מה קורה כאשר שמים זיקית על גבי בד משובץ? בכך עוסק סיפור כמו פוליטי זה העוסק, בניגוד לשמו הצמחוני, בפוליטיקה האלקטרונית של העתיד.
* * *
הייתי עסוק בתחביבי – מעקב אחר איגוּאָנה ימית באיי הגאלאפאגוס – כאשר הגיע מבזק החדשות. סנטור מיינרד נורה בבית הסנט על ידי צופה מטורף שעמד ביציע. הדבר הרס את חופשתי. פעם נוספת היתה האומה המומה, ונתיישבה מול מקלטי הטלויזיה שלה לקטרזיס של הלויה ארוכה וקודרת. תגובתו של הקונגרס, לשם שינוי, היתה מהירה. השימוש בנשק לא יכול היה לבוא בחשבון, מייד לאחר דיון קצר ובעל עוצמת מתח גבוהה, הוחלט לאסור על כניסת מבקרים לבית הקונגרס. בנוסף לכך החליטו, כי מעתה ואילך יערכו המועמדים למשרות הפדרליות את כל מערכות הבחירות שלהם מעל מרקעי הטלויזיה. נאסר עליהם, בכל מקרה שהוא, לעמוד בפני קהל המונה למעלה ממאתיים וחמישים איש.
היה זה תיקון בחוק שכמעט והרס אותי. כראש סוכנויות הפרסום ויחסי הציבור במדינה, וכשליט מוּכָּר של רב אמצעי התקשורת, הצלחתי ללכוד את קלינט ספיר כלקוח שלי. מוצאו של קלינט היה מאוקלהומה, בעל בארות נפט לאין ספר, ולפי השמועות, היה ‘שווה’ כמה מאות מליונים. חיבבתי את קלינט. לא היה אינטלקטואל, ותפישתו את הקווים הדקים של פוליטיקה פנימית ובינלאומית היתה מוגבלת. אך הוא ידע כיצד להרבות דולרים. ופרס גדול היה צפוי לי, אילו הצלחתי להשיג עבורו את כס הנשיאות, משרה אליה הציג את מועמדותו באופן קבוע, ושעל מערכות הבחירות שלו הוּצָא מידי פעם הון קטן.
מייד לאחר שחזרתי לניו־יורק, טלפנתי לקלינט ואמרתי כי חשוב שניפָּגש עוד באותו ערב. הוא חש בדחיפות שבקולי, והסכים. הגעתי לפגישה עם אל דיקס, איש אמוני והמיופה־כוח הכללי שלי בענייני עסקים.
קלינט ספיר היה מארח לבבי; קטן קומה, עגלגל, בעל כרס קטנה, אך יחד יחד עם זאת היתה לחיצת ידו חזקה, והיה לו צחוק מהדהד שהיה בו צליל של כנות. הוא לא השתכר כלל, למרות שחיסל כמות משקה רצינית במשך שלושת רבעי השעה האחרונה.
“אל ודאי סיפר לך,” אמר עם כניסתנו. “הפעם אני מתכוון לזכות. מעולם לא הרגשתי כה בטוח בעצמי. ואל אומר שסיכויי טובים.”
“מה שהתכוונתי הוא,” אמר אל מביט אלי במבוכת מה. “שקלינט מקרין את אישיותו בצורה נהדרת – כשאתה ניצב מולו פנים אל פנים. הוא מצליח לשכנע ביושרו ובכנותו כל איש אישה וילד ברחוב. אם נְלַמֵד אותו לדבר על נושאים כלליים המעיקים על כל אחד מאיתנו, הוא בהחלט יוכל להצליח.”
“אני מסכים,” התערבתי. “אך, למען האמת, כאשר קלינט מופיע בטלויזיה, הוא נראה ככל פוליטיקאי ביישן ובעל עיניים חמקמקות. ועתה, כשהקונגרס אסר פגישות עם קהל חי. אנו באמת בצרה.”
פניו של קלינט קדרו. “אני פשוט לא מרגיש טבעי מול כל אותן מצלמות,” אמר.
הבטתי באל דיקס והוא הביט בי. שנינו נאנחנו. קלינט התעודד. “עדיין לא הפסדנו, חבר’ה,” אמר, כשהוא מוזג לנו משקאות. “תמצאו משהו, ואתם יודעים למה? כי בקצה הקשת בענן ישנו כסף רב מדי.”
במשך הימים שלאחר מכן, חשבתי על מספר אפשרויות, אך לא נראה כי התקרבתי לפתרון הבעיה. קלינט לא היה לקוחי היחיד, אך הוא סיפק לנו את מרבית הרווחים. הייתי כה מרוכז בבעיה שלו, עד שהתקשיתי לחשוב על נושאים אחרים. זו יכולה היתה להיות הסיבה לכך, שהסכמתי לבקר באולם קטן באיסט סייד, כדי לראות הדגמה של גישה חדשה למשאלים (סקרי דעת קהל) של צרכנים. כאשר נכנסתי, ראיתי את אל דיקס בא מולי עם גבר שחור, גבוה ונאה. לחצנו ידיים בחמימות.
“זהו סם קרסונס,” אמר אל.
“אני יודע,” אמרתי. “סם ואני חברים ותיקים.”
“עברו חמש עשרה שנה,” אמר סם. “אתה עדיין מטורף בנוגע ללטאות?”
“זה עוזר לי להירגע,” עניתי, ושנינו חייכנו לזכר מסעות מדבר מטורפים שערכנו בעידן אחר.
“מה שלום ליליאן? והילדים?”
סם משך בכתפיו. “התגרשנו,” אמר. אצבעותיו החלו לרעוד, באופן כמעט בלתי מורגש. היה זה רגע מביך, ואל פתר אותו יפה.
“אני רוצה לספר על השיטה החדשה של סם,” הפר את הדממה. הוא הושיב אותי באחד הכסאות המרכזיים, והידק צמיד קטן על זרועי, ומהדק לתנוך אזני.
“סם שילֵב רעיון חדש בְּיָשן. על זרועך ישנם חיישנים מיוחדים. הם רגישים ומקשיבים להתנגדות העור שלך, לקצב באפך, לחץ הדם, כמות הגזים שבדם, ומורים לנו אם אתה כעוס, אדיש, מאושר, נרגש וכו' וכו'. אינפורמציה זו משודרת אל מאחורי הקלעים, ומעובדת ע”י מחשב."
“תן לי להמשיך מכאן,” התפרץ סם. “האם היית רוצה לראות את אביך?”
זועזעתי. ''את אבי?''
“נתחיל,” אמר סם. “בהקרנת דמות תלת־מימדית של אדם אל מרכז הבמה. הדבר נעשה ע”י תהליך ביולוגי, ואתה יכול לטעות ולחשוב שזו דמות אמיתית. בתחילה לא יֶרָאה כלל כאביך. אבל אני אומר ‘אַף’. תלוי בכך, אם אתה חושב שהאף דומה לזה של אביך או לא, יתחיל האף להשתנות עד שיראה בדיוק כאפו של אביך. אחר כך נעבור לעיניים, וכך הלאה."
הייתי מרותק – אך ספקן.
“בוא ננסה,” אמרתי.
האף לבש צורה במהירות מפתיעה. ואחר כך העיניים, הסנטר, האזניים וצורת השיער. אח"כ עברתי לזרועות, לתנוחה, לגובה ולמבנה הגוף. תוך דקות ניצב מולי אבי, מביט לעברי מן הבמה, גדול ומפחיד כפי שהיה בחיים.
“לא יאומן!” גרוני נשנק, ולבי הלם בקרבי.
“פיתחתי שיטה זו,” אישר סם. “והתכוונתי למכור אותה למשרדים לאיתור קרובים ברחבי המדינה. זה נראה לי רעיון טוב בהרבה מציור של אומן שנעשה מתוך תאור מילולי.”
“ואחר כך,” המשיך אל. “הוא חשב על כך, שזו דרך טובה לקבוע טעמו של קהל לגבי בושם מסויים או מוצרי מזון. מחשב אוגר את כל האפשרויות, ובהתאם לתגובות מרבית הקהל, מקבל המוצר את הצורה הרצוייה ביותר.”
“זה רעיון גדול,” אמרתי. הייתי עדיין מזועזע מהדמות שעל הבמה, שנראתה בדיוק כמו אבי. “חבל שאין לזה קול.”
“אבל יש לו,” ענה סם.
ניקח את אביך צעד אחד הלאה." הופתעתי כאשר הדמות החלה מדברת על מזג האוויר, בקול גבוה וצווחני. אח"כ החל הקול להפוך עמוק יותר, בהתאם לתגובות שלי. הקול ירד באוקטבה. אח"כ פיתח צרידות מה, מבטא ניו־אינגלנדי וההלם שלי היה מושלם. שחזור דמותו וקולו של אבי היו מפחידים.
“זה מעשה כשפים,” אמרתי לסם, וקומתו גבהה בעיני. אל דיקס חייך מאוזן לאוזן כאשר כולנו לחצנו ידיים. היבטתי בן לרגע, ואז צץ הקשר במוחי.
“זהו זה,” אמרתי. “מצאנו את המפתח לבעייתו של קלינט ספיר כאן. באולם זה.”
אל הביט בי. אינן מביך.
“אינך רואה,” אמרתי, תופס בזרועו בפראות שמתוך התלהבות. “על ידי שימוש בקהל המהווה מדגם מייצג, אנו יכולים להסריט מפגשים אלה, לחתוך ולערוך אותם לטלויזיה.”
אל תפס את הרעיון מייד.
“זה מטורף,” אמר. “אך זה יכול להצליח.”
“רק רגע,” אמר סם. “אני רוצה לדעת מה קורה.” סיפרתי לו את האמת, אך לא את כולה. לא חשבתי שהדבר הכרחי עדיין.
סם לא התלהב, “לא על זה חשבתי,” אמר. “רציתי למכור מוצרים, לא אנשים.” “נסה זאת,” אמרתי. “תן לי אופציה של שישה חודשים. בסוף תקופה זו תוכל להטיל ווטו על כל הפרוייקט אם לא ימצא חן בעיניך. ואשלם לך היטב, סכום גדול מזה שבכלל חלמת עליו.”
“תן לי זמן לחשוב על כך,” אמר סם.
יצאתי עם אל, ותוך כדי החלפת דעות ורעיונות, גברה התרגשותנו. לאחר פרק זמן, חזרתי לאולם. סם עדיין ישב שם, אולם על הבמה עמדה ליליאן, יפה מתמיד כפי שזכרתי אותה. לעורה החום היה ברק משלו. יצאתי בחופזה, חיכיתי מספר דקות, ואח"כ קראתי דבר מה בקול לפני שנכנסתי. ליליאן נעלמה מן הבמה, הגם שבעצם מעולם לא היתה עליה. מכיוון שפגשתי בה מספר פעמים, ידעתי כי היתה לבנה. “אני עדיין מסופק,” אמר סם. “אך כיוון שיש לי זכות לבטל את ההסכם לאחר שישה חודשים, אסתכן הפעם.”
לחצנו ידיים.
הקהל החי שלנו כלל מאתיים צופים שנבחרו בזהירות מתוך מעמד הפרברים הבינוני. עדיין אני יכול לראות את קלינט ספיר המדומה על הבמה. קולו שפע ביטחון עצמי, היה חזק, ומבטו יציב וישיר. רעיונותיו בתחילה היו מעורפלים, חסרי צורה מגובשת, ורק רמז של משהו קונקרטי מתחת לכל נקודה שהעלה. הוא תקף את הפשיעה ברחובות, עוני, שחיתות בצמרת, חוסר כבוד למבוגרים, מחירי המחיה הגבוהים, בעלי ברית בלתי נאמנים, והמדיניות פושטת הרגל של המנהל הנוכחי.
אך אחר כך החל להתחמם. הערותיו היו יותר לענין, והוא החל לתקוף קבוצות מיעוט בנקבו בשמן. קולו הפך מלא התלהבות, והקהל השתלהב והתרגש. הבטתי בקלינט ספיר האמיתי היושב לצידי, והיה זה מדהים לראות כיצד חיקה את הדמות שעל הבימה. הקהל הפך את נחיריו של הדובר למעט צרים יותר. וקלינט אף הוא הצר את נחיריו. בדרך כלשהי, בלתי ניתנת לקליטה, התאים את שרירי פניו לאלה של קלינט ספיר המדומה. הוא החל למלמל בשקט, יחד עם הדובר. המילים והמשפטים מקבילים לאלה שהתקבלו באמצעות הקהל. לאחר מכן, היה במצב רוח מרומם.
“ראית את זה?” חזר ואמר. הוא היה נרגש מכדי לשבת בשקט.
“אל תשכח,” הזהרתי אותו. “מחיאות הכפיים הסוערות לא נועדו לך, הם מחאו כף לעצמם.”
“אני מתכוון לתת להם מה שהם רוצים,” אמר ספיר.
“אל תהיה טיפש,” אמרתי. “ישנו קהל אחר. עליך להיות משהו יותר מהדמות אותה ראינו על הבימה הערב.”
סם לא אמר דבר, אך עתה פתח את פיו, “זה היה מחליא,” אמר. “הייתי ספקן באשר לעיסקה זו כאשר החלה, ואז עוד לא ידעתי כלום. אני רוצה לצאת מזה.”
“החמצת את הנקודה,” אמר קלינט. “אינני קנאי. אמלא את בקשותיהם של כולם.”
“סם,” אמרתי. “אל תהיה פזיז, זכותך לצאת מהעסק לאחר שישה חודשים. אבל תיכננתי עוד מבחן אחד, שאני חושב שתהנה לצפות בו. אני רוצה שהנאום הבא שלנו יהיה בפני קהל של כושים.”
תחילה היו חסרי מנוח, עד שנדמה היה, כי קלינט ספיר עולה על הבמה. הופעתו החלה משתנה בדרכים כמעט לא מורגשות, אך משונות. הנחיריים התרחבו, העור הפך לכהה יותר, השיער מקורזל יותר. תנועות הידיים רחבות יותר, והדיבור קיצבי יותר. בקשה נלהבת נישאה מעל שפתיו ליחס שווה מצד החוק, לדיור, ללימודים ולעבודה. קלינט ספיר שישב לצידי החל להידמות יותר ויותר לדמות המחודשת שעל הבמה, ומלמל יחד איתה. סוף הנאום התקבל בתשואות נלהבות, סוערות, שהקפיצו אותנו ממקומות מושבנו.
לאחר מכן, שאל סם את קלינט כיצד קיבל את התנהגותו של הקהל. “איך אתה מרגיש לגבי הנאום של היום בהשוואה לזה שלפניו?”
“אני מסכים לכל מה שהאיש על הבמה אמר,” אמר קלינט.
סם לא הבין. “איך אתה יכול לעשות זאת? מידה מסוימת של חמקמקנות אפשר להבין, אבל ניגודים מוחלטים, אין להם משמעות. אם אחת הקבוצות תשמע מה שאתה אומר לאחרת. היא תקרע אותך לגזרים.”
“זה לא יקרה,” אמר קלינט. “איני זקוק לאיש שעל הבמה. אני יכול להרגיש מה אנשים רוצים לשמוע. הייתי רוצה לעלות על הבמה בעצמי, בפעם הבאה, בנוכחות קהל מורכב שיְיַצג את כולם.”
“עדיין לא,” אמרתי. “מוקדם מדי.”
“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר סם. “מעולם לא התכוונתי ליצור זיקית אנושית. אני עומד לנצל את זכותי לחסל את העסק.”
“העסק הפך לגדול מדי למריבות קטנות. אשלם לך הון באם תישאר אתנו; אך אם תעזוב, אני לא אכפה. אתה אדם פיקח, אך אני יכול לקנות מוחות חריפים לא פחות כדי להמשיך בעסק, וזאת אכן אעשה.”
“תפגע בזכויות הפטנטים שלי ובהסכם שבינינו,” אמר סם. ואנצח אותך בבית המשפט."
צחקתי. “קדימה! ובעוד חמש עשרה שנה אהיה חייב לשלם לך מה שהייתי משלם ממילא, וזה רק במקרה ותזכה במשפט. האם יש לך הזמן והכסף להילחם בעורכי הדין שלי?”
הוא שתק. “אל תהיה טיפש סם,” אמרתי. “איני רוצה לעשות זאת. אבל אם תכריח אותי, זה מה שאעשה. לזכר הימים הטובים ההם, אל תכריח אותי לנקוט בצעדים קשים.”
“הימים הטובים ההם,” אמר בבוז ויצא מן האולם.
“מה הוא עומד לעשות?” שאל אל דיקס.
“כלום. אבל איני בוטח בו עוד. אני רוצה שמתכנת אחר יחליף אותו מייד. אני רוצה שכל תנועה שיעשה תיבדק שוב ושוב. איני רוצה שמישהו או משהו ייפגע בפגישה הבאה שלנו.”
“איזו מן פגישה תהיה זו?” שאל קלינט ספיר.
“נערוך עוד מיבחן אחד בהשתתפות מאתיים איש שייצגו את כל בעלי זכות הבחירה. ואז נוכל לראות כיצד פועלת השיטה שלנו!”
היה ברור כי לא נוכל לסמוך עוד על עזרתו של סם. הוא הופיע במשרד לעיתים רחוקות, וכאשר עשה זאת, הסתפק בהשמעת הערות עוקצניות על זואולוגים חובבים העורכים ניסויים במדגמים אנושיים. אבל הוא בא לפגישה החשובה. הפעם היה הקהל שונה לחלוטין מאשר בפעמים הקודמות. הוא נבחר בקפדנות על פי רמת ההכנסה, גיל, צבע ודת. קלינט ספיר רעד יותר מכפי שציפיתי.
ואז, לפתע, אבדה לי השליטה. בדיוק לפני שהנאום היה אמור להתחיל, נתקפתי בחילה בשל המתח, ונאלצתי לעזוב את האולם. ביזבזתי עשר דקות כאובות, מקיא. כאשר חזרתי, היה האויר מלא הלם, והדמות של קלינט ספיר המדומה עמדה על הבמה דוממת.
אחזתי בזרועו של אל דיקס.
“מה קורה?”
“זה קלינט ספיר האמיתי שם למעלה. הטיפש הארור רץ וטיפס על הבמה. הוא רצה להוכיח כי תפס את הרגשות האמיתיים של האומה כולה. אבל כאשר הגיע לבמה, הוא פשוט קפא, כאילו כל זרמי הנגד של רגשות חלוקים קרעו אותו לגזרים, מבפנים.”
“תורידו אותו מעל הבמה,” אמרתי. “תורידו אותו מייד!”
הורדנו אותו, אך כבר היה מאוחר מדי. קלינט עבר התמוטטות עצבים שהרסה את כל המעצורים שבו.
היה ברור, כי נֵאָלץ לאשפז אותו, ואולי יצטרך לעבור טיפול ממושך. שעה שנישא החוצה, אל האמבולנס המחכה, ראיתי כי סם הוא אחד מנושאי האלונקה. כאשר חזר עצרתי אותו, “אני מניח שניצחת לבסוף,” אמרתי.
“לא ניצחתי ולא הרווחתי כלום,” אמר. “מעולם לא שנאתי את קלינט באופן אישי. הגם שהיה ברור כי אינו מתאים לשום משרה, ודאי שלא למשרת הנשיא. אבל אתה, איש הלטאות, היה עליך לצפות מה עלול להתרחש.”
"לצפות? לחזות? מה?''
“לחזות,” אמר סם באטיות. “מה קורה כאשר אתה מניח זיקית על אריג משובץ.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות