¹

פרשת הסיקריקין, שנגולה לפנינו בימים האחרונים בקשר עם ענינים אקטואליים, מעלה בזכרוננו את הפרק הקשה והמכריע ביותר בתולדות ישראל. יש כאן חקוי לגבורים היסטוריים, וכדי לעמוד על טיבו של המחקה, עלינו להכיר את פרצופו האמתי של המחוקה. לעניננו חשוב לדעת אם קננה בלבם של הסיקריקין שאיפה היסטורית, שאותה חפצו להגשים במלחמתם בשעת החורבן, ומה היתה שאיפה זאת. מי שלחם, לאמור: מה היתה סמכותם הלאומית, אם היתה להם כזאת; ואיזה דמיון יש – אם בכלל יש דמיון כל-שהוא – בין התקופה ההיא ומפעלה ובין זו שאנו עומדים בה עתה והמפעל העומד לפניה.

ואולם בבואנו במגע עם תקופת-החורבן, מתייצבת לפנינו קודם-כל השאלה היסודית: מי ומי היו אלה אשר עמדו במערכה בשעת הפולמוס האחרון של אספסינוס-טיטוס – האומנם רק סיקריקין היו אלה? הן קיימת היתה בארץ-ישראל מפלגת קנאים, שינקה את מסורתה ואת התקוממותה לכל שלטון זר עוד מימי-החשמונאים – ומדוע זה מעלים התלמוד מאתנו את מציאותם? גם יוסף בן מתתיהו, המרבה אמנם להזכיר את הקנאים, מערבב פעם בפעם את המושגים וכאילו רוצה לנטוע בלבנו אמונה, שסיקריקין וקנאים היינו הך. האומנם היינו הך הם? ואם ניתן עוד לחשוד ביוסף בן מתתיהו, שאחרי כשלונו במערת יודפת השתדל לגנות את אלה שהמשיכו במלחמה, הרי לא יתכן לחשוד בחכמי-התלמוד שהם יזייפו בכוונה את העובדות. די לזכור את יחס-הבוז של חכמי-התלמוד לטיטוס מחריב-ביתנו, כדי להבין עד כמה רחוקים היו הם מההשלמה של יוסף בן מתתיהו; מדוע, איפוא, העמידו הם לפנינו את הלוחמים כפסלתה של האומה ולא הזכירו כלל את הקנאים, שביניהם היו מחשובי-האומה?

ואמנם על השאלה הזאת נותן התלמוד עצמו – באופן בלתי-ישר כדרכו – את תשובתו. בכלל יש לציין שהתלמוד הצליח בספורים מעטים, במימרות שנונות בודדות ובמדרשי-פסוקים אחדים להעמיד לפנינו את מצבו של העם בשעות האחרונות שלפני הקץ בכל אימת חורבנו. חומר זה העבר לתחומי האגדה, אך לאמתו של דבר יש בו כמה וכמה מגופי ההלכות של ההיסטוריה ואין כמוהו ממצה במלים מעטות את כל הטרגדיה של התקופה. וכה מספר התלמוד:

“אבא סיקרא, ריש בריוני-דירושלים, בר-אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה. שלח ליה: תא בצנעא לגבאי. אתא. אמר ליה: עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? אמר ליה: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי – קטלו לי” ².

אין אנו יודעים מי הוא אבא סיקרא זה, אם איש היסטורי לפנינו, או שם בדוי, ויתכן גם שאפשר להטיל ספק בערכו ההיסטורי של כל הספור. ואף-על-פי-כן יש בו תמונה נאמנה מהמצב שאליו הגיעו הקנאים בסוף המלחמה. העומד בראש גדוד הבריונים מסכים אמנם לדעתו של רבן יוחנן בן זכאי, שצריך להפסיק את ההרס הפנימי, את השוד ואת שריפת מחסני-התבואות, אלא, שהוא, ראש הגדוד, אינו רשאי לדרוש מצבאותיו דבר בנגוד לרצונם, שאם יעשה כן – יהרגוהו. לפנינו, איפוא, מצביא בעל-מגמה אחת, וגדוד-צבא בעל מגמה אחרת, והראשון נאלץ לוותר ולהכנע לאחרון.

וכזה היה, כנראה, אז המצב בכללו. מפלגת הקנאים הצליחה אמנם בראשית המרד לרכז סביבה את רוב-העם ולעורר בו התלהבות מרובה ורצון חזק להדוף את האויב בכל מחיר. מעטות הן המלחמות בהיסטוריה שהיו מלוות כל כך הרבה מסירות-נפש ועוז-רוח כמלחמה זו. גם טובי האינטליגנציה מכל שלש המפלגות: הפרושים, הצדוקים והאיסיים נתנו את ידם למרד. לא רק תלמידי בית-שמאי נטו לקנאים, אלא אפילו רבן שמעון בן גמליאל, מתלמידי בית-הלל רודפי-השלום, שהיה אז ראש-הסנהדרין בירושלים, תמך ביוחנן מגוש-חלב נגד יוסף בן מתתיהו, החשוד בחוסר קנאות. חוץ מן המיוחסים המתבוללים והעשירים הגדולים – וגם הם לא כולם – שהיו מעונינים בשלטון חזק אשר יבלום את יצר הממונים המתפרצים, לא היו ולא יכלו להיות בין היהודים אוהבים לרומא. אפילו ברבן יוחנן בן זכאי, שהיה כולו תורה ועיון ורחוק מאד מעניני-מלחמה, אין לחשוד בנטיה לרומא. כדורש שלום הוא מופיע לפנינו בשעה האחרונה, בשעה שרוב העם כבר דורש את השלום. ואולם מה היה יחסו למרד בראשיתו, אין לנו כל ידיעה על כך. קרוב לודאי, שהוא, אשר “לא סח שיחות חולין מימיו”, ישב לו שקוע בתורה ולא התערב כלל בענינים שמחוץ לעולמו, ורק אחרי שנתגלתה לפניו הירידה הפנימית בכל מוראה ואבדה כל תקוה, יצא למערכה יחד עם חבריו ודרש להפסיק את המלחמה.

העם היה, איפוא, עם הקנאים, ואילו הצליחו להמשיך עד הסוף את המלחמה באויב החיצוני, בלי לנטות הצדה ובלי להסתבך במלחמות פנימיות, קרוב לודאי שהיו מגיעים לתוצאות אחרות לגמרי. כי את עול הרומאים שנאו כמעט כל היהודים במידה שווה ומוכנים היו לכול, ובלבד להשתחרר ממנו.

ואולם גורל המרד לא בידי הקנאים נחתך, כי ביהדות תססו כבר מזמן ניגודים פנימיים, אשר הגיעו לגמר בשולם והתבלטו דווקא בימי-המרד והמלחמה עם האויב. הניגודים – מהם בשל אמונות ודעות, ומהם, בעיקר, נגודים סוציאליים, מצד אחד התפתח והגיע למרום פסגתו מעמד של עשירים מופלגים ובלע אחוזות גדולות, ומהצד השני עמדו המונים מחוסרי כל אמצעי-קיום, שלא היה לפניהם מוצא אחר, אלא “לפשוט בגדוד” במובן המקובל באותם הימים, לאמור – לחיות על שוד. הכהונה הגדולה הלכה ופשטה את קדושתה הדתית ונהפכה לאריסטוקרטיה הרודה בעם ומנצלת אותו. רבים מהכהנים הגדולים היו לוקחים לעצמם את כל ההכנסות ומשאירים את המוני הכהנים ההדיוטות בחוסר-כול. ההתמרמרות על התקיפים גדלה והלכה והקיפה המונים של העם, והארץ מלאה מחנות של מרי נפש שמטרתם האחת והיחידה היתה – נקם ושוד. על-יד אלה ובעקבותיהם קמו בארץ חבורות מאורגנות בשם סיקריקין, שלפי השערתו של גרץ היו מפסלתם של הקנאים. אלה היו חבורות אנשים שהתנגדו לכל שלטון ומרות, התפרנסו מאכספרופריאציה והשתמשו כלפי מתנגדיהם בטירור. כשהוקם המרד נגד הרומאים, קבלו מעשי הרצח של הסיקריקין הכשר מצד רבים, שהרי אפשר היה להכתיר את הנרצח בשם בוגד ודורש שלום לרומאים, ואם כן – דמו הפקר. תעלוליהם נעשו יותר ויותר תדירים וגלויים. הדם הרב של היהודים שנשפך על-ידיהם מוכיח בעליל שלהם היתה המלחמה תכלית בפני עצמה.

יש לשער שהקנאים, מנהלי-המרד, לא שמו לב ביותר להופעת מחנות השודדים מרי-הנפש ועזבום לנפשם. לעומת זה ספחו על צבאותיהם את החבורות המאורגנות של הסיקריקין, אם משום שחשבו לרסנם על-יד כך ולהפסיק את מעשי הרצח שלהם בפנים, או אולי האמינו שהללו, כאנשים מועדים למעשי-רצח, ייטיבו להלחם באויב החיצוני יותר מאחרים. ואולם משנספחו הסיקריקין למורדים, וקבלו נשק וצרכי-מלחמה, התמכרו ביתר תוקף להרס הפנימי, שבו ראו את תעודתם העיקרית. הדמורליזציה שהכניסו הללו לתוך המלחמה אין דוגמתה בתולדות המלחמות של העמים..בשעה שהאויב החיצוני הסתער על הארץ להחריבה, קמו הללו מבפנים להשמיד, להרוג ולאבד כל חלקה טובה בעם ובארץ. חלילה לנו להעלות על הדעת שנושאי אידיאל הקנאות בישראל חפצו בהשמדה פנימית זאת – ודאי וודאי שלא חפצו בה. אלא בעל-כרחם נהפכו מפועלים לנפעלים. תעלולי-הסיקריקין הרחיקו מהקנאים את טובי-האינטליגנציה, נפש העם נקעה מהם. כל אלה יחד התחילו לדרוש השלמה עם הרומאים כד להציל את שארית הפליטה. גם רבן שמעון בן גמליאל, תומכם הגדול של הקנאים במשך כל ימי המרד, קם, לבסוף, והמריד את העם נגדם. והקנאים, אשר חפצו להמשיך ויהי מה, נשארו עם הסיקריקין, האדומים והמוני-השודדים מרי-הנפש, אשר הוו את הרוב הגדול של צבאותיהם, ומשמסרו את גורל שאיפתם לידי צבאות כאלה, שוב לא היתה להם ברירה, אלא להשלים עם מעשי ההרס וההרג הרב שלהם בפנים, חלף העזרה שקוו לקבל מהם במלחמתם כלפי האויב החיצוני. כי “אם אגיד להם דבר – יהרגוני”. אומר אבא סיקרא, והקנאים לא ראו ולא חפצו לראות את אשר כבר היטיבו לראות רבן יוחנן בן זכאי וחבריו ואתם יחד מרבית-העם: שמלחמה פנימית זאת חותכת את גורלה של המלחמה עם הרומאים, ושבתנאים כאלה אין טוב מאשר להפסיק ולהשלים עם הרומאים.

אין להטיל ספק בצדקת השקפתו של רבן יוחנן בן זכאי באותה שעה ובאותו מעמד, כמו שאין להטיל ספק בזה שאילו היה העם מאוחד ולא קרוע לגזרים ומפורר לפרורים על ידי מלחמות פנימיות – לוא יכול היה להיות מאוחד – צריך היה לעשות את המלחמה הזאת וגם יכול היה לעשותה בהצלחה. העובדה שגם במצב הפרוע של העם, אשר במו ידיו הכשיר את הנצחון לרומאים, הוכרחו הללו לטפל בכבוש זה שלש שנים, מוכיחה למדי, מה גדול היה כוחו של העם הזה, אילו היה מאוחד ומופנה כולו בלב אחד כלפי האויב מבחוץ. אלא שבמקום אחוד היה כאן דבר שקשה להבינו ולעמוד על מהותו.

ציינו קודם את שאיפות הנקם והשוד של מחנות המדולדלים, את המגמות הטירוריסטיות-אנרכיסטיות של הסיקריקין ואת ההרס שכל אלה הכניסו לתוך המלחמה. אך זה בלבד אינו מציין עדיין את המצב לאמיתו. הן גם מנהיגים קנאים, כיוחנן מגוש חלב, שמעון בן-גיורא ואלעזר בן שמעון נלחמו זה בזה ועסקו בהשמדת זה את זה, ואין איש מבין בשל מה היתה מלחמתם זו. אפילו ההיסטוריון גרץ, המרים על נס את הקנאים ורואה את בן-מתתיהו כגורם העיקרי לכל מפלותיהם, אינו יכול להתעלם מהעובדה ש“הקנאים לא הפלו בין איש לאיש, בין צדיק לרשע, ועל רבים משלומי-אמוני-יהודה עברה רעתם, ובקנאתם הקשה נגואלו ידיהם בדמי טובי-העם ובחירי-בניו”. צדק, כנראה, יוסף בן מתתיהו בהגדרתו כי זו היתה “מריבה אשר נולדה מתוך מריבה, כדרך החיה הרעה אשר חסלה את טרפה מן החוץ והחלה לאכול את בשר עצמה”. במצב כזה היתה הפסקת המלחמה עם הרומאים המוצא הטוב ביותר.

אמנם, אין הכחיש, שגם בחיי-אומה יכול לבוא מאורע מכריע אשר יעמיד לפניה את השאלה “להיות או לחדול” – לחיות חיי בזיון, או למות בכבוד. אלא שהתשובה על שאלה כזאת זקוקה לסמכות לאומית עליונה, אשר תבטא באמת את שאיפתו הפנימית ואת רצונו של העם. ואם לסמכות לאומית – ודאי הוא שהיא התבטאה ברבן יוחנן בן זכאי ובחבריו הרבה יותר מאשר בחבורות הסיקריקין והבריונים למיניהם. מסתבר, איפוא שאילו גם יכולנו לראות את הסיקריקין כאידיאַליסטים, אשר חפצו בשעה האחרונה למות בכבוד, אף אז היתה ההיסטוריה שופטת אותם לחובה, כי אמנם היתה להם רשות לחתוך גזר-דין על עצמם, אבל לא היתה להם כל סמכות לחתוך את גזר-דינה ההיסטורי של האומה. גם בשעה איומה זאת, שעת ירידה והתנוונות, היו לה לאומה בני-סמכא גדולים, וקפיצתם בראש של כל מיני-בריונים העידה רק על המצב הפרוע של העם, אך בשום אופן לא על מסירות יתירה ועל רצון להציל מה שהוא ולשמור על מה שהוא.

כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.

רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.

כבר ראינו למעלה איזה תפקיד נפסד מלאו הסיקריקין באותה מלחמה איומה, שנעשתה שבעתים איומה על-ידי השתתפותם בה. אך אם בשעת משבר לאין מוצא ואבדן כל תקוה, בשעה שאומה עומדת לרדת מעל הבמה ואין לה עוד מה להפסיד, אם בשעה כזו יתכן שתשתמש גם בסיקירקין למלחמתה הנואשת האחרונה, – הרי לא יתכן כדבר הזה בשעה שהאומה עומדת בראשית שיבתה לארץ ובמלוא-תקותה לנצחון ולתקומה.

בתקופה כזאת מגייסת האומה את כל כוחותיה החיוביים, כוחות הבנין. המרץ שלה מופנה אז לכבוש עמדות, לבצורן ולשמירה עליהן, אמצעי-המלחמה והכבוש שלה הם: עבודה, עבודה ועבודה. עבודת-ידים ועבודת-רוח בלי הרף ובלי לאות, אשר באמצעותה היא צוברת לה נכסים חמריים ורוחניים ומבססת את קיומה הלאומי והמדיני. כל הטיה הצידה מדרך זאת מתנקשת בקיומה של האומה. כל מלחמה אחרת מחוץ למלחמת הכבוש היום-יומית מאיימת עליה בהרס. בתקופה כזאת משתנים הערכין: הגבור איננו עוד מי שמוכן לפשוט את צוארו לתליה בשביל להוציא לפועל רצח פוליטי, כי אם מי שמוכן להכניס את צוארו בעול הבנין, להמשיך בהתמדה ובסבלנות את עבודת יום יומו ולהשתדל להרבות את נכסי-הלאום. כל אבן נוספת על הבנין, כל עץ מטופח בידים אמונות, כל כברת אדמה חרושה וזרועה, כל בית-חרושת ובית-מלאכה נוסף, כל ספר חדש, כל בית-ספר לתורה, למדע ולאמנות נהפכים לאקטיב של האומה ונכנסים לתוך אוצרות נשקה למלחמת קיומה ותקומתה.

בסיקריקיות רואה האומה בתקופה כזאת את אויבה הגדול ביותר, את הגבורים להרע, הבאים להרוס את בנינה ולהפסיק את תקומתה, והיא נוהגת בהם כמו שנוהגים באבר חולה, אם רוצים לשמור על הגוף שלא יורעל. ואוי לה לאומה אם אין היא שמה לב בזמן הדרוש ומניחה לנגע זה שיתפשט. הן נכונה היא בהחלט הפילוסופיה על הסיקריקיות כפי שהורצתה לפנינו בזמן האחרון. יש לסיקריקיות הסגולה להתפשט מהר ולהיות לנחלת-רבים, כי מכילה היא בתוכה כמה אלמנטים מלבבים. לא רק מעשי הגבורה כשלעצמם מושכים את לב הנוער, אלא גם הפרספקטיבה להכנס לתוך הפנתיאון של גבורים היסטוריים מכל התקופות והזמנים, ההשוואות לרוצחי-פלוני בתקופה אלמונית ולרוצחי אלמוני בתקופה פלונית הן הן המושכות את הנוער, ביחוד את הנוער העברי אשר נשאר נאמן, כאבותיו לפנים, ל“ככתוב”.

אין צורך גם בתקופתנו אנו בעמל-יתר כדי לחפש ולמצוא את אויבינו החיצוניים – כל העולם מלא מהם הרבה יותר מאשר אז ואף-על-פי-כן שונה תקופתנו תכלית שנוי מהתקופה ההיא. היו לנו, אמנם, אז חומות, שמעליהן יכולנו לנסות את כוחנו ולהתנגח באויבים, לאמור, היה לנו קרקע תחת רגלינו, מה שחסרים אנו עתה לגמרי. ואולם לעומת זה עמד אז העם, זקן ועיף-מלחמות, על-סף החורבן והגלות, ועתה אנו עומדים על סף העליה והתקומה, כשהעם מתנער להשליך מעליו את כבלי-הגלות ולשוב לארצו. גם מושגינו על-דבר מלחמה וכבוש נשתנו מאז תכלית שנוי.

בכלל עברו הזמנים שבהם נחשב כבוש ארצות באש ובחרב למקובל ביותר. אף עמים שיש להם כל התנאים לכבוש ארצות בכוח, מתחילים להמנע ככל האפשר מ“מותרות” אלה ומשתדלים לכבוש בדרכי-שלום, עבודה ובנין. אצלנו נפסלו דרכי הכבוש במלחמה לא רק מתוך חוסר יכלתנו החיצונית, מתוך חוסר גמור של תנאים אוביקטיביים לכך, אלא גם מתוך חוסר יכולת נפשית. יותר מדי נשפך דמנו בכל הזמנים והארצות משנוכל ונרצה להבנות על-ידי שפיכת דמם של אחרים. לנו נשאר שביל צר אחד לתחיתנו הלאומית, אבל הוא השביל היחידי והבטוח ביותר, זהו שביל הבנין והעבודה.

ואויבנו הפנימיים הם עתה לא אלה שאינם מוכנים להראות מעשי-גבורה כלפי-חוץ, כי אם אלה המפריעים על-ידי מעשי הגבורה המנופחים שלהם את עבודת הבנין מבפנים. החקוי של “הגבורים” בני זמננו לגבורים ההיסטוריים הוא, אמנם, מוצלח ומדויק: מה שם התנגדות מפקד עם (היה מעשה כזה בימי קויריניוס, נציב סוריה) אף כאן כך; מה שם קריעת-דגלים, הסרת הנשר הרומאי, מעשי נקמה במתנגדים וכו' וכו' – אף כאן כך, אלא שאז עמדנו להחריב מקדש, ולמפעל כזה אי-אפשר היה למצוא חלוצים מתאימים יותר מן הסיקריקין, עתה אנו עומדים לבנות מקדש – ומה לסיקריקין ולבנין, בשעה שכל חינוכם הוא להרס ולחורבן?

בסודם אל תבוא נפש הנוער.

תרצ"ד.