מחבר סיפור הפנטסיה היפהפה שלפנינו, ארז דור־אן, מספר לנו שהוא נמצא כרגע "אי־שם בין סיום לימודי התיכון לבין השרות בצה"ל", ואת עצמו הוא מתאר בתור "נווד נצחי, בעל אלף מצבי־רוח וסקרנות אין־קץ, כן ותמיד מאוהב… צייד מילים, ובקיצור – יצור דמיוני…"

* * *

 

חלק 1    🔗

… בלילות היה רואה גמדים קטנים בעלי עיניים נוצצות. בנה להם ארמונות בדמיונו ובתמורה סיפרו לו על עולמות מופלאים, עולמות אחרים.

הייתה זו מציאות. מציאותו הטבעית. טבעי היה גם שיספר לאחרים על גמדיו כשעיניו בוערות וקולו נרגש. האנשים התייחסו לסיפורים אלו בחשדנות רבה. בעולמם לא היה מקום לעולמות פלאים. היה זה עולם חסר־צבע של אסור ומותר. כך למד לשתוק.

הגמדים נעלמו במסדרונות זכרונו, רק הסיפורים נשארו. נשארה, כמובן, גם הידיעה ברורה שהוא, למעשה, גיבורם של אלה.

סירב לקבל את מה שהוחלט בשבילו – להיות אדם. הבין שאם רק ירצה, ירצה חזק מספיק, יוכל להיות כל דבר שרק יעלה בדעתו…

…אהב לראות את עצמו מטפס במנהרות ארוכות שטופות שמש וצבעי צהוב. אהב להרגיש במשבי הרוח היוצרים צבעים חמים בגלגלי עיניו העצומות. רצה להיות אף הוא רוח, צבע.

“רק ציפורים עפות,” הסבירו לו. דבר זה חייב אותו לעוף בסתר ובדומה לשחף המגביה עוף מעל הסערה, הסתתר גם הוא בגבהי שמיים. הפעם השכיל לא לספר לאיש על שגילה את האפשרות הטמונה בריחוף קל בין ומבעד ניצוצות האש מוכספי הזנב שהתרוצצו בשמיים. לא סיפר גם על ההתפלשות בבוץ השמיימי הרך והפריך שאפף אותו בכל פעם שטיפס על קרן מחשבתו המבריקה, אסף תנופה והמריא בכנפיו השבירות לעבר מה שהאנשים מכנים, משום מה, עננים.

שם, בגבהים צבעוניים, בגבהים רחוקים, הציץ מעבר מסגרות ענן אל נופי דמיון קסומים: עלים סגולים צונחים לאט מבעד צמרות שמיים נוצצות, קצף גלים (?) שוטף אי־שם ברשרוש חרישי, גשם של אבק כוכבים זוחל בנחלים קטנים לעבר ים רחוק של ערפל לבן ורך, ערפל בו השתקפו, דרך קבע, חוטי (או שמא מיתרי) זהב עמום.

חוטי זהב אלו נמתחו מאופק אל אופק וזהרו בנקודות קטנות דרך הערפל.

אך –

מעל כל אלה עמדו הסוסים. הסוסים העמידו בצל את כל שאר המראות והקולות.

הם, בדרך לא מובנת, היו שונים, מפחידים אפילו. צוללים באופן מפליא, אף על פי שבעולם בו נמצאו לא הייתה הבהירות מטבע הדברים (ואולי דווקא משום כך!)

…רעמות כסופות, עיניים עמוקות וטובות (ממש כעיני הגמדים), גופות חומים וארוכים שחלפו ביעף לידו כשניצוצות אש כחולים ואדומים נמשכים לאורך החלל אותו חצו…

הוא, יציר אלוהים פשוט, הפך להיות יצור זוהר, לא עוד כלוא בגוף האדם.

היה לו כוח, הוא היה הכוח.

לאט לאט זנח את עולמו הישן, את צעצועיו (שהרי ילד היה, וכמו לכל אלה גם לו היו מעט מיצורי החומר השותקים הללו).

מילים הפכו באוזניו חסרות משמעות וטעם. לא שלא הבין, אלא שאת הרגש שבו ואת מחשבותיו שידר לכל מקום ובכל רגע שרצה, וכך – מה צורך במילים?

והוא שב והמריא אל סוסיו, בכל פעם רחוק יותר. שם, באותה ארץ, באותה ספירה, באותם עננים מוזרים, שם חש כמו היה זה מקומו הטבעי.

תחושת שייכות עמוקה דבקה בו וגרמה לו לאהוב את כל זה: את המנגינה החרישית שהידהדה במוחו כאילו שם נוצרה, את הגלים החמים של… (לזה כבר לא היה לו שם) שעטפו אותו בענן מסחרר של אושר לא מוסבר.

– הוא דחה את מה שהציע לו האדם, הוא נתן לרוח להובילו מבלי לדעת לאן, הוא המריא על קשת צבעים אל עולם כה נועז…

ואז הגיע היום, היום בו היה חייב להחליט לכאן או לכאן. אלא שזו לא הייתה ההחלטה בפניה צריך לעמוד כל אדם צעיר – באיזו דרך לבחור כאדם.

הייתה זו, למעשה, בחירה בין עולמם של אחיו בני־האדם לבין עולם של פנטסיה.

הוא ידע היטב לאן מועדות פניו…

המריא, בפעם האחרונה, לעבר שמי כוכבים בעודו צופה בעולם שכבר לא יהיה שלו.

כעת, חשב, לא אוכל עוד לחזור. כאב עמום ניצנץ לפתע בגופך המשתנה.

הכאב נעלם כפי שבא.

האדם היחיד בגזע האנושי שיכול היה לשנות את העולם, למזג את כל האנושי שיכול היה לשנות את העולם, למזג את חלומות האדם וחייו למסכת אחת של אמת – ויתר על האפשרות מראש.

אפשר שידע מה הם סיכוייו.

הוא עלה בזינוק על גבו של סוס מכונף, שעט בדהרה לעבר כנף הענן הרחוקה, ונעלם בדרכו אל הגמדים והסוסים והצבעים הרוחשים…

*

 

חלק 2    🔗

… במפגש לא צפוי של זמן ומקום רעם נשמע וברק התנפץ. סילוד מצא את עצמו במקום מוצף אור כחול עדין. מעבר להרים רחוקים עפה להקת ציפורים לעבר שמש שוקעת. שלא כמצופה – כאן לא היו סוסים ואף לא גמדים.

אדם חדש בזמן חדש. אדם במקום לא מוכר.

“משהו עומד לקרות,” שידרו למוחו התחושות.

השתרע על האדמה הרכה, הביט למעלה וחיכה. – עצם היותך שונה הפך אותך יריב – הדהד הקול – לכן אתה נמצא כאן – וניצוץ של זעם נגלה לרגע מעבר למילים.

מוזר היה שהקול בקע מתוכו אולם הרגש המוכר של מסתורין הבהיר לו במהירות שלא במוחו נוצר. לחלקיק שניה חולפת חש שכבר היה כאן פעם, ששמע כבר את הקול. הידיעה שכל זה קרה, צריך היה לקרות ויקרה שוב, נטעה בו גרעין של אומץ אמיתי. והוא ענה. לא במילים ולא על המילים.

רגליו נמתחו בקפיצה אדירה ובעודו באויר התקפל והפך לגוף זוהר ממנו שלח בכח רצונו קרני־הרס צבעוניות לעבר השמיים.

היה זה נסיון ההתמרדות הראשון מזה נצח של זמן אחד!

ושוב מילא הקול את ראשו. צללים שכל אחד מהם היה תחושה שונה – מעצב עמוק עד אושר מופלא חלפו במהירות מסחררת.

סילוד חש פליאה וכאב.

הצלילים היו יֶדַע. הידע היה כח והכח היה אושר, אך לו לא הייתה שליטה בהם ולכן פחד.

הוא צנח חזרה לאדמה, אל גופו האנושי.

– לילה ירד אל עולם חדש. פס של אור נורה אל תוך החשיכה ונעלם אי־שם.

דבר לא נראה מלבד הכוכבים, אך סילוד לא היה זקוק לעיניים על־מנת לראות.

הוא ידע שבדיוק מולו ניצבת דמות. בחן אותה לאט. הדמות הייתה מוקפת קרינה כסופה ורחבה… היה זה מבחן הכח האמיתי הראשון. לכן, גם אם משום מה ברור היה לו שייכשל, שלח אליה את גלי מחשבתו בזרם חד ומהיר.

תחושת הכאב הייתה מיידית. הזרם האחיד התנפץ לאלפי רסיסים מול תחושה קשה כיהלום. תחושה אותה לא הכיר וגם לא יכול היה לזהות.

ההבנה באה מאוחר מדי – הקול שבקע בראשו והדמות היו אחד.

היתרון שהעניקה מבוכתו הרגעית היה טעותו הראשונה. הוא צלל לתהום לא מוכרת של שכחה וכאב, בעודו מעלה בניצוץ יחיד ואחרון של הכרה את העובדה שמשהו נורא קורה לו…

"סילוד הוא בן־אנוש שחי על הכוכב ארץ. הוא גילה כי ניצוץ החיים שבו הוא חלק ממקור אין־סופי של כח. כח בו יכול היה להשתמש, ואכן כך עשה. הוא גילה את שעשועי הגמדים והסוסים בעולם השני ומוכן היה לנתץ את עיוורון בני־מינו. לו עשה כן, היה הכלל של הניצוץ כחלק מכדור הארץ מופר בהפוך הניצוץ לכדור־אור בעצמו. דבר זה יש למנוע בכל דרך. על כן ניטעה בו ההרגשה שעליו לעזוב. הוא שינה את מצבו ועבר לעולם השלישי. ברגע שהבין, כפי ששודר אליו, שהוא יריב, ניסה את כוחו שנית אולם טעה בהערכה. סילוד מסוגל, למעשה, כמו אחדים מאיתנו, לעבור לכל מקום בכח רצונו וכן לנצח של זמן אחד – מקום בו מעולם לא היה אף אחד מאיתנו.

סילוד הוחלש זמנית, אולם הוא יקום ויתמרד שוב."

מילים אלו רוכזו בדייקנות על קטעים של אנרגיה ושודרו לכל כיוון בקוסמוס שם היה, הווה או יהיה אורגניזם מכל סוג שהוא. אלו שידעו לעבד את הצליל הריגעי שיחלוף בחלל כוכבם, הם אלו אליהם מיועדת הייתה ההודעה.

*

 

חלק 3    🔗

… התעורר במדבר ענק ולוהט ועדיין היה מטושטש.

בשקט שמילא אותו היה משהו מוזר וקסום. הוא קם על רגליו וסקר את האופק.

סילוד לא הבין מה הוא עושה באמצע צירוף לא קשור של צהוב וכחול.

היה לו חם. חם מדי. “חשוב על קור,” אמר לעצמך בקשיחות שהפתיעה אפילו אותו. במעגלי מחשבתו הרדומים נצנצו ברקים קטנים בנסיון ליצור מגע. הנסיון נכשל, ותחושה נוראה של חוסר־אונים מילאה את ליבו. עדיין היה חם. חם מדי.

ניסה לשכנע את עצמו שכשלונו נבע מחוסר־סבלנות, שזה פשוט היה מוקדם מדי, אולם ידע שאין זה כך. לא ידע לאן לפנות, והפעם גם לא היה דבר שידריכו בכיוון הנכון.

רסיס של רגש לא מוכר הופיע באחת מזוויות מוחו הרחוקות. הייתה זו תשוקה. תשוקה לחזור ולהיות בעל־כח כמקודם. הצללים המעורפלים בעיניו הבוערות הפכו להיות בארות שחורות ועמוקות. התמימות הייתה ממנו והלאה. אך סילוד שוב טעה. השינאה לא הייתה דרכו. אלא שלא ידע… עדיין.

הוא החל צועד, או שמא סתם תועה, ורגליו שקעו בחול החורך שהשתרע לכל העברים.

שעות… ימים… שנים…. מעולם לא הבחין בחלוף הזמנים, ובתוך כל הריקנות שמסביב לא היה אף דבר אחד שיכול היה למלא את הריקנות שבליבו.

רוח־המידבר האכזרית ניסתה רבות להפילו; חולפת בשערו כעטלף עיוור, זורקת חול בעיניו, חובקת, חונקת…

התגלגל במדרונות בלי סוף של חול לוהט, כָּשַל וטיפס באחרים…

ואז באה האש, בוהקת. אש שבאה מתוכו וזינקה בלהבות מאשימות לעבר שמיים ריקים מעננים.

הוא רצה להפסיק את כל זה. הוא ידע שאין טעם. אך סילוד לא שלט באש עוד. וזו צרבה גם את גופו. הוא השלים עם הכאב. הוא חש צער על כי לא הבין קודם את מה שהבזיק עתה מול עיניו כפתרון לכל הבעיות – הכאב מחזק! הכאב מטהר. ובעוד האש בוערת בתוכו הבין שככל שהכאב גדול יותר כך גם האושר שיבוא אחריו גדול יותר. שאם אין זה כך, מה הטעם לכאבים? מה הטעם להיצרפות הזו באש?

… ושוב היה אדם חדש. הוא הבחין לפתע בגבעה כתומה וצעד אליה באומץ…

… עמק ירוק היה מלא בציפורים.

בקצה השמיים נמתחה קשת ענקית וריח טוב של אדמה היכה באפו.

גשם קל בשלוליות משקפות שמיים דמה לוילון שקוף דרכו יכול היה להבחין ברסיסי נוף נוטפי צבע…

סילוד עמד על הגבעה הכתומה, הביט אל העמק הירוק, ידיו שלובות על חזהו ועיניו הישירו אל האופק.

בדידות קשה מכל שידע עד עתה חנקה את גרונו, ודמעה ראשונה עמדה בזוית עיניו העצובות. סילוד חזר אל העולם והוא עתיד לשנותו.

הוא מהלך בין אחיו בני־האדם ובעיניו העצובות והכחולות – אהבה.

לנצח יאהב. נצח של זמן אחד…