הדבר קרה באחד הקיבוצים הוותיקים שבעמק יזרעאל. שם התפתחו, כידוע, צורות־חיים חדשות במשך 30 שנות קיומם. הכול שייך שם לכול. לא משהו מעין קואופראטיב אלא חיים שיתופיים של ממש: חדר־אוכל אחד, מטבח אחד, חדר־תינוקות אחד, ביתן־חולים ואספה כללית אחת. כל החלטה בעלת־משקל מתקבלת על ידי הצבעה.

ערב ערב נפגשים מרכּזי הענפים השונים, בשביל לקבוע את סידור־העבודה ליום המחרת. בדיוק עכשו הם נועדו להתייעצות. הקיצונית מצד שמאל היא רחל. היא הינה גיבורת הסיפור שלנו.

אין, כמובן, לעמוד על טיבה של צורת־חיים זו במבט־עין אחד. מצויות כאן עוד ועדות־משנה שונות, כמו ועדת־בריאות, ועדה להגינה ציבורית, ועדה להשתלמויות וכן עוד ועדה ל –, אבל לכך עוד נחזור מאוחר יותר.

אבל חרף כל השיתופיות הנפלאה הזו לא נמצא עדיין גם כאן הפתרון לבעיות האישיות של הפרט. בדירה האחת, למשל, מתגוררת משפחה מאושרת, רבקה ואריה עם שלושת ילדיהם המתבגרים, אבל ממש בשכנות להם גר רווק ממורמר, הסובל מאולקוס, וקצת הלאה – אשה זקנה, אלמנה, וכן הלאה וכן הלאה.

בעיות כאלו קיימות, למעשה, בכל העולם, אבל אם אדם גר בחברה סגורה פחות, יכול הוא לצאת לפעמים, להיפגש עם בני־אדם, לעשות היכרויות חדשות. אין הוא כה אובד־עצות כמו בקיבוץ. אומנם, מקבלים כאן חופשה שנתית, של שבוע או שבועיים, ואפשר אז לערוך טיול בארץ, לאורכה ולרוחבה, אבל בשאר הימים מ־365 ימי השנה חייבים להישאר, היכן שנמצאים, חייבים לעבוד קשה, ללא פרוטה בכיס, ללא אפשרות של מוצא כלשהו מן המבוך, אלא אם כן מחליטים לעזוב את הקיבוץ, החלטה שאינה קלה ביותר. הן אי־אפשר להתחיל פתאום חיים חדשים, בפרט לא באקלים החיים הקשה של ישראל.

וכאן הוא שנכנסת בפעולה אותה ועדה סודית, שנמנענו קודם מלכנותה בשמה. לא בקיבוץ אחד אלא בשורה ארוכה של קיבוצים נמצאת אי שם איזו אשה בודדה, ובמקום אחר איזה גבר גלמוד, – המחכים זה לזה, איש איש בפינתו, מבלי שידעו זה על קיומה של זו.

וכך פונים שוב לעזרה למוסד הישן והטוב של “קירוב הלבבות”. בקיבוץ שלנו נטלו על עצמם תפקיד זה רבקה ואריה. הם הינם טובי־לב ושומרי־סוד. בדירתם החמימה אוספים הם נתונים משווים גילים, ייחוס וקווי־אופי. לפעמים הם אפילו מניחים זה ליד זה את התצלומים, בשביל לשקול בייתר כובד ראש, באיזו מידה הם יתאימו זה לזו.

בדרך כלל משתדלים הם להסדיר את הדברים כך, ש"המועמדת" לא תבחין בדבר. מזמינים “בדרך מקרה” את הידיד או הבעל־לעתיד לקיבוץ, מזמנים אותם יחד, ליד שולחן־האוכל או בנסיבות אחרות כלשהן, ומכאן ואילך משאירים את התפתחות הדברים בידי הטבע…

מפגש אחד כזה נקבע ותוכנן בקפידה להלילה. רבקה ואריה הזמינו רווק מזדקן – רועה במקצועו – אדם חולמני, הוגה־דעות, מתבודד, הכותב גם שירים ומנגן בחליל. הוא גם אספן של ממצאים ארכיאולוגיים – מטבעות, חרסים ודברי־זכוכית, אותם הוא ריכז בפינת חדרו – המהווים נקודת־משיכה תמידית לידידים ומבקרים.

הבוקר הוא נוטש את עדרו בידי עלם צעיר ומתכונן בעוד מועד לקראת ביקורו המיוחד בקיבוץ של רחל. לשם, לקיבוץ של רחל, הגיעה זה עתה קבוצה חדשה של עולים, והוא הביע את נכונותו להדריכם בגז־הצאן, שבו הוא מומחה גדול. ייתכן שהוא גם יישאר שם ימים מספר ותהיה לו האפשרות להיפגש עם רחל ולתהות על אופיה. אחרי ככלות הכל, לא בכדי שמע בזמן האחרון דברים כה טובים עליה ומפי אנשים שונים. מן הסתם יש בכך יד הגורל, ואין זה מקרה עיוור סתם.

“תן־דעתך על כך, יעקב; אולי היא באמת אותה האחת, שלה אתה מצפה מזה שנים. יעקב, שעתך דוחקת! שערך בצדעים אינו עוד אפור, הוא ממש מלבין. השעה כבר מאוחרת מכפי שאתה סבור. הווה זהיר, התגלח יפה, הוצא את חולצתך הרקומה מתוך הארון. היא הביאה לך מזל גם בפעם הקודמת, לפני 15 שנה, שעה שרקדת את ריקוד ה”דבקה" המפורסם שלך, ורינה החמודה נפלה לתוך זרועותיך. הזוכר אתה, שבוע תמים היא היתה אהובתך! אכן, אז זה רק נמשך שבוע ימים, עד שהגיע חתנה מן הצבא – מלבד זאת, אז זה היה עדיין הצבא הבריטי, על כל פנים…

הנערה, אותה הוא עומד לפגוש היום, כלומר הערב, אינה עוד בעצם נערה. היא כמעט בת ארבעים, ויש לה בן בן שמונה־עשרה, בצבא, אבל הפעם בצבא שלנו, כמובן. היא אלמנה. בעלה נפל ב־1948, במלחמת הקוממיות. היתה זו אהבה עמוקה. וכעת השנה היא 1960, ומאז ועד היום היא נשארה לבדה. היא טובת־לב, צעירה ברוחה, תמירה, מושכת ואידיאליסטית נלהבת מן הימים הטובים ההם. היא עוזרת תמיד לכל נזקק ועושה זאת בלב שלם. מקצועה הוא הוראת העברית, החדרת עברית בסיסית למוחם של עולים חדשים. מלבד זאת, היא גם כמו אֵם טובה בשבילם, צעירים ומבוגרים כאחד. שכן, אולי זהו הסיפוק היחיד בחיים, להעניק בת־צחוק נלבבת או קצת אושר למאן־דהו, בייחוד כשאין איש מצוי על ידה, שיקח אותה – את רחל – בזרועותיו, שילחצנה אל לבו, שיאהב אותה. להוציא, כמובן, אותם גילויי ידידות שגרתיים, כפי שהם קיימים בקרב חברים ותיקים, שחיים יחד שנים על שנים.

עם כל זאת, רחל סובלת בדומיה. – ואיך לא תסבול? – סבל זה חבוי עמוק בקרבה, מוסתר מעין רואים עוד על שום כך, שאין איש מעלה על דעתו, שהיא גלמודה, שהיא סובלת. זאת אומרת, מישהו בכל זאת הבחין, כנראה, בדבר, וזוהי אומנם הסיבה, שיעקב הרועה יבוא הערב.

לרחל אין כל מושג, מה מתרחש כאן. היא גם עסוקה יתר על המידה, מכדי שתבחין במשהו. זה אך אתמול הגיעה הקבוצה החדשה של האינטלקטואלים מפולין – 30 במספר – זוגות ויחידים. יש לדאוג לכולם, יש לעודד אותם, ומלבד זאת יש לתכנן, לשכנע ולפעמים גם להניא, במידת הצורך. והכל צריך להסדיר עד יום ששי בערב, כלומר עד הערב. אחרי ארוחת־הערב נערכת קבלת־פנים בשביל החדשים, או־אז ירקדו וישירו והכל יהיו שמחים. שהזמן הראשון, הקשה, יתחיל לפחות יפה! רחל עסוקה למעלה ראש, נרגשת, ולחייה משולהבות. היא ממש קורנת – ממש צעירה, כמעט יפה. כלום מנחשת היא בתת־הכרתה את בואו של יעקב?

לא, לא זו היא הסיבה. פלא אחר, דומה, התרחש, והוא נמשך כבר כמעט עשרים וארבע שעות. רצונכם להכיר את מחולל־הפלא פנים אל פנים? אותו, שחולל את התמורה באשה שקטה, מיושבת ורגועה זו? – הנה הוא לפניכם. שמו סאשה, אחד מן החדשים, מהנדס מפולין, בן 30, גבה־קומה, יפה־מראה, גברי – אחד שעוד כנער לחם שכם אחד עם הפרטיזנים ביערות.

סאשה גם הוא אינו אדיש לאשה חביבה זו, המעתירה עליו את קסמה הטבעי מלבד אותם גילויים פעוטים של יחס מיוחד, אותם היא משתדלת להעלים מעיני שאר העולים החדשים. בכל רגע חפשי ולא־חפשי הם מחליפים מבטים, כשם שנוהגים לעשות כל גבר ואשה – מאז ומעולם – שעה שגל של אהבה מציפם פתאום לפתע.

שעה שמתרחש כל זה, מופיע בתמונה יעקב, בחולצתו הישנה־נושנה, חגיגי קמעא ונבוך, כשהחליל מבצבץ מתוך תרמילי־הצד הצבאי שלו. את פניו מקבילים בלבביות רבקה ואריה, שאליהם כביכול הוא בא לביקור.

לאחר ארוחת־הערב הם מציגים אותו לפני רחל – לא בלי מאמץ מיוחד מצידם. היא מחזירה ליעקב בת־צחוק נחפזה, מתחמקת, ומתנצלת על שהיא כה טרודה עם העולים החדשים, שעדיין אינם מתמצאים בארחות הקיבוץ. יעקב מעיף עליה מבט מלא־הערצה. “היא בדיוק כך, כפי שתיארתי לי אותה”, אומר הוא לרבקה, “ואיזו נשמה עדינה, שכה מתעניינת בעולים הזרים והבלתי־מוכרים!”

מחדר־האוכל הגדול מוצאים עכשיו כל השולחנות, ורצפת־הריקודים הענקית מזמינה את הכל לריקוד ה"הורה". חברי הקיבוץ שרים את שירי־החסידים הישנים שלהם, את שירי ה"הורה", ואת שיריהם שלהם. הם רוקדים את ריקודיהם הישנים יחד עם בניהם ובנותיהם. קצת מאוחר יותר מופיע יעקב בניגון־סולו בחלילו, מלמד אותם אחד משיריו, שגם מלותיו חוברו על ידו, והוא מאושר וקורן: כעת תוכל רחל בעצמה לשפוט, מי הוא ומה הוא. אבל אז נותנים בידיו של סאשא אקורדיון, והוא פוצח בשירי גיטו מזעזעים ומהם עובר לשירי העוז של הפארטיזאנים. כל הקהל כולו מצטרף אליו בהתלהבות בפזמון החוזר. במשך כל הזמן ניצבת רחל סמוך סמוך לצידו. כעת מנגן מישהו מנגינת “ואַלס” על הפסנתר ואחריה “פולקה” ו"קראקוביאק", ורחל וסאשה רוקדים כל הזמן זה עם זו, בקצב פראי, משולהב. חברי הקיבוץ מביטים עליהם, ובמיוחד על רחל, בהשתוממות ובמבוכה. יעקב המום לחלוטין, וכשמבקשים ממנו לרקוד את ריקוד־"הדבקה" המפורסם שלו, הוא מסרב, והרועים הצעירים משתלטים על רחבת־הריקודים, בעוד האחרים מלווים אותם בשירה ובמחיאות־כפיים קצובות.

כעת יושב סאשא ליד אחד השולחנות, כשבקבוק וודקא בידיו, העובר בין המסובים. הוא הביא בקבוק זה במיוחד מפולין ומשום כך הוא מושך את תשומת־הלב הכללית. משהוא קם כדי להודות לקיבוץ על קבלת־הפנים הנפלאה, עושה רחל פתאום תנועה בלתי־זהירה בידה, הבקבוק מתהפך ונשבר ואחד הרסיסים חותך חתך עמוק בידו של סאשא. למעשה, אין הפצע רציני כלל וכלל, אף שהדם זורם מידו בקילוח קל.

רחל מתנצלת נבוכה ונחפזת עמו מתוך האולם, בשביל לחבוש את פצעו. יעקב עוקב אחריה מוכה־תימהון: האומנם זוהי אותה רחל, עליה סיפרו לו כל כך הרבה?

מחוץ לאולם רצים רחל וסאשא אל חדר העזרה־הראשונה. היד נחבשת מהר, ואז – הירח עומד גבוה מעל לגלבוע, החורשה אינה רחוקה – “רוצה אני להראותך אותה”, לוחשת רחל ומושכת את סאשא אחריה. סאשא נענה לה תוך היסוס־מה.

בצל עצי־האקליפטוס מרשרשים העלים היבשים תחת כפות רגליהם. רחל נעצרת ומתיישבת על הקרקע. סאשא מתיישב על ידה. ראשו נח בחיקה. תשוקתה של רחל גואה בקרבה, היא חזקה ממנה עצמה. דומה, כאילו היתה זו להם הפעם הראשונה בחייהם – היא האשה הראשונה והוא הגבר הראשון בעולם. אין זה משנה כלל, ששניהם כבר טעמו מעץ הדעת, ולא פעם אחת. כעת זוהי שעתם הגדולה, הלילה הוא להם ליל־הכלולות.

עם בוקר מתעוררים הם שניהם בחדרה הקטן של רחל. סאשא נחפז ללכת. רוצה הוא לראות את חבריו. רחל מכינה בינתיים תה. “אל תמהר כל־כך ללכת”, מתחננת היא, “רוצה אני לשוחח עמך. התישאר עוד בקיבוץ?”

“כן, כמובן, – כל עוד נמשך האולפן”.

“ואז?” – לוחצת עליו רחל.

“ואז – אינני יודע עדיין…”

“הקשיבה לי, סאשא! יכולה אני בלי־קושי לקבל חדר גדול יותר בשביל שנינו… אל תאמר כלום, אני יודעת, אתה בן 30 ואני כמעט בת 40. למרות זאת, יקירי, אתה תהיה האדם המאושר שבעולם. אל תאמר מיד לא, הכל היה כה בחיפזון. אני מבינה, קשה לעשות מראש תוכניות לעתיד…”

סאשא עומד כהלום־רעם. הוא מנסה להפסיק את שטף דיבורה של רחל – לשוא. אבל סוף סוף היא מפסיקה, משהיא מבחינה במבוכתו.

“רחל – רחל היקרה, הטובה, החביבה, אני נורא מצטער…”

“אל תצטער, היה זה הדבר הנפלא ביותר, לו זכיתי במשך 10 השנים האחרונות. אבל אמור לי, מה הוא שמדאיגך?” רחל נחרדת כולה ממבע פניו הרציני.

“רחל, כלום לא ראית את ניירותי? חשבתי, שאת יודעת – – אשתי נמצאת עמי כאן, בארץ. היא בחדשי הריונה האחרונים, ולכן – על שום שהיא מצפה יום יום לחבלי־הלידה, עכבו אותה בעיר, תחת השגחה – –”

“הה, ככה זה – – –” רחל בולעת בחיפזון את דמעותיה ואת חרדתה. “סלח לי, סאשא, לא היה לי כל מושג, באמת לא, סלח לי, ועכשיו – אנא, אנא הניחני לבדי.”

סאשא עוד נושק לה נשיקה אחרונה, אבל היא כבר רחוקה, רחוקה מאוד ממנו. רגע היא עוד עומדת בבלי־נוע, ואז היא סורקת את שערה, מחליקה בקפידה את הסדין המקומט, ולאט לאט מקבל החדר שוב את מראהו המסודר והמטופח.

קצת מאוחר יותר היא יוצאת ועוד רואה, כיצד יעקב, הרועה הידידותי כסוף־השיער, נפרד מעל ידידיו רבקה ואריה. חלילו מבצבץ שוב מתוך תרמיל־הצד שלו. הוא צועד לאטו, בצעדים כבדים קמעה, לעבר הכביש, בשביל לחכות לאיזו מכונית חולפת, שתסיעו בחזרה אל ביתו – אל בדידותו, אל מטבעותיו הרומיות ואל עדריו…

רחל אינה מעניקה לו תשומת לב יתרה, שכן עליה עוד להכין את השיעורים, שעליה לתת מחר בבוקר לקבוצת העולים החדשים.