הדעה בדבר קרבת־האחים בין השינה למוות מקורה בתקופת הזוהר של תרבות יוון. מאוחר יותר נוסח רעיון זה מחדש ע"י אפלאטון במלים אלו: הנפש משיגה במוות חוויה דומה לזו שבמיסטריות הגדולות.
ננסה להבין, למה התכוונו הקדמונים ברעיון זה. המשפט הראשון “אחות למוות השינה” נראה במבט ראשון פשוט בתכלית. בהסתכלות ובהאזנה שטחית נוטים להבין בכך, שההכרה של האדם חדלה לפעול באותה מידה בשינה כמו גם בחלום. זהו לכאורה קשר־האחווה כאן. אבל כבר שקספיר שם בפיו של המלט שלו, במוֹנוֹלוג של “להיות או לא להיות”, את המילים הבאות:
למות, לישון, לא עוד! ובשנת לומר: הקץ לכאב־הלב ולאלף זעזועים של טבע ירושי בשרים… לישון, אולי לחלום; אכן, בכך העוקץ: בזו השנת של מוּת – מה חלומות שם יש, לאחר שתם מעגל־חיים זה בן חלוף…
אחרי שקספיר חלפו רק 300 שנה עד שפרויד יצר את תורת־החלום הגאונית שלו, בה הוא קובע, שהבלתי־מודע, כפי שהוא מכנה זאת, ממשיך לחיות במשך השינה את חייו העצמיים, ואת תוכנם מוסר הוא לתודעה באמצעות החלומות. על סמך הבנה מעמיקה יותר בפסיכואנאליזה וכן גם במסתורין של כל הדתות ניתן להבין את המשפט בדבר יחסי־האחווה של השינה ושל המוות כך, שהתודעה ממשיכה את חייה בשתי צורות־הקיום, של השינה ושל המוות, כשהמושגים תודעה ובלתי־מודע מתחלפים לסירוגין.
אבל כיצד קורה הדבר? כיצד יכולים אנו להשיג זאת? נצחיות הנשמה היא מסורת עתיקת־יומין, שלומדה ללא שינויים על ידי כל עמי הקדם וע"י כל הדתות, ואף המדע החדש, הפארא־פסיכולוגיה, עושה מאמצים גדולים כדי לאשר את אמיתותה. הכוונה בזאת, שהנשמה או התודעה יש לה גוף עצמי, עשוי מחומר עדין ביותר, שאינו נדון למיתה יחד עם הגוף הנראה־לעין העשוי מחומר גס. זהו, ניתן לומר, היסוד הפיסיקאלי של תיאורית האלמוות. הנחה זו, כלומר של קיומו של גוף נפרד של הנפש, אינה רק מורשת העבר, אלא גם כיום חיים אותה ביודעין מאות ואולי אלפי אנשים. יתר־על־כן, תופעות אלו ידועות ע"י חלומות־המעוף למאות אלפים, אלא שהם אינם יודעים להסבירן. זהו המעוף חסר־המשקל, שבעקבותיו באה נפילה, שמתוכה מתעוררים.
מטרתו של כל יוגי היא, ע"י אמנות הנשימה, על ידי תנוחת־הגוף וע"י מדיטציה (שקיעה בהרהורים), להגיע לידי הפרדת שני גופים אלה, השוכנים בקרבנו, זה מזה.
הצרפתים מכנים תהליך זה בשם פירוד־הכפילות (“dedoublement”), האנגלים – בשם השלכה, היסע, טיול (Projection, excursion, E.S.P. travelling). החומר ההיולי הזה, ממנו עשויה מרכבת הנשמה, דומה שהוא עדין ביותר ונתפס רק ע"י “גלויי־העיניים” (Clairvoyants) – לפעמים ברגע המוות, שעה שמתוך מעטה־הקרקפת, מקום בו אצל התינוק העצמות עדיין אינן מחוברות, משתחרר משהו מעין ערפל קל מן הקל, או במקרה של פרויקציה, שעה שמשתחררת מן הגוף דמות דומה, בדרך כלל מסביבות עצב הסימפטיקוס. במקרה של פרויקציה, ז. א. בשעה שהאדם חי ונושם, נשאר הגוף המושלך, השני, כך אומרים גלויי־העיניים, קשור לגוף הנגלה של האדם ע"י חוט דק מאותו החומר עצמו. האנגלים מכנים אותו בשם חוט־הכסף (Silver־cord).
המסורת טוענת, שהפרדת שני גופים אלה מתרחשת שלא בידיעת האדם, לעתים קרובות בשעת שנתו. אפשר גם להשיגה בדרך מלאכותית, למשל על־ידי סם־מרדים או היפנוזה. במחלת־הנפילה (האפילפסיה) מקבל פירוד זה צורה חולנית. מלבד זאת, מתרחש פירוד זה גם במקרים רבים אחרים, מבלי שהאדם יבחין כראוי בתהליך זה. היוונים קבעו את מושג האכסטזה, כלומר של היציאה מתוך עצמו. בעברית נביע זאת בביטוי “יצא מכּליו”, או בגוון ובנסיבות אחרות: “נפשו יוצאת אליה”. הקדמונים ידעו איפוא בדיוק, שכל התעלות חזקה של הרגש, זו החיובית־יוצרנית כמו גם השלילית־הורסנית, מביאה עמה מצב הכרה חדש.
אם מודים בהיפותיזה של שניות הגוף, או־אז נהיים כל ההליכים, המתייחסים לכך, מובנים על נקלה. רוצה לומר, שבו ברגע שהגוף השני, גם אם במקצת, גם אם לחצאין, משתחרר מתוך הגוף הפיסי, רוכש הוא שוב כּשרים חדשים, חזקים ביותר. החומר של גוף זה הוא חדיר, הוא יכול לצפות, לשמוע ולהרגיש מעבר לתחומים של חמשת חושינו הרגילים. במצב זה יכול הוא להשיג את מהות העולם הרבה יותר מן הרגיל. בדרך כלל אנו מציינים את ההארה שבמצב זה כאינטואיציה, אותה משיגים מתוך חלום־בהקיץ, מתוך חלום ממש, מתוך הברקה פתאומית או מתוך ראיה ושמיעה שמעבר־לחושים. רשמים אלה מביא עמו הגוף השני, עם שובו לתוך הגוף הפיסי, כהעשרה מהיכן־שהוא לחיי היום־יום.
ההכרה, החזיון קודמים אצל היוצר למעשה־היצירה. כך הקדימו נביאינו לשמוע לפני שאמרו את דברם, כך בתחילה קבל משה את עשרת הדברות ורק אח"כ העלם על הכתב, כך חי מיכאל אנג’לו את חזיונותיו ורק אחר־כך עיצב להם דמות, כך שמע בטהובן ורק אחר־כך הלחין.
דומה, שהכשרים של הגוף השני, היוצא ונכנס לתוך גופנו, הם עוד הרבה יותר מקיפים, הרבה יותר מרחיקי־לכת ורבי־תושיה, מכפי שצויין בקיצור לעיל. מאז ימי פרויד, או ליתר דיוק מאז החלו הכּשדים, המצרים והעמים השמיים לייחס חשיבות לחלום, היינו שואלים וחוזרים ושואלים את עצמנו, מהי השפה המיוחדת שבה מדובר בחלום. זוהי יותר שפת־תמונות מאשר שפת־מלים, ומשום־כך בינלאומית ובלתי־משתנה לאורך כל התקופות. שפת־תמונות זו יש לה חוקים משלה ולעתים הייחס שבינה לבין שפת־התמונות הרגילה הוא כיחס שבין הקצרנות לבין שפת־הכתב. היא משתמשת בקיצורים, סינוורים או תימצותים1, שקצרנים, בינם לבין עצמם, מסוגלים, אמנם, לפענחם, אבל סופרים־הדיוטות – לא. הכוונה היא לשפת־הסמלים של החלומות.
בקשר לכך מן הראוי להיזכר בהצהרותיהם המיוחדות של גלויי־העיניים הגדולים. הם מוסרים, שכל־אימת שהם חודרים לאותם שטחים, שאינם נתפסים ע"י חמשת חושינו, הופך כל רעיון לתמונה, שמעוצבת ע"י הכרה חסרת־גוף פיסי, ז. א. של כל אותן יישויות, אותן אין ביכולתנו להכיר באמצעות חמשת חושינו ואשר מספרן מגיע לאלפי מיליארדים. A. Besant אומר ב־ The Ancient Wisdom: "במרחב האַסטרלי (שמעבר־לחיים)… החיים הם הרבה יותר פעלתניים והצורות הרבה יותר פלסטיות מאשר בעולמנו הפיסי. החומר האסטרלי יש לו התכונה המיוחדת של קבלת צורה מיידית בהשפעת דחף של תנודות מנטליות. הוא עונה ללא־הרף על תנודות של מחשבה, רגש או שאיפה, כך שבהשפעת כוחות אלו הצורות מופיעות מיידית מאליהן. תמונות אלו, כלומר מלים או רעיונות אלו הכתובים בשפת־התמונות, אינן רק כאלה כפי שציירינו מציירים אותן, או כפי שסרטינו מצלמים אותן, אלא רצפי־תמונות, המובעים על ידי אותה קצרנות־הסמלים, שרק אלה שהם בסוד הדברים עשויים להבינם.
השינה היא אחות למוות. בשינה כמו במוות משתחררת מרכבת־התודעה, העשוייה מחומר ממשי בלתי־נתפס על ידי כלי־המדידה שלנו, מתוך גופנו הפיסי. במצב זה או במצב של אכסטזה הופכת מרכבה זו של נשמתנו את מחשבותיה, משאלותיה וחוויותיה לתמונת־סרט. זה התהליך הרגיל. תמונה זו רקומה בסמלים, ומלים, כפי שאנו רגילים לבטאן, תופסות כאן מקום זעיר ביותר. בשינה שלנו, בחזון, באכסטזה, מופיעות תמונות אלו באופן ממשי, אמנם מחוץ לגוף שלנו. המחשבה, הרגש, החוויה, המשאלה – כל אלה הופכים לתמונה. כל זה אמור גם לגבי הדינים־והחשבונות־שמעבר־לחיים: במישור המכונה אסטרלי הופכים כל משאלה, כל מחשבה, כל היזכרות לצורה גשמית ולתמונה, העשויים מחומר שאין אנו יכולים להגדירו במדוייק.
זהו חוק ישן של האופטיקה, שהעין אינה מסוגלת להבחין בשום תמונה, שניצבת ממש לפני תפוח־העין או ממש בתוך העין. התמונה הופכת לתמונה רק ע"י הרחקה מסויימת מחלל־העין (הרטינה), שכן רק אז מסוגלת מערכת הצילום של העיין להיכנס לפעולה. וייאמר הדבר פעם נוספת: תמונת־החלום היא בשפת גוף־הנשמה המילה המורגשת, חווית המשאלה והרעיון. גוף ערטילאי זה מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות וסמלים. יחד עם המחשבה מופיעה אוטומטית התמונה החייה. ע"י ההרחקה מן הגוף יכולה התמונה להיראות. במקרה שלא מתחולל פירוד־הכפילות בשינה, וזהו בוודאי מה שקורה לעתים קרובות, אז אין כל אפשרות לתודעה שבגוף הפיסי ליצור תמונות, ואז גם אין אנו רואים שום חלומות.
בכך גם מופץ אור חדש על הקשר שבין העולם־שמעבר־לחיים, לחלום ולאמנות. המלה, התמונה, הרעיון, המנגינה, שאנו זוכים להן באכסטזה של ראיה או שמיעה, נהיית חיה, מתגשמת בעולמנו המציאותי בתוים, אותיות, צבעים או שיש או בכל דרך אחרת. החוויות המושגות בדרך זו ע"י אנשי־אינטואיציה גדולים יש להן כח חיים שווה או אפילו גדול יותר משל אותם כביכול יצורים־חיים – דמויות־חזון (Forme penseé), אומרים הצרפתים. גם חזיונות פוליטיים, מדעיים או דתיים נהיים חיים ונצחיים, אם הם נולדים מתוך מאמץ לוהט, שנקודת־השיא שלו באה לידי ביטוי באכסטזה האמוציונאלית.
נבהיר פעם נוספת תהליך זה ע"י השוואה: מתוך מאמץ, מחקר, געגועים, אהבה כלפי עצם כלשהו וע"י השתלטות על כך בתודעה הרגילה נוצרת תשוקה, נקרא לה פרח, שמופרית ע"י הארה רוחנית או רגשית – נקרא לה פרפר. מתוך קשר זה רק נוצר הפרי, הראוי למאכל. ניתן איפוא כאן להבחין בתהליך־חליפין בין המעשה המודע לבין החווייה הבלתי־מודעת ולאחר מכן היצירה המודעת, אשר הוא הוא שיוצר את דברי־האמנות והרוח כמו גם את כל התגליות. זהו התהליך המקביל ליצירה הרוחנית. בחלום, לעומת זאת, נשארת התמונה, שנוצרת שלא־מרצון ושלא־מדעת, בלתי־מנוצלת – עד לניצולה הנדיר בפתרון־החלום.
מהו שקורה עם התמונות, המנגינות, התיאוריות, התגליות שנוצרות בעולם שמעבר־לחיים, בתורת רעיונות של ההכרה האחרת, אין אנו יודעים בדיוק. קרוב לודאי שהן מנוצלות לאחר־מכן בתור “אבני־בנין”, קרוב לודאי שהתמונות, המנגינות והרעיון שמהעבר־האחר מתערבבות עם אלו, שנוצרות על ידי בני־האדם החיים בתהליך האכסטזה והאינטואיציה; בדומה למאזיני הרדיו והטלוויזיה הם קולטים את התנודות מתוך הקוסמוס, ובאמצעות המכניקה המורגלת אצל בני־האדם החיים הם הופכים אותן למחשבות, תמונות וצלילים.
אם ההנחה המובאת בזה, בדבר פירוד־הכפילות (dedoublement), תזכה להכרה, אזי תבוא התופעה של החלומות צופי־הנולד ושל החלומות הטלפטיים סוף־סוף על פתרונה. התופעה הידועה, שאדם מסויים חולם בשעת־המעשה על מותו של אדם הנמצא הרחק ממנו, ניתן להסבירה בכך, שהגוף השני, כשהוא משוחרר, יש לו היכולת לקלוט ללא כל מאמץ את קולו של הגוסס או את תמונתו, אם הוא היה קרוב אליו ע"י הקשר של תנודות הנשמה. באופן דומה יהיו מובנות התופעות הטלפטיות, עליהן מוסרים מומחי־הפסיכו־אנליזה אודות הפצינטים שלהם. במצב של אנליזה, ובמיוחד בשעת הראיונות, מוּצא הפצינט ע"י ההתעסקות האינטנסיבית עם הבלתי־מודע מתוך המצב המודע הרגיל, ובמצב זה של חצי־אכסטזה הידועה היטב לכל מי שעבר טיפול נפשי כזה, קל לו, כמובן, לקרוא את הרגשות הבלתי־מודעים של בוחן־הנפש. גם הבוחן עצמו נכנס לתוך מצב־תודעה שונה, המאפשר לו בדרך טלפטית ללמוד הרבה על אודות הפּצינט.
פרויד מביא ב"תורת־החלום" שלו דוגמה מפורסמת עתיקה של חלום פרקוגניטיבי (המנבא על העתיד לבוא) שהיה בעת ובעונה אחת גם משאלת־נפש כמוסה (Wunschtraum). אלכסנדר הגדול ראה בשעת המצור על העיר צור (Tyros) שׂעיר (סַטיר) רוקד, ופותרי־החלומות סברו אל־נכון, שאת המלה סטיר יש לפרק לשתי מלים, דהיינו: סא־טירוס, שפירושו (ביוונית) “טירוס (צור) שלך”, כלומר שהוא יכבוש את צור. בחלום, איפוא, במצב מיוחד זה, מסוגלת הנפש לתאם את התרחשות המאורע הצפוי, מבלי להיות מוגבלת ע"י הסייגים הרגילים של הידע המודע, שמטבעו הוא מוציא מכלל אפשרות את השכוח־מזמן ואת הצפוי־לבוא.
ייתכן ובעתיד יקנה לו האדם את ההרגל, לשמור בזכרונו את החלום בייתר בהירות או לרענן את זכרונו עליו בייתר יסודיות מאשר כיום, שכן אפשר, ללא־ספק, בעזרת החלום להרחיב מסויים חולם בשעת־מעשהו על מותו של אדם הנמצא הרחק ממנו.
באשר למשפט האפלטוני הנזכר בראשית הדברים, ש"הנפש משיגה במוות חוויה דומה לזו שבמיסטריות הגדולות", ייאמר עוד כאן בקצרה, שכהני־המיסטריות השכילו, לאחר הכשרה ממושכת ושקולה היטב, באמצעות היפנוזה או ע"י פירוד־הכפילות שבהקיץ, בדומה ליוגים, להשיג פרויקציה של הנשמה. במצב־מעבר זה של ההיפנוזה אפשר עוד גם כיום, בהיפנוזה האכספרימנטלית, להטיל משימות על התודעה. בדרך־החזון ניתן לראות דמויות ועצמים ממרחק רב ואפשר גם להמריא למרחקים קוסמיים, ז. א. ניתן ללכת בעקבות המוות ולאחר מכן לחזור אל החיים. בדרך זו ממש מתוארות ע"י לוציוס המיסטריות של איזיס, ברומן הלטיני “חמור הזהב” מאת אפוליאוס. חוויה מודעת זו של המוות או של נסיון דומה למוות, כפי שהושגה במיסטריות של כל פולחנות־המסתורין וכפי שהיא עדיין מקובלת כיום בקרב היוגים בהודו, העניקה לבעל־החוויה יתרון רב בסערות החיים. היא סיפקה לו את הידע על המתרחש בקוסמוס, היא שילבה אותו ביודעין במעגל הלידה והמוות, המתחדש מעצמו בלי־הרף, בדיוק כך, כפי שאנו מכירים זאת בתופעת הכלים השלובים.
הכרת ההתהוות של החלומות, כלומר התהוות התמונות מחוץ לגופנו הפיסי כמו גם החוויה המודעת של מה שאנו מכנים כיום בשם פרויקציה ואשר בזמנים אחרים ובדתות אחרות נודע בשמות אחרים, שייכת לגורמים המהותיים, שעשויים לשנות את השקפת עולמו של האדם בן־זמננו.
- Ueberblendung ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות