את ואני – בגלגול קודם כבר נפגשנו. על זאת ברצוני לספר לך – בדין הוא שתדעי על כך הכל.
הייתי אז צמא־דעת, מבקש נתיבות־עולם. הנני שומעך, מפסיקתני בשאלה לא־הגוייה: האומנם אני הוא זה המספר לך קורות אלה, או שמא את עצמך הנך זאת, או דמיונך שלך, כפי שאתם משוררים אוהבים לכנות את נחשי־לבכם? חושבני, כי את הינך אמונת־נסיון דייך בהאזנה רבת־קשב בשביל שתרגישי בבהירות בבת־צחוקי לשמע זו שאלתך – בת־צחוק של לגלוג מעט וכמובן גם של מעט רחמים לזו תמימותך. אמרי נא לי, יקירתי, התדעי מה המשך יהיה לסיפור, בו זה עתה התחלתי, לאחר משפטי זה הראשון? התדעי את עלילתו, גיבוריו וסיומו? לא – ובכן, רואה את, אין לך כל מושג על כך. ועם זאת שומרת את על חשדנותך זו הקדמונית! על כל פנים, אהובתי, כדי להרגיעך: גם אילו את היית זאת המספרת, – האמיני לי על דברתי – גם אז היה זה – אנוכי…
ובכן אתחיל שוב מבראשית: הייתי צמא־דעת, מבקש נתיבות עולם בזו עיירתנו הקטנה. את נזדמנת לשם פעם לפני שנים, והמקום הטביע עליך את חותמו. אך לא בשל בני־אלים מבקשי אור־דעת, שבזמנך כבר לא היו שם, אלא בשל מבריחי־גבולות שבה, קוני סחורות גנובות, וגנביה המפורסמים. שכן שכנה עיירתי לאחר זמן על אחד מגבולות פולין ויצאו לה מוניטין למרחוק בשל עסקים שבה. כעת שמה דרוהוביץ'.
מה היו מעשי אני שם? – תשאלי. הייתי תלמיד הישיבה הגדולה שבמקום. יתום הייתי ויום יום סעדתי על שולחנו של אדם אחר. לאחר שנים מעטות נהייתי אני עצמי למורה באותו מקום – מלמד קראו לזאת אז. הייתי המלמד הצעיר ביותר, שאי פעם שימש באצטלא זו, אמר רבי.
עד שיום אחד קמתי והלכתי. הייתי אחד מאלה – אפשר שהגיע שמעם לאזניך – שקמים לפתע, נוטשים אשה, ילדים ותלמידים והולכים לבקש את האלהים. מן הסתם סבורה את, שאין בכך משום אות־כבוד לי ואין בכך משום יראת־שמים להפוך אשה צעירה לעגונה לעולמים, שלא תהא רשאית עוד להינשא לבעל שנית, שתהא נאלצת לגדל, ללא אב, שלושה פעוטות רכים, קבצנים־למחצה, נתונים לחסדם ולרחמנותם של עשירים נדיבי־לב! כשאני שוקל זאת בעיניך את או בעיני שלי כיום, אזי הננו תמימי־דעים על כך לחלוטין, ואין בינינו כל חילוקי דעות. כזאת לא יעשה אדם בעל־אחריות! אבל אז, אהובתי, היו המושגים אחרים. אין את יכולה מן הסתם שלא להשיג, מה משמעות היתה אז לכך, כשאדם קם והלך לבקש את האלהים. מי היה מעז אז לעצור בעדו? איש לא היה מרהיב עוז בנפשו לכך, וודאי לא אשתו שלו עצמה. דוקא משום שהיא אוהבתו, מניחה היא לו ללכת. בדין הוא שהיא תזיל דמעה בשעת לכתו וכה תעשה עוד שנים רבות לאחר מכן, אבל היא גם תעניק לו את ברכתה, משום שאולי… אולי הוא אחד מבחירי־אלוה.
לא יכולתי לשאת עוד את העיירה. בנפשי בערה ללא הרף שלהבת־יה. בקשתי את האמת, בה במידה במרומים, בין הכוכבים, כשם שבקשתיה במעמקים, על פני האדמה. לפעמים האמנתי, כי אכן מצאתי את האמת השלמה, היחידה, בהתעוררות דתית, ולפעמים דרשה רוחי, האמונה על התלמוד ועל ההגיון, פתרון, אותו יכול היה לתת השכל האנושי הישר.
נהייתי למורה נודד. עברתי על פני ערים וכפרים. הבריות אמרו, שאני מבקש את המשיח. לא – לא הייתי נבער־מדעת. ראשי היה מלא תורה ומשנה, תלמוד ומדרשים, קבלה וזוהר, וסתירות גדולי־המחשבה ופלוגתותיהם התנצחו בקרבי. לא הצלחתי להביא את הדברים לידי אחדות הרמונית. לא עלה בידי למצוא את האלוהים, ונכשלתי בכך יותר ויותר, ככל שהגברתי את מאמצי.
בדרך נדודי ראיתי ושמעתי הרבה מעולם המעשה והחולין. תלמידי־חכמים, כמו גם אנשי מעשה, שניהלו את עסקי הקהלות על אורחן ורובען, פנו לעצתי. לפעמים שאלתי בכוכבים, לפני שהשמעתים דבר. הן בשעתו חקרתי את מהלכם במסילותם. לפעמים גם עלה בידי להביא ארוכה לחולים, שכן למדתי להכיר את כוחם של עשבי־רפואה רבים. למדתי להכיר סבלו של אדם, עוד בטרם השיחו באָזני. נשים וילדים נקהלו סביבי, כדי להאזין למשלי ואגדותי. תכופות נשאתי מדברותי בצילם של עצים גדולים, ולא רק בבתי־תפילה. אך בשום מקום לא יכולתי להאריך שבת – לכך לא זכיתי. משהו דחפני הלאה, הלאה – – –
דומה שכך עברתי על פני מחצית אירופה, ממזרח למערב ושוב למזרח. באחד הימים הגעתי לעיר גדולה. לא אזכור בדיוק את שמה: ההייתה זו קונסטנטינופול, או סאלוניקי? ושמא הייתה זו דווקא לא קונסטנטינופול. שם התגוררת את. חכי כמעט רגע, אהובתי, עליך לדעת, מה עיר היתה זאת… רואה את, הנה נזכרת. היתה זו סאלוניקי, ובכן, התאמיני לי סוף־סוף – התאמיני?…
היית אשתו של סוחר דגים עני. אכן, אהובתי, אכן, אתם גרתם קרוב מאוד לנמל. לא ליד הנמל הגדול, מקום שם משליכות עוגנן האניות הגדולות, אלא ליד נמל פנימי קטן, שהיה בנוי כבחצי גורן עגולה. מדרגות הבתים – מוטב לומר הבקתות הגדולות – נגעו ממש במים, ולכל משפחה היתה סירה חזקה, קשורה היטב למפתן־המדרגות. מדרגות־הבית היו נשטפות ע"י מי הים.
לגרם־מעלות זה, היו הדייגים באים מן הים והיו מציעים את מלקוחם. התגרים, וביניהם גם בעלך, היו קונים מידם, והיו אח"כ מביאים את הדגים בדרך המים ללב העיר, למכרם בשוק ובבתי העשירים.
בדרך קבע הייתי נוהג להגיע תמיד לעיר חדשה בימי שישי, וכן קרה גם הפעם. הלכתי לבית־המרחץ, התוודעתי לבריות, ולאחר הצהרים נראיתי בבית־התפילה. כמנהגו של עולם, היה האורח הזר מוזמן לאחר התפילה ע"י אחד מבעלי־הבתים לסעודת ליל שבת. ובכן, באותו ערב, בשנת…16 למנין הנוצרים – אביב היה אז ועוד קריר למדי – הזמינני אישך לביתו. שמואל היה שמו, לא כן?
הגענו לביתך. הנרות דולקים, הילדים דרוכי ציפיה, וגם את. ארבעה היו הם. שתי ילדות קטנות יפות־מראה, נער אחד שעוד טרם מלאו לו 13 שנה, עוד אחד בעריסה – ואת. ישבתי לשולחן, הצטרפתי אליכם בזמירותיכם. עינינו נפגשו והוחוור לי, שאת שייכת לי. דבר זה נראה לי כה ברור וכה טבעי, כהופעת כוכב־הנוגה עם ליל. באותו הרף־עין הרגשת את – כפי שהודית בפני לאחר־מכן – שאני הנני בנך. אז עוד טרם ידענו – דבר זה נגלה לי מאוחר יותר – שנשמתו של נער, בטרם צאתה לאוויר העולם, בוחרת לה לאם אותה אשה, שבגלגול מאוחר יותר ימצא בה את בחירת־לבו ואת רעיתו.
לא, אהובה, עוד טרם היית שלי, ואני עוד טרם הייתי בנך. אבל הדבר השתלט עלינו, והיינו חסרי־אונים נגדו. בפעם הראשונה בחיי הייתי חסר־אונים לחלוטין.
שמואל היה גס, מגושם, גבו נטוי קמעה, וללא שאר־רוח. את היית המאור של הבית, על פי דברך ועל פי דרכך נעשה הכל. גם שמואל נשמע לך בכל, בבלי דעת.
בכל לבי רציתי להישאר בקרבתך – בפעם הראשונה לאחר שנים להישאר, להישאר, ולא לנדוד…
ההיית זאת את שנטעת בשמואל את הרעיון לעכבני כמורה לבנו הבכור, או שמא הגינו זאת שנינו? נשארתי. הייתי בקרבתך שימשתי כמורה לילדיך כולם, לא רק לבכור, שבשלהי־הקיץ עתיד היה להשלים את שנת השלוש־עשרה לחייו – להיות לבר־מצוה.
ואז קרה הדבר, שהיצר – לא אוכל לכנותו “הרע” – העמידנו שנינו בנסיון…
שנינו נתחנכנו במסורת אבות חמורה, נבהלנו עד עמקי נפשנו, היינו מלאי־חרדה וחסרי־תושיה. לא השחנו זה עם זו, התייסרנו – כל אחד לבדו…
הקיץ הביא עמו מועקה כבדה. על דרגשי בעליית־הגג יכולתי לשמעך ערה כולך, ואף את שמואל, הנושם קצובות בשנתו. אחזתיך בזרועותי אלף מונים. כשאני מעלה עתה את זכר הימים הרחוקים ההם, שוב אין אני יודע בוודאות, אם עזבתיך בטרם קרה הדבר. דומני, שכן. את שותקת – את מנידה ראשך – מה רב החסד, שהדבר לא קרה!
ואז, לילה אחד, בא הקץ לכל. התגנבתי חרש במורד מדרגות ביתך, לא נפרדתי מאיש זולתך. לא במלים, כמובן, או ברמז, רק בנפשי בלבד. התרתי את הסירה ממפתן ביתכם, חתרתי מתוך הנמל הפנימי אל הנמל הגדול, ומשם אל הים הפתוח. למעט מזון ומים דאגתי מראש. למזלי היה ההגה איתן, ומפרש קטן נח מקופל בירכתי הסירה, גם אי־אלו מכשירי־דייג.
פניתי לעבר ארצנו, מודרך ע"י הכוכבים, כל הזמן בסמוך לחופים, מתקדם מאי אל אי. הים הסביר לי פנים, וכן גם הרוחות. שליתי דגים, אותם החלפתי בחופים בלחם ופירות. גם מי־מעיינות מצאתי בשפע. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי עצמי בן־חורין, לאו־דווקא חופשי, אך בן־חורין וקרוב יותר לאלוהים, משהייתי אי־פעם בבתי־המדרשות של תלמידי החכמים.
בעצם התרוממות הרוח הזאת התברג ללבי כחץ שנון יותר ויותר הכאב בגינך. בחזיונותי בהקיץ ראיתי את שמואל שופך עליך את חצי זעמו, ואותי, הגנב מוג־הלב, שם מדי פעם בפעם לשמצה: את סירתו – מקור פרנסתו – גנבתי ממנו! הוא השכיל מאוד להוסיף כלימה על יגונך. מעתה היית ישנה, למרות רצונו, בעליית־הגג שלי. לילה אחד, שעה שהסתכלת חליפות טרופת־שינה פעם בכוכבים, פעם במים המשתכשכים למרגלות ביתך – השתחררת מתוך עצמך; ואז יצאה נפשך אלי! את הבחנת בי בבהירות וללא צל של ספק, כשאני שרוע בסירה ועוקב אחר מסלול הכוכבים. נצמדת אל לבי; הכרתיך, ריחפנו מאוחדים במרחב, שניים שהיו לאחד…
משעה זו ואילך, לא יכלו עוד הבית וטרדות היומיום להשיגך. מתוכך זהר משהו עילאי, עלה בידך ביודעין לשחרר את נשמתך ממחיצות גופך.
גם אני שיניתי את מהלך־מסעי. אם עד כה חתרתי אט־אט לעבר מטרתי, לירושלים ולצפת, הנה עתה נטשתי כל כללי הזהירות ופרצתי בסערה לעבר דרום־מזרח. איתני הטבע עשו עמי יד אחת; טסתי ממש – ניתן לומר – לארץ הקודש. בהקיץ, בתפילתי ובמחשבותי – נתבהר לי יותר ויותר, ששם יבואו חיפושי רבי־השנים על פתרונם הטוב והמהיר.
בקפריסין פגשתי ספּנים בעלי־נסיון. הם השיאו לי עצה טובה: פנה צפונה יותר, אל מול פני עכו, שכן יפו, אף שהיא קרובה יותר לירושלים, משופעת בשוניות חדות, ובעוד ימים מספר תפרוצנה סופות החורף, אמרו הם. הגה סירתך לא יעמוד בפני הגלים והכפים של יפו. וכך הטיתי את סירתי לעבר צפונה של הארץ.
משנגלה החוף, תרתי בעיני אחר הכרמל, הרו של אליהו. אבל ראיתי רק גבעות חול ואדמת מישור. הפניתי מבטי צפונה. הליל רד ואני מצאתי עצמי מול חוף יפו. אורות העיר הבליחו. הבינותי, שקודם חתרתי יותר מדי דרומה. ידעתי, כי דיני נחרץ – אכן, סירתי התנפצה אל הצוקים.
אהובתי, אַל לך לבכות עתה. ימים רבים חלפו מאז, וגם אז לא סבלתי ייסורים, משום שאיבדתי מיד את הכרתי. לכמה זמן? זאת לא אדע עוד גם היום. משהתעוררתי, ריחפתי שליו ומאושר מעל לפני האדמה. ראיתי את ירושלים, את הר־הבית, את הכותל המערבי, את כרמי הגפנים, את שדות החיטה, את בתי התפילה שבצפת ואת מצחיהם הלבנים של המתפללים. הדרך אל דעת האלוהים נגלתה לפני. הורשיתי להיכנס בשערי הפרדס. כיצד – זאת לא ידעתי…
ואז נזכרתי בך, אמי האהובה, וקרבתי אליך. את באת לקראתי. את ראית בחלומך את גופי חסר־הנשמה מוטל על החוף. ואז ניתקה מתוך שינה נשמתך מתוך קרבך, ושוב היינו לאחדים. עם שחזרת ממני קרנו פניך באור מוזר – הכל הבחינו בו.
מני אז האירה שוב ההצלחה פנים לשמואל בעסקיו, ילדיך שגשגו יפה, ואת יכולת בייתר קלות לשאת את חייך הקשים. עוד הרבה שנים הוריתיך את הדעת החדשה שרכשתי. בתקופת חייך האחרונה עלתה בזכרוני רק במטושטש פגישתנו הארצית.
מדוע – שואלת את – קרו הדברים כפי שקרו?
כן נגזר עלינו מראש – אין אנו מצווים להבין את כל המוצאות אותנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות