הוא, שהם נוצרו ביזמת הכלל, למען היחיד והכלל. מצד אחד – ראיית האדם וצרכיו במרכז; ומהצד השני – ראיית הארץ בשוממותה והעם העולה לארצו, הזקוקים לכלים ומסגרות, שיכניסו אותם תחת כנפיהם”.

דרכי הפעלת כליה של חברת העובדים עוררו ויכוחים מתמידים מאז הקמתה וביחוד נתעוררה הבעיה בכל חומרתה עם קום המדינה. המדינה שלידיה נמסרו כמה וכמה פונקציות, שהיו תחילה בידי ההסתדרות כלים יוצרים ומחשלים, נעשתה גורם מכריע בתחום המשק ומשום כך הצורך וההכרח להגדיר מחדש את הגדרים והסייגים של משק הפועלים וקוי התפתחותו, וביחוד שבאותם הימים הגיעה התפתחות המשק ההסתדרותי לשיאי שיאים, ואף דבר זה הצריך כלים מסדירים ומווסתים ראויים. בסקירתו בועידה השמינית מסר במיצוי מ. נמיר את מצבו של המשק ההסתדרותי בעיצום גיבושה של המדינה. הוא הדגיש את היחס ההפוך בין השגשוג לבין המבנה הפנימי של חברת העובדים ודרש “העזה וחידוש צורות”, דבר שהתחיל בו עוד לפני קום המדינה פינחס לבון, ושהוחל בביצועו ההדרגתי עם כניסתו למזכירות ההסתדרות.

ואכן החלטת הועידה השמינית על הפעולה המשקית של ההסתדרות אמרה בסעיפה הראשון: “על חברת העובדים לקבוע תכנית מרכזית להתאמת פעולות מוסדותיה המשקיים בכלל ולצרכי שעת חירום בפרט. על חברת העובדים, הרשות המוסמכת להתוויית מדיניותה המשקית של ההסתדרות ומוסדותיה, להרחיב את מרותה ופיקוחה על מוסדותיה המשקיים השונים ולהגביר יעילותם, לחזק כוח ייצורם, למנוע כפילות ולתת עדיפות לכל פעולה שיש בה כדי לקדם תפקידי היערכותה הבטחונית של המדינה”. לכך נוסף סעיף עיקרי אחר: “במגמה להגביר השתתפותם ואחריותם של הפועלים בתעשיה ההסתדרותית יוטל על חברת העובדים להגיע בהקדם לשיתופם של הפועלים בהנהלת המפעלים. חברת העובדים תטיל על מפעלי תעשיה להתחיל לאלתר בנסיון לשתף פועלים בהנהלתם, ולבדוק לאחר הנסיון את הדרך להשגת המטרה במלואה – – –”.

בהתאם לכך החלה הריאורגניזציה בימים שלאחר הועידה השמינית ובראשית 1957 חודשו המוסדות הנבחרים של חברת העובדים. הוקמו שני גופים לחברת העובדים (מאי 1957): מזכירות מצומצמת בת שבעה חברים ומורחבת בת 27 חברים. בהרצאתו בישיבת המזכירות המורחבת (ספטמבר 1957), שנועדה לפתוח דיון בדרכה של חברת העובדים לעתיד, שירטט פ. לבון א תפקידי חברת העובדים בשלושה קוי עיקר אלה: “הראשון – תפקיד של מסדיר חיי המשק ההסתדרותי; התפקיד השני הוא התפקיד המגביל, כלומר, הקובע איסורים והיתרים, תוך הסתייגויות אלו או אחרות. שני התפקידים האלה לא נועדו אלא לאפשר את מילוי התפקיד השלישי, הוא התפקיד המעורר והיוזם פעולות חדשות לקראת הרחבה ותוספת כוח ויכולת למשק”.

הראורגניזציה לא באה כתוצאה של תהייה על דרכו של המשק ההסתדרותי בעבר, ולא כל שכן על עקרונותיו. הכל הודו, שרווחי המשק ההסתדרותי זרמו לאפיקי יצירה חדשים או לחיזוק הקיימים. ברם היקף ההרחבה היה לעתים על חשבון עקרון היסוד: מרות הכלל, שבמקומה באה אבטונומיה יתירה של הנהלת המפעלים. בימים שבין ועידה לועידה פרץ איפוא ויכוח סוער בבית ההסתדרות על שינויים במבנה של כמה מפעלים, שינויים שהותוו על ידי מזכיר ההסתדרות פ. לבון לפי קוי הנחייה אלה: “א) קיום מרות הכלל; ב) עיצוב סטנדרט גבוה של הגינות כלכלית והגינות ממלכתית; ג) מילוי החלל הטריטוריאלי של המדינה מבחינה משקית; ד) הפיכת העובד בו מנשוא לנושא האחריות המשקית”.

לפי קני־מידה אלה הוחל במעשה הריאורגניזציה בגדול שבמפעלים המשקיים של ההסתדרות, “סולל בונה”, שממדי התפשטותו יש לזקוף במידה מרובה לזכותו של אחד מראשיו: הלל דן. “סולל בונה” הופרד לשלוש חטיבות: לתעשיה, לבנין ולנמלים ולעבודות חוץ. אף נבחרה הנהלה מרכזית לשם התאמת פעולות החטיבות הנפרדות. בכך אוששה מרות הכלל, סימן ההיכר המובהק של משק הפועלים בניגוד לפרטי. הריאורגניזציה בוצעה סופית ב־1958 וכן אוחדו קופות מלוה וחסכון של העובדים עם בנק הפועלים, חוסלו חברות ופורקו שותפויות וכן הוקמו חברות חדשות וכו'.

בהתאם לאותה החלטה של הועידה השמינית הוקמו מועצות מפעלים, שבהן שותפו הפועלים בהנהלת המפעלים (אלה הגיעו ב־1960 כדי שלושים ומעלה). ואף כאן היתה הדרך לא סלולה ועקובת חתחתים: “הצלחנו במידה רבה, אם כי לא מלאה, לשכנע את מנהלי המשק ההסתדרותי, כי עתידו ותפארתו תלויים בכך, אם אנחנו נהפוך את המשק הקרוי אדמיניסטרטיבי למשק משותף של ההסתדרות והעובדים בו. בשטח זה הלכנו בדרך בלתי סלולה, שאין לה דוגמה ואח בעולם כולו” (פ. לבון). בדרך זו מכוונת הריאורגניזציה בחברת העובדים, בין זו שכבר בוצעה ובין זו העתידה לצאת לפועל לפי יסודות אלה, שנקבעו על ידי “חברת העובדים”: הכוונת היחסים בין המשק ההסתדרותי ובין המשק הפרטי ומוסדות המדינה; פיקוח על גידולו של משק הפועלים, תיכנון התפשטותו, אישור תעשיותיו ומפעליו החדשים; בדיקת המאזנים ופיקוח על דרכי ההנהלה בכל המפעלים, בלי להתערב יום יום בהנהלה של המפעלים עצמם; מינוי הנהלה. ואכן הנתון המספרי שמסר ז. און בפתיחת הועידה התשיעית על התעשיה ההסתדרותית (הסך הכולל של המחזור הכספי והתפוקה הגלמית במשק העצמי הגיע בשנת 1959 לשני מיליארד ושבע מאות מיליון ל"י והועסקו בו 177 אלף מפרנסים, שהם 37% מכלל חברי ההסתדרות המפרנסים) מדבר בעדו.

בעיה מרכזית אחרת בתחומי חברת העובדים, המעסיקה את כלל ההסתדרות, היא העבודה השכירה בקואופרציה. “קשה בימינו למצוא קואופרטיב שאיננו משתמש בעבודה שכירה” – נאמר באחד הפירסומים האחרונים של הקואופרציה היצרנית־שירותית (ל. לוש – “היד העברי היוצרת”, עמ' 22). מאז החלטתה של הועידה הששית התנהלה עבודה מייגעת לפתרון הבעיה. הוקמו ועדות על ועדות, שלא קידמו את הדרך לפיתרון הבעיה המטרידה והכאובה. ב־1958 הוקמה ועדה לשם בחינת האפשרויות להקמת חברה ציבורית של תחבורת הנוסעים. ועדה זו בראשותו של אבא חושי, סיכמה הצעותיה בכיוון הקמת חברה ציבורית לתחבורה בשיתוף הממשלה והעיריות (50%), הקואופרטיבים והשכירים (40%) וההסתדרות (10%). הצעה זו נדחתה על ידי הנהלות הקואופרטיבים. לאחר מכן הוקמה ועדה אחרת בראשותו של ירוחם משל, שדרשה קליטת כל השכירים תוך ארבע שנים. אף מסקנות אלה נדחו על ידי הנהלות הקואופרטיבים. בשלהי יולי 1960 קיבל הועד הפועל שורת החלטות לחיסול העבודה השכירה בקואופרטיבים לתחבורה, שעל ביצוען מתנהל עתה מאבק בין ההסתדרות לבין הקואופרטיבים. עיקרי ההחלטות הם: לא לקבל עוד להבא שכירים; תוך ארבע שנים על הקואופרטיבים לקלוט כאלף שכירים מתוך האלפיים המצויים בהם. באותה ישיבה של הועד הפועל בה הוחלט על דרך זו אמר בין היתר א. בקר: “מאז מטפלת ההסתדרות בחיסול העבודה השכירה זהו הנסיון הריאלי והרציני ביותר לחיסולה של העבודה השכירה”.

בפרוס שנת הארבעים הועלה אחד התאריכים הגדולים בתנועת העבודה הארצי־ישראלית ובחיי ההסתדרות – יובלה של אם הקבוצות דגניה ובסמוך לכך גם שנת החמשים להסתדרות הפועלים החקלאיים. שני מאורעות אלה, הקובעים לעצמם מקום נכבד בחברת העובדים, היו בית היוצר להסתדרות על סולם ערכיה, ואם נוצרה ההסתדרות בתרפ"א הרי שקדמה לכך עבודת הכשרה בתחומי ההסתדרויות החקלאיות בגליל וביהודה בימי העליה השניה ובין כתליהן חושלו כלים אירגוניים ראשונים, שהפכו לאחר מכן לברכה לציבור פועלים בן רבבות מזה ולישוב ולתנועה הציונית והמדינה מזה.

האיגוד המקצועי    🔗

האיגוד המקצועי מונה בשנת הארבעים להסתדרות כחצי מיליון שכירים, העסוקים במשק הפרטי והציבורי. מאז הוחלט על הקמת הסתדרויות מקצועיות ארציות התארגנו קרוב ל־85% של העובדים השכירים במסגרות אירגוניות ארציות. כיום קיימות הסתדרויות אלה:

איגוד הפועלים החקלאיים השכירים – 70000 (במספרים עגולים)

הסתדרות הפקידים – 60000

פועלים בחרושת ההסתדרותית, מפעלי פיתוח, חימיה, תע"ש, עובדים אזרחיים בצה"ל ועוד – 40000

הסתדרות פועלי בנין ועבודות ציבוריות – 35000

איגוד עובדי המדינה – 34000

איגוד פועלי המתכת – 28000

הסתדרות המורים – 21000

איגוד פועלי המזון – 19000

איגוד נהגי משאות והובלה – 15000

איגוד פועלי האריג – 14000

איגוד פועלי העץ – 10000

אירגון האחיות – 6500

אירגון פועלי הדפוס, הנייר והקרטונז' – 5500

עובדי חברת החשמל – 500¹

הסתדרות המהנדסים – 4500

הסתדרות הטכנאים – 4500

איגוד רופאים חברי ההסתדרות – 4000

בעלי מקצועות חפשיים שונים ומדענים – 3000

איגוד הימאים – 3000

אירגון עובדי מוסדות חקלאיים סגורים – 2500

אירגון פועלי היהלומים – 2500

אירגון השומרים – 2500

אירגון עובדים סוציאליים – 1000

נוסף לכך קיימים כמה אירגונים ארציים, שמספר חבריהם פחות מאלף (עובדי מעבדות, רוקחים, עתונאים אמנים וכו'). מבנה האגודה המקצועית מלמטה למעלה הוא דלקמן: ועד העובדים, או ועד הפועלים, הוא התא הראשון של האיגוד המקצועי. הוא המליץ בין חֶבר הפועלים במקום לבין המפעל מזה וההסתדרות מזה ונבחר על ידי הפועלים במקום. ועדי העובדים סרים למשמעת האגודה המקצועית שליד מועצת הפועלים במקום. במקרים בולטים, כגון הכרזת שביתה וכו', מובאת ההחלטה לישיבת מועצת הפועלים. האגודה המקצועית קשורה במועצת הפועלים מזה ובהסתדרות הארצית המקצועית מזה. ההסתדרות הארצית קשורה באלפי נימין בהסתדרות בכלל ובדרך זו אף נקבעות מדיניות השכר והמדיניות המקצועית על ידי ההסתדרות בשיתוף האיגוד המקצועי על הסתדרויותיו. מדיניות השכר נקבעת בהסתדרות והועידה התשיעית אף הקדישה לכך בירורים מפורטים וסיכמה לפיהם.

העזרה ההדדית בהסתדרות    🔗

מוסדות לשם עזרה הדדית נוצרו בהדרגה בהסתדרות במשך כל שנות קיומה ויש מהם שהוקמו לפני ייסודה (קופת חולים). הגדול במוסדות אלה, קופת חולים, התפתח במרוצת השנים והגיע בשנת הארבעים לייסוד ההסתדרות (1960/61) לתקציב שנתי של 115 מיליון ל"י (בשנת 1951 – 11 מליון ל"י). אף כאן הונהגה ריפורמה, שכל עיקרה בחירת רופא בית והידוק הקשרים בין הרופא והנזקקים לו מזה והקלה בהגשת העזרה הרפואית מזה. תפקיד נכבד מילאה וממלאה קופת חולים בהגשת עזרה רפואית לעליה החדשה על ידי הקמת מרפאות ובתי חולים במקומות הישוב החדשים. בשנת 1960 הגיעה אוכלוסיית קופת חולים – חברים ובני משפחותיהם – כדי 1,450,000. מגוונים הם סוגי הפעולות והעזרה של קופת חולים: מרפאות, בתי חולים, בתי הבראה, עבודה מונעת ועוד ועוד. ב־1959 התמזגה קרן נכות, שהוקמה ב־1930 לשם טיפול במחלות כרוניות ונפש, עם קופת חולים, המקיימת מאז את מוסדות קרן נכות.

המוסדות לעזרה הדדית המצויים בתחומי ההסתדרות, על כל סוגי הפעולות שלהם: קרן חוסר עבודה, מציב, הקרן שהוקמה ב־1937 לאימוץ משפחת העובד לאחר מותו, דור לדור, שהוקמה ב־1943, לשם עזרה לחבר לעת זקנה על ידי תשלומי פנסיה חדשיים, ועוד, מכוונים להמחיש את הליכוד ההדדי ואת הערבות ההדדית של חבר לחבר בימי מצוקה וצורך בסעד. אין במוסדות אלה משום ריחה המיוחד של העזרה הסוציאלית, שכל כולה רחמנות, אלא זכות טבעית של הושטת עזרה לזולת בשעת הדחק על ידי רעהו, היא העזרה שיש בידי החבר להושיטה ואולי יזדקק אף הוא לה ברבות הימים. ההסתדרות קנתה לה מקום מכובד בהקמת רשת של מוסדות לעזרה הדדית בחוסר כל רשות ציבורית לשם כך בישוב במשך ימים ושנים. היתה זו רשת שהוקמה בהתנדבות ומתוך רצון למלא את החסר במציאות על ידי התנדבות, שהיתה למופת. אף המדינה, שתיקנה בהרבה מעוות זה, הניחה עדיין בקעה רחבה להסתדרות להתגדר בה. אף נמצאו אירגונים והסתדרויות שהלכו בעקבי ההסתדרות בהקמת מוסדות לעזרה הדדית משלהם.

הרכב חברי ההסתדרות    🔗

לא מרובים הם הבלתי מפלגתיים בהסתדרות, שכן רובם הגדול של חברי ההסתדרות מאורגנים במפלגותיהם והרשימות לבחירות ועידות ההסתדרות משקפות בדרך כלל את יחסי הכוחות המפלגתיים בהסתדרות. “התנועה לאחדות העבודה” (בקיצור: “אחדות העבודה”), היא “סיעה ב' " שנפלגה ממפלגת פועלי ארץ ישראל ב־1944, התאחדה ב־1948 עם “השומר הצעיר” ו”הליגה הסוציאליסטית" ופועלי ציון שמאל ואלה יצרו יחד את “מפלגת הפועלים המאוחדת” (מפ"ם). ב־1952 נתפלגה מפ"ם ויצאוה “אחדות העבודה” ופועלי ציון שמאל – ומאז קיימות שתי המפלגות האחרונות כמפלגה אחת: “אחדות העבודה ופועלי ציון שמאל”. המפלגה הקומוניסטית, שהורחקה מההסתדרות מאז המועצה התשיעית של ההסתדרות (ניסן תרפ"ד / 1924), הוחזרה ב־1942 להסתדרות כ"מפלגת הקומוניסטים הישראלית" (מק"י). משנת 1935 ואילך החלו מתארגנים עובדים מחוגים ציונים כלליים (הנוער העברי, עקיבא ועוד) ואלה היוו את המסד ל"העובד הציוני" לאחר מכן. בבחירות לועידה השמינית הופיעה לראשונה סיעת העובדים הציונים הכלליים (מפלגת המרכז) – ובאותה ועידה נתפלגה לשלושה פלגים. במשך שנים היתה קיימת בהסתדרות סיעת “העובד הדתי”. ברם, רק ב־1957 נחלצה ההסתדרות למעשה גדול לשם אירגון העובדים הדתיים בתחומי ההסתדרות. הוקמה מחלקה מיוחדת בועד הפועל לשם סיפוק צרכיהם הדתיים המיוחדים של חברי ההסתדרות ובראשה הועמד הרב ברנדויין. לאחר הועידה השמינית הוקמה המחלקה לעובד האקדמאי, במגמה לגשר בין אנשי המקצועות החפשיים לבין המוני העובדים. אף הקימה ההסתדרות (1957) את הקרן לעידוד ההשכלה, המחקר וההשתלמות, שאף היא שלב נוסף לעידודה של האינטליגנציה ומגמתה להעלות במידת האפשר את רמת הידע בין המוני בית ההסתדרות.

במקרים מסוימים היתה קיימת בהסתדרות חברוּת באיגוד המקצועי ללא חברוּת בהסתדרות. בדרך כלל קשורה חברוּת אחת בשניה – אולם הוויתור על עיקרון זה איפשר ל"הפועל המזרחי" להצטרף לאיגוד המקצועי (17.10.1952) והוא הדין בהצטרפות פועלי אגודת ישראל לאיגוד המקצועי (1953).

פרשה מיוחדת מהווה הצטרפותם ההדרגתית של הפועלים הערבים להסתדרות. “ברית פועלי ארץ ישראל”, בעלת המסורת של פעילות ואירגון הפועל הערבי, המשיכה במאמציה אלה גם בעצם ימי מאורעות תרצ"ו (1936) ולא מעט הם הפועלים הערבים שנפלו קרבן חלף גילויי האחדות באותם הימים. באותם הימים החלה ההסתדרות להוציא את השבועון בלשון הערבית “חקיקת אל אמר” (“האמת שבדבר”) בעריכתו של השוקד על עניני ערבים ב"דבר" מיכאל אסף. העתון סיפר בלשון פשוטה ומובנת על עניני הישוב וציבור הפועלים ועשה את שביכלתו לעקור את שרשי ההסתה בין הערבים. דרכה של “ברית פועלי ארץ ישראל” הוגדרה על ידי אחד הפעילים בה א. חושי: “אנו רוצים לעזור לפועל הערבי להשתחרר מעול השיעבוד, שיעבוד כלכלי וחברתי, רוחני ופוליטי. ברצוננו לעזור לו להתארגן בצורה ובמסגרת המתאימות לו, לאפיו הלאומי והאנושי, כדי להעלות את רמת חייו לדרגה נעלה יותר, להרים את שכר העבודה שלו, לשפר את תנאיה, לשחרר אותו מעול מרותם של האפוטרופסים הפוליטיים והסוציאליים ולהביאו לידי כך, שיקח את גורלו בידיו. שאיפתנו לעזור לו ליצור אירגון פועלים ערבי, הסתדרות פועלים ערבית, שתהיה קשורה בברית אחים עם הסתדרותנו אנו. אין אנו רוצים לעשותו ציוני – כשם שאין אנו רוצים להעלים מפניו את שאיפותינו ואת מאויינו הציוניים – – – איננו יכולים להתכחש לעצמנו ולהתנכר ליעודנו – – –”.

בדרך זו המשיכה ההסתדרות, דרך “ברית פועלי ארץ ישראל”, את מעשה האירגון של הפועל הערבי ואת הידוק הקשרים בינו לבין הסתדרותם של פועלי ארץ ישראל. עד קום המדינה עברה דרך זו חתחתים מרובים, גדושים הישגים וכשלונות, שכן אפופה היתה פעילות זו הסתה עוינת ולאומנית של הערבים. עם קום המדינה הותוו דרכים חדשות ל"ברית פועלי ארץ ישראל", כגון: אירגון הפועלים והפלחים הערבים, ביטול האיסור על העבודה הערבית במשק היהודי, שכר שווה לפועלים המקצועיים משני העמים והשוואת שכרם של פועלים לא מקצועיים. ברוב הישובים הערבים והמעורבים היתה ה"ברית" האירגון היחיד של הפועלים הערבים. בנצרת היו קיימים שני איגודים נוספים: “קונגרס־הפועלים־הערבים”, הקומוניסטי, ואגודת פועלים נוצריים (“ראבטה אל עמל”), אירגון נגדי ל"קונגרס". ה"ברית" היתה הגדולה באגודות הפועלים הערבים ולימים הצטרפה אליה גם “אגודת הפועלים הנוצרים”.

התסיסה לשם הכנסת הפועלים הערבים להסתדרות החלה בימים הראשונים לקום המדינה (ביולי 1948 הועלתה הצעה זו על ידי קבוצת חברי מפא"י ונדחתה על ידי מפלגות המיעוט בהסתדרות). קמעה קמעה גובשה הצעה, שהובאה לדיון במועצת ההסתדרות ס"ו (אוקטובר 1952). אותה מועצה החליטה לאחר דיון מקיף (האופוזיציה דרשה את הכנסת הערבים להסתדרות ומפא"י צידדה בזכות כניסה הדרגתית – תחילה לאירגון המקצועי): “לשם שילובו של הפועל הערבי במערכת הפעולה של הפועל העברי המאורגן, מחליטה המועצה לפתוח את שערי האיגוד המקצועי של ההסתדרות, בכל שלביו וענפיו, לכל פועל ערבי, על בסיס של שויון מלא בזכויות ובחובות, לרבות קרנות הביטוח וכל מערכת הכלים של העזרה ההדדית בהסתדרות”. בעקבי ההחלטה נצטרפו לאיגוד המקצועי עד שלהי 1959 למעלה מעשרת אלפים פועלים ערבים.

עם הצטרפות זו בטלה חברותם של הפועלים הערבים ב"ברית פועלי ישראל" והמדור לשם טיפול בפועלים הערבים, שהוקם בועד הפועל, טיפל בכל הבעיות המקצועיות אשר לפועל הערבי. הפעולה היתה רבת גוונים: הגנה מקצועית, תרבות וחינוך, פעולה בקרב הנוער והנשים, פעולה כלכלית וקואופרטיבית וכיוצא באלה. שלב נוסף בא בראשית 1957, בה הוחלט לפתוח את שערי ההסתדרות לפני פועלים לא יהודים, ששירתו בצה"ל, כחברים שווי זכויות וחובות – ומאז ועד ראשית 1959 נתקבלו להסתדרות קרוב לתשע מאות לא יהודים. עם סיום העשור הראשון למדינה ולאחר התפתחות אורגאנית הגיעה ההסתדרות לכלל הכרה בדבר פתיחת שערי ההסתדרות בפני כל העובדים במדינת ישראל ללא הבדלי דת וגזע. בהתאם לכך החליטה מועצת ההסתדרות השבעים ואחת (פברואר 1959) “על קבלת עובדים ערביים ובני מיעוטים אחרים להסתדרות, תוך שויון מלא בזכויות ובחובות”. עם ההחלטה אמר בא־כוח הפועלים הערביים: “ההחלטה על פתיחת שערי ההסתדרות בפני הפועל הערבי לחברוּת מלאה, מהווה גולת כותרת לפרשה רבת מעשים ונאמנות מצד ההסתדרות למען הפועל הערבי בארץ, מאז היווסד ההסתדרות עד היום הזה”.

וכבר קודם לכן הוענקה חברוּת מלאה בהסתדרות לחיילים ואנשי מילואים מהפועלים של בני המיעוטים – ואלה (קרוב לארבע מאות) אף השתתפו בהצבעה לבחירות לועידה התשיעית וכן השתתפו בבחירות לועידת הסתדרות פועלי הבנין כאלפיים ולבחירות לועידת הסתדרות הפקידים כמאתיים פועלים ופקידים לא יהודים. מ־1960 החלה קבלת הערבים להסתדרות ובשלהי 1960 הגיע מספרם לששה־עשר אלף. המחלקה הערבית של ההסתדרות היא החולשת על פעולת רישום זו, בעזרתם של משכילים ערבים. באבגוסט 1960 הופסק העתון “חקיקת אל אמר” והעתון היומי בלשון הערבי “אל יום” החל מופיע מאותו תאריך בהשתתפותה הפעילה של ההסתדרות. המחלקה לעובדים ערבים שבהסתדרות נעשתה מאז המוציא לאור של אותו עתון יומי בלשון הערבית שיצא במדינת ישראל. ולא היתה משום הגזמה באמירה: “כי בתולדות המאמצים הממושכים והקשים לבוא לידי הבנה עם העם השכן יתפסו “חקיקת אל אמר” ועורכו (מ. אסף) מקום בולט ונכבד” ("דבר מיום 17.8.60).

בשלהי אוקטובר 1960 התחיל להופיע הירחון בלשון הערבי “אל הדף” (המטרה), בהוצאת מחלקת הפועל הערבי של ההסתדרות, בעריכה משותפת יהודית־ערבית.

אוכלוסיית ההסתדרות לאחד ביולי 1960 הגיעה לשיעור של 717296 חבר. ממס האחיד מופרשים 56.5% לכל מוסדות הגמל ומיום 1.7.1960 נקבע מס מיוחד למפעל שיכון לפועלים חברי ההסתדרות, תושבי משכנות עוני. לשכת המס המרכזית חולשת על מפת ההסתדרות בכל רחבי המדינה וסקירותיה הסטטיסטיות, המתפרסמות מדי שנה בשנה, משקפות את תנודת החברוּת לפי הגבייה, ההצטרפות, חידוש החברוּת וכו'. בספטמבר 1959 נפטר ראשה ומנהלה של לשכת המס המרכזית אלימלך נוי, שנוסף לזכויותיו המרובות בתנועת העבודה הארצי־ישראלית במשך עשרות בשנים ובמפעל ההצלה בימי מלחמת העולם השניה, היה מהמארגנים של לשכת המס המרכזית ומהמכניסים יעילות בדרכי עבודתה.

ההסתדרות בתנועת העבודה הבינלאומית    🔗

אחד הכיבושים הגדולים של ההסתדרות בשנות קיום המדינה בכלל ובשנים שבין הועידה השמינית לתשיעית בפרט הוא דבר ביצור מעמדה בעולם, בתנועת העבודה הכללית וביחוד בארצות החדשות שקמו באפריקה ובאסיה. הפירוט הרב של ביקורי משלחות מאסיה ומאפריקה ושל הקורסים והסמינריונים המתקיימים כאן בהשתתפותם של יוצאי יבשות אלה, ממחיש מאין כמוהו את ההכרה בהסתדרות ככוח אירגוני החדור אידיאה גדולה שיש בה ובידה לתרום לתנועות דומות ולאומות צעירות בעולם. "הביקורים האלה, נאמר בדין וחשבון האחרון של ההסתדרות, גילו למנהיגים ולעסקנים מאסיה ומאפריקה את הנסיון הרב שצברה ההסתדרות כמכשיר לבנין חברה, לפיתוח המדינה, להכשרת האדם העובד למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בחברה הנבנית וכן כמכשיר להשגת רמת חיים מתקדמת לפועל השכיר. מפעלי הקואופרציה של ההסתדרות בחקלאות, תעשיה ושירותים היו הגורם המכריע להתענינותם של מנהיגי תנועות פועלים באסיה ובאפריקה ועסקניהן בכל מה שראו בארץ – – –”. שיא הקשרים בתחום זה הוא המכון האפרו־אסיאתי, בראשותו של אליהו אילת, המשותף להסתדרות ולתנועת העבודה האמריקאית, שנפתח בתל־אביב ב־26.10.1960. בדברי הפתיחה ציין פ. לבון את התרומה של המכון לתלמידיו מאפריקה ואסיה: “תוכן חברתי לעצמאות הפורמאלית; כבוד לאדם ויחס של כבוד לעבודה, שבהם מותנית עצמאות אמת; הסתדרות פועלים אחת, המקיפה את פועלי העיר, האיכרים ופועלי הכפר; הסתדרות פועלים, שהיא עמוד התווך של האומה, הפועלת מתוך שותפות אמת עם המדינה, ולא בניגוד לה”.

זכתה איפוא ההסתדרות עם שנת הארבעים להקמתה שערכיה הוכרו בעולם ונעשו בבחינת “ונהרו אליו כל הגויים”.

מלבד קשרים אלה, שהם בבחינת חידוש בחיי ההסתדרות, קוימו והודקו הקשרים הקיימים עם תנועת העבודה הבינלאומית באירופה ובארצות הברית. וראויה להיזכר המחלקה המדינית של ההסתדרות על ראשה ראובן ברקת, שסללו דרך לקשרים אלה וטיפחום ברוב שקידה ומסירות.

 

הועידה התשיעית    🔗

מכלל בעלי זכות בחירה לועידה התשיעית: 635464, הצביעו: 504539. שיעור ההשתתפות בבחירות אלה היה: 79.39%. לאחר ניכוי הפתקים הפסולים והריקים הוכשרו 480623, שנתחלקו ל־801 צירים לפי הרשימות דלקמן:

הועידה נתקיימה בתל־אביב בימים ה’–ז' בשבט תש"ך / 5.2.1960–3, ונפתחה על ידי חבר הועד המרכזת ז. און, בשל מחלת המזכיר פ. לבון, ובברכת נשיא המדינה יצחק בן־צבי, ראש עיריית תל־אביב מ. נמיר. ראש הממשלה ד. בן־גוריון סקר את הישגי המדינה ומשימותיה בעתיד ואף הוא סיים בברכה לאחדות ציבור הפועלים: “אחדות קיבוצית, ממלכתית ומפלגתית”. הנושא המרכזי של הועידה היה דבר המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתדרות, שעליו הרצה אהרון בקר, ראש המחלקה לאיגוד המקצועי. ז. און גולל את פרשת גידול ההסתדרות בימים שבין ועידה לועידה והאירועים החשובים בהם: איחוד הנוער העובד עם התנועה המאוחדת, הריאורגניזציה במבנה המשק הציבורי והקואופרטיבי של ההסתדרות, שיתוף הפועלים בהנהלת מפעלי התעשיה ההסתדרותיים, הפעולה המדינית, פתיחת שערי ההסתדרות לפני הפועל הערבי ועוד ועוד.

המציאות היומיומית של הפועל על מאבקיו לקיומו נשתקפה בהרצאתו המפורטת של א. בקר. יסודות המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתדרות מאוששים מאז ומתמיד, וביחוד מאת קום המדינה, על שלושה יסודות אלה: ראיית בטחון הישוב והמדינה כתפקיד מרכזי; הכשרה רבת אנפין לקליטת העליה; ייצוב רמת החיים של העובד ועיצובה, תוך מאמצים לשפרה ככל האפשר ובהתאמה לצרכי המדינה מזה ולמציאות מזה. ואף כאן חוזר הכלל “הנדוש” שבתנועת העבודה הארצי־ישראלית ובהסתדרות, שאין האיגוד המקצועי איגוד “פרופסיונלי” במובן המקובל בעולם, וביחוד שגם בעולם חלה תמורה באותו תחום, אלא הוטל על האיגוד המקצועי בישראל תפקיד של עיצוב חיי הכלכלה במדינה. האיגוד המקצועי בישראל אינו אלא “חלק בלתי נפרד מההסתדרות הכללית של העובדים, על תפקידיה ומשימותיה הציוניים, החלוציים, הסוציאליים והממלכתיים”. מכאן אך כפסע להנחיית מדיניות השכר, אם למועדים קצרים ואם לארוכים יותר, שכל עצמה “מכוונת תמיד להרחבת הייצור ולהעלאת פריון העבודה, להגברת היצוא ולסיוע במאמץ להבראת משק הארץ, לייצוב מחירים והמטבע הלאומי, ולבלימת האבטלה, לקליטת העליה ולהשגת יציבות כלכלית – ועל כל אלה: לשמור על רמת חייו של העובד השכיר ואף לשפרה ולייצבה”.

המשך ההרצאה, לביסוסם של יסודות אלה, מפרט אחד לאחד כל פרודה ומתוך הניתוח נסללה הדרך למסקנות ולקוי הנחייה בעתיד, המתמצים בפסוק אחד: הגברת הייצור והייעול בעבודה, תוך שמירה קפדנית על רמת חייו של העובד השכיר. בכל ההרצאה עברה כחוט השני ההדגשה לערכה הרב של היציבות היחסית בשכר, היא היציבות השומרת על הפועל והמשק הלאומי גם יחד. מדיניות השכר בעתיד צריכה איפוא להיקבע ולהתבסס על גידולה של התפוקה הלאומית הנקיה.

תוך הויכוחים הועלו כל הבעיות האירגוניות והמשקיות של ההסתדרות וכן שירטט שר המסחר והתעשיה פינחס ספיר תכנית כלכלית לארבע השנים הבאות. ההחלטות ברוח הדיונים הקיפו את מכלול הבעיות, ובמדיניות השכר אושרה החלטה, ש"העלאת השכר תהיה בעקבות הגידול של התפוקה הלאומית הנקיה", אולם בהתאם לגופו של כל מפעל ומפעל. הועידה אישרה את היסודות שלפיהם בוצעה הריאורגניזציה במוסדות הכלכליים, שלפיהם אף יבוצעו השינויים הדומים בעתיד במוסדות האחרים. אף אושרה החלטת מועצת ההסתדרות על פתיחת שערי ההסתדרות לפני הערבים – “קבלת הפועל הערבי להסתדרות תקדם את האינטרסים של המדינה ותעמיק את זיקת הישוב הערבי ויתר המיעוטים לתנועת הפועלים הישראלית ולמדינה”.

לאחר ארבעים שנה נפתח איפוא דף חדש בהסתדרות על ידי צירוף אוכלוסיה לא־יהודית, תודות לנסיבות הזמן, ששינו בתכלית השינוי את דמות הישוב מאותה שהיתה לו לפני ארבעים שנה.

ודומה שהפעם אין צורך ואף למותר לצפות להיסטוריון לעתיד לבוא, שכן אף עתה מותר וגם חייבים אנו לרשום למען האמת והצדק, כי אם חלה תמורה גדולה ומהפכנית בחיי ישראל ויהדות העולם בדורנו זה על ידי הקמת מדינת ישראל, הרי יש להן לתנועת העבודה הארצי־ישראלית וההסתדרות חלק חשוב ונכבד ביותר, שכן הן הן שעמסו על גבן את מצוות ההגשמה הציונית ועשאון נדבך יסוד בהקמת עצמאותנו המדינית.

ההסתדרות צופה לעתיד    🔗

ככל שרשאית היא ההסתדרות להתברך בשנת הארבעים לייסודה בשפע של הישגים לפועל, לישוב, למדינה, לתנועה הציונית ולעם ישראל כולו, הריהי ניצבת עתה לפני אחת הגדולות בבעיותיה, שפתרונה יותר משהוא מותנה בהנחייה כלשהי הרי הוא מותנה במציאות בעתיד, שאין יודע מה צפון לה ובה בעתיד.

בעייה זו נוסחה לאחרונה על ידי ד. בן־גוריון בהרצאתו על ההסתדרות במדינה בועידת ההסתדרות השמינית: “בתקופת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחותה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהודים. המשכת תפקידים אלה לאחר ייסוד המדינה היא מעמסה מיותרת על ההסתדרות ופגימה קשה במדינה”. הדוגמאות ידועות: שירות התעסוקה, זרם החינוך, ה"הגנה", שההסתדרות היתה משענתה העיקרית, ועוד ועוד. מסקנתו היא: “מבלי לעמוד על פרטים אני סבור, שיש לקבוע כלל יסודי: כל השירות הדרוש לכלל האזרחים על המדינה לעשותו”.

במבואו לספרו: “ערכים ותמורות” (תש"ך) כותב פ. לבון בין היתר: “בתקופה זו, שהספר דן בה, היתה הנהגת ההסתדרות נתונה בהכרח בפעולה, שהיתה מכוונת לשיחרור ההסתדרות מתפקידים והתחייבויות, אשר על פי טבעם ומהותם צריכים הם להימצא ברשות המדינה, או יכולים לבוא על סידורם בצורה יותר פרודוקטיבית אם הם ברשות המדינה, או משותפים לה ולגורמים הסתדרותיים. פרשה זו הגיעה לידי סיומה (ההדגשה במקור). אותם התפקידים, שמהותם מחייבת זאת – כבר הועברו לרשות המדינה, או אורגנו מחדש על בסיס של שותפות, שבה תופסת הממשלה מקום מכובד הראוי לה. מכאן ואילך אנו מצווים לשמור על התפקידים והפונקציות שנשארו בידי ההסתדרות ולא לזנוח אותם”.

אך בידי המציאות לעתיד לבוא המפתח לתשובה אם יש בדעות הנזכרות משום ניגוד או משום השלמה אחת לרעותה.

 

ביבליוגרפיה    🔗

חובה לציין בצער רב, שעד כה טרם נעשה נסיון כלשהו לביבליוגרפיה כוללת של ההסתדרות ולתנועת העבודה הארצי־ישראלית. הנסיונות, וכולם כאחד לא חרגו מתחום הנסיון, מצומצמים לנושאים מסוימים בלבד – ואף אלה רובם ככולם אינם עוד מעודכנים.

הרשימה דלקמן תחומה איפוא במספר זעום של פירסומים, שבלית ברירה, בשל היריעה המצומצמת, ובשל מגמתה, מצטמצמת היא אך בפירסומי־יסוד – ואף נבחר מיעוט שבמיעוט.

ענין הביבליוגרפיה כאן הוא רך ורק ההסתדרות ולא העליה השניה, אירגוני הפועלים לפניה וכו'.

בהזדמנות זו אני תקוה, שבשנת הארבעים להסתדרות תטיל ההסתדרות על עצמה את ראשית הביצוע של הביבליוגרפיה הגדולה והמקיפה לתנועת העבודה הארצי־ישראלית וההסתדרות.

א. ועידות    🔗

ועידות ההסתדרות על דיוניהן משקפות נאמנה את חיי ההסתדרות ובעיותיה לא רק בתקופת כינוסן אלא גם בזמנים הרווחים בין ועידה לועידה.

ועידה ראשונה

פרוטוקול ועידה זו לא נשמר. ההחלטות, בצירוף החלטות הועידה החקלאית, נדפסו בחוברת מיוחדת (כחוברת ראשונה ל"חוברות ההסתדרות") בת 8 עמ'. קטעים מדיוניה נדפסו ב"קונטרס", “הארץ” ועוד. מרדכי קושניר (עתה שניר) אסף כל הקטעים האלה בצירוף שיירי מחברות הפרוטוקולים לכלל דין וחשבון, שנדפס במכונת כתיבה בטפסים מעטים (שמורים בארכיון העבודה, הועד הפועל ובעוד כמה מקומות). מעין דיקונסטרוקציה, בצורת ריפורטאז’ה, לועידה הראשונה, נעשתה בידי דוד קלעי, בספר: “איך נוסדה ההסתדרות?” (מהדורה שלישית, בצירוף ציורים מנחום גוטמן, תל־אביב, תש"ו. 128 עמ'. יסודו של חיבור זה הופיע תחילה כ"פנקס קטן" בתש"ד, מהדורה ב' – תש"ו). חלק הדברים, ולא רק של ועידה זו, נדפס לאחר מכן בקבצי הכתבים של בעליהם (ד. בן־גוריון, ב. כצנלסון ואחרים).

ועידה שניה

אף דיוני ועידה זו טרם הופיעו בספר והם גנוזים ב"פנקס" החל מחוב' י' של כרך א' (כ"ה שבט, תרפ"ג) עד לחוברת ד' לכרך שני (ט"ו סיון תרפ"ג).

ועידה שלישית

גורל דומה מונה גם לועידה השלישית, שהפרוטוקול שלה גנוז וספון עד כה ב"דבר", מחודש יולי 1927. בחוברת מיוחדת הופיעו אך ההחלטות (“החלטות הועידה השלישית”. הוצאת הועד הפועל. 32 עמודים). ואגב, דיוני הועידה ב"דבר" נדפסו בכוונה תחילה בסְדָר רחב, לשם הוצאתם בספר – והדבר לא יצא משום מה אל הפועל.

ועידה רביעית

זוהי הועידה הראשונה שזכתה והפרוטוקול שלה יצא בדפוס בספר לחוד כתדפיס מ"דבר":

הועידה הרביעית של ההסתדרות [כנס ראשון]. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, שבט תרצ"ג. ח'; 216 עמ'.

הועידה הרביעית של ההסתדרות מושב שני. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, טבת תרצ"ד. 112 עמ'.

ועידה חמישית

הועידה החמישית של ההסתדרות. כנס ראשון (הכנס השני לא נתקיים. על כך ראה פרוטוקול הועידה הששית, כנס שני, עמ' 8). תל־אביב, סיון תש"ב. 256 עמ'.

ועידה ששית

הועידה הששית של ההסתדרות. כנס ראשון. תל־אביב, טבת תש"ה. 48 עמ'.

הועידה הששית של ההסתדרות, כנס שני. תל־אביב, יולי, 1945. 368 עמ'.

הודיעה הששית של ההסתדרות. כנס שלישי. תל־אביב, אוקטובר

1. במכונת כתיבה. 49 עמ'. פרוטוקול זה לא יצא בדפוס, ועל כן נעלם מקצת מחברים.

ועידה שביעית

הועידה השביעית של ההסתדרות. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, ספטמבר 1949. כ"ד; 448 עמ'.

ועידה שמינית

הועידה השמינית של ההסתדרות. תל־אביב, הועד הפועל (חסרה שנת הדפוס). 434 עמ'.

ועידה תשיעית

הועידה התשיעית של ההסתדרות. המביא לבית הדפוס: יוסף אוליצקי, תל־אביב, הועד הפועל (תש"ד) 300 עמ'.

על המעשה היומיומי של ההסתדרות מספרים שלושה מקורות: א) דיוני הועד הפועל של ההסתדרות על כל מחלקותיו; ב) דיוני מועצות ההסתדרות; ג) הדינים וחשבונות של הועד הפועל לועידות ההסתדרות ומועצותיהן. המקור הראשון טרם נפתח לקהל ועל כן נמסרים פרטים אך על השנים הנותרים.

ב. מועצות ההסתדרות    🔗

פרוטוקולים של מועצות ההסתדרות:

א’–ע"ב, תרפ"א–תשי"ט/ 1920–1959. מועצת ע"ג כונסה בועידת ההסתדרות התשיעית (ראה פרוטוקול של הועידה התשיעית, עמ' 212). מנין הפרוטוקולים הוא מזמן מאוחר, שכן בשנים הראשונות הוחל לאחר כל ועידה במנין חדש של המועצות ועם ההעברה למנין החדש והאחיד נשמטו כמה מועצות (כך נשמטה למשל המועצה שנזכרה ב"פנקס" ב', עמ' 16 למטה, וכן אחרות). פרוטוקולים אלה הם רובים במכונת כתיבה ומיעוטם בדפוס. הפרוטוקולים שיצאו בדפוס הם: ל"ג (תל־אביב, תשרי תרצ"ז. 62 עמ'); ל"ה (תל־אביב, ניסן־אייר תרצ"ז. 96 עמ'. מס' 4 של “פנקס”); ל"ו (תל־אביב, תמוז תרצ"ח. 80 עמ'. מס' 10 של “פנקס”); מ"ח (תל־אביב, 1942. 68 עמ'); מ"ט (ת"א, 1943. 220 עמ'); נ' (ת"א, 1944. 78 עמ'); נ"א (ת"א, 1944. 286 עמ'); ס"ה (ת"א, אדר א' תשי"א / 1951. 302 עמ'); ס"ו (ת"א, אדר תשי"ג / 1953. 370 עמ'); ס"ז (ת"א, שבט תשי"ד / 1954. 158 עמ'); ס"ח – מועצת ההסתדרות מוקדשת לעליה השניה (תש"ד. 80 עמ'. תמונות); ע' (ת"א, תש"ד. 208 עמ').

ג. דינים וחשבונות של הועד הפועל    🔗

אין ערוך לחשיבותם של דינים וחשבונות אלה, המוסרים בפרטי פרטים על כל הנעשה בתחום ההסתדרות, בליווי תעודות (מכתבים וכל שאר מיסמכים אחרים) לרוב.

דינים וחשבונות מהימים שבין הועידה הראשונה לשניה. דינים וחשבונות אלה נדפסו בפרוס הועידה השניה, כ"הוספות" ל"פנקס". לכל מוסד – דין וחשבון שלו. ואלה ה"הוספות": א) דין וחשבון של ועדת התרבות המרכזית. תל־אביב (כולן נדפסו בתל־אביב), שבט תרפ"ג (אותו תאריך בכולן). 16 עמ', בצירוף לוחות וטבלאות; ב) קופת החולים. 27 עמ'; ג) הסתדרות הפועלים החקלאיים. דין וחשבון מפעולות המרכז. 24 עמ'; ד) “המשביר” – דין וחשבון כספי. 16 עמ'; ה) מפעולותיה של מועצת הפועלות. 8 עמ'; [ו]) דין וחשבון בנק הפועלים לשנת 1922 (תרפ"ב–תרפ"ג). שנת החשבון הראשונה. 36 עמ'; ז) הסתדרות הבנין. מפעולות המשרד לעבודות ציבוריות ובנין. 26 עמ'. שפע טבלאות; ח) המעניה המרכזית. תוצאות מפקד העובדים. ללא מנין עמודים. 5 טבלאות.

מכאן ואילך יצאו דינים וחשבונות מרוכזים. רק אותם של המרכז החקלאי יצאו לחוד והם יפורטו במדור המוקדש להתישבות העובדת. נוסף לכך החלו אז המוסדות השונים לפרסם דינים וחשבונות שוטפים מדי שנה בשנה, או אחת לכמה שנים, ואלה לא יפורטו לקמן.

דין וחשבון לועידה השלישית של ההסתדרות. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל. תמוז, תרפ"ז. 490 עמ'.

דין וחשבון הועד הפועל למועצה השלישית (למעשה: העשרים). תרפ"ח / 1928. ע"ב עמ'. בסטנסל.

דין וחשבון הועד הפועל למועצה הרביעית (למעשה: כ"א). תרפ"ט / 1929. קי"ט עמ'. בסטנסל.

דין וחשבון לשנות 1929–1930. תל־אביב, ספטמבר 1931. 164; נ"ז עמ'. בסטנסל.

דין וחשבון לשנות 1932 / 1931. תל־אביב פברואר,

1. 283; קכ"א עמ'; נספח נוסף בפגינציות מיוחדות לדין וחשבון ועדת הבקורת המרכזית. 18; ל"ג עמ'. בסטנסל. עד כאן נמשכת רציפות הדינים וחשבונות של ההסתדרות. מכאן ואילך הם מופיעים בדפוס, אולם ללא רציפות.

תשע שנות מערכה. 1933–1941. פרקי דין וחשבון לועידה החמישית. תל־אביב, 1942. 80 עמ' (אך על הפעולה המדינית בלבד).

ההסתדרות בשנות תש"ה–תש"ח (1945–1948). פרקי דין וחשבון לועידה השביעית. תל־אביב, הועד הפועל, אייר תש"ט / מאי 1949. 400 עמ'.

פרקי דין וחשבון לשנת 1953, תל־אביב, הועד הפועל, כסלו תשט"ו / ינואר 1955. 408 עמ'.

פרקי דין וחשבון לשנת 1954/55. לועידה השמינית של ההסתדרות. תל־אביב, הועד הפועל, טבת תשט"ז / דצמבר 1955. 440 עמ'. בראש דין וחשבון זה נזכר קודם לו בשם “שנתיים” ולא ראיתיו.

סקירה על פעולות הועד הפועל בשנים 1956/59. מוגשת לועדה התשיעית של ההסתדרות. תל־אביב, טבת תש"ך / ינואר 1960. 194 עמ'.

לבון, פינחס. ערכים ותמורות. תל־אביב, מסילות, תש"ך. 312 עמ'.

דברי מזכיר ההסתדרות מהשנים 1956–1959, בהם משתקפות הבעיות והתמורות בהסתדרות, באותן השנים, שבהן מילא תפקיד מכריע.

ד. ספרות המעשה של יום יום    🔗

ליד הדינים והחשבונות הנזכרים לעיל מצויה ספרות עצומה, היוצאת אם על ידי הועד הפועל ואם על ידי מחלקותיו, אירגונים ומפלגות בהסתדרות, העוקבת, יום יום ושעה שעה, אחרי המעשה של ההסתדרות. ואי אתה חודר לנבכי העשיה הרבגונית בהסתדרות ללא בדיקתה של ספרות זו, רובה ככולה גנוזה ומצויה אך בספריות גדולות.

פנקס הסתדרות העובדים בארץ ישראל. היה זה עתונה הראשון של ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט בועידת הייסוד. הוא התחיל להופיע שנה לאחר ייסוד ההסתדרות (א' בטבת תרפ"ב) ונפסק בערב פסח תרפ"ה (כרך ג', חוברת ו'), בצירוף הודעה על הופעתו הקרובה, באחד ביוני, של “דבר”. ליד ה"פנקס" יצאו כמה וכמה תוספות, שנזכרו ולא נזכרו לעיל. ב"פנקס" כרוניקה שוטפת לחיי ההסתדרות עד 1.6.1925.

“דבר”. העתון היומי של ההסתדרות, החל להופיע באחד ביוני 1925 בעריכתו של ב. כצנלסון. במשך השנים הסתעפו מ"דבר" שלוחות רבות (ראה הרשימה הביבליוגרפית: “דבר” ושלוחותיו, שנתון תו שין יוד בית, עמ' 403–411). עתון זה וכן העתונים היומיים שקמו לאחריו: “משמר” ו"למרחב", משקפים את המעשה היומי בהסתדרות על הויכוחים וחילוקי הדעות. במשך כמה שנים קיים הועד הפועל מדור קבוע ב"דבר" שנפסק עם חידוש ה"פנקס".

פנקס ההסתדרות. חוב' 1–10. 1936–1938. מס' 4 – מועצת ההסתדרות ל"ה; מס' 8 – המפקד הכללי (1937); מס' 10 – מועצת ההסתדרות ל"ו.

בהסתדרות. התחיל להופיע על ידי מחלקת ההסברה של הועד הפועל מינואר 1942 (בשם “פנקס לפעילי ההסתדרות” ולאחר מכן בשם: “בהסתדרות”) ונפסק ב־1948. פנקס זה אוצר רוב חומר על הפעולה השוטפת של ההסתדרות בפרוס קום המדינה ובימי המאבק. לידו הופיע מ־1943 “פנקס קטן”, שהיה מוקדש אף הוא לענינים שוטפים מזה ולענין אחד מסוים בלבד מזה (מאורעות ואישים).

סקירות שוטפות מצויות בשנתוני “דבר” ובכל שאר פירסומי מחלקות הועד הפועל, וביחוד בפירסומי המחלקה לסטטיסטיקה, “ילקוטי” ברית הפיקוח ועוד ועוד. לאחרונה מצויים נתונים סטטיסטיים מפורטים ביותר על מכלול מעשי ההסתדרות ב"קובץ סטטיסטי", היוצא מטעם המכון לחקר סוציאלי ובעריכתו של ד"ר ג. צידרוביץ. עד כה יצאו שלושה, שבהם סקירות לשנים: 1956–1958.

ה. חיבורים כלליים    🔗

ההסתדרות. מאסף, ערוך בידי צ. רוזנשטיין. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, מחלקת החלוץ, תש"ו / 1946. 507 עמ'. טבלאות. בשלושים מחלקות מחולקות הסקירות לכל סעיפי ההסתדרות, כתובות בידי אנשים הקרובים לענינים עליהם הם כותבים. חלק גדול של הסקירות נלקט ממקורות שנדפסו קודם ומיעוטן נכתבו במיוחד לספר זה. הספר יצא גם באידיש.

בשנת השלושים. סקירות וסיכומים. תרפ"א– תשי"א. העריכה: שלמה לוי. המערכת: ה. ברגר, ש. דרך ור. ברקת. תל־אביב, הועד הפועל, תש"ד. 626 עמ'. סקירות־סיכום לכל סעיפי ההסתדרות. הספר משקף בשפע נתוניו את המצב בתשי"א (שלהי 1950).

ברסלבסקי, משה. תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. עין־חרוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד. תש"ב. רס"ד עמ'. הספר מקיף ב"תולדות ופרשיות" את תנועת העבודה הארצי־ישראלית מראשיתה עד ימי הופעת הספר (1942). הספר עשיר בביבליוגרפיות וכן מצויות בו בסופו רשימות מפורטות לאישים, ישובים וערכים והכל בצירוף מקורות מרובים.

ברסלבסקי, משה. תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. כרכים א’–ג'. תל־אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ו–תשי"ט. זהו ספר חדש ושונה בבנינו מהקודם, בעל היקף עצום של ענינים – והכל בצירוף מקורות וביבליוגרפיות. הכרך השלישי מגיע עד לקום המדינה.

מנור, אלכסנדר. מהות ההסתדרות. מהדורה שניה. תל־אביב, הוצאת ספרים דליה, תש"ד. 237 עמ'. הספר מגיע עד לועידה השמינית. מעודכנת יותר היא המהדורה האידית, שיצאה זה עתה (40 יאר הסתדרות: 1920–1960). מעברית: משה ארם. תל־אביב, הוצאת י. ל. פרץ, 1960). מגמת הספר, לפי מחברו, “תיאור ההסתדרות על רקע ההתפתחות ההיסטורית והאידיאית כאחת”.

מרחב, פרץ. פרקים בתולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל. מרחביה, ספרית פועלים, 1952. 142 עמ'. תיאור קצר בליווי מקורות וביבליוגרפיות.

רוזנשטיין, צבי. תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל. ספר ראשון: מביל"ו עד הקמת הסתדרות העובדים. תל־אביב, עם עובד, תשט"ו. 447 עמ'.

בן־עמרם (ליפובצקי), פסח. רעיון העבודה בספרות העברית החדשה. עם הקדמה מאת יעקב פיכמן תל־אביב, במעלה, תרצ"א.

על ההסתדרות מצויים ספרים כלליים בכמה וכמה לשונות. נזכיר כאן רק את הספר האנגלי שיצא זה מקרוב:

Zweig, Ferdinand. The Israeli Worker. Achievements, Attitudes and Aspirations. New York, Herzl Press, 1959 XIII; 305 p.

ו. בעיות וערכים    🔗

בנארי, נחום. ערכים בתנועת העבודה הישראלית. תל־אביב, הועד הפועל, “אורים”, תשי"ט. 84 עמ'.

גוטהלף, יהודה. תמורות חברתיות, מעמד העובדים ובעלי בריתו. תל־אביב, עם עובד, ספריית עיינות, 1960. 142 עמ'.

יגול, יונה. תמורות בתנועת הפועלים העברית. תל־אביב, מ. ניומן, תשי"ח. 268 עמ'.

מעשים ומגמות. פרקים מעבודת ירח העיון של ההסתדרות. תל־אביב, עם עובד (ספר זה פתח את סידרת “לדור” הראשונה) תש"ב. 398 עמ'. דיונים בשאלות תנועת העבודה וההסתדרות מאת: ד. בן־גוריון, א,. גולומב, ה. דן, א. זברסקי, י. טבנקין, ב. כצנלסון, ג. מאיר(סון), ש. מרגולין, פ. נפתלי, ה. פרומקין, אהרון רבינוביץ וב. רפטור. הביא לבית הדפוס: מ. בוגדן.

וראה עוד במדור: כתבים מקובצים של אישי התנועה וההסתדרות.

ז. ספרי שימוש    🔗

סלוצקי, יהודה. יד למעיין. ציונים ביבליוגרפיים על ערכי יסוד של תנועת העבודה. הוצאת “אהלו”, מפעל זכרון לב. כצנלסון, בית־ירח־כנרת. תשי"ב. 100 עמ'. בסטנסל. מדורי ה"ציונים": עבודה; חלוציות; עוז; אחדות; צדק ושויון; אדם; עם עובד. הציונים הביבליוגרפיים הם ללא ציוני תאריכים ומצטמצמים בשם המחבר והספר.

ערכים וא"ב ציוני וארץ־ישראלי. מאת אליעזר דורון בהשתתפות ו. פרויס. תל־אביב, הוצאת ליאון המדפיס, חש"ד²

1. ערכים קצרים וממצים על עניני ההסתדרות.

מה ומה בהסתדרות. ערכים, מפעלים ומעשים. כתב: קפא"י פינס; ערך: דן פינס. תל־אביב, הועד הפועל, המרכז לתרבות ולחינוך, חש"ד (יצא בפרוס הועידה השמינית). 132 עמ'. “בילקוט הקטן הזה נעשה נסיון להציג את ההסתדרות, על כליה ופעולותיה הענפות בתחומי העשיה הרבים והשונים – – – נעשה בזמן קצר ובמהירות כדי להספיק ולהוציא את הילקוט לועידת ההסתדרות”.

ח. אנתולוגיות    🔗

מקורות לתולדות תנועת הפועלים הא"י. ליקט בשביל הסמינר בגבעת חביבה ש. לנדקוטש (רכב). מאי 1950. 101 עמ'. בסטנסל.

פרקי הפועל הצעיר. כרכים א’–י"ג, בעריכת אליעזר שוחט וחיים שורר. תל־אביב, נ. טברסקי, תרצ"ה– תרצ"ט. ילקוט רב ממדים מכרכי השבועון “הפועל הצעיר” מימי העליה השניה עד האיחוד ויצירת מפא"י (תר"ץ).

ילקוט אחדות העבודה. בעריכת ב. כצנלסון, ש. מאירוב ומ. קושניר. כרכים א’–ב'. תל־אביב, תרפ"ט–תרצ"ב. הילקוט הוא מהקבצים לפני “הקונטרס”, “קונטרס”, “דבר” ועוד.

ספר השומרים. אנתולוגיה ליובל העשרים של “השומר הצעיר”, בעריכת יהודה גוטהלף ואברהם כהן, ורשה, 1934, 539 עמ'.

ספר השומר הצעיר בעריכת לוי דרור וישראל רוזנצוייג. כרך א': 1913–1945. מרחביה, ספרית פועלים, 1956. 880 עמ'.

ילקוטי פועלי ציון. בהוצאת מכון רינגלבלום. המהפכה הראשונה והשניה ברוסיה: 1905–1917. ליקוט והערות: י. פטרזיל, תל־אביב, מ. ניומן, 1947; מאבק בזירה הפרוליטרית הבין־לאומית. חלק א': 1907–1927; חלק ב': 1928–1947. ליקוט והערות י. פטרזיל, ירושלים, 1954–1955; מבלפור עד בווין (אנגליה והציונות). העורכים: י. פטרזיל וי. רוזן. תל־אביב, ניומן, 1947.

ט. ספרי לימוד    🔗

מסלה. ספר לימוד וקריאה לגדולים. חלק א' (לא יצא יותר): תנועת הפועלים העברים בארץ ישראל. ירושלים, ועדת התרבות, תרפ"ד. עורכי הספר: ש. יבנאלי ואליעזר שיין. מנוקד. 286; 14 עמ'.

שמואלי, משה. פרקים בתולדות הציונות ותנועת העבודה. לבתי הספר, לנוער ולעם. חלקים א’–ד'. תל־אביב, עם עובד, מסילות, תשט"ז–תשי"ח (כרך א' – מהדורה ששית; ב' – מהדורה חמישית). מגיע עד קום המדינה. הספר עשיר במקורות ובביבליוגרפיות.

י. חוקות    🔗

חוקת ההסתדרות. מהדורה שניה. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, אוקטובר 1952. 304 עמ'. פרקי הספר: מבואות מאת ד. רמז ז"ל ויבל"ח י. גורי; א) חוקות יסוד (חוקת ההסתדרות וחוקת חברת העובדים); ב) חוקות עזר (תקנות “ניר” השיתופית, תקנון משפט החברים, חוקת הבחירות היחסיות, חוקת דרגת המשכורת לעובדי מוסדות ההסתדרות; חוקת השיכון, חוקת מושבי עובדים, חוקת הקבוצה, חוקת עבודה שיתופית, מוסדות הביקורת של ההסתדרות); ג) תקנוני האירגונים ההתישבותיים; ד) מוסדות לעזרה הדדית (קופת חולים, קרן נכות, קרן עבודה – לשעבר: קרן חוסר עבודה, משען, מציב, דור לדור, מבטחים, קרן ביטוח לפועלי הבנין, קרן ביטוח לפועלים חקלאיים, קרן ביטוח לעובדי אריזה, קרנות העזרה ההדדית של האירגונים ההתישבותיים); ה) מוסדות תרבות וחינוך (המרכז לחינוך, דבר, עם עובד, הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים והאירגונים, הנוער הציוני); ו) מוסדות וגופים משקיים וכלכליים (בנק הפועלים, החברה ניר, המשביר המרכזי, תנובה, סולל בונה, הסנה, יכין־חקל, שיכון נוה עובד, “הבונה”, בניני ציבור, נחשון, כנפות, “חומה”, “גמול”, מרגוע לעובד, חלמיש, תיור וטיול, מוסדות מרכז הקואופרציה, שונים; ז) בריתות פיקוח; ח) תקנונים לדוגמא; ט) לשכת העבודה הכללית; י) חברוּת ומסים בהסתדרות; יא) לוח הועידות והמועצות.

לא מעט במהדורה זו שאינו תואם עוד את המציאות של שנת תש"ך (לשכת העבודה הכללית ועוד). לוח הועידות (עד השביעית ועד בכלל) והמועצות (עד ס"ה ועד בכלל) כולל את הנושאים המרכזיים של כל ועידה ומועצה.

יא. ההתישבות העובדת    🔗

1. חיבורים כלליים

ספרות עצומה מצויה על נושא זה, אם בספרים וקונטרסים ואם במאמרים וסקירות בעתונות וכתבי־עת. כאן נביא את המקורות העיקריים, שאף הם לא מעטים. המקור הראשון, הראשי והיסודי להתישבות העובדת מתום מלחמת העולם הראשונה עד ימינו הם הדינים וחשבונות לועידות ההסתדרות ושל ההסתדרות החקלאית, שהוכנו על ידי המרכז החקלאי ונערכו על ידי א. מ. קולר ז"ל ולאחר מכן על ידי יוסף שפירא. דינים וחשבונות אלה אין כמותם לשפע חומר דוקומנטארי מזה והרצאה בהירה ומאירת עיניים מזה. בזה רשימת דינים וחשבונות אלה, כסדרם, מראשית הופעתם עד עתה. אלה כוללים כמובן כל סוגי הפעולה של המרכז החקלאי וכן של מוסדות ההסתדרות הקשורים בהתישבות (יכין, תנובה וכו'). אף מצוי בהם שפע טבלאות.

דין וחשבון מפעולות המרכז. א' טבת תרפ"א – א' שבט תרפ"ג. ירושלים, ט"ו בשבט תרפ"ג. 24 עמ'. הוספה ג' ל"פנקס" (ראה לעיל מדור ד'). בדין וחשבון זה בין היתר פרטים על ראשית ההתישבות בעמק יזרעאל (מעמ' 9 ואילך) וכן מצויה בו סקירה על ההתישבות העובדת הקודמת, מימי העליה השניה.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה (אדר תרפ"ג – תמוז תרפ"ז). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, תמוז תרפ"ז. 221 עמ'. עד עמ' 80 נדפס דין וחשבון זה (בפגינציה מיוחדת) יחד עם הדו"ח הכללי לועידה השלישית. נמצא גם דו"ח בסטנסל מאדר תרפ"ג עד כסלו תרפ"ו. ירושלים, ט"ו כסלו תרפ"ו / 2.12.1925 (עם פגינציות אחדות ושונות). דו"ח זה כולל בין היתר סקירת ההתישבות בעמק בשנותיה הראשונות, ראשית ההתישבות בשנות המשבר, יצירת “ניר”, חבורות הפועלים והפועלות במושבות ועוד.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. שבט תרפ"ו – ניסן תרצ"א (פברואר 1926 – אפריל 1931). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, אייר תרצ"א / מאי 1931. 250 עמ'. בדין וחשבון זה בין היתר על ההתישבות החדשה (“האלף” א', ב') ופתיחת האזורים החדשים להתישבות (עמק חפר, גוש תל־מונד ועוד). וכן במפורט על מאבק העבודה במושבות.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. סיון תרצ"א – טבת תרצ"ט (יוני 1931 – ינואר 1939). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, טבת תרצ"ט / ינואר

1. 384 עמ'. שני הפרקים על ההתישבות כוללים תיאור ההתישבות באיזור המטעים ועליות כיבוש והתישבות בשנות תרצ"ו־צ"ט (“חומה ומגדל”).

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. שבט תרצ"ט – ניסן תש"ה (פברואר 1939– אפריל 1945). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, ניסן תש"ה / אפריל 1945. 106; צ"ו עמ'. (העורך מדו"ח זה – יוסף שפירא). כאן על ההתישבות בשנות המלחמה ותוך המאבק עם גזירות הקרקע והמים של הממשלה.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. ניסן תש"ה – תמוז תש"ט (אפריל 1945 – יולי 1949). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, תמוז תש"ט / יולי

1. 192 עמ'. כאן על ההתישבות בימי המאבק ומלחמת השחרור וראשית ימי המדינה.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. תמוז תש"ט – אלול תשט"ו (יולי 1949 – ספטמבר 1955). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, אלול תשט"ו / ספטמבר 1955. 180 עמ'. כאן על פעלי ההתישבות הראשונים בימי המדינה.

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה. תשרי תשט"ז – כסלו תש"ך (אוקטובר 1955 – דצמבר 1959). תל־אביב, הוצאת המרכז החקלאי, כסלו תש"ך / דצמבר 1959. 202 עמ'. כאן הסיכום האחרון להתישבות העובדת בפרוס שנת הארבעים להסתדרות.

נוסף לכך מצוי חומר רב ערך בדיונים של ועידות ההסתדרות החקלאיות, שרק חלקן כונס בספרים (“דברים”).

אטינגר, עקיבא. עם חקלאים עברים בארצנו. תל־אביב, עם עובד, תש"ה. כאן חומר חשוב על ההתישבות העובדת מימי העליה השניה עד ראשית שנות השלושים. המחבר היה ממכווני ההתישבות הזאת כאגרונום, מנהל מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית ולאחר מכן מנהל מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת. הספר יצא עם פטירתו.

בין, אלכס. תולדות ההתישבות הציונית, מתקופת הרצל עד ימינו. תל־אביב, מסדה, תש"ג (1942).

הלפרן, חיים. תמורות בחקלאות הישראלית, תל־אביב, עיינות, תשט"ז. פרק ח': משקי עובדים.

ויץ, יוסף. ספריו מכילים אוצר בלום לקורות רכישת הקרקע והמאבקים המרובים והמפותלים לביצועם של מפעלי ההתישבות העובדת. בקובץ: בנתיב ההגשמה, שיצא ליובל הששים שלו (ירושלים, תש"י, העורך: נתן ביסטריצקי), מצויה (בעמ' 181–191) רשימה ביבליוגרפית בת 244 ערכים. לעניננו כאן נמנה את הספרים מאותה שנה ואילך וכן את הספר האחד שיצא לפני כן: התנחלותנו בתקופת הסער (ניסן תרצ"ו – ניסן תש"ז) ספרית פועלים, ירושלים, 1947; פירות. ירושלים, הקרן הקיימת לישראל, תשי"ב; המאבק על האדמה. קובץ מאמרים על אדמה והתנחלות. תל־אביב, נ. טברסקי, תש"י; בחבלי נחלה, שני ספרים, פרקי יומן. תל־אביב, תשי"א, תשי"ט; דפים ראשונים, תל־אביב, ספרי גדיש, תשי"ח; בנתיבי. ירושלים, הוצאת ניר, תש"ך.

ויץ, רענן. דרכנו בחקלאות ובהתישבות. תל־אביב, עם עובד, תשי"ט.

חבס, ברכה. חומה ומגדל. ההתישבות החדשה בשנות המצור. תל־אביב, המרכז לנוער של ההסתדרות, תרצ"ט.

טרטקובר, אריה. מגילת ההתישבות כרך ראשון: תולדות ההתישבות בעולם ובעיותיה העיקריות בימינו. תל־אביב, מ. ניומן, תשי"ח. למעשה מוקדש בספר זה אך פרק אחד בלבד להתישבות היהודית בארץ ישראל (עמ' 239–254), אולם ניתנו כאן סימני היכר לכל סוגי ההתישבות העובדת.

לדור, יצחק. התישבותנו בארץ 1870–1952), תולדותיה וצורותיה. תל־אביב, אופק, תשי"ב.

קרסל, ג. קורות הקרן הקיימת לישראל. ירושלים, הקרן הקיימת, תשי"א. רוב הספר מוקדש לקורות ההתישבות העובדת. הופיע אף קיצור מנוקד לנוער.

רופין, א. שלושים שנות בנין בארץ־ישראל. ירושלים, שוקן. תרצ"ז. תיאוריה של ההתישבות העובדת בידי איש שכיוון התישבות זו מראשיתה. חומר רב על פעלו של רופין בתחום ההתישבות העובדת מצוי בספרו האבטוביוגרפי: חיי, חלק ב' (תל־אביב, עם עובד, תש"ז).

2. קבצים וסיכומים

האדם בהתישבות. דברים בכינוס לשאלות החֶברה בהתישבות העובדת, בסמינריון מפלגת פועלי ארץ ישראל. ירושלים, 1947. כאן בירורים בבעיות המושב, הקבוצה, הקיבוץ והמושב השיתופי. מדור מיוחד מוקדש ל"בעיות דור הממשיכים".

הכפר העברי בארץ ישראל. לדמותו החברתית של הכפר העברי בארץ ישראל. ירושלים, האוניברסיטה העברית, תש"ו. הקדמה: מ. בובר. בספר שלושה מדורים: אפיו וערכו של הכפר; צורות ההתישבות הכפרית; בעיות החברה בכפר.

חקלאות והתישבות בישראל בעשור למדינה. בעריכת עבר הדני. הקדמה: קדיש לוז. סקירות וסיכומים לכל גושי ההתישבות העובדת בהדגשה מיוחדת לצד הכלכלי־משקי.

וראה עוד במדור: כתבים מקובצים של אישי התנועה וההסתדרות (אלעזרי־וולקני, א. ל. יפה, מ. יערי, ב. כצנלסון, ש. לביא ועוד).

יב. גושי ההתישבות העובדת    🔗

1. התנועה הקיבוצית (קבוצה, קיבוץ; חבר הקבוצות, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, איחוד הקיבוצים והקבוצות).

הקבוצה. מאסף לעניני הקבוצה וחייה. בעריכת ב. כצנלסון, תל־אביב, ועדת התרבות, תרפ"ה.

הקיבוץ והקבוצה. ילקוט לבירור שאלת האיחוד. בעריכת ב. כצנלסון. תל־אביב, הועד הפועל, ת"ש. הספר נגנז במשך שנים רבות ולא הופץ.

התנועה הקיבוצית. פרקי עיון לתכנית ההשתלמות הרעיונית־פוליטית. כרכים א’–ב'. הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. תשי"ד / 1954. בשבעה־עשר שערים רוכז חומר רבגוני ביותר על הקיבוץ.

נתיבי הקבוצה והקיבוץ. ילקוט קורות ומקורות, ליקט וערך שמואל גדון. תל־אביב, עם עובד, תשי"ח.

גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. קובץ, יוצא לאור על ידי חברי גדוד העבודה בקיבוץ המאוחד. תל־אביב, מצפה, תרצ"ב. על גדוד העבודה מצויה ספרות עצומה בעתונות פנימית וכן ב"דבר" ובכתבי עת. אף ייזכרו כאן שני הקונטרסים החשובים לתמורות ב"גדוד": על עניני עין־חרוד (סקירה כללית ותעודות). תל־יוסף, תרפ"ג: גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. ירושלים, הוצאת גדוד העבודה, תרפ"ה.

קובץ הקיבוץ המאוחד. יוצא לאור מטעם מזכירות הקיבוץ. תל־אביב, חברה, תרצ"ב.

בלוך, זאב. במערכות הקיבוץ. ראשי פרקים לתולדות הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (והתנועה הקיבוצית) בארץ. מרחביה, ספרית פועלים. 1952.

טבנקין, יצחק. החברה הקיבוצית. תל־אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד.

כהן, ראובן. יסודות המשק הקיבוצי. הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ו.

לוז, קדיש. סדרת חוברות על הקבוצה בהוצאת חבר הקבוצות. גידול הקבוצה והתמורות החברתיות. 1944; הקבוצה והנוער. תש"ד; גורמי משק בקבוצה תש"ו; דרכו של חבר הקבוצות, תשי"א.

לנדסהוט, ז. הקבוצה. מחקר סוציולוגי על הישוב הקיבוצי בארץ ישראל. תרגום מגרמנית. ירושלים, מכון להשכלה ציונית, 1944.

מנדל, מאיר. הקבוצה, ערכה ומפעלה. תל־אביב, חבר הקבוצות. תשי"א.

מנוח, יהושע. הקבוצה ודמותה. תל־אביב, עם עובד, תשי"ז. חש"ד [1953].

רכב (לנדקוטש), שלמה. השומר הצעיר – מתנועת הנוער לקיבוץ הארצי. תל־אביב, השומר הצעיר.

שמיר, יוסף. השאלה האגררית וההתישבות הקיבוצית. מרחביה, ספרית פועלים, 1953.

שפר, זאב. חברה בצמיחתה. הקיבוץ. תל־אביב, עם עובד, 1960.

שתיל, י. משק הקיבוץ בישראל. תולדות ועקרונות. תל־אביב, ספרית פועלים, 1955.

תרדיון, נ. בנתיבי הקבוצה. תל־אביב, עם עובד, תשי"א.

סיפורים מן הקיבוץ. אנתולוגיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד,1960. המערכת: א. אבנרי, מ. בסוק, מ. ברסלבסקי, ז. גלעד וא. סנד. תיאורי קיבוץ על ידי סופרים מהקיבוץ ומחוצה לו.

הקיבוץ בספרות העברית. מהדברים שנאמרו בסימפוזיון שנערך במועדון לתרבות מתקדמת בתל־אביב, בימים 23.5.1951; 11.12.51; 18.1.52 .

הסופר בקבוצה. שיח חברים בכנס “אסוך”. תל־אביב, איחוד הקבוצות והקיבוצים. תשט"ז.

2. תנועת המושבים

אורי, יעקב. סדרת חוברות וספרונים: דרכנו. תל־אביב, תש"ו; בנתיבי מושב העובדים, ירושלים, תש"י; שרשים במולדת. מסע במושבי עולים חדשים. ירושלים, תשי"א.

אסף, עמי. מושבי העובדים בישראל. תל־אביב, עיינות ותנועת המושבים תשי"ד. התיאור המפורט ביותר למושבים ותנועת המושבים.

דיין, שמואל. כחולמים (שלושים וחמש שנות תנועת מושבי העובדים). תל־אביב, מסדה, תשט"ו.

כפרים עברים. חמשים מושבי עובדים בארץ ישראל. סקירות וצילומים. בצירוף מבוא מאת י. אורי ופרקים ממשנתם של א. ל. יפה וא. ד. גורדון. מהדורה שניה. תל־אביב, תנועת המושבים, תש"ז.

עשור למושבי העולים. קובץ. ערוך על ידי יוסף רובין, תל־אביב, תנועת המושבים, תשי"ט. בראש הקובץ פרקי היסטוריה של תנועת המושבים משמואל דיין (פרקי התהוות) ויצחק קורן (לתולדותיה של ההתישבות החדשה).

3. המושב השיתופי

קרישפין, חיים. המושב השיתופי. תל־אביב, תש"ה.

4. ההתישבות הדתית

קצבורג, נתנאל. ההתישבות הדתית בארץ ישראל. ירושלים, המדור הדתי במחלקה לעניני הנוער והחלוץ, תשט"ז. מהדורה קודמת יצאה בתש"ח.

5. ההתישבות העובדת במלחמת השיחרור

ישובינו במערכה. ירושלים, הקרן הקיימת, תש"ח. תיאור מפורט לכל ישובי ההתישבות העובדת לראשית תש"ח, בצירוף תולדותיהם, מצבם הטופוגרפי וכו' – ובכלל: סיכום ההתישבות העובדת עם קום המדינה.

6. תרומת ההתישבות העובדת לספרות ולאמנות

על אדמתם. מבחר מיצירות סופרים ואמנים בהתישבות העובדת. תל־אביב, המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ט. העורכים: לוי בן־אמיתי, נ. בנארי, דניאל בן־נחום יצחק לבטוב ואלכסנדר סנד לאמנות: אויגן קולב ואהרן גלעדי.

נוסף לכך מצויה ספרות עצומה על ישובים בודדים וקצתם אף זכו לכמה וכמה ספרים (דגניה, נהלל ועוד). ספרות זו, אם בצורת מונוגרפיות ואם בצורת קבצים, מכילה שפע חומר לתולדות ההתישבות העובדת, בעיותיה וכו'.

יג. הפועל במושבה    🔗

תולדות מאבקי הפועל במושבה קשורות באלפי נימים בהתישבות העובדת, שכן בתחומי הפועל במושבה נזרעו הזרעונים הראשונים לרעיון ההתישבות העובדת ודרכי ביצועה. מצויים פרקים בתולדות תנועת העבודה הארצי־ישראלית, שהפועל במושבה על מלחמותיו בה מהווה עיקר בהם (העליה השניה). החומר העיקרי בפרשה זו אצור בדינים וחשבונות של המרכז החקלאי, שפורטו לעיל (י"א, 1), בהם נמצאים פרקים מיוחדים ומוקדשים לפועל במושבה, שכן הוא חלק אורגאני ואירגוני של הסתדרות הפועלים החקלאיים. ספרות נוספת בפירסומים של מועצות הפועלים במושבות השונות. למעשה מסתיימת פרשת מאבקי הפועל במושבה עם קום המדינה. זה מקרוב סוכמה הפרשה בביבליוגרפיה מצוינת:

כיבוש עבודה. ביבליוגרפיה על מאבקי העבודה העברית, כיבושיה ואירגונה משנות תרס"ו–תש"ט. סדורה וערוכה ע"י מ. שניר (מקודם: קושניר). תל־אביב, הוצאת הסתדרות הפועלים החקלאיים, תשי"ט. הספר מוקדש לנטע הרפז, “הנושא בעול ובאחריות במערכת העבודה העברית למלאות חמשים שנה לעלותו לארץ”. בספר 2485 ערכים ונרשם בו חומר אך מספרות העבודה.

אסופות. א'. עבודה עברית. פרשת העבודה העברית ומערכותיה לשנות תר"ץ–תרצ"ה. תל־אביב, תרצ"ה.

כאן ילקוט תעודות מהשנים בהן סערה מלחמת העבודה העברית והסעירה את הישוב והתנועה הציונית.

יד. חיל החלוץ להתישבות העובדת    🔗

בתקופה שבין שתי המלחמות שימשו העליות, בהיתר ובאיסור, וההכשרה החלוצית שקדמה לרובן, מצבר עצום של נוער יהודי חדור אידיאַלים ציונים וסוציאליסטיים. עם עלייתו של היטלר נוספה שכבה אחרת: עליית הנוער, שיחד עם הנוער הארצי־ישראלי היוו חיל מילואים להתישבות העובדת בימים שפסקו הפעילות החלוצית וההכשרות בחוץ־לארץ. אף כאן מצויה ספרות עצומה אם של תנועות נוער חלוציות מזה ואם של המחלקה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית (המוציאה כתב־עת מיוחד לעליית הנוער על כל בעיותיה) מזה. ונביא כאן שני ספרים מסכמים אם גם לא מעודכנים ביותר.

ספר החלוץ. בעריכת משה בסוק. ירושלים, הסוכנות היהודית, ת"ש.

ספר עליית הנוער, ערוך בידי ברכה חבס. ירושלים, הסוכנות היהודית. תש"א.

טו. הגנה והעפלה    🔗

ההגנה וההעפלה היוו חלקים מהותיים של ההסתדרות מעת יצירתה, ואנשיה, ובעיקר אנשי ההתישבות העובדת, היו בפעיליהן. לכך יש להוסיף את פרשת ההתנדבות בימי מלחמת העולם השניה, שאף היא, בגלוי ובסתר, רובה ככולה מכתלי ההסתדרות יצאה וכוּונה. ואחרון אחרון – מלחמת השחרור, בה מילאו ה"הגנה" וההתישבות העובדת תפקיד מכריע בנצחון, בראשותם ופיקודם של אישי ההסתדרות וההתישבות העובדת.

ספר תולדות ההגנה. בעריכת: שאול אביגור, יצחק בן־צבי, אלעזר גלילי, ישראל גלילי, יהודה סלוצקי. העורך הראשי: בן־ציון דינור. מזכיר המערכת: גרשון ריבלין. כרך ראשון, ספרים א’–ב', כרך שני, ספר א'. ירושלים, הספריה הציונית והוצאת מערכות, תשט"ו / 1954 – תש"ך / 1959. הספר כתוב בידי מחברים שונים. הכרך השני כתוב בידי י. סלוצקי.

אביגור, שאול. עם דור ההגנה. תל־אביב, תשי"א. אביגור הוא גם מחברו של הפרק בספר הנזכר לעיל (כרך א') על ראשיתה של ההגנה, והיא מונוגרפיה על צמיחת האירגון על סמך חומר תעודתי משופע.

גולומב, אליהו. חביון עוז. ספרים א’–ב'. בעריכת יהודה ארז. תל־אביב, עיינות, תש"י–תשי"ד. קובץ כתביו של מכוון דרכה של ה"הגנה" מראשיתה.

ספר הפלמ"ח. מכונס וערוך בידי זרובבל גלעד, בהשתתפות מתי מגד. כרכים א’–ב'. מהדורה שניה. תל־אביב, הוצאת אירגון חברי פלמ"ח והקיבוץ המאוחד, תשי"ג. ילקוט רב ממדים, שהוא גם ספר תולדותיו של דור צעיר, חניך תנועת העבודה הארצי־ישראלית בכלל וההתישבות העובדת בפרט.

מצויה ספרות רבה על ההגנה במקומות שונים (תל־־אביב וישובים שונים אחרים) – ומשולבת ספרות זו בכלל תולדות מלחמת השיחרור. אף מלחמת השיחרור הוציאה ספרות רבת־כמות ונזכיר כאן אך את שני הספרים המסכמים:

לורך, נתנאל. מלחמת העצמאות. תל־אביב, מסדה, תשי"ח. דברי הקדמה: יגאל ידין. בראש הספר תיאור לרקע המדיני והישובי.

תולדות מלחמת הקוממיות. סיפור המערכה הוכן על ידי ענף ההיסטוריה במטה הכללי. דברי ההקדמה: דוד בן־גוריון. תל־אביב, צה"ל – מערכות, טבת תשי"ט / ינואר 1959. השגות על מבואו של ד. בן־גוריון פירסם א. ציזלינג בחוברת בשם: אמת וסלף, על תקומת המדינה ומלחמת הקוממיות (תל־אביב, 1959. נדפסה תחילה ב"למרחב").

ספר המעפילים. תרצ"ד– תש"ו. בעריכת משה בסוק. ירושלים, ההסתדרות הציונית, תש"ז.

דקל, אפרים. בנתיבי ה"בריחה". כרכים א’–ב'. צה"ל מערכות, תשי"ט / 1959.

חבס, ברכה. פורצי השערים. סיפור קורותיה של “עליה בית”. תל־אביב, צה"ל– מערכות, תשי"ז; פורצי השערים ממזרח ומים. תל־אביב, צה"ל– מערכות, תש"ך.

מגן בסתר. מפעולות המחתרת הארצי־ישראלית במלחמת העולם השניה. עדויות, תעודות ועלילות. מכונס וערוך בידי זרובבל גלעד, בהשתתפות גליה ירדני. ירושלים, הסוכנות היהודית, תשי"ב. כאן בין היתר: שליחות הכ"ג; פרשת הצנחנים לתחומי האויב במלחמת העולם השניה. על צנחנים אלה ועל כלל הפרשה מצויה ספרות רבה.

ספר ההתנדבות. פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ ישראל במלחמת העולם השניה. כינס ותיכן זאב שפר. עריכה ספרותית: יצחק למדן. ירושלים, מוסד ביאליק תש"ט.

טז. חינוך, תרבות וספרות    🔗

אביגל, מ. א. (מקודם: בייגל). כתבים. כרכים א–ב'. תל־אביב, תרצ"ז, תש"ה. אסופת מאמריו הפזורים בכתבי־עת, בעיקר פדגוגיים, הדנים בשאלות חינוך והוראה. המחבר ממניחי היסודות החינוכיים לזרם העובדים; חינוך ועבודה. מאמרים בבעיות חינוך. תל־אביב, המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ז; החינוך בישראל, ירושלים, תשי"ז, ועוד.

יבנאלי, שמואל. לאור רעיון העבודה. לקט מאמרים לעניני חינוך ילדי העובדים. תל־אביב, אירגון עובדי המרכז לחינוך, תרצ"ח.

ניב, יעקב. (מקודם: הלפרן). מפעלנו החינוכי. תל־אביב, הועד הפועל, תש"ו / 1945; קו לקו. פרקים בשאלות חינוך והוראה. תל־אביב, אורים, תש"ה; בזרם. מאמרים ורשימות בשאלות החינוך של זרם העובדים. תל־אביב, אורים, תשי"ט.

בעניני חינוך דנה העתונות הפדגוגית של המרכז לחינוך ושל גושי ההתישבות העובדת וכן הקבצים השונים שיצאו מטעמם.

זנדבנק, יעקב. בנתיבי תרבות. מאמרים ומסות. תל־אביב, המרכז לתרבות, ת"ש. בראש הספר – תולדותיו של זנדבנק, ראש המרכז לתרבות מעת יצירתו עד פטירתו. אסופת המאמרים דנה בעיקר בבעיות הקניית השכלה ותרבות למבוגרים.

לוינסון, אברהם. כתבים. ספרים א’–ב'. תל־אביב, מרכז לתרבות ולחינוך – עם עובד (השני בלי עם עובד), תשט"ז– תשי"ט. בראש כרך א': תולדותיו של א. לוינסון, ראש המרכז לתרבות לאחר זנדבנק, מאת יוסף שפירא. בכרך הראשון נמצא מדור: ארחות תרבות, ובשני: מדור לאמנות כסעיף בכלל פעולות התרבות.

חומר על המרכז לתרבות דרכי פעולתו מצוי בדינים וחשבונות שלו, בקבצי “אורות” ועוד.

קרסל, ג. ספרות ההסתדרות. תל־אביב, הועד הפועל, כסלו תש"ו / נובמבר 1945.

סקירה מעודכנת של יהודה ארז מופיעה בקובץ המופיע לשנת הארבעים להסתדרות.

יז. הנוער העובד    🔗

הנוער העובד. קובץ. תל־אביב, תש"י. ליקט וערך דוד אשכול.

כהן, דוד. חסד נעורים. דפים מספר הנוער העובד. תל־אביב, עם עובד, תשט"ז. הספר כולל רשימות, מאמרים וסקירות מאת האיש שטבע את חותמו על הנוער העובד למעלה מדור שלם.

חומר נוסף מצוי בכרכי “במעלה”, סקירות וכל שאר פירסומי הנוער העובד.

יח. תנועת הפועלות    🔗

מימון, עדה. חמשים שנות תנועת הפועלות. 1904 – 1954. מהדורה שניה. תל־אביב, עיינות, תשט"ו. ספר מסכם של אחת הפעילות בתנועת הפועלות מימי העליה השניה עד ימינו.

חומר נוסף נמצא בכרכי “דבר הפועלת”, פירסומי מועצת הפועלות (דינים וחשבונות לועידות, סקירות על משקי הפועלות ועוד).

יט. ברית פועלי ארץ ישראל    🔗

חושי, אבא. ברית פועלי ארץ ישראל. תל־אביב, הועד הפועל. ניסן תש"ג / אפריל 1943. הסיכום הוא של אחד הפעילים ב"ברית" מעת יצירתה. בחוברת גם ילקוט קטן של תעודות.

חומר נוסף מצוי בעתונות הערבית של ההסתדרות, דינים וחשבונות של הועד הפועל ועוד.

כ. קומוניסטים    🔗

על התפקיד העגום שמילאו הקומוניסטים בהסתדרות ובישוב ראה בשני הספרים הבאים:

הלפרן, יחיאל. ישראל והקומוניזם. מהפכת עם גולה. תל־אביב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א. בסוף הספר – ילקוט תעודות.

(לקויר, ז.). מפ"ס–פ.ק.פ.–מק"י. תל־אביב, עם עובד, תשי"ג. מחקר היסטורי, מבוסס על שפע תעודות, על גלגולי הקומוניסטים בארץ ישראל ובתחומי ההסתדרות. המחבר חתום בשם: ז. ישראלי.

כא. איגוד מקצועי    🔗

חומר ביבליוגרפי – בשאלות ההסתדרות הכללית ועניני האיגוד המקצועי, לפי ספרות העבודה בארץ. תל־אביב, הוצאת הועד הפועל, תרצ"ט. 332; ח' עמ'. בסטנסל.

בקר, אהרן. המדיניות המקצועית והכלכלית של ההסתדרות. תל־אביב, הועד הפועל, אדר תש"ך / מרס, 1960. ניסוח מרוכז להרצאותיו בועידת־ההסתדרות התשיעית ובועידת־הפועלות השמינית. כאן עיקרי בעיות האיגוד המקצועי ודרכי פתרונן מאת החולש על האיגוד המקצועי בהסתדרות.

כרמי, זאב. האיגוד המקצועי בישראל ובעמים. תל־אביב, מסילות, תשי"ט.

מדריך למקומות העבודה המארגנים. תל־אביב, מחלקת האירגון של הועד הפועל. 1) תשט"ז / 1956; 2) תשי"ח / 1958.

חומר עצום אצור בתוספת ל"דבר": “באיגוד המקצועי” המופיעה זה אחת־עשרה שנה, ובעתונות המסועפת של ההסתדרות והאגודות המקצועיות.

כב. מוסדות כלכליים והמשק ההסתדרותי (חברת עובדים)    🔗

קרסל, ג. המוסדות המשקיים של ההסתדרות. ביבליוגרפיה. תל־אביב, עם עובד, תש"ו. 2432 ערכים. בספר נרשם החומר על המוסדות המשקיים של ההסתדרות, לרבות המוסדות לעזרה הדדית, שנדפס במשך השנים: תרע"ח– תש"ג (1928–1943). בראש הספר הקדמה מאת ש. יבנאלי.

און, זאב. חברת העובדים (קוים ובעיות). תל־אביב, המרכז לתרבות והסברה של הועד הפועל, 1952.

יגול, יונה. חברת העובדים. מעשים ותמורות. תל־אביב, מרכז לתרבות ולחינוך. תשי"ט / 1959.

מונצנר, ג. המבנה הכלכלי של הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל. מתוך שיתוף עם ארנסט כהן. ירושלים–תל־אביב, 1942.

נפתלי, פ. חברת העובדים (משק הפועלים בארץ). תל־אביב, 1946.

צידרוביץ, ג. משק הפועלים בארץ. תל־אביב, הועד הפועל – המכון למחקר כלכלי סוציאלי, טבת תשי"ד / דצמבר 1953.

חומר עצום על משק הפועלים אצור בכרכי “המשק השיתופי”, ה"רבעון לכלכלה", ה"קובץ הסטטיסטי" של המכון לחקר סוציאלי ועוד וכן בפירסומים השוטפים של המוסדות הכלכליים (דינים וחשבונות, סיכומים, פירסומים סטטיסטיים של בריתות הקואופרציה ועוד).

כג. הקואופרציה    🔗

אף שהקואופרציה מהוה אחד הסעיפים אשר למוסדות הכלכליים, הריהי, על בעיותיה, אחד הסעיפים המסעירים ביותר בהסתדרות זה עשרים וחמש שנה – וביחוד אמורים הדברים בקואופרציה היצרנית והשירותית ועל כן נזכיר כאן אחדים מספרי היסוד של הקואופרציה העברית:

זברסקי, א. הקואופרציה. התנועה, עקרוניה והישגיה. תל־אביב, חברה, תרצ"ב.

לוש, ל. היד העברית היוצרת. 50 שנות קואופרציה יצרנית־שירותית בארץ. תל־אביב, המרכז לתרבות ולחינוך, טבת תשי"ט / ינואר 1959. כאן מפורטים כל הנסיונות (עד ראשית 1959) לחיסול העבודה השכירה בקואופרציה זו ושפע נתונים להישגיה כיום.

פרויס, ולטר. התנועה השיתופית בעולם ובארץ. תל־אביב, עם עובד, תשט"ז. הספר אף יצא באנגלית, בהוצאת ראובן מס (ירושלים, 1960).

הקואופרציה הצרכנית. מאסף. מדריך לעסקן ולעובד. תל־אביב, הוצאת המשביר המרכזי, חשון תש"ז / נובמבר 1946. הקדמה מאת י. אפטר. עריכה: י. גלפט. בריכוז החומר והבאתו לדפוס השתתף א. ליפשיץ.

כד. עזרה הדדית    🔗

קנב, יצחק. אוכלוסין וחברה בעמים ובישראל. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ז. פרק כ"א: עזרה הדדית וביטוח הבריאות. כאן עבודה מסכמת של איש השוקד זה עשרות בשנים, להלכה ולמעשה, על תחום זה. ספריו הקודמים בענינים אלה הם בין היתר: הביטוח הסוציאלי בארץ ישראל, הישגיו ובעיותיו. תל־אביב, בריאות העובד תש"ב; בעיות האוכלוסין והבטחון הסוציאלי. תל־אביב, הספריה הדימוגרפית של כנסת ישראל בא"י. תש"ד.

כה. כתבים מקובצים של אישי התנועה וההסתדרות    🔗

רובם ככולם של כתבים אלה הם קבצי מאמרים שנתפרסמו במשך שנים רבות ומיעוטם זכרונות. הצד השוה שבהם הוא, שבדרך כלל מקיפים הם כמה וכמה תחומים אם בחיי ההסתדרות ואם בחיי תנועת העבודה הארצי־ישראלית בארץ ומחוצה לה.

אהרונוביץ, יוסף. כתבי… כרכים א’–ב'. נערכו בידי דבורה בארון ואליעזר שוחט. תל־אביב, עם עובד, תש"א. מבוא מי. לופבן ותולדותיו מאת דוד זכאי.

ארלוזורוב, ח. כתבים. כרכים א’–ז'. תל־אביב, הוצאת מפא"י. תרצ"ד–ה. יומן ירושלים. תל־אביב, הוצאת מפא"י, 1949. נוסף לכך יצאו כמה מבחרים: על ידי ישראל כהן בסדרת “שרשים” של מחלקת הנוער של הסוכנות, וכן מבחר כתבים ופרקי חיים בהוצאת הספריה הציונית ועם עובד, תשי"ח, בעריכת י. רייכרט וי. ארז.

אשכול, לוי. בחבלי התנחלות. תל־אביב, עם עובד, 1958.

בדר, דוד. ציונים עלי דרך. ערוך בידי א. ברוידס. תל־אביב, ועדה מיוחדת, תשי"ב.

בילינסון, משה. כתבי… כרך א' (במשבר העולם). ערוך בידי ב. כצנלסון; כרך ב' (בדרך לעצמאות). ערוך בידי ברכה חבס. תל־אביב, דבר, ת"ש–תש"ט. בראש כרך א' מבוא מקיף של ב. כצנלסון. (בראש שני הכרכים נשתבש התאריך העברי של יום הולדתו: יום הכיפורים תר"ן וצ"ל י"א תשרי תרנ"א אם התאריך הנוצרי נכון, ואם נכון התאריך העברי מקביל לו: 5.10.1889).

בן־גוריון, דוד. כל כתביו (ספרים, קונטרסים, מאמרים, תרגומי חיבוריו ללשונות אחרות וכו') נמנו בביבליוגרפיה של שמואל לחובר: כתבי דוד בן־גוריון, תר"ע– תשי"ט. מבוא מאת יהודה ארז ודברי פתיחה מיהושע לוי. תל־אביב, הסתדרות הפקידים, אירגון ספרני ישראל, תש"ך / 1960. 2498 ערכים. לאלה יש להוסיף: מערכת סיני. תל־אביב, עם עובד, 1959. כאן נדפסה בין היתר הרצאתו בועידת ההסתדרות השמינית על ההסתדרות והמדינה.

בן־צבי, יצחק. כל כתביו (ספרים, קונטרסים, מאמרים ומחקרים) נמנו בביבליוגרפיה של שלמה שונמי: כתבי יצחק בן־צבי, תרס"ד–תשי"ח. עם ביוגרפיה מאת ז. שזר. ירושלים, הסתדרות הפקידים, אירגון ספרני ישראל, תשי"ח. בכלל ביבליוגרפיה זו כלולות הביבליוגרפיות הקודמות של י. מ. גרינץ ומ. בניהו. רשימת מאמריו ב"האחדות" אינה מדויקת ביותר.

ברוכוב, בר. כיובל שנים (מ"האחדות") מיתרגמים חיבורים וקטעי חיבורים משל ברוכוב לעברית. חוברות שונות אף יצאו בדפוס. הנסיון הראשון לכינוס כולל של כתבי ברוכוב בתרגום לעברית נעשה בידי הוצאת עם עובד. אולם הנסיון נפסק עם צאת הכרך הראשון (כתבים נבחרים, סדורים בידי ז. רובשוב־שזר. כרך ראשון (תש"ד): לחקר שאלת היהודים. הקדמה: נעורי ב. ברוכוב מאת י. בן־צבי; ב. ברוכוב ומורשתו מאת ז. שזר). זה מקרוב החלו ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד במפעל כינוס כתביו בתרגום לעברית. עד כה יצאו שני כרכים (58–1955), בעריכתם של ל. לויטה וד. בן־נחום. הוצאה זו מצוינת בשפע הערות, רשימות ביבליוגרפיות וכו'.

ברנר, יוסף חיים. כתביו במקובץ בשמונה כרכים (כרך ח' בשני ספרים) יצאו בהוצאת שטיבל בתל־אביב, בשנים 1924–1930. בתש"א יצאו בהוצאת “דבר” בעריכתו השקודה של מנחם פוזננסקי שני כרכי איגרות בצירוף הערותיו של המהדיר. מ. פוזננסקי הוא גם שהוציא מהדורה מקוצרת של כתביו בשלושה כרכים בהוצאת עם עובד (תש"ו–תשי"א). מהדורה שלמה חדשה בעריכתו של מ. פוזננסקי החלה להוציא הוצאת הקיבוץ המאוחד משנת 1955. עד כה יצאו שני כרכים בתבנית גדולה.

גורדון, אהרן דוד. כתביו במקובץ יצאו על ידי “הפועל הצעיר” בחמשה כרכים (תל־אביב, תרפ"ה–פ"ט) עם רשימות לתולדותיו מיוסף אהרונוביץ. קיצור כתביו בכרך אחד הוציאו א. שוחט ונ. תרדיון (תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו). מהדורה חדשה בעריכה חדשה ובשלושה ספרים, על ידי ש. ה. ברגמן ואליעזר שוחט, יצאה בהוצאת הספריה הציונית בירושלים (א: האומה והעבודה. תשי"ב, בצירוף מבוא של ש. צמח והביוגרפיה של י. אהרונוביץ; ב: האדם והטבע, תשי"א, בצירוף מבוא מאת ש. ה. ברגמן; ג: מכתבים ורשימות, תשי"ד, בצירוף מבוא מאת י. פיכמן וביבליוגרפיה מאת שמואל לחובר והשלמות מאת ב. שוחטמן).

דיין, דבורה. באושר וביגון ערוך בידי ברכה חבס. מהדורה שניה. תל־אביב, מסדה ותנועת המושבים, תשי"ח.

דיין, שמואל. בימי חזון ומצור (מיומני, תעודות ומיסמכים). תל־אביב, מסדה, תשי"ג.

וילקנסקי, יצחק (אלעזרי־וולקני). קובץ כתביו בעשרה ספרים יצא בשנותיו האחרונות (תל־אביב, הוצאת נ. טברסקי) והם ערוכים על ידו: א. בחינות (תשט"ו); ב: ספירות (תש"י); ג: אשמורות (תש"י); ד: מחיצות (תשט"ו); ה: אספקלריות (על אישים, תשי"ד); ו: בשדות רחוקים (תשי"א); ז־ח: בדרך (תשט"ו); ט־י: מידות (תשט"ז).

ויתקין, יוסף. מבחר כתביו, בעריכת ר' בנימין וא. ז. רבינוביץ. יפו, תרע"ב. מהדורה חדשה בהכנה.

ורדי, צבי. ארחות חברה. ספרית פועלים, 1946.

זכאי, דוד. קצרות. תל־אביב, דבר, תשי"ד.

זרובבל, יעקב. עלי חיים. תל־אביב, הוצאת י. ל. פרץ, 1960. אותה הוצאה הוציאה באידיש שני כרכי זכרונות.

טרומפלדור, יוסף. מחיי יוסף טרומפלדור. קובץ רשימות וקטעי מכתבים. מהדורה שניה מורחבת ערוכה בידי מנחם פוזננסקי. תל־אביב, עם עובד, תש"ה.

טבנקין, יצחק. המדינה העברית והדרך אליה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד.

יבנאלי, שמואל. בנגוהות הימים. קבוצת מאמרים. תל־אביב, עם עובד, תשי"א; מסע לתימן, תל־אביב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב. נוסף לכך עריכת שני כרכים של ספר הציונות, אסופת מאמרים לתולדות חיבת ציון: בבקרה של תנועה (תל־אביב, המרכז לתרבות, תרצ"ט).

ינאית־בן־צבי, רחל. אנו עולים, פרקי חיים. תל־אביב, עם עובד, 1959.

יערי, מאיר. בפתח תקופה. מרחביה, הקיבוץ הארצי, 1942; בדרך ארוכה (הנחות יסוד, חינוך, קיבוץ, חברה). ספרית פועלים, 1947; קיבוץ גלויות באספקלריה של ימינו. ספרית פועלים, 1954.

יפה, אליעזר ליפא. כתבים. כרכים א’–ב'. בעריכת אליעזר שוחט ויוסף שפירא. הקדמות מי. וילקנסקי, ב. כצנלסון וי. שפירא. תל־אביב, עם עובד, תש"ז.

יפה, ש. ד. שבילי בשדה. פרקי זכרונות. תל־אביב, הוצאת “ספרית השדה, עם עובד, תשי”ט.

יציב, יצחק. בין עין לנפש. רשימות, מאמרים, מסות. הסדיר והקדים דב סדן. תל־אביב, דבר, תשי"ג.

יצחקי, יצחק. מבחר כתבי… בצירוף רשימה ביבליוגרפית. הקדמות מאת זאב אברמוביץ ול. טרנופולר. ספרית פועלים, 1957.

כצנלסון, ברל. כתבים. כרכים א’–י"ב, בעריכת ש. יבנאלי (תוכן הענינים יצא לחוד בחוברת בצירוף ביבליוגרפיה של ש. לחובר לדברי הערכה וזכרונות. תש"ד– תש"י. תל־אביב, הוצאת מפא"י, תש"י). תל־אביב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ה–תש"י. בכרך י"ב: דברי חתימה של ש. יבנאלי ותוכן הענינים של כל הכרכים. לכתבים נוספו הערות והערות. בכלל הכתבים גם דברים שטרם ראו אור עד אז. כרך י"א כולל את הרצאותיו לתולדות תנועת הפועלים הארצי־ישראלית, המגיעות עד ימי ייסוד ההסתדרות.

כצנלסון, רחל. מסות ורשימות. תל־אביב, עם עובד, תש"ו.

לביא, שלמה. כתבים נבחרים. עם מבוא מאת ב. כצנלסון. תל־אביב, עם עובד, תש"ד, הספר הראשון כולל את מאמריו שבהם ביסס את רעיונו בדבר הקבוצה הגדולה (לזה ראה עוד ספרו: מגילתי בעין־חרוד) והשני מאמרים שונים בעניני הישוב, ההסתדרות ועוד; עלייתו של שלום ליש. תל־אביב, עיינות תשט"ז, זכרונות, שבכללם תקופת העליה השניה.

לבון, פינחס. יסודות. תל־אביב, גורדוניה – המכבי הצעיר, תש"א.

לופבן, יצחק. מבחר כתבי… בכרך אחד. מכונס וערוך בידי נ. תרדיון. תל־אביב, עיינות, תשי"ד. בראש האסופה מסות על לופבן מדב סדן ויצחק אלעזרי־וולקני וביוגרפיה. המדור “אנשי סגולה” יצא לפני כן כספר לחוד.

מאיר, יוסף. הרפואה והציבור. תל־אביב, מרכז קופת חולים, תשט"ו. קובץ מאמריו של אחד ממכווני דרכה של קופת חולים אם בעניני בריאות הציבור ואם בבעיות ציבור אחרות.

מנוח, יהושע. ממחשבת הזמן. תל־אביב, דביר, 1957.

ניר, נחום. פרקי חיים. תל־אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ח.

סירני, חיים אנצ’י. האביב הקדוש. יומנים, מכתבים, מאמרים. קובץ. הסדיר, תירגם והקדים כלב קסטל־בולונזי. תל־אביב, תש"ז.

סירקין, נחמן. כתבי… לוקטו וסודרו בידי ב. כצנלסון ויהודה קופמן. תל־אביב, דבר, תרצ"ט. בראש הכרך הראשון (לא יצא יותר) מבוא מקיף מאת ב. כצנלסון: האחד במערכה.

צמח, שלמה. עבודה ואדמה. ירושלים, מס, תש"י (כאן המונוגרפיה שלו על העליה השניה: “ראשית” שיצאה לפני כן בחוברת מיוחדת, תשובה להשגות יחזקאל קויפמן על א. ד. גורדון ועוד); שנה ראשונה. תל־אביב, עם עובד, תשי"ב.

קולר, א. מ. כתבים. נערכו בידי מרדכי שניר, תל־אביב, הוצאת חברים תש"ך.

קפלנסקי, שלמה. חזון והגשמה. מבחר כתבים, הרצאות ונאומים. ספרית פועלים, 1950. ארבעה מדורים בספר: א) ציונות סוציאליסטית; ב) במערכות אינטרנציונל הפועלים; ג) בעיות המדיניות הארץ־ישראלית; ד) בעיות ההתישבות. עיקרו של הספר תורגם בידי אברהם יערי.

רבינוביץ, אלכסנדר זיסקינד (אז"ר). כתבים. תל־אביב, הוצאת ועד היובל, תרצ"ד–ה. לעניננו שייך הכרך השלישי: מאמרים (כל השאר: סיפורים וספרו תולדות היהודים בארץ ישראל).

רבינוביץ יוסף. האיש ופעלו; בצעדי הגשמה; רשימות, תעודות ומכתבים. תל־אביב, הסתדרות הפועלים החקלאיים, תשט"ז. מאמרי הערכה עליו, פרקים משלו על מרחביה (אף כתב חוברת על מרחביה בספרית “לנוער” של הקרן הקיימת) וענינים אחרים.

רוזן, יוסף. כתבים נבחרים. בעריכת ז. אברמוביץ, ד. לייבל, מ. ארם וי. פטרזיל. תל־אביב, מכון רינגלבלום, 1957. בראש הספר מבוא על פעלו וחייו מאת מ. ארם.

רמז, דוד. טורים. מהדורה שניה. תל־אביב, עם עובד, תשי"ב. בראש הספר: ביוגרפיה.

שזר, זלמן. כוכבי בוקר. סיפורי זכרונות ופרקי מסה. תל־אביב, עם עובד ודבר, תש"י; אור אישים. דברי מסה וזכרון על פגישות שתמו. תל־אביב, עם עובד, תשט"ו.

שילר, שלמה. כתבי… ערוכים על ידי ר' בנימין. ירושלים, תרפ"ז. בראש הספר דברים על שילר מאת ר' בנימין, א. מ. ליפשיץ ואחרים. בעריכתו של נ. ביסטריצקי, יצא בהוצאת הקרן הקיימת (ירושלים, תשי"ב) ילקוט מדבריו וצרור זכרונות והערכות עליו, בשם: במעגלי הגות והגשמה. בקובץ זה מוקדש מדור מיוחד לקבוצת שילר.

קושניר (שניר), שמעון. בכור מכורה. נתיבו של נער עובד בימי העליה השניה. תל־אביב, עיינות, תשט"ו; הר מגלבוע. שנים ראשונות לעמק יזרעאל. תל־אביב, עיינות תשט"ז.

שניר (קושניר), מרדכי. בתחום הימים. תל־אביב, עם עובד, תשי"ד; בני הדור ומוריו. תל־אביב. תשי"ט. עיקרו של הספר מוקדש לברנר. הוא ערך גם ילקוטי הערכות על ב. כצנלסון, י. ח. ברנר והמשוררת רחל.

שפרינצק, יוסף. בכתב ובעל־פה. תל־אביב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ב.

תבורי, אפרים. משער אל שער. דברי הגות במשנה הציונית הסוציאליסטית, הוצאת מועצת פועלי תל־אביב, תשי"ט.

התלמי, יהושע (ר' בנימין). מזבורוב עד כנרת. תל־אביב, אגודת הסופרים ודביר, תש"י.

כו. תולדות הישוב והציונות    🔗

כל עצמן של ההסתדרות ותנועת העבודה הארצי־ישראלית יסודן ורקען הם בתולדות הישוב והציונות. אף על כך מצויה ספרות גדולה ורחבה מני ים ונצטמצם בספרים מספר בלבד.

ביבליוגרפיה ציונית. מבחר הספרות הציונית להשתלמות והדרכה. כינס וערך אברהם לוינסון, בהשתתפות ד"ר נ. מ. גלבר, ירושלים, ההסתדרות הציונית, תש"ג.

יוסף, דב. השלטון הבריטי בארץ ישראל. ירושלים מוסד ביאליק, תש"ח.

כהן, ישראל וד"ר נ. מ. גלבר. קיצור תולדות הציונות, מראשיתה עד ימינו אלה. ירושלים, ראובן מס, 1956. רובו של הספר תורגם מאנגלית מספרו האנגלי של י. כהן.

סמילנסקי, משה. פרקים בתולדות הישוב. חלקים א’–ו'. תל־אביב, דביר (כמה וכמה הדפסות). מנוקד.

תמה הרשימה, אולם לא רק שלא נשלמה אלא שניתן להרחיב יריעותיה פי כמה וכמה, גם אם נצטמצם בספרים בלבד. אולם קוצר היריעה כיוון את שיעור המבחר – וכדרך כל מבחר אף זה לקוי בודאי בחסר וביתר. הרשימה היא בגדר נסיון ראשון למבחר ביבליוגרפי של מכלול עניני ההסתדרות. אין על כן ספק שהבא יהא בודאי מתוקן יותר ולקראתו תתקבל בתודה כל הערה, אם בכלל ואם בפרט.

חולון, תשרי־חשון תשכ"א / ספטמבר־אוקטובר 1960.