הדעה בדבר קרבת־האחים בין השינה למוות מקורה בתקופת הזוהר של תרבות יוון. מאוחר יותר נוסח רעיון זה מחדש ע"י אפלאטון במלים אלו: הנפש משיגה במוות חוויה דומה לזו שבמיסטריות הגדולות.

ננסה להבין, למה התכוונו הקדמונים ברעיון זה. המשפט הראשון “אחות למוות השינה” נראה במבט ראשון פשוט בתכלית. בהסתכלות ובהאזנה שטחית נוטים להבין בכך, שההכרה של האדם חדלה לפעול באותה מידה בשינה כמו גם בחלום. זהו לכאורה קשר־האחווה כאן. אבל כבר שקספיר שם בפיו של המלט שלו, במוֹנוֹלוג של “להיות או לא להיות”, את המילים הבאות: 

למות, לישון,  לא עוד! ובשנת לומר: הקץ לכאב־הלב ולאלף זעזועים של טבע ירושי בשרים… לישון, אולי לחלום; אכן, בכך העוקץ: בזו השנת של מוּת – מה חלומות שם יש, לאחר שתם מעגל־חיים זה בן חלוף… 

אחרי שקספיר חלפו רק 300 שנה עד שפרויד יצר את תורת־החלום הגאונית שלו, בה הוא קובע, שהבלתי־מודע, כפי שהוא מכנה זאת, ממשיך לחיות במשך השינה את חייו העצמיים, ואת תוכנם מוסר הוא לתודעה באמצעות החלומות. על סמך הבנה מעמיקה יותר בפסיכואנאליזה וכן גם במסתורין של כל הדתות ניתן להבין את המשפט בדבר יחסי־האחווה של השינה ושל המוות כך, שהתודעה ממשיכה את חייה בשתי צורות־הקיום, של השינה ושל המוות, כשהמושגים תודעה ובלתי־מודע מתחלפים לסירוגין.

אבל כיצד קורה הדבר? כיצד יכולים אנו להשיג זאת? נצחיות הנשמה היא מסורת עתיקת־יומין, שלומדה ללא שינויים על ידי כל עמי הקדם וע"י כל הדתות, ואף המדע החדש, הפארא־פסיכולוגיה, עושה מאמצים גדולים כדי לאשר את אמיתותה. הכוונה בזאת, שהנשמה או התודעה יש לה גוף עצמי, עשוי מחומר עדין ביותר, שאינו נדון למיתה יחד עם הגוף הנראה־לעין העשוי מחומר גס. זהו, ניתן לומר, היסוד הפיסיקאלי של תיאורית האלמוות. הנחה זו, כלומר של קיומו של גוף נפרד של הנפש, אינה רק מורשת העבר, אלא גם כיום חיים אותה ביודעין מאות ואולי אלפי אנשים. יתר־על־כן, תופעות אלו ידועות ע"י חלומות־המעוף למאות אלפים, אלא שהם אינם יודעים להסבירן. זהו המעוף חסר־המשקל, שבעקבותיו באה נפילה, שמתוכה מתעוררים.

מטרתו של כל יוגי היא, ע"י אמנות הנשימה, על ידי תנוחת־הגוף וע"י מדיטציה (שקיעה בהרהורים), להגיע לידי הפרדת שני גופים אלה, השוכנים בקרבנו, זה מזה.

הצרפתים מכנים תהליך זה בשם פירוד־הכפילות (“dedoublement”), האנגלים – בשם השלכה, היסע, טיול (Projection, excursion, E.S.P. travelling). החומר ההיולי הזה, ממנו עשויה מרכבת הנשמה, דומה שהוא עדין ביותר ונתפס רק ע"י “גלויי־העיניים” (Clairvoyants) – לפעמים ברגע המוות, שעה שמתוך מעטה־הקרקפת, מקום בו אצל התינוק העצמות עדיין אינן מחוברות, משתחרר משהו מעין ערפל קל מן הקל, או במקרה של פרויקציה, שעה שמשתחררת מן הגוף דמות דומה, בדרך כלל מסביבות עצב הסימפטיקוס. במקרה של פרויקציה, ז. א. בשעה שהאדם חי ונושם, נשאר הגוף המושלך, השני, כך אומרים גלויי־העיניים, קשור לגוף הנגלה של האדם ע"י חוט דק מאותו החומר עצמו. האנגלים מכנים אותו בשם חוט־הכסף (Silver־cord).

המסורת טוענת, שהפרדת שני גופים אלה מתרחשת שלא בידיעת האדם, לעתים קרובות בשעת שנתו. אפשר גם להשיגה בדרך מלאכותית, למשל על־ידי סם־מרדים או היפנוזה. במחלת־הנפילה (האפילפסיה) מקבל פירוד זה צורה חולנית. מלבד זאת, מתרחש פירוד זה גם במקרים רבים אחרים, מבלי שהאדם יבחין כראוי בתהליך זה. היוונים קבעו את מושג האכסטזה, כלומר של היציאה מתוך עצמו. בעברית נביע זאת בביטוי “יצא מכּליו”, או בגוון ובנסיבות אחרות: “נפשו יוצאת אליה”. הקדמונים ידעו איפוא בדיוק, שכל התעלות חזקה של הרגש, זו החיובית־יוצרנית כמו גם השלילית־הורסנית, מביאה עמה מצב הכרה חדש.

אם מודים בהיפותיזה של שניות הגוף, או־אז נהיים כל ההליכים, המתייחסים לכך, מובנים על נקלה. רוצה לומר, שבו ברגע שהגוף השני, גם אם במקצת, גם אם לחצאין, משתחרר מתוך הגוף הפיסי, רוכש הוא שוב כּשרים חדשים, חזקים ביותר. החומר של גוף זה הוא חדיר, הוא יכול לצפות, לשמוע ולהרגיש מעבר לתחומים של חמשת חושינו הרגילים. במצב זה יכול הוא להשיג את מהות העולם הרבה יותר מן הרגיל. בדרך כלל אנו מציינים את ההארה שבמצב זה כאינטואיציה, אותה משיגים מתוך חלום־בהקיץ, מתוך חלום ממש, מתוך הברקה פתאומית או מתוך ראיה ושמיעה שמעבר־לחושים. רשמים אלה מביא עמו הגוף השני, עם שובו לתוך הגוף הפיסי, כהעשרה מהיכן־שהוא לחיי היום־יום.

ההכרה, החזיון קודמים אצל היוצר למעשה־היצירה. כך הקדימו נביאינו לשמוע לפני שאמרו את דברם, כך בתחילה קבל משה את עשרת הדברות ורק אח"כ העלם על הכתב, כך חי מיכאל אנג’לו את חזיונותיו ורק אחר־כך עיצב להם דמות, כך שמע בטהובן ורק אחר־כך הלחין.

דומה, שהכשרים של הגוף השני, היוצא ונכנס לתוך גופנו, הם עוד הרבה יותר מקיפים, הרבה יותר מרחיקי־לכת ורבי־תושיה, מכפי שצויין בקיצור לעיל. מאז ימי פרויד, או ליתר דיוק מאז החלו הכּשדים, המצרים והעמים השמיים לייחס חשיבות לחלום, היינו שואלים וחוזרים ושואלים את עצמנו, מהי השפה המיוחדת שבה מדובר בחלום. זוהי יותר שפת־תמונות מאשר שפת־מלים, ומשום־כך בינלאומית ובלתי־משתנה לאורך כל התקופות. שפת־תמונות זו יש לה חוקים משלה ולעתים הייחס שבינה לבין שפת־התמונות הרגילה הוא כיחס שבין הקצרנות לבין שפת־הכתב. היא משתמשת בקיצורים, סינוורים או תימצותים¹, שקצרנים, בינם לבין עצמם, מסוגלים, אמנם, לפענחם, אבל סופרים־הדיוטות – לא. הכוונה היא לשפת־הסמלים של החלומות. 

בקשר לכך מן הראוי להיזכר בהצהרותיהם המיוחדות של גלויי־העיניים הגדולים. הם מוסרים, שכל־אימת שהם חודרים לאותם שטחים, שאינם נתפסים ע"י חמשת חושינו, הופך כל רעיון לתמונה, שמעוצבת ע"י הכרה חסרת־גוף פיסי, ז. א. של כל אותן יישויות, אותן אין ביכולתנו להכיר באמצעות חמשת חושינו ואשר מספרן מגיע לאלפי מיליארדים. A. Besant אומר ב־ The Ancient Wisdom: "במרחב האַסטרלי (שמעבר־לחיים)… החיים הם הרבה יותר פעלתניים והצורות הרבה יותר פלסטיות מאשר בעולמנו הפיסי. החומר האסטרלי יש לו התכונה המיוחדת של קבלת צורה מיידית בהשפעת דחף של תנודות מנטליות. הוא עונה ללא־הרף על תנודות של מחשבה, רגש או שאיפה, כך שבהשפעת כוחות אלו הצורות מופיעות מיידית מאליהן. תמונות אלו, כלומר מלים או רעיונות אלו הכתובים בשפת־התמונות, אינן רק כאלה כפי שציירינו מציירים אותן, או כפי שסרטינו מצלמים אותן, אלא רצפי־תמונות, המובעים על ידי אותה קצרנות־הסמלים, שרק אלה שהם בסוד הדברים עשויים להבינם.

השינה היא אחות למוות. בשינה כמו במוות משתחררת מרכבת־התודעה, העשוייה מחומר ממשי בלתי־נתפס על ידי כלי־המדידה שלנו, מתוך גופנו הפיסי. במצב זה או במצב של אכסטזה הופכת מרכבה זו של נשמתנו את מחשבותיה, משאלותיה וחוויותיה לתמונת־סרט. זה התהליך הרגיל. תמונה זו רקומה בסמלים, ומלים, כפי שאנו רגילים לבטאן, תופסות כאן מקום זעיר ביותר. בשינה שלנו, בחזון, באכסטזה, מופיעות תמונות אלו באופן ממשי, אמנם מחוץ לגוף שלנו. המחשבה, הרגש, החוויה, המשאלה – כל אלה הופכים לתמונה. כל זה אמור גם לגבי הדינים־והחשבונות־שמעבר־לחיים: במישור המכונה אסטרלי הופכים כל משאלה, כל מחשבה, כל היזכרות לצורה גשמית ולתמונה, העשויים מחומר שאין אנו יכולים להגדירו במדוייק.

זהו חוק ישן של האופטיקה, שהעין אינה מסוגלת להבחין בשום תמונה, שניצבת ממש לפני תפוח־העין או ממש בתוך העין. התמונה הופכת לתמונה רק ע"י הרחקה מסויימת מחלל־העין (הרטינה), שכן רק אז מסוגלת מערכת הצילום של העיין להיכנס לפעולה. וייאמר הדבר פעם נוספת: תמונת־החלום היא בשפת גוף־הנשמה המילה המורגשת, חווית המשאלה והרעיון. גוף ערטילאי זה מסוגל לחשוב רק באמצעות תמונות וסמלים. יחד עם המחשבה מופיעה אוטומטית התמונה החייה. ע"י ההרחקה מן הגוף יכולה התמונה להיראות. במקרה שלא מתחולל פירוד־הכפילות בשינה, וזהו בוודאי מה שקורה לעתים קרובות, אז אין כל אפשרות לתודעה שבגוף הפיסי ליצור תמונות, ואז גם אין אנו רואים שום חלומות.

בכך גם מופץ אור חדש על הקשר שבין העולם־שמעבר־לחיים, לחלום ולאמנות. המלה, התמונה, הרעיון, המנגינה, שאנו זוכים להן באכסטזה של ראיה או שמיעה, נהיית חיה, מתגשמת בעולמנו המציאותי בתוים, אותיות, צבעים או שיש או בכל דרך אחרת. החוויות המושגות בדרך זו ע"י אנשי־אינטואיציה גדולים יש להן כח חיים שווה או אפילו גדול יותר משל אותם כביכול יצורים־חיים – דמויות־חזון (Forme penseé), אומרים הצרפתים. גם חזיונות פוליטיים, מדעיים או דתיים נהיים חיים ונצחיים, אם הם נולדים מתוך מאמץ לוהט, שנקודת־השיא שלו באה לידי ביטוי באכסטזה האמוציונאלית.

נבהיר פעם נוספת תהליך זה ע"י השוואה: מתוך מאמץ, מחקר, געגועים, אהבה כלפי עצם כלשהו וע"י השתלטות על כך בתודעה הרגילה נוצרת תשוקה, נקרא לה פרח, שמופרית ע"י הארה רוחנית או רגשית – נקרא לה פרפר. מתוך קשר זה רק נוצר הפרי, הראוי למאכל. ניתן איפוא כאן להבחין בתהליך־חליפין בין המעשה המודע לבין החווייה הבלתי־מודעת ולאחר מכן היצירה המודעת, אשר הוא הוא שיוצר את דברי־האמנות והרוח כמו גם את כל התגליות. זהו התהליך המקביל ליצירה הרוחנית. בחלום, לעומת זאת, נשארת התמונה, שנוצרת שלא־מרצון ושלא־מדעת, בלתי־מנוצלת – עד לניצולה הנדיר בפתרון־החלום.

מהו שקורה עם התמונות, המנגינות, התיאוריות, התגליות שנוצרות בעולם שמעבר־לחיים, בתורת רעיונות של ההכרה האחרת, אין אנו יודעים בדיוק. קרוב לודאי שהן מנוצלות לאחר־מכן בתור “אבני־בנין”, קרוב לודאי שהתמונות, המנגינות והרעיון שמהעבר־האחר מתערבבות עם אלו, שנוצרות על ידי בני־האדם החיים בתהליך האכסטזה והאינטואיציה; בדומה למאזיני הרדיו והטלוויזיה הם קולטים את התנודות מתוך הקוסמוס, ובאמצעות המכניקה המורגלת אצל בני־האדם החיים הם הופכים אותן למחשבות, תמונות וצלילים.

אם ההנחה המובאת בזה, בדבר פירוד־הכפילות (dedoublement), תזכה להכרה, אזי תבוא התופעה של החלומות צופי־הנולד ושל החלומות הטלפטיים סוף־סוף על פתרונה. התופעה הידועה, שאדם מסויים חולם בשעת־המעשה על מותו של אדם הנמצא הרחק ממנו, ניתן להסבירה בכך, שהגוף השני, כשהוא משוחרר, יש לו היכולת לקלוט ללא כל מאמץ את קולו של הגוסס או את תמונתו, אם הוא היה קרוב אליו ע"י הקשר של תנודות הנשמה. באופן דומה יהיו מובנות התופעות הטלפטיות, עליהן מוסרים מומחי־הפסיכו־אנליזה אודות הפצינטים שלהם. במצב של אנליזה, ובמיוחד בשעת הראיונות, מוּצא הפצינט ע"י ההתעסקות האינטנסיבית עם הבלתי־מודע מתוך המצב המודע הרגיל, ובמצב זה של חצי־אכסטזה הידועה היטב לכל מי שעבר טיפול נפשי כזה, קל לו, כמובן, לקרוא את הרגשות הבלתי־מודעים של בוחן־הנפש. גם הבוחן עצמו נכנס לתוך מצב־תודעה שונה, המאפשר לו בדרך טלפטית ללמוד הרבה על אודות הפּצינט.

פרויד מביא ב"תורת־החלום" שלו דוגמה מפורסמת עתיקה של חלום פרקוגניטיבי (המנבא על העתיד לבוא) שהיה בעת ובעונה אחת גם משאלת־נפש כמוסה (Wunschtraum). אלכסנדר הגדול ראה בשעת המצור על העיר צור (Tyros) שׂעיר (סַטיר) רוקד, ופותרי־החלומות סברו אל־נכון, שאת המלה סטיר יש לפרק לשתי מלים, דהיינו: סא־טירוס, שפירושו (ביוונית) “טירוס (צור) שלך”, כלומר שהוא יכבוש את צור. בחלום, איפוא, במצב מיוחד זה, מסוגלת הנפש לתאם את התרחשות המאורע הצפוי, מבלי להיות מוגבלת ע"י הסייגים הרגילים של הידע המודע, שמטבעו הוא מוציא מכלל אפשרות את השכוח־מזמן ואת הצפוי־לבוא.

ייתכן ובעתיד יקנה לו האדם את ההרגל, לשמור בזכרונו את החלום בייתר בהירות או לרענן את זכרונו עליו בייתר יסודיות מאשר כיום, שכן אפשר, ללא־ספק, בעזרת החלום להרחיב מסויים חולם בשעת־מעשהו על מותו של אדם הנמצא הרחק ממנו.

באשר למשפט האפלטוני הנזכר בראשית הדברים, ש"הנפש משיגה במוות חוויה דומה לזו שבמיסטריות הגדולות", ייאמר עוד כאן בקצרה, שכהני־המיסטריות השכילו, לאחר הכשרה ממושכת ושקולה היטב, באמצעות היפנוזה או ע"י פירוד־הכפילות שבהקיץ, בדומה ליוגים, להשיג פרויקציה של הנשמה. במצב־מעבר זה של ההיפנוזה אפשר עוד גם כיום, בהיפנוזה האכספרימנטלית, להטיל משימות על התודעה. בדרך־החזון ניתן לראות דמויות ועצמים ממרחק רב ואפשר גם להמריא למרחקים קוסמיים, ז. א. ניתן ללכת בעקבות המוות ולאחר מכן לחזור אל החיים. בדרך זו ממש מתוארות ע"י לוציוס המיסטריות של איזיס, ברומן הלטיני “חמור הזהב” מאת אפוליאוס. חוויה מודעת זו של המוות או של נסיון דומה למוות, כפי שהושגה במיסטריות של כל פולחנות־המסתורין וכפי שהיא עדיין מקובלת כיום בקרב היוגים בהודו, העניקה לבעל־החוויה יתרון רב בסערות החיים. היא סיפקה לו את הידע על המתרחש בקוסמוס, היא שילבה אותו ביודעין במעגל הלידה והמוות, המתחדש מעצמו בלי־הרף, בדיוק כך, כפי שאנו מכירים זאת בתופעת הכלים השלובים.

הכרת ההתהוות של החלומות, כלומר התהוות התמונות מחוץ לגופנו הפיסי כמו גם החוויה המודעת של מה שאנו מכנים כיום בשם פרויקציה ואשר בזמנים אחרים ובדתות אחרות נודע בשמות אחרים, שייכת לגורמים המהותיים, שעשויים לשנות את השקפת עולמו של האדם בן־זמננו. 

את ואני – בגלגול קודם כבר נפגשנו. על זאת ברצוני לספר לך – בדין הוא שתדעי על כך הכל.

הייתי אז צמא־דעת, מבקש נתיבות־עולם. הנני שומעך, מפסיקתני בשאלה לא־הגוייה: האומנם אני הוא זה המספר לך קורות אלה, או שמא את עצמך הנך זאת, או דמיונך שלך, כפי שאתם משוררים אוהבים לכנות את נחשי־לבכם? חושבני, כי את הינך אמונת־נסיון דייך בהאזנה רבת־קשב בשביל שתרגישי בבהירות בבת־צחוקי לשמע זו שאלתך – בת־צחוק של לגלוג מעט וכמובן גם של מעט רחמים לזו תמימותך. אמרי נא לי, יקירתי, התדעי מה המשך יהיה לסיפור, בו זה עתה התחלתי, לאחר משפטי זה הראשון? התדעי את עלילתו, גיבוריו וסיומו? לא – ובכן, רואה את, אין לך כל מושג על כך. ועם זאת שומרת את על חשדנותך זו הקדמונית! על כל פנים, אהובתי, כדי להרגיעך: גם אילו את היית זאת המספרת, – האמיני לי על דברתי – גם אז היה זה – אנוכי…

ובכן אתחיל שוב מבראשית: הייתי צמא־דעת, מבקש נתיבות עולם בזו עיירתנו הקטנה. את נזדמנת לשם פעם לפני שנים, והמקום הטביע עליך את חותמו. אך לא בשל בני־אלים מבקשי אור־דעת, שבזמנך כבר לא היו שם, אלא בשל מבריחי־גבולות שבה, קוני סחורות גנובות, וגנביה המפורסמים. שכן שכנה עיירתי לאחר זמן על אחד מגבולות פולין ויצאו לה מוניטין למרחוק בשל עסקים שבה. כעת שמה דרוהוביץ'.

מה היו מעשי אני שם? – תשאלי. הייתי תלמיד הישיבה הגדולה שבמקום. יתום הייתי ויום יום סעדתי על שולחנו של אדם אחר. לאחר שנים מעטות נהייתי אני עצמי למורה באותו מקום – מלמד קראו לזאת אז. הייתי המלמד הצעיר ביותר, שאי פעם שימש באצטלא זו, אמר רבי.

עד שיום אחד קמתי והלכתי. הייתי אחד מאלה – אפשר שהגיע שמעם לאזניך – שקמים לפתע, נוטשים אשה, ילדים ותלמידים והולכים לבקש את האלהים. מן הסתם סבורה את, שאין בכך משום אות־כבוד לי ואין בכך משום יראת־שמים להפוך אשה צעירה לעגונה לעולמים, שלא תהא רשאית עוד להינשא לבעל שנית, שתהא נאלצת לגדל, ללא אב, שלושה פעוטות רכים, קבצנים־למחצה, נתונים לחסדם ולרחמנותם של עשירים נדיבי־לב! כשאני שוקל זאת בעיניך את או בעיני שלי כיום, אזי הננו תמימי־דעים על כך לחלוטין, ואין בינינו כל חילוקי דעות. כזאת לא יעשה אדם בעל־אחריות! אבל אז, אהובתי, היו המושגים אחרים. אין את יכולה מן הסתם שלא להשיג, מה משמעות היתה אז לכך, כשאדם קם והלך לבקש את האלהים. מי היה מעז אז לעצור בעדו? איש לא היה מרהיב עוז בנפשו לכך, וודאי לא אשתו שלו עצמה. דוקא משום שהיא אוהבתו, מניחה היא לו ללכת. בדין הוא שהיא תזיל דמעה בשעת לכתו וכה תעשה עוד שנים רבות לאחר מכן, אבל היא גם תעניק לו את ברכתה, משום שאולי… אולי הוא אחד מבחירי־אלוה.

לא יכולתי לשאת עוד את העיירה. בנפשי בערה ללא הרף שלהבת־יה. בקשתי את האמת, בה במידה במרומים, בין הכוכבים, כשם שבקשתיה במעמקים, על פני האדמה. לפעמים האמנתי, כי אכן מצאתי את האמת השלמה, היחידה, בהתעוררות דתית, ולפעמים דרשה רוחי, האמונה על התלמוד ועל ההגיון, פתרון, אותו יכול היה לתת השכל האנושי הישר.

נהייתי למורה נודד. עברתי על פני ערים וכפרים. הבריות אמרו, שאני מבקש את המשיח. לא – לא הייתי נבער־מדעת. ראשי היה מלא תורה ומשנה, תלמוד ומדרשים, קבלה וזוהר, וסתירות גדולי־המחשבה ופלוגתותיהם התנצחו בקרבי. לא הצלחתי להביא את הדברים לידי אחדות הרמונית. לא עלה בידי למצוא את האלוהים, ונכשלתי בכך יותר ויותר, ככל שהגברתי את מאמצי.

בדרך נדודי ראיתי ושמעתי הרבה מעולם המעשה והחולין. תלמידי־חכמים, כמו גם אנשי מעשה, שניהלו את עסקי הקהלות על אורחן ורובען, פנו לעצתי. לפעמים שאלתי בכוכבים, לפני שהשמעתים דבר. הן בשעתו חקרתי את מהלכם במסילותם. לפעמים גם עלה בידי להביא ארוכה לחולים, שכן למדתי להכיר את כוחם של עשבי־רפואה רבים. למדתי להכיר סבלו של אדם, עוד בטרם השיחו באָזני. נשים וילדים נקהלו סביבי, כדי להאזין למשלי ואגדותי. תכופות נשאתי מדברותי בצילם של עצים גדולים, ולא רק בבתי־תפילה. אך בשום מקום לא יכולתי להאריך שבת – לכך לא זכיתי. משהו דחפני הלאה, הלאה – – –

דומה שכך עברתי על פני מחצית אירופה, ממזרח למערב ושוב למזרח. באחד הימים הגעתי לעיר גדולה. לא אזכור בדיוק את שמה: ההייתה זו קונסטנטינופול, או סאלוניקי? ושמא הייתה זו דווקא לא קונסטנטינופול. שם התגוררת את. חכי כמעט רגע, אהובתי, עליך לדעת, מה עיר היתה זאת… רואה את, הנה נזכרת. היתה זו סאלוניקי, ובכן, התאמיני לי סוף־סוף – התאמיני?…

היית אשתו של סוחר דגים עני. אכן, אהובתי, אכן, אתם גרתם קרוב מאוד לנמל. לא ליד הנמל הגדול, מקום שם משליכות עוגנן האניות הגדולות, אלא ליד נמל פנימי קטן, שהיה בנוי כבחצי גורן עגולה. מדרגות הבתים – מוטב לומר הבקתות הגדולות – נגעו ממש במים, ולכל משפחה היתה סירה חזקה, קשורה היטב למפתן־המדרגות. מדרגות־הבית היו נשטפות ע"י מי הים.

לגרם־מעלות זה, היו הדייגים באים מן הים והיו מציעים את מלקוחם. התגרים, וביניהם גם בעלך, היו קונים מידם, והיו אח"כ מביאים את הדגים בדרך המים ללב העיר, למכרם בשוק ובבתי העשירים.

בדרך קבע הייתי נוהג להגיע תמיד לעיר חדשה בימי שישי, וכן קרה גם הפעם. הלכתי לבית־המרחץ, התוודעתי לבריות, ולאחר הצהרים נראיתי בבית־התפילה. כמנהגו של עולם, היה האורח הזר מוזמן לאחר התפילה ע"י אחד מבעלי־הבתים לסעודת ליל שבת. ובכן, באותו ערב, בשנת…16 למנין הנוצרים – אביב היה אז ועוד קריר למדי – הזמינני אישך לביתו. שמואל היה שמו, לא כן?

הגענו לביתך. הנרות דולקים, הילדים דרוכי ציפיה, וגם את. ארבעה היו הם. שתי ילדות קטנות יפות־מראה, נער אחד שעוד טרם מלאו לו 13 שנה, עוד אחד בעריסה – ואת. ישבתי לשולחן, הצטרפתי אליכם בזמירותיכם. עינינו נפגשו והוחוור לי, שאת שייכת לי. דבר זה נראה לי כה ברור וכה טבעי, כהופעת כוכב־הנוגה עם ליל. באותו הרף־עין הרגשת את – כפי שהודית בפני לאחר־מכן – שאני הנני בנך. אז עוד טרם ידענו – דבר זה נגלה לי מאוחר יותר – שנשמתו של נער, בטרם צאתה לאוויר העולם, בוחרת לה לאם אותה אשה, שבגלגול מאוחר יותר ימצא בה את בחירת־לבו ואת רעיתו.

לא, אהובה, עוד טרם היית שלי, ואני עוד טרם הייתי בנך. אבל הדבר השתלט עלינו, והיינו חסרי־אונים נגדו. בפעם הראשונה בחיי הייתי חסר־אונים לחלוטין.

שמואל היה גס, מגושם, גבו נטוי קמעה, וללא שאר־רוח. את היית המאור של הבית, על פי דברך ועל פי דרכך נעשה הכל. גם שמואל נשמע לך בכל, בבלי דעת.

בכל לבי רציתי להישאר בקרבתך – בפעם הראשונה לאחר שנים להישאר, להישאר, ולא לנדוד…

ההיית זאת את שנטעת בשמואל את הרעיון לעכבני כמורה לבנו הבכור, או שמא הגינו זאת שנינו? נשארתי. הייתי בקרבתך שימשתי כמורה לילדיך כולם, לא רק לבכור, שבשלהי־הקיץ עתיד היה להשלים את שנת השלוש־עשרה לחייו – להיות לבר־מצוה.

ואז קרה הדבר, שהיצר – לא אוכל לכנותו “הרע” – העמידנו שנינו בנסיון…

שנינו נתחנכנו במסורת אבות חמורה, נבהלנו עד עמקי נפשנו, היינו מלאי־חרדה וחסרי־תושיה. לא השחנו זה עם זו, התייסרנו – כל אחד לבדו…

הקיץ הביא עמו מועקה כבדה. על דרגשי בעליית־הגג יכולתי לשמעך ערה כולך, ואף את שמואל, הנושם קצובות בשנתו. אחזתיך בזרועותי אלף מונים. כשאני מעלה עתה את זכר הימים הרחוקים ההם, שוב אין אני יודע בוודאות, אם עזבתיך בטרם קרה הדבר. דומני, שכן. את שותקת – את מנידה ראשך – מה רב החסד, שהדבר לא קרה!

ואז, לילה אחד, בא הקץ לכל. התגנבתי חרש במורד מדרגות ביתך, לא נפרדתי מאיש זולתך. לא במלים, כמובן, או ברמז, רק בנפשי בלבד. התרתי את הסירה ממפתן ביתכם, חתרתי מתוך הנמל הפנימי אל הנמל הגדול, ומשם אל הים הפתוח. למעט מזון ומים דאגתי מראש. למזלי היה ההגה איתן, ומפרש קטן נח מקופל בירכתי הסירה, גם אי־אלו מכשירי־דייג.

פניתי לעבר ארצנו, מודרך ע"י הכוכבים, כל הזמן בסמוך לחופים, מתקדם מאי אל אי. הים הסביר לי פנים, וכן גם הרוחות. שליתי דגים, אותם החלפתי בחופים בלחם ופירות. גם מי־מעיינות מצאתי בשפע. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי עצמי בן־חורין, לאו־דווקא חופשי, אך בן־חורין וקרוב יותר לאלוהים, משהייתי אי־פעם בבתי־המדרשות של תלמידי החכמים.

בעצם התרוממות הרוח הזאת התברג ללבי כחץ שנון יותר ויותר הכאב בגינך. בחזיונותי בהקיץ ראיתי את שמואל שופך עליך את חצי זעמו, ואותי, הגנב מוג־הלב, שם מדי פעם בפעם לשמצה: את סירתו – מקור פרנסתו – גנבתי ממנו! הוא השכיל מאוד להוסיף כלימה על יגונך. מעתה היית ישנה, למרות רצונו, בעליית־הגג שלי. לילה אחד, שעה שהסתכלת חליפות טרופת־שינה פעם בכוכבים, פעם במים המשתכשכים למרגלות ביתך – השתחררת מתוך עצמך; ואז יצאה נפשך אלי! את הבחנת בי בבהירות וללא צל של ספק, כשאני שרוע בסירה ועוקב אחר מסלול הכוכבים. נצמדת אל לבי; הכרתיך, ריחפנו מאוחדים במרחב, שניים שהיו לאחד…

משעה זו ואילך, לא יכלו עוד הבית וטרדות היומיום להשיגך. מתוכך זהר משהו עילאי, עלה בידך ביודעין לשחרר את נשמתך ממחיצות גופך.

גם אני שיניתי את מהלך־מסעי. אם עד כה חתרתי אט־אט לעבר מטרתי, לירושלים ולצפת, הנה עתה נטשתי כל כללי הזהירות ופרצתי בסערה לעבר דרום־מזרח. איתני הטבע עשו עמי יד אחת; טסתי ממש – ניתן לומר – לארץ הקודש. בהקיץ, בתפילתי ובמחשבותי – נתבהר לי יותר ויותר, ששם יבואו חיפושי רבי־השנים על פתרונם הטוב והמהיר.

בקפריסין פגשתי ספּנים בעלי־נסיון. הם השיאו לי עצה טובה: פנה צפונה יותר, אל מול פני עכו, שכן יפו, אף שהיא קרובה יותר לירושלים, משופעת בשוניות חדות, ובעוד ימים מספר תפרוצנה סופות החורף, אמרו הם. הגה סירתך לא יעמוד בפני הגלים והכפים של יפו. וכך הטיתי את סירתי לעבר צפונה של הארץ.

משנגלה החוף, תרתי בעיני אחר הכרמל, הרו של אליהו. אבל ראיתי רק גבעות חול ואדמת מישור. הפניתי מבטי צפונה. הליל רד ואני מצאתי עצמי מול חוף יפו. אורות העיר הבליחו. הבינותי, שקודם חתרתי יותר מדי דרומה. ידעתי, כי דיני נחרץ – אכן, סירתי התנפצה אל הצוקים.

אהובתי, אַל לך לבכות עתה. ימים רבים חלפו מאז, וגם אז לא סבלתי ייסורים, משום שאיבדתי מיד את הכרתי. לכמה זמן? זאת לא אדע עוד גם היום. משהתעוררתי, ריחפתי שליו ומאושר מעל לפני האדמה. ראיתי את ירושלים, את הר־הבית, את הכותל המערבי, את כרמי הגפנים, את שדות החיטה, את בתי התפילה שבצפת ואת מצחיהם הלבנים של המתפללים. הדרך אל דעת האלוהים נגלתה לפני. הורשיתי להיכנס בשערי הפרדס. כיצד – זאת לא ידעתי…

ואז נזכרתי בך, אמי האהובה, וקרבתי אליך. את באת לקראתי. את ראית בחלומך את גופי חסר־הנשמה מוטל על החוף. ואז ניתקה מתוך שינה נשמתך מתוך קרבך, ושוב היינו לאחדים. עם שחזרת ממני קרנו פניך באור מוזר – הכל הבחינו בו.

מני אז האירה שוב ההצלחה פנים לשמואל בעסקיו, ילדיך שגשגו יפה, ואת יכולת בייתר קלות לשאת את חייך הקשים. עוד הרבה שנים הוריתיך את הדעת החדשה שרכשתי. בתקופת חייך האחרונה עלתה בזכרוני רק במטושטש פגישתנו הארצית.

מדוע – שואלת את – קרו הדברים כפי שקרו?

כן נגזר עלינו מראש – אין אנו מצווים להבין את כל המוצאות אותנו.

עת נדדנו, לפני ירחים, אחי הצעיר, בהרים, וניסינו להדריך – אתה אותי ואני אותך – בשאלות דעת האלוהים, הרגש הרגשנו, כי נשמותינו קרובות־מודעות זו לזו. אתה אז הרהבת להעלות על דל שפתיך את מחשבת שנינו, כי אכן כבר נפגשנו בגלגולי חיים קודמים. “התזכור, איך היה אז”, שאלת. ואילו אני שתקתי, כי כל דמות לא ניצבה לעיני כתשובה על שאלתך.

והנה הלילה פקוד פקדתני ההיזכרות, צלולה ובהירה, ועם דברי־כתב אלה היא תהיה גם לשלך, אף אם מלים אלו יגיעו אליך רק לאחר שבינינו יפריד לא־עוד נהר סוחף בלבד, אלא ים רחב־ידים. ברם, כבעבר, עדיין נשמתי נכספת אל זו שלך, ומקץ מאות שנים אחדות שוב בבת־צחוק ניזכר בים, כשם שאנו נזכרים עתה, כיום הזה, בנהר.

שנינו היינו נזירים בהרי ההימאלאיה. אתה נער, אני גבר במלוא אונו. בבלי דעת איש על רעהו, בנינו את בקתותינו – אכן, בקושי ניתן לכנותן בקתות – לחופו הסלעי של נהר סוחף. כל מעלה או מורד לא היה מפנת מגורינו, אף לא דרך קדימה. רק אבנים היו שם, מעט ירק וחיות. רגל אמונה עשוייה היתה, במאמצים גדולים, להגיע אלינו ממשכנות האדם. אך איש לא בא – לא אליך, אף לא אלי. וכך חלפו־עברו שנים של בדידות, עתירות־ברכה בשבילך, עתירות־ברכה בשבילי, רוויות־צער בשבילך, רוויות־צער בשבילי. לא ידענו איש על רעהו, דומה, לא היה צפוי לנו, שניפגש אי־בזה.

עד שיום אחד נזדהר חלל־האויר בתכלת עמוקה שבעתיים – באלוהים, עודני רואה זאת כאילו קרה הדבר אך היום. הראות היתה צלולה כמו מבעד לזכוכית מלוטשת. התפללתי, היטהרתי, שקעתי בהגות, כשמבטי נעוץ בחידלון, ואז, צומחת לפתע מתהום־החידלון, הפסיעה לקראתי דמות. היא הלכה וגדלה, הלכה ונתבהרה. הכרתי את תווי פניך המלבבים.

האמנתי, מחזה ממחזות השמים בא לפקדני, כפי שכבר קרני בעבר. אך לא, התמונה הלכה וקטנה בהדרגה עד כדי שיעורו של אישון־העין, אך היתה ונשארה אדם חי, ניצב אי־שם במרחק, מעברו השני של החוף, עושה, כפי שבדקתי עד בלי די, אותם מעשים כמוני – אחי, אַל תצחק לי – אותם מעשים עצמם, אומר אני, כדרכם של נזירים בהרי ההימאלאיה.

השתוקקתי להביא לידיעתך את דבר מציאותי. לא היתה בימים ההם – ואם אשקול היטב אין אף בימינו – דרך אחרת אלא להזרים את אהדתי אליך על פני הגלים. אלוהים אהבך בשל תמימותך, ואני הלכתי אחריו.

לאחר זמן רב, כאשר העתרתי שוב את תחנוני לאלוהים לאַפשר לי לדבר אליך פנים אל פנים, גם אם אחדות משאלותי נפתרו לי – נטע את המחשבה בלבי, לכרות עץ, לקערו לסירת שיט ובו להעז את מסעי אליך.

עשיתי כמצוותו. בגרזני־חלמיש מחודדים, שבמו־ידי אותם התקנתי על צור סלע, כרתי בעמל של חדשים עץ עגול. חורף תמים חלף – התזכור את חורפי הימאלאיה? – עד אשר קיערתי את החלל כראוי. ואז בא הקיץ, העונה היחידה למסע אפשרי. סבלנותי נתקצרה כל כך, עד שלא עמד בי עוד הכוח להקציע משוטים. בליל ירח שליו, לאחר תפילה ארוכה, עליתי אל הסירה, מצוייד בתורן־עץ איתן, ובו השטתי – בחלקו דחפתי – את קליפת־אגוזי בתוך הזרם. גם בימות הקיץ, גם בשעות הרוגע, טמן בחובו הנהר מערבולות עזות ושרטונות הרי־סכנות. השבח לאל, אחר שעות ללא ספור הגעתי אל חופך. ואז איבדתי את הכרתי מחמת תשישות ומחמת התרגשות שלא הורגלתי בה – בפרט שלפני־כן, במשך ימים תמימים, לא נגעתי במזון, כדי להיטהר לקראת המשימה הקדושה.

כאשר התעוררתי, מצאתי את עצמי שרוע על החול הגרעיני, שטוף למחצה על ידי הגלים, ואתה ניצבת רכון מעלי. אושר בל־ישוער הציפני, אושר לא מעלמא הדין. אתה נשאתני בזרועותיך האיתנות אלי יצועך, אתה דאגת לרווחתי. אחרי־כן זכיתי במשך ימים ולילות ארוכים להרוות בתורתי את צמאון הדעת שבך.

הקיץ הקצר התקרב אל קיצו. הגיעה שעתי, אמרתי. עלי לשוב אל עבר העולם אשר לי. אין אנו רשאים לחיות יחד בעבר האחד. בינות לרעי, גם אתה שמעת ממעל אותה קריאה עצמה.

ראה, אחי הצעיר, אמרתי – קרב אני לקץ מסעי זה עלי אדמות. שלוח אשלח לך אות, בבוא השעה. או־אז תדע, כי קראתי לך. – מהו הסימן, שאלת. – הכר תכירנו, השיבותי.

עלינו בדי־עמל מעל לצוקים אל החוף. הסירה נחה מוגנת־היטב תחת מחסה של קורת־סלע. אתה, אחי, רצית להשיטה למים, אך אני מנעתי בעדך. “הכיצד תחוש בבוא העת לעזרתי, באין סירה עמך, אחי הצעיר. הלא אין עמך בזה לא עצים לכריתה ולא גרזני־חלמיש לגילוף?”

“ואתה, אחי הבכיר? הכיצד בדעתך לשוב אל מקומך, בלי כלי־השיט המגונן?”

“הזרם ישאני”.

“ירא אני מפני הנהר ומפני המוות בטביעה”, השיבות; “האתגבר על פחדי מפני המסע?”

“אלוהים ישאך”, בזאת בירכתיך לפרידה.

הגעתי בשלום – בדרך נס – אל גדתי התלולה. הענף שבידי גדל בזרמי הנהר ונהיה לגזע איתן, בו יכולתי להאחז בבטחה. אך מאמץ זה סחט את כל לשדי ונהייתי לאדם אחר. רק אושר הזכרון היה לעתים מזומנות כצרי מתוק לעיני.

כוחותי הלכו וכלו. כבר נמנו שעותי האחרונות. ואז ראיתיך שוב, כבאותו מחזה עצמו מבראשונה. התמונה היתה גדולה ובהירה ובהדרגה הלכה וקטנה כדי שיעורו של אישון־העין. אתה ניצבת לחוף הנהר, קלטת את קריאתי אליך. שנתיים חלפו כבר מאז פגישתנו. בדי עמל גררת את סירתנו ממחבואה ונתת לה להחליק לתוך המים, בעוד אתה עוקב אחריה מהורהר, כאילו שקלת בדעתך את סכנות הדרך. ובעוד אתה עומד ושוקל, השתער עליכם נחשול אדיר־כוח וחטף, כחיית־טרף, את סירתנו היקרה – הדבר המקשר, הגואל, הארצי המשותף היחידי שהיה לנו. עוד ראיתי כיצד היא נתרסקה בחופי.

התעוררתי ממצב עלפוני כאחוז קדחת, גררתי עצמי אל חופי, ועל החול הגרעיני, הנקי, מצאתי את הריסות סירתנו. הכינותי עצמי למוות, מסרתי עצמי ביד הגורל, כמצוותו של האלוהים. התפללתי למחילה בעדי, וגם בעדך, במקרה אם נגזלה ממך הסירה מחמת היסוסיך. גופי איבד את משקלו, ריחפתי מעל לעצמי. הייתי יכול עתה לחוש אליך ללא מעצור על פני המים, לחבקך וללחוש באוזניך את כל הגילויים שהוארו בלבי בשנים האחרונות, מאז פרידתנו. אך טרם הגיעה השעה לכך.

עם זריחת החמה, ניצבתי דומם ומייחל למראשותי גופתי. והנה, ראה – אתה, אתה אחי הצעיר והאהוב, אתה הופעת מתוך הגלים על החוף, שופע־חיים, לא גוף ערטילאי־שמימי כי אם בשר ודם. לא הבנתי כיצד הגעת אלי. אכן, אהבתך נשאתך אלי ותחושת פרידתנו הגופנית. השלכת אחרי גווך את כל פחדיך והתמסרת בידי איתני־הטבע, והם – אמון תמורת אמון – נשאוך אלי בבטחה. תשוש־כוח ושבע־אושר שכבת לצדי, ורק לאחר שעות של שינה מאוששת הבחנת, כי הגוף, החם עוד לפני זמן־מה, היה קר ודומם.

אז בכית בכי תמרורים, אך עד ארגיעה עלה בידי להשכין שלום בלבך. שרפת את גופי, כמנהג. איווית למושב לך את תא־הנזירים שלי. בני־אדם מצאו נתיב אל מקום התבודדותך, לרבים מהם הענקת ניחומים. החזרת נשמתך בשיבה טובה, כי התפללו למענך לפני כס־הכבוד.

על שום כך, אח צעיר, נתפעמו נשמותינו באימון הדדי, שעה שביקשנו בנדודינו בהרים לדעת את מהות האלוהים.

הם ישבו אי־שם בגן של פרחים, באי־אחת מערי אירופה. מן הסתם היה זה כבר בשלהי הקיץ, שכן לבלבו עדיין שושנים בשיחים הנמוכים, אך כבר הופיעו גם פרחי־כוכב ודליות. דשא כיסה שדות־מישור נרחבים, אבל שטיח־דשא זה – כדרך שנוהגים לקרוא לו הפייטנים – היה ריק מאדם. על הכסאות שניצבו שם לרוב לא ישב איש.

על בימת־התזמורת המקורה, העשויה כחצי־גורן עגולה, גם עליה לא נותרו עוד אלא כסאות וכּני תווים, אבל אף תוף או מצלתיים לא נשכחו שם אפילו.

השניים, שעליהם ייסבו הדברים להלן, היו ישובים מבודדים לחלוטין בגינת־קפה קטנה, חבויה כמעט לגמרי בגן הגדול. כל בתי־האירוח כבר היו נעולים, אבל פינת־מרגוע זערורית זו עמדה עדיין פתוחה לקראת זוג מטיילים מתאחר. היא אפילו העטתה רומנטיות מעט, שכן תלה בעל־הבית בינות לאילנות פנסים אדומים עשויים מנייר לא־יקר. ואף־על־פי־כן פנסים, ואור אדום, ואי־אלו ספלי קפה, ושניים־שלושה אורחים נוספים, שהתעתדו כבר בעצם לקום. “נוספים” אמרנו, ובמתכוון: שכן לא ייסבו הדברים אלא על השניים.

המספר משתהה עדיין בדבריו, וזאת מטעמים שונים. האחד הוא פשוט בתכלית: בעל־הבית עומד לכבות את האורות. או־אז יחשיך מסביב. אבל לנו דרוש קצת אור לצורך העלילה – לא הרבה, גם נר אחד יספיק לנו, אבל אותו מעט דרוש לנו, בכדי שנוכל לומר את אשר ברצוננו להעלות על הכתב, ובמידה מספקת בשביל שנוכל גם לפענח את הכתוב. כיצד אמרנו? אנו זקוקים לאור, בשביל לומר משהו? הרי זה לא נכון! התכוונו לומר, שאנו זקוקים למעט אור, בשביל שנוכל לשמוע את אשר ברצוננו להעלות על הכתב. כלום אין זה היינו־הך? הן מתחילה אנו שומעים את אשר אח"כ אנו אומרים או רושמים.

הקורא כבר, מן הסתם, עמד על כך, מהו שבא כאן לידי ביטוי כה מעורפל, כה אימפרסיוניסטי, אף שעל צלילי־ביניים אלה. על רבעי ושמיניות גוונים אלו, הממלאים את המציאותי והאל־מציאותי, דווקא ייסבו הדברים שלהלן. וייאמר ברורות: מה שקרוי אל־מציאותי אינו פחות מציאותי, פחות קובע וממשי ממה שקרוי מציאותי. ואין זה משנה כלל, אם הקורא מסוגל או רוצה לעקוב אחרי כל עיטורי סגנונו של המספר. חשוב מזה לאין ערוך הוא, שמה שמובא בזה נקלט באָזניו של המספר מלה במלה, בדומה לעתונאי־רדיו המאזין ליד מקלטו לידיעות מעולמות אחרים, מחלקי־תבל אחרים, ואח"כ מעבירן להדפסה בעיתון כמות־שהן. לו, כמובן, מאמינים, משום שמליונים בני־אדם אחרים עשויים היו על יד מקלטים דומים להאזין לאותם דברים עצמם. כאן – בסיפורנו זה – רק אחד הוא שטוען ששמע – הוא לבדו, ואף אחד אחר אינו יכול להאזין עמו. שום מכשיר בעולם, שום ידיעה בתורת־הנפש, שום דבר בשמים או בארץ אין בו כדי לאפשר למישהו אחר להאזין לכך.

כיצד איפוא ניתן להביא הוכחה לאמיתות הדברים, כיצד אפשר לצפות מן האחד או מהרבים, שיאמינו ל"רדיוגרמה" זו או אחרת? ישנה רק הוכחה אחת, פשוטה בתכלית: כשמשורר מטה אוזן לפעימות־הלב של גיבוריו, נביא נשמע לצו־שליחותו, מוסיקאי שומע מנגינה, או מתמטיקאי – נוסחה, כשהוא, האחד במקצועו או באמנותו, מוסר הלאה את אשר שמע, ולאלה, ששומעים מפיו של אותו האחד את דבר השליחות, השיר, המנגינה או הנוסחה, נראה הדבר נכון – נכון במשמעות העילאית של המושג – או אז דומה עליהם כאילו הם עצמם קבלו שליחות זו. הם מקבלים מכלי שני, ללא כל הפסד של משקל, מה שאותו שומע ראשון קיבל מכלי ראשון.

מדוע, אם כן, טרם הוחל בתיאור אותם השניים שמתחת לפנסים האדומים, המוסיפים בכל זאת לדלוק לזמן־מה – הכוונה, כמובן, לפנסים – משום שבן־הזוג – נקרא לו קרלו – ביקש על כך את בעל הבית. הוא, קרלו, לא פחד כלל מפני החשכה, גם לא הייתה כל הצדקה לפחד. מדוע ועל־שום־מה צריך לפחד בגן־העיר הגדול הזה? קרלו גם אהב אפלולית בהירה, בה עוד ניתן להבחין בקווי הערוגות והעצים המלבלבים. לא, לקרלו הייתה סיבה פשוטה לכך, בשביל לבקש שהפנסים עוד ידלקו זמן־מה.

הוא אפילו הוסיף דמי־שתיה, שעה ששילם בעד הקפה. החשבון היה פעוט, אפסי ממש, אפילו לגבי קרלו, שוודאי לא היה איש אמיד, אף לא אדם קל־דעת מטבעו או בתוקף הנסיבות. הדבר היה פשוט כך: האשה, שהיתה בחברתו ושזמן מה לפני־כן חצתה עמו את כּרי הדשא – הוציאה עט וגליון ניר לבן ובקשה ממנו אור כלשהו, ברגע שבעל הבית עמד, בתנועת־יד מתאימה לכבות את הפנסים, בשעה דלת־מבקרים זו.

קארלו הבחין שברצון בת־לוויתו לרשום משהו, וזה היה בשבילו צו קדוש: היא רצתה להעלות על הכתב מה שקלטה אוזנה, אותן הודעות תמוהות הבאות מאי־שם, שלעתים אין יודעים את מוצאן ולעתים יודעים זאת ידוֹע היטב, זאת אומרת, ליתר בירור: גם בשעה שיודעים זאת ידוֹע היטב, דווקא אז נעשה הדבר בלתי־ודאי, שהרי הבלתי־ודאי מכונה בשמות טובים, כשרים מקובלים מזה עידן ועידנים, כגון: דימון, מצפון, לא־מודע. בהגדרות קולקטיביות ומקיפות אלו עדיין יש ענווה כלשהי, קידה, הרכנת ראש בפני הלא־נודע. אבל בשעה שמתיימרים לדעת בדיוק – או‏־אז נעלמת הענווה, ובמקומה באה ההתנשאות… מתעוררת השאלה: “מנין לך זאת?” והתשובה פשוטה: אנו יודעים זאת באותה מידה, שאנו יודעים להבדיל בין יום ללילה. יושם נא אל לב: האמנם קיימת אצלנו ודאות באשר לימים וללילות שלנו, או שמא יחסיים הם? ה"היום" האחד הוא בשבילי לילה – ואותו ה"היום" עצמו הוא בשבילך יום. בכל אחד מהם שתים־עשרה שעות, אבל אתמול נמשך לילך שלך עשר שניות, ואילו יומי שלי – עשרים וארבע שעות… השעון שעל הקיר מטעה, הוא חסר־חיים, יחידת הזמן של הנפש היא המהימנה, אבל היא משתנה, דינמית וסוביקטיבית, מתפשטת או מצטמקת, היא גוועת ונולדת, היא חולה ונהרסת וחוזרת ומקיצה…

נאמר, כי מסיבות שונות לא הוחל עדיין בתיאור הזוג שלנו. האשה אין לה עדיין שם אפילו! כעת הנה הוא בא לקראתה – שמה ליזה…

קארלו מפסיק את ליזה, שבמבט נוקב היא מתחילה כעת לכתוב. "חכי, ליזה, עכבי את הזרם המוליך את ידך לזמן־מה. אמרי לי, שמא נתנסית בכך, כיצד הוא, שעה שאדם כותב על זולתו? המדבר הוא על עצמו, או על משהו זר, משהו לא מוכר? מהו שנעשה כאן? ליזה, אני נמצא על ידך, שואף אתך אל קרבי את הריח המעורב של הפרחים הגוועים־למחצה ורדומים־למחצה.

השומעת אַת את שאלתי, ליזה? מהו שעברך, שעה שהאזנת קודם ולאחר מכן העלית זאת על הכתב? – ליזה, הן למענך – לא, למען שנינו – באתי אל גן־השושנים הזה, השרוי כבר כעת כולו באפלה. סלחי, אני מוגה אותך מזרם רגשותיך הקודמים… כעת הנך מהססת – הוסיף נבוך – וכן גם מליך שכבר הן עולות על דל שפתייך.

וראה – ליזה קמה ממקומה, מברכת בידה לשלום את בעל־הבית, מחזירה את העט והנייר לארנקה ומשלבת קלות את זרועה בזרועו של קארלו. אין היא יכולה בעת ובעונה אחת לענות על שאלתו וגם להעלות על הכתב את המלים הגואות בקרבה. היא תאגור מה שנבט בנפשה – תשאיר, כביכול, את היין בחמת – ועתה, זרועה בזרועו, יקיפו שניהם שוב את כיכר הדשא.

“מה קרה”, שואל קארלו, מדוע עמדת מכתוֹב, כלום נדם בך הקול הפנימי"? וליזה מתאימה את קצב צעדיה לצעדיו שלו – מה שלא עולה לה על נקלה – ואומרת: "השתרר עלי זכר עתידנו, אותו עמדו להכתיב לי. אבל לפתע ניצבה לפני השאלה: אם אעלה אותו, את עתידנו, על הכתב – הן תדע, המדובר בעתיד רחוק, רחוק מאד – או־אז ייתכן ואשאל את עצמי, ואולי גם אתה תשאלני: מניין הוא ידוע לך? האין זה חלום־מאווייך, המכתיב לך אותו, או הלא־מודע שבך – כפי שמכנים זאת כיום תלמידים של בית־רבן?

“התדעי מיהו שדיבר אליך?” שואל קארלו בהיסוס.

“דומה עלי שכן”, סבורה ליזה, “היתה זו אמך”.

“כך…”, לקארלו רווח סוף־סוף, אם כן – הרי זו האמת לאמיתה: אֵם אינה משקרת לעולם!"

“כאן אני נזכרת”, מוסיפה ליזה, “במאורע שיש לו שייכות לעניין”. קארלו רוצה לדעת מהו המאורע – האחד מתוך רבים שעברו עליה. בעצם אין מאורעות חייה ידועים לו כלל. אפשר שהערב היתה עוברת עליו חווייה אחת יחד עם ליזה, אלא שתחילה בא זכר העתיד, ואחר כך זכר העבר – ודחקו את ההווה לקרן זוית. מלבד זאת, היתה עדיין ליזה לא־לגמרי ידועה לו, בעוד שהיא הכירה אותו היטב.

“הדבר ארע לפני שנים אחדות”, פותחת ליזה ואומרת לאיטה, “כשנטלתי בידי, כמו הערב, עט ונייר, מכוח צו פנימי דחוף: עמדו להכתיב לי מאורע משכבר הימים בו מילאתי אני עצמי תפקיד ראשון במעלה. הדבר נראה לי מופרך ובלתי מתקבל על הדעת. מדוע בעצם? כלום חייתי כבר אי־פעם, או אילו פעמים? כלום מסוגלת אני להיזכר בכך? ואז התחלתי טוענת: סוף־סוף, באיזו שהיא דרך – ולו גם בתמונה בלבד – או בספר – או בתוך נוף – הן הרגיש כל אחד מאתנו קירבה מיוחדת לזמן אחר כלשהו או לחברת־אנשים אחרת. מי לא חש קירבה יתרה נאמנה כלפי משוררים קדומים, בגדים נושנים, או סמלים עתיקים, אותה קירבה שהצרפתים מציינים אותה על־ידי “deja vu”. דרך פעולתו של הרגש הזה אינה ידועה לאיש מאתנו, אף שכולנו מאמינים שאנו מכירים אותה”.

“וכיצד, ליזה, קורה הדבר לדעתך?” ליזה מגששת למצוא את המלים הנכונות – "אני חוששת שמא אני טועה, אבל הרגשות אלו באות עלינו כגלים, שאין להם גבול או מעצור. באנשים האוהבים זה את זה חודרות תנודות אלו לתוך נפשם, כאילו הייתה היא משוללת־חומר, ורק אהבה אפלטונית מאפשרת אותה הבנה, אותה ידיעה של אנשים אחרים, של זמנים אחרים. ניתן להשוות התרחשות זו לזרמי אויר ואור, לצלילים, לקרני שמש המזהירות מבעד לגלי מים. כל מה שניתן לומר על כך אינו אלא דיבור לחצאין!…

ומשנחלץ האדם על ידי תנודות לפנים ולחוץ אלו, ולוּ לשניות בלבד, מן ההתכנסות האינדיבידואלית ומן הבדידות, או־אז משתלטת עליו הוודאות בדבר מציאותו של מימד אחר, שאינו כלול במושגים המקובלים אצלנו של זמן ומרחב. דומה, ונאמר זאת בלב שקט, כי בספירה זו שמהעבר־האחר של התודעה הכל מתארע בעת ובעונה אחת". קארלו נשאר עומד. “הרשאי אני לשאלך דבר, קארלה?” ליזה הופכת פניה: “כיצד זה קארלה, הרי ליזה אני”. – “אני יודע” – אומר הוא – “היום את ליזה, אבל השם קארלה עלה על דל שפתי כתאום לו. אולי, משום שאני יורד לסוף כוונתך”.

ליזה מחייכת. "דומה שכך הוא, ידידי. מסתבר, שבשעה שהעבר וההווה תואמים זה את זה במישור־תודעה כלשהו, או־אז בהכרח גם העתיד וההווה תואמים.

“ואם אתה קוראני הלילה קארלה, הרי זה משום שמעתה שנינו – ולא רק אני לבדי – מעלים בזכרוננו את העתיד הרחוק הזה. מה ברוכים אנחנו – ששנינו יודעים זאת”.

כעת היתה כבר אפלה גמורה. שום אור מלאכותי לא האיר עוד את חצץ הדרך הנוצץ־עמומות שמתחת לרגליהם.

א.

“התדעי, מה מקורם של הבטחון והוודאות שבינינו?” – שאל הוא בחיוך את הנערה שחומת־השיער שישבה ממולו.

“אני חשה בכך בדיוק כמוך, אך איני מבינה, מדוע”, ענתה היא – “האינך מוכן להסביר לי זאת? אם לך ידוע הדבר, רוצה גם אני לדעתו”.

“בחפץ־לב, יקירתי. אגב, קארלו, אתה הנך יודע זאת זה כבר למעלה מ־, המתן רגע – אה, כן, כבר ודאי למעלה מחמישים שנה– – –”

“הכיצד קארלו? הן שמי הוא קארלה, וכיצד־זה למעלה מחמישים שנה? הן עוד טרם מלאו לי שבע־עשרה.”

“מניין השנים אין בו עדיין כדי קביעת תאריכים היסטוריים, – הוא מתאים אך בקירוב, אולם כי שמך היה קארלו, זאת אדע אל־נכון, כן, קארלו – – –”

“מה מוזר – – –קארלו – – –,מה כוונתך לומר בזאת?”

קארלה אחזה בידו של אליעזר, בן הארבעים, אליעזר המאסטרו, אשר במשך ימי היכרותם המעטים היה לנקודת־המוקד של חייה.

היום כבר העריב על גזוזטרת ארמון אביה, מול פני גינת־הנוי רבת־השנים, שמתוך חומותיה האטומות הזדקרו אמירי ברושים.

“ואַת, קארלה, אמרי־נא בעצמך, מאימתי מכירה אַת אותי?”

–חזר ושאל אליעזר, וקארלה ענתה ללא היסוס: “מאז ומעולם, מאסטרו, מאז ומעולם!”

“אף אנכי כן, קארלה. פגישתנו האחרונה נתקיימה אך לפני כחמישים שנה. הקודמות לה נעוצות בזמן הרבה־הרבה יותר רחוק – עד היכן שזכרוננו מגיע – זה אלפים בשנים”.

מבלי שהשניים הרגישו בו, קרב אליהם אביה של קארלה, הדוכס צ’יקארללי, או פשוט “סיניור צ’יקארללי” כפי שנהג לכנות עצמו בנסיבות בלתי רשמיות.

“סלח־לי, אדוני – שמעתי את דבריך האחרונים”. – הוא החווה קידה לפי נוהג מיושן במקצת, – "האָמנם נתכוונת למה שהצרפתים מציינים “deja vu?”¹

מאסטרו אליעזר זרק בו מבט נוקב. “בדיוק כך”, – ענה קצרות, “בדיוק כך”.

“הילדה” – צ’יקארללי הצביע על קארלה, אינה מבינה הרבה בעניינים מעין־אלה, הגם שלעתים היתה עוזרת לידי בחישובי האסטרולוגיים. אגב, מתי נולדת, מאסטרו? אה, כך, בתחילת נובמבר, במזל העקרב, ואילו קארלה נולדה במזל הקשת, אכן, במזל הקשת. יואיל־נא להיכנס בבקשה", – הוסיף בלהט, “האויר כאן נעשה צונן”.

זו היתה הפעם הראשונה, כפי שהעירו בלחש קארלה ואליעזר זה לזו, שהאב הזמין בחביבות את האורח אל ביתו, בעוד שקודם פגש אותו תוך מעצורים פנימיים קשים.

אכן, לפני ימים אחדים, בשעת מבחן של קולות צעירים מטעם “לה סקאלה”, עמד המאסטרו על טיב קולה של קארלה. מיד אחרי המבחן הציג את עצמו לפניה, נסע עמה לכפרה בטוסקאנה, ובניגוד לכל נוהג ומסורת איטלקית מקובלת התיצב בעצמו לפני אביה. הלה לא יכול היה לנעול את הדלת בפני המנצח המפורסם, – שכן כזה היה אליעזר, חרף ארבעים בקושי שנות חייו – מה גם שקארלה, בתו יחידתו, בקשתו בכל חום נפשה, כי יזמינו.

משהוכנס לביתם, הרים אליעזר את מכסה הפסנתר, וקארלה הדליקה נרות אחדים בתוך פמוטי־הפּליז העתיקים, שכן אהבה לשמור על מנהגים ישנים־נושנים. באולם־המוסיקה, המשופע בכלי־חרסינה נאים ובכלי זכוכית עתיקים – הצ’יקארללים נמנו עם העתיקות שבמשפחות מנפּחי־הזכוכית שבמדינה – העלה אליעזר צלילי בּך, ויואלדי קורללי; צ’יקארללי נאלץ להודות, כי אך לעתים נדירות בחייו זכה לתחושת הרמוניה כה שלמה. יכולת, ידע ואהבה הצטלצלו כאן בצליל משולש מלוכד. הוא הרגיש כי התנגדותו לקשר ביניהם הולכת ונמוגה, עוד לפני שהספיק לחשלה בלבו, והופכת לאהדה ברורה.

נימוקים־שכנגד היו לו למכביר: אליעזר היה יהודי, היה מבוגר מבתו בעשרים שנה ומעלה, ואף זאת עוד: אותו ההורוסקופ האומלל, שהוא עצמו קבע וחזר וקבע לעתיד בתו קארלה, לא אבה באורח עיקש להשתנות, אף שלפי כל חוקי החישוב האפשריים ניסה לשנותו, כדי לקרבו, ולוּ אך במעט, אל הכוכב צדק ולקשרו עם הכוכב העולה. תחזית־קורות־חייה נראתה תמיד ללא כל שינוי: אהבה ונשואים בגיל שמונה־עשרה בקירוב, עליה תלולה מזהירה בשדה־האמנות, ילד אחד או שניים, ואחר כך – משבר, בדידות, ורק זמן רב לאחר מכן, שבורה וחולה, תימצא שוב תחת קורת־גג אחת עם בעלה, עם אהוב־לבה הראשון. מתוך כניעה והשלמה עם הגורל הבלתי־משתנה, האופיינית לאנשים מסוגו, החליט צ’יקארללי שלא לגלות עוד התנגדות רצינית, אלא לתת לדברים להתפתח באורח טבעי משלהם. בעוד הללו שקועים במוסיקה, ניסה צ’יקארללי לנתח את תכונותיהם ולצייר לעצמו את התקשרותם. לא, קארלה לא הייתה נערה רכּה וותרנית, כפי שהיא נראתה במבט ראשון, בשל מסירותה הרבה למאסטרו, בן ארץ התנ"ך. היה לה מצח גבוה, עיני אֵילה גדולות כשל מריה אשתו, אשר נפטרה, אהא, בטרם עת, אף אריסטוקרטי, כפוף במקצת, של אבירי־פלורנץ הקדומים. ידיה לעומת־זאת היו ממש גבריות, כתפיה רחבות מירכיה, וכך, במכנסים ארוכים, כשהיא רכובה על סוסה, או כשהיא מוקפת ע"י כלביה, ניתן היה על־נקלה להחליפה בנער.

ואילו המאסטרו שממולה נראה כמעט רך. המוסיקאים נראים לעתים נשיים במקצת, ביחוד לעת הזדקנתם, בהגיעם לגיל ה־60; דומה שהדבר בא להם בשל תנודות נשמתם העשירה.

וכך, נראתה היא גברית קמעה, אף שעתה, בעת שירתה, הדבר דומה נתעלם מן העין, ואילו הוא, רגיש־מדי, בשביל גבר, אף שדבר זה לא התבלט עכשיו, כשהוא נתון היה כולו לכיבוש הנערה האהובה.

ואולי יש בו בניגוד זה שביניהם יסוד שבטבע ואף – לפ רוחו של הראקליט – היסוד ליחסים שבין בני האדם, הרהר האב בלבו.

המוסיקה באה לקיצה. הם סעדו כעת יחדיו על כוס יין ישן וכמעט והוחג מעין טקס־אירוסים.

אותו ערב נבטה בנשמתו הנוגה של צ’יקארללי תקוה קלושה, כי אולי בכל זאת חישובי ההורוסקופּ הטעוהו, וכי קארלה עוד זכה תזכה ללדת ילדים רבים ומזהירים והמשבר החזוי לשניהם קרה לא יקרה. אחרי ככלות הכול, הרי אנו חיים כבר במאה העשרים־ואחת, ואין כל הכרח שחכמת הקדמונים תישאר בעינה לעד, גם אם היא הוכיחה את עצמה בעבר במשך אלפי שנים. באותו יום שלישי בשבוע, בחודש ספטמבר, שנת 2005, הרגיש צ’יקארללי כי אכן הוכרע על ידי הגורל וכי אין עוד בכוחו לשנותו.

רק תנאי אחד ויחידי העמיד להם עוד, תנאי אשר בו משמץ חכמתם של כל האבות ואשר נתקבל על ידם בלא כל התנגדות: לחכות עוד שנה אחת, לבחון ולחזור ולבחון את עצמם – – –. על קארלה היה להמשיך בלימודיה ועל אליעזר בניצוחו. ראשית משום שעדיין חסרו לקארלה ארבע שנים לבגרותה המלאה, ושנית – שנה אחת של התרחקות מהי לעומת שיתופם הקיים מאז ומעולם?

אבא צ’יקארללי הוכרז אותו ערב לטוב ולנוח שבחותנים, וכאשר לגמו מהמוקה החריף, ליד האח המבוערת, אמר צ’יקארללי כמהסס: "עלי להתוודות בפניכם ולגלות לך, מיוֹ קארו אליעזר, כיצד זה קרה, שכה בנקל כבשת את לבי – – ”. דבריו כמו ניתקו לפתע, ואליעזר בקשו שימשיך.

“הדבר קרה לא בשל פרסומך הרב ואמנותך הנשגבה, אף לא בשל הופעת־הקיסרים שלך – וני־וידי־ויצי² – אלא בשל דמיון־הנטיות, אותן אני הגדרתי בשתי מלים – –”

“ידעתי”, קרא אליעזר, – לא אלו הן ה’דיג’א ווי', הלא כן?"

“אכן, אלו הן. אולם עתה אמור לי, בבקשה, האָמנם היתה לך רק תחושת ה”דיג’א ווי" או ידיעה של ממש?"

קארלה האזינה בנשימה עצורה.

“אם ירדתי לסוף כוונתך, הדוכס, הרי שרצית לדעת את הדבר לאשורו, לא כן?” “צדקת. הלא תבין: אמנם הסקרנות אינה במקומה ואף אינה הולמת עוד את גילי, אך איני מכיר את הפעולות המעשיות של אנשי־המאגיה, והייתי רוצה ללמדן לדעת”. צ’יקארללי דיבר עתה אל המאסטרו כדבר תלמיד אל רבו.

אליעזר היה נרעש ושמח, אך לא מופתע. לא אחת קרה לו כי נשאל על רזי העולם הנסתר, אך רק לעתים נדירות ביותר הרשה לו קולו הפנימי לגלות את אשר ידע ואת אשר עבר עליו.

בברית־החדשה שלכם כתוב: חפשו – ומצאתם, הקישו – וייפתח לכם; “נקישה” זו היא הצליל המופלא ביותר אשר יש ביכולתנו לשמעו. ברצון רב אמסור לך פרטים על אומנות ההיזכרות־מחדש, כפי שלמדתיה מפי מורי. רק ידיעה זו – ואליעזר הצביע על קארלה – ידיעה זו לא אוכל לגלותה, אולי מאוחר יותר, ואולי עוד לאחר מזאת.

“שומעם אנחנו” – לחש צ’יקארללי בענווה.

ואליעזר פתח ואמר: “בימים הקדומים, ואף כיום, בהודו, בקרב אנשי היוֹגא ובקרב יודעי־דבר ומתאמנים אחרים, אין זה סוד כיצד לחזור לתוך גלגולי־החיים הקודמים. קיימות לכך דרכים שונות ואחת מהן היא אמון ההיזכרות”,

“למה כוונתך?” – קארלה ואביה נתרפּקו איש על רעהו.

“תארו לנפשכם יוגי בן־שלושים שנה, הרוצה להכיר את חייו הקודמים, אלה שקדמו ללידתו האחרונה. תוך רכוז של התעמקות והתבוננות פנימית במשך שעות מרובות מנסה הוא לשחזר כל רגע וכל שעה של עברו, על פרטי פרטיו. וכך, לאט לאט, בטכניקה משתכללת והולכת ובקלות מפתיעה, הוא מגיע עד גיל הילדות ועד התינוקות, ועד היותו עובּר ברחם־אמו; ועתה, ללא כל מאמץ מיוחד – כמובן אחרי תרגילים מייגעים במשך שנים – הוא עובר את גבולות העיבּוּר ומרחף בחלל הריק, בהבל ההבלים הגדול, אל תוכו הוא נקלט ברוֹך. בדרך זו הוא זוכה לחיות מחדש את חייו הקודמים ואת תודעתם. בכך, כמובן, לא נאמר עדיין, שמי שהינו גבר עתה לא היה בגלגולו הקודם אשה, ושנערה בשם קארלה כיום לא היתה קודם אחד קארלו של ליזה אחת”.

קארלה הסמיקה עד שרשי השערות וצ’יקארללי שאל נבוך: “לא הבנתי משמעותו של פסוקך האחרון: קארלו? ליזה?”

“סלחו לי”, ואליעזר עשה מאמץ של התרכזות נוספת – “התבטאתי שלא כהלכה. רציתי רק לומר, שהמין, המקצוע, הלאום והמשכיות המאורעות כסדרם אינם מתנהלים מעולם בגלגול־הנשמות לפי חוקי ההגיון הארצי שלנו”.

“אה, לכך התכוונת? הווה אומר, שבשבילנו, אנשי־המערב,טכניקה זו סגורה וחתומה לעולם, לא כן? האָמנם אין אנו מסוגלים להשיג דבר מכל זה? הרי אין אנו יכולים לשקוע בהתבוננות־פנימית למשך עשרות שנים, כדי לגלות איזה אמת בלתי־ברורה לנו, הנוגעת לנו עצמנו. נאלצים אנו לחיות חיים של פעילות, של מתח, ההולך וגובר משנה לשנה”.

“אנשי־ההיפּנוזה”, המשיך אליעזר ואמר, “מכירים שיטה פשוטה וקצרה יותר לשיחזור־העבר, גם העבר שלפני הלידה, שמהעבר־האחר של החיים, אולם זו אינה ודאית, ואך לעתים רחוקות ניתן לאשרה. הם מצווים על השקוע בשינה עמוקה לסגת לתוך העבר, לסגת הרחק יותר ויותר”.

צ’יקארללי לא הסתיר את רגשי אכזבתו: “וכיצד יוכל אחד כמונו, אתה או אני, להגיע לאיזו שהיא מטרה?”

אליעזר ענה במקוטע: “אנשי הכת ‘צלב הוורד’ היו נוהגים להתאמן בתרגילי־יסוד מעין אלה: הם היו מתישבים בחדר אפל מול מראה, אשר לפניה דלקו שני נרות. לאחר התבוננות מאומצת היתה בבואת עצמם, קלסתר פני המסתכל, נעלמת, שטח המראה, בשל הטעיה אופּטית, היה מתכהה, מחשיך והולך, ולפני העיניים המעורפלות והדומעות, העצומות־למחצה, היה מתגלה קלסתר־פנים חדש. לפעמים חוזר ועולה אותו קלסתר־פנים במשך כל ערבי־ההסתכלות, ולפעמים צפות ועולות בבואות שונות עם קלסתר־פנים שונה…”

“ומה מספרות לנו בבואות אלו?” – שאלה קארלה בקול רועד קמעה.

“לא הרבה”, – ענה אליעזר, אשר מעתה פנה בהסבריו אך ורק אליה, – “ובכל זאת את העיקר: המין, המקצוע, ארץ המוצא, התקופה והמעשה החשוב ביותר במשך ימי החיים, המאורע הגדול ביותר– – –”

אליעזר החריש לפתע. קארלה רצתה עוד לשאול: “ומתוך כך הנך מכיר אותי?”, אך אליעזר שם את אצבעו על שפתיו וקרלה נאלמה דום. עתה שאל צ’יקארללי בלהט: הישנה גישה לדרך זו לכל אחד ואחד?"

“לא”, ענה אליעזר, “לא לכולם; רק לבעלי־סגולות מדיאליות או לאלה, אשר התקדמו בתרגילי חיפושיהם אחרי האמת. אולם קיימות גם שיטות אחרות: ההזיה, החלום, הטראנס, ההיכרות־העצמית בתוך נוף מסויים, תקופה, או אופנת־לבוש – כל אלה הם ניצוצות־הכרה, שיש בהם כדי להעניק למעטים מאתנו בהירות מסויימת”.

“האם קיימות הוכחות לגלגולי־חיים כאלה, או שמא נשאר הדבר אך בתחום של תהייה נועזת אחר האמת?”

“כן, קיימות הוכחות – לא רבות ביותר – אך הן קיימות, ואף אוּמתו ע”י המדע: באחד המקומות נתגלתה ילדה בת ארבע, שטענה, שהיא כבר היתה אשת איש. העניין התרחש במאה ה־20 בהודו. לפי דבריה היא מתה בלדתה, ובעלה ובנם עודם חיים. ובכן, נסעו עם תינוקת זו, שחשבוה להוזה־בהקיץ, לעיירה הודית נידחת. הילדה מצאה בעצמה את דרכה לבית המתאים, ברכה שם לשלום את האיש המזדקן ואת העלם בן החמש־עשרה, הכירה את קרובי־המשפחה והראתה ל"בעל" הנדהם, היכן הוטמנו בשעתו, ז.א. בתקופת גלגולה הקודם, זהב ויהלומים. הכל נדהמו, גם שתי שמשפחות וכן גם המדע. אכן, מקרים כאלה של גלגולים מוכחים הם עובדה קיימת…אשלח לך את פרטיהם, בדוקים ומנומקים שחור על גבי לבן, אולם עתה – השעה כבר מאוחרת, תסלחו לי". אליעזר נחפז לקום ממקומו ועזב את האב ובתו הנדהמים לבדם.

קארלה שוטטה עוד רגעים מספר בשבילי גינת הבּרוֹשים. כאשר כבה האור בחדרו של האב, נקש אליעזר בפשפש־הגן האחורי, ומשלא נענה, דילג נוסח־רומיאו על פני החומה. לפני שאסף את קארלה בזרועותיו החזקות בשביל לכבשה לעולמים, לחש באָזנה: “אנא סלחי לי – כמעט ונתפתיתי לדבר על כך. אסור לי לגלות זאת. רק מאוחר יותר, מאוחר יותר לאין שיעור…”

ב.

אשר ארע בין קארלה לאליעזר בחדשים הבאים לא היה שונה במאומה מכל מה שמתרחש וחוזר ומתרחש פעמים אין־ספור בין שני בני־זוג צעירים, מאוהבים וסוערים: תאוה לוהטת, געגועים־עד־טירוף, רוויה ומתיחות, המתעוררים ופגים לסירוגין בעקבות ניגודי המינים. מצבי המתיחות שבין שני בני־הזוג שלנו עוד הוגברו במידה רבה בשל שוני שפת־אמם, רקע ילדותם ובגלל הבדל הגילים הגדול שביניהם. מלבד זאת, עוד היו לאליעזר, כפי שהודה בתום־לבב בפני האב ובתו, אי־שם בירושלים, אשה גרושה, קשישה ממנו, ובן, שלגביהם גם היו לו אי־אלו התחייבויות.

ובכל אלה – הרהר אבא צ’יקארללי בלבו – לא היה עדיין כדי להסביר את מקורה של הנימה המיוחדת והבולטת מאד בהתנהגותו של אליעזר כלפי קארלה: הוא, הרך מטבעו, למראית עין, לעתים אפילו בעל נימה נשית־אמהית במקצת, התנהג כלפי קארלה כאדון, כבעל וכמצווה; לעתים, באופן בלתי צפוי, היה מתגלה כעריץ, התובע מנערתו התמסרות מוחלטת ומלאה – ארוטית, משפחתית ואף בשטח המוסיקה. ואילו קארלה, לתמהונו הרב של אביה,– היתה נכנעת לו, וחוזרת ונכנעת, ומוותרת. אולם צ’יקארללי ידוע ידע היטב את בתו, הילדה העיקשת. הוא ידע אותה טוב מדי, מכדי שלא יחשוש, כי יום יבוא ויפרוץ לבסוף המרי נגד האיש האהוב.

אליעזר היה מגיע תכופות, בין קונצרט לקונצרט, אל הארמון העתיק, לאחר שקארלה כבר הופיעה פעמים מספר כסולנית, ביחד עם אליעזר. הזקן הועיד לו – בשל נימוסי המוסר המקובלים – חדר מיוחד, בתוך מגדל הצופים אשר באגף הארמון, אולם הוא לא השלה את עצמו בהערכת מהותם האמיתית של היחסים שביניהם, ואף לא שאל על כך. ברצון ובקורת־רוח הסתפק בעובדה, כי השניים עדיין נשארו קשורים אליו, שהואילו לשתף אותו בקורותיהם, ביחסי־קירבתם ואף בחיכוכיהם. פעם אפילו תפס את עצמו בהרהור־לב, לא בלתי נעים, כי הנה קארלה עשוייה ללדת עוד לפני מועד החתונה, ואז עשוי התינוק לשאת ולקיים את שמו ולא את שם אביו, אליעזר. אך מיד הוא גינה את עצמו קשות בשל הרהורי־עבירה אלו.

הילד נולד ששה חדשים אחרי טקס־החתונה, אשר הוחג בצנעה גמורה. במהרה נמסר התינוק להשגחתו של הסב, כי טיפול מתמיד בעמנואל הקטן ע"י קארלה עצמה היה מחייב מקום־דירה קבוע, ודבר זה לא עלה בשום־פנים בקנה אחד עם הקריירה המזהירה שלה כסולנית־וירטואוזית מבטיחה ביותר.

לסבא צ’יקארללי נעם הדבר ביותר, כי ע"י כך לא רק שארמונו העתיק שמר על כוח־המשיכה הטבעי שלו לגבי שני הכוכבים, אלא הגביר אותו אלפי מונים.

אין להכחיש שאחרי אותה שיחה ראשונה, המכרעת, באותו “ערב אירוסין”, התפתחה בין השלושה שותפות מיוחדת במינה, קירבה שונה בתכלית מזו של קירבה משפחתית רגילה, ואף מזו הנובעת מעניין משותף באמנות וברוח.

“שיחותינו מזכירות לי לעתים קרובות” – העיר פעם אליעזר, – “את שיחותיהם של האיסיים שלנו מעין־גדי שעל חוף ים המלח, שהיו קשורים בברית ביניהם לא רק בשל היותם נאמנים לתורה, המשותפת ליהודים ולנוצרים כאחת, אלא גם בשל הכרתם העמוקה בהישארות הנפש, – כך על כל פנים מוסר לנו עליהם יוסף פלאביוס”.

אכן, הכרה זו היתה גם נחלתם של השלושה. הם היו לומדים אותה איש מפי אחיו, בשעות היחדות ארוכות. הם התנסו בכל אותם הנסיונות, שהם בגדר אפשרותם של בני תמותה רגילים, ואף הבחינו באי־אלו אזהרות ובשורות, שמאוחר יותר נתאמתו במציאות. כגון: רעידות אדמה, או מלחמות־מקומיות בארצות בלתי־מפותחות עדיין. (המלחמות הגדולות נמחק כבר זכרן מלב אנוש והיו אך לנחלתה של ההיסטוריה). רק בשאלה אחת בלבד לא נגעו לעולם, לא בשיח־שניים ולא שלושתם ביחד, והיא: כיצד קרה הדבר כי אליעזר זכה בקארלה כמו בפרי בשל הנאסף כבהנף יד אחת, ואילו קארלה קבלה זאת כעובדה קיימת המובנת מאליה, כאילו נקבע הדבר מראש מקדמת דנא?

ערב אחד, בחודש אוקטובר 2007, הם העלו את הנושא מחדש. קארלה הזכירה לאליעזר את הבטחתו משעת התקרבותם הראשונה, שיגלה לה את מקור התעלומה. אבא צ’יקארללי הביע את הסברה, שבכל זאת אין צורך לעטוף עניינים טבעים של העולם בעטיפות של סוד ומיסטיקה. גם ההגדרות הישנות־נושנות כגון “אינסטינקט”, “אינטואיציה”, “מכת רעם”, או “אהבה ממבט ראשון” – גם אלו לא פּג עדיין טעמן. או שמא אין הם מכירים את ספורו הנודע של אריסטופנס, אותו סיפר בעת הסעודה אצל אפלאטון, על אודות האדם האגדי הקדום, כפול־הצורה, ששני חלקיו החצויים חיפשו זה את זה, נכספו זה אל זה, עד שלבסוף זכו להתגשמות ערגתם. “האמנם אין בכך משום תשובה מספקת, אליעזר?”

“אכן, אכן” – ענה הלה, כאילו ריחפה נשמתו במרחקים, “קראנו ספור זה. אך כלום מכירים אתם בכלל את אמנות הכתיבה האוטומטית?”

לא, איש מהם לא הכיר אמנות זו…

אליעזר נטל לידיו גליונות נייר לבן אחדים ועפרון רך והחל לרשום משהו על חלקת הנייר. תחלה קוים ועיגולים, אחר כך תוים, ולבסוף נתעגלו הצורות לאותיות־כתב. הוא כתב ללא הפוגה, ללא כל ריווח בין מלה אחת למשנה, ללא סימני־פיסוק כלשהם. קארלה הזדרזה מדי פעם ליטול מתחת ידו את הדף המלא והגישה תחתיו גליון־נייר נקי. כתיבה זו נמשכה כשעה, ואחר כך עוד עבר זמן רב, עד אשר הצליח אליעזר לפענח את כתב ידו עצמו, עד אשר הפריד ע"י קוים את המלים זו מזו, והכתיב לקארלה את נוסח המכתב. דבר זה נשנה עוד פעמיים בערבים הבאים.

וזהו נוסח הכתב־האוטומטי הזה (המלים המובאות בסוגריים נוספו ע"י אליעזר, לאחר העתקת הכתב, לשם הבהרה נוספת):

"ילדים יקרים, הואיל ושאלתם, תזכו גם לתשובה, אולם לא לזו אשר לה ציפיתם. לא בלידה נפתח, כאשר פּיללתם, כי אם במוות, אשר ממנו התלקחו מחדש חייכם הנוכחיים, החדשים. שימו־נא לב לאשר הורו כבר חייכם הקודמים. האחרים, אשר לא נפל בחלקם חסד הידיעה המוקדמת, לא ייענשו כמוכם, בכל חומרת הדין. לא כן אתם, הניצבים בשניה על פתחו של החטא. אתם שניכם בעודכם במלוא פריחתכם, כבר ניתק פעם, בטרם עת, פתיל חייכם, ועתה מאיים עליכם שוב אותו הגורל. אולם הפעם תיאשמו ביתר חומרה, בשל ידיעתכם. אל־נא תנסו איפוא לאחז את עיני עצמכם, שלא ידעתם את הצפוי לכם; אין זה נכון ואין זה הולם את בגרות נשמתכם. הנני רואה כי הנכם חולקים מתוך תרעומת על דברי אלה! כלום תכחישו, שלפני למעלה מששים שנה – כשאליעזר היה אשה בוגרת וקארלה הידיד יפה־התואר, קר המזג והצונן, שנמשך אחרי נערים או מלחים צעירים – ישבתם על שפתו של אגם, ואליעזר שנקרא אז ליזה, כלומר – אליזבט בשמה המלא, תיארה לקארלו באותו כתב עצמו (האוטומטי) כיצד זה עוד תיפגשו פעם – ליזה־אליעזר ככובש אמיץ וקארלו־קארלה כנערה? האמנם תוכלו להכחיש זאת עתה, כאשר הנכם חיים את המאורע הזה בפעם השניה, אלא בחילוף הגורלות? הרשו־נא לי לרענן את זכרונכם ולהזכירכם, כי ליזה, אחרי הייסורים הממושכים של שנות אכזבה מרובות נשבעה כי בבוא היום, בהיותה נגיד ומצווה, נקום תיקום את ענותה התהומית מקארלו, את כוח־האהבה שבוזבז לריק, ואת רצון־האהבה שהוכזב.

"הנה ראו, כעת אתם שותקים! כי אמנם כך היה הדבר. השבועה מאז הפכה עכשיו למציאות, ואין בכך כל פליאה או דבר שמחוץ־לגדר־הטבע. כל החלטה, כל משאלה, כל כוונה – מתגשמת, אם לא בחיים אלה הרי שבחיי־הביניים או (בחיים) הבאים. הנה הטיתם אותי ממסירת מהלך הדברים הצפוי־מראש. בכוונתי היה לתאר את מותה של יישותכם הקודמת. נועדתם איש לרעהו, אף אם לא לאורך כל החיים. כן, עליכם להפר את המסורת בת־אלפי־השנים, בה נועדים שני בני־אדם זה לזה למשך כל ימי חייהם. הברכה שבדבר היא כה נדירה, כשם שנדיר הוא בטבע עיגול שלם או קו ישר. ובכל זאת גם עיגול שלם וגם קו ישר יש בהם מן המועיל, כשם שיש מן המועיל ואולי אף יותר מזה לבניין החברה במוסד הנישואים. עליכם לא חל אז (אז מודגש) החוק של “משך כל החיים”, עליכם חל החוק רק לתקופה ארוכה מחייכם בלבד, והנה גם על החוק הזה עברתם. אמנם, אהבתם איש את רעהו, קשורים הייתם זה לזו, ובכל זאת חייתם איש איש בייחודו. (קארלו לא היה מסוגל לחרוג מתחומי טבעו הסרבן). במשך תקופה מסויימת נדמה היה, כי הוא הינו החזק שביניהם, כי הוא הינו זה הגורם לסבל. אולם לא, לא כך היה הדבר! אלא שרגשותיו, או יותר נכון – הביטוי שנתן להם, רפה היה, רפה עד כדי כך, שאכזבה רבת־שנים, בדומה לפצע בלתי־מגליד, כרסמה בלבו של אליעזר (כלומר ליזה), עד אשר יום אחד, כן, יום אחד, בירח העקרב – והרי אליעזר (כלומר ליזה) הינו והיה יליד ירח־העקרב, בו תמיד הכול מתחיל מחדש – קרה משהו בחייו של אליעזר (של ליזה), אשר הרחיקו (הרחיקה) מעל קארלו. אמנם לא באכזריות, לא באופן מוחלט, רק התרחקות כלשהי, רק באותו שיעור, כדי להפר את איחוד הנשמות או להחלישו, לא לחלוטין אלא קמעא, ובכל זאת בשיעור שהיה בו כדי להמית את קארלו, – כן להמיתו! האהובה התרחקה, ריחוק־מה בלבד, אך לא היתה עוד די קרובה בשביל להמשיך להיות קניינו הבלעדי של אהובה המסתגר־מפניה כמקודם.

"מעתה איבדו החיים בעיני קארלו את טעמם, את נינוחם, את מטרתם ואת עניינם. לשם מה, מדוע להמשיך ולהתיגע עוד? אין טעם לחיות, די, די ויותר…

"כל אשר אירע מבחינה חיצונית אחר כך אינו ענין לכאן.

לב חלש, הנכנע על נקלה, מפסיק לפעום חיש־מהר, גם אם עוד לפני זמן קצר פעל במלוא־המרץ. הנשמה מספקת לגוף את כל האמתלאות, להן הוא נזקק, בשביל להתמוטט, בשביל לחלות או לצאת־מהדעת, בשביל לסיים את הקיום בכוּר־המשרפה, או תחת גלגלי רכב־מנועי, או בשביל לקפוץ ממרומי קילומטרים אחדים ארצה. הנשמה היא כל־יכולה. וכך הלך קארלו ללא כל היסוס לקראת המוות, אך לא לפני שעוד הסדיר מאחוריו שני עניינים: חיפושי־סרק אחרי אהובת־נפשו, אשר רחקה ממנו, מבלי שיוכל לגלות את עקבותיה; ומשאלה הגויה אף אם לא רשומה כיאות – שביסודה הונחה הוודאות שבהישארות־הנפש – להתאחדות קרובה, ובמידת האפשר מיידית, עם אהובתו. ומדוע לא? ולוּ בשינה ולו בחלום, מדוע לא? וכי מה משמעות שם יש בשביל יודעי־אמת בגבולות שבין החיים למוות? אמנם כן, קיימות הגבלות – בשל מרחק, בשל אשם, בשל סירוב, בשל לאום או מחמת מוות. אולם לא? – זאת ידע קארלו – בהגבלות מעין אלו אין עדיין חיץ שאין לעברו. לא שהוא איחל לידידתו ליזה, היקרה לו עד מאוד, אותה מיתה מהירה כשלו – לא, הוא רק ביקש את התאחדותם־מחדש, רק זאת…

"ומה קרה לליזה? אליעזר, זאת הן אתה יודע בעצמך. רצונך שאספר זאת מחדש? ובכן, טוב. אחרי המאורע המזעזע ההוא – מתחילה לא כלום, רק כאב עמוק, געגועים עזים ותחושת־אשמה. מדוע? האומנם היה לה חלק במותו? במה? האם בשל קורטוב של קרירות־הרגש, לאחר שנים של הידחות־מעל־פניו. – האמנם בשל כך נכון אדם לבחור במוות? היש בכך משום רצח? לא, לא! ואולי בכל זאת כן? מי יכול לענות על שאלות מעין אלו? אולי הכתב האוטומאטי, שהוא צנור־העלייה של תת־ההכרה, – או שמא רק האלוהים עצמו, כלומר – מצפון העולם?

"וכך פנתה ליזה אל מצפון־העולם, אל אלוהיה הגדול והרחום, בבקשה, כי יחרוץ את דינה. אם אשמה היא – יש ברצונה לשאת בעונש, עין תחת עין, נפש תחת נפש; אם יתברר, כי היא האשמה במותו של הידיד, ולו אך שותפת־לאשמה, או־אז החליטה לתת את נפשה תחת נפשו. לא בידיה־היא, לא בדרך איבוד־עצמה־לדעת.לא. היא הגתה בלבה מעין חליפין, כדרך שהיו נוהגים פעם להחליף בשוק פירות או דגים תמורת אריגים, ומדוע עשתה זאת? – היא אהבה חשבון חלק, בשום אופן לא מאזנים בלתי־גמורים. כי הרי אי־פעם בוא יבוא יום־ הפרעון, – מוטב איפוא חשבון חלק, ולא לשאת קארמה (גורל) ישן לעולם המעבר או למעגל־החיים הבא. לא, מוטב כאן ומיד…

“ומה קרה, ילדים יקרים? ההצעה המדהימה נתקבלה. אכן, דברים מעין אלה קורים לפעמים למעשה. אין הם מתרחשים רק בתחום אותן האגדות העתיקות. תחילה, ביום בהיר אחד, מחלה פתאומית, אח”כ תרדמה והיעלמות רצון־החיים, לא עוד סיפוק־מהעבודה, הסדרת כל החשבונות הארציים, ויתור על הכול, ולבסוף – תאונת דרכים רגילה. מה חשיבות למקרה כזה? מודעה זעירה בעתון, הלוויה קצת גדולה יותר, השמדת כל המיסמכים האישיים – ופרשת־חיים באה אל קיצה. ואילו העולם כמנהגו נוהג. עד אשר אחרי עידן ועידנים, הנראים קצרים לפי קנה־המידה של בני האדם, נולדים שוב שני אנשים מרוחקים איש מרעהו, מלאי געגועים אשר לא באו על סיפוקם, אשר – כך מאמינים הם – נובעים מרגשנותה התמימה של הנשמה ומיצריו של הגוף הצעיר. וכשהם נפגשים סוף סוף, הרי שקורה ביניהם בדיוק מה שקרה ביניכם.

ועתה, בני, גורלכם נתון שוב בידכם, זו הפעם האחרונה; היזהרו לבל תהרסוהו שוב…"

כאן מסתיימת הכתיבה האוטומטית של אליעזר.

“ומיהו אשר אמר את הדברים?” – שאלה קארלה.

“סבורני כי אני בעצמי, אך בהשראה מגבוה”, ענה אליעזר.

השניים התרפקו זה על זה ובכו בכי רב, ובו בלילה נוצר ילדם השני. את כתב־היד שמרו כאוצר גדול בתוך תיבת־התכשיטים. לאב לא ספרו מאומה על סודם זה, וכך לעולם לא נודע לו מקורו של הביטחון.

ג.

חלפו שנים. קדושת ההכרה ושבועת האמונים הנצחיים, אשר נשבעו בעקבות ההכרה הזאת, נתערערו שוב בגלל השוני שבמזגם. קארלה, משנתבגרה, נכספה שוב לדעה עצמית בהחלטות ולשליטה עצמית על גופה. הפירוד, שעליו ניבא ההורוסקופּ ושמפניו כה חרדו, התקרב יותר ויותר. אבא צ’יקארללי עמד כבר על סף המוות. אז, ערב אחד, קרא אליו את שני המוסיקאים, –קארלה ואליעזר – ואמר: “בני, במשך שנים מרובות העלמתי מפניכם משהו, את דבר ההורוסקופּ של קארלה. והריהו לפניכם”. והוא הוציא מתוך מגירת שולחן־הכתיבה שלו קלף שהצהיב. “קארלה בתי, עומדת אַת עכשיו על פתחו של משבר, ואם לא תדעי להתגבר על עצמך, יתפוררו חייך לרסיסים: אהבתך, ביתך, ילדיך”.

אליעזר, גם הוא ידע את האותות והסמלים של מעגל־המזלות ולא נבצר ממנו לפענח את דבר ההורוסקופּ.

“אבא, הננו נשבעים לך”, – אמרו שניהם – “כי נתגבר על נבואת הכוכבים; ביתך ונכדיך יישמרו מכל זעזוע. הירגע נא, אנו מבטיחים לך זאת”.

וכך יכול היה צ’יקארללי הזקן לעצום את עיניו במנוחה. וזאת עשה אמנם כעבור זמן לא רב.

ואף על פי כן, אחרי ימים מועטים, ברחה קארלה המלכותית והשליטה, הצעירה והיפה, מאליעזר משולל־השליטה, הנכנע, לתוך זרועותיו של קצין־ימי צעיר מצי ארצות־הברית, אותו הזמינה, זו הפעם הראשונה בחייו, לקונצרט שלה. בכך לא קרה אלא מה שחזה ההורוסקופ מראש.

ד.

מאסטרו אליעזר הניח זה מכבר את שרביט־המנצחים שלו. יסורי מרה־שחורה תקפוהו אחרי היעלמה של קארלה. הוא הקדיש את עתותיו לגן־הנוי שלו ולשדרות עצי הפרי. בסתיו היה אוהב לאסוף במו ידיו את הפירות, האגוזים, הערמונים, התפוחים והאגסים. הוא גם לימד את ילדיו, עמנואל וביאנקה, מוסיקה. עמנואל גילה אומנם מכשרונו של מנצח, אך דומה, שלא היו לו תכונות־האופי המתאימות לכך. ביאנקה – כל נטייתה להיות רקדנית; על הפסנתר פרטה אך מעט. וכך, ברי היה לו לאליעזר, כי מעופם, שלו ושל קארלה, לא היו נחלת ילדיהם.

ואילו בירושלים? בנו היה למהנדס דרכים, ואילו בניו של זה שּאפו מעלה־מעלה. אחד מהם היה מחבר מנגינות, אותן אליעזר מעבּד לתזמורת. גם על כינור למד הנער לנגן. שמו היה קארלו, בהתאם לבקשתו של אליעזר. לעת מלואת לנער ארבע־עשרה שנה, הזמינו אליעזר אליו. והנה, עתה הנהו מצפה לבואו בכל רגע.

מה מוזר הוא משחקם של החיים! אליעזר כמעט ולא הכיר את הבן של אשתו הקודמת, הקשישה יותר והבלתי־אהובה, והנה דוקא ילדו של זה, קארלו, היה היחידי בעולם כולו, אשר עורר רגש חם בלבו של אליעזר בשעת מצוקתו, ושאולי אף עשוי היה להציל עוד משהו מהידע המוסיקלי שלו בשביל המאה העשרים ואחת המתקדמת, ואולי אף את שמו – הכהן.

בשנות בדידותו הראשונות – ועתה הנה מלאו כבר שש עשרה שנה – עדיין חיפש אליעזר בלהיטות בעיתונים אחרי הצלחתה של קארלה, אולם כבר לאחר זמן לא רב חדל שמה להופיע בהם. סיפרו שהיא עברה לדרום אמריקה, לריו־דה־ז’אניירה, ואחר כך לבוליביה, משם בקשה ממנו כסף. וזה היה סימן־החיים היחיד ממנה.

אי שקט מוזר השתרר בלבו של אליעזר באותו יום של ספטמבר, בשעות אחר הצהרים, בשנת 2032. הוא ישב ליד הפסנתר ופרט עליו כלאחר יד. הוא חזר ועבר בנגינתו על פני כל התקופות של המוסיקה, החל מהאיטלקים הראשונים, עבור דרך בך, מוצרט, וצ’יקובסקי, ועד לחדישים ועד בכלל. לבסוף העלה בזכרונו מנגינת־רועים של נכדו וכן שיר־קצב של מכונות, אותו שלח אליו הנער במכתבו האחרון.

לפתע נפתחה הדלת, והנער קארלו, אשר לבואו ציפה מזה־כמה, נכנס לחדר, מנשק את ידיו של המאסטרו הנערץ, המופתע, כסוף השיער והבודד, ומרוב התרגשות והערצה מצליח בקושי להוציא מלה מפיו. הדר זה של אולם־המוסיקה וגדולתו זו של המוסיקאי – אביו־זקנו – בקושי ימצא מלים בפיו כדי לתארם.

מעתה מתפתח בעדינות משחק של “המערכה האחרונה” בין השניים, בין המאסטרו אליעזר ובין תלמידו קארלו. האחד, הזקן, מלמד, מדגים, מסביר, מבהיר, והצעיר מאזין, קולט, מחקה, מנסה, מאַלתר, מלחין, מעבּד. השניים מאבדים תחושה של זמן, של יום ושל לילה. אליעזר מחדש בפיו את השפה הישנה־חדשה של התנ"ך, אשר זה שנים רבות לא העלה על דל שפתיו, והנהי חיה בפיו, כאילו לא נפרד ממנה לעולם.

וישנן גם שעות שונות מאלו, בהן הנער הוא המספר, והזקן מטה אוזן ומקשיב. לא רק למנגינות מאזין הוא, כי אם גם לצליל קולו, צליל של בטחון, של שאפתנות, של מאבק־האיתנים של הדור הצעיר, – ואי־שם חבוי ונסתר רגש של אושר על חיי־העצמאות בארץ הקדושה.

קארלו עושה היכרות עם עמנואל וביאנקה, אולם אלה מבלים את מרבית זמנם מחוץ לבית; קשר־הידידות שעשוי היה להירקם ביניהם נשאר רופף, מהעדר משיכה פנימית הדדית ביניהם.

באחד הימים, באותם השבועות, מגיע אל אליעזר מכתב מקארלה. נמצאת היא על סיפון־האניה, בדרכה הביתה, אליו, לעד ולעולמים…

מעתה קשר־הלבבות ההדוק שבין אליעזר לקארלו אינו עוד שלם כשהיה. להט־החיים, שניעור מחדש עם בואו של הנכד, החל לדעוך ולהתלקח לסירוגין, לעלות ולרדת, כהבהובי להבה אחרונים מבשרי־רע.

קארלו והמשרתים מתמלאים דאגה יותר ויותר, ככל שמתקרב בואה של קארלה. והנהי כאן, יפה כתמיד, כשסימני חוויות רבות, אולי רבות מדי, חרותים בפניה, חוויות לא תמיד נאות, לא תמיד לפי כבודה…

קארלה לא ידעה מאומה על מציאותו של קארלו. היא באה במבוכה למראה הנער הזה, אשר תפס מקום כה חשוב בלבו של הגבר. הרי אין הוא שייך הנה כלל וכלל, וכיצד זה הופיע לפתע? כסבורה היתה, שבלבו של אליעזר לא היה כלל מקום אלא בשבילה בלבד.

מובן שקארלו, בעל הנשמה העדינה, הבחין בהלך־נפשה זה. הוא לא רצה לעמוד למכשול, הוא הזדרז להכין עצמו לחזור לביתו. אולם לפתע קרה משהו מפליא: הם החלו לנגן שלשתם יחד, לנהל שיחות ולגלות סימני־חיבה איש לרעהו. לאו דוקא בעניינים שעומדים ברומו של העולם, – לא, דווקא במעשי יום יום קטנים, כמו הגשת סוודר לעת צינת ערביים, הגשת כוס משקה קר בשעת שרב, הסטת שרפרף קטן, הדוֹם לרגליים עיפות, אל מול האָח המבוערת. האמנם קיימת בעולם שלימות של הגשמה נעלה כזו? אהבה, שנקנתה בייסורים, החוזרת ופוקדת שוב את האחד או את הרבים, אהדה שמתמשכת גם לעתיד, מעבר לימי־הנעורים, אל הדור החדש – האמנם קיים דבר כזה? – כן, ולא. שכן, ערב אחד – היה זה בשני לנובמבר, יום הולדתו של אליעזר, בירח העקרב – תופס פתאום אליעזר את עצמו בלבו בשעת הנגינה וצונח מעל הכיסא. חייו נחיו עד תומם…

מכאן ואילך לימדה קלארה את הנער מוסיקה – את המוסיקה שלו – אשר בבוא המועד נועדה לכבוש את מרחבי העולם בצליליה.

תם הסיפור על מקורו של הבטחון.

אננה־קלרה היקרה,

כותבת אני אליך שורות אלו מתוך דחף פנימי, אף שאיני יודעת, אם תקראי מכתב זה. לא רשמתי את כתובת השולח על גב־המעטפה, ואת כתבתך אַת רשמתי באותיות־דפוס, מחשש שמא יהיו שרטוטי כתב־ידי מוכרים לך; גם לא אחתום את שמי בסופו של המכתב, עם־זאת הכר תכיריני.

אילו שלחתיו אליך על־ידי שליח, ייתכן שהיית מחזירה אותו לידיו מבעד לסדק־הדלת, מבלי לפתחו, אך אני שולחתו אליך על־ידי הדואר, וכך לא תוכלי לעשות זאת. ואולי תניעך הסקרנות להמשיך ולקרוא בו, או אולי – זכר ידידותנו הישנה.

לא, אננה־קלרה, מכתב זה נכתב אליך סתם בעלמא, כשם שהצפורים ביער מצייצות סתם־בעלמא, וקולן מתפשט נשמע־ולא־נשמע במרחבי החלל. וכיצד בעצם ניתן להאזין לכל ציוץ, מבלי להיות ציפור בין ציפורים? הקול מתפשט למרחוק והולך לאיבוד. האומנם מאמינה את, שהקול אובד? ושמא בכל זאת הוא נקלט איכשהו במקום כלשהו? הרואה את, דווקא משום שאני כותבת מכתב זה סתם־בעלמא אנסה להיות כּנה. הן בדרך כלל בני־האדם באים במגע זה עם זה בדפוסי־לשון מקובלים, או שמדברים במלים, המסתירות את הרגשות. אנו מורגלים בנוסחות־דיבור, שאי פעם אולי הביעו את הרגשות, אך כיום אין בהן אלא הד קלוש לתחושה האמיתית.

כיצד־זה עלה בדעתי ציוץ־הציפורים? אכן, משום שהשתמשתי בנוסחת־הדיבור של הידידות הישנה. הנה אני כבר נתפסתי עתה לנוסחת־דיבור. למען האמת, לא הייתה זו כלל ידידות של ממש, שקשרה אותנו, אלא התעניינות הדדית ערה. על כל פנים היה אותו עניין, שמצאנו זו בזו, כה חזק, שהיינו נפגשות לעתים קרובות ולשעה ארוכה הרבה יותר, מכפי שנוהגות לעשות זאת נשים עובדות.

אַת, אננה־קלרה, היה לך ועדיין יש לך יתרון־מה עלי: את הינך תמירה, ואני לא; את זהובת־שיער, ואני שערי חום; אַת שולטת היטב בשפות, משתכרת כדי קיומך, ואילו אני איני מצליחה בכך. אף בזאת שונות אנו זו מזו: אַת אוהבת את הפאר והברק של הבית, את החוגים המקורבים לשלטונות ואת השמות המצלצלים, אני מעולם לא השתדלתי על כך – זכיתי לכך גם ללא כל מאמץ מצדי. את הינך מסודרת ועניינית – אני לא; ראשי אני נתון תמיד בעולם הדמיון. אכן, בדבר זה או אחר יתרון לך עלי, אבל ייתכן שלמרות זאת קינאת בי לפעמים, מבלי שתודי בכך לפני. ישנם שטחים מסויימים שאליהם אין אַת מסוגלת כלל לחדור, בעוד שאני הנני בהם כבת־בית. אמנם, משתדלת אַת בכל מאודך לרכוש לעצמך השכלה, בשביל לתקן זאת. יודעת אני, שאת מבקרת באי־אילו הרצאות, וכן, בשעה שפרופיסורים מהאוניברסיטה נושאים את דברם במועדונים ספרותיים, הנך תמיד בין קהל השומעים, ומתקבל הרושם, כאילו השגת את משמעות דבריהם, אף שאני מפקפקת בכך מאוד. לפעמים היית ממש נוגעת עד הלב, שעה שהתאמצת לקנות דעת. כל אימת שהיית יוצאת לחופשה, היית לוקחת עמך ספר היסטוריה עב־כּרס של היסטוריון מפורסם והיית קוראת אותו מהחל ועד כלה. הרואה, אַת, אני מעולם לא הייתי מסוגלת לכך. ואף־על־פי־כן…

איני זוכרת עוד, אם האזנת לי אי־פעם, שעה שהרציתי לפני אנשים צעירים על סודות הדתות הקדומות. אך גם אם לא היית נוכחת באותו מעמד – ייתכן בכל זאת, שקינאת בי בשל כך.

עם זאת, חרף כל הניגודים הללו, היינו נפגשות ברצון, היינו מפטפטות על דא ועל הא, ומעולם לא חסר לנו נושא לשיחה. עד שיום אחד באנו לידי התנגשות חריפה – כמובן, לא במלים גסות או בצפרניים שלוחות ואגופים קפוצים, הן שתינו היינו כה תרבותיות – ומיד אחרי־זה בא, לצערי, הקרע הגדול ללא־תקנה.

היודעת את, בעצם, מדוע אני כותבת אליך? – משום שכעת, ממש בימים האחרונים האלו, החילותי להבין את טעם שנאתך. ולאחר שהבינותי זאת – החילותי לאהבך. סבורה את בודאי, שאין זו שוב אלא נוסחת־דיבור חדשה. לא, אננה־קלרה, את היווית חלק מנוף־חיי, היית עצם מעצמי. כשאנו צעירים מאוד לימים, הננו שופעים ידידים כפירות העוטרים לעץ־הזיית, אך שעה שאנו מתבגרים והולכים, או־אז נושרים הפירות ארצה, והמעטים שמשתיירים עוד – אותם צריכים אנו לקטוף בזהירות רבה, כדי שלא לאבדם. אני נמנית עם אלה, שלא ברצון הם מאבדים את אשר שייך להם. ובמיוחד מכאיב בשבילי הוא אבדן התענוג להיות מכובדת מתוך ידידות כנה.

אין אני יודעת, אננה־קלרה, אם הייתי נפגשת אתך לעתים כה קרובות, אילולא היית אשתו. לא, אם להודות על האמת, לא; מסופקתני, אם בכלל היינו נפגשות אי־פעם. אך כיוון שהיית אשתו, כללתי גם אותך במעגל אהבתי ומתגעגעת אני לחוש שוב את ידידותך, ואת חסרה לי. מבקשת אני את קרבתך, ועם זאת אני יודעת, עד כמה את סובלת, שעה שאת פוגשת בי. את נהיית חולה מזה, ואף בי זה פוגע כמכת־חשמל, כשאני רואה את פניך. אגב, אננה־קלרה, כשראיתיך בפעם האחרונה היית חיוורת מאוד, ודומני, שגם רזית ובמקצת גם הזדקנת…

היה זה על שפת ים המלח – שלהי קיץ, הירח במילואו. ההרים המקומרים־מחורצים פלטו גם בעיצומו של הליל את הבל־נשמתם הצורב. חשנו את הלחץ הכבד של האויר המלוהט, והיתה לי הרגשה, כאילו ניצבנו ליד חיקה הפעור של אמא־אדמה. לא הרחק מים־המלח שוכנת יריחו ירוקת־התמרים, בה היה ניצב לפני אלפי שנים פסלה המקודש של האלה עשתורת, זו אשר רצתה להסעיר וללבות את הלהט והפריון בכל חי. אש־עשתורת זו החלה מלהטת גם אותנו. פסענו שלשתנו לאורך חוף ים־המלח, ובבלי־דעת החילונו משיחים על המיסטריות של הפולחנים הקדומים. גם בעלך היה נתון אותה שעה לכוח השפעתן. אך את פרצת אל תוך דברינו עם מטען ידיעותיך השאובות מספרי ההסטוריה ומהעתונים המצויירים. התחננתי, שתחדלי לדבר, בשביל לקיים את קסמו של הליל, אך מוחך המעשי ולמוד־הנסיון לא נכנע. את המשכת לקשקש בתוך הדומיה הקדושה. או אז שמתי קץ במחי לשיחה, והמשכנו לצעוד בשתיקה. כלום האמנת באמת שמוסר־הדעת הנבון שלך מסוגל היה לשים־לאל את תשוקתנו?

וכך נשארתי לבדי על החוף המבהיק, ואילו את, מנצחת גאה, פנית עם רכושך הפרטי, אבי ילדיך, לעבר חדרך. חדרי המלון ההוא שווים זה לזה. הם מרוהטים בקפידה ומותאמים לתפקידם. שתי מיטות הברזל, עם השמיכות הפרחוניות, ניצבות, כיאות, סמוכות זו אל זו, מיועדות לזוגות הגונים, כפי שהייתם אתם. אני נכנסתי בודדה אל חדרי מאוחר יותר וגנחתי לאהבה.

הרואה את, אננה־קלרה, הכול כבר היה בלשכבר־הימים! היה היה לך אותו לילה הבעל, כמו לפני דורות רבים ללאה, אך לי היו פירות־האהבה, הדודאים. כלום מכירה את אותם? מראם כשזיפים בשלים זעירים, צהובים ואדומים. עשתורת בעצמה הצמיחה אותם מתוך האדמה, והם מונחים על הקרקע, צמודים ודבוקים לאדמה. ריחם הוא כריח גן־העדן, מעורב לבלי־שכוח בנשימת הבל פינו. הוא שנותר לנו, לאחר שגורשנו מתוך גן־העדן.

כל מה שאני מספרת לך כעת, אננה־קלרה, שייך כבר לעבר הרחוק, ובאותן שנים נהגנו עוד להיפגש לעתים קרובות. ייתכן וכעת לא תאבי עוד להאמין לי: אני הייתי משוכנעת, שאת ידעת על אודות אהבתנו – אולי לא־לגמרי מתוך תפיסה שכלית, אך לפחות בתת־הכרתך. היכן היו אז עיניך, אננה־קלרה? כלום לא הבחנת, שהוא אהבני ואף אני אהבתיו? אם לא סיפרתי לך זאת, הן היה זה משום שסבורה הייתי, שידעת זאת. ולפעמים אף נהגת כך, כאילו שתיקתך באה מתוך חשש, שמא תאבדי אותו. העודך זוכרת אותה נסיעה של שלשתנו יחד בכרכרתי הזעירה? אזי אמרת לפתע בצחוק שובבני, שישנן נשים שדורשות לעצמן הכל – ילדים, בעל, מקצוע ו…אהבה. הייתי משוכנעת שנתכוונת אלי, והאמנתי שהיה זה מתוך תבונה יתרה מצידך שעצמת את עיניך, כדי שלא להביכני, – שכן, אננה־קלרה, מעולם לא עשיתי לך כל רע; להיפך: כל אימת שיכולתי, הייתי טובה אליך ואל אשר לך. שעה שהיית מחוסרת־עבודה, דאגתי לכל מחסוריך; כל אימת שיכולתי, הייתי מכינה לך, לילדיך ואף לו הפתעה כלשהי. כעת את בוודאי מטיחה בפני, שעשיתי כל זאת מתוך חשבון קר, בשביל לקשור אותו, אתכם כולכם, אלי – ואולי אינך בלתי־צודקת בכך. אך אני לא יכולתי אחרת; אין אדם אדון לגורלו. אני איחלתי לך תמיד אך טוב. אננה־קלרה, נדמה לי שסנונית מצייצת בין ענפי האלון החשוף שליד חלוני. – הה, שכחתי, שאינני עוד אותה נערה צעירה של הצפון הקר. כאן בדרום אין צומחים עצי־אלון ליד חלונות החולמים בהקיץ, אף שומרים הם העצים על עליהם הירוקים גם בימי גשם וכפור – אך את קול הסנונית, למרות זאת, קלטה אזני.

ובכן, אודה על האמת המרה: לעתים, בחלומותי בהקיץ, הייתי מתפללת, שתיעלמי איכשהו. כעת מן הסתם תטיחי בפני: רק כעת הינך מגלה את פרצופך האמיתי – ובכן ביקשת את מותי!

האומנם רציתי זאת? אשתדל להעלות בזכרוני, את אשר שוקע בדרך כלל בתהומות־הנפש. האם רציתי במותך? סבורה אני: כן ולא. אך דבר אחד עליך לדעת ברורות, אננה־קלרה; הנני זועקת לך זאת לתוך אוזנייך למען הגנתי־העצמית: מעולם לא אהבתי משאלה זו, הייתי דוחה אותה מעל פני, מעולם לא הרהרתי בה, לא רביתיה ולא טיפחתיה, כפי שנוהגים בהקיץ עם חלומות אהובים. וגם כשאני מנסה מאוד להיזכר, אינני מצליחה להעלות בזכרוני משאלה זו.

אך על מוות אחר, לעומת זאת, דובר לעתים קרובות, או לייתר דיוק נצטיירה תמונתו: על המוות שלו. היו אז באותו מעמד הרבה אנשים, ועם זאת היינו לבדנו על יד קברו, את ואני. נפלנו אשה על צואר רעותה ובכינו, מתוך אהבה ואבל, מאוחדות שתינו ביגוננו עליו. כמה רצינו אז להחזירו לחיים! “ולו יישאר לצידך” –אמרה האחת –"כל מה שיאבה, אך לא לתמיד!"; “ולו ייצמד אל חזך” – אמרה האחרת – “ובלבד שיחיה, ולא עוד יהיה קר כקרח ואבוד בנשיה!”. ואזי נעלמת את, ואני נשארתי לבדי על יד הקבר. השתטחתי על גבשושית העפר וחיבקתי את הגופה ואת רגבי האדמה. “כעת, כעת הנך כולך שלי, זו הפעם הראשונה; קומה מתוך אפלתך התהומית, בואה אלי, אני הנני התפוח אשר אהבת!” לא אזכור עוד, אם זכיתי לתשובה, אך משהתעוררתי מחלומי־בהקיץ זה, הייתי מאושרת, שעוד אנו כולנו חיים. מה קרוב ניצבת האהבה ליד המוות.

ועוד קבורה אחת הייתי חוזה תכופות – זו שלי. כל ידידי היו שם, אחדים התיפחו בקול, מעל לכולם אותה האחת וַנדה, זו ששמחה כל כך לכתוב שירי־אהבה. כן, וגם הוא היה שם. הוא היה עצוב, ועם זאת רגוע קמעה: על שום שאני מתי ולא עוד אשבית את מנוחתו עלי אדמות ובחוג משפחתו. הדמעות התרצו לתוך עיניו, אך הוא הביט כל סביבותיו וחשש שמא יפרשו את עצבונו שלא־כהלכה. שלא כהלכה, משמע: אל־נכון – אילו ניצב קרוב אל הקבר והיה שופך את חופן העפר הראשון אל הבור, היו האנשים מתחילים להתלחש: ראה־נא, הוא אהב אותה, כעת הוא מתגעגע אליה. ובשביל שהידידים לא יוכלו לומר זאת, נשאר עומד בין האחרונים וכך עוד הספיק להשליך על מרומי הגבשושית אי־אלו רגבי עפר, שעה שהקברנים כבר יישרו באתיהם את דפנות הקבר. הוא גם הלך בין האחרונים מבית־העלמין. עוד רצה לחזור, בשביל להישאר עמי לבדו, בשביל להיפרד מעלי שנית ובשביל לבקש מחילה ממני, על שום שהחניק את גניחותיו בפני הרבים. אבל אז, אננה־קלרה, שילבת אַתּ את זרועך בזרועו – הן הילדים חיכו לכם בבית – ואז הוא התרחק עמך בהבטיחו לעצמו בכל־ לב לשוב אלי לבדו. אכן, לאחר מכן לא מצא עוד שעת־כושר לכך. הרואה את, אננה־קלרה, הנני כותבת לך על חלומותי, ואת הן ודאי כבר קרעת את המכתב מזמן וכלל לא הגעת אל שורות אלו.

מדוע הנך שוטמת אותי, אננה־קלרה? אכן, הייתי עוד מבינה זאת, אילו עשית זאת לפני שנה, לפחות; אבל כעת? יקירתי, מה את עושה? אילו נזדמן לך לקרוא את פרשת חיינו באחד מן הרומנים שלך, הן היית מעקמת את אפך הזעיר על חוסר־הנסיון של המחבר. שנאה וכעס הן טבעיים הם, שעה שהבית נתון בסכנה, אבל בשעה שהאויב כבר הוכה שוק על ירק… התדעי, אננה־קלרה, שהכל כבר תם ונשלם בינינו, שעה שניצתה בך שנאתך? האיש שבגללו הרבית כל כך לסבול ובגללו הינך סובלת עדיין גם כעת, הוא גרם ייסורי־אין־קץ גם לי. אמנם, באותו הלילה על שפת ים המלח היו פירות האהבה בידי, אך לפני שנה הוא רמס ברגליו את פירות־היקר ללא תקנה. הוא השליכני מעל פניו, כשם שמשליכים סמרטוט, לאחר שמנצלים אותו עד תום. אומרת את, שסבלת בגללו. אני יודעת זאת. אני מכירה את כל כבדו של הכאב הנוקב הזה, שכן גם אני סבלתי בגללו כאב בל־יתואר. והנה, לאחר שהוא הרס בגסות איומה ופחדנית כל מה שקשר אותנו, רק אז נודע לך כל מה שהיה בינינו, ושנאתך החלה, שעה שלא היה עוד כל טעם בה. הידוע לך, אננה־קלרה, מי הוא שגילה לך כל זאת? סבורתני, שאינך מעלה זאת על דעתך. אני היא זאת, אני עצמי שבגילוי לבי התמים נתתי בידך את הנשק נגדי.

סבורה הייתי, שיכולה אני להמתיק לו את כל סודותי. האמנתי בו הרבה יותר מכפי שהוא עצמו הרשה לי להאמין, ומתוך מסירות זו כתבתי אליו מכתבים במשך שנים ארוכות. תמיד, כל אימת שהועבו היחסים בינינו, כל אימת שהוא עזבני לפתע או שלא יכולתי עוד לשאת את קשיחות־לבו, הייתי כותבת אליו. תמיד, כל אימת שפיעם אותי רגש עמוק – גם זה קרה לפעמים – הייתי כותבת לו על כך. ובמכתבים אלה העריתי את דם לבי. כל כמה שעוד אחיה, לא אמצע עוד מלים כאלה, כמו במכתבים ההם. כלל לא חששתי, שמא תקראי אותם את. הן הם היו נתונים בידיו, כשם שמסרתי את עצמי כולי תחת חסותו. אפילו כאשר ראיתי, שמתוך חוסר אומץ־לב הוא שומט את ידו ממני – עדיין האמנתי, שלפחות המכתבים יישארו תמיד סגורים אצלו על מנעול, לא נעולים היטב, אף לא כל כך בטוחים, אך בכל זאת מוסתרים כך, שלא תוכלי לגלותם. נדמה לי, שמתוך ייסורי־מצפון על פשעיו חזר וקרא את כל מכתבי. פעם אמר לי, שאת האשה, את כל הנשים ניתן להכיר על פי מכתביהן; תארי לעצמך, הוא הזכיר מכתביהן של נשים מפורסמות והשווה את מכתבי עם שלהן. כמה הייתי גאה על כך! והנה קראת אַת מכתבים אלו. את, שעמה לא יכולתי אף פעם לשוחח על דברים אחרים, קדושים בעיני, את קראת את מכתבי! אילו ראית אותי עירומה לפניך, לא היה הדבר פוצע אותי באותה מידה. כמה הייתי נותנת, אילו יכולתי אני עצמי לקרוא אותם פעם נוספת! ושמא אפילו קראת אותו מכתב, שהיה צריך ללוות אותו כקמיע? באותו מכתב כתבתי לו, שהנני שולחת לו רפואת־פלאים נגד ייסורי בדידותו, שכן עליך לדעת, אננה־קלרה, שהוא היה גלמוד מאוד, למרות אווירת־הבית, למרות הילדים, למרות העמדה הציבורית. כתבתי לו, שמכאן ואילך אהיה לצידו תמיד, בעולם המציאות ובעולם שמעבר־לה. אם יחוש בדידות, די שיקרא לי במציאות או במעבר־למציאות, ואני אמצא על ידו, בשביל לשים את ידי הקרה על מצחו הלוהט; אם יחסר לו מה והוא יקרא לי, תמיד אחוש אליו, וכל שיהיה שלי יהיה גם שלו. אינני זוכרת עוד, כמובן, בדיוק את המילים, שכן לא השארתי בידי העתק ממכתבים אלה. והנה, בשעה שאת קראת מכתבים אלה, פרצה אצלכם הסערה, סערה על לא־כלום, סערה בשל אפר שאפילו לא נטמן בכד למשמרת, אלא פוזר באויר, כמו אבק של חול, כמו ציוץ הציפורים. ובסערה זו ובזעמו זה, על שום שאני, מתוך כביכול הקבר, עוד ערערתי את השלום השמור־היטב של ביתו, קרע בדם קר לגזרים את מכתבי החמים – כשם שהוא קורע והורס כל דבר שאינו נושא חן מלפניו! כסבורה את, שאיני יודעת, כמה את בוכה על ידו? מכירה אני אותו היטב. שתיקתו, ממורמרותו, אי־השקר ועם זאת אי־הכנות שלו מביאים כל אדם ישר לידי ריתחה. ואת הנך אדם ישר, אננה־קלרה, וגם אני! שאני שיקרתי לך כביכול, אין להאשים על כך אותי, אלא אותו, משום שסבורה הייתי שהכול ברור בינינו. גם אינני יודעת מה שוחחתם ביניכם על אודותי. מה שאת אמרת וכיצד שאת, מן הסתם, השפלת אותי, לכך אין אני – אנא, אל תכעסי עלי – מייחסת כל חשיבות. אבל שהוא שתק, שהוא ספג ללא תגובה את עלילות־הכזב ואת הגידופים נגדי – זאת אין אני יכולה לעכל.

כסבורה את, אננה־קלרה, שלפני כן הוא שמר לך ברית־אמונים? ליתר דיוק, נאמנות הנשואים אולי, אבל נאמנות האירוס – מעולם לא הייתה שייכת לך. מצביעה את על זכות־כתובתך, אך אני הכרתיו לפניך, ואותי גם אהב לפניך. אם עודך מסתמכת על התעודה שבידיך ומצביעה על כך, שהינך נאמנה לו ושתמיד עמלת קשה למענו ולמען ילדיך, ושלו, העלם חסר־הבית, נתת קורת־גג, או אז הצדק עימך. אכן, היה זה מעשה גדול מצידך – המעשה היחיד של כל חייך. אבל, האמיני לי, הוא משלם ביוקר רב עבור זאת. הוא כפות אליך… הוא לא יעז לעזבך לעולם… עם זאת הוא ירא מפניך, אננה־קלרה, ומסיבה זו נהג לבוא אלי לעתים קרובות, ולעתים קרובות, מסיבה זו, אף מיהר לחמוק ממני חזרה אליך, שכן פחד מפני התפרצותך. בכל שעה כזו היה מתפשט על פניו אותו מבט־שועלים מפוחד מלמטה כלפי מעלה, כפי שהוא מתגלה בפני נער, כל אימת שהוא מאחר לבוא לארוחת־הערב וחושש שמא בתור עונש לא יקבל את ארוחת־ערבו וייאלץ לעלות רעב על יצועו. אני – אין אני מרגישה בנוח, כשבני־אדם מתוחים במחיצתי. אני מקבלת אותם כמות שהם, על כל מגרעותיהם ותהומות־נפשם. שכן בני־האדם אינם מעוצבים בהתאם לעקרונות יסוד גיאומטריים של תורת המוסר. מצויות בהם תהומות־נפש, הם נזקקים בעמקי נפשם לשקעים וולקניים ולבקעים, שמתוכם תוכל לפרוץ האש התהומית, בשביל שלא יגיעו לכלל התפוצצות הורסת־כל. אני הכרתי את תהומות־נפשו של אישך. אני סייעתי עמו, מתוך אהבה, להתגבר על ייסורי נפשו. לעולם עוד לא ימצא הוא, אננה־קלרה, את האושר הזה, לאחר שהוא הבריחני מעל פניו.

באותן שנים, על ידי, הוא היה צעיר מאוד וקורן. עכשיו, שהוא ניצב רק לצידך, לא עוד גם לצידי, הזקין חיש מהרה.

אמרתי קודם, שלעתים ביקשתי את אבדנך, פשוט את היעלמך, בשביל שהוא ואני נהיה משוחררים ממך, או, טוב יותר, שאיזה “הולנדי מעופף” יבוא אליך, תמיר ויעיל כמותך, ושאת תפלי במשובת־צחוק אל בין זרועותיו. זה היה חלום־הנקם המיוחל שלי, אננה־קלרה; זה עשוי היה להיות המוצא הטוב ביותר בשבילך, בשבילו, בשביל כולנו; בכך אין גם כל רע, ואני מאחלת לך זאת, עוד גם כעת. אני מאחלת לך זאת, בשביל שתמצאי פיצוי על כל הסבל, בשביל שתוכלי לקחת נקם ממנו, אשר הסב לך כל כך הרבה צער, ובמקצת גם בשביל שאת תוכלי להביט עלי בעיניים אחרות, שכן עכשיו את רואה בי שודד, אשר גזל ממך את קניינך ועודו מעמיד פנים לפניך ומצטחק אליך. וכיצד רואה אַתּ את בעלך? בעיניך הוא כבשה עלובה וחפה מפשע, שנפלה אל בין צפרני לביאה זועמת. עכשיו סוף סוף מילטת אותו, הלא כן? הגיוני, על כל פנים, אין פתרון זה. למען האמת, היית צריכה לשנוא אותו, ולא אותי. אך אני מבינה אותך. הן צריכה את להציל אותו ולשמרו לעצמך, לקיים את תמונת הוויתו בשבילך נקייה מכל רבב. לשם כך הכרחי הוא, שהוא ישתוק, שעה שאת אינך משיבה על ברכת־שלומי או מפנה לי את גבך. הוא חרד ללבך ומצדיק את דינך, שעה שאת מכאיבה לי. אל תוך שנאתך אלי מהלת את כל מה שסבלת על ידו. אני הנני השעיר־לעזאזל, המשולח אל המדבר, עמוס בחטאים של כל העם.

עלי להודות, אננה־קלרה, שמכאיב לי מאוד, שאת שונאת אותי, שכן אני, למרות הכל, מחבבת אותך, כל כמה שהדבר ייראה מוזר בעיניך. אני גם מבינה לרוחך: השפילי אותי בעיני עצמך ובעיניו הוא, קרעי אותי לגזרים לפניו; הרי טוב לך כך. הן את הינך המנצחת, ומן הסתם גורם לך דבר זה תענוג.

אגב, כלום לא אמרתי לך, ששנאתך אחרה לבוא, מכדי שאוכל להבינה. אבל בשביל לילל עם התנים, תניני לומר לך: שנאי אותי, יש לך כל ההצדקה לכך. כל כמה שתכבלי אותו אליך – לעולם לא תכבשי אותו לעצמך. על משכבו בלילות תצא נפשו מתוך געגועים לא אלי אלא אל תשוקתו, אשר גזלת ממנו.

אבל הן אין אנו משוחחות כלל אשה עם רעותה, אף לא עמו, שתינו שותקות וקוברות את אש־התשוקה בקברים האפלים של נשמתנו. גם עכשיו הן אני משמיעה את דברי אל חלל־התכלת של הים עטוף הדמדומים, שכן המכתב הזה הן מזמן כבר נקרע לגזרים לא־קרוא.

ישבתי בבר הקטן והנעים של בית המלון שלי, באמסטרדם, הפסנתר השמיע חרש צלילי־מנגינות ענוגים מתוך הסרטים האחרונים, שני זוגות נאהבים סובבו על פני רחבת־המחול, ציפוי־ העץ השחום שעל גבי הקירות הואר בחמימות במנורות־העמידה האדומות הנמוכות. שיחה חופשית גם אם לא קולנית קלחה ליד כל השולחנות שבתוך האולם המלבב. אני, כתמיד, ישבתי לבדי, עם ספל המוקקה האהוב עלי ועם ציודי הנצחי: בלוק־כתיבה לבן ועט רך ומהיר־כתיבה. שניהם היו מונחים באותו רגע בלא שימוש בתוך ארנקי, שלפי מידותיו לא ניתן היה כלל לשער את מציאותם של מכשירי־העבודה האלו בתוכו. כרגע גם לא היה לי כל שימוש עבורם, שכן אך זה עתה קיבלתי מידי השוער מכתב־אכספרס עב־כרס – מאנגליה. המכתב היה – כפי שמיד הכרתי – מידיד אחד בסאסכס: כלומר, “ידיד” איננו, למעשה, ההגדרה המדוייקת. קירב אותנו זה לזה איזה עניין משותף, ניהלנו על כך אי־אילו שיחות נלהבות ארוכות, מתוכן למדתי מפי פ.ס. הרבה על נושא מחקרי. עסקתי אז בחיבור ביוגרפיה אחת, והוא סיפק לי חומר רב, אשר עד אז חיפשתיו לשוא. בשל דמיון הרקע של חינוכנו והשכלתנו, – שנינו נולדנו וגדלנו בברלין – עוררו בנו שיחות אלו עניין למעלה מן הרגיל, אף אם שתיים או שלוש משיחות אלו יישארו לתמיד ללא המשך, ולא יראו עוד, כפי שאומרים, את אור היום.

דבר אשר לא ידעתיו עד אשר פגשתי את פטר פנים ואשר עשה עלי רושם עמוק ביותר – היו יסוריו הגופניים. אלי שמשמים! כיצד אפשר לשאת מכאובים כאלה, ועם זאת גם להמשיך ולעבוד וגם למלא תפקיד של ראש־משפחה ואב מסור. פטר סבל מלחץ־דם גבוה. למעשה, התחילה אצלו המחלה לאחר הגירתו לאנגליה, בשנת 1939. הגירה אינה, בעצם, המילה המתאימה, בריחה היא מילה מתאימה יותר. ערכתי לי חשבון של שנות יסוריו: עתה שנת 1949, אם כן, מאז עשר שנים נמשך סבלו. ומה לא עשו הרופאים הבריטים למען המהגר המשכיל ממוצא יהודי־גרמני? הם עשו למען הצלתו לא פחות ואולי אף הרבה יותר משהיו עושים להצלת מלכם עצמו. הם ניתחו את מערכת עצב ה"סימפאטיקוס", שאצל חולה אחר אולי היו זוכים בכך להצלחה, אך אצל פטר לא זו בלבד שלא הצליחו, כי אם הוסיפו מכאובים על מכאוביו.

האינסטינקט שלי אמר לי: לא! אין זו מחלה רגילה, הן עד כדי כך אין הרופאים הבריטיים חסרי־ישע מכל־מקום. מהו אפוא מקורה ומה טיבה של מחלה מסתורית וחשוכת־מרפא זו? האין היא פסיכוסומאטית? אולי דרושה כאן חקירה פסיכואנליטית, כדי לעמוד על שרשו של הדבר? אולם, לתמהוני הרב נודע לי, כי גם הנסיון הזה נעשה כבר, ואף באורח יסודי ביותר, אך ללא הצלחה גדולה מזו שבטיפולים הקודמים. ואולי הומיאופאטיה? לא! הכל נעשה, הכל נוסה, והכל ללא־הועיל, שחה לי אשתו חסרת־אונים. כמה זמן יוכל עוד אדם מעודן־עצבים זה למוד בייסורים ולהישאר בחיים? – זאת העזתי לשאול רק את עצמי.

והנה מונח עתה לפני המכתב הכרסתן, אולי תימצא בו התשובה לשאלתי הנוקבת, אם גם בלתי־הגויה: “מדוע, מדוע, מה עשית, או מה עוללו לך?”

פתחתי את המכתב וקראתי את עמודי־גליונותיו הארוכים־ארוכים מהחל ועד כלה, מבלי להרים את עיני אף לרגע. המוסיקה נמשכה עדיין; הריקוד, העישון, הצחוק, ההתלחשויות לא נגעו אף כמלוא־הנימה.

מאז עבר כבר זמן רב, חלפו כבר עשר שנים נוספות, אך בזכרוני עדיין חרות היטב מה שנרשם שם בכתב־יד אינטילקטואלי מעודן על גבי נייר־כתיבה תכול־בהיר: כתב־אישום־עצמי – על רצח – אם. צמרמורת אחזתני. במר נפשי שאלתי: איך, איך עשית זאת, פטר? איך זה עלה בידך להוליכני שולל, במזגך המעודן? איך יכלת אתה, האדם האציל, להרהיב עוז בנפשך למעשה זה?

אולם לא, השבח לאל עליון! – לא הולכתני שולל. לא ידיך שפכו את דמי אמך. עשו זאת הרוצחים של תקופתנו האיומה, שמלבד אמך האהובה גם דמם של שישה מליונים נוספים רובץ על מצפון חית־הטרף שבקרבם.

ועם זאת, דע, גם לך חלק באשמת מותה, גם לך. אתה קמת ונסעת, ביחד עם אשתך ועם שלושת ילדיך הקטנים. אותה השארת, לא היה לך כסף עוד, לא די־הצורך. גם דירה טרם היתה לך, לא פרנסה, לא עבודה כלשהי במקום־מגוריך החדש. על אמך שומה היה עוד להציל משהו מרכוש אביך, במידת האפשר.

ההשהיה היתה צריכה להימשך לא יותר מחודש או חדשיים. מלבד זאת, לא היו מעולם היחסים בין אמך ובין אשתך תקינים ביותר. אף יחסך־אתה לא היה בלי־מתיחות. מדוע? משום שאמך אסרה מלחמה על אהובתו של אביך. היא גירשה את אביך האהוב, הזוהר, מן הבית ונשארה בו לבדה. אתה, פטר, אישרת את זכותו של אביך לאהבה, לאהבה צעירה יותר. את אמך לא הצדקת. אביך לא עמד בו הכוח לשאת את שילוחו מן הבית, את ריחוקו מעל אמך. בזרועותיה של אהובתו התמוטט כהרף־עין, ואמך לא באה אפילו להלוויתו. גם זאת לא יכלת לעולם לסלוח לאמך. אולי זו היתה הסבה, שבגללה לא מיהרת ביותר לקחת אותה אליכם, אל בית־המחסה הלונדוני, בו התגוררת עם שלשה ילדים ועם אשה מהירת־חימה ואוהבת־מדנים.

פטר, לא היית נחפז כל־כך, כפי שעשית, אילו אהבת את אמך. זאת הנך אומר וחוזר ואומר במכתבך, ומיד אחרי־זה הנך ממשיך: "בו ביום שהיא עמדה סוף־סוף לעזוב את גרמניה האיומה, היא נגררה מן הבית, ללא ברכת־פרידה, ללא אמירת שלום, ללא דברי־עידוד, ומאז לא הגיע ממנה שום סימן־חיים. היא מתה, היא נרצחה, ואני אשם בכך, אשם לא פחות מהם, – לא, יותר מהם, אלף מונים יותר, כי הרי היא היתה אמי. מחובתי היה לדאוג לשלומה, להשגיח עליה, להצילה. ומה עשיתי? וכעת כבר מאוחר מדי. מזה עשר שנים ארוכות הנני סובל, שעה שעה, יסורי גיהנום, שרק המות יכול לפדותני מהם, כי רק אז אוכל לישון, לישון, ויתן אלוהים – שבו קשה לי עוד להאמין – שלעולם לא עוד אחלום, לעולם לא עוד אהיה בהכרה, כי משא זה של החטא – הוא ללא נשוא. גם אינני רשאי לצעוק, שאשמתי; עלי להחריש, ורק לפניך, אשר הואלת ברוב אדיבותך לשאלני, רק לפניך הנני מתוודה. זה מקל עלי במקצת, כמו לכל חוטא שעל כס־הוידויים, אף אם אין ביכולתך להשמיע את המלה הגואלת “סלחתי”. גם הכמר אינו רשאי לעשות כן, – ואילו, למרות הכול, היה מנסה לעשות כן, כי אז לא היה בכך כל תועלת כלפי חוטאים חסרי־ישע ואבודים כמוני… אנא, כתבי לי מה לעשות.

שלך, פטר"

ולמטה, בקצהו השמאלי של המכתב הוא עוד רשם תוספת קצרה: “הלא שאלת לשמה של אמי, שמה – הדביג.”

התקתי עיני מהמכתב. שלחנות אחדים כבר נתרוקנו. רק הפסנתרן, אשר רמזתי אליו תוך חיוך, המשיך לנגן בעדנה וללא ליאות: טשיקובסקי, בראמס, שופין. המלצר הגיש לי מים־מינרליים מרירים־מתוקים.

עתה צפיתי מעצמי לתשובה, אותה רצה פטר לשמוע ממני.

פתחתי את ארנקי, שפשפתי את רקותי במי־לבנדר מתוך בקבוקון ירקרק, פרשתי את ממחטת האיטון הדקיק בשביל להשתעשע בה באצבעותי, ואחר כך, ללא־חמדה, הנחתי את נייר הכתיבה על לוח הזכוכית של שלחני. קרוב לודאי שמחובתי היה לענות לפטר תשובה כלשהי, ולו אך מלות־תנחומים שגרתיות אחדות, אולם שום־דבר לא עלה על דעתי. במקום זאת החילותי לשרטט עיגולים וקשרים, שרטוטים וקווים, אשר שיקפו את התוהו־ובוהו של רגשותי באותם הרגעים, אך בשום פנים לא ניתן היה לנצלם כתשובה לפטר. לפתע, לתמהוני הגדול, החלו קווים אלה מתלכדים לאותיות ולמלים, אומנם לא בכתב־ידי הרגיל, המעוגל, באותיות לאטיניות, כי אם בכתב אוטומאטי, באותיות גוטיות חדות־זוית, שעשויות היו להתאים, בלי ספק, לאשה אשר ביקרה בבית ספר עוד בשנות ה80־90: הדביג היא זו, המדברת אל בנה, פטר.

“בני יקירי,זמן רב עבר כבר מבלי שאוכל לשוחח אתך, דומה שחלפו כבר למעלה מעשר שנים. פעמים אין ספור נסיתי לבוא אתך במגע, אך מחיצת קרח או ברזל, או משהו בדומה לכך, הפרידה בין קול־קריאתי ובין אזנך, וקולי לא הגיעך. עתה סוף־סוף תוכל לשמוע אותי, בני יקירי, נערי יחידי המעונה. חינם, חינם התיסרת, עינית את עצמך בגללי, והתיאשת מעצמך, ממני, מהעולם כולו ומכל תקוותנו. כסבור היית, כי בשל המעש, או אי־המעש שלך נשארתי, ועל כך אין אתה חדל מלהתיסר; הנני נשבעת לך, נשבעת בחיי ילדיך, באהבתי אל אביך, כי אני עצמי לא רציתי לצאת. נצמדתי בכל כוחי למולדת, לעיר, למפעל אשר יסד אבי. אטמתי את אזני בפני כל שמועות האימים. לא רציתי, לא יכולתי להאמין להן. כלום לא עמדו לצדי גתה, שילר, ובטהובן, ו”היו חבוקים המליונים!“, כל זה – כל הקדוש לי מימי נעורי, המוסר,השירה, המוסיקה, היו קשורים אצלי בעם זה. הייתי גאה על נאמנותי הבלתי־מעורערת, ומשום כך גם נראתה לי בגידתם אח”כ גדולה שבעתיים. מאז למדתי הרבה, עתה אינני גאה עוד. אני רק מודה לאלוהים על כך, שאתה, בני, תמשיך לחיות, לאחר שבמשך שנים, יום אחר יום, סבלת ייסורי־מוות. בני, בני, הנך קם היום לתחייה מחדש מתוכי ודרכי, באשר כבשתי לי את הזכות לשחרר אותך מהרגשת האשמה.

שואל אתה, בני, אילו יסורים הסבו לי לפני מותי, ומהו סבלי לאחר המוות. ניתן לי לשכוח את זה. הסבל שהוסב לו לאדם פג ונעלם; נשאר בעינו רק מה שהסיבונו לאחרים. אולם, אל תדמה, כי מציאותנו כאן עוברת עלינו תוך הרמוניה ושמחה עילאית. יודעת אני לספר רק על עצמי. אינני אלא אשה פשוטה, ורוחי מסוגלת לתפוס מרחבים לא בהרבה מאלה שהקיפה בימי חלדי, שכן המעבר משם לכאן אינו משנה במאומה את תמצית האישיות ועיקרה. ענותי כפולה היא: האחת הולכת ונחלשת והאחרת הולכת ומחמירה. אשר שגיתי בחיי עדיין מכאיב לי גם עתה. יסוריו של אביך הינם לי עדיין כפצע צורב, אך פצע זה הולך וקל, הולך ומגליד בהדרגה. ברם, אתה, בני, אינך מעלה על דעתך, עד כמה אתה שוגה. האזינה לי ללא תרעומת, בני יקירי. גם אתה גורם לי כאבים. כיצד, מדע ולמה? אנא הקשב, ילדי: כל אלה שעברו הנה, וכן כוהני כל הדתות, שיש להם מושג כל שהוא על כך, מבקשים, שקרובי־המשפחה לא יזילו דמעות לאחר כלות שלושים ימי־האבלות, ושלא יתאוננו על הגורל שנחרץ כך ולא אחרת. כל אדם, אשר ממשיך להתאבל ואף מאשים את עצמו, פוצע את לב יקיריו שבכאן ומענה אותם. מקור השמחה הגדול ביותר כאן כמו אצלכם הוא אחד: אשרם של הבנים. אמור, האם יש ברצונך לרפא את מכאובי, לגאול אותי מייסורי? התרצה בכך? דע, רק בך, רק בידך הדבר! אסור לך להתאבל עוד. וכיצד תשיג זאת? אמור לעצמך בקול רם ובלחש וחזור ואמור: אמי רצתה להישאר. לא אנכי, אלא היא אשר רצתה בכך, היא עצמה. חזור על דברים אלה כמו על תפילה, פעמים אין־ספור, ואז ידוע תדע, כי אמנם אמת היא. וכבר בלילה הראשון, אחרי עשותך זאת, תישן שינה מתוקה במשך שעות מרובות. זה יהיה לך האות. ואז, במשך זמן קצר תרגיש גם בנוכחותי על ידך, כשם שהרגשת בילדותך, לילה לילה, עם לכתך לישון. לאחר־מכן תיעלם שוב תחושת קרבתי אליך. אניח לך להאמין שאתה שוב לבדך, באשר יודעת אני מה מאד חביבה עליך הבדידות. התאבה לעשות כך? עשה זאת. עשה זאת…

אמך, הדביג."

הניחותי את העט מידי והסתכלתי סביבי. הייתי לבדי בכל הבר כולו. המלצרים ריכזו כבר את השלחנות והכסאות, רק הפסנתרן עוד המשיך בנגינתו, אולי למעני. הכנסתי את הגליונות הקריאים־בקושי לתוך מעטפה, רשמתי עליה את מענו של פטר, נתתי לפסנתרן דמי־שתיה עבור תשומת לבו ומסרתי את מכתב־האכספרס לידי השוער למשלוח לסאסכס. אותו לילה ישנתי גם אני שינה שלווה ורגועה.

כעבור שבוע ימים הגיעני מכתב קצר מפטר.

"אינני תופס – כתב הוא – מה קרה לי. הריני רציונליסט, ואיך זה אשנה לפתע את השקפת־עולמי? רכשתי אותה במאמץ קשה ונמרץ, בלימודים ובנסיונות של שנים רבות. אכן, עוד הרבה דברים לא ידעתי. ואגב, לפני זמן לא רב גם לא ידעתי מאומה על אודות ההתפוצצויות האטומיות שבשמש. עתה רק עובדה אחת ויחידה חשובה בעיני: קל לי ורוחי טובה עלי. זו הפעם הראשונה מאז עשר שנים ישנתי שינה מתוקה. הנני בריא, כשר־לעבודה, וילדי, אשתי וכל העובדים שואלים אותי וחוזרים ושואלים, מהו הנס שהתחולל בקרבי. אנכי משיב להם, תוך חיוך, בדבר הלצה, או לעתים בנוסח המלט: קיימים דברים בין השמים והארץ אשר אתם בחכמתכם המלומדת לא תשיגו, אפילו בחלומכם. יתן אלהים, או מי אשר בידו ההחלטה בכל, כי יישמר מצבי זה לאורך ימים. איך אוכל לגמול לך כחסדך?

פטר."

ובשולי המכתב הוסיף: “הסגנון הוא ללא ספק של אמי וכן כתב־היד: על פיו הכרתי זאת.”

____

לספור זה היה עוד המשך: ספרתי על המקרה המובא לעיל על הרפוי הפלאי־כמעט של פטר לאיש־פסיכואנליזה מובהק, והוא שיבח מאד את הדרך המקורית, בה בחרתי בריפוי, דהיינו שאמו היא שבקשה ממנו, למענה ולא למענו, כי יחדל מהתיסר בהאשמות־עצמו. נשבעתי לו, כי הכתיבה האוטומאטית של האם הדוויג לא כוונה אף לא הושפעה בשום פנים על ידי, ולא הייתה כלל פרי דמיוני. אולם הוא לא אבה להאמין שלא אני הייתי זאת אשר כתבה. אכן, הוא לא הכירני דיי, בשביל שידע, שאני דוברת אמת.

אתה שואל אותי, רופא יקר, מדוע מצוי בי כל־כך הרבה מן הבלתי־מוסבר, מדוע איני מסתפקת לעולם במה שהשגתי, אלא תמיד נדחפת הלאה; מדוע שולט בי איזה אי־שקט, ההופך את חיי למצוד בלתי־פוסק. היית מעדיף בוודאי, שבתוך־תוכי ייראו הדברים כמו בכרטיסיה ערוכה היטב, לא כן? ואילו בשיחותינו, שנועדו לגלות את מקור מחלתי, תמיד, כל אימת שאנו מגיעים לנקודה מסויימת, הננו ניצבים לפני מקווה־מיים חם ואפל, שאינו ניתן לחדירה. הנך סבור, שאינך מסוגל לשחררני ממעצורי – כפי שאתה קורא זאת – כל עוד לא יינתן להאיר לפני ולפנים מים אלו, או לרוקן שלולית עכורה זו.

עלי להודות, שהנך אדם נבון, רופא יקר. במשך שנים רבות חקרת את נפש האדם והנך צודק בהחלט, כשבי, האשה בשנות הארבעים, שיש לה כבר ילדים מבוגרים, שעבודתה הציבורית ידועה לכל, הנך מגלה את מי־התהום האלו. אנסה להאיר פנימה, בשביל שנוכל להגיע לידי פתרון התעלומה.

אנסה להשיב על שאלתך בדבר תקופת ילדותי, שכן בה, כמובן, נעוץ היסוד לכל ימי חיי.

וכעת הנני ואספר לך… שבשעתו הייתי ילדה נרתעת קטנה, שאהבה מאוד פרחים, סיפורי־מעשיות, שירים, סיפורים על פיות, הצגות תיאטרון וריקודים. היינו שלושה ילדים: אח גדול, אחות נוספת ואני. האח הגדול ידע לחבר שירים וסיפר על מגדל בבל, על טיטניה ואוברון. האח הגדול לימדני להכיר את העצים על פי קליפתם ועליהם. יחד עמו קלעתי את זרי פרחי ובניתי מצדפים ואיזוב את ארמונות־פיותי. לפעמים היה אחי כותב שיר ולפעמים היה מספר לי על אודות האלוהים. פעם, כשצעדנו בתוך יער עבות, לימדני האח הגדול להתפלל: “אני ילדה רכה ונשמתי זכה”…

“ואתה, כלום יכול אתה להתפלל?” שאלתיו בהיסוס. האח הגדול שתק, ובו ברגע נפל צל על נשמתי, נשמת ילדה קטנה.

אחותי לא ידעה לספר סיפורים, אבל היא פרטה על פסנתר. אצל מורה מכסיפה למדה בלי־הרף: אחת, שתים, שלוש, ארבע; אחת, שתים, שלוש, ארבע… בקצב, מינואטים של מוצרט, סימפוניות של היידן, בארבע־ידיים יחד עם הגברת הזקנה כסופת־השיער. צלילים אלו ליווני, שעה שרקמתי את משחקי ומיניתי עצמי לשליטה על בובותי. כמו־כן ידעה היא גם לרקוד יפה, זו אחותי השניה.

קיבלנו יחד שעורים מצרפתיה אחת, שצריכה היתה להקנות לנו, הנערות הצעירות מברלין, את החן המיוחד לקראת אקלים־הנשואים. כך, למשל, לימדה אותנו ליטול ידינו לפני ההסבה לשולחן, לומר את האמת ולדבר צרפתית. בשעות־ריקוד אלו למדנו לרקוד עם צעיפים ביד, להטילם לפנים ואחורה בתנועה רבת־אצילות, להקיש בקסטניטות כספרדיה ולהסמיק מאושר, שעה שגופנו מצא בריקוד את הריטמוס העצמי שלו ואת תשוקתו המיוחדת.

אותה שעה החילותי לחוש את סוד התנועה והצורה, אך חייתי חוויה זו אחרת לגמרי מאחותי. היא, מלבד זאת, היתה יפת־תואר, נבונה, חרוצה ובהרבה קשישה ממני, ואילו אני בלתי־מתבלטת, ביישנית, מחליקה מבין האצבעות.

באותו זמן הופיע בביתנו עלם צעיר, קשיש במקצת ממני. הוא היה נער מיוחד במינו: עיניים גדולות, אפורות, שיער זהוב, גוף צר – וסופרן צלול. האגדות והמסתורין של חלומותי היו קרובים לליבו כמו לליבי, או שמא השווינו אותם אלו לאלו? משחקינו נסבו על מכשפות ואבירים. פינת גדר־שיחים שבגן־ביתנו הקטן שמשה לנו למעון, הצטנפנו כאן לפני חלונות הבתים, כזוג גיריות במאורתן.

ידידיו נהיו לידידי – הן ידידים משלי לא היו לי – והיות והייתי הנערה היחידה בקרב המון הנערים הפוחזים, ארחתי להם לחברה לכל משובותיהם. התחריתי עמהם בריצה, בשלג ובגשם, נאבקתי עמהם, התגוללתי עמהם על הארץ – ויצאתי עפ"ר מנצחת. ייתכן שבאמת הייתי חזקה, אבל ייתכן גם שהם במתכוון נתנו לי לגבור עליהם, משום ששיעשע אותם הדבר, שנערה קטנה התנהגה כל כך לא־כנערה.

אך משחקנו האהוב ביותר היה התיאטרון. המחזנו הצגות בזו אחר זו, יצירות, שירים, פזמונים, ריקודים. ערכנו את החזרות מתוך התלהבות ושכחה־עצמית, אך מעולם לא העלינו הצגה לפני קהל. ידידי ליוה את מנגינותיו בגיטרה, ובצד המתיקות הילדותית שבו, נסתמן בו כבר אז משהו שונה, שעורר בי פחד. עורו היה לבן מדי, גופו גמיש מדי, ריקודו חושני, וידידיו, שהקיפוהו סביב, רבים מדי, אך למרות כל זאת היינו כבר אז בני־זוג.

לאחר מכן, משנכנסתי סוף־סוף לבית־הספר, ניטשטש קמעה תוכן שנות חיי הראשונות. היה עלי ללמוד כיצד להשתלב בתוך חברה סגורה, מצאתי עניין בלימוד שפות, הסטוריה ובקריאת שירים וסיפורים. ספרות ודברי־הבל זרמו אל קרבי, ועולם חדש נפתח לפני: תחושת החוויות הארוטיות – עולם העלמות…

עד מהרה הבחנתי שיש לי כוח השפעה ניכר על ידידותי. הן נתנו לי לנהוג בהן, חבבו אותי, נהרו אחרי – לפעמים התקוממו נגדי בצוותא ועזבוני בודדה. טרגדיות גדולות התרחשו בחיינו: היכרויות, חלומות, מכתבים, שתיקת־אלם בשעת הפגישות, בעוד הפה מעצב דברי־חיבה, היצמדות נערות בלהט תשוקתן, התרוממות־הרוח של כוח מצטבר ורגש גואה, ולפתע הידרדרות אל תהום־הנשייה. אין עוד האחד יכול לסבול את זולתו. הרגשת בחילה, אי־יכולת לראות פנים זה את זה, צער, דמעות – ופרידה… אפיזודה אחת כזאת ברצוני לספר לך, דוקטור:

בכיתתי היתה ילדה צעירה, ביישנית ביותר וסגורה בעצמה, קטנה, שחורה, חמודה; אביה – אדם חם־מזג שדיכא את הבת; האם – אצילת־רוח, צעירה, חולנית. כולנו שיערנו, שהרבה דברים היו שם בביתם לא כשורה. לאם היה מאהב, האב היה מרים עליה את ידו…

נערה זו – אננה – היתה רצה אלינו לבקש מקלט. אנו כולנו היינו בעצם התעוררות פריחתנו, וכשהיה מעיק עלינו הצער, היינו נצמדות זו אל זו, בשביל למצוא ניחומים. הבית של אננה היתה לו בשבילנו משיכה מיוחדת: רהיטים ישנים, חדר מלא דברים מזרחיים יקרי־מציאות, אותם צבר האב במסעותיו על פני העולם, ספרים יקרי־ערך, מערכות־בגדים דהויות מתקופת הרוקוקו, בהם נעזרנו – כבר אז – במשחקי התיאטרון. אנו הנערות היינו באות תמיד לבית זה בסתר, שעה שההורים לא היו בבית, ומיד, כטבע הדברים – היה מתעורר בנו אותו רעד שלפני האהבה. פעם היו אחדות מאתנו הנערות אצל אננה, והיא פרטה על הפסנתר – פוגות קצרות משל באך. על כנף הפסנתר ניצב פסל של אשה עירומה.

אז קמה אננה וכיבתה את האור. היינו כולנו נבוכות, לא ידענו, מה קרה. אני הרגשתי עצמי חבוקה ומזועזעת מנשיקותיה וגילויי־אהבתה. אזי משכתיה אלי אל הספה ובמגע גופינו ושפתותינו נהייתה היא לידידתי. האחרות העלו שוב את האור; שתינו היינו סמוקות ושותקות.

בקיץ הלכנו לטייל באחו, בחורף החלקנו על הקרח וקראנו ספרים. לפעמים נשתלבה נערה זרה לתוך חוג־האהבה שלה או שלי, או־אז היינו קנאיות. משיחות היינו זו עם זו לעתים קרובות במשך היום: בבית־הספר, בשעות שלאחר־הצהרים, בערב. שירים קצרים היו מורצים מהאחת לשניה, מכתבים ומלים. עם זאת היה באננה משהו, שהיה דוחה אותי מעליה כבר למן היום הראשון. הרגשתי, שהיא לא היתה בריאה. אף שאז עדיין היו “הפנים החוורים” האידיאל שלנו, הנה היה בה באננה משהו מושחת: רגשותיה היו חושניים יתר על המידה, השקפותיה לעתים פרברסיות. אוירת הבית העיקה עליה.

אפשר שברצוני לטהר עצמי כעת, אך קרה שהחילותי לשנוא אותה, כשם שמתחילים לשנוא תבשיל, לאחר שטועמים אותו לעתים קרובות מדי. לאט לאט החלה רתיעתי ממנה לגבור יותר ויותר, ומיד אחרי זה באה הבחילה. ניסיתי להסתיר זאת ע"י העמדת־פנים, אך למרות זאת הגיעו הדברים לידי קרע, ויאוש נורא השתלט עליה. לכשראתה אותי ברחוב פקו ברכיה ועיניה נמלאו דמעות. לא יכולתי עוד לראות פניה וחמקתי ממנה תוך ייסורי מצפון. אמנם לאחר שנים יכולנו שוב לדבר אשה אל רעותה, אך היא לעולם לא סלחה לי. לכשמלאו לאננה 21 שנה, שמה קץ לחייה…

מה שפגע בי אז עד עמקי נשמתי היתה העובדה שאני הייתי זו, שבה עלתה וגאתה לראשונה תחושת הבחילה ולאחריה השיעמום. פחד בל־יתואר מפני עצמי־אני תקף אותי אז: “כלום לעולם לא תוכלי להביא משהו לידי גמר? כלום לעולם תישארי חצויה? האינך יכולה למצוא בשום מקום את האיש הסופי?”

פחד זה מפני עצמי, רופא יקר, לא נטש אותי מאז ועד היום הזה. הוא הרעיל כל עבודה שעסקתי בה. כל הצלחה שזכיתי לה היתה מעוררת בי פליאה, והייתי מתהלכת עם המחשבה, שהולכתי את הבריות שולל על אודות ישותי האמיתית. חדלתי להאמין לי עצמי – לא לאהבתי אף לא לעבודתי או לכנותי.

אך לא תמיד חלפו חוויות בדרך זו. היו זמנים, בהם הייתי אני אותו מאהב־אומלל ללא־תקנה. בעוד שכלפי רבים היתה לי שליטה ללא־גבול, היו גם כאלה שלגביהם נשאר להט־רגשותי ללא מענה. ככל שאני להטתי יותר, כן נשארו הם נוקשים ובלתי־מושגים יותר. היו אלה העלמות זהובות־התלתלים…

בזמן ההוא קראנו את “טוניו קרגר” לתומס מן. היה זה עם תום מלחמת־העולם הראשונה, בעוד אנו בתחילתה של התבגרותנו הארוטית. הזמן ההוא היה מסוכסך, מסלולי־החיים הרגילים נותצו לרסיסים, תשוקה ללא מעצורים השתוללה סביבנו בעיר הגדולה – מסחר בסמים, אהבת־נערים, פוקסטרוט, טנגו, סרטים להסברה מינית, אסטה נילסן בתפקידי פרוצה, התלהבות מהפכנית, מבוכה בתוך הדקדנציה, פריקת עול ושכרות בראש חוצות.

הנני נזכרת בצעירה אחת, אינגה, אותה הערצתי תמיד בשעת־ההתעמלות – גבוהה, זהובת שיער, מקסימה, והאידיאל הבלתי־מוגשם שלי. היא היתה כה רחוקה ממני כירח הצהוב, אליו צופות עלמות צעירות, אך סכלותה, ייחוסה המשפחתי, מתינות תנועותיה הוציאוני מגדרי.

כן, רופא יקר. כיום הנך קורא את מאמרי ואת נאומי, מבקר בסלון שלי, בו הנך מוצא את האמנים של ארץ־היהודים המקסימה שלנו, אך אני התחלתי לכתוב שירים אז, אז בגיל ארבע־עשרה, כשקצות אצבעותי להטו, שעה שהצטרכתי במקרה להושיט את ידי לנערה ההיא. אז אהבתי את התרבות הגרמנית, את הגבורה של זיגפריד הבלתי־מנוצח, את ברונהילד שחורת־השיער הבלתי־אהובה, אותה ראיתי כלא־גרמניה ושאליה דימיתי את עצמי… כן, דוקטור, אז למדתי לשנוא את היהודים, אותם אנשי־עסקים שחורים וקטנים, שהיו משוללי האצילות והגאון של האולימפוס.

אהה, דוקטור, אתה מצטחקק לחרוזי. הן הם חוברו ע"י נערה בת ארבע־עשרה בסך הכל. גם איני מחשיבה אותם במיוחד! אך עודני מרגישה את הרעד שחלף בעצמותי שעה שחברתים, והן כתבתי לא רק שורות אלו, לא – ספור שלם כתבתי על “אהובת לבי, אינגה הקטנה”, וכתיבה זו שחררה אותי אז במקצת מייסורי, אולי בשל המחשבה: זאת יודעת אני טוב יותר – לחרוז ולספר…, בעוד אתן יודעות רק להתעמל, אתן זהובות־השיער! עם זאת סבלתי ייסורים קשים בשל יצור זה, ומעולם לא יכולתי לרכוש את לבה.

רק מאוחר יותר למדתי לדעת, שגם אנו, היהודים החלושים, יודעים להתעמל וגם לחרוש. אבל זה לא שייך לכאן. ומלבד זאת, דוקטור, התעייפתי עם היזכרי בכך. הנני גם עצובה במקצת, והדמעות עולות בזכרוני ודעתי מתערפלת עלי. הן לפעמים טוב להזיל דמעות, שנשארו תקועות בעיניים מלפני שנים. ואף שייסורי־נעורים אלה הינם כה מרוחקים ולמעשה שכוחים לחלוטין, עם זאת, בספרי, יש לי ההרגשה, כאילו אני מותחת בכוח את השרירים המחזיקים את לבי במרכז הגוף. הנני הולכת כעת הביתה, אך מחר, דוקטור יקר, אנסה להמשיך ולספר.

ובכן, דוקטור, כעת אמשיך לספר את דברים כסדרם, כפי שיאות לאשה נבונה ומבוגרת. הן אי־אפשר להישאר תמיד אותה נערה קטנה עם זר־הפרחים בשערות. נא להבינני אל־נכון, דוקטור – כדי להביא את הסיפור עם הפרחים בשערות לידי גמר – למעשה, כלל לא רציתי להיות נערה קטנטונת!

שעה ששיחקתי עם החברים של אותו נער זהוב־תלתלים, התייחסו אלי כאל נער; בקרב הנערות הייתי בין כה וכה המנהיגה. אצלנו בבית, האב היה כל־יכול, האם – אומללה, על שום שהיתה רק האשה. מדוע זה ארצה להיות נערה? סיגלתי לי ישות של נער. עם הזמן, בערך בגיל חמש־עשרה, נהייתי רצינית יותר ויותר, ספרות היתה קדושה בעיני, אהבתי ריקודים ואגדות של עמים קדומים.

האבהבים של ידידותי הצעירות נראו לי חסרי־טעם. העלי להיות אשה קטנה ולרדוף אחרי איזה עלם צעיר?! הן אני עצמי הייתי כאחד מהם – נהייתי גאה ואדישה כלפי נערים. התשוקה שלי היתה לעשות מעצמי משהו גדול, שאחרים ילכו אחריו.

ואז התפתחו הדברים לגמרי אחרת, דוקטור. אך הבה ואמשיך לספר את תולדות ילדותי:

באחת משנות ההתבגרות הללו החילותי את שעורי־הריקוד, אותה חווייה גדולה של הרבה עלמות צעירות בנות־העיר. היה זה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אז פגשתי שוב את חברי זהוב־התלתלים מימי הילדות. כעת כבר גבה־קומה, גמיש, חטוב־איברים קורן ועם קסם לא־יתואר. כיצד זה קרה, שעלם ידע כל כך יפה לרקוד – כמעט כנערה – והקסם עוד גדל פי־כמה, משום שזה היה בכל זאת נער. הוא השתלב בתוך חבורת־העלמות שלנו, כאילו היה אחד מאתנו. רקדנו – הוא ואני – בקלות רבה וללא ליאות, משום שעדיין חשנו באברינו את רקודי־הפיות של שנות הילדות. עדינותו ונועם־הליכותיו היו מקסימים. הכול אהבו אותו, ואני הייתי גאה על כך.

הייתי רוצה לחבקו פעם, חשבה ידי שהרגישה את גבו בשעת הריקוד; הייתי רוצה לנשקו פעם, חשבו שפתי, שעה שצחק ושר. אך אני הן לא הייתי נער, והוא לא היה נערה. אכן, חינכו אותנו יפה, ואני הרתעתי את ידי מלחבקו…

חרף געגועינו היינו מעתה בלתי־נפרדים. אותו משך נוהג־הנערים שלי, שכן הלכתי אחריו אל כל אשר הלך – יחד עם ספריו, עם תעלולי־הנעורים הבלתי־מרוסנים שלו ועם ידידיו. הייתי בת־בריתם הבלתי־נפרדת בשיחות הארוטיות שלהם, במועצותיהם, בתכניותיהם. בנוכחותי נהיו הנערים הפראים ביותר מהוגנים; ההלצות נהיו מרוסנות. נהייתי לאב־הוידויים של כל מעשיהם וחלומותיהם. בדרך הטבע נתנו לי את ספריהם לקריאה. “הליוגבל”, הקיסר־הנער עם אורגיות־הפרחים־והנערים; “המות בוונציה” לתומס מאן, “דקמרון” ועוד. בשבילי היה הכל חדש ובחזקת אסור. אך למדתי להעמיד פנים של אחת מנוסה…

גאה במיוחד הייתי בשל כך, שתמיד חזרו באזני: “את נבונה לאין־שיעור יותר משאר הנערות; את כמעט נער”. אי־לזאת היה זה כמעט מובן מאליו והגיוני שעם “כמעט־כמעט־נער” אין מתנשקים ואין מחזרים אחריה. עם נערות אחרות אפשר כבר איכשהו להרשות לעצמם לפעמים משהו, אבל עם שד־משחת כמוני – לא. היה עלי בבלי־דעת לבחור: בין “היות־אשה” בתוך החברה לבין “היות־אדם”, ואני מאז ועד היום בחרתי “להיות־אדם”!

באותם ימים, בין ידידי הצעירים, עוד טרם הבנתי, מה הם עוללו לי; סבורה הייתי שהם היו צנועים עם כל אחת כפי שהיו כלפי; היינו גאים מאד על ידידותנו הנאמנה, “ללא ארוטיקה”, ובה בשעה להטתי כולי בשל ידידי הצעיר יפה־התואר.

באותו זמן – הייתי אז כבת 16 – חלה שורה של חוויות־חינוכיות, שעיצבו את יישותי. למדנו הרבה רומית, יוונית, ובשל התפרקות הנעורים הבולטת שלנו, החל עולם היוונים לחיות בקרבנו מחדש. שעה שקראנו את הומרוס, שמענו את הגלים התוקפים ברעש את ספינת אודיסיאוס; אכיללס ופטרוקלוס היו ידידים־בלב־ונפש שלפני טרויה; סוקרטס שר על פידרוס המציאותי, ספפו על עלמות אוהבות; דיוניסוס, עם מטה־האצטרובל, דהר על פני הרי פרס; לדמטר, אם־האדמה, הביאו הנערים פסל־עירום של נער כאות להתמסרות; האירוס של פרקסיטלס קם לתחייה בקרב הנערים שלנו; נערות־הטל של פידיאס היו שוכבות בישניות ומשתוקקות האחת בחיק רעותה; בספרטה המחמירה חגג כל לוחם עם אהובו את ירח־האהבה, לפני שהוא ניתק לקרב.

מדוע דברו אל לבנו אותם פסלי־אלים עירומים בשפה לוהטת כל־כך? מדוע התרגשנו למראה אותן תמונות־טירוף שעל הגביעים של מיסטריות־התשוקה? אנו ראינו בגופו של הנער היווני הקדום את אידיאל היופי החזק ביותר, ובריקוד – את ביטויו.

כל העולם כולו נשטף אז בריקוד. בני־האדם התעוררו מתוך מערבולת־המלחמה־והרעב והשתוקקו לחיות! כמו אחרי המהפכה הצרפתית תקפה באותם ימים את כל אירופה תשוקת ריקוד. לא רק באי בתי־הקפה והבארים, אלא גם האנשים המתונים הרגישו לפתע הכרח לרקוד או, לפחות, לחזות בריקודם של אחרים ובדרך זו, לפחות, לקחת חלק בניתוץ המוסכמות הישנות. באותו זמן הופיע זרם של רקדנים, אשר יצרו מחדש את ה"תוהו ובוהו" ואת היופי האפוליוני, הנובע מתוכו. הם למדו ללכת ע"פ קווי־הציור הרציניים של המצרים, להגשים את האהבה ע"פ תמונות־המקדשים של ההודים, לעצב את תשוקת־החיים של זמננו ע"פ ריקוד־המוזות של היוונים. אנו חיינו במצוקת־השקיעה שלנו – שכן העולם הגדול היה שרוי בשקיעה – את המשמעות ואת הכוח של התרבויות הקדומות. הביקוש אחר זמנים אחרים היה קרוב ללבנו; האמנות שלנו היתה בעצם התחדשותה, והדמות של המימוס הראשון של יוון, כפי שראה אותה ניטשה, נהיתה לדת שלנו. מערבולת עכורה אחזה את כולנו. כולנו רצינו לשקוע בתוך התוהו ובוהו הדיוניסי, וקיווינו לקום מתוך מרחץ זה לתחייה מחדש. רבים מאתנו נשארו תקועים בדרך, מעטים שכחו את תחושת הזמן בתוך התרוממות־הכוח הגיאונה. אני שמרתי את זכר התקופה ההיא מכל משמר, שכן היא גרמה לי צער רב, וכל יישותי נאחזה בה. אם עוד היום, לאחר שנים כה רבות, עיני מסתנוורות לזכר אותה תקופה דיוניסית, הרי שמן הסתם אחיה אותה מחדש בחלומותי לעולמים.

הרשה נא לי כעת לשתוק דקות מספר. ברצוני לספר מתוך שקט נפשי… כן… כעת הנני מוכנה להמשיך.

היינו משוכנעים אז, שכל האנשים תפסו את התקופה כמונו. המהפכה, רוסיה – הכל נשאר לנו זר. נקלענו לתוך העולם הבלתי־מציאותי שלנו, ומתוכו חיינו את שנות חיינו.

אך כשאני שוקעת בעבר, כדי לשחזר לעצמי בהוה את נקודת־הכובד של אותה תקופה — את נקודת־הכובד שלי – או־אז אני יודעת שדמותו של ידידי הצעיר היתה המרכז.

ברצוני לספר לך חוויה אחת, שבאמצעותה נוצרה בי בהירות יתרה ושממנה התחילו ייסורי:

בערב קייצי אחד חמקתי מתוך הבית (אכן, צעדי נשמרו היטב) וטיילתי עם ידידי זהוב־השיער אל הפארק הגדול שבעירנו. הדרכים היו מלאות אבק, היסמין הפיץ ריח כבד, זוגות ישבו חבוקים על הספסלים. צפינו באנשים הרגשניים הללו וצחקנו לתמימותם. כמה יום־יומי הוא להתיישב על ספסל ולהתנשק! שקענו בתוך להג־שיח ידידותי, בו לא הרגשתי טוב במיוחד. חושבתני, שבסוף נשארתי דוממת. ואז הגענו אל השער הברנדנבורגי וממנו המשכנו לאורך רחוב־התרזות. אנשים צעירים גבוהי־קומה ומרכיבי־מונוקלים הסתכלו בנו מתוך תשומת־לב, מצאו חן בעינינו. עם זאת, אני נהייתי בושה במקצת: “הם ודאי חושבים אותנו לזוג; זאת איני רוצה, משום שאיננו כאלה”.

המשכנו הלאה, עד שהגענו לאופירה. הוצגה “אגדת יוסף” של שטראוס. ההצגה כבר התחילה, ולמרות זאת נכנסנו פנימה, ולעינינו נגלתה אגדה מוזרה.

פוטיפר ואשתו יושבים בהידור מזרחי על כס־המלוכה; האשה מסוגרת, אומרת־שררה ומכוערת; הגאוה פורצת מתוך עיניה. מוסיקה ערבה מהדהדת – היא נשארת קרה. נערות ונערים רוקדים לפניה – היא נשארת קרה. לפתע נשמע צליל בודד של כנור. היא מאזינה, ופנימה מוכנס נער רוקד – יוסף – אותו קנו סוחרי־העבדים הישמעאלים. אשת פוטיפר מתחילה להסמיק. היא רועדת מתחת למעטה גאותה העקשנית. היא קמה, עוזבת את המקום יחד עם כל הפמליא. יוסף נשאר לבדו, נאנח בריקודו כנמר בכלוב, עצור ונבוך. האשה חוזרת, כשרק כותנתה עליה. היא מחזרת אחרי הנער, משפילה עצמה לפניו, רוקדת לפני חן־יופיו, מתפללת לפני גופו הצעיר. לפתע הוא חומק מידיה, מסרב לה, ואשת פוטיפר נשברת. אבל מיד היא מתאוששת, קוראת לעזרה, מעלילה על יוסף, והשומרים מופיעים, מוכנים להמיתו. כל אנשי החצר מתכנסים, מופיעים תלייני־החצר בגלימתם האדומה, עבדים אף הם. יוסף ניצב חיוור אך שליו לפני הרוצחים. אשת פוטיפר צוחקת את צחוקה הקר. אכן, מנגנון־המדינה פועל ביעילות. לפתע מופיע “האל מתוך המכונה”, ויוסף ניצל. שוב נשמעת מנגינת־הכנור רווית הערגה, והמסך יורד…

כיצד אתאר לפניו, דוקטור, מה התרחש אחרי־זה? נפגעתי עד עמקי נשמתי על ידי התמונה, בה חזיתי. ובכן, כך הם פני הדברים: זו אחותי, פוטיפר, זכתה לגורל דומה. אין אני היחידה והראשונה – ספור עתיק־יומין, שנהיה כבר לסמל, הוא ביטוי לסבלי. זוהי איפוא אהבתי נעדרת־התשוקה. נערים יפים אינם רוצים בנשים עזות־תשוקה; אבל מדוע לא ירצה הוא בי, הנערה הצעירה, הקורנת? אני הנני הקרובה לו ביותר, אני מכירה אותו כמו את שמלתי שעל גופי; כיצד זה אין הוא, יוסף, מרגיש מה מתחולל בקרבי ואינו נענה לי? לאן־זה פונה הלהט שבקרבו? כלום זורם הוא אל האוויר או אל אדם אחר? מה מקור ריקודו זה, המזכיר תמונת־אלים של ימים מקדם? מהו אותו יסוד זר, רב־קסם, המאפשר לו לרקוד כאנדרוגינוס מפוסל.

סבורתני שהייתי שתקנית מאוד באותה דרך־חזרה לילית אל הבית.

“מדוע את שותקת?”, שאלני יוסף. “מדוע העז העלם החצוף להשפיל את האשה?”

“משום שהוא לא יכול אחרת”.

“ומדוע הוא לא יכול אחרת?”

שכחנו שאשת פוטיפר היתה אשה מבוגרת; שיוסף היה כבול ע"י חוקי־דת נוקשים; שאולי, למעשה, יוסף הוא שעורר את התשוקה באשה, ושחכמינו רק רצו להעלים את תאוות־הנעורים שלו ומשום כך עשוהו לקרבן הצניעות. לא חשבנו על כך אז. ראינו על הבמה רק את עצמנו. אני לחצתי עליו: “הסבר לי, מדוע אתה רוקד עטוי במשי; מדוע אתה מתייחס אלי כהתייחס נער אל רעהו?!”…

הלילה כה כבד. המים שבאגם הקטן הכו גלים אל מול דפנות הסירות, ואני לא הוספתי לשאול.

לעתים קרובות שמעתי את לחן־הכנור של אגדת יוסף לפני חלוני. תמיד היה יוסף על ידי, מוסר פרחים לוהטים לידי במקום גופו האהוב. לפעמים יצאנו לטייל לאור הירח או אל ההרים, והוא הרגיש רחמים כלפי ואז אחז בידי, אך אני השתחררתי ממנו, רועדת כולי, משום שלא הייתי די חזקה, בשביל להכניע אותו.

זמן קצר לאחר מכן קראנו את “המשתה” לאפלטון – יצירת־הקסם של הנער הגברי; זלזול באשה: היא ארצית, נחותה, הגבר בן־חורין מכבלי הדם.

“האהבה רוצה להפרות ולהוליד ביופי” – מלמדת דיוטימה את סוקרטס. הוא דבק בו ביפה־התואר, מעוררו והולך אחריו ומערה לתוכו את הזרע הבשל ומוליד בו את דיוקן־מינו. בין אם הוא נמצא בקרבתו או הרחק ממנו, אין הוא יכול לשכחו, ויחד עמו עומד הוא על משמר הלידה החדשה. וחזק יותר מהקשר המיני הטבעי שבין גבר לאשה קושרת האהבה את הידידים, כיוון ששניהם משתייכים לעולם יפה יותר, עולמן האלוהי של הנשמות.

כך לימדה דיוטימה גם אותי. האשה היא צרת־אופק, ארצית, כבולה באזיקים; העלם יכול למצוא את האושר העליון של היופי בנשמת הידיד. מאושרת היא האשה, המתעלה מעל לצו החושים עד כדי כך, שהיא מסוגלת למצוא את סיפוקה ביופי הטהור.

אזי החילותי להבין את החיים שמסביבי, את ידידיו של יוסף, שאהבוהו בשעת ריקודו, אותו, את עלם־השעשועים יפה־התואר. הצטרפתי לשורה הארוכה של מעריציו, שראו בו את התגלמות תשוקותיהם. העדפתי להיות אוהבת אילמת בקרב הגברים, במקום להיות סתם נערה. מלילות הטרוף של הילוליהם שמעתי וחייתי הכל באזניים פקוחות של ילד מושחת. הייתי ידידותית, מלאת־הבנה ושותקת.

באותן שנים נהיה יוסף לרקדן נפלא, שאמנותו הוטבעה באנשים רבים. הוא עצמו חי את חייו כאהוב, שהכל מושם תחת רגליו, שהכול מגישים לו את עצם עצמם לשי. בראש נטוי היה פוסע בקרב ידידיו. לפעמים עוד רקדנו יחד, ואז מצא גם הוא את אהבת־הנעורים מחדש, שהיתה כה שבורה ורצוצה. באותם ימים חיפשתי דרך לעצמי, בשביל להציל את נפשי. – תנחומי המלה או הריקוד לא מצאתי עוד, אף לא את הדרך של העבודה המפרכת. עוד טרם ידעתי את כוחה הגואל, אך שיערתי אי־שם את האפשרות, למצוא ביטוי לכוחי העצמי בעידון רגשותי.

"מי אשר רוצה להוליד בגוף־הבשרים, אותו מושכת האשה. אולם ליד אלה מצויים האחרים, אשר מעדיפים להוליד בנשמות את אשר הנשמה מסוגלת לקלוט ולהביא לאור העולם – את התבונה ואצילות־הרוח. ובמובן זה כל המשוררים הינם יוצרי־חיים. כך איפוא מלמדת דיוטימה אצילת־הרוח את בני־האדם כל פעם מחדש.

ובכן דיוטימה רמת־היחס מלמדת תמיד מחדש את בני־האדם. וכך פקדה גם אותי. אהובי היה מסוגר בתוך עצמו. התמסרותו עשויה היתה להיות לכל היותר זו של גוף יפה־תואר. אני כבר צמחתי מתוך זה וכבר שאפתי למרומים, אל יפי הנשמות. ראשי נחלץ למאבק, ביקש להשיג את האינסופי, את הבלתי־אפשרי. הוא מצא רק את חיקי הצר, והם לא יכלו לדור בכפיפה אחת.

ואז תקפני פעם העדר־ההכרה הגואל של מחלה אנושה. הגוף התאושש רק לאט לאט, ואילו הראש התמרד על שהגוף גבר עליו. רופא בא אלי והבהיר לי, מדוע גופי בגד בי. הוא הסביר לי, שגופי תבע את זכותו להיות נאהב. הבינותי את הרופא על נקלה והחילותי חיים חדשים תוך הינזרות מנערים, ארוס וריקודים.

חיים חדשים אלו שלי ידועים כיום לבריות: שאיפה, עבודה ילדים, אהבה עמוקה לידידי; אבל מאז ועד עתה פועמת בי הכמייה ליצירה ולעיצוב חיים. הדבר הוא כך, כאילו רציתי להקהות את חושי ולהקנות לעצמי ע"י הישגים את הזכות להיות אדם בין אנשים. – אכן, עמוק־מדי שתל בקרבי ידידי את הבוז לאשה. ייתכן, שזהו מה שמחלה אותי כל פעם מחדש, משום שבסופו של דבר הן חייבת אני להכיר בעובדה, שלמרות הכל אינני אלא אשה, בשר־ודם!

אל נא תרפא אותי, רופא יקר; התר נא לי את להט העבודה, את הכמיהה ל"עיצוב היפה". השאר־נא בלתי פגועה אותה פינה בנשמתי, בה אני חשה את עצמי גאה ופתיה…

“זה באמת יפה ומעיד על תשומת־לב מצדך, שהואלת לבקרני היום, יום שישי אחרי־הצהריים, בעוד שאת יודעת, שעד־כה לא נמצאתי אף פעם בביתי בימי שישי אחה”צ ולא קיבלתי אורחים. הואילי־נא בטובך ונעלי שוב את הדלת. השארתיה לפני־כן פתוחה, בשביל שלא איאלץ מדי־פעם לרדת מהמיטה, כל־אימת שיצלצלו. עכשיו שהינך במקרה כאן, תוכלי לפתוח את הדלת אם מישהו יצלצל. הן מישהו עשוי בכל זאת להופיע – אולי החלבנית, שהיום היא שוב איחרה לבוא, אולי איזה שליח או מישהו אחר.

שואלת את, מדוע־זה אני שוכבת ומשתמשת בכרית־חימום? מה לומר לך, זוהי הפרשה הישנה עם המרה שלי, שהחלה שוב מציקה לי. אלה הם כאבים מורטי־עצבים. אפילו בכיתי במקצת, ומכאן האודם בעיני… ואם גם עתה נקוות דמעות בעיני, אין זה אלא מעצבנות יתרה. הן מלנכוליה פירושה מרה שחורה.

סבורה את, שעלי להימנע מדיבורים יתרים, עכשיו שאני חולה. הוי, לא, יקירתי, האמיני לי, זה משפיע עלי לטובה, ולמען בתי הבכירה, העומדת להינשא בעוד ארבעה שבועות, הן חייבת אני להתאושש בין כה וכה, באשר דעתה היא אינה נתונה אלא לעניני הלבנים והכרים בלבד ולכל־היותר עוד גם לצבען של שמיכותיה החדשות.

את צוחקת לשטף דברי? האם לא שמעת צעדים על המדרגות? אנא, הואילי נא לבדוק זאת, זה בוודאי אלינו. אכן, היה זה החלב, אשה זו מתמצאת יפה במטבח, רוב תודות… מדוע־זה אני בוכה? נכוויתי קמעה בכרית, היא התחממה ייתר על המידה. ולמי אני מחכה? לאף־אחד, כמובן. הן יודעת את זאת בעצמך. – הרי רק על־שום כך באת, משום שהבריות החלו מרננות, שאין לי עוד לצפות לאף־אחד. אין את צריכה כלל להכחיש זאת. קראתי זאת מתוך פניך מיד עם כניסתך. אומנם, ברוב אצילותך ורוחב־לבך סבורה היית שעלה בידך להסתיר זאת, וההשתתפות־בצער, שאת מגלה כלפי, היא על־שום־כך בלתי פוגעת, משום שאני עוד סובלת במקרה גם מהתקפת־המרה האיומה, שמזקינה אותי עוד בעשר שנים מעל לגילי. אף הקמטים נהיים בימי־מחלה אלה עמוקים יותר, ואין כל תועלת בשימוש באודם, באשר דווקא אז נראים באמת כמכשפה זקנה… אינני רוצה ברגשי חמלתך, השומעת את? שמרי אותם היטב בשביל “המקרים הסוציאליים” של פעולות־הסעד שלך. אני אינני מקרה סוציאלי, השומעת את? ואם אני מהדקת את שיני ואפילו טוחנת אותן עד דק מרוב חרפה ובושה מפני עצמי ומפני העולם כולו, אז שתדעי לך לפחות את זאת: אני עצמי עוללתי לי זאת, אני עצמי, ואיש לא כפה זאת עלי. איש אינו אשם בכך, רק אני לבדי. שעה שקרה הדבר, הייתי טפשה, חסרת־דעה, ילדונת קלת־דעת למרות ארבעים שנותי. ועתה, עתה הנני בת ארבעים־וחמש, והחיים כבר מתחילים לנטות בקשת חדה כלפי מטה, ושוב אין מה לעשות. הרואה את, כמה גאה אני בעצמי? זאת על שום שבמו ידי הרסתי לי את חיי. ושמא תנסי לטעון, שאני רופאה מפורסמה ושהחולים שואלים ממני עצה בכל ענין? שהם מדברים אלי כדבר אל אם? אני מוחלת לך על כל זאת, אינני רוצה לשמוע על כך דבר. אנא, תנו לי ללכת לאבדון לבדי. אילו לפחות היית גבר, ידיד, רופא עם איזו זריקת מורפיום מתוקה נגד ייסורי המרה שלי. אני עצמי הנני פחדנית מדי בשביל כך, גם אינני יכולה זאת בעצמי… אל נא תנסי להרגיע אותי, אל־נא תעשי זאת…

כן, לפעמים אני שואלת את עצמי, אם היתה לי הזכות להתיר את נשואי למענו. ודאי תרצי לנחם אותי בכך – מה שאינו חדש בשבילי – שנשואינו היו במשך עשר שנים תמימות תלויים על בלימה ושבמשך כל הזמן שתקתי וסבלתי בדומיה. תמיד חייבת הייתי להיות סבלנית ושופעת־אצילות, תמיד להתנהג כמי שמבינה, יודעת ומשתתפת בצער. אלי שבשמים, הכל הלך למישרין, כל עוד זה לא עבר גם עלי. אך לפתע־פתאום הדבר קרה גם לי. איזה איבוד־עשתונות מתוך שכחה עצמית! לא היה עוד דבר, שיוכל לעצור בעדי: לא בעל, לא ילד, אפילו לא המחשבה על אשתו החולה. וכאשר היא, לאחר מחלה קשה, מתה סוף־סוף, שוב לא היתה עוד בשבילי דרך בחזרה. אז יצאתי אתו למסע, שכורת אושר־נעורים ובריאות. כאשר חזרתי מ"מסע כלולות" זה, מצאתי את הבית ריק. בעלי עזב אותי. אז הגיעה שעת הפרידה והגירושין, ההתערבות של אנשים זרים, ידידים כביכול, עד שסוף־סוף הייתי חפשיה. דומה היה, כאילו הכל נכנס למסלול תקין, והוא – אשר כמוני גם הוא חופשי היה כעת – הוא היה אתי, לצידי, מסביבי, בכל עת ובכל שעה. אלי שבשמים – שושניו, פריסות שלומו, אהבתו, דאגתו לאשרי, לעצם ישותי…

אז רק נהייתי לאותה רופאה ידועת־שם, שכמותה איני יכולה עוד להיות כעת. אז זה התחיל, שאמהות וילדים שטחו לפני את מכאובי ליבם, ולי היתה הזכות הגדולה להחזירם אל קרבם, קלים ונוחים יותר.

שנים מעטות אלו היוו את תקופת־השיא בחיי. כמה טוב היה, כשאני, האשה השאננה, הגאה, החפשיה, יכולתי לדחות עוד לזמן־מה את הצעות הנשואין שלו. “לשם מה כל החיפזון?” שאלתיו.

דחיות אלה היו, כמובן, אחיזת־עיניים בלבד, שרשיהן מגיעים הרבה יותר עמוק. בעמקי לבי הנני מרגישה אי־אימון וביקורת קשה נגד מוסד הנשואין של היום. זוהי שטות, לקשור אשה אל גבר, או גבר אל אשה לכל ימי החיים. תני דעתך על־כך: הן רק במקרה אחד מתוך אלף הדבר מצליח. בזמנים קדומים, כל עוד האשה שררה בביתה, נתון היה הדבר לשרירות־ליבה, לחדש את ימיה מדי פעם בפעם, ע"י מאהב או בעל אחר. מאז החל שלטונו של ה־ pater familias, כפי שהדבר עודנו בעצם שגשוגו אצל הערבים גם כיום, היה בנוהג שהוא יקנה לו אשה חדשה, ברגע שהישנה נמאסה עליו. אבל כעת אנו נמצאים בתקופת מעבר, בה שלטונו של הבעל נתערער, בה האשה מתעוררת מחדש. על שום כך נהיו הטרגדיות של הנשואין, של הזוגות המגורשים ושל חיי הנשואים המטולאים, לכלל, ואילו האושר שבחיים־בצוותא ליוצא מן הכלל.

זה עתה השתחררתי מעול הנשואין. ע"י מעשה זה נתתי ביטוי נאות לספקנותי העמוקה. סבורה הייתי שעל האשה לחיות את חייה לבדה, חפשיה, אך אהובה ונערצת; רציתי עוד למצות עד תום את הפלא היקר של החופש הנכסף. אך הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא הרגיש צורך דחוף בפינת־בית משלו, בשולחן ובמיטה משותפים. הוא ראה את עצמו זקן מדי, בשביל לשחק את התפקיד של “מאהב” נצחי; יכולים היינו כל־כך יפה לחיות בצוותא: שנינו רופאים, אותו משלוח־יד, אותו קצב־חיים, ואילו אני – תמיד אותה תשובה בפי: “הן אנו עדיין כל כך צעירים, יש לנו עדיין כל כל הרבה זמן!”. ואז הסתכל בי לפעמים בתימהון והיה אומר: “ואני סבור הייתי, כי נותר לנו עוד רק זמן מועט בלבד!” ומיד נשתתק…

הן צריכה הייתי לחזות זאת מראש, אך – לא, לא חזיתי זאת. אני, עם כל חכמתי, נסיון־חיי, אמהותי, אני, אשר בעטיו עזבתי את ביתי, אני לא חשתי, מה שמוכרח היה לבוא.

אילו, לפחות, נשתלב בגורלי משהו מקורי, משהו יוצא מגדר הרגיל, משהו נדיר, כי אז היה, לפחות, משתלם להאזין לתיאור פני־הדברים. מה שמרגיז בכל מה שקרה הוא הבנליות שבדבר. זהו מה שכואב לי כל כך, מלבד הפגיעה האישית. ודאי תטעני, כי מוחי הספרותי המושחת הוא שמדבר מתוך גרוני, כי הייתי מעדיפה להיות אחת אננה קרנינה או מדאם בוברי, או לפחות בטי דיוויס. נכון, יקירתי, קלעת למטרה – לא הייתי רוצה להידרס בעיבורו של רחוב על ידי איזו משאית־רהיטים, לא, פצצה־אטומית נראית לי יותר. הנה את שוב צוחקת את צחוקך חסר־הטעם, שהוא נחלתם של כל אלה, ששום דבר אינו מציק להם. סלחי לי, שמא אני פוגעת בך, שמא גם את אינך נמנית עם השבעים ללא־שיור. הכל נובע מן המרה הזאת, שעליה אין לנו כל שליטה… כן, על מה שוחחנו? על משאית־הרהיטים ופצצת־האטום. היודעת את, יקירתי, הלוא רופאה אני, יודעת כיצד נולדים וכיצד מתים – הלוא זה בעצם היינו הך, היינו הך. בסופה של הדרך ניצב המות! והאהבה איננה אלא תחנת־ביניים חולפת בדרך לשם…

איך החל הדבר? זה לא החל כלל. כל פגישה אתו היתה נעימה ובשלה כמקודם, אך פגישותינו הוגבלו מעתה רק לימים ולשעות קבועים. לא עוד מצויה היתה בו אותה להיטות ישנה. יחסו הפך להיות יחס של מלוי־חובה ושל שמירה־על־סדר, בדומה לזה של איש־נשוי מזה שנים רבות. עד שיום אחד, עד שיום אחד ראיתי אותם שניהם יחד. מי היתה זאת? האסיסטנטית שלו בשעות־הקבלה, צעירה ממני רק ב־15 שנים בלבד. כשהיא נמצאת עמו, אין עיניה משות משפתיו, כי המלים היוצאות מפיו הן כל עולמה. שלא כמוני אין לה עולם משלה. בעקבות עבודתם המשותפת בא להם הדבר כמו מאליו. כשם שפעם יתרון־הרוח שלי משך אותו אלי, כך בדיוק הוקסם עכשיו ע"י נעוריה. לא היה בכך בשבילו כל הבדל, כפי שאת רואה – כל הבדל…

רואה את, יקירתי, עד כמה הדבור משפיע עלי לטובה. כמעט ונרגעתי, למרות שבשבועות האחרונים אפסה ממני כל תקוה, להרגיש שוב כאדם נומרלי. הדבר קרה בשעה שהוברר לי באורח־סופי, שאני – למרות התאפקותי וסביכותי הנשית־אינטלקטואלית – אהבתי אלף מונים חזק יותר ממנו והתמסרתי אלף מונים פשוט יותר וללא־מעצור. בתשוקתי זו נכרכתי אחריו, מונוגמית שוב, ללא שיעור. ואילו בשבילו לא היתה זו אלא חוויה אחת מני רבות – הזדמנות כלשהי, שבגלל טרדות היום־יום נהייתה עכשיו בלתי נוחה ומכבידה. שוב נתגלתה בי במלוא כוחה אהבת־האשה האומללה חזקה לאין שיעור מן התשובה שהיא זוכה לה.

אכן, כל עצב בקרבי חשוף כעת, כל מגע עם האויר פוצע אותי מחדש, הנני מבקשת את נפשי למות בודדה כחית־השדה, בתוך מערה אפלה. אינני רוצה לראות איש, ועם זאת מתיפחת אני מרוב בדידות… ככה זה קורה שעה שאשה רוצה לפרוץ את הגבולות הצרים מאוד של אושרה האפשרי. כעת לא נותר לי דבר, פרט לבדידותי. הכל עזבוני. ומה סבורה את? העוד נותר לי משהו: הבת? העבודה? חדוות היצירה? האמנות? המוסיקה? כל זה לא נוצר אלא בשביל המאושרים, בשביל האוהבים, בשביל בעלי־התקווה, אך לא בשביל המיואשים…

הקשיבי, דומני, שבאמת מצלצלים. לא, אני טעיתי?! ואני חשבתי שאולי בכל־זאת זהו אות ממנו. כמה טוב היה, אילו הקרבת פרח אחד אל פני, ואני הייתי יכולה, לפחות, לנשום אל קרבי את ריח־ניחוחו הישן הנאמן.

עייפתי מאד. החזיקי נא את ידי. אנסה להירדם. תודה לך, על שהענקת לי את נחמתך הטובה. כעת הוקל לי…

הדבר קרה באחד הקיבוצים הוותיקים שבעמק יזרעאל. שם התפתחו, כידוע, צורות־חיים חדשות במשך 30 שנות קיומם. הכול שייך שם לכול. לא משהו מעין קואופראטיב אלא חיים שיתופיים של ממש: חדר־אוכל אחד, מטבח אחד, חדר־תינוקות אחד, ביתן־חולים ואספה כללית אחת. כל החלטה בעלת־משקל מתקבלת על ידי הצבעה.

ערב ערב נפגשים מרכּזי הענפים השונים, בשביל לקבוע את סידור־העבודה ליום המחרת. בדיוק עכשו הם נועדו להתייעצות. הקיצונית מצד שמאל היא רחל. היא הינה גיבורת הסיפור שלנו.

אין, כמובן, לעמוד על טיבה של צורת־חיים זו במבט־עין אחד. מצויות כאן עוד ועדות־משנה שונות, כמו ועדת־בריאות, ועדה להגינה ציבורית, ועדה להשתלמויות וכן עוד ועדה ל –, אבל לכך עוד נחזור מאוחר יותר.

אבל חרף כל השיתופיות הנפלאה הזו לא נמצא עדיין גם כאן הפתרון לבעיות האישיות של הפרט. בדירה האחת, למשל, מתגוררת משפחה מאושרת, רבקה ואריה עם שלושת ילדיהם המתבגרים, אבל ממש בשכנות להם גר רווק ממורמר, הסובל מאולקוס, וקצת הלאה – אשה זקנה, אלמנה, וכן הלאה וכן הלאה.

בעיות כאלו קיימות, למעשה, בכל העולם, אבל אם אדם גר בחברה סגורה פחות, יכול הוא לצאת לפעמים, להיפגש עם בני־אדם, לעשות היכרויות חדשות. אין הוא כה אובד־עצות כמו בקיבוץ. אומנם, מקבלים כאן חופשה שנתית, של שבוע או שבועיים, ואפשר אז לערוך טיול בארץ, לאורכה ולרוחבה, אבל בשאר הימים מ־365 ימי השנה חייבים להישאר, היכן שנמצאים, חייבים לעבוד קשה, ללא פרוטה בכיס, ללא אפשרות של מוצא כלשהו מן המבוך, אלא אם כן מחליטים לעזוב את הקיבוץ, החלטה שאינה קלה ביותר. הן אי־אפשר להתחיל פתאום חיים חדשים, בפרט לא באקלים החיים הקשה של ישראל.

וכאן הוא שנכנסת בפעולה אותה ועדה סודית, שנמנענו קודם מלכנותה בשמה. לא בקיבוץ אחד אלא בשורה ארוכה של קיבוצים נמצאת אי שם איזו אשה בודדה, ובמקום אחר איזה גבר גלמוד, – המחכים זה לזה, איש איש בפינתו, מבלי שידעו זה על קיומה של זו.

וכך פונים שוב לעזרה למוסד הישן והטוב של “קירוב הלבבות”. בקיבוץ שלנו נטלו על עצמם תפקיד זה רבקה ואריה. הם הינם טובי־לב ושומרי־סוד. בדירתם החמימה אוספים הם נתונים משווים גילים, ייחוס וקווי־אופי. לפעמים הם אפילו מניחים זה ליד זה את התצלומים, בשביל לשקול בייתר כובד ראש, באיזו מידה הם יתאימו זה לזו.

בדרך כלל משתדלים הם להסדיר את הדברים כך, ש"המועמדת" לא תבחין בדבר. מזמינים “בדרך מקרה” את הידיד או הבעל־לעתיד לקיבוץ, מזמנים אותם יחד, ליד שולחן־האוכל או בנסיבות אחרות כלשהן, ומכאן ואילך משאירים את התפתחות הדברים בידי הטבע…

מפגש אחד כזה נקבע ותוכנן בקפידה להלילה. רבקה ואריה הזמינו רווק מזדקן – רועה במקצועו – אדם חולמני, הוגה־דעות, מתבודד, הכותב גם שירים ומנגן בחליל. הוא גם אספן של ממצאים ארכיאולוגיים – מטבעות, חרסים ודברי־זכוכית, אותם הוא ריכז בפינת חדרו – המהווים נקודת־משיכה תמידית לידידים ומבקרים.

הבוקר הוא נוטש את עדרו בידי עלם צעיר ומתכונן בעוד מועד לקראת ביקורו המיוחד בקיבוץ של רחל. לשם, לקיבוץ של רחל, הגיעה זה עתה קבוצה חדשה של עולים, והוא הביע את נכונותו להדריכם בגז־הצאן, שבו הוא מומחה גדול. ייתכן שהוא גם יישאר שם ימים מספר ותהיה לו האפשרות להיפגש עם רחל ולתהות על אופיה. אחרי ככלות הכל, לא בכדי שמע בזמן האחרון דברים כה טובים עליה ומפי אנשים שונים. מן הסתם יש בכך יד הגורל, ואין זה מקרה עיוור סתם.

“תן־דעתך על כך, יעקב; אולי היא באמת אותה האחת, שלה אתה מצפה מזה שנים. יעקב, שעתך דוחקת! שערך בצדעים אינו עוד אפור, הוא ממש מלבין. השעה כבר מאוחרת מכפי שאתה סבור. הווה זהיר, התגלח יפה, הוצא את חולצתך הרקומה מתוך הארון. היא הביאה לך מזל גם בפעם הקודמת, לפני 15 שנה, שעה שרקדת את ריקוד ה”דבקה" המפורסם שלך, ורינה החמודה נפלה לתוך זרועותיך. הזוכר אתה, שבוע תמים היא היתה אהובתך! אכן, אז זה רק נמשך שבוע ימים, עד שהגיע חתנה מן הצבא – מלבד זאת, אז זה היה עדיין הצבא הבריטי, על כל פנים…

הנערה, אותה הוא עומד לפגוש היום, כלומר הערב, אינה עוד בעצם נערה. היא כמעט בת ארבעים, ויש לה בן בן שמונה־עשרה, בצבא, אבל הפעם בצבא שלנו, כמובן. היא אלמנה. בעלה נפל ב־1948, במלחמת הקוממיות. היתה זו אהבה עמוקה. וכעת השנה היא 1960, ומאז ועד היום היא נשארה לבדה. היא טובת־לב, צעירה ברוחה, תמירה, מושכת ואידיאליסטית נלהבת מן הימים הטובים ההם. היא עוזרת תמיד לכל נזקק ועושה זאת בלב שלם. מקצועה הוא הוראת העברית, החדרת עברית בסיסית למוחם של עולים חדשים. מלבד זאת, היא גם כמו אֵם טובה בשבילם, צעירים ומבוגרים כאחד. שכן, אולי זהו הסיפוק היחיד בחיים, להעניק בת־צחוק נלבבת או קצת אושר למאן־דהו, בייחוד כשאין איש מצוי על ידה, שיקח אותה – את רחל – בזרועותיו, שילחצנה אל לבו, שיאהב אותה. להוציא, כמובן, אותם גילויי ידידות שגרתיים, כפי שהם קיימים בקרב חברים ותיקים, שחיים יחד שנים על שנים.

עם כל זאת, רחל סובלת בדומיה. – ואיך לא תסבול? – סבל זה חבוי עמוק בקרבה, מוסתר מעין רואים עוד על שום כך, שאין איש מעלה על דעתו, שהיא גלמודה, שהיא סובלת. זאת אומרת, מישהו בכל זאת הבחין, כנראה, בדבר, וזוהי אומנם הסיבה, שיעקב הרועה יבוא הערב.

לרחל אין כל מושג, מה מתרחש כאן. היא גם עסוקה יתר על המידה, מכדי שתבחין במשהו. זה אך אתמול הגיעה הקבוצה החדשה של האינטלקטואלים מפולין – 30 במספר – זוגות ויחידים. יש לדאוג לכולם, יש לעודד אותם, ומלבד זאת יש לתכנן, לשכנע ולפעמים גם להניא, במידת הצורך. והכל צריך להסדיר עד יום ששי בערב, כלומר עד הערב. אחרי ארוחת־הערב נערכת קבלת־פנים בשביל החדשים, או־אז ירקדו וישירו והכל יהיו שמחים. שהזמן הראשון, הקשה, יתחיל לפחות יפה! רחל עסוקה למעלה ראש, נרגשת, ולחייה משולהבות. היא ממש קורנת – ממש צעירה, כמעט יפה. כלום מנחשת היא בתת־הכרתה את בואו של יעקב?

לא, לא זו היא הסיבה. פלא אחר, דומה, התרחש, והוא נמשך כבר כמעט עשרים וארבע שעות. רצונכם להכיר את מחולל־הפלא פנים אל פנים? אותו, שחולל את התמורה באשה שקטה, מיושבת ורגועה זו? – הנה הוא לפניכם. שמו סאשה, אחד מן החדשים, מהנדס מפולין, בן 30, גבה־קומה, יפה־מראה, גברי – אחד שעוד כנער לחם שכם אחד עם הפרטיזנים ביערות.

סאשה גם הוא אינו אדיש לאשה חביבה זו, המעתירה עליו את קסמה הטבעי מלבד אותם גילויים פעוטים של יחס מיוחד, אותם היא משתדלת להעלים מעיני שאר העולים החדשים. בכל רגע חפשי ולא־חפשי הם מחליפים מבטים, כשם שנוהגים לעשות כל גבר ואשה – מאז ומעולם – שעה שגל של אהבה מציפם פתאום לפתע.

שעה שמתרחש כל זה, מופיע בתמונה יעקב, בחולצתו הישנה־נושנה, חגיגי קמעא ונבוך, כשהחליל מבצבץ מתוך תרמילי־הצד הצבאי שלו. את פניו מקבילים בלבביות רבקה ואריה, שאליהם כביכול הוא בא לביקור.

לאחר ארוחת־הערב הם מציגים אותו לפני רחל – לא בלי מאמץ מיוחד מצידם. היא מחזירה ליעקב בת־צחוק נחפזה, מתחמקת, ומתנצלת על שהיא כה טרודה עם העולים החדשים, שעדיין אינם מתמצאים בארחות הקיבוץ. יעקב מעיף עליה מבט מלא־הערצה. “היא בדיוק כך, כפי שתיארתי לי אותה”, אומר הוא לרבקה, “ואיזו נשמה עדינה, שכה מתעניינת בעולים הזרים והבלתי־מוכרים!”

מחדר־האוכל הגדול מוצאים עכשיו כל השולחנות, ורצפת־הריקודים הענקית מזמינה את הכל לריקוד ה"הורה". חברי הקיבוץ שרים את שירי־החסידים הישנים שלהם, את שירי ה"הורה", ואת שיריהם שלהם. הם רוקדים את ריקודיהם הישנים יחד עם בניהם ובנותיהם. קצת מאוחר יותר מופיע יעקב בניגון־סולו בחלילו, מלמד אותם אחד משיריו, שגם מלותיו חוברו על ידו, והוא מאושר וקורן: כעת תוכל רחל בעצמה לשפוט, מי הוא ומה הוא. אבל אז נותנים בידיו של סאשא אקורדיון, והוא פוצח בשירי גיטו מזעזעים ומהם עובר לשירי העוז של הפארטיזאנים. כל הקהל כולו מצטרף אליו בהתלהבות בפזמון החוזר. במשך כל הזמן ניצבת רחל סמוך סמוך לצידו. כעת מנגן מישהו מנגינת “ואַלס” על הפסנתר ואחריה “פולקה” ו"קראקוביאק", ורחל וסאשה רוקדים כל הזמן זה עם זו, בקצב פראי, משולהב. חברי הקיבוץ מביטים עליהם, ובמיוחד על רחל, בהשתוממות ובמבוכה. יעקב המום לחלוטין, וכשמבקשים ממנו לרקוד את ריקוד־"הדבקה" המפורסם שלו, הוא מסרב, והרועים הצעירים משתלטים על רחבת־הריקודים, בעוד האחרים מלווים אותם בשירה ובמחיאות־כפיים קצובות.

כעת יושב סאשא ליד אחד השולחנות, כשבקבוק וודקא בידיו, העובר בין המסובים. הוא הביא בקבוק זה במיוחד מפולין ומשום כך הוא מושך את תשומת־הלב הכללית. משהוא קם כדי להודות לקיבוץ על קבלת־הפנים הנפלאה, עושה רחל פתאום תנועה בלתי־זהירה בידה, הבקבוק מתהפך ונשבר ואחד הרסיסים חותך חתך עמוק בידו של סאשא. למעשה, אין הפצע רציני כלל וכלל, אף שהדם זורם מידו בקילוח קל.

רחל מתנצלת נבוכה ונחפזת עמו מתוך האולם, בשביל לחבוש את פצעו. יעקב עוקב אחריה מוכה־תימהון: האומנם זוהי אותה רחל, עליה סיפרו לו כל כך הרבה?

מחוץ לאולם רצים רחל וסאשא אל חדר העזרה־הראשונה. היד נחבשת מהר, ואז – הירח עומד גבוה מעל לגלבוע, החורשה אינה רחוקה – “רוצה אני להראותך אותה”, לוחשת רחל ומושכת את סאשא אחריה. סאשא נענה לה תוך היסוס־מה.

בצל עצי־האקליפטוס מרשרשים העלים היבשים תחת כפות רגליהם. רחל נעצרת ומתיישבת על הקרקע. סאשא מתיישב על ידה. ראשו נח בחיקה. תשוקתה של רחל גואה בקרבה, היא חזקה ממנה עצמה. דומה, כאילו היתה זו להם הפעם הראשונה בחייהם – היא האשה הראשונה והוא הגבר הראשון בעולם. אין זה משנה כלל, ששניהם כבר טעמו מעץ הדעת, ולא פעם אחת. כעת זוהי שעתם הגדולה, הלילה הוא להם ליל־הכלולות.

עם בוקר מתעוררים הם שניהם בחדרה הקטן של רחל. סאשא נחפז ללכת. רוצה הוא לראות את חבריו. רחל מכינה בינתיים תה. “אל תמהר כל־כך ללכת”, מתחננת היא, “רוצה אני לשוחח עמך. התישאר עוד בקיבוץ?”

“כן, כמובן, – כל עוד נמשך האולפן”.

“ואז?” – לוחצת עליו רחל.

“ואז – אינני יודע עדיין…”

“הקשיבה לי, סאשא! יכולה אני בלי־קושי לקבל חדר גדול יותר בשביל שנינו… אל תאמר כלום, אני יודעת, אתה בן 30 ואני כמעט בת 40. למרות זאת, יקירי, אתה תהיה האדם המאושר שבעולם. אל תאמר מיד לא, הכל היה כה בחיפזון. אני מבינה, קשה לעשות מראש תוכניות לעתיד…”

סאשא עומד כהלום־רעם. הוא מנסה להפסיק את שטף דיבורה של רחל – לשוא. אבל סוף סוף היא מפסיקה, משהיא מבחינה במבוכתו.

“רחל – רחל היקרה, הטובה, החביבה, אני נורא מצטער…”

“אל תצטער, היה זה הדבר הנפלא ביותר, לו זכיתי במשך 10 השנים האחרונות. אבל אמור לי, מה הוא שמדאיגך?” רחל נחרדת כולה ממבע פניו הרציני.

“רחל, כלום לא ראית את ניירותי? חשבתי, שאת יודעת – – אשתי נמצאת עמי כאן, בארץ. היא בחדשי הריונה האחרונים, ולכן – על שום שהיא מצפה יום יום לחבלי־הלידה, עכבו אותה בעיר, תחת השגחה – –”

“הה, ככה זה – – –” רחל בולעת בחיפזון את דמעותיה ואת חרדתה. “סלח לי, סאשא, לא היה לי כל מושג, באמת לא, סלח לי, ועכשיו – אנא, אנא הניחני לבדי.”

סאשא עוד נושק לה נשיקה אחרונה, אבל היא כבר רחוקה, רחוקה מאוד ממנו. רגע היא עוד עומדת בבלי־נוע, ואז היא סורקת את שערה, מחליקה בקפידה את הסדין המקומט, ולאט לאט מקבל החדר שוב את מראהו המסודר והמטופח.

קצת מאוחר יותר היא יוצאת ועוד רואה, כיצד יעקב, הרועה הידידותי כסוף־השיער, נפרד מעל ידידיו רבקה ואריה. חלילו מבצבץ שוב מתוך תרמיל־הצד שלו. הוא צועד לאטו, בצעדים כבדים קמעה, לעבר הכביש, בשביל לחכות לאיזו מכונית חולפת, שתסיעו בחזרה אל ביתו – אל בדידותו, אל מטבעותיו הרומיות ואל עדריו…

רחל אינה מעניקה לו תשומת לב יתרה, שכן עליה עוד להכין את השיעורים, שעליה לתת מחר בבוקר לקבוצת העולים החדשים.

קיימות בעולם דמויות ובעיות לאין מספר. מגיעות הן לתודעה ע"י כך, שהן תוקפות פתאום את האדם, מסתערות עליו ומענות אותו, עד שהוא אינו מסוגל עוד להתחמק מהן והוא מעמיד את נשמתו לשירותו של הדימון שלו. אבל רק יחידים יש לאל ידם לתת תשובה על השאלות של קולם הפנימי. וכשזה קורה, או־אז נולד משהו חדש – אולי שיר, אולי כלי־יוצרים.

האחרים, שאין בכוחם למצוא תשובה כלשהי, נשארים חסרי־אונים ונרדפים. הם מנסים לבחון את תשובותיהם של נשאלים קודמים, וכשהם נוכחים לדעת שגם אלה לא מצאו את הפתרון, או־אז נראים להם הטבע והחומר חסרי־משמעות.

וכך בהכרח שיתרחשו הדברים תמיד, שעה שתוקפות את בני־האדם דמויות, שאת מהותן אין הם יכולים להשיג באמצעות חושיהם, משום שמגבלות הטבע הציבו תחומים לתפיסתם.

מה ניתן לעשות והיכן ניתן למצא מחסה, שעה שהאנשים שלא זכו להיוולד תוקפים את האנשים החיים? אותה שעה מתפתח קרב לוהט, שמתוכו יוצא האדם החי מוכה ומופרע.

“שמע”, אומרים הם, הבלתי־נולדים, “כל האנשים החיים רואים את השמש ואת בני־האדם. הם מתוודעים לבריות, נאהבים או נשנאים. ישותם מפכה בתוך הזרם הגדול של המליונים. אי־שם הם ממשיכים לחיות, גם לאחר שהם מתים”.

“אבל לא, לא כך הם פני הדברים”, משיב האדם, בנסותו לשוא להשתחרר מלחץ שאלותיו הוא עצמו, – " מוות הוא מוות! לאחר שנים מספר אין איש יודע עוד דבר עליהם, להוציא, כמובן, את ענקי־הרוח, שחייהם משתרעים על פני מאות בשנים".

“האמנם?” מהדהדת התשובה. “טול, למשל, אדם פשוט, אב לילדים. הוא לא ימות לעולם, גם לכשלא ידעו עוד עליו דבר. יישותו ממשיכה לחיות, הטובה כרעה, גבורתו אף גם חולשתו”.

“אבל מדוע זה נחשוב דווקא על האנשים שנתברכו בילדים, או על אלה שנהיו לבני אלמוות תודות למעשיהם?! הן עמים שלמים נעקרו משורש, ושום זכר לא נשאר אחריהם: לא ילדים, לא מעשים, שום דבר…”

“מדוע תעמיד פני שוטה יותר מכפי שהנך?” מלגלגים הבלתי־נולדים. ידיעה כלשהי על אותם עמים שהוכחדו הן הגיעה מן הסתם אליך. אחרת לא היית יודע כלל על עצם היותם אי־פעם. אלא שתבונתך מוגבלת מדי בשביל לתפוס את הכרח שקיעתם. כלום אינך יודע, שעל הישן לפנות מקומו לחדש, כשם שזקנים מוציאים נשמתם כדי לפנות מקום לצעירים או כשם שתבואה בשלה נקצרת בשביל שתוכל שוב לצמוח מתוך האדמה תבואה חדשה?"

“ובכן נעזוב אותם העמים, שאתם מאמינים למצוא את עקבותיהם מוטבעים בתוך ההסטוריה”, קורא האדם המעונה, “אבל היכן הם מאות אלפי הכושים, שעונו עד מוות בשטחי המטעים, היכן הם העבדים, שבנו את הפירמידות, היכן ה”מוריטורי" של הקיסרים, המיליונים של תאי־הגזים הנאציים? סבלם ומותם הן לא נשזרו ברוח תקופתם. רק המצבות של עריציהם נשארו לדורות".

אבל בשעה שנימוקי המחשבה מגיעים לנקודה זו, נאלץ האדם המעונה להצטנף בפינה החבויה ביותר של נשמתו. ברד של אבני־זעם ניתך עליו מעברים.

“מה?”, נשמעת זעקת־המחאה נגדו, “האומנם אלה מתו ללא עקבות? כלום אינך יודע שהכושים המשועבדים עוררו סערה עצומה באנושות; שעצם קיומם של העבדים הניע את העם למרד; שהפועלים המקופחים ומשוללי־הזכויות הניחו את אבן־היסוד למהפכה, ושהכבישים של רוצחי־המיליונים של המאה שלנו, שנסללו באבק עצמות, קיצרו את הדרך לחרות האדם?!”

“זוהי תנודת־המטוטלת של ההסטוריה! – כך מלמדים אותנו מורי הדת והמוסר” – מוסיף האדם, “אבל מי הוא שיעז להחליט מי מן השניים משכנע יותר: הוגה־הדעות או המציאות? על־כל־פנים, – לטוב או לרע – גברתן־הדור משאיר את עקבותיו הברורים: חורבן ומוות… אבל מהו חלקם של הילדים הרכים, המתים באבּם; מהי המורשה שהם משאירים אחריהם?”, מוסיף השואל מתוך כאב.

"אכן, אלה קרובים ללבנו ביותר. ילדים עלובים אלה הן היו להם פנים, קול, איברים, אמם הן ראתה אותם והעתירה עליהם נשיקות, אביהם הן לטפם ברוך, בבואתם הן חקוקה בלב האדם. לאן נעלמו הם?''

כאן נאלמים הקולות לחלוטין ודומה כאילו נמלא חלל־האוויר אנחות חסרות־קול, של הכנעה, חוסר־ישע ועצבות לאין־גבול. האדם נחרד מהשתתפות־בצער, הוא חש את נשימתם דלת־החומר של מליוני יצורים אלה, המקיפים אותו סביב. רוצה הוא לצעוק, לנוס, אך הוא רתוק למקומו ונאלץ להאזין ולשאול:

“אמרו־נא לי, מה הוא שמעיק עליכם, על מה אתם מתאוננים, מה ארע לכם?” וכששאלה זו מתהדהדת בתוך תוכם של אנשים נעדרי־קיום אלה, או־אז משתררת שוב דממת־אימים כמתוך תמהון והתאבנות.

“זאת אין אתה יודע? באים אנו אליך, משום שאנו מקווים, שאתה תבין אותנו, אותנו שהושלכנו מתוך המחול הסיבובי של האטומים לתוך אימי־החידלון. וכך שואל אתה? אויה לנו, אין בנמצא עוד אף אחד, שילמד זכות עלינו?”

ושוב מתחיל האתר לגנוח, והפעם מאזין האיש בסבלנות, כי זוהי חובתו. "הולידו אותנו, כשם שהולידו את כל שאר בני־האדם. ברגע ההתהוות נוצרים יישותנו וכמיהתנו אל האור. אנו מצפים ללידה, כשם שעלמה מתגעגעת לחיבוק הראשון, עוד לפני שהיא מכירה את אהובה. אנו חשים את אמנו ואת מחשבותיה, גם את האב ואת כל הסובב. אבל האֵם היא הישות החזקה ביותר בשבילנו. טוב טוב לנו, אם היא רוחשת לנו אהבה!

“שואל אתה, מדוע אנו, הבלתי־נולדים עדיין זוכרים את חיינו בגוף האם, ואתם לא? ראו, אתם באים לתוך מערבולת העולם ונפעמים ע”י חוויותיכם. אבל אנו מכירים רק את המקור. אתם שכחתם אותו בתוך שאון החיים…

הטבע שמר עלינו כשם שאינו שומר על שום בעל־חיים אחר. אנו נצמדים אל אמנו בכל כוחנו. כל מאבקיכם שלאחר־מכן אינם ולא כלום לעומת מה שאנו סובלים, שעה שאנו רואים את עצמנו בסכנה. חולשת־הגוף, גורל אכזר ושנאה פועלים עלינו במידה לא פחותה.

אנו מוּלדים כמו כל האחרים – בשכרון, באושר, בשינה, בהשתכרות – ואנו רוצים לחיות! אבל תודעת־המות רודפת אותנו. דמה של האם נלחם נגד כל התפצלות נוספת של תאינו. לפעמים גופה חלש מדי, עבודתה קשה מדי, או אין לה לחם לאכול. או־אז בוכים אנו יחד עמה, כוחותינו הולכים וכלים, דיננו נחרץ למות כזרעים שנישאו ברוח לארץ־ציה.

לפעמים גם יודעים אנו, שחיינו עלולים להשמיד את אמנו. או־אז אנו צועדים לקראת המוות, כשם שבני־אדם מקריבים את חייהם למען היקר להם, כי האם היא בשבילנו הדבר הנעלה מכל!

אבל לעתים קרובות – קרובות להחריד – נגזר עלינו לחיות, יכולים היינו לחיות. אז בא עלינו המוות כקרחון צף על פני הים. רואה אתה אותו, אך אינך יכול לעקפו. הוא בא קרוב יותר, קרוב יותר ויותר. ספינתך מתנפצת אל חודיו הקופאים, ואתה שוקע ונחנק בתוך הגלים.

אהה! לו ידעתם עד־כמה איומים מאבקינו ומה נדיר הוא הנצחון. חשבו־נא על כך: נער ונערה אוהבים זה את זו – בפעם הראשונה – גופך אתה וגופי אני נהיים לגוף אחד…

היודעים אתם, אילו סערות ואיזו אסירות־תודה עוברים על הישות המוּלדת?

שבועות מספר של חיים מוענקים לנו. בחלומנו רואים אנו את גשם־הברכות של כרי הדשא, את אפלולית מסתרי השיחים ואת אור השמש. אבל אז מתגנבים אל הלב האמהי הפחדים הגדולים, – מבשרי הרע, נושאי־המוות…

אנו צעירות מדי, הוא נטש אותי, החרפה מאיימת עלינו, קיומנו הרוס. אין אנו רוצות בכם! – זועקות האמהות…

אתם הורסים אותנו! – נאנחים האבות.

וכך תועים הם ימים על ימים, כשהפחד מכרסם במוח והמשטמה מחלחלת בלב. דמנו נלחם נגדם: מדוע הנכם שוכחים, שכה רציתם בנו קודם? הן נשמותיכם ערגו להתאחדות ולתולדה. הן כבר יכול היה להיות לנו לב חי ופועם, הן יכולים היינו כבר להקיש בידינו הזערערות על חזותיכם! האזינו לנו. נביא לכם את האושר! הכל לשוא… המוות אורב לנו בסכינים החדות. למה הדבר דומה: – אדם מוצא את עצמו מושלך לתוך זרם גורף. הוא רואה את עצמו אבוד, שכן על החוף ניצבים אויביו־בנפש, שהטילוהו המימה. באימת־המוות האחרונה נושא הוא את כפיו אליהם. הוא מתחנן, הוא מבקש על נפשו, כשם שהקדמונים התחננו לאליליהם. אבל זרם המים גורף אותו הלאה, והוא מתנפץ אל סלעי־המגור.

קולותינו חלשים מדי, שאון העולם שמסביבנו חזק מדי. כוחותינו הולכים וכלים, אנו רואים את מר־המוות.

באלף דרכים יכול המוות לבוא עלינו. וכל דרך שהיא היא האיומה מכולן… וכשם שהאדם החי עשוי לראות בעיני רוחו בהרף־העין האחרון שלפני המוות את כל פרשת חייו, כך חולפת אותנו תמונת קיומנו, שלא נזכה עוד לחיותו".

* * *

אדמה, אור, סבל, דמעות, פועל־כפיים; וילדינו, ילדינו הבלתי־נולדים…