קיימות בעולם דמויות ובעיות לאין מספר. מגיעות הן לתודעה ע"י כך, שהן תוקפות פתאום את האדם, מסתערות עליו ומענות אותו, עד שהוא אינו מסוגל עוד להתחמק מהן והוא מעמיד את נשמתו לשירותו של הדימון שלו. אבל רק יחידים יש לאל ידם לתת תשובה על השאלות של קולם הפנימי. וכשזה קורה, או־אז נולד משהו חדש – אולי שיר, אולי כלי־יוצרים.
האחרים, שאין בכוחם למצוא תשובה כלשהי, נשארים חסרי־אונים ונרדפים. הם מנסים לבחון את תשובותיהם של נשאלים קודמים, וכשהם נוכחים לדעת שגם אלה לא מצאו את הפתרון, או־אז נראים להם הטבע והחומר חסרי־משמעות.
וכך בהכרח שיתרחשו הדברים תמיד, שעה שתוקפות את בני־האדם דמויות, שאת מהותן אין הם יכולים להשיג באמצעות חושיהם, משום שמגבלות הטבע הציבו תחומים לתפיסתם.
מה ניתן לעשות והיכן ניתן למצא מחסה, שעה שהאנשים שלא זכו להיוולד תוקפים את האנשים החיים? אותה שעה מתפתח קרב לוהט, שמתוכו יוצא האדם החי מוכה ומופרע.
“שמע”, אומרים הם, הבלתי־נולדים, “כל האנשים החיים רואים את השמש ואת בני־האדם. הם מתוודעים לבריות, נאהבים או נשנאים. ישותם מפכה בתוך הזרם הגדול של המליונים. אי־שם הם ממשיכים לחיות, גם לאחר שהם מתים”.
“אבל לא, לא כך הם פני הדברים”, משיב האדם, בנסותו לשוא להשתחרר מלחץ שאלותיו הוא עצמו, – " מוות הוא מוות! לאחר שנים מספר אין איש יודע עוד דבר עליהם, להוציא, כמובן, את ענקי־הרוח, שחייהם משתרעים על פני מאות בשנים".
“האמנם?” מהדהדת התשובה. “טול, למשל, אדם פשוט, אב לילדים. הוא לא ימות לעולם, גם לכשלא ידעו עוד עליו דבר. יישותו ממשיכה לחיות, הטובה כרעה, גבורתו אף גם חולשתו”.
“אבל מדוע זה נחשוב דווקא על האנשים שנתברכו בילדים, או על אלה שנהיו לבני אלמוות תודות למעשיהם?! הן עמים שלמים נעקרו משורש, ושום זכר לא נשאר אחריהם: לא ילדים, לא מעשים, שום דבר…”
“מדוע תעמיד פני שוטה יותר מכפי שהנך?” מלגלגים הבלתי־נולדים. ידיעה כלשהי על אותם עמים שהוכחדו הן הגיעה מן הסתם אליך. אחרת לא היית יודע כלל על עצם היותם אי־פעם. אלא שתבונתך מוגבלת מדי בשביל לתפוס את הכרח שקיעתם. כלום אינך יודע, שעל הישן לפנות מקומו לחדש, כשם שזקנים מוציאים נשמתם כדי לפנות מקום לצעירים או כשם שתבואה בשלה נקצרת בשביל שתוכל שוב לצמוח מתוך האדמה תבואה חדשה?"
“ובכן נעזוב אותם העמים, שאתם מאמינים למצוא את עקבותיהם מוטבעים בתוך ההסטוריה”, קורא האדם המעונה, “אבל היכן הם מאות אלפי הכושים, שעונו עד מוות בשטחי המטעים, היכן הם העבדים, שבנו את הפירמידות, היכן ה”מוריטורי" של הקיסרים, המיליונים של תאי־הגזים הנאציים? סבלם ומותם הן לא נשזרו ברוח תקופתם. רק המצבות של עריציהם נשארו לדורות".
אבל בשעה שנימוקי המחשבה מגיעים לנקודה זו, נאלץ האדם המעונה להצטנף בפינה החבויה ביותר של נשמתו. ברד של אבני־זעם ניתך עליו מעברים.
“מה?”, נשמעת זעקת־המחאה נגדו, “האומנם אלה מתו ללא עקבות? כלום אינך יודע שהכושים המשועבדים עוררו סערה עצומה באנושות; שעצם קיומם של העבדים הניע את העם למרד; שהפועלים המקופחים ומשוללי־הזכויות הניחו את אבן־היסוד למהפכה, ושהכבישים של רוצחי־המיליונים של המאה שלנו, שנסללו באבק עצמות, קיצרו את הדרך לחרות האדם?!”
“זוהי תנודת־המטוטלת של ההסטוריה! – כך מלמדים אותנו מורי הדת והמוסר” – מוסיף האדם, “אבל מי הוא שיעז להחליט מי מן השניים משכנע יותר: הוגה־הדעות או המציאות? על־כל־פנים, – לטוב או לרע – גברתן־הדור משאיר את עקבותיו הברורים: חורבן ומוות… אבל מהו חלקם של הילדים הרכים, המתים באבּם; מהי המורשה שהם משאירים אחריהם?”, מוסיף השואל מתוך כאב.
"אכן, אלה קרובים ללבנו ביותר. ילדים עלובים אלה הן היו להם פנים, קול, איברים, אמם הן ראתה אותם והעתירה עליהם נשיקות, אביהם הן לטפם ברוך, בבואתם הן חקוקה בלב האדם. לאן נעלמו הם?''
כאן נאלמים הקולות לחלוטין ודומה כאילו נמלא חלל־האוויר אנחות חסרות־קול, של הכנעה, חוסר־ישע ועצבות לאין־גבול. האדם נחרד מהשתתפות־בצער, הוא חש את נשימתם דלת־החומר של מליוני יצורים אלה, המקיפים אותו סביב. רוצה הוא לצעוק, לנוס, אך הוא רתוק למקומו ונאלץ להאזין ולשאול:
“אמרו־נא לי, מה הוא שמעיק עליכם, על מה אתם מתאוננים, מה ארע לכם?” וכששאלה זו מתהדהדת בתוך תוכם של אנשים נעדרי־קיום אלה, או־אז משתררת שוב דממת־אימים כמתוך תמהון והתאבנות.
“זאת אין אתה יודע? באים אנו אליך, משום שאנו מקווים, שאתה תבין אותנו, אותנו שהושלכנו מתוך המחול הסיבובי של האטומים לתוך אימי־החידלון. וכך שואל אתה? אויה לנו, אין בנמצא עוד אף אחד, שילמד זכות עלינו?”
ושוב מתחיל האתר לגנוח, והפעם מאזין האיש בסבלנות, כי זוהי חובתו. "הולידו אותנו, כשם שהולידו את כל שאר בני־האדם. ברגע ההתהוות נוצרים יישותנו וכמיהתנו אל האור. אנו מצפים ללידה, כשם שעלמה מתגעגעת לחיבוק הראשון, עוד לפני שהיא מכירה את אהובה. אנו חשים את אמנו ואת מחשבותיה, גם את האב ואת כל הסובב. אבל האֵם היא הישות החזקה ביותר בשבילנו. טוב טוב לנו, אם היא רוחשת לנו אהבה!
“שואל אתה, מדוע אנו, הבלתי־נולדים עדיין זוכרים את חיינו בגוף האם, ואתם לא? ראו, אתם באים לתוך מערבולת העולם ונפעמים ע”י חוויותיכם. אבל אנו מכירים רק את המקור. אתם שכחתם אותו בתוך שאון החיים…
הטבע שמר עלינו כשם שאינו שומר על שום בעל־חיים אחר. אנו נצמדים אל אמנו בכל כוחנו. כל מאבקיכם שלאחר־מכן אינם ולא כלום לעומת מה שאנו סובלים, שעה שאנו רואים את עצמנו בסכנה. חולשת־הגוף, גורל אכזר ושנאה פועלים עלינו במידה לא פחותה.
אנו מוּלדים כמו כל האחרים – בשכרון, באושר, בשינה, בהשתכרות – ואנו רוצים לחיות! אבל תודעת־המות רודפת אותנו. דמה של האם נלחם נגד כל התפצלות נוספת של תאינו. לפעמים גופה חלש מדי, עבודתה קשה מדי, או אין לה לחם לאכול. או־אז בוכים אנו יחד עמה, כוחותינו הולכים וכלים, דיננו נחרץ למות כזרעים שנישאו ברוח לארץ־ציה.
לפעמים גם יודעים אנו, שחיינו עלולים להשמיד את אמנו. או־אז אנו צועדים לקראת המוות, כשם שבני־אדם מקריבים את חייהם למען היקר להם, כי האם היא בשבילנו הדבר הנעלה מכל!
אבל לעתים קרובות – קרובות להחריד – נגזר עלינו לחיות, יכולים היינו לחיות. אז בא עלינו המוות כקרחון צף על פני הים. רואה אתה אותו, אך אינך יכול לעקפו. הוא בא קרוב יותר, קרוב יותר ויותר. ספינתך מתנפצת אל חודיו הקופאים, ואתה שוקע ונחנק בתוך הגלים.
אהה! לו ידעתם עד־כמה איומים מאבקינו ומה נדיר הוא הנצחון. חשבו־נא על כך: נער ונערה אוהבים זה את זו – בפעם הראשונה – גופך אתה וגופי אני נהיים לגוף אחד…
היודעים אתם, אילו סערות ואיזו אסירות־תודה עוברים על הישות המוּלדת?
שבועות מספר של חיים מוענקים לנו. בחלומנו רואים אנו את גשם־הברכות של כרי הדשא, את אפלולית מסתרי השיחים ואת אור השמש. אבל אז מתגנבים אל הלב האמהי הפחדים הגדולים, – מבשרי הרע, נושאי־המוות…
אנו צעירות מדי, הוא נטש אותי, החרפה מאיימת עלינו, קיומנו הרוס. אין אנו רוצות בכם! – זועקות האמהות…
אתם הורסים אותנו! – נאנחים האבות.
וכך תועים הם ימים על ימים, כשהפחד מכרסם במוח והמשטמה מחלחלת בלב. דמנו נלחם נגדם: מדוע הנכם שוכחים, שכה רציתם בנו קודם? הן נשמותיכם ערגו להתאחדות ולתולדה. הן כבר יכול היה להיות לנו לב חי ופועם, הן יכולים היינו כבר להקיש בידינו הזערערות על חזותיכם! האזינו לנו. נביא לכם את האושר! הכל לשוא… המוות אורב לנו בסכינים החדות. למה הדבר דומה: – אדם מוצא את עצמו מושלך לתוך זרם גורף. הוא רואה את עצמו אבוד, שכן על החוף ניצבים אויביו־בנפש, שהטילוהו המימה. באימת־המוות האחרונה נושא הוא את כפיו אליהם. הוא מתחנן, הוא מבקש על נפשו, כשם שהקדמונים התחננו לאליליהם. אבל זרם המים גורף אותו הלאה, והוא מתנפץ אל סלעי־המגור.
קולותינו חלשים מדי, שאון העולם שמסביבנו חזק מדי. כוחותינו הולכים וכלים, אנו רואים את מר־המוות.
באלף דרכים יכול המוות לבוא עלינו. וכל דרך שהיא היא האיומה מכולן… וכשם שהאדם החי עשוי לראות בעיני רוחו בהרף־העין האחרון שלפני המוות את כל פרשת חייו, כך חולפת אותנו תמונת קיומנו, שלא נזכה עוד לחיותו".
* * *
אדמה, אור, סבל, דמעות, פועל־כפיים; וילדינו, ילדינו הבלתי־נולדים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות