גיליון מס' 16 עומד בסימן השינויים. שינויים רבים יש בו בגיליון זה, שחלקם בתוכנו, והאחרים – במתרחש ‘מאחורי הקלעים’.

עתידעת

אמנות מד"ב

נתחיל דוקא באלה הנעלמים מן העין. החל מגיליון 16 מוצא המגזין לאור ע"י חברת היפריון, שהיא גוף משותף של הוצאת א. טנא ושל שותפים נוספים. שיתוף הפעולה הנ"ל ייאפשר בעתיד הקרוב פעילות מוגברת של המגזין.

שתי הפעולות הראשונות, שניזונו ע"י גוף חדש ושהשפעתן המעשית גדולה, הן: האחת – מעבר לרשימת מינויים ממוחשבת, דבר שייאפשר את הגשמת המטרה שלפיה יקבלו מנויי ‘פנטסיה 2000’ את המגזין לפני צאתו אל דוכני העיתונים. והאחרת – אירגון ערבי מדע בדיוני אחת לחודש, לפחות, כדי לקדם את נושא המד"ב בישראל. הערב הראשון ייערך בספטמבר, ופרטים על כך תוכלו למצוא בגוף הגיליון.

שינוי נוסף, הוא פרישתו של דובי לרר, באופן זמני, ממערכת ‘פנטסיה 2000’ עקב נסיעה לארה"ב למטרת לימודים. כאקורד סיום (זמני) כתב עבורנו דובי, שהיה אחראי על בחירת הסיפורים מאז ייסוד העיתון, מאמר קצר שמטרתו ‘כיצד לא לכתוב סיפור מד"ב’. אנו מאחלים לדובי הצלחה בלימודיו, ומקוים לקבל ממנו דיווחים על המתרחש בענף המד"ב בארה"ב.

החור השחור

בגיליון זה מצטרף אלינו חבר מערכת חדש – יוחנן נאגל¹ – אשר יעסוק בעיקר בתחומים של ביקורת ספרותית, נושא בו הוא בקיא ביותר.

מכאן נעבור לשינויים התכניים, המלמדים במקצת על התפתחותו של העיתון.

רוברט היינלין

השינוי הראשון – המדור ‘פרופיל של סופר’. המדור עוסק הפעם בתאור דרכו הספרותית של מי שנחשב כאחד מן המובילים בתחום סיפרות המד"ב, רוברט היינלין. לצידו תוכלו למצוא מדור חדש נוסף – ‘ממדף הספרים’ – שינסה, בגיליון זה ובגליונות הקרובים, לשמש מעין ‘מורה נבוכים’ בתחום ספרות המד"ב. הפעם עוסק המדור בארבעה ספרים חדשים למדי.

מורשת הגמדים

האיש שאיבד את

בגיליון זה תוכלו למצוא בעיקר סיפורים קצרים, בניגוד לגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’. קיימים חילוקי דעות בקרב קוראי ‘פנטסיה 2000’ – האם יש לבסס את המגזין על סיפורים ארוכים, ואולי אפילו סיפורים בהמשכים, או שמא יש להגדיל את כמות הסיפורים – ולקצרם. הפעם, במסגרת המדיניות לגוון את המגזין, נוטה הכף לצד ה’מקצרים'. נשמח לקבל תגובות בנושא זה.

מאמר, שיש לשים עליו את הדגש הוא מאמרו של קארל סאגאן – ‘העולמות המתנגשים של ווליקובסקי’. עימנואל ווליקובסקי הינו יהודי, הטוען שניתן להסביר כמעט כל תופעה בתנ"ך/בברית החדשה בצורה פיסיקאלית מדעית. קארל סאגאן, אחד האסטרו־פיסיקאים החשובים בארה"ב, ומי שחיבר ספרי מדע פופולאריים רבים (ביניהם ‘הקשר הקוסמי’, ‘דרקוני גן העדן’, ‘מוחו של ברוקה’), מתאר, ומצליף, בתורתו של ווליקובסקי. בגיליון זה מובא חלקו הראשון של המאמר פרי עטו של סאגאן.

קריאה נעימה.

שלכם

סיפורים:

האיש שאיבד את הים – תיאודור סטרג’ן

פרויקט ברוקלין – ויליאם טֶאן

בדיקה בטחונית – ארתור סי. קלארק

הזיקית – לארי אייזנברג

מורשת הגמדים – ארז דור־און

היום המיליון – פרדריק פול

פלישה עם שחר – רוברט שאקלי

העסקים כרגיל – מק ריינולדס

סוכנות נסיעות גלקסיה – לאונרד טשנט

מלפוד – ערוד שתיל ואורי יצחקי

נפילתו של ספארקי – גאבין הייד

מאמרים:

רוברט היינלין: דיוקנו של אנארכיסט פאשיסטי

חור שחור ב־20 מיליון דולר – יוחנן נאגל

סאגאן על: העולמות המתנגשים של ווליקובסקי – קארל סאגאן

מבזקים קוסמיים

כיצד לא לכתוב סיפור מד"ב – דב לרר

עתידעת: הפרדוקס של פֶארמי – בעריכת אהרן האופטמן

ממד"ב הספרים – יוחנן נאגל

מכתבי קוראים

בגיליון הבא:

הגיליון הקרוב יהיה גיליון חגיגי מוגדל והוא יוקדש לסופר איזאק אסימוב.

למרות שהמדור ‘אסימוב על’ לא יוגש יוגשו יצירות רבות משל הסופר ומספר מאמרים אודותיו.

הסיפור הראשון יהיה ‘ותחשבהו’, אחד הסיפורים היותר מאוחרים משל הסופר, ובו מגיע אסימוב – על פי דבריו – ‘אַד אַבְּסוּרְדוּם’ בכל הנוגע לשלושת חוקי הרובוטיקה.

סיפור נוסף של אסימוב ‘אינטואיציה נשית’ – גם הוא מסיפורי הרובוטים, הינו כקודמו אחד מסיפורי הרובוטים המאוחרים פרי עטו של אביהם הרוחני של הרובוטים הפוזיטרוניים.

כמו כן, יופיע בגיליון ‘פרופיל של סופר’ – של איזאק אסימוב, וקטע מתוך ספרו האחרון – ‘אופוס 200’ – אשר קטע ממנו (‘איש יובל המאתיים’) הופיע כבר בגיליון השנה של ‘פנטסיה 2000’.

לצד החומר העוסק באסימוב האיש והסופר, תוכלו לקרוא בחוברת את חלקו השני של המאמר ‘העולמות המתנגשים של ווליקובסקי’ – מאת קארל סאגאן.

תאודור סטרג’ן, יליד 1918, מוכר בארץ מספרו ‘על־אדם’ ומסיפוריו הקצרים שהתפרסמו ב’פנטסיה 2000'. בארה"ב נחשב סטרג’ן כאחד הסופרים הבולטים הפועל מאז 1939 – ועד היום. בתקופת ‘דור הזהב’ של המד"ב (1940–1960) נחשב סטרג’ן כאחד החדשנים מבין סופרי המד"ב והיה גם אחד הראשונים אשר טיפל ברצינות בנושא המין.

סיפור זה, המאפיין במידה רבה את יצירתו, משתייך לזרם הפילוסופי של המד"ב.

* * *

נאמר שאתה נער, ולילה חשוך אחד אתה רץ לבדך לאורך החולות הקרים, דגם הליקופטר בידך, אומר במהירות ‘ווטשי, ווטשי, ווטשי’. אתה עובר את האיש החולה, והוא רוצה לדחוף אותך עם הדבר הזה. אולי היה חושב שאתה מבוגר מכדי לשחק בצעצועים. אתה כורע לידו ומסביר לו, שזה אינו צעצוע. זהו מודל. אתה אומר לו, ‘הבט, הנה דבר שרוב האנשים אינם יודעים אודות הליקופטרים’. אתה אוחז להב רוטור אחד באצבעותיך, ומראה לו כיצד נע הרוטור מעלה־מטה, קדימה ואחורה ומסתובב. כדי לשנות גובה, אתה מתחיל להסביר לו כיצד מבטלת הגמישות את האפקט הגירוסקופי, אך הוא אינו מאזין. הוא אינו מעוניין לדעת אודות טיסות, הליקופטרים או עליך. בעצם, אינו רוצה הסברים על שום דבר, מאף אחד. לא עכשו. עכשו הוא רוצה לחשוב על הים. אז אתה מסתלק.

האיש החולה קבור בחול הקר כשרק ראשו וזרועו הימנית מבצבצים החוצה. הוא לבוש בחליפת לחץ ונראה כמו אדם מהמאדים. לתוך זרועו השמאלית מורכב מד לחץ ומודד זמן. מד הלחץ זוהר בצבע כחול נטול הגיון והשעון באדום. הוא יכול לשמוע את פעימות הגלים ואת פעימות הדופק החלשות. לפני זמן רב, בעת שנהג לשחות, צלל לעומק רב מדי, שהה שם זמן רב מדי, וצף למעלה מהר מדי. וכשהגיע לכך, הם אמרו ‘אל תזוז חבר, יש לך עוית, אל תנסה לזוז אפילו מילימטר’. הוא ניסה בכל זאת. זה כאב. וכעת, הוא שוכב בחול, מבלי לזוז. מבלי לנסות.

ראשו אינו עובד בסדר, תופעה מוזרה המתרחשת לעיתים אצל אנשים השרויים בהלם. ואילו אתה היית הנער הזה, יכולת לתאר הרגשה זו, כי פעם התעוררת במשרד של אולם התעמלות, ושאלת מה קרה. הם הסבירו כיצד ניסית לעשות משהו על מקבילים ונפלת על ראשך. אתה הבנת בדיוק, למרות שלא זכרת את הנפילה. אחרי דקה שאלת שוב והם ענו לך. הבנתָ. ודקה לאחר מכן… ארבע פעמים סיפרו לך ואתה הבנת. הבעייה היתה, שלא משנה כמה פעמים דחפו לך לראש, זה כלל לא נשאר שם. אבל כל הזמן ידעת שראשך יתחיל לעבוד שוב בשלב מסוים. ובשלב מסוים הוא אכן החל… כמובן, שאילו אתה היית אותו נער, מסביר כל הזמן דברים לאנשים ולעצמך, לא היית רוצה להתעסק עם האדם החולה עכשו.

תראה מה כבר עשית – גרמת לו לשלוח אותך בתנועה רגזנית של המחשבה, אשר יחד עם המבט, הינם הגורמים היחידים המסוגלים לנוע בגופו. המאמץ נטול התנועה גורם לנו בחילה. הוא חש כחולה־ים כבר קודם, אבל לעולם לא היה חולה ים באמת. הפתרון לכך הוא להצמיד את המבט לאופק ולהישאר עסוק. עכשו! עליו להיות עסוק – עכשו! משום שיש מקום אחד שאסור להיות בו חולה־ים, ומקום זה נעול כרגע בחליפת הלחץ. עכשו!

הוא מעסיק עצמו, איפוא, בהתבוננות בנוף הים, נוף היבשה, שמיים. הוא מונח על מקום גבוה, ראשו מונח על גבי קיר אנכי של סלע שחור. יש משטח דומה מלפנים עם פסגות דמויות־קצפת עשויות חול לבן, ולאחריו – משטח חול חלק. מאחור ומלפנים ישנו העמק, הנראה כשפכו של נהר, אך בכך אינו בטוח. הוא בטוח במציאותה של שורת עקבות המתחילה מאחוריו, עוברת לשמאלו ונעלמת בצללי הרמה, ומופיעה שוב על מנת להעלם לבסוף לתוך צללי העמק.

על פני השמים מתוח בגד אבלות, אשר אור כוכבים מנקב בו חורים. ובין החורים – השחור האבסולוטי; הזמן: חורף. שְחוֹר־שמים של ראשי הרים.

רחוק באופק, בתוך תוכו, הוא רואה את השפל והגיאות של הבחילה המתקרבת, הוא מקבלה בחולשה, הפוגשת ומעגלת ומרככת את הגל לפני שהוא נשבר. הוא עסוק, עכשו. התנפל עליו עכשו, עם מודל ה־15x-. זה מעסיק אותו. היי, איך זה בשביל הכיף – לעלות גבוה מעל האויר הדליל, עד שלא תהיה לך שליטה. יש לך מנועי הסילון הקטנים האלה בקצוות הכנפיים, רואה? התכופף, התגלגל, נטה מן הדרך תוך התזת אויר דחוס.

אבל האיש החולה מעגל את השפה הפגועה מעלה. או, לך ילד, לך – אין לזה כל קשר עם הים, אז לך. האיש מכריח עצמו להביט בים, כשהוא מגיב על מה שהוא רואה בהתרגשות מחושבת, כמו יהיה זה באחריותו, באחד הימים, לשכפל את המראה. לשמאלו רק הים המואר בכוכבים, ללא רוח חיים. לפניו, מעבר לעמק, הרים עגולים בעלי הילות עמומות של אור. לימינו, הפינה הבולטת של הקיר השחור שעליו מונחת קסדתו (הוא חושב שגלי הבחילה שקטו, אבל עדיין לא יביט. הוא בוחן היטב את השמים, שחורים ומבהיקים, קורא לכוכבים, קורא ל’כֶּלב', קורא ל’כימה', קורא לכוכב־הצפון, ל’דֻבה הקטנה', קורא לזה… קורא לזה… רגע, זה זז! הבט. כן, זה זז. זהו כתם אור הנראה מקומט, סדוק כמו עלה של כרוב מבושל בשמים (כמובן, שהוא יודע שאין לסמוך על עיניו כעת). אבל התנועה הזו…

כשהיה ילד, עמד בערב קפוא אחד על החול הקר של קֵייפּ־קוֹד, צופה בזהרו של הספוטניק המתרומם לתוך הערפל. (השחר מפציע בצפון מערב) לאחר מכן, חיבר סלילים מיוחדים למקלט שלו, סיכן את חייו בחיבור חוטים לאנטנות גבוהות, והכל בשביל הקליטה הלא ברורה של איזשהו ‘טְוּויל אִיפּ טְוּויל’ באזניותיו, הישר מ‘אֶקספלוֹרֶר’, ‘לוּניק’, ‘דִיסקוֹבְרֶר’, ו‘מרקורי’. הוא הכיר את כולן (יש אנשים האוספים קופסאות גפרורים, בולים), ובמיוחד הכיר את הגלישה המיוחדת הזאת בחלל.

כתם האור הנע היה חללית. ולרגע, ללא תנועה, ללא מכשירים, לבד מהכרונומטר והחלק שנותר ממוחו, הוא אפילו ידע איזו (הוא אסיר תודה ללא גבול. ללא שביב האור המחליק, המותיר עקבות נוצצים, לומר לאיש שהוא לא לבד בעולם).

נאמר שאתה נער, להוט ושאפתן וקצת יותר מפיקח. הרי תוכל למצוא תוך יום אחד או קצת יותר, דרך למדוד את זמן החללית בעזרת המוח ושעון, אתה עלול לגלות שהצל בסלעים היה שם מלכתחילה רק בגלל האור של החללית המתרוממת. אם תבדוק את הזמן, בדיוק כשהצל על החול שוה לגובה הרמה, ותבדוק אותו שוב כשהאור בזניט והצל נעלם, תכפיל את המספר הזה בדקות ואח"כ ב־8. לא חשוב למה.

המרחק מהאופק לזניט הוא רבע מהיקף כדור־הארץ – פחות או יותר – חצי הדרך לשמים – זה מחצית מאותו רבע, ואז תדע את מהירות החללית. אתה הלא יודע את כל המהירויות – 90 דקות, שעתיים, שעתיים וחצי. עם ידע זה ועם צורת הצללית, תמצא איזו מהן היא זו.

אבל אילו אתה היית אותו נער, להוט ומלא תושיה, לא היית מפטפט על כך עם האיש החולה. לא רק בגלל שאינו רוצה להיות מוטרד על ידך, אלא בגלל שהוא חשב על כל זה לפני זמן רב, ואפילו עכשו הוא צופה בצללים רק כדי לגלות את ההתפצלות המשולשת של השניה הנמדדת ברגע זה ממש. עיניו נופלות על הכרונומטר – 04000 – נותרו עוד כמה דקות להמתין – 10?…30? 23? עד שהירח־התינוק יסיים את פריסת עוגת הצללים.

גם הציפיה גרועה, כי למרות שהים הפנימי שקט, יש בו זרמים תת־קרקעיים וצללים הזורמים ושחים. הֱיה עסוק, אסור לשחות ליד האָמֶבה הבלתי־נראית והענקית הזו. אפילו עכשו מנסה זרועה להתעורר לחיים.

מכיוון שאתה בחור צעיר ומלא ידע, לא עוד נער, וברצונך לעזור לאיש החולה, אתה רוצה לומר לו כל מה שאתה יודע על הקור בבני־המעיים של האמבה הבלתי־נראית, ובלתי ניתנת למיקום. אתה יודע הכל אודותיה, הקשב. אתה רוצה לצעוק אליו: אל תתן למגע הקר הזה להטריד אותך, רק דע מהו, זה הכל. דע מהו שנוגע במעיך. אתה רוצה לומר לו, ‘הקשב’!

הקשב, כך פגשת את המפלצת, ניתחתָ ולמדת אותה ואת מבנה. שמע, צללתָ ליד הגרנדינים, מאה איים טרופיים של מים רדודים. היתה לך מסכת נשימה עם שנורקל, כחולה וחדשה, מן הסוג שבו המסכה ומיכל הנשימה מהוים יחידה אחת. וסנפירים כחולים וחדשים לרגליך, ורובה. כולם חדשים, משום שרק התחלת. אתה רואה. היית טירון, מוכה תימהון מתענוג החדירה הקלה לתוך העולם האחר שמתחת למים. יצאת למרחבי הים בסירה, ועכשו אתה חוזר למפרץ, מבקש לשחות את יתרת הדרך. אמרת זאת לאחרים והחלקת לתוך המים החמימים והחלקים. לקחת את הרובה עמך. הדרך לא היתה ארוכה, אך טירונים הולכים שולל אחרי אשליות המרחק של הים. בחמש הדקות הראשונות זה היה מקסים, השמש בגבך חמה, והמים כה נעימים עד שנראה כאילו הם חסרי טמפרטורה לחלוטין, ואתה עופפת, פניך שקועות מתחת למים. המסיכה נהייתה חלק בלתי נפרד ממך. בעזרת סנפירים החדשים גמעת מרחקים.

הרובה לא הכביד כלל וכלל. רצועת הגומי המתוחה משמיעה המהום מקרי בעת התקדמותך שדרכך משכה אותו דרך הירוק המואר. באזניך זמזם הרעש המונוטוני של נשימת הצינור ודרך הזכוכית הבלתי נראית של המסיכה ראית נפלאות. המפרץ היה רדוד, כשלושה או ארבעה מטרים, ומלא חול. בקרקעית צמחו אלמוגים רבים – אלמוגי מוח, עצמות ואש – וביניהם שושנות־מים ודגים – דגים סגולים וירוקים ותכולים, זהובים וורודים ושחורים מנוקדים בכחול אֶמַיל, אדומים ובצבע אפרסק וכסף. ואז, הדבר הזה נכנס לתוכך. המפלצת…

היו גם אויבים בּעולם אחר זה – נחש־הים המנוקד בצבע החול, ראשו גדול ומכוער, ופיו משורבב כלפי מטה, אשר לא נסוג אלא נשאר לצפות במסיג הגבול העובר; דג המרינה המנומר בעל המלתעות החדות כמו צבת, ובאיזשהו מקום בסביבה, כמובן, הברקודה בעל מערכת השיניים החדות המופנות כלפי פנים, כך שעליו לקחת עימו כל דבר בו ננעצו שיניו. היו גם מזיקים אחרים כמו דג האבן בעל העוקצים המרעילים ודגי הטורפדו המסוגלים לתקוע את החוד לתוך עצם הירך ולנקבה. אבל אלה לא היו מפלצות, ולא יכלו להדאיג אותך, הפולש המתגעש מעליהם. אתה היית מעליהם בהרבה מובנים, חמוּש, הגיוני, בוטח בחוף הקרוב (מלפנים החוף, הסלעים משני צידיו) ובנוכחות הסירה לא הרחק, ובכל זאת… הותקפת.

בתחילה היה זה סתם חוסר נוחיות. לא לחוץ, אבל משכנע. קשר אינטימי כמו זה של הים. הוכנסתָ לתוכו בעורמה. וכן היה המגע, הקשר הפנימי הקר. מודע לכך, לבסוף, אתה צחקת. למען השם, ממה יש לפחד? מהמפלצת, האמבה. הרמת את ראשך והסתכלת בחזרה באויר. הסירה התמקדה התקדמה לאיטה לכוון הסלעים שמשמאל. מישהו עשה ניסיון אחרון לדוג סרטני־ים. נופפת בידך לסירה. היה זה הרובה שנופפת בו. כשהרמת אותו, קיבל בחזרה את משקלו שנעלם בעת שהיה שקוע במים. כך ששקעת קצת. וכאילו שלא היה לך צינור נשימה, זקפת את ראשך בכדי לנשום. אבל הרמת הראש השקיעה את קצה הצינור במים, השסתום נסגר ואתה נשמת מלוא ריאותיך שום־דבר. השקעת פניך במים והצינור התרומם, שאפת אויר ומעט מי־ים שצרבו את גרונך. השתעלת ופרפרת כששאפת אויר. האויר ששאפת לא השפיע עליך לטובה; חסר היה כל תוכן ותועלת.

הידקת את שיניך והתקדמת לכיווּן החוף, בועט בחזקה ויודע שזהו הדבר הנכון לעשותו. אבל אז ראית למטה ולימינך גוש תופח מתוך החול בקרקעית־הים. ידעת שאלה רק עשבי־ים, סלעים ואלמוגים, אבל המראה גרם לך לצרוח, ולא היה לך איכפת מה אתה יודע. פנית פניה חדה שמאלה, כדי להתחמק ממנו, מחשש שמא יגיע אליך, ולא הצלחת לקבל אספקת אויר. לא יכולת לטבול את המסיכה אפילו לשניה נוספת. הדפת אותה למעלה וגלגלת אותה מעליך, צף על הגב פותח את פיך לשמיים ונושם בקול רעש מקרקר.

אז זה היה, כשהמפלצת באמת הטביעה אותך, מקיפה אותך מסביב. אמבה חסרת־צורה, גוף וגבול – החוף במרחק כמה מטרים בלבד, והזרועות הסלעיות של המפרץ, והסירה הקרובה. את כולם יכולת לזהות – אך לא הצלחת להבחין ביניהם. כי כולם היו אותו דבר… הדבר הנקרא ‘בלתי מושג’. נלחמת בדרך זו במשך זמן מה. על גבך תלוי, סרוח ומדולדל מתחתיך, הרובה. מנסה לשאוף קצת אויר מוכתם באור השמש לחזך. ובזמן מסוים, חלקים מסוימים של שפיות החלו להסתובב ולהתערבל בתוך מוחך, להימוג ולקבל צבע לסרוגין. האויר הנקלט ונפלט מתוך פיך המפוחד והמעוות קיבל סוף כל סוף משמעות. והמפלצת הרפתה ממך.

לקחת נשימה, ראית חוף, עץ. הרגשת אחרת, תריסר בעיטות הביאו אותך למצב בו יכולת להתגלגל ולקום. הגעת לחול הרטוב והקשה ובעזרת שני נסיונות עברת את קו המים והשתרעת על החול היבש בלי יכולת לזוז.

שכבת על החול, ולפני שהיית מסוגל לזוז או לחשוב, היית מסוגל להרגיש ניצחון – ניצחון על כי נשארת בחיים, וידעת זאת בלי לחשוב כלל.

כשהיית מסוגל לחשוב, נסבה המחשבה הראשונה על הרובה. והתנועה הראשונה שהיית מסוגל לעשותה היתה לשחררו. כמעט טבעתָ בגלל שלא שיחררת אותו קודם. בלעדיו, לא היית כמעט נקבר, ולא היית נכנס לפאניקה. אתה (התחלת להבין) שמרת אותו, כי מישהו אחר היה צריך להשיגו בחזרה, ולא יכולת לשאת את הלעג. כמעט מתתָ, כי הם היו מסוגלים ללעוג לך. זאת היתה ראשיתה של האנליזה, הניתוח, למידת המפלצת. אז זה החל, וזה לא נגמר. חלק ממה שלמדת לא היה חשוב, חלק אחר – חיוני.

למדת, למשל, לא לשחות עם שנורקל למרחק ממנו לא תוכל לחזור בלעדיו. למדת לא להעמיס על עצמך בשעת חרום משא לא נחוץ. אפשר לוותר אפילו על יד או רגל – ממש כמו על רובה. אפשר לוותר גם על כבוד. למדת לא לצלול לבד, אפילו יצחקו ממך האחרים, אפילו שתצטרך לומר ‘אנו ירינו בדג’, כשלמעשה ירית בו לבדך. ויותר מכל, שלפחד יש אצבעות רבות. אחת מהן פשוטה ומורכבת מריכוז של פחמן דו־חמצני בדמך, דבר הקורה לעתים עקב נשימה מהירה מדי מתוך אותו מיכל. אין זה פחד, אבל ההרגשה דומה, והיא עלולה להפוך לפאניקה – ולהרוג אותך.

שמע, אתה רוצה לומר, אין דבר רע בנסיון כזה או בכל הלימוד המוליך לקראתו. כי האדם המסוגל ללמוד מספיק, יכול להיות מתאים דיוֹ, די זהיר ובעל ראיה למרחוק. לא מפוחד, אך צנוע. ניתן ללימוד על מנת להיבחר, להיות מוכשר ל…

אתה מאבד את חוט המחשבה, ודוחה אותו, כי האיש החולה מרגיש את המגע עמוק בִּפנים וחש בו בדיוק עכשו. מרגיש אותו מעבר ליכולת ההתעלמות מעל ומעבר לכל מה שאתה, עם כל הניסיון והביטחון, יכול להסביר לו, אפילו יקשיב – דבר שאינו עושה. אמור לו שהמגע הקר הוא דבר פשוט, הניתן להסבר ממש כמו אובדן חושים, כמו שמחה של כמעט ניצחון – כדי שיוכל להעריך זאת כשראשו ישוב לעבוד כתקנו. נצחון? הנה הוא חי אחרי… וזה עדיין אינו נראה כניצחון. למרות שהיה זה בגרנדינים בזמן אחר, כשקיבל עוית, אבל הציל את חייו וחיי שניים מעמיתיו. עכשו, איכשהו, זה איננו מקרה דומה. כנראה ישנה סיבה, מדוע היוָתרות בחיים אינה ניצחון.

מדוע לא ניצחון? כי לא שתים עשרה, לא עשרים – אפילו לא שלושים דקות – נדרשות לחללית לביצוע שמינית היקף. חמישים דקות עברו ועדיין נותרה פיסת צל למטה. וזה מה שגרם לאצבע הקרה להיות מונחת על ליבו. אינו יודע מדוע, אינו יודע מדוע, הוא יֵדע מדוע. הוא חושש שיֵדע זאת כשראשו יתחיל לעבוד שוב.

או, היכן הנער? היכן תימָצֵא דרך כלשהי להעסיק את המחשבה – כל דבר, לבד מהשעון הרץ מהר יותר מן הירח. הנה, נער, בוא הנה. מה יש לך שם?

אם היית הנער, היית סולח הכל ובא עם המודל החדש. לא צעצוע, לא הליקופטר או טיל, אלא מודל גדול הנראה כמו תרמיל־כדור מגודל. הוא כל כך גדול בתור מודל, שאפילו האיש החולה היה כועס אילו קראו לזה צעצוע. תרמיל־כדור ענק, אבל, שים לב, החלק התחתון הוא אלפא – הכל שרירים – משא של יותר מעשרת אלפים ק"ג (נתק וזרוק אותו); חצי מהשאר זה ביתא – הכל מוח – הוא שם אותך בדרכך (נתק אותו וזרוק אותו); עכשו הבט בחלק שנותר. גע בבקרה וראה – יש לו כנפיים, כנפיים רחבות ומרובעות, זהו גמא, החלק בעל הכנפיים ואשר על גבו מונחת ‘נקניקיה’, ה’נקניקיה' (קליק, זה משתחרר) היא דלתא הקטנה ביותר. דלתא היא הדרך הביתה.

מה עוד ימציאו עכשו! איזה צעצוע, איזה צעצוע.

החללית כמעט מעל ראשינו, צל הכסף עומד לחלוף עוד מעט… חלף.

בדיקה: 0459. חמישים ותשע דקות, פחות או יותר, כפול 8. 572. זה שבע שעות וחמישים ושתיים דקות.

שבע שעות וחמישים ושתיים דקות? רגע, אין על פני כדור־הארץ חללית הנעה במהירות כזו. בכל מערכת השמש יש רק…

האצבע הקרה נהיית אכזרית. המזרח מחויר והאיש החולה שואל שאלות שבפני תשובותיהן אינו יכול להביט. הים משתרע עד לאור העולה. ללא סוף. רעש הגלים. המזרח מחויר, מלבין את ראשי הגבעות החוליות ומאיר את שביל העקבות. זה בודאי החבר, יודע האיש החולה, אשר הלך להזעיק עזרה. לעת עתה אינו זוכר מי הוא החבר, אבל במשך הזמן הוא עוד ייזָכֵר. ועד אז, העקבות נותנות לו הרגשה שאינו לבדו.

קרני השמש מתנשאות מעל האופק בהבזק ירוק הנעלם במהירות. אין שחר מפציע, אלא הבזק ירוק ולאחריו שמש ברורה ולבנה. הים לא יכול היה להיות לבן יותר, אפילו היה קפוא ומכוסה שכבת שלג. במערב, הכוכבים עדיין מבריקים, ומעל, החללית המקומטת מוארת ע"י האור הגובר. ערבוביה חסרת צורה בעמק למטה מתחילה להראות כעיר אוהלים, או כמבנה מסוג כלשהו, עם צריחים דמויי מנהרה או מפרש. לכל זה היה משמעות עבור האיש החולה, אילו היה ראשו העובד כשורה. בקרוב זה יקרה (או…).

הים המשתרע עד לאופק מתנהג בצורה מוזרה ככל שהשמש מתרוממת. כי במקומו, בכל מקום שקיימת בריכה בעלת בוהק מסנוור, נוצר חריץ חום, כאילו אִשָהּ הלבנה של השמש אוכלת את הים. או – הסתכל, הסתכל, החריץ נהיה לקשת, והקשת – לסהר המתחרה באור השמש. ים לבן מלפניו, ומאחוריו כתם בצבע כהה, נפרש עד קצה גבול הראיה.

ליד אצבע הפחד שנחה עליו מתמקמת אצבע נוספת, מתכוננת לאחיזה. לתפיסה ולמעיכה הלא שפויה של הפאניקה. להיות פיכח, אם זהו פחד בלבד ולא פאניקה. מאחורי זה מונחת דרך הניצחון והתהילה. זו תכלית הקרב – להיות מוכן ומותאם לסבול את כל הפחד שיוכל, כי יש ניצחון בצד השני, אבל… עדיין לא. בבקשה לא, לעת עתה.

משהו עף כעת (או שהיה זה מזמן, או שיעוף בעתיד, הוא קצת נבוך בנקודה זו) לעברו, מהמקום בו עדיין מבריקים הכוכבים. אין הוא נראה כמו ציפור ולא כמו איזשהו כלי־טיס מהארץ, כי המבנה האוירודינמי אינו נכון. כנפיים כה רחבות ושבירות הן חסרות תועלת. הם יִּמָסו ויקָרְעו בכל אחת משכבות האטמוספירה של הארץ. לפתע הוא רואה (כי הוא מעדיף לראות כך), שזהו בעצם המודל של הילד – או חלק ממנו – ובתור צעצוע זה בסדר גמור.

זהו החלק שנקרא גמא, והוא מחליק מאוזן, במקביל לחולות, מרחף באיטיות ואז נוחת בתנועה איטית, משליך מעלה מזרקה של חול כשהוא נעצר. הוא מתגלגל לאורך האדמה למרחק בלתי אפשרי שהוא מאבד ממשקלו עד ש… ‘הִיזָהר’ נדלק סימן מואר.

הִיזָהר, היזָהר! ועדיין ממשיך לנוע, ואז הוא נוחת על התמוכות וגמא, עייפה, מפנה את קצה כנפה המשולשת, דמוית־האוהל, לכיוון השמים. וצִידה הרחב מתרסק לתוך הסלעים שבקצה העמק. כשהיא מתגלגלת, הרוסה, נשברת ה’נקניקיה' וניתקת מגבה. הדלתא הקטנה מתרסקת גם היא אל הסלעים. היזהר! היזהר! ברגע זה, מהעירבוביה של הגמא המרוסקת, מתפוצצת בובה, המחליקה ונופלת לחול, לתוך הסלעים.

האיש החולה צופה בצעצוע ההורס את עצמו. מה הם ימציאו כעת? ואז הוא מתחנן אל הבובה השוכבת בתוך ערימה של שברים אטומיים, ‘אל תישאר שם. הסתלק! הסתלק! חם שם מאוד, אתה יודע’. אבל נראה שלילה ויום ועוד לילה עברו לפני שהבובה קמה על רגליה בצורה כושלת בתוך חליפת הלחץ שלה. רצה לצידי העמק, מטפסת על גבעה חולית, מחליקה, נופלת ושוכבת תחת מפל של חול עתיק וקר – חוץ מהזרוע והקסדה.

השמש גבוהה עכשו, גבוהה מספיק בכדי לראות שהים איננו ים, אלא משטח חום שהכפור נשרף ממנו, כמו שהוא נשרף עכשו מהגבעות הנמוכות לתוך האויר ולקצותיו של גלגל השמש. כך שתוך דקות ספורות אין שמש כלל אלא זוהר עמום במזרח. אחרי כן, העמק מאבד את צלליו ומגלה את צורתן וטבען של ההריסות שמתחת. אין עיר אוהלים ולא מבנים, אלא ההריסות האמיתיות של גמא ושלד הגוף של דלתא (אלפא היתה השרירים; ביתא המוח; גמא הציפור; אבל דלתא, דלתא היתה הדרך הביתה).

ומתוכו מתמתח שביל העקבות לכיוון האיש החולה ולידו, למעלה בשנונית, ושם הם נעלמים, ליד המפל שקבר אותו. של מי העקבות?

הוא יודע של מי העקבות, בין שהוא מודע לכך או לא – או לא רוצה לדעת.

הוא יודע לאיזו חללית היתה מהירות כזו (בדיוק 7.66 שעות). הוא יודע לאיזה עולם יש לילה כזה. וזוהר קפוא כזה ביום. הוא יודע דברים אלו ממש כשם שהוא יודע, שהרדיואקטיביות השפוכה תזרום ותחדור כגלים לתוך אזניו של האיש. נאמר שהיית אותו נער, נאמר, לשם שינוי, שאתה האיש החולה – כי הם אותו אחד. אז תדע בביטחון למה, מעבר לכל הדברים, אפילו כשאתה בהלם וחולה קרינה מחושבת (עוזבת) וקרינה מחושבנת (מגיעה) וקרינה מעבר לכל סבל (מונח בהריסות הדלתא) היית רוצה לחשוב על הים. כי אף חוואי החופן את האדמה באהבה וידע, אף משורר ששר אודותיה, אומן, בנאי, מהנדס, אפילו ילד הפורץ בבכי למראה יפיו של שדה נרקיסים – אף אחד מאלה לא מכיר את הארץ בצורה אינטימית יותר מאלה שגרים ליד הים, נושמים וזורמים במימיו. על דברים אלה עליך לחשוב. עם אלה עליך לשכון עד שתהיה פחות חולה ונכון יותר לפגוש בָּאמת.

האמת היא, שהחללית הנעלמת היא פובוס. עקבות אלו שלך הם, אין פה שום ים, אתה התרסקת ונהרגת ותהיה מת בִּמְהרה. היד הקרה נכונה למעוך את לבך, לא באבדן חושים או פחד – זהו המוות. אם יש משהו חשוב מזה, עכשו זמנו להופיע.

האיש החולה מסתכל בקו עקבותיו, המעידות על היותו לבד, ואל ההריסות מלמטה אשר מעידות שאין דרך חזרה, ואל המזרח ואל המערב המנומר ואל החללית דמוית הכתם המחוירה מלמעלה. קולות גלים באזניו. הוא שומע את הלמות ליבו. הוא שומע את מה שנותר מנשימתו. הפסיעות הקרות עוטפות אותו מעבר לכל גבול. אז הוא מדבר, קורא בקול, בשמחה, חוֹוֶה את נצחונו בצד השני של המוות, כאחד הנוטל דג גדול, כאחד המשלים משימה קשה וחשובה, כמו אחד שנמצא בסוף קפיצה גדולה ובעלת תאוצה. וכפי שהיה נוהג לומר, ‘אנחנו ירינו בדג!’ הוא אינו משתמש ב’אני' גם הפעם: ‘אלוהים’ הוא קורא, גוסס על המאדים, ‘אלוהים, עשינו זאת!’

ויליאם טאן הוא הפסבדונים של הסופר האמריקני פיליפ קלאס (1920–), המלמד את מקצוע ספרות המד"ב בקולג' של פנסילבניה. את סיפורו הראשון פרסם ב’אסטאונדינג', בשנת 1946.

טאן פרסם ספרים רבים בעיקר בשנות ה־50 וה־60 (כשלושים ספרים), אך בשנים האחרונות נטה יותר ויותר לעסוק רק בתחום האקדמי של המד"ב.

* * *

גביעי האור הבוהקים, הקבועים בתקרה הלבנה, התעממו כאשר נפתחה דלת הענק העגולה שבירכתי האולם. הם חזרו להבהיק לאחר שהאיש גדל־הגוף באפודה השחורה סגר את הדלת ונעל אותה היטב.

תריסר עיתונאים משני המינים נשפו בחזקה את האויר שנכלא בריאותיהם, שעה שהאיש פסע בנחת לעבר קדמת האולם והפנה גבו למסך האטום־למחצה שנמתח לארכו. אחר כך קמו כולם על רגליהם, בהתאם למנהג ‘העליז’ המחייב כל אחד לעמוד שעה שאיש ‘בטחון־הממשלה’ נוכח בחדר.

הוא חייך בנעימות, נופף לעברם בידו ואחר גרד באפו בעזרת גליל ניירות משוכפלים. אפו היה רחב ונראה היה שהדבר הוסיף משקל־יתר להופעתו. “שבו, גבירותי ורבותי, שבו בבקשה. ברוך בואכם ל’פרויקט ברוקלין'. אני המנחה שלכם, אם אפשר לומר כך, למשך ניסוי זה, ובעצם – המזכיר בפועל של האחראי המִנהלי על יחסי ציבור. שמי אינו חשוב. אנא, העבירו את אלה ביניכם.”

כל אחד מהם נטל בתורו אחד מן הדפים המשוכפלים והעביר את השאר לשכנו. הם נשענו לאחור על כסאות המתכת העגולים וניסו לחוש בנוח. מארחם שלח מבט אלכסוני לעבר המסך ואל שעון הקיר, עליו נראה מחוג איטי אחד בלבד. המנחה טפח בעליצות על בגדו השחור שהיה הדוק למתניו, “לעבודה. בעוד רגעים מספר יתחיל המסע הראשון בקנה מידה גדול, שנערך אי פעם לתוך מימד הזמן. המסע לא ייערך על ידי בני־אדם, אלא באמצעות מתקן צילום והקלטה שיביא לנו מידע עשיר מאין כמוהו על־אודות העבר. מסע זה הוא ההצדקה להשקעת עשרה מיליארד דולר ולמעלה משמונה שנות מחקר מדעי בפרויקט ברוקלין. הוא יוכיח לא רק את תקפותה של שיטת מחקר חדשה, כי אם יעניק לארצנו המהוללת ביטחון רב יותר, בשמשו נשק שאויבינו יפחדו מפניו עד־מוות, ובצדק.”

“הרשו נא לי להזהירכם, תחילה, לא לנסות לרשום הערות, אף אם הצלחתם להבריח עפרונות או עטים פנימה למרות הבדיקה הבטחונית. את הכָּתבות שלכם תצטרכו לנסח מן הזיכרון. ברשותכם העתק של חוק הביטחון, כולל כל השינויים האחרונים שנעשו בו, וכן תקנות ספציפיות המתייחסות ל’פרויקט ברוקלין'. בדפים שקיבלתם זה עתה מצוי חומר הרקע העיקרי לכָּתבותיכם. הם מכילים גם הצעות בקשר לצורת ההגשה של החומר. מעבר לכך – וכל עוד אינכם חורגים מהמגבלות המוטלות על ידי החוקים שהזכרתי – הנכם חופשיים לחלוטין לכתוב את הכתבות האישיות שלכם בסגנונותיכם האישיים. העיתונות, גבירותי ורבותי, חייבת להישאר נקייה מהשפעתו המזיקה של הפיקוח הממשלתי. יש שאלות?”

תריסר העיתונאים נעצו מבטיהם ברצפה. חמישה מהם החלו לקרוא את הדפים שבידיהם. הניירות השמיעו קול אוושה רמה.

“מה? אין שאלות? אתם חייבים לגלות יותר ענין בפרויקט זה, שפרץ את המחסום האחרון האפשרי – המימד הרביעי, הזמן. קדימה, אתם המייצגים את סקרנות האומה – לבטח יש לכם שאלות. בריידלי, אתה נראה ספקן. מה מטריד אותך? אני מבטיח לך, בריידלי, שאני לא נושך.”

כולם צחקו וגיחכו בינם לבינם.

בריידלי התרומם למחצה והצביע לעבר המסך, “מדוע הוא עבה כל כך? אינני סקרן כלל לדעת איך בדיוק פועל כְרוֹנַאר, אך כל מה שאנו מצליחים לראות מכאן הוא תמונה אפורה ומעורפלת של אנשים הגוררים מכשירים שונים לכאן ולכאן. מדוע יש לשעון רק מחוג אחד?”

“שאלה טובה,” אמר המזכיר בפועל. נראה היה שאפו הרחב זורח. “שאלה טובה מאוד. ראשית, לשעון יש רק מחוג אחד, שכן ככלות הכל, בריידלי, זהו ניסוי בזמן, והאנשים מ’ביטחון' חשים שמועד הניסוי עצמו עלול, מחמת דליפה מצערת של מידע בצוותא עם חתרנות זרה – בקיצור, רמז מיותר עלול להֵחָשף. מספיק לכם לדעת, כי כאשר יגע המחוג בנקודה האדומה, יָחֵל הניסוי. המסך שקוף־למחצה והמתרחש מאחוריו מטושטש מעט, גם־כן מאותה סיבה – הסוואת הפרטים המיותרים. אני מוסמך לומר לכם שפרטי המכשיר הינם, אה, בעלי משמעות רבה. שאלות נוספות? קאלפפר? קאלפפר מ‘קונסולידייטד’, נכון?”

“כן, אדוני. ‘קונסולידייטד ניוז סרביס’. קוראינו מאוד סקרנים לדעת פרטים על התקרית שהתרחשה בפדרציה של מדעני כְרוֹנַאר. כמובן, הם אינם חשים כלפיהם כל יראת כבוד או רחמים – לאור התנהגותם וכל זה – אבל, למה בדיוק הם התכוונו כשאמרו שהניסוי הינו מסוכן בשל העדר אינפורמציה מספקת? ואותו טיפוס, ד”ר שייאסון, הנשיא שלהם, האם אתה יודע אם יוּצָא להורג?"

האיש בשחור משך באפו ופסע לפניהם, שקוע בהרהורים. “אני חייב להודות שדעותיהם של מדעני הכרונאר נראות מעט אקזוטיות מדי לטעמי; בכל מקרה, רק לעיתים רחוקות ביותר אני מטריח את עצמי לשקול דעותיהם של בוגדים. עדיין אינני יכול לומר לכם מהו העונש שיספוג שייאסון בשל כך שחשף את מהות העבודה שהופקדה בידיו. ייתכן שיומת וייתכן שלא. זה כל מה שאני יכול לומר בנושא מסיבות בטחוניות.”

סיבות בטחוניות. לשמע הביטוי האיום התיישר כל אחד מן הכתבים כנגד המסעד הקשה של כסאו. הוורדרדות שעטתה בדרך כלל את פניו קאלפפר פינתה את מקומה ללובן חיוור. הם לא יכולים לטעון שהשאלה בנושא שייאסון היא שאלה חתרנית, הרהר בקדחתנות. אבל, למרות זאת, לא הייתי צריך לפתוח את פי בקשר לפדרציה הארורה הזאת!

קאלפפר הנמיך את עיניו וניסה, ככל יכלתו, להפגין בושה עמוקה לנוכח מעשי המטומטמים הזדוניים הללו. הוא קיווה שהמזכיר בפועל של האחראי המנהלי על יחסי־הציבור יבחין בבעתה שתקפה אותו.

השעון החל לתקתק בקול רם מאוד. המחוג נמצא כעת במרחק רבע קשת בלבד מן הנקודה האדומה שלמעלה. למטה, במעבדה רחבת־הידיים, שבתה כל הפעילות. כל האנשים הזעירים־למראה התאספו סביב שני כדורי מתכת מבריקים גדולים שנשענו האחד כנגד משנהו. רובם פיקחו על שעונים שונים ומשונים; האחרים, שמלאכתם תמה ככל הנראה, פטפטו עם שומרי־הביטחון שחורי־האפודות שמסביב.

“אנו כמעט מוכנים לפתוח ב’מבצע פריסקופ'. מבצע פריסקופ – על שום שאנו, במובן מסויים, שולחים פריסקופ אל העבר. פריסקופ אשר יצלם ארועים שהתרחשו בתקופות גיאולוגיות שונות ויתעדם – החל בתקופה שלפני חמישה עשר אלף שנה ועד לפני ארבעה מיליארד שנים. עתה, אגיש לכם סקירה קצרה על ההיסטוריה של הכרונאר, ככל שהדבר אושר בידי שרותי הביטחון של ‘פרויקט ברוקלין’. כן, בריידלי?”

שוב התרומם בריידלי בכסאו למחצה, “אה… אנו יודעים שפעם היה ‘פרויקט מנהטן’, ‘פרויקט לונג־איילנד’, ‘פרויקט ווסטצ’סטר’ ועתה – ‘פרויקט ברוקלין’. האם יהיה אי־פעם גם פרויקט ברונקס? אני עצמי מהברונקס; אתה יודע, גאווה שכונתית.”

“בהחלט. מובן בהחלט. בכל אופן, גם אילו פרויקט בשם זה היה קיים, אתה יכול להיות סמוך ובטוח, כי עד אשר תושלם העבודה הקשורה בו בהצלחה, האנשים היחידים – פרט לאלה המועסקים בו – שיידעו אודותיו יהיו הנשיא ושר הביטחון, אם – אם, אני חוזר ומדגיש – מוסד כזה אכן קיים, הרי שהעולם ילמד על־אודותיו באותה פתאומיות מהממת בה למד על ‘פרויקט ווסטצ’סטר’. אינני חושב שאת זה עתיד העולם לשכוח בעתיד הקרוב”.

הוא גיחך למשמע הדברים שאמר, וקול צחוקו של קאלפפר הדהד בקול רם יותר מזה של השאר. מחוג השעון היה קרוב לנקודה האדומה.

“כן, פרויקט ווסטצ’סטר, ועכשיו – זה! האומה שלנו תזכה בביטחון מלא! האם אתם יודעים איזה נשק נפלא מפקיד הכרונאר בידי הדמוקרטיה שלנו? רק בתור דוגמא – חישבו על שאירע בתת־פרויקטים ‘קוני איילנד’ ו’פלֶאטבּוּש' (ארועים המוזכרים בדפים שקיבלתם) – עוד לפני שידעו להעריך במלואה את העוצמה שמעניק לנו הכרונאר.”

“בזמן אותם ניסויים לא היה ידוע לנו עדיין שהחוק השלישי של ניוטון, שויון הפעולה והתגובה, תקֵף לא רק לגבי שלושת המימדים אלא גם לגבי מימד הזמן. כאשר הכרונאר הראשון הוחזר אחורה בזמן למשך תשיעית השניה, נשלחה המעבדה כולה קדימה בזמן למשך אותו פרק זמן, וחזְרה – אה, במצב איום. דבר זה, אגב, הוא שמונע מאיתנו מסעות אל העתיד. על הציוד עוברים כנראה שינויים אדירים, ואף אדם אינו מצליח לתקן אותו. אך האם מתארים אתם לעצמכם, מה מסוגלים אנו לעולל לאויב בשל תכונה זו בלבד? משלוח מסה מתאימה של כרונאר אל העבר, בזמן שמסה זו נמצאת בשכנות לאחת המדינות העוינות לנו, יגרום לאותה אומה להישלח אל העתיד – כולה בעת ובעונה אחת – אל עתיד ממנו היא תשוב כשהיא מאוכלסת בגוויות בלבד.”

הוא העיף מבט כלפי מטה, שילב ידיו מאחורי גבו והתנדנד על עקביו. "זאת הסיבה שעל רצפת המעבדה נמצאים שני כדורים. רק אחד מהם, הכדור שמימין, מצוייד בכרונאר. האחר הינו כדור פשוט, השווה במסתו לשני, והמשמש כמשקל נגד. כאשר הכרונאר מופעל, הוא ינוע ארבעה מיליארד שנים אל תוך העבר שלנו ויצלם את כדור הארץ שהיה אז עדיין נוזלי למחצה, מסת גזים ונוזלים המתמצקים במהירות לכוכב־לכת חדש במערכת־השמש שלנו.

“באותו זמן יישָלח הכדור השני ארבעה מיליארד שנים קדימה, אל תוך העתיד, ממנו יחזור שונה לחלוטין, מסיבות עליהן לא עמדנו עדיין. הם יפגעו אחד בשני במה שהוא לגבינו הווה ויישָלחו שוב, אל בערך חצי המרחק הכרונולוגי של המסע הראשון, שם יתעד מתקן הכרונאר שלנו מידע על כוכב כמעט מוצק – רדוף רעידות־אדמה ואולי בעל צורות מסויימות של תת־חיים בדמות מולקולות מורכבות.”

“לאחר כל התנגשות כזאת, ישוב הכרונאר לתקופה המרוחקת מאיתנו בערך מחצית הזמן מהתקופה הקודמת בה היה, כאשר בכל פעם, אוטומטית, הוא ימשיך לאגור מידע. העידנים הגיאולוגיים וההיסטוריים אליהם אנו מצפים להגיע רשומים בעמודות 1 עד 25 בדפים שקיבלתם, כלומר, בטרם יחזרו שני הכדורים למצב מנוחה הם יסעו ליותר מעשרים ושש תקופות שונות. אך לדעת המדענים, בתקופה העשרים ושש ואלה שאחריה הם ישהו זמן קצר מכדי שניתן יהיה לאסוף מידע משמעותי כלשהו. זכרו, בחלק הסופי של הניסוי, הכדורים פשוט ירטטו מעט במקום בטרם יחזרו למצב מנוחה, כך שעל אף שהם ימשיכו להיזרק למרחק מאות שנים בכל צד של ההווה, הדבר כמעט ולא יובחן. אני רואה שיש שאלה.”

האישה בחליפה האפורה שישבה ליד קאלפפר התרוממה על רגליה, “אני… אני יודעת שזה לא רלוונטי,” פתחה. “אך לא הצלחתי להעלות את השאלה שלי בזמן הנכון. אדוני המזכיר…” “המזכיר בפועל,” תיקן האיש באפודה האפורה. “אני רק המזכיר בפועל. המשיכי, בבקשה.” “ובכן, רציתי לומר, אדוני המזכיר, האם קיימת דרך כלשהי לקצר את זמן הבדיקה שלאחר הניסוי שלנו? שנתיים הן זמן ארוך למדי לבלות כאן, רק משום החשש שמישהו מאיתנו יראה יותר מדי, ויהיה פחות מידי פטריוטי, עד כדי חשיפת האומה כולה לסכנה. אחרי שהכתבות שלנו יעברו את הצנזורה, נראה לי שנוכל כולנו לחזור לבתינו לאחר תקופת בטחון של, נניח, שלושה חדשים. יש לי שני ילדים קטנים ויש אחרים כאן ש…”

“דברי בשם עצמך, גברת בריאנט!” שאג האיש מ’ביטחון'. “כך קוראים לך, נכון? גברת בריאנט מסינדיקט עיתונות הנשים, נכון?” נראה היה כי הוא חורט את השמות הללו בזכרונו.

גברת בריאנט חזרה והתיישבה ליד קאלפפר, מהדקת לגופה את העותק של חוק הביטחון, החוברת המיוחדת אודות ‘פרויקט ברוקלין’ והדף המשוכפל. קאלפפר נצמד בכל כוחו לצד המרוחק של כסאו. למה צריך כל זה לקרות דווקא לו? ואז, כאילו כדי להחמיר את המצב, האישה המטופשת הסתכלה לעברו בעינים מלאות דמעות, כמבקשת אהדה. קאלפפר הביט בהפגנתיות לעברו השני של האולם וסיכל רגליו.

“אתם חייבים להישאר בתחומי ‘פרויקט ברוקלין’ משום שזאת הדרך היחידה בה יכול ‘ביטחון’ להיות סמוך ובטוח שלא תתרחש שום דליפת אינפורמציה לפני שיכלולו המושלם של המתקן. את לא היית חייבת לבוא, גברת בריאנט, את התנדבת. כולכם התנדבתם. לאחר שהעורכים שלכם בחרו בכם כמועמדים לסיקור ניסוי זה, היתה לכם הזכות הדמוקרטית המיוחדת במינה לומר ‘לא’. אף אחד מכם לא סירב. ידעתם, שסירוב לכבוד גדול ובלתי רגיל שכזה עלול היה להצביע עליכם כמי שאינם מסוגלים לחשוב במונחים של ביטחון לאומי, והיה מרמז, למעשה, על ביקורת נגד חוק הביטחון עצמו בנוגע לזמן הבדיקה הרגיל של שנתיים. ועכשיו, דבר שכזה? מאדם שעד עתה נחשב כל כך מוכר ואמין כמוך, גברת בריאנט. אין לצפות שבשלב כל כך מאוחר תעלה בקשה שכזו, דבר הגורם לי, ל…” קולו של האיש הפך ללחישה. “זה כמעט וגורם לי לפקפק ביעילות שיטות הסינון הביטחוניות.”

קאלפפר הניד בראשו בחיוך זועם לעבר גברת בריאנט, אשר נשכה שפתיה וניסתה להפגין עניין רב ביותר במתרחש על רצפת המעבדה.

“השאלה אכן בלתי רלוונטית. מאוד בלתי רלוונטית. היא גזלה ממני זמן, אותו התכוונתי להקדיש לניתוח מפורט יותר של ההיבטים העממיים יותר של הכרונאר ושימושיו התעשייתים האפשריים. אך גברת בריאנט היתה חייבת לבצע את ההתפרצות הנשית הקטנה שלה. לא איכפת לה, לגברת בריאנט, שמיום ליום מתגברת העוינות המקיפה את האומה האמיצה שלנו והסכנה הולכת וגדלה. דברים אלה אינם נוגעים כלל לגברת בריאנט. כל מה שמטריד אותה הן אותן שנתיים מחייה, אותן מבקש ממנה עמה להקדיש לו על מנת להבטיח לילדיה שלה עתיד בטוח יותר על אדמתם.”

המזכיר בפועל החליק את קפלי אפודתו השחורה ונרגע מעט. המתח באולם התרופף. ההפעלה עומדת להתרחש בכל רגע, ולכן אסקור בקיצור רב את התקופות המעניינות ביותר מבין אלו שאותן יתעד הכרונאר עבורנו, ומהן אנו מצפים להפיק את התועלת המירבית. תקופות 1 ו־2 הן, כמובן, התקופות בהן עוצבה צורתו הנוכחית של כדור הארץ. אחר כך 3 – התקופה הפְּרֶה־קַאמברינית של הפרוֹטרוֹזוֹאִיקוֹן, לפני מיליארד שנים. העידן הראשון שממנו יש לנו ממצאים ברורים על קיום חיים – בדרך כלל אצות וחיות־ים. תקופה 4, מאה עשרים וחמישה מיליון שנה בעבר, מכסה את התקופה היורית האמצעית של המֶזוֹזוֹאִיקוֹן. מסע זה אל מה שמכונה ‘עידן הזוחלים’ יספק לנו צילומים של דינוזאורים ויפתור עבורנו תמיהות רבות בקשר אליהם. לבסוף, 8 ו־9, התקופות האוֹלִיגוֹקֶניוֹת והמֵיאוֹקֶניוֹת של העידן השלישוני, המציינים את הופעת אבותיו הקדמוניים של האדם. לרוע המזל, מכאן ואילך ינוע הכרונאר במהירות כה רבה, עד כי הסיכוי ש…"

צליל גונג נשמע. מחוג השעון נגע בנקודה האדומה. חמישה מהטכנאים לחצו על כפתורים, ובטרם הספיקו העיתונאים לרכון קדימה בסקרנות, נעלמו הכדורים שנמצאו שנייה קודם לכן מעבר למסך העבה. המקום בו עמדו נותר שומם.

“הכרונאר פתח במסעו את התקופה שלפני ארבעה מיליארד שנים, גבירותי ורבותי! זהו רגע הסטורי, רגע הסטורי תרתי משמע! הכדור לא יחזור אלינו במשך זמן מה; אנצל זמן זה כדי להצביע על השגיאות שבטיעונים של אנשי ‘הפדרציה’.”

תריסר העתונאים חזרו ונרכנו לאחור על מנת להקשיב בנוחות לקריעתם של הרעיונות המגוחכים הללו לגזרים.

"כפי שהנכם יודעים, אחד החששות המלווים מסעות אל העבר הוא שהפעולות התמימות ביותר בו יגררו שינויים אדירים בהווה. אתם מכירים ודאי את הצורה העממית של הפנטסיה הזאת: לו היה היטלר מת ב־1930, לא היה מאלץ את המדענים הגרמנים, ואחר כך את אלה שבארצות הכבושות, להגר מגרמניה, ואז העם הזה לא היה זוכה לפתח את פצצות האטום והמימן, כך לא היתה נוצרת מלחמת עולם שלישית, וונצואלה היתה ממשיכה עדיין להיות חלק מהיבשת האמריקאית.

“שאייסון הבוגד והפדרציה הבלתי חוקית שלו הרחיבו היפותזה זו וכללו בה פעולות זעירות ומפורטות ביותר כמו הזזת מולקולת מימן אשר בעבר שלנו לא הוזזה ממקומה.”

“בזמן הניסוי הראשון בתת־פרויקט ‘קוני־איילנד’, כאשר נשלח הכרונאר אחורה בזמן למשך תשיעית השנייה, חיפשו כתריסר מעבדות שונות באמצעות כל שיטה שעמדה לרשותם אחר עקבות כלשהם של שינוי נראה לעין. ולא מצאו מאום! פקידי הממשלה קבעו בסופו של דבר שמהלך הזמן הינו זרם בלתי־גמיש, מן העבר אל העתיד, ודבר לא ניתן לשינוי. אך שאייסון וחבורת הצבועים שלו לא באו על סיפוקם. הם…”

1. לפני ארבעה מליארד שנים. הכרונאר ריחף בתוך עננת דו־תחמוצת הצורן מעל האדמה הרותחת ואגר לאיטו אינפורמציה באמצעות מתקניו האטומיים. האדים שנדחו מפני הכדור התעבו ונשרו ארצה בטיפות גדולות, מבהיקות.

“– עמדו על כך שלא נבצע ניסויים נוספים כלשהם בטרם נחזור ונבדוק את ההיבטים המתמטיים של הבעייה. הם עוד הרחיקו לכת וטענו כי יתכן שאם יתרחשו שינויים כלשהם אנו לא נוכל להבחין בהם; שום מכשיר לא יוכל לגלות אותם. הם טענו שאנו נראה בשינויים אלה דברים שהיו קיימים מאז ומתמיד. נו! בשעה זו, כאשר האומה שלנו – שהיא גם האומה שלהם, גבירותי ורבותי אנשי העתונות – עומדת בפני סכנת הכחדה, סכנה גדולה…”

המילים נתקעו בפיו מרוב התרגשות. הוא צעד הלוך ושוב על פני האולם, מניע ראשו בלהט. כל העיתונאים הישובים על ספסל העץ הארוך הנידו ראשם בהזדהות עימו.

צליל שני של גונג נשמע. שני הכדורים עמומי הצבע הופיעו לרגע קט, התנגשו האחד בשני ונהדפו לכיוונים כרונולוגיים הפוכים.

“הנה אתם רואים,” אמר הפקיד הממשלתי, מניף את ידיו לעבר המעבדה השקופה שמעליהם. “המחזור הראשון הושלם; האם השתנה משהו? האם אין הכל כמות שהיה? אך התבוסתנים שבקרבנו יטענו ששינויים התרחשו, אלא שאין אנו מסוגלים להבחין בהם. אין לנו כל אפשרות להתווכח עם אמונה שכזאת, אמונה חסרת כל בסיס מדעי. אנשים שכאלה…”

2. לפני שני מיליארד שנים. מצלמות הכדור הגדול כוונו לעבר האדמה הגועשת, השוצפת וקוצפת אשר מתחתיו. מספר גושי אדמה לוהטים נחבטו בדפנותיו. חמשת אלפים או ששת אלפים מולקולות מורכבות שינו את המבנה הבסיסי שלהן כתוצאה מההתנגשות בכדור. מאה מהן לא השתנו.

“– יהיו מוכנים להקדיש שלושים מתוך שלושים ושלוש שעות ביממה לנסיונות לשכנע אתכם ששחור הוא לבן, שיש בו שבעה ירחים ולא שניים. הם מסוכנים במיוחד…”

רגע ארוך של שתיקה השתרר כאשר הכדורים חזרו והתנגשו זה בזה. אורם החמים של מנורות התפוז שבפינות חזר והתגבר לאחר שהכדורים נעלמו.

“– משום שרובם משכילים, משום שאליהם פונים בדרך כלל בבקשה להדרכה בשיטות לשיפור דרכי המרעה.” הפקיד הממשלתי המשיך עתה לגלוש במעלה ובמורד האולם, כשמהירותו הולכת וגוברת, והוא נפנף בכל זרועותיו בבת אחת. “אנו עומדים בפני בעיה סבוכה, בשעה זו…”

3. לפני מיליארד שנה. הטריבולי התלת אונתי הפרימיטיבי שהכדור השמיד שעה שהופיע, החל לצנוח מטה באטיות.

“– בעיה סבוכה מאוד. השאלה העומדת בפנינו היא: האם צריכים אנו לגררלט או שאיננו צריכים לגררלט?” הוא כעס וחדל כמעט מלדבר אנגלית; למעשה, מזה זמן מה הוא חדל בכלל לדבר, הוא הביע את מחשבותיו על ידי חבטת זרוע אחת בשניה־כהרגלו מאז ומתמיד…

4. לפני חצי מיליארד שנים. סוגים רבים מאוד של באקטריות מתו כאשר חום המים השתנה מעט.

“– זהו, אם כן, אינו הזמן לצעדים פשרניים. אם נוכל להתרבות מספיק, באופן שיספק…”

5. לפני מאתיים וחמישים מיליון שנה. 6. לפני מאה עשרים וחמש מליון שנה.

“– את חמשת בעלי הפלילים, לרי…”

7. לפני ששים ושניים מיליון שנה. 8. לפני שלושים ואחד מיליון שנה. 9. לפני חמשה־עשר מיליון שנה. 10. לפני שבעה וחצי מיליון שנים.

“– שנצליח להציל את כל מעלותינו. ואז…”

11, 11, 12, 13, 14, 15, 165, 17, 18, 19… בונג־בונג־בונג בונגבונגבונגבונגבונגבונגבונגבונגבונגגגגגגגגג…….

"– נהיה באמת ובתמים מוכנים לקיטוב. וזה, אני אומר לכם, צריך להספיק לאלה המתנפחים ולאלה המצליפים. אך אלה המתנפחים יווכחו לדעת שהם טועים, כתמיד. שכן בהדלפה טמון הגלגול ובגלגול טמונה האמת בלבד. אין שום סיבה שיווצר שינוי כלשהו רק בגלל קווצת פלומה שנרטבה.

המכשיר פסק סוף סוף מתנועתו, הניגש לבדוק אותו מקרוב?"

כולם הסכימו וגופיהם הסגולים העגולים הפכו לנוזל וזרמו מעלה אל ומסביב למכשיר כאשר הגיעו אל ארבע חלקיו הרבועים, שפסקו עתה מרטיטתם הצורמת, הם שינו את מצב צבירתם וחזרו לגופם הכבד.

“אתם רואים!” קרא הדבר שהיה המזכיר בפועל לאחראי המינהלתי על יחסי הציבור. “לא משנה עד כמה אתם בודקים! אלה המתנפחים טעו! אנחנו לא השתנינו.” הוא הניף לצדדים בארשת ניצחון חמישה עשר שלוחות סגולות. “שום דבר לא השתנה!”

פעמיים נבחר רוברט היינלין כ’סופר המד"ב הטוב ביותר של כל הזמנים' – ב־1973 וב־1977, פעם אחת זכה ב‘Grand Nebula’ – הפרס המיוחד של התאחדות סופרי המד"ב בארה"ב, וארבע פעמים זכו ספרים פרי עטו ב’הוגו' – יותר מכל סופר אחר.

מיהו אותו רוברט היינלין, שהגיע למקום כה גבוה בהיררכיית סופרי המד"ב, והנחשב כיום כאחד משלושת הסופרים המובילים בתחום זה (לצידו ניצבים ארתור סי. קלארק ואיזאק אסימוב)?

* * *

רוברט היינלין (משמאל) ווילי לֵיי

רוברט אנסון היינלין נולד בשנת 1907 והחל את דרכו הספרותית ב־1939, לאחר שלמד פיסיקה (ולא סיים) ב־U.C.L.A. בתקופת מלה"ע השניה שרת, יחד עם חיל נוסף – איזאק אסימוב – בתחנת נסיונות של הצי בפילדלפיה.

סיפורו הראשון, ‘קו החיים’ (1939) פורסם במגזין ‘אסטאונדינג’, אותו ערך מי שנחשב לאחת הדמויות הבולטות בשטח המד"ב – ג’ון קמפבל. השידוך בין השניים עלה יפה, ושנים רבות אח"כ המשיך היינלין לפרסם את סיפוריו הקצרים ב’אסטאונדינג' באופן כמעט בלעדי.

בתוך זמן קצר הצליח לרכוש לו שם של סופר צעיר ומוכשר ובמהרה, תוך אימוץ רעיון ההיסטוריה העתידית, אף ‘העז’ לכתוב את הרומן הארוך הראשון שלו – ‘הטור השישי’ (1941) – אך לא העז, עד שלב מאוחר, לחתום בשמו אלא בפסבדונים – אנסון מקדונלד. רק בשלב מאוחר, ולאחר ששינה את שם הספר ל‘היום שלמחרת’ – חתם על ספר זה בשמו המלא.

מן הראוי לעצור כאן לרגע ולהסביר את משמעות המונח ‘היסטוריה עתידית’. הכוונה היא בעיקר לאותם ספרים בהם מתבססים הסופרים על ניתוחים חברתיים/היסטוריים מן העבר וההווה ויוצרים אקסטראפולציה לגבי העתיד, אשר אותו הם מתארים ביצירתם. היצירה, הנחשבת כטובה ביותר בתחום זה, דווקא אינה פרי עטו של רוברט היינלין, אלא הטרילוגיה ‘המוסד השמיימי’, ‘מוסד וקיסרות’ ו’המוסד האחר' פרי עטו של איזאק אסימוב. יצירות פרי עטו של היינלין המשתייכות לסוג זה, הן – ‘הגבעות הירוקות של ארץ’ (1951, קובץ סיפורים), ‘האיש שמכר את הירח’ (1950, ק"ס) ואחרים.

היינלין רכש את הפופולריות העצומה שלו בסוג זה של ספרות (אותה נטש במהרה) בעיקר עקב סגנונו הפשוט והקולח והאמינות הרבה של עלילותיו. במסגרת כתיבתו זו יצר בעצם את התשתית לסגנון המאפיין אותו בהמשך הדרך – דמויות שטוחות, הרבה ‘אקשֵן’ ותמיד – דגש רב בעיקר על הרעיון והעלילה ופחות על הדמויות הפועלות (למעט חריג אחד – ‘זר בארץ נכריה’ – הנחשב עד היום כיצירתו הטובה ביותר).

כזכור, פרסם היינלין את הרומן הארוך הראשון פרי עטו תחת הפסבדונים ‘אנסון מקדונלד’, ורק בשלב מאוחר יותר, במהדורה מחודשת, חתם על הספר בשמו. בעקבות ספר זה, בין השנים 1941–1950 כתב היינלין סיפורים ורבים ורומנים – שברובם מיועדים לבני הנעורים – וביניהם: ‘ספינת החלל גלילאו’ (1947; אודות הנחיתה הראשונה על הירח – ומציאת נאצים על פניו), ‘צוערי החלל’ (1948; מבוסס במידה רבה על נסיונו בבסיס הטירונים של הצי), ‘הכוכב האדום’ (1949). כל הרומנים האלה, ורבים שבאו בעקבותיהם מופנים אל בני הנעורים – וגיבוריהם הם בני נעורים (‘מנהרה בשחקים’, ‘מסע אל בין הכוכבים’, ‘עולמות חדשים’ ‘קח חליפת חלל – וסע’, ועוד).

לאחר שנת 1950 החל היינלין להתמקד בכתיבת רומנים ארוכים וכמעט פסק לחלוטין מכתיבת סיפורים קצרים. הסיפור היחידי שיש להזכירו מתקופה זו הוא ‘אתם המתים החיים’ (1959; פורסם ב’פנטסיה 2000' גיל. 12) – סיפור אודות מסע בזמן, אשר היה אמור – אליבא ד’היינלין – להיות: ‘סיפור המסע בזמן האחרון’.

ואכן, מ־1950 ואילך אנו פוגשים את יצירותיו הטובות ביותר של היינלין (הארוכות). בזכות התבגרותו, התמקדותו ברומנים ארוכים – ואולי גם עקב הקמת מוסד ‘פרס ההוגו’ (ב־1953) – זכינו לקרוא יצירות טובות יותר פרי עטו, יצירות המאירות אותו באור חדש.

‘השליטים’ (1951) מספר אודות פלישת יצורים טפיליים מהחלל החיצון. בסיפור זה, שנכתב על רקע תקופת המקרתיזם והאיבה ההיסטרית נגד הקומוניזם, מתגלה רוברט היינלין כאנטי־קומוניסט ובעל נטיות פאשיסטיות מובהקות.

חמש שנים מאוחר יותר זכה היינלין ב‘הוגו’ הראשון שלו עבור יצירתו ‘כוכב כפול’ (1956) ושלוש שנים מאוחר יותר, ב־1959, בשני, עבור יצירתו ‘לוחמי ספינת הכוכבים’. בספר זה, אשר היה מיועד בתחילת כתיבתו לבני־הנעורים, הוכחה שוב – אליבא דמבקרי הספרות – נטייתו הימנית־פשיסטית של רובּרט היינלין, למרות שמדובר, בעצם, בספר המתאר מלחמה בין־כוכבית אכזרית וכיצד משתלב נער צעיר במסגרת מלחמה זו. הרומן הבא בתור – שזכה גם הוא ב’הוגו' – הוא ‘זר בארץ נכריה’, יצירתו הטובה ביותר של היינלין בכל הזמנים. זהו הספר ה’רעיוני' ביותר של היינלין והוא נמכר (עד היום) במיליוני עותקים.

ה’הוגו' הרביעי של היינלין שייך לספר ‘עריצה היא הלבנה’ (1966 – יצא לאור בעברית לא מכבר בהוצאת ‘עם־עובד’).

בספר זה, לראשונה, מתגלה היינלין לא כמיליטאריסט ופאשיסט אלא – בהשתמשו בדמותו של פרופסור ברנרדו דה לה פאז, מי שהיה ראש ממשלתה הראשון של ‘לוּנה’ – כאנארכיסט בעל נטיות ימניות־קפיטליסטיות. היתה בכך משום ‘רווחה’ גדולה לאוהדיו הרבים של רוברט היינלין.

משלב זה ואילך לא מטפס היינלין שוב אל הפסגות אליהן כבר הגיע בספריו המוקדמים. מעמדו מובטח, ספריו נמכרים במאות אלפים ומיליוני עותקים, וכמעט כל שירבוט היוצא תחת ידו הופך להצלחה מסחרית מסחררת.

כל אלה גורמים לכך שספריו הבאים, שהם בדרך כלל גדולים מאוד בהיקפם (מספר העמודים), אינם מביאים לו הצלחה ספרותית רבה – בניגוד לצד הכספי.

בין ספריו המאוחרים ניתן למנות אפוסים כמו – ‘לא אחשוש מרע’ (1970) ו‘זמן מספיק לאהבה או נשמותיו של לזרוס לאנג’ (1973).

כזכור, זכה דווקא בתקופה זו בתואר ‘הסופר הטוב ביותר של כל הזמנים’ (1973) במישאל שנערך ע"י כתב העת המקצועי לענייני מד"ב – ‘לוקוס’.

ניתן לאפיין את יצירותיו של היינלין בכמה מאפיינים, שבחלקם מתאימים לסופרים רבים של ‘תור הזהב’ של המד"ב (1940–1965) וביניהם: א. העלילה הינה ‘חובקת עולם’ והגיבורים – מכריעים גורלן של גלקסיות/ממלכות שלמות. ב. הדגש על קוי האופי של הדמויות חלש ביותר והמטרה העיקרית היא יצירת ספרות פעולה ולעיתים, הדגשת רעיון מרכזי – טכני/חברתי/כלכלי. ג. מדע בדיוני לא בוגר והמיועד בעיקר לצעירים (בניגוד למד"ב של ‘הגל החדש’ ההופך את המד"ב לז’אנר תקני בספרות). ד. שימוש בטכניקת הכתיבה של המד"ב לשם הדגשת רעיונות עכשויים, רגילים למדי, בעיקר רעיונות פוליטיים.

זהו רוברט היינלין, מענקי ‘תור הזהב’, אשר לבטח לא אמר עדיין את המילה האחרונה בשטח המד"ב.

ספרים שתורגמו לעברית:

בניגוד לעמיתיו הבולטים – אסימוב וקלארק, מוצאים ספרי רוברט היינלין לאור ע"י מו"לים שונים (כידוע, להוצאת ‘מסדה’ בלעדיוּת בכל הקשור לספריהם של איזאק אסימוב וארתור סי. קלארק).

זאת הסיבה, כפי הנראה, לאיכות המשתנה של ספריו בתרגומם העברי, דבר הפוגע לעיתים במוניטין של היינלין. איכותם הצורנית והתכנית של הספרים נפגעת עקב אי־הקפדה על רמת הביצוע.

דווקא ספרו החשוב ביותר, ‘זר בארץ נכרייה’, עדיין לא ראה אור בעברית, למרות שהשמועה מלמדת שהזכויות לתרגומו נרכשו ע"י בית ההוצאה של ‘כתר’.

ספריו שתורגמו לעברית: ע"י הוצאת ‘מסדה’ – ‘השליטים’, ‘מנהרה בשחקים’ ו'המפלצת מן הכוכבים‘; ע"י הוצאת ‘עם־עובד’ – ‘עריצה היא הלבנה’; ע"י הוצאת ‘רמדור’ – ‘מסע אל בין הכוכבים’, ‘עולמות חדשים’, ‘נתיב התהילה’ ו’צוערי החלל'.

ספריו שיצאו לאור בשנה הקרובה: ‘מעבר לאופק’, ‘קח חליפת חלל וסע’ ‘זמן מספיק לאהבה’ וכנראה גם ‘זר בארץ נכריה’.

לפנינו סיפור קצר פרי עטו של אחד מגדולי הסופרים בתחום המד"ב.

אין בסיפור זה סממנים רבים המאפיינים בדרך כלל את יצירותיו של קלארק, אך זהו סיפור חביב העוסק באמן אמיתי החי בתקופה סוערת ומעורפלת.

* * *

מרבים לומר תדיר, שבדורנו, דור קווי הייצור ההמוני, לא נותר עוד מקום לאמן האינדיבידואלי, זה העובד בעץ ובמתכת, זה שהעשיר ביצירותיו את אוצרות דורות קדם. כמרבית ההכללות, גם זו פשוט אינה אמת. אכן, הוא נדיר יותר משהיה בעבר, אך אין פרושו שאבד ואיננו. בדרכו הצנועה הוא עדיין בר קיימא. אפילו על האי מנהאטן תוכל למצאו. אם רק תדע היכן לחפש. במקום בו דמי השכירות נמוכים הם, וחוקי העיריה קשוחים־משהו, נישכח, שם תוכל למצאו בעליות גג זנוחות, או בפאתי מחסנים שכוחים. יתכן שאין הוא בונה עוד כינורות, או שעוני קוקיה, או תיבות נגינה; ובכל זאת כשרונותיו נותרו בעינם, הוא בוחל במכאניזציה, אין שני מוצרים שיצאו מידיו זהים. הוא גם התקדם עם הזמן – תוכל למצוא מתחת לספסל העבודה, ההופך מיטתו בלילה, כמה מכשירי חשמל. תוכל תמיד למצוא אותו, את האומן הישן שלעולם אינו משגיח בכך שהפיק מתחת ידיו יצירת אמנות נצחית.

סדנתו של הנס מילר שכנה בקצהו של מחסן שומם, בחדר גדל מימדים, כמיטווחי ידיית אבן מגשר קינסבורו. מרבית הבניינים מסביב המתינו בסבלנות לבולדוזרים שיהרסום. גם מילר יצטרך לנטוש – במוקדם או במאוחר. הכניסה היתה דרך אזור שומם, שחנו בו מכוניות ביום, ולא מעט פורקי עול בלילה. הם מעולם לא הטרידוהו, שכן הנס מילר היה נבון מכדי לשתף פעולה עם אנשי המשטרה, בחקירותיהם המזומנות. אלה האחרונים העריכו כיאות את מצבו העדין ולא הטרידוהו אף הם. בקצרה – הנס לא התקשה לקיים יחסי שכנות טובים עם כולם. בהיותו אזרח שוחר שלווה, תאם מצב זה את שאיפותיו לגמרי.

העבודה שבה היה כרוך לאחרונה היתה מן הסתם מביאה במבוכה קשה את אבותיו הבאואריים. למען האמת, עשר שנים קודם לכן, היתה מביאה במבוכה כבדה אף אותו עצמו. הכל החל מכך שאיזה לקוח פושט רגל מסר לו מערכת טי.וי. כתשלום, או תחליף תשלום, עבור עבודה כלשהי…

הנס קיבל את המתת בעין רעה, לא משום שהיה מיושן בדעותיו ובוחל בטי.וי. כשלעצמו, אלא, בפשטות, משום שלא יכול להעלות בדמיונו היכן יימָצא לו הזמן להתבונן בדבר הארור. בכל אופן, חשב לעצמו, לפחות אוכל תמיד למכרו תמורת חמישים דולר. אך, לפני שאעשה כן, הבה נראה איזה תכניות הוא נותן… ידו נשלחה אל המתג – המסך נתמלא בדמויות נעות, וכמליוני מליוני אנשים לפניו, הלך גם הנס לאיבוד. הוא ניקלע לתוך עולם שלא ידע דבר על קיומו קודם לכן, עולם של ספינות חלל נאבקות, של כוכבים אקזוטיים, וגזעים עלומי צורה, עולמו של קפטיין זיפ, מפקדו של ‘לגיון החלל’.

רק בשעה שהמערבולת האינסופית של עלילות חלל המלחמות בין־כוכביות פינתה מקומה לתחרות איגרוף אינסופית לא פחות, בין שני הרי שרירים שניראה בברור כי חתמו, קודם לתחרות, חוזה של אי התקפה, פג הקסם. הנס היה אדם פשוט. תמיד היה תאב לאגדות קסמים, וזו היתה האגדה המודרנית, עם סיבוכי עלילה וכשפים, שלעומתם דהה דמיונם של האחים גרים כצבעו של שלט נטוש. על שום כך – לא מכר הנס את מכשיר הטי.וי. שלו, ככלות הכל.

אך, לא חלפו שבועות רבים והקסם הראשוני, הנאיבי, ההנאות הלא מבוקרות של העולם החדש, פגו והיו כלא היו. הדבר הראשון שחדל למצוא חן בעיניו היה העדר הדמיון והגיוון בתכולתם של העולמות החדשים של העתיד הרחוק. הוא היה, כפי שכבר ציינו, אמן וסירב להאמין, שבתוך מאה שנה בלבד, יִישָחֵת טעמם של בני אדם בצורה כה פרועה, כפי שמפיקי התכניות אל נכון האמינו. היתה לו גם דעה רעה על כלי הנשק שאנשיו המסכנים של קפטיין זיפ נאלצו להשתמש בהם, שלא לדבר על אנשי ריבם. נכון הדבר שהנס לא התיימר להבין את עקרונות פעולתו של מפרק החלקיקים הפרוטוני הנייד, שזכה כנראה לפופולריות רבה, אך אפילו בלי להבין כיצד הוא פעל, לא היה כל טעם לשמוח על הצורה העלובה שבה עשה זאת. הבגדים, הריהוט הפנימי של ספינות החלל, כל זה פשוט לא היה משכנע. מנין לו הוודאות? מאז ומתמיד היתה לו תחושה עזה כלפי ההתאמה היאה לדברים, ותחושתו לא נפגמה אפילו בתחום מחיה חדש זה של הדמיון.

אמרנו כבר שהנס היה אדם פשוט. אך הוא לא חסר בינה שימושית, והוא שמע שיש הרבה כסף בעסק זה. על כן התיישב ליד שולחן העבודה שלו, והחל לשרטט.

אפילו לא היתה נפשו של מפיק הסידרה קצרה כבר מדלות דמיונו של מתכנן התלבושות שלו, גם אז היו רעיונותיו של הנס מילר מחויבים לשבות את לבו. היתה בהם מידה של אותנטיות וראליזם, שגרמה להם להתבלט. לא היתה בהם גם מידה זעומה של אותו כזב, אשר אפילו חסידיו הצעירים ביותר של קפטיין זיפ נאלצו מפעם לפעם לשים אליו לב. על כן שכרו את הנס בו במקום.

לפני כן – הציב כמה תנאים. את אשר עשה, עשה מאהבה – או בעיקר מאהבה – אפילו אם העסק הכניס לו יותר כסף משהרויח בכל ימיו עד אז. הוא מסרב להסתייע בעוזרים כלשהם, והם מחויבים להתיר לו להישאר בסדנתו. כל שהוא רוצה הוא לשרטט את המודלים, את מוצרי היסוד, והייצור ההמוני ייעשה באיזה מקום אחר. הוא אמן – לא בית חרושת.

הסידור פעל כהלכה. במשך שישה חדשים בלבד עבר קפטיין זיפ שינוי צורה כה ניכר, שהופעתו על המסך היתה עילה מתמדת ללחץ־דם גבוה עד כדי סכנה של כל המפיקים היריבים. זה – כך הירהרו צופיו – לא היה עוד סרט נוסף אודות העתיד, זה היה העתיד, אין ספק בנוגע לכך. אפילו השחקנים נשתנו בלחץ סביבתם החדשה. ההשראה החדשה חילחלה בהם פנימה, עד שביוצאם מאולפני ההסרטה חשו לעתים כאנשי המאה העשרים שנקלעו במקרה לחשכת הדור הויקטוריאני, ונפשם יוצאת מגעגועים אל כל אביזרי הנוחות שנטשו שם, הרחק בבית.

אך הנס היה חרש ועיוור לכל זה. הוא התבודד כדרכו, מסרב לראות איש פרט למפיק המאושר, מנהל את כל הכרוך ניהול באמצעות הטלפון, וצופה רק בתוצר הסופי, שמא חל איזה שיבוש בתכניותיו. לא היה לו כל עניין בעולם המסחר המתעתע שהסתתר מאחורי התמונות הנעות, הוא עבד לבד.

מאוחר בליל שבת אחד, כשעבד כדרכו, מְשַווֶה ליטוש אחרון לשרטוט של קסדת חלל חדשה, חש לפתע ששוב אין הוא לבדו. באיטיות הרים עיניו מהשירטוט והפנה פניו אל הפתח. הדלת היתה נעולה – כיצד יכלה להיפתח כה בשקט? אך עובדה היא – שני אנשים עמדו לצד הדלת, מתבוננים בו חרש. הנס חש את לבו מנסה לרגע לטפס לתוך גרונו, וגייס את מירב האומץ שהיה ברשותו כדי להתעשת. ככלות הכל, חשב ברווחה, היה לו מעט מאוד כסף כאן. מייד לאחר רגע הירהר, במחשבה שניה, האם זה כל כך טוב. הדבר עשוי להרגיז אותם…

“מי אתם?” שאל לבסוף. “מה אתם עושים כאן?”

אחד האנשים התקדם לעברו, בשעה שהאחר התבונן בהם מצד הדלת. שניהם עטו מעילים חדשים ביותר, מגבעותיהם שמוטות על מצחם, כה נמוך שהנס היתקשה להבחין בשרטוטי פניהם. הם לבושים היטב מכדי להיות פורצים פשוטים, חשב.

“אין כל צרך להיבהל, מר מילר,” השיב הקרוב אליו יותר, קורא את מחשבותיו בלא קושי. “אין זה שוד או כיוצא בזה. זה רשמי. אנחנו מהבטחון.”

“אינני מבין.”

האיש אחז בנרתיק שהיה תקוע בכיס הפנימי של מעילו ושלף מתוכו חבילת תמונות. הוא דיפדף ביניהן עד שמצא את מה שביקש.

“אכן, גרמת לנו כאב ראש לא מועט, מר מילר. לקח לנו שבועיים למצוא אותך – המעסיקים שלך היו כה שומרי סוד. אין ספק שהם להוטים ביותר להחביא אותך ממתחריהם. בכל אופן, כאן אנחנו סוף סוף, ונודה לך אם תוכל להשיב על מספר שאלות.”

“אין אני מרגל,” השיב הנס בתקיפות שבזעם, כשחילחלו המלים לתודעתו. “אינכם יכולים לעשות זאת! אני אזרח אמריקאי שומר חוק!”

הם התעלמו מן ההתפרצות. בעל הנרתיק הפנה לעברו את התמונה שמצא.

“האם אתה מזהה זאת?” אמר.

“כן. זה פנים ספינתו של קפטיין זיפ.”

“אתה תיכננת זאת?”

“כן.”

תצלום נוסף נשלף מהחבילה.

“ומה עם זה?”

“זוהי עיר המאדים של פאלדאר, כפי שהיא ניראית מן האויר.”

“רעיון מקורי שלך?”

“כמובן!” השיב הנס, נזעם עכשיו מכדי היות זהיר.

“וזה?”

“אוה, זהו אקדח הפרוטון; הייתי די גאה בנוגע אליו.”

“אמור לי, מר מילר, האם כל אלה הם רעיונות מקוריים שלך?”

“כן. אני אינני גונב מאנשים אחרים!”

חוקרו ניפנה אל רעהו ושוחח עמו דקות ספורות בקול מילמול נמוך שלא איפשר להנס להבין דבר. נראה שהגיעו לכלל הסכמה די מהר, והשיחה נסתיימה לפני שניקרתה להנס ההיזדמנות המיוחלת לזנק אל הטלפון.

“צר לי,” המשיך החוקר. “אך היתה איפה־שהוא דליפה רצינית. ייתכן שהיא הינה, אה, מקרית, אולי אף לא מודעת, אך אין זה משנה הרבה את המצב. יהיה עלינו להמשיך לחקור את העניין. אנא, תצטרך לבוא איתנו.” היתה סמכות כה רבה בקולו של האיש שהנס הכניס זרועותיו לתוך שרוולי מעילו בלא כל הערה נוספת. הוא לא פיקפק עוד בסמכויותיהם של מבקריו, ואף לא מצא לנחוץ לדרוש תעודות רשמיות. הוא היה מודאג, אך בשום אופן לא חרד. כמעט ברור מאליו מהו שארע. הוא שמע לא פעם את הסיפור על אותו סופר מדע־בדיוני, שבמשך מלחמת העולם השניה תאר את עקרונות פצצת האטום, וזכה לביקורם הלא נעים של אנשי הבולשת. שעה שהמחקר הסודי מתנהל בצורות כה רבות, מקרים כאלו מוכרחים להתרחש. הוא רק תהה מה בדיוק קלע בשרטוטיו אל המטרה.

על סף הדלת הביט אחורה אל אפלולית סדנתו, ואל האנשים הצועדים בעקבותיו.

“כל זה הינו טעות מגוחכת,” אמר. “אם אפילו הראיתי משהו סודי בתכנית שלי, הרי זה מקרה בלבד. מעולם לא עשיתי דבר שצריך להרגיז את האף־בי־אי.”

היה זה רק אז, שהאיש השני פצה לראשונה את פיו, באנגלית גרועה ביותר ובמבטא זר.

“מה זה אפ־בי־איי?” שאל.

אך הנס לא שמע אותו. הוא עמד והתבונן בחללית.

“אם זה לא יצליח לגרור אותם פנימה – שום דבר לא יצליח”; אלה הן מילות הפירסומת המלוות את ‘החור השחור’ במסע ניצחונו על מרקעי אמריקה. מעולם לא פעלו מעטים כל כך לכבוש באינטנסיביות רבה כל כך את תשומת ליבם של רבים כל כך – מסעי פרסומת טלויזיוניים, ראיונות ברדיו ובעיתונות, פוסטרים, חצי מיליון לירות שטרלינג, המוקדשים כולם כדי להפוך את ‘החור השחור’ לאטרקציה, אשר, כפי שהדבר נהוג כיום, לא תסתיים באולם הקולנוע אלא תתפשט לתוך חנויות בגדים, בוטיקים לתקליטים, תעשיות שלמות של צעצועי־חלל. כל זה משקף במידה רבה את החיזיון החדש יחסית שהמד"ב חולל בתחום ה’ספֶקטקל' העולמי. כמעט מתוך הכרח־טבע. שהרי – המד"ב הקולנועי עומד לפני דילמה מיוחדת. בניגוד לסופר אין הקולנוען מסוגל ליצור ממש עולמות חדשים; מאחר שהוא פועל במדיום של תמונות היה אנוס, על מנת לעשות כן, לצלם את תמונות המחר בעדשות של היום, וזה בלתי אפשרי. על שום כך סרט מד"ב או שיש בו רעיון, אשר מתוקף ניסוחו שייך לבעיות המיוחדות של הז’נר, ואילו חוויתו הויזואלית היא עכשוית לגמרי (כגון ‘האיש שנפל מכוכב אחר’), או שרעיונו הוא קרש קפיצה לפעלולים טכניים, מה שהיה נקרא פעם ‘אפקטים מיוחדים’, והוא משתדל להעמיק ככל האפשר את האשליה שהקולנוע מיתמחה בה, האשליה שאין חוקי הטבע הפשוטים החולשים על עולם ומלואו שליטים גם כאן; מאז שלח מלייס הצרפתי אנשים ראשונים לירח (והאסטרונומים ראו לרגע, מעל הקרקע, את הגרם השמיימי המסכן מעווה את פניו בכאב כשהטיל ננעץ בעינו), ומאז, בזמנים מודרניים יותר, העביר אותנו קיובריק דרך סימפוניית המראות והצבעים שבסיום ‘אודיסאה בחלל’, סרט המד"ב המצליח הוא תוצר של מעבדות־הפעלולים, הווה אומר – פונקציה של כסף. והכסף שהושקע ב’החור השחור' אינו מועט – איך שלא תסתכלו בו.

מכל מקום מהו ‘חור שחור’? על פי התאוריות השכיחות ביותר הריהו שארית של כוכב אשר ‘קָרַס’ פנימה, מחמת עירעור איזון הכבידה שלו. מימדיו מצטמקים ומצטמצמים בתאוצה אינסופית, והמסה שלו גדלה, באופן סימטרי, והופך, לכל הפחות, חזקה דיה על מנת לגרור לתוכה כל מה שמצוי בסביבה. התוצאה הראשונית והפשוטה של זה, היא שהעניקה לגוף הנידון את שמו – קרינת האור, המושפעת כידוע מכוח הכובד, אינה מוחזרת, אלא היא נבלעת בתוך שרידי הכוכב, והוא שרוי אפוא ב’עלטה מוחלטת' (אם לנקוט לשון המעטה); תוצאה הרבה יותר מסקרנת שעדיין רחוקים אנו מלהיות מסוגלים לתהות על קנקנה היא מיבנהו ושאר פעליו של “החור”; האם הוא מציין את סוף העולם, שהולך ונשאב לתוכו? האם הוא ‘פתח’ כניסה לעולם אחר, מקביל? אולי לתוך יקום של ‘אנטי־חומר’? ברור, איפוא, שנושא זה הוא יסוד מצויין לספקולאציות מד"ביות מכל הסוגים, ולסרט היוצא מ’מבלבל־מוח' מרכזי כזה יש מלכתחילה שטח פעולה רחב להתגדר בו, אפילו בלא להתחשב ב’אפקטים'.

הוסיפו לכך את העובדה שבסמוך מאוד ל’חור השחור' (כיצד? אילו טכניקות של המחר דרושות לשם כך?) שוכן לו בשלווה יחסית ד"ר ריינהארד המסתורי (מאקסימליאן של) בעולם־זוטא משל עצמו המאוכלס בעיקר רובוטים, עולם שאת סודותיו אין הד"ר מזומן כל עיקר לחשוף לפני עולם של פולשים בכוח, והרי לכם, לבד מהחידה המד"בית גם עלילת־מאבק בין הטוב והרע, כשם שאולפני דיסניי (ולא רק הם) אוהבים להציג. אי אפשר שלא לחוש אהדה, עכשיו בדורם של קלרק ושאר השותפים לפסימיות בדבר טבעו־הטוב של האדם, לד"ר שעטו עליו לפתע אורחים לא קרואים, אף כי כמה מהאמצעים בהם הוא משתדל למנוע את שובם הביתה אינם כשרים במיוחד. בין אלו ראוי למנות בראשית החשבון את הרובוט מאקסימיליאן שסכינים המסתחררות בתוך ידיו מוכנות לגזור לרצועות נאות כל מי שאין הקפטיין חפץ ביקרו, אפילו אם מדובר בוינסנט הנחמד, שאינו אלא רובוט השייך למחנה שכנגד, אחד מאנשי צוותה הסימפטיים ביותר של הספינה־האורחת. רובוטים שהם אנושיים יותר מיוצריהם, ושאהדתנו (או שנאתנו) מתלקחת כלפיהם במלוא עוזה, הפכו מירשם־הצלחה בטוח למדי, לא רק מאז ‘מלחמת הכוכבים’, אלא בעצם מאז סיפוריו של אסימוב המוח המחבר האלקטרוני ההולך למות ב’2001 – אודיסאה בחלל', ויורשיהם אצל הינליין (‘עריצה היא הלבנה’) ופול (‘קיבורג’) אם לנקוב רק בשמות אחדים. הסרט מתפרסם בארץ תחת הכותרת ‘המסע שמתחיל במקום שהכל מסתיים’, וזה צריך להזכיר לנו שמסע־הכוכבים מתחיל במקום בו ניסתיימו כל המסעות של שלושים השנים הקודמות בערבות ‘המערב הפרוע’ או בחוצות האלימות של ניו־יורק.

‘החור השחור’ ויורשיו עתידים לתפוס את מקומם של המערבונים וסרטי המתח והריגול, דוקא משום שהקולנוע הוא במידה כה רבה מדיום שהטכניקה שלו קובעת את גבולותיו. סרט מתח כמו ‘החור השחור’ היה בלתי־אפשרי לגמרי עוד לפני עשר שנים, בדיוק כמו שמטוס הסילון העל־קולי היה בלתי אפשרי בימיו של הצפלין. התקדמותה של הטכניקה קובעת כאן, משל לאבולוציה של האדם, את עצם החוויה הקולנועית, ואת המציאות שאנו חווים, רואים, שומעים, מרגישים, מתוך הכיסאות השרויים באפילת האולם. והמציאות הויזואלית של ‘החור השחור’ היא מהממת מספיק על מנת שנרשה לעצמנו אקסטראפולאציה שאינה מסוכנת ביותר לאור הלקחים הקודמים, היינו, שנוכל בעתיד הלא רחוק להינות גם מהמשכו.

מה קורה כאשר שמים זיקית על גבי בד משובץ? בכך עוסק סיפור כמו פוליטי זה העוסק, בניגוד לשמו הצמחוני, בפוליטיקה האלקטרונית של העתיד.

* * *

צייר: רנה מגריט

הייתי עסוק בתחביבי – מעקב אחר איגוּאָנה ימית באיי הגאלאפאגוס – כאשר הגיע מבזק החדשות. סנטור מיינרד נורה בבית הסנט על ידי צופה מטורף שעמד ביציע. הדבר הרס את חופשתי. פעם נוספת היתה האומה המומה, ונתיישבה מול מקלטי הטלויזיה שלה לקטרזיס של הלויה ארוכה וקודרת. תגובתו של הקונגרס, לשם שינוי, היתה מהירה. השימוש בנשק לא יכול היה לבוא בחשבון, מייד לאחר דיון קצר ובעל עוצמת מתח גבוהה, הוחלט לאסור על כניסת מבקרים לבית הקונגרס. בנוסף לכך החליטו, כי מעתה ואילך יערכו המועמדים למשרות הפדרליות את כל מערכות הבחירות שלהם מעל מרקעי הטלויזיה. נאסר עליהם, בכל מקרה שהוא, לעמוד בפני קהל המונה למעלה ממאתיים וחמישים איש.

היה זה תיקון בחוק שכמעט והרס אותי. כראש סוכנויות הפרסום ויחסי הציבור במדינה, וכשליט מוּכָּר של רב אמצעי התקשורת, הצלחתי ללכוד את קלינט ספיר כלקוח שלי. מוצאו של קלינט היה מאוקלהומה, בעל בארות נפט לאין ספר, ולפי השמועות, היה ‘שווה’ כמה מאות מליונים. חיבבתי את קלינט. לא היה אינטלקטואל, ותפישתו את הקווים הדקים של פוליטיקה פנימית ובינלאומית היתה מוגבלת. אך הוא ידע כיצד להרבות דולרים. ופרס גדול היה צפוי לי, אילו הצלחתי להשיג עבורו את כס הנשיאות, משרה אליה הציג את מועמדותו באופן קבוע, ושעל מערכות הבחירות שלו הוּצָא מידי פעם הון קטן.

מייד לאחר שחזרתי לניו־יורק, טלפנתי לקלינט ואמרתי כי חשוב שניפָּגש עוד באותו ערב. הוא חש בדחיפות שבקולי, והסכים. הגעתי לפגישה עם אל דיקס, איש אמוני והמיופה־כוח הכללי שלי בענייני עסקים.

קלינט ספיר היה מארח לבבי; קטן קומה, עגלגל, בעל כרס קטנה, אך יחד יחד עם זאת היתה לחיצת ידו חזקה, והיה לו צחוק מהדהד שהיה בו צליל של כנות. הוא לא השתכר כלל, למרות שחיסל כמות משקה רצינית במשך שלושת רבעי השעה האחרונה.

“אל ודאי סיפר לך,” אמר עם כניסתנו. “הפעם אני מתכוון לזכות. מעולם לא הרגשתי כה בטוח בעצמי. ואל אומר שסיכויי טובים.”

“מה שהתכוונתי הוא,” אמר אל מביט אלי במבוכת מה. “שקלינט מקרין את אישיותו בצורה נהדרת – כשאתה ניצב מולו פנים אל פנים. הוא מצליח לשכנע ביושרו ובכנותו כל איש אישה וילד ברחוב. אם נְלַמֵד אותו לדבר על נושאים כלליים המעיקים על כל אחד מאיתנו, הוא בהחלט יוכל להצליח.”

“אני מסכים,” התערבתי. “אך, למען האמת, כאשר קלינט מופיע בטלויזיה, הוא נראה ככל פוליטיקאי ביישן ובעל עיניים חמקמקות. ועתה, כשהקונגרס אסר פגישות עם קהל חי. אנו באמת בצרה.”

פניו של קלינט קדרו. “אני פשוט לא מרגיש טבעי מול כל אותן מצלמות,” אמר.

הבטתי באל דיקס והוא הביט בי. שנינו נאנחנו. קלינט התעודד. “עדיין לא הפסדנו, חבר’ה,” אמר, כשהוא מוזג לנו משקאות. “תמצאו משהו, ואתם יודעים למה? כי בקצה הקשת בענן ישנו כסף רב מדי.”

במשך הימים שלאחר מכן, חשבתי על מספר אפשרויות, אך לא נראה כי התקרבתי לפתרון הבעיה. קלינט לא היה לקוחי היחיד, אך הוא סיפק לנו את מרבית הרווחים. הייתי כה מרוכז בבעיה שלו, עד שהתקשיתי לחשוב על נושאים אחרים. זו יכולה היתה להיות הסיבה לכך, שהסכמתי לבקר באולם קטן באיסט סייד, כדי לראות הדגמה של גישה חדשה למשאלים (סקרי דעת קהל) של צרכנים. כאשר נכנסתי, ראיתי את אל דיקס בא מולי עם גבר שחור, גבוה ונאה. לחצנו ידיים בחמימות.

“זהו סם קרסונס,” אמר אל.

“אני יודע,” אמרתי. “סם ואני חברים ותיקים.”

“עברו חמש עשרה שנה,” אמר סם. “אתה עדיין מטורף בנוגע ללטאות?”

“זה עוזר לי להירגע,” עניתי, ושנינו חייכנו לזכר מסעות מדבר מטורפים שערכנו בעידן אחר.

“מה שלום ליליאן? והילדים?”

סם משך בכתפיו. “התגרשנו,” אמר. אצבעותיו החלו לרעוד, באופן כמעט בלתי מורגש. היה זה רגע מביך, ואל פתר אותו יפה.

“אני רוצה לספר על השיטה החדשה של סם,” הפר את הדממה. הוא הושיב אותי באחד הכסאות המרכזיים, והידק צמיד קטן על זרועי, ומהדק לתנוך אזני.

“סם שילֵב רעיון חדש בְּיָשן. על זרועך ישנם חיישנים מיוחדים. הם רגישים ומקשיבים להתנגדות העור שלך, לקצב באפך, לחץ הדם, כמות הגזים שבדם, ומורים לנו אם אתה כעוס, אדיש, מאושר, נרגש וכו' וכו'. אינפורמציה זו משודרת אל מאחורי הקלעים, ומעובדת ע”י מחשב."

“תן לי להמשיך מכאן,” התפרץ סם. “האם היית רוצה לראות את אביך?”

זועזעתי. ''את אבי?''

“נתחיל,” אמר סם. “בהקרנת דמות תלת־מימדית של אדם אל מרכז הבמה. הדבר נעשה ע”י תהליך ביולוגי, ואתה יכול לטעות ולחשוב שזו דמות אמיתית. בתחילה לא יֶרָאה כלל כאביך. אבל אני אומר ‘אַף’. תלוי בכך, אם אתה חושב שהאף דומה לזה של אביך או לא, יתחיל האף להשתנות עד שיראה בדיוק כאפו של אביך. אחר כך נעבור לעיניים, וכך הלאה."

הייתי מרותק – אך ספקן.

“בוא ננסה,” אמרתי.

האף לבש צורה במהירות מפתיעה. ואחר כך העיניים, הסנטר, האזניים וצורת השיער. אח"כ עברתי לזרועות, לתנוחה, לגובה ולמבנה הגוף. תוך דקות ניצב מולי אבי, מביט לעברי מן הבמה, גדול ומפחיד כפי שהיה בחיים.

“לא יאומן!” גרוני נשנק, ולבי הלם בקרבי.

“פיתחתי שיטה זו,” אישר סם. “והתכוונתי למכור אותה למשרדים לאיתור קרובים ברחבי המדינה. זה נראה לי רעיון טוב בהרבה מציור של אומן שנעשה מתוך תאור מילולי.”

“ואחר כך,” המשיך אל. “הוא חשב על כך, שזו דרך טובה לקבוע טעמו של קהל לגבי בושם מסויים או מוצרי מזון. מחשב אוגר את כל האפשרויות, ובהתאם לתגובות מרבית הקהל, מקבל המוצר את הצורה הרצוייה ביותר.”

“זה רעיון גדול,” אמרתי. הייתי עדיין מזועזע מהדמות שעל הבמה, שנראתה בדיוק כמו אבי. “חבל שאין לזה קול.”

“אבל יש לו,” ענה סם.

ניקח את אביך צעד אחד הלאה." הופתעתי כאשר הדמות החלה מדברת על מזג האוויר, בקול גבוה וצווחני. אח"כ החל הקול להפוך עמוק יותר, בהתאם לתגובות שלי. הקול ירד באוקטבה. אח"כ פיתח צרידות מה, מבטא ניו־אינגלנדי וההלם שלי היה מושלם. שחזור דמותו וקולו של אבי היו מפחידים.

“זה מעשה כשפים,” אמרתי לסם, וקומתו גבהה בעיני. אל דיקס חייך מאוזן לאוזן כאשר כולנו לחצנו ידיים. היבטתי בן לרגע, ואז צץ הקשר במוחי.

“זהו זה,” אמרתי. “מצאנו את המפתח לבעייתו של קלינט ספיר כאן. באולם זה.”

אל הביט בי. אינן מביך.

“אינך רואה,” אמרתי, תופס בזרועו בפראות שמתוך התלהבות. “על ידי שימוש בקהל המהווה מדגם מייצג, אנו יכולים להסריט מפגשים אלה, לחתוך ולערוך אותם לטלויזיה.”

אל תפס את הרעיון מייד.

“זה מטורף,” אמר. “אך זה יכול להצליח.”

“רק רגע,” אמר סם. “אני רוצה לדעת מה קורה.” סיפרתי לו את האמת, אך לא את כולה. לא חשבתי שהדבר הכרחי עדיין.

סם לא התלהב, “לא על זה חשבתי,” אמר. “רציתי למכור מוצרים, לא אנשים.” “נסה זאת,” אמרתי. “תן לי אופציה של שישה חודשים. בסוף תקופה זו תוכל להטיל ווטו על כל הפרוייקט אם לא ימצא חן בעיניך. ואשלם לך היטב, סכום גדול מזה שבכלל חלמת עליו.”

“תן לי זמן לחשוב על כך,” אמר סם.

יצאתי עם אל, ותוך כדי החלפת דעות ורעיונות, גברה התרגשותנו. לאחר פרק זמן, חזרתי לאולם. סם עדיין ישב שם, אולם על הבמה עמדה ליליאן, יפה מתמיד כפי שזכרתי אותה. לעורה החום היה ברק משלו. יצאתי בחופזה, חיכיתי מספר דקות, ואח"כ קראתי דבר מה בקול לפני שנכנסתי. ליליאן נעלמה מן הבמה, הגם שבעצם מעולם לא היתה עליה. מכיוון שפגשתי בה מספר פעמים, ידעתי כי היתה לבנה. “אני עדיין מסופק,” אמר סם. “אך כיוון שיש לי זכות לבטל את ההסכם לאחר שישה חודשים, אסתכן הפעם.”

לחצנו ידיים.

הקהל החי שלנו כלל מאתיים צופים שנבחרו בזהירות מתוך מעמד הפרברים הבינוני. עדיין אני יכול לראות את קלינט ספיר המדומה על הבמה. קולו שפע ביטחון עצמי, היה חזק, ומבטו יציב וישיר. רעיונותיו בתחילה היו מעורפלים, חסרי צורה מגובשת, ורק רמז של משהו קונקרטי מתחת לכל נקודה שהעלה. הוא תקף את הפשיעה ברחובות, עוני, שחיתות בצמרת, חוסר כבוד למבוגרים, מחירי המחיה הגבוהים, בעלי ברית בלתי נאמנים, והמדיניות פושטת הרגל של המנהל הנוכחי.

אך אחר כך החל להתחמם. הערותיו היו יותר לענין, והוא החל לתקוף קבוצות מיעוט בנקבו בשמן. קולו הפך מלא התלהבות, והקהל השתלהב והתרגש. הבטתי בקלינט ספיר האמיתי היושב לצידי, והיה זה מדהים לראות כיצד חיקה את הדמות שעל הבימה. הקהל הפך את נחיריו של הדובר למעט צרים יותר. וקלינט אף הוא הצר את נחיריו. בדרך כלשהי, בלתי ניתנת לקליטה, התאים את שרירי פניו לאלה של קלינט ספיר המדומה. הוא החל למלמל בשקט, יחד עם הדובר. המילים והמשפטים מקבילים לאלה שהתקבלו באמצעות הקהל. לאחר מכן, היה במצב רוח מרומם.

“ראית את זה?” חזר ואמר. הוא היה נרגש מכדי לשבת בשקט.

“אל תשכח,” הזהרתי אותו. “מחיאות הכפיים הסוערות לא נועדו לך, הם מחאו כף לעצמם.”

“אני מתכוון לתת להם מה שהם רוצים,” אמר ספיר.

“אל תהיה טיפש,” אמרתי. “ישנו קהל אחר. עליך להיות משהו יותר מהדמות אותה ראינו על הבימה הערב.”

סם לא אמר דבר, אך עתה פתח את פיו, “זה היה מחליא,” אמר. “הייתי ספקן באשר לעיסקה זו כאשר החלה, ואז עוד לא ידעתי כלום. אני רוצה לצאת מזה.”

“החמצת את הנקודה,” אמר קלינט. “אינני קנאי. אמלא את בקשותיהם של כולם.”

“סם,” אמרתי. “אל תהיה פזיז, זכותך לצאת מהעסק לאחר שישה חודשים. אבל תיכננתי עוד מבחן אחד, שאני חושב שתהנה לצפות בו. אני רוצה שהנאום הבא שלנו יהיה בפני קהל של כושים.”

תחילה היו חסרי מנוח, עד שנדמה היה, כי קלינט ספיר עולה על הבמה. הופעתו החלה משתנה בדרכים כמעט לא מורגשות, אך משונות. הנחיריים התרחבו, העור הפך לכהה יותר, השיער מקורזל יותר. תנועות הידיים רחבות יותר, והדיבור קיצבי יותר. בקשה נלהבת נישאה מעל שפתיו ליחס שווה מצד החוק, לדיור, ללימודים ולעבודה. קלינט ספיר שישב לצידי החל להידמות יותר ויותר לדמות המחודשת שעל הבמה, ומלמל יחד איתה. סוף הנאום התקבל בתשואות נלהבות, סוערות, שהקפיצו אותנו ממקומות מושבנו.

לאחר מכן, שאל סם את קלינט כיצד קיבל את התנהגותו של הקהל. “איך אתה מרגיש לגבי הנאום של היום בהשוואה לזה שלפניו?”

“אני מסכים לכל מה שהאיש על הבמה אמר,” אמר קלינט.

סם לא הבין. “איך אתה יכול לעשות זאת? מידה מסוימת של חמקמקנות אפשר להבין, אבל ניגודים מוחלטים, אין להם משמעות. אם אחת הקבוצות תשמע מה שאתה אומר לאחרת. היא תקרע אותך לגזרים.”

“זה לא יקרה,” אמר קלינט. “איני זקוק לאיש שעל הבמה. אני יכול להרגיש מה אנשים רוצים לשמוע. הייתי רוצה לעלות על הבמה בעצמי, בפעם הבאה, בנוכחות קהל מורכב שיְיַצג את כולם.”

“עדיין לא,” אמרתי. “מוקדם מדי.”

“זה לא מוצא חן בעיני,” אמר סם. “מעולם לא התכוונתי ליצור זיקית אנושית. אני עומד לנצל את זכותי לחסל את העסק.”

“העסק הפך לגדול מדי למריבות קטנות. אשלם לך הון באם תישאר אתנו; אך אם תעזוב, אני לא אכפה. אתה אדם פיקח, אך אני יכול לקנות מוחות חריפים לא פחות כדי להמשיך בעסק, וזאת אכן אעשה.”

“תפגע בזכויות הפטנטים שלי ובהסכם שבינינו,” אמר סם. ואנצח אותך בבית המשפט."

צחקתי. “קדימה! ובעוד חמש עשרה שנה אהיה חייב לשלם לך מה שהייתי משלם ממילא, וזה רק במקרה ותזכה במשפט. האם יש לך הזמן והכסף להילחם בעורכי הדין שלי?”

הוא שתק. “אל תהיה טיפש סם,” אמרתי. “איני רוצה לעשות זאת. אבל אם תכריח אותי, זה מה שאעשה. לזכר הימים הטובים ההם, אל תכריח אותי לנקוט בצעדים קשים.”

“הימים הטובים ההם,” אמר בבוז ויצא מן האולם.

“מה הוא עומד לעשות?” שאל אל דיקס.

“כלום. אבל איני בוטח בו עוד. אני רוצה שמתכנת אחר יחליף אותו מייד. אני רוצה שכל תנועה שיעשה תיבדק שוב ושוב. איני רוצה שמישהו או משהו ייפגע בפגישה הבאה שלנו.”

“איזו מן פגישה תהיה זו?” שאל קלינט ספיר.

“נערוך עוד מיבחן אחד בהשתתפות מאתיים איש שייצגו את כל בעלי זכות הבחירה. ואז נוכל לראות כיצד פועלת השיטה שלנו!”

היה ברור כי לא נוכל לסמוך עוד על עזרתו של סם. הוא הופיע במשרד לעיתים רחוקות, וכאשר עשה זאת, הסתפק בהשמעת הערות עוקצניות על זואולוגים חובבים העורכים ניסויים במדגמים אנושיים. אבל הוא בא לפגישה החשובה. הפעם היה הקהל שונה לחלוטין מאשר בפעמים הקודמות. הוא נבחר בקפדנות על פי רמת ההכנסה, גיל, צבע ודת. קלינט ספיר רעד יותר מכפי שציפיתי.

ואז, לפתע, אבדה לי השליטה. בדיוק לפני שהנאום היה אמור להתחיל, נתקפתי בחילה בשל המתח, ונאלצתי לעזוב את האולם. ביזבזתי עשר דקות כאובות, מקיא. כאשר חזרתי, היה האויר מלא הלם, והדמות של קלינט ספיר המדומה עמדה על הבמה דוממת.

אחזתי בזרועו של אל דיקס.

“מה קורה?”

“זה קלינט ספיר האמיתי שם למעלה. הטיפש הארור רץ וטיפס על הבמה. הוא רצה להוכיח כי תפס את הרגשות האמיתיים של האומה כולה. אבל כאשר הגיע לבמה, הוא פשוט קפא, כאילו כל זרמי הנגד של רגשות חלוקים קרעו אותו לגזרים, מבפנים.”

“תורידו אותו מעל הבמה,” אמרתי. “תורידו אותו מייד!”

הורדנו אותו, אך כבר היה מאוחר מדי. קלינט עבר התמוטטות עצבים שהרסה את כל המעצורים שבו.

היה ברור, כי נֵאָלץ לאשפז אותו, ואולי יצטרך לעבור טיפול ממושך. שעה שנישא החוצה, אל האמבולנס המחכה, ראיתי כי סם הוא אחד מנושאי האלונקה. כאשר חזר עצרתי אותו, “אני מניח שניצחת לבסוף,” אמרתי.

“לא ניצחתי ולא הרווחתי כלום,” אמר. “מעולם לא שנאתי את קלינט באופן אישי. הגם שהיה ברור כי אינו מתאים לשום משרה, ודאי שלא למשרת הנשיא. אבל אתה, איש הלטאות, היה עליך לצפות מה עלול להתרחש.”

"לצפות? לחזות? מה?''

“לחזות,” אמר סם באטיות. “מה קורה כאשר אתה מניח זיקית על אריג משובץ.”

מחבר סיפור הפנטסיה היפהפה שלפנינו, ארז דור־אן, מספר לנו שהוא נמצא כרגע "אי־שם בין סיום לימודי התיכון לבין השרות בצה"ל", ואת עצמו הוא מתאר בתור "נווד נצחי, בעל אלף מצבי־רוח וסקרנות אין־קץ, כן ותמיד מאוהב… צייד מילים, ובקיצור – יצור דמיוני…"

* * *

חלק 1

… בלילות היה רואה גמדים קטנים בעלי עיניים נוצצות. בנה להם ארמונות בדמיונו ובתמורה סיפרו לו על עולמות מופלאים, עולמות אחרים.

הייתה זו מציאות. מציאותו הטבעית. טבעי היה גם שיספר לאחרים על גמדיו כשעיניו בוערות וקולו נרגש. האנשים התייחסו לסיפורים אלו בחשדנות רבה. בעולמם לא היה מקום לעולמות פלאים. היה זה עולם חסר־צבע של אסור ומותר. כך למד לשתוק.

הגמדים נעלמו במסדרונות זכרונו, רק הסיפורים נשארו. נשארה, כמובן, גם הידיעה ברורה שהוא, למעשה, גיבורם של אלה.

סירב לקבל את מה שהוחלט בשבילו – להיות אדם. הבין שאם רק ירצה, ירצה חזק מספיק, יוכל להיות כל דבר שרק יעלה בדעתו…

…אהב לראות את עצמו מטפס במנהרות ארוכות שטופות שמש וצבעי צהוב. אהב להרגיש במשבי הרוח היוצרים צבעים חמים בגלגלי עיניו העצומות. רצה להיות אף הוא רוח, צבע.

“רק ציפורים עפות,” הסבירו לו. דבר זה חייב אותו לעוף בסתר ובדומה לשחף המגביה עוף מעל הסערה, הסתתר גם הוא בגבהי שמיים. הפעם השכיל לא לספר לאיש על שגילה את האפשרות הטמונה בריחוף קל בין ומבעד ניצוצות האש מוכספי הזנב שהתרוצצו בשמיים. לא סיפר גם על ההתפלשות בבוץ השמיימי הרך והפריך שאפף אותו בכל פעם שטיפס על קרן מחשבתו המבריקה, אסף תנופה והמריא בכנפיו השבירות לעבר מה שהאנשים מכנים, משום מה, עננים.

שם, בגבהים צבעוניים, בגבהים רחוקים, הציץ מעבר מסגרות ענן אל נופי דמיון קסומים: עלים סגולים צונחים לאט מבעד צמרות שמיים נוצצות, קצף גלים (?) שוטף אי־שם ברשרוש חרישי, גשם של אבק כוכבים זוחל בנחלים קטנים לעבר ים רחוק של ערפל לבן ורך, ערפל בו השתקפו, דרך קבע, חוטי (או שמא מיתרי) זהב עמום.

חוטי זהב אלו נמתחו מאופק אל אופק וזהרו בנקודות קטנות דרך הערפל.

אך –

מעל כל אלה עמדו הסוסים. הסוסים העמידו בצל את כל שאר המראות והקולות.

הם, בדרך לא מובנת, היו שונים, מפחידים אפילו. צוללים באופן מפליא, אף על פי שבעולם בו נמצאו לא הייתה הבהירות מטבע הדברים (ואולי דווקא משום כך!)

…רעמות כסופות, עיניים עמוקות וטובות (ממש כעיני הגמדים), גופות חומים וארוכים שחלפו ביעף לידו כשניצוצות אש כחולים ואדומים נמשכים לאורך החלל אותו חצו…

הוא, יציר אלוהים פשוט, הפך להיות יצור זוהר, לא עוד כלוא בגוף האדם.

היה לו כוח, הוא היה הכוח.

לאט לאט זנח את עולמו הישן, את צעצועיו (שהרי ילד היה, וכמו לכל אלה גם לו היו מעט מיצורי החומר השותקים הללו).

מילים הפכו באוזניו חסרות משמעות וטעם. לא שלא הבין, אלא שאת הרגש שבו ואת מחשבותיו שידר לכל מקום ובכל רגע שרצה, וכך – מה צורך במילים?

והוא שב והמריא אל סוסיו, בכל פעם רחוק יותר. שם, באותה ארץ, באותה ספירה, באותם עננים מוזרים, שם חש כמו היה זה מקומו הטבעי.

תחושת שייכות עמוקה דבקה בו וגרמה לו לאהוב את כל זה: את המנגינה החרישית שהידהדה במוחו כאילו שם נוצרה, את הגלים החמים של… (לזה כבר לא היה לו שם) שעטפו אותו בענן מסחרר של אושר לא מוסבר.

– הוא דחה את מה שהציע לו האדם, הוא נתן לרוח להובילו מבלי לדעת לאן, הוא המריא על קשת צבעים אל עולם כה נועז…

ואז הגיע היום, היום בו היה חייב להחליט לכאן או לכאן. אלא שזו לא הייתה ההחלטה בפניה צריך לעמוד כל אדם צעיר – באיזו דרך לבחור כאדם.

הייתה זו, למעשה, בחירה בין עולמם של אחיו בני־האדם לבין עולם של פנטסיה.

הוא ידע היטב לאן מועדות פניו…

המריא, בפעם האחרונה, לעבר שמי כוכבים בעודו צופה בעולם שכבר לא יהיה שלו.

כעת, חשב, לא אוכל עוד לחזור. כאב עמום ניצנץ לפתע בגופך המשתנה.

הכאב נעלם כפי שבא.

האדם היחיד בגזע האנושי שיכול היה לשנות את העולם, למזג את כל האנושי שיכול היה לשנות את העולם, למזג את חלומות האדם וחייו למסכת אחת של אמת – ויתר על האפשרות מראש.

אפשר שידע מה הם סיכוייו.

הוא עלה בזינוק על גבו של סוס מכונף, שעט בדהרה לעבר כנף הענן הרחוקה, ונעלם בדרכו אל הגמדים והסוסים והצבעים הרוחשים…

*

חלק 2

… במפגש לא צפוי של זמן ומקום רעם נשמע וברק התנפץ. סילוד מצא את עצמו במקום מוצף אור כחול עדין. מעבר להרים רחוקים עפה להקת ציפורים לעבר שמש שוקעת. שלא כמצופה – כאן לא היו סוסים ואף לא גמדים.

אדם חדש בזמן חדש. אדם במקום לא מוכר.

“משהו עומד לקרות,” שידרו למוחו התחושות.

השתרע על האדמה הרכה, הביט למעלה וחיכה. – עצם היותך שונה הפך אותך יריב – הדהד הקול – לכן אתה נמצא כאן – וניצוץ של זעם נגלה לרגע מעבר למילים.

מוזר היה שהקול בקע מתוכו אולם הרגש המוכר של מסתורין הבהיר לו במהירות שלא במוחו נוצר. לחלקיק שניה חולפת חש שכבר היה כאן פעם, ששמע כבר את הקול. הידיעה שכל זה קרה, צריך היה לקרות ויקרה שוב, נטעה בו גרעין של אומץ אמיתי. והוא ענה. לא במילים ולא על המילים.

רגליו נמתחו בקפיצה אדירה ובעודו באויר התקפל והפך לגוף זוהר ממנו שלח בכח רצונו קרני־הרס צבעוניות לעבר השמיים.

היה זה נסיון ההתמרדות הראשון מזה נצח של זמן אחד!

ושוב מילא הקול את ראשו. צללים שכל אחד מהם היה תחושה שונה – מעצב עמוק עד אושר מופלא חלפו במהירות מסחררת.

סילוד חש פליאה וכאב.

הצלילים היו יֶדַע. הידע היה כח והכח היה אושר, אך לו לא הייתה שליטה בהם ולכן פחד.

הוא צנח חזרה לאדמה, אל גופו האנושי.

– לילה ירד אל עולם חדש. פס של אור נורה אל תוך החשיכה ונעלם אי־שם.

דבר לא נראה מלבד הכוכבים, אך סילוד לא היה זקוק לעיניים על־מנת לראות.

הוא ידע שבדיוק מולו ניצבת דמות. בחן אותה לאט. הדמות הייתה מוקפת קרינה כסופה ורחבה… היה זה מבחן הכח האמיתי הראשון. לכן, גם אם משום מה ברור היה לו שייכשל, שלח אליה את גלי מחשבתו בזרם חד ומהיר.

תחושת הכאב הייתה מיידית. הזרם האחיד התנפץ לאלפי רסיסים מול תחושה קשה כיהלום. תחושה אותה לא הכיר וגם לא יכול היה לזהות.

ההבנה באה מאוחר מדי – הקול שבקע בראשו והדמות היו אחד.

היתרון שהעניקה מבוכתו הרגעית היה טעותו הראשונה. הוא צלל לתהום לא מוכרת של שכחה וכאב, בעודו מעלה בניצוץ יחיד ואחרון של הכרה את העובדה שמשהו נורא קורה לו…

"סילוד הוא בן־אנוש שחי על הכוכב ארץ. הוא גילה כי ניצוץ החיים שבו הוא חלק ממקור אין־סופי של כח. כח בו יכול היה להשתמש, ואכן כך עשה. הוא גילה את שעשועי הגמדים והסוסים בעולם השני ומוכן היה לנתץ את עיוורון בני־מינו. לו עשה כן, היה הכלל של הניצוץ כחלק מכדור הארץ מופר בהפוך הניצוץ לכדור־אור בעצמו. דבר זה יש למנוע בכל דרך. על כן ניטעה בו ההרגשה שעליו לעזוב. הוא שינה את מצבו ועבר לעולם השלישי. ברגע שהבין, כפי ששודר אליו, שהוא יריב, ניסה את כוחו שנית אולם טעה בהערכה. סילוד מסוגל, למעשה, כמו אחדים מאיתנו, לעבור לכל מקום בכח רצונו וכן לנצח של זמן אחד – מקום בו מעולם לא היה אף אחד מאיתנו.

סילוד הוחלש זמנית, אולם הוא יקום ויתמרד שוב."

מילים אלו רוכזו בדייקנות על קטעים של אנרגיה ושודרו לכל כיוון בקוסמוס שם היה, הווה או יהיה אורגניזם מכל סוג שהוא. אלו שידעו לעבד את הצליל הריגעי שיחלוף בחלל כוכבם, הם אלו אליהם מיועדת הייתה ההודעה.

*

חלק 3

… התעורר במדבר ענק ולוהט ועדיין היה מטושטש.

בשקט שמילא אותו היה משהו מוזר וקסום. הוא קם על רגליו וסקר את האופק.

סילוד לא הבין מה הוא עושה באמצע צירוף לא קשור של צהוב וכחול.

היה לו חם. חם מדי. “חשוב על קור,” אמר לעצמך בקשיחות שהפתיעה אפילו אותו. במעגלי מחשבתו הרדומים נצנצו ברקים קטנים בנסיון ליצור מגע. הנסיון נכשל, ותחושה נוראה של חוסר־אונים מילאה את ליבו. עדיין היה חם. חם מדי.

ניסה לשכנע את עצמו שכשלונו נבע מחוסר־סבלנות, שזה פשוט היה מוקדם מדי, אולם ידע שאין זה כך. לא ידע לאן לפנות, והפעם גם לא היה דבר שידריכו בכיוון הנכון.

רסיס של רגש לא מוכר הופיע באחת מזוויות מוחו הרחוקות. הייתה זו תשוקה. תשוקה לחזור ולהיות בעל־כח כמקודם. הצללים המעורפלים בעיניו הבוערות הפכו להיות בארות שחורות ועמוקות. התמימות הייתה ממנו והלאה. אך סילוד שוב טעה. השינאה לא הייתה דרכו. אלא שלא ידע… עדיין.

הוא החל צועד, או שמא סתם תועה, ורגליו שקעו בחול החורך שהשתרע לכל העברים.

שעות… ימים… שנים…. מעולם לא הבחין בחלוף הזמנים, ובתוך כל הריקנות שמסביב לא היה אף דבר אחד שיכול היה למלא את הריקנות שבליבו.

רוח־המידבר האכזרית ניסתה רבות להפילו; חולפת בשערו כעטלף עיוור, זורקת חול בעיניו, חובקת, חונקת…

התגלגל במדרונות בלי סוף של חול לוהט, כָּשַל וטיפס באחרים…

ואז באה האש, בוהקת. אש שבאה מתוכו וזינקה בלהבות מאשימות לעבר שמיים ריקים מעננים.

הוא רצה להפסיק את כל זה. הוא ידע שאין טעם. אך סילוד לא שלט באש עוד. וזו צרבה גם את גופו. הוא השלים עם הכאב. הוא חש צער על כי לא הבין קודם את מה שהבזיק עתה מול עיניו כפתרון לכל הבעיות – הכאב מחזק! הכאב מטהר. ובעוד האש בוערת בתוכו הבין שככל שהכאב גדול יותר כך גם האושר שיבוא אחריו גדול יותר. שאם אין זה כך, מה הטעם לכאבים? מה הטעם להיצרפות הזו באש?

… ושוב היה אדם חדש. הוא הבחין לפתע בגבעה כתומה וצעד אליה באומץ…

… עמק ירוק היה מלא בציפורים.

בקצה השמיים נמתחה קשת ענקית וריח טוב של אדמה היכה באפו.

גשם קל בשלוליות משקפות שמיים דמה לוילון שקוף דרכו יכול היה להבחין ברסיסי נוף נוטפי צבע…

סילוד עמד על הגבעה הכתומה, הביט אל העמק הירוק, ידיו שלובות על חזהו ועיניו הישירו אל האופק.

בדידות קשה מכל שידע עד עתה חנקה את גרונו, ודמעה ראשונה עמדה בזוית עיניו העצובות. סילוד חזר אל העולם והוא עתיד לשנותו.

הוא מהלך בין אחיו בני־האדם ובעיניו העצובות והכחולות – אהבה.

לנצח יאהב. נצח של זמן אחד…

האם כוכב הלכת נוגה נוצר מכוכב־שביט שנפלט מתוך צדק?

האם מכות מצריים, חציית ים־סוף, ותופעות אחרות המתוארות בתנ"ך נגרמו כתוצאה ממעבר של כוכב שביט קרוב מאוד לכדור־הארץ?

האם השמש בגבעון ‘עמדה דום’ כשנעצר סיבוב כדור הארץ בהשפעת שדה כבידה של גרם־שמיים זר!

רעיונות מפתיעים אלה ורבים אחרים הועלו עוד לפני 30 שנה על ידי עמנואל ווליקובסקי, דמות שנויה במחלוקת לא פחות מרעיונותיה.

ווליקובסקי נולד ברוסיה, בשנת 1895, לאביו שמעון־יחיאל ואימו ביאלה־רחל. בנעוריו למד פסיכואנליזה בווינה; בשנת 1924 הגיע ארצה ועבד כאן כרופא ופסיכאטור עד 1939, עת עזב והגיע לארה"ב. באביב 1940, לאחר התעמקות בספר ‘שמות’ שבתורה. הגיע עמנואל ווליקובסקי למסקנה שבימי משה פקד את עולמנו ארוע קוסמי חריג – כמעט התנגשות עם כוכב שביט – וזהו ההסבר לתופעות מופלאות שונות המתוארות במקרא וכן במיתוסים ואגדות של עמים ושבטים רבים. מכיוון שלא מצא במדע הקונבנציונלי תימוכין להשערתו זו, יצר ווליקובסקי אסטרונומיה וגיאולוגיה ‘מתוקנות’ משלו, והתוצאה ראתה אור בשנת 1950 בצורת ספרו הנודע ‘עולמות מתנגשים’ (Worlds in Collision), ואחר כך במספר ספרים נוספים.

כאמור מייחס ווליקובסקי את הנסים והנפלאות כמו מכות־מצרים, חציית ים סוף, עמוד האש והענן, המן במדבר וכו', לכוכב־שביט שחלף בימים ההם בקרבה רבה לעולמנו. הוא מוצא הקבלות לסיפורים אלה גם במקורות אחרים, כמו כתבים מצריים עתיקים. אותו כוכב־שביט, לדעתו של ווליקובסקי, הופיע שוב במאה השביעית לפני הספירה, כמעט התנגש עם המאדים ועם כדור הארץ גם יחד, הביא הרס וחורבן על צבאו של סנחריב מלך אשור וכן על ערים שונות באזור, ולאחר מכן הפך למה שאנו מכירים כיום בתור… כוכב־הלכת נוגה.

פרסומו של הספר ‘עולמות מתנגשים’ גרם סערת־רוחות עזה ומחלוקת חריפה, במיוחד בקרב הקהיליה המדעית. מדענים רבים שמו את השערותיו ‘הפרועות’ ללעג ולקלס, ואחרים ניסו אפילו לכפות חרם על הספר ומחברו, ולאסור על הפצת הספר בחנויות וספריות. התקפות אלימות אלה הפכו את ווליקובסקי למעין קדוש־מעונה בעיני רבים, והשיגו, כמובן, תוצאה הפוכה: עד היום רבים הם חסידיו המשווים אותו לגלילאו, איינשטיין, ניוטון, דרווין, פרויד, והוגים מקוריים אחרים שתשורותיהם הותקפו בגלל שחרגו מהאמונה המקובלת בימיהם. ספריו של ווליקובסקי ממשיכים להימכר היטב בעולם כולו גם בעצם ימינו אלה. שמו של ווליקובסקי הפך לסמל העימות בין הממסד המדעי לבין דעות חריגות ורעיונות יוצאי־דופן בכלל, אף כי במקרה זה אין כמעט ספק שלרעיונות המעניינים הללו אין כל אחיזה במציאות. במאמר שלפנינו מנסה מדען בעל שעור־קומה, האסטרונום והאקסו־ביולוג, קרל סאגאן, להתמודד עם ווליקובסקי לא מתוך לעג מתנשא ודעות קדומות, כי אם לגופו של עניין.

קרל סאגאן מוכר כבר לקוראי ‘פנטסיה 2000’ מספרו ‘דרקוני גן־העדן’ (שפרק ממנו התפרסם בגליון מס' 13), וכן מאזכורים שונים במדורים ‘מבזקים’ ו’עתידעת'. עיסוקיו רבים ומגוונים מאוד, ונמנה כאן רק אחדים מהם: סאגאן הינו פרופסור לאסטרונומיה ומדעי־החלל, משמש כיום כמנהל המעבדה למדעים פלנטריים באוניברסיטת קורנל שבארה"ב, סגן־מנהל של המרכז לרדיו־פיסיקה וחקר החלל, נשיא החטיבה הפלנטולוגית של האיגוד הגיאופיסי האמריקאי, חוקר בין־תחומי בכיר בפרויקט ‘גלילאו’ של מעבדות ג’יי.פי.אל., עורך הירחון ‘איקרוס’, חבר מערכת של כתב־העת ואחרים. ברשותו פרסים ומדליות אין־ספור, ביניהם שתי מדליות של סוכנות החלל והתעופה האמריקאית בזכות ‘הישג מדעי יוצא מגדר הרגיל’. סאגאן משתדל לא להסתגר ב’מגדל־השן' האקדמי ומרבה לפרסם פרסומים פופולריים לקהל הלא־מדעי. קשה להאמין. אך את כל זה מצליח לעשות אדם אחד, בן 45 (וכמעט שכחנו – בן לאב יהודי).

* * *

לאנשי המדע, כמו ליתר בני־אנוש, יש תקוות וחרדות משלהם, רגעי התלהבות או דכדוך – ולעתים עלולה עוצמת רגשותיהם להסיטם ממהלך המחשבה הצלולה ושיקול הדעת המעשי. אך המדע מרבה גם לתקן את עצמו. לעתים מועמדות בספק האקסיומות והמסקנות הבסיסיות ביותר. התאוריות חייבות לעמוד במבחן העימות עם התצפיות. כל השלבים בהסקת מסקנות חייבים להיות גלויים לכל. ניסויים חייבים להיות בני־שחזור.

תולדות המדע רצופים במקרים בהם תאוריות והשערות מקובלות נדחו לחלוטין, ואת מקומן תפשו רעיונות חדשים שהסבירו בצורה הולמת יותר את הנתונים. אם כי קיימת ‘אינרציה פסיכולוגית’ מובנת (הנמשכת בדרך כלל דור אחד), קיימת הסכמה רחבה שמהפכות כאלה במחשבה המדעית הינן חיוניות ורצויות להתקדמות המדע. ואומנם, הביקורת המנומקת על דעה רווחת משרתת את תומכיה; אם אין הם מסוגלים להגן עליה – עליהם להסיק מסקנות ולנטוש אותה. אותה תכונה של ביקורת־עצמית ותיקון שגיאות מאפיינת במיוחד את המדע, ובזאת הוא נבדל מתחומים רבים אחרים של הנסיון האנושי, שבהם העיקר הוא אמונה בדבר כלשהו.

חציית ים סוף

ביקורת תקיפה על רעיונות חדשים הינה חזון נפרץ במדע; כאשר מועלות טענות והשערות יוצאות־דופן, עלינו לתבוע הוכחות יוצאות־דופן. עמנואל ווליקובסקי, בספרו ‘עולמות מתנגשים’, מנסה לייחס מספר ארועים מקראיים (בעיקר אלה הקשורים ביציאת־מצרים ובמלחמותיו של יהושע בן־נון), לארועים אסטרונומיים יוצאי־דופן, האמורים גם להוות סיבה למאורעות בלתי רגילים אחרים שפקדו את העולם הקדום. ההנחה העיקרית של ווליקובסקי היא שארועים מרכזיים בתולדות כדור־הארץ ויתר כוכבי־הלכת במערכת השמש נשלטו יותר על ידי קַטַסטרופיזם מאשר על ידי יוּניפורמיטָריאניזם. אלה הם מונחים שהיו חביבים על הגיאולוגים בעת הוויכוח הגדול שפרץ כשהגיאולוגיה היתה עדיין בחתוליה, בשלהי המאה ה־18 וראשית המאה ה־19. היוניפורמיטריאניזם גורס שהשינויים הגיאולוגיים של פני כדור הארץ נגרמו על־ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם גם כיום, אלא שהשפעתם ניכרת רק אם הם פועלים במשך עידנים ארוכים. הקטסטרופיסטים, לעומת זאת, טוענים שפני כדור הארץ עוצבו על ידי מספר קטן של ארועים אלימים, שנמשכו פרקי זמן קצרים בהרבה. ראשיתו של הקַטסטרופיזם בעיקר במוחותיהם של אותם גיאולוגים שקיבלו כפשוטם את תאורי ספר בראשית, ובמיוחד את זה של המבול.

ברור שאין טעם לנסות ולהפריך את הגישה הקטסטרופיסטית בטענה שבימינו אין אנו עדים כלל לקטסטרופות כאלה, שהרי הגישה מבוססת על התרחשויות נדירות. אבל אם אנו יכולים להוכיח שעבר מספיק זמן כדי שתופעה גיאולוגית כלשהי תיווצר על ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם כיום, אזי אין לנו צורך בהנחה הקטסטרופיסטית. מובן מאליו שתולדות הכוכב־הלכת שלנו עשויים היו להיות מושפעים הן מתהליכים הדרגתיים והן מאסונות־פתע, וקרוב לוודאי שכך אכן היה.

ווליקובסקי גורס, שההיסטוריה המאוחרת יחסית של כדור־הארץ, רצופה בשרשרת קטסטרופות בצורת כמעט־התנגשויות עם גרמי־שמיים שונים כמו כוכבי־שביט, וכוכבי־לכת מגדלים שונים. האפשרות של התנגשויות קוסמיות כאלה איננה אבסורדית כלל וכלל. התנגשויות וקטסטרופיזם מהווים חלק בלתי־נפרד מהאסטרונומיה המודרנית והישנה כאחת. לדוגמה, בימיה הראשונים של מערכת־השמש, כאשר ככל הנראה היו בה יותר גרמי־שמיים מאשר כיום, ייתכן שההתנגשויות היו שכיחות. ב־1973 חקרו ליקאר ופרנקלין מאות התנגשויות שהתרחשו בפרק זמן של כמה אלפי שנים בלבד בהיסטוריה הקדומה של חגורת־הכוכביות (אסטרואידים). כדי להבין את המבנה הנוכחי של אותו אזור של מערכת השמש. אסון טונגוסקה המפורסם משנת 1908, שבו נמחק יער סיבירי שלם מעל פני האדמה, מיוחס בדרך־כלל להתנגשות של כוכב־שביט קטן עם כדור־הארץ¹. פניהם עטורי המכתשים של כוכב־חמה, המאדים וירחיו פובוס ודימוס, וכן של הירח שלנו, מעידים על התנגשויות לרוב שפקדו אותם במשך ההיסטוריה של מערכת־השמש. אין שום דבר חדשני ברעיון של קטסטרופות קוסמיות.

אם כך, על מה כל הרעש? העניין הוא בפרקי הזמן שבהם מדובר, וברמת הראיות המוצגות. במשך 4.6 מיליארדי השנים שעברו על מערכת־השמש, ארעו בוודאי התנגשויות אין־ספור. אך האם התרחשו התנגשויות חשובות ובולטות במשך 3500 השנים האחרונות, והניתן למצוא להן סימוכין בכתבים עתיקים? זהו עצם העניין.

בספרו הפנה ווליקובסקי את תשומת ליבנו לדמיון וההתאמה המפתיעים בין סיפורים ואגדות שרווחו בקרב עמים שונים שמרחקים גדולים הפרידו ביניהם. אינני מומחה לתרבויותיהם ולשונותיהם של כל העמים הללו, אך אני מתרשם שההתאמה והאחידות של רבות מהאגדות שליקט ווליקובסקי היא מפליאה. נכון שמומחים אחרים לתרבויות הללו מתרשמים מהעניין הרבה פחות. בזכרוני חרות היטב וויכוח על הספר ‘עולמות מתנגשים’ שניהלתי פעם עם פרופסור מכובד לתרבויות השֵמיות, באוניברסיטה רבת־יוקרה. הוא אמר משהו כמו: “כל אותם סימוכין מהתרבויות של אשור ומצריים העתיקות, כתבי־הקודש והפלפול התלמודי. המצויים בספרו של ווליקובסקי, הם כמובן שטות מוחלטת; אך התרשמתי עמוקות מהאסטרונומיה…” דעתי, לעומתו, הפוכה בדיוק. אך למה לי לכוון את עמדתי על פי השקפותיהם של אחרים? דעתי האישית היא שאפילו אם רק ב־20 אחוזים מההתאמות בין האגדות המוצגות ע"י ווליקובסקי יש ממש, עדיין יש בפנינו תופעה חשובה שראוי למצוא לה הסבר.

כיצד אפשר להסביר את העובדה שתרבויות שונות ונפרדות זו מזו חולקות ביניהן את עיקריה של אותה אגדה בדיוק? אפשר להציג ארבעה הסברים אפשריים: תצפית משותפת. הפצה, רישות מוחי וצרוף מקרים. הבה נבחן אותם אחד־אחד.

תצפית משותפת: לפי הסבר זה היו כל התרבויות הנדונות עֵדוֹת לאותו מאורע, יהא אשר יהיה, ופרשוהו באותן אופן.

הפצה: האגדה נולדה בקרב תרבות מסויימת אחת, אך באמצעות נודדים ומהגרים הופצה בהדרגה בקרב תרבויות אחרות. דוגמה טריוויאלית היא אגדת ה’סנטה קלאוס' באמריקה, שהתפתחה מסיפור ‘סאינט ניקולאס’ האירופי, אותו קדוש הפורש חסותו על ילדים, ששורשיו יונקים בוודאי ממסורת קדם־נוצרית.

רישות־מוחי: השערה זו נודעת גם בכינוי ‘זכרון של הגזע’ או ‘תת־הכרה קולקטיבית’. היא גורסת שרעיונות, רשמים, ודפוסי־אגדות מסויימים מוצפנים במוחות־אנוש מן הלידה, אולי בדומה לאופן שבו וולד של קוף בבּוּן יודע שעליו לפחוד מִנָחַש, וציפור שגדלה בבידוד מוחלט מבנות־מינה יודעת כיצד לבנות קֵן. מובן שאם סיפור שמוצאו מתצפית או הפצה תואם גם את המידע שב’רישות המוחי', גדלים סיכוייך להישמר.

צרוף מקרים: דמיון מקרי לחלוטין בין שתי אגדות שהתפתחו באופן בלתי תלוי.

אם ברצוננו להעריך באופן ביקורתי התאמות שכאלה, עלינו לנקוט תחילה באמצעי זהירות, הווה אומר לשאול כמה שאלות ברורות מאליהן: האם באמת קיים יסוד משותף באותם סיפורים? אם אנו מייחסים אותם לתצפית משותפת, האם מוצאם באמת מאותה תקופה? האם היתה אפשרות למגע פיסי בין נציגי התרבויות הנדונות בתקופה הנדונה או לפניה? ווליקובסקי מעדיף בברור את השערת התצפית המשותפת, אך נראה שהוא מגזים בבטלו כלאחר־יד את תאוריית ההפצה. למשל, בעמוד 303² הוא אומר: “כיצד יכלו מוטיבים יוצאי־דופן של פולקלור להגיע לאיים מבודדים, שלילידיהם הקדמונים לא היו אמצעי־שיט כלשהם?” אינני יודע בדיוק לאלו איים וילידים מתכוון ווליקובסקי, אך ברור שתושביו של אי היו צריכים להגיע אליו מאיזשהו מקום. אינני סבור שווליקובסקי מאמין בבריאה נפרדת באיים שונים.

או, כיצד, למשל, היה ווליקובסקי מסביר את העובדה שהמילה הטולטֶקית ‘טֵיאו’ פרושה ‘אלוהים’, כפי שהיא מופיעה בין היתר בשמה של עיר הפירמידות הגדולה ‘טֵיאוטיהואקן’ (‘עיר האֵלים’), אשר ליד מקסיקו־סיטי. המילה ‘טיאו’ מקורבת בברור לשורש ההינדו־אירופי העתיק שפרושו ‘אֵל’, ושנשמר במילים כמו ‘תיאולוגיה’, או במילה האנגלית deity (אלוֹהוּת). הטולטֶקית אינה שפה הינדו־אירופית ולא סביר שהמילה שפרושה ‘אֵל’ ‘רושתה’ בכל מוחות־אנוש. לא ידוע על שום ארוע קוסמי משותף שעשוי היה לתת הסבר סביר להתאמה זו. על כן, במקרה זה עדיפות התיאוריות בדבר הפצה או צרוף מקרים. קיימות ראָיות מסויימות למגע בין העולם הישן והחדש עוד לפני קולומבוס. אך אין לזלזל גם בצרוף־מקרים: אם נשווה שתי שפות, עשרות־אלפי מילים בכל אחת מהן, המדוברות בפי יצורי־אנוש בעלי אותם שפתיים, לשונות ושיניים, לא יהיה זה מפתיע אם נמצא אי־אלו מילים זהות באופן מקרי. אני סבור שכל ההתאמות שמציג ווליקובסקי ניתנות להסבר בדרך זאת.

הבה נבחן את אחת הדוגמאות לגישתו של ווליקובסקי לשאלה זאת. הוא מצביע על התאמה בין מעשיות שונות, הקשורות ישירות או בעקיפין לארועים שמימיים, ושבכולם מוזכרת מכשפות, חולדות, עקרבים או דרקונים. ההסבר שלו: כוכבי־שביט שונים, שחלפו בקרבת כדור־הארץ, עוּותו בהשפעת כוחות חשמליים או דינמיים ולבשו צורות שהזכירו מכשפה, חולדה, עקרב או דרקון, וכך יכלו להיראות בעיני עמים בעלי רקע שונה ומבודדים מבחינה תרבותית זה מזה. לא נעשָה שום נסיון להסביר כיצד תמונה ברורה כל־כך (כמו אישה חבושת־מגבעת מחודדת ורכובה על מטאטא) יכלה להתקבל, אפילו בהנחה שאכן חלפו כוכבי־שביט בסמיכות רבה לפני כדור־הארץ. הנסיון שלנו עם ‘כתמי רורשאך’ ומבחני השלכה פסיכולוגיים אחרים מלמד שאנשים שונים מפרשים בדרכים שונות את אותה צורה בלתי מוגדרת. ווליקובסקי מרחיק לכת עוד יותר וטוען ש’כוכב' מסויים (שלדעתו לא היה אלא המאדים התקרב מאוד אל כדור הארץ, ועוּות עד כדי כך שלבש צורות של אריות, תנים, כלבים, יונים ודגים; לדעתו של ווליקובסקי זה מסביר את פולחן החיות של המצרים הקדמונים (עמ' 264). אין זו סברה משכנעת במיוחד. באותה מידה היינו יכולים להניח שכל החיות הללו היו מסוגלות לעוף באופן עצמאי באלף השני לפני הספירה, ובכך לסגור את העניין…

הסבר משכנע הרבה יותר הוא ההפצה. ואמנם, לצורך עבודה אחרת שלי השקעתי זמן רב למדי בלימוד אגדות הדרקונים הנפוצות על פני עולמנו, ומה שהרשים אותי הוא עד כמה שונות הן זו מזו אותן מפלצות אגדתיות, המכונות כולן ‘דרקונים’ על ידי סופרי המערב.

בעיה אחרת בשיטתו של ווליקובסקי היא החשד שמא סיפורים שיש ביניהם דמיון מעורפל עלולים להתייחס לתקופות שונות למדי. ב’עולמות מתנגשים' מתעלם המחבר לחלוטין מבעיה זו של ‘סינכרוניות של האגדות’, אם כי הוא מתייחס אליה בחלק מעבודותיו המאוחרות יותר. כך, למשל, מצטט ווליקובסקי (עמ' 91) אזכורים מעורפלים של פעילות וולקאנית וזרימות לַבה במיתולוגיה היוונית, במסורת המקסיקנית ובסיפורי המקרא. אך הוא לא מנסה בכלל להוכיח שאותם סיפורים מתייחסים לאותן תקופות, אפילו בקרוּב, ומכיוון שלַבה זרמה בשלושת חלקי העולם האלה בימי קדם, הרי שאין שום צורך בארוע חיצוני בלתי רגיל כדי לפרש את אותם סיפורים.

במצב מעורפל שכזה באשר לאגדות ולמיתוסים, צריכים תומכי ווליקובסקי לקבל בברכה כל עדות מסייעת ממקורות אחרים, לחיזוק הגרסה בדבר השפעה חיצונית. והנה, בולט מייד העדר עדות מסייעת כזאת בתחום האמנות. קיים מגוון רחב מאוד של יצירות אמנות כמו ציורים, תבליטים, פסלים, חותמים, וכו' שיצר האדם החל משנת 10,000 לפני הספירה. הן מבטאות את כל הנושאים (ובייחוד אלה המיתולוגיים) אשר היו בעלי חשיבות לאותן תרבויות שיצרו אותן. ארועים אסטרונומיים מופיעים מדי פעם ביצירות אמנות אלה. לאחרונה נתגלתה עדות מרשימה בציורי מערה במערב הדרומי של ארה"ב, להתפוצצות ה’סוּפֶּרנובה' של ערפילית הסרטן בשנת 1054, המופיעה גם ברשומות הסינים, היפנים והערבים. אבל ארועי ‘סוּפֶּרנובה’³ אינם כה מרשימים כמו מפגש קרוב עם כוכב־לכת אחר, המלווה בשלוחות והתפרקויות חשמליות המקשרות אותו עם כדור־הארץ. אם אכן התרחשו האסונות נוסח ווליקובסקי מדוע אין להם עדות בעבודות גרפיות מאותו זמן?

אי־לכך אינני משתכנע מהבסיס האגדתי להנחותיו של ווליקובסקי. עם זאת, אילו סברתו בדבר התנגשויות פלנטריות שארעו בתקופות האחרונות היתה נתמכת ע"י ראיות פיסיקליות, היינו מתפתים לתת לה אשראי כלשהו, אך אם הראיות הפיסיקליות הן מפוקפקות, אזי גם אלה המיתולוגיות אינן יכולות לעמוד איתן.

שמש בגבעון דום

הבה נסקור בקצרה את עיקרי השערותיו של ווליקובסקי, ונקשור אותם למאורעות המתוארים בספר שמות, והדומים לכאורה לסיפורים של תרבויות רבות אחרות:

כוכב־הלכת צדק הקיא מקרבו כוכב־שביט גדול, אשר התחכך קלות בכדור־הארץ בסביבות שנת 1500 לפני הספירה. עשרת המכות שהונחתו על המצרים לפי ספר בראשית⁴, נובעות כולן מאותה התנגשות קוסמית: חומר המטפטף מהשביט הוא שגורם למי היאור להאדים; גם מכת הערוב נגרמת על ידי השביט – שממנו צונח ערב־רב מאוד של זבובים וחרקים למיניהם, בעוד שהצפרדעים מתרבות פתאום עד־מאוד בהשפעת החום. רעשי אדמה הנגרמים ע"י השביט הורסים את משכנות המצרים, אך לא פוגעים בבני־ישראל (הדבר היחיד שכנראה איננו נופל מן השביט הוא הכולסטרול המכביד את לב פרעה…)

בנוסף לכל אלה, ברגע שמשה נוטה את ידו נבקעים מימי ים־סוף – בהשפעת שדה הכבידה של כוכב השביט, או כתוצאה מאינטראקציה מגנטית או חשמלית כלשהיא בין הים והשביט. ואז, אחרי שבני־ישראל חוצים את הים בשלום, מתרחק הכוכב ומי הים השבים למקומם מטביעים את כל חיל פרעה ופרשיו.

במהלך ארבעים השנים הבאות, בהן נודדים בני־ישראל במדבר, הם ניזונים מהמן הנופל מן השמיים, אשר אינו אלא פחמימות מזנבו של כוכב־השביט.

על פי ‘עולמות מתנגשים’ מייצגות מכות מצריים שני ‘ביקורים’ נפרדים של השביט, בהפרש זמן של חודש־חודשיים. כאשר, אחרי מות משה, מועברת המנהיגות ליהושע, מופיע שוב אותו כוכב־שביט ומתקרב אל ‘סף־התנגשות’ עם כדור־הארץ. ברגע שיהושע אומר, “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”, מפסיק כדור־הארץ בצייתנות את סיבובו (שוב בהשפעת שדה הכבידה של כוכב־השביט, או אולי כתוצאה מהשראה מגנטית בלתי ברורה בקליפת האדמה), כדי לסייע ליהושע לנצח בקרב.

אחר־כך חולף השביט קרוב מאוד למאדים, עד כדי כך שהוא נזרק אל מחוץ למסלולו ומגיע שוב לשתי ‘כמעט־התנגשויות’ עם כדור הארץ, המביאות להשמדתו של צבא סנחריב מלך אשור, בסביבות שנת 700 לפני הספירה. התוצאה הסופית היא מיקומו של המאדים במסלולו הנוכחי, ואילו כוכב־השביט עצמו נכנס למסלול היקפי סביב השמש והופך לכוכב־הלכת נוגה, אשר, לדעתו של ווליקובסקי, לא היה כלל קודם לכן. כדור־הארץ חוזר בינתיים איכשהו להסתובב באותו קצב בדיוק כמו לפני כל אותן התהפוכות. שום תופעות פלנטריות חריגות לא ארעו מאז המאה השביעית (בערך) לפני הספירה ועד היום, למרות שכיחותן באלף השני לפני הספירה.

כל האמור לעיל הינו ללא ספק סיפור מיוחד במינו ומעניין – בכך יודו בוודאי המתנגדים והתומכים גם יחד. אך שאלת סבירותו ואמינותו של הסיפור נתונה, למזלנו, למרותה של הבחינה המדעית. ההיפותזה של ווליקובסקי מתבססת על השערות, ניחושים והסקות מסויימות, והן: כוכבי־שביט נפלטים מתוך כוכבי־לכת: כוכבי־שביט מרבים להתקרב אל כוכבי־לכת עד כדי ‘כמעט־התנגשות’; שרצים וחרקים למיניהם חיים בכוכבי־שביט וכן באטמוספירות של צדק ונוגה, וכך מצויות שם פחמימות לרוב; על מדבר סיני הומטרו פחמימות שסיפקו מזון 40 שנות נדודים; מסלולים אקסצנטריים של כוכבי־שביט או פלנטות יכולים ‘להתעגל’, בתוך פרק זמן של מאות שנים; פעילות וולקנית וטקטונית עזה על כדור־הארץ, וכן ‘ארועי נגיפה’ על הירח מתרחשים בצמידות לאותן קטסטרופות; וכן הלאה. הבה נבחן רעיונות אלה אחד אחד:

בעיה 1: פליטת כוכב־הלכת נוגה מתוך צדק

ארוע זה לא נצפה מעולם ע"י אסטרונומים, ואינו תואם את הידע שבידינו על פיסיקת גרמי שמיים. ווליקובסקי הבטיח שהסבר מפורט לשרשרת הקטסטרופות המביאות לידי ארוע שכזה יופיע בספר ההמשך של ‘עולמות מתנגשים’ (עמ' 373). חלפו כבר 30 שנה מאז, וההמשך איננו.

אפשר להוכיח שכל תהליך שתוצאתו היפלטות כוכב־שביט או כוכב־לכת מתוך הצדק, היה מעלה את חומו של השביט לכמה אלפי מעלות לפחות. יהיה אשר יהיה הרכבו של כוכב־השביט (סלעים, קרח, תרכובות אורגניות וכו'), חום כזה היה הופך אותו למטר של חלקיקי אבק קטנים ואטומים, וזה לא בדיוק הולם את תיאורו של כוכב־הלכת נוגה.

בעיה אחרת היא שמהירות המילוט מכוח המשיכה של השמש, באזור בו נמצא הצדק, הינה כ־60 קמ"ש. אך מנגנון הפליטה מתוך הצדק אינו יודע זאת, כמובן. על כן, אם כוכב־השביט עוזב את הצדק במהירות נמוכה מ־60 קמ"ש בערך, הוא יפול בחזרה על פני הצדק. ואילו אם מהירותו תעלה על 63 קמ"ש, הוא יושלך אל מחוץ למערכת השמש. אי־לכך, יש רק תחום המהירויות המתאים להשערתו של ווליקובסקי הינו צר מאוד, ועל כן בלתי סביר.

בעיה אחרת היא שהמסה של נוגה גדולה מאוד – יותר מ־10²⁷ 5 x גרם, או היתה אף יותר, לפי השערת ווליקובסקי, לפני שהכוכב חלף בקרבת השמש. לפיכך קל לחשב שהאנרגיה הקינטית הדרושה כדי להאיץ את נוגה עד למהירות המילוט האמורה, הינה בסביבות 10⁴¹ אֶרְג, דהיינו שווה לכל האנרגיה שמקרינה השמש לחלל במשך שנה שלמה! אנו מתבקשים להאמין, איפוא, בלי שום ראייה או דיון נוספים, בארוע שעוצמתו גדולה מכל פעילות של השמש המוכרת לנו, והרי השמש עתירת אנרגיה הרבה יותר מן הצדק.

כל תהליך היוצר עצמים גדולים, יוצר גם עצמים קטנים רבים. הדבר נכון במיוחד לגבי התנגשויות. כאן ידועה היטב פיסיקת הריסוק: חלקיק קטן פי עשר יווצר בכמות הגדולה פי מאה או אלף. אמנם ווליקובסקי מדבר על אבנים הנופלות מן השמיים, ונחילי סלעים נסחפים בשובל של נוגה ומאדים במעופם (נחיל הסלעים של המאדים, לדבריו, הוא אשר הביא כלייה על צבאו של סנחריב). אבל אם נכון הדבר, אם אכן היו לנו כמעט־התנגשויות עם עצמים בעלי מסה פלנטרית רק לפני אלפי שנים, היינו צריכים להיות מופצצים בעצמים בעלי מסה כשל הירח גם לפני מאות שנים; ואילו הפצצה בעצמים שיכולים ליצור מכתש בקוטר קילומטר צריכה היתה לפקוד אותנו מדי־שבועיים. ובכל זאת, אין כל סימן, לא על כדור הארץ ולא על הירח, המעיד על התנגשויות תכופות שארעו לאחרונה עם עצמים שכאלה. לעומת זאת, די באותם עצמים ספורים הידועים כנעים במסלולי התנגשות עם הירח, כדי להסביר (בקנה מידה גיאולוגי של הזמן) את מספר המכתשים שנצפו על מישורי הירח. העדרם של עצמים קטנים בכמות גדולה, שמסלוליהם חוצים את מסלול כדור־הארץ, הינו סתירה מהותית נוספת להנחתו הבסיסית של ווליקובסקי.

בעיה 2: התנגשויות חוזרות ונשנות בין כדור־הארץ, נוגה ומאדים

“האפשרות שכוכב־שביט יכה בכדור־הארץ אינה סבירה מאוד, אך הרעיון איננו אבסורדי,” כותב ווליקובסקי (עמ' 40). זה נכון מאוד; נותר רק לחשב את ההסתברות, דבר שווליקובסקי, למרבה הצער, לא טרח לעשות.

אך למרבה המזל, הפיסיקה הרלוונטית לנושא הינה פשוטה מאוד ואפשר לערוך חישוב של סדרי־גודל אפילו בלי התחשבות בגרויטציה. גרמי־שמיים בעלי מסלולים אקסצנטריים מאוד, הנעים מקרבת הצדק אל קרבת כדור־הארץ, נעים במהירויות גבוהות עד כדי כך, שקביעת מסלולם איננה מושפעת כמעט מהמשיכה ההדדית בינם לבין העצם שבסמיכותו הקרובה הם אמורים לחלוף. לכוכב בודד בעל אפְּהֶליון (נקודת מסלול הרחוקה ביותר מהשמש) בקרבת מסלולו של צדק, ופֶּריהֶליון (נקודת מסלול הקרובה אל השמש) בתוך מסלולו של נוגה, יידרשו לפחות 30 מיליון שנים עד שיפגע בכדור־הארץ.

הסיכויים נגד התנגשות בשנה כלשהי הינם איפוא 10⁷ 3 x ל־1, והסיכויים שלא תקרה התנגשות באלף שנים כלשהו הינם 30,000 ל־1. אך ווליקובסקי מתאר לא אחת, אלא חמש או שש כמעט־התנגשויות בין נוגה, מאדים וארץ – וכל אחת מהן נראית כארוע בלתי תלוי מבחינה סטטיסטית; כלומר, אין זו שרשרת של כמעט־התנגשויות הנקבעת על ידי היחסים בין זמני המחזור המסלוליים של שלוש הפלנטות. (אילו היתה כזאת. היה עלינו לשאול מהי ההסתברות ל’משחק ביליארד פלנטרי' שכזה במסגרת אילוצי הזמן של ווליקובסקי). אם ההסתברויות הן בלתי תלויות, אזי ההסתברות הכוללת לחמישה מפגשים כאלה באותן אלף שנים היא x 10^–23=(3x10⁷/10³)^־5 4.1 או אחד ל־100 ביליוני טריליונים. ההסתברות לשישה מפגשים באותו אלף קואדריליונים ( 7.3 x 10^–28). למעשה הסבירות נמוכה הרבה יותר, הן מהסיבה האמורה לעיל והן בגלל שמגע קרוב עם צדק סביר מאוד שישליך את העצם הפוגע אל מחוץ למערכת השמש, כמו שהושלכה החללית ‘פאיוניר 10’ לאחר שהתקרבה אל הצדק.

אלה הם הסיכויים לפיהם ראוי להעריך את תקפותה של התאוריה של ווליקובסקי, גם מבלי להתייחס עדיין לבעיות אחרות. היפותזות בעלות דרגת סבירות נמוכה כל־כך עדיין נחשבות בדרך כלל לבלתי יציבות. ובהתחשב בבעיות נוספות שהוזכרו כבר, ואחרות שתוזכרנה בהמשך, מתברר שהסבירות לנכונותה של כל הסברה המוצגת ב’עולמות מתנגשים' נעשית אפסית.

* * *

על שאר הבעיות שמעוררות השערותיו יוצאות־הדופן של ווליקובסקי, על תעלומת המן שאכלו אבותינו במדבר, על מכתשי הנוגה והירח, ועל יחסו של המדע ה’ממוסד' לדעות חריגות – תוכלו לקרוא בחלקו השני של מאמר זה, שיופיע בגליון הבא.

פרדריק פול

שמו של פרדריק פרל נודע לראשונה לקורא העברי כאשר הופיעה אצלנו הסאטירה הבדיונית המעולה ‘סוחרי החלל’ (הוצאת מסדה), שבכתיבתה שיתף פעולה עם סיריל קורנבלוט, (כמו גם בספר ‘זאב, זאב’ שראה אור לאחרונה בהוצאת ‘עם עובד’, שפרסמה גם את ספרו ‘שער’). פול רכש לו שם מכובד בסופר פורה ורבגוני, וגם עסק רבות בעריכת מגזינים כמו ‘סטאר’, ‘איף’, ‘גאלאקסי’ ואחרים. ב’פנטסיה 2000' פורסם עד כה רק מאמר מפרי עטו (‘נגד 1984’ – גליון מס' 8). גם ‘היום המיליון’, איננו בדיוק סיפור, אלא יותר מעין הרהור סרקאסטי על הקידמה האנושית…

* * *

באותו יום שעליו רוצה אני לספר לכם, אותו יום שיבוא בעוד אלף שנים בערך, היו בחור, בחורה וסיפור אהבה.

בעצם, כל מה שסיפרתי עד כאן – והרי טרם הספקתי הרבה – איננו נכון כלל. לא היה מה שאתם ואני מגדירים בדרך כלל כבחור, שכן גילו היה מאה ושמונים שנה. גם הבחורה לא היתה בחורה, מסיבות אחרות. ואילו סיפור האהבה אין בו אותה סובלימציה של דחפי האונס והדחייה הבו־זמנית של אינסטינקט הכניעה, שאותם מוצאים אנו בדרך כלל בעניינים מעין אלה. אם לא תבינו עובדות אלה מייד, לא תוכלו ליהנות מסיפור זה. ואולם, אם תעשו את המאמץ הנחוץ לצורך הבנתן, רבים הסיכויים שתקראו סיפור מלא וגדוש ברגשות עזים, צחוק ודמע, אשר יהיה אולי שווה את הזמן שהשקעתם ואולי לא. הסיבה לכך שהבחורה לא היתה בחורה היא שהיא היתה בעצם בחור.

כעת בוודאי אתם דוחים את הסיפור בכעס ושאט־נפש. אתם אומרים: מי לעזאזל רוצה לקרוא סיפור על זוג סוטים? הרגעו. כאן לא תמצאו סודות לוהטים של סטיות מוזרות. למעשה, לו ראיתם את הבחורה, לא הייתם מעלים בדעתכם לעולם שהיא בחור, מכל בחינה שהיא; שדים – שניים, וָגִינה – אחת, מתניים חטובות, פנים חסרות שיער, אונות חיצוניות אין. הייתם מגדירים אותה מייד כנקבה, אם כי יש להודות שללא ספק היתה מתעוררת בלבכם תמיהה כלשהי בקשר לשאלת מוצאה הגזעי של הנקבה וזאת מחמת המבוכה שהיתה מתעוררת בכם למראה הזנב, הפרווה המשיית או הזימים שמאחורי כל אחת מאזניה.

ושוב אתם דוחים מלפניכם בבוז את הספר. באמת, אנשים, מילה שלי! זאת בחורה נחמדה, ואם אתה, הזכר הנורמלי, היית מבלה ולו שעה אחת בחדר אחד איתה, היית הופך שמיים וארץ על־מנת להכניס אותה למיטה. דורה (זה הכינוי שאני נותן לה; ‘שְמה’ היה אומיקרון־דו־בסיס קבוצה־שבע־או־שלוש ג דוראבוס 5314, כינוי שחלקו האחרון הינו למעשה הגדרה של צבע המקביל בלשוננו לגוון מסויים של ירוק) – דורה, כאמור, היתה נשיית, מקסימה וחמודה. אני מודה שאין הדבר נשמע כך. היא היתה מה שאתם הייתם מכנים בשם רקדנית. אומנותה חייבה אותה לדרגה גבוהה ביותר של שכלתנות ומומחיות שדרשו ממנה כשרונות טבעיים עצומים כמו גם תירגול אין סופי. הריקוד בוצע בשלמות והתיאור הטוב ביותר שאני יכול לתת הוא שזה דמה מאוד במידה מסוימת לבלט קלאסי, ואולי הזכיר את ‘שירת הברבור’ של דניאלובה. זה היה גם מאוד מאוד סקסי. בצורה סימבולית, כמובן. אך האמת היא שרוב הדברים שאנו מכנים סקסיים הינם סימבוליים כידוע לכם, פרט, אולי, ל’חנות' הפתוחה של אקסהיביציוניסט. ביום הראשון שדורה רקדה, עצרו הצופים בה את נשימתם, כפי שוודאי הייתם מגיבים גם אתם.

ובאשר לעניין הזה של היותה בחור, לקהל צופיה לא היה איכפת שמבחינה גנטית מינה של דורה היה זכר. גם לכם לא היה איכפת אילו הייתם שם, כי לא הייתם יודעים זאת – אלא אם כן הייתם טורחים לבצע חיתוך ביופסי בבשרה ולהניח את נתח הבשר מתחת למיקרוסקופ על מנת לגלות את הכרומוזום שהִמָצאותו לא עניינה כלל את הצופים ההם. באמצעות טכניקות שאינן מוסברות, ואפילו לא נתגלו עדיין, אנשים אלה היו מסוגלים לקבוע מראש חלק גדול מתכונותיהם וכישוריהם של תינוקות זמן רב לפני לידתם ואחר־כך היו מסייעים, כמובן, לפיתוחן של תכונות אלה. האם לא היינו עושים כך גם אנחנו? כאשר יש לנו ילד בעל נטיה מוסיקלית אנו מעניקים לו מילגה ל‘ג’וליארד’. והם, אם מצאו ילד בעל נטיה להיות אישה, הפכו אותו לאישה. מאחר שהמין הופרד זה זמן רב מתהליך הרביה הרי שהיה זה דבר קל למדי לביצוע. שלא גרם לכל בעיה וגם לא עורר כמעט שום הערות.

מה זה “קל למדי”? הו, בערך באותה מידה כמו התערבותנו שלנו ב’רצון האל' כשאנו סותמים חור בשן. פחות קשה מהרכבת מכשיר שמיעה. האם זה נשמע עדיין איום? אם כן, הביטו בתשומת לב לחתיכה שופעת החזה הבאה הנקרית בדרככם, וחשבו על כך שהיא עשויה להיות מין דורה שכזאת, שכן בוגרים שהם זכרים מבחינה גנטית, אך נקבות מבחינה סוֹמָטית, אינם דבר נדיר אף בימינו אלה. תאונה סביבתית ברֶחֶם גוברת על חותם התורשה. ההבדל הוא שאצלנו דבר כזה קורה רק בטעות, ומגיע לידיעתנו רק לעתים רחוקות, לאחר בחינה מדוקדקת, בעוד שאנשי היום המיליון עשו זאת לעיתים קרובות, ובכוונה תחילה, שכן זה היה רצונם.

בכך, די לי לספר אודות דורה. רק מבוכה נוספת תיגרם לכך אם אוסיף שגובהה היה 2.10 מטר ונדף ממנה ריח של חמאת בוטנים. הבה נפתח בסיפור.

ביום המיליון יצאה דורה בשחייה מביתה, נכנסה לתוך שפופרת־תעבורה, נשאבה במהירות אל פני המים והושלכה על גבי קצף לבן אל פלטפורמה אלסטית שבחזית – אה – נקרא לזה אולם החזרות שלה. “אוף, חרא!” צעקה במבוכה רבה, שולחת ידה לאזן את גופה ומוצאת עצמה נתקלת במישהו זר לחלוטין, מישהו שנקרא לו דון.

פגישתם היתה נחמדה. דון היה בדרכו לחידוש רגליו. אהבה היתה הדבר האחרון שעלה בדעתו, אך כאשר בחר בהסח הדעת בקיצור דרך שהובילוֹ דרך משטח הנחיתה של התת־ימיים, מצא את עצמך רטוב עד לשד עצמותיך, וגילה שזרועותיו מלאות בנערה היפה ביותר שראה אי־פעם, הוא ידע מייד שהם נועדו זה לזו. “התינשאי לי?” שאל. היא אמרה ברכות: ''ביום רביעי," והבטחתה היתה כלטיפה רכה.

דון היה גבוה, שרירי, שחום ומלהיב. שמו לא היה דון יותר מששמה של דורה היה דורה, אך החלק הפרטי של שמו היה אדוניוס, כאות הוקרה לגבריותו התוססת, ולכן אנו יכולים לקרוא לו בקיצור דון. צופן הצבע האישי שלו, ביחידות אנגסטרום, היה 5290 או כמה דרגות כחול יותר מה־5314 של דורה. כבר ממבט ראשון גילו אינטואיטיבית שהם חילקו ביניהם תחומים שונים של טעם והתענינות.

אני מתיאש כבר עתה מהנסיון לספר לכם מה עשה דון למחייתו – אינני מתכוון למה שעשה על מנת להרוויח כסף, אלא על־מנת להעניק טעם ומשמעות לחייו, למנוע מעצמו לצאת מדעתו מרוב שעמום. אומַר רק שהדבר היה כרוך בנסיעות לרוב. הוא נסע בחלליות בין־כוכביות מהירות. כדי שהחללית תוכל לנוע באמת מהר, כשלושים ואחד יצורי אנוש זכרים ושבע נקבות גנטיות חייבים היו לעשות דברים מסוימים, ודון נמנה עם אותם שלושים ואחד. למעשה תפקידו היה לבחון אופציות. הדבר היה כרוך בחשיפה רבה לשטפי קרינה – לא כל כך ממקום עבודתו במערכת ההנעה, כמו מהפליטה שנבעה מהשלב הבא שבו בחרה נקבה גֶנֶטית באלטרנטיבה, והחלקים התת־גרעיניים שהרכיבו את האלטרנטיבה בה בחרה השמידו את עצמם במטר של קוואנטים. טוב, זה בטח מעניין אתכם כקליפת השום, אבל הדבר חייב את דון ללבוש כל העת מעטה עור ממתכת קלה, גמישה, חזקה להפליא ושחומת־גוון. כבר הזכרתי זאת קודם לכן, אך לבטח חשבתם שהתכוונתי לומר שהוא היה פשוט שזוף.

בנוסף לכך הוא היה אדם קיברנֶטִי. רוב חלקיו העשויים להתבלות הוחלפו כבר מזמן במנגנונים בעלי שמישות ושרידות גבוהות יותר. במקום לב שימשה משאבת קדמיום צנטרפוגלית להפעלת מחזור הדם שלו. ראותיו נעו אך ורק כאשר רצה לדבר בקול רם, שכן מערכת שלמה של מסננים אוסמוטיים חזרה והפיקה חמצן מתוך החומרים שהוא פלט. במידה מסוימת, הוא עשוי היה להראות מוזר מאוד לאיש המאה העשרים, עם עיניו הבוהקות וידיו בעלות שבע האצבעות. אך לעצמו, וכמובן לדורה, הוא נראה מאוד גברי וגדול. במהלך מסעותיו חג דון סביב פרוקסימה קנטאורי, פרוקיון והעולמות המופלאים של מירה סֶטי. הוא הוביל תוצרת חקלאית לכוכבי קאנופוס ושב עם חיות בית קטנות ופקחיות שהביא מבן זוגו החיוור של אלדאבארן. הוא ראה אלפי כוכבים, כחולים צוננים או אדומים לוהטים, ואת עשרות אלפי הפלנֶטות שלהם. למעשה הוא חרש את המסלולים הבין־כוכביים, עם שתי חופשות קצרות בלבד על כדור־הארץ, במשך כמעט מאתיים שנה. אבל גם זה לא איכפת לכם. הרי האנשים הם הם היוצרים את הסיפורים ולא הנסיבות שבתוכן הם מוצאים את עצמם, ואתם מעוניינים לשמוע על אודות שני אנשים אלה. ובכן, הם הוציאו את כוונתם אל הפועל. הדבר הנפלא שנוצר ביניהם גדל ופרח ונשא פרי ביום רביעי, בדיוק כפי שהבטיחה דורה. הם נפגשו בחדר הקידוד יחד עם כמה חברים טובים שבאו לעודד אותם, ובזמן שזהותם הוקלטה ונאגרה, הם חייכו והתלחשו ביניהם והשיבו על הלצות חבריהם בחידודי לשון מבוישים. אחר־כך החליפו ביניהם את האנלוגיות המתמטיות שלהם ונפרדו. דורה לביתה מתחת לפני המים, ודון – אל חלליתו.

היתה זו אידיליה של ממש. הם חיו באושר ועושר מאז ועד־עולם – או, למעשה, עד שהחליטו שנמאס להם להמשיך ונפטרו.

מובן, שמעולם לא שבו לראות זה את זו. הו, אני יכול לראותכם עתה, זללני סטיקים חרוכים שכמותכם, מגרדים בידכם האחת יבלת חדשה שפרחה על בשרכם, אוחזים בסיפור זה בידכם השניה, בעוד הסטריאו מנגן ברקע ג’אז או פופ. אינכם מאמינים לאף מילה, האין זאת? הרי אנשים לא יסכימו לחיות בצורה כזאת אף לא לרגע, אתם אומרים בנהמה כעוסה ובלתי־משועשעת, בשעה שאתם הולכים לחפש קוביות קרח חדשות עבור כוסות המשקה שהתעפש.

ובכל־זאת, הנה דורה ממהרת לחזור לביתה התת־מימי (היא מעדיפה לחיות שם, שכן עברה שינוי סומאטי שסיגל אותה לחיים אלה). אם אנסה לספר לכם באיזו תחושת שלמות מתוקה היא תוחבת את האנלוגיה המוקלטת של דון לתוך מניפולטור הסמלים, מתחברת למכשיר ומפעילה אותו… אם אנסה לספר לכם משהו מכל אלה, אתם פשוט תלטשו עיניים או תמצמצו בהן, ותנהמו: איזה מין חיי־מין הם אלה? ובכל זאת אני מבטיח לכם, ידידי, אני מבטיח לכם באמת ובתמים, שהאקסטזה של דורה אינה פחות לוהטת ומסעירה מזו של כל אחת מהמרגלות של ג’ימס בונד, ועוצמתה עולה בהרבה על זו שאתם יכולים למצוא ‘בחיי יום יום’. קדימה, מצמצו בעיניכם ונהמו. לדורה זה לא איכפת. אם היא חושבת בכלל עליכם, אתם הסבים והסבתות־בחזקת־שלושים שלה, היא סבורה בוודאי שאתם מן חיות פרימיטיביות למדי. ואכן, זה מה שאתם. האמת היא שהמרחק בין דורה לביניכם גדול הרבה יותר מהמרחק ביניכם לבין האוסטרלופיקטקוס שחי לפני חצי מיליון שנים. אתם לא הייתם מסוגלים לשחות אפילו שניה אחת בזרמים הסוחפים של חייה. הרי ברור לכם שהקידמה איננה צועדת בקו ישר! האם אתם מכירים בכך שהקידמה מטפסת בעקומה עולה, מאיצה ואולי אפילו אקספוננציאלית? יסורי גיהנום דרושים היו על מנת להוציא אותה לדרך, אך כשהעניין מתחיל הוא ממשיך כמו פצצה.

ואתם, אתם זוללי הסטיקים ולוגמי הסקוץ' בכורסאות שלכם, אתם בקושי הצלחתם להצית את הפתיל של הפצצה הזאת. מה התאריך עכשיו, היום השש־מאות או השבע־מאות אלף להולדת ישו? דורה חיה ביום המיליון! אלף שנים מהיום. חלקים רבים בגופה עשויים מחומר פלסטי. הפרשותיה מסולקות מתוך מחזור הדם שלה בזמן שהיא ישֵנה – פרושו של דבר שהיא לא נזקקת לבית־שימוש. כשבא לה ‘להרוג’ חצי שעה פנויה, היא מסוגלת להפעיל יותר אנרגיה מזו שצורכת כל האומה הפורטוגלית כיום, ולהשתמש בה כדי לשלוח לחלל חללית קטנה, או לשנות את צורתו של אחד המכתשים על הירח. היא אוהבת מאוד את דון. היא שומרת אצלה כל אחת מתנועותיו, העוויותיו, גווני קולו, מגע ידו, אנקות האורגזמה שלו, נשיקות התאווה שלו – הכל מאוחסן בצורה סימבולית־מתימטית. וכשהיא רוצה – לחיצת כפתור קטנה ודון עומד לרשותה.

באותה צורה, כמובן, מחזיק דון בתבניתה של דורה. על גבי חללית, כמה מאות מטרים מעל פני כדור־הארץ, או במסלול סביב ארקטורוס, חמישים שנות־אור מכאן, כל שעליו לעשות כדי לשלוף את דורה מתוך ההקלטה המגנטית ולהחיותה למענו, הוא להפעיל את מניפולטור הסמלים שלו, והנה היא שם! ואז, בהתלהבות, ובלי להתעייף, הם משתגלים כל הלילה. לא ממש בגופם, כמובן, אבל הרי גופו הממשי שוּנָה כמעט כולו, כך שבאופן פיסי לא היה מסוגל להגיע לסיפוק כזה. הוא לא זקוק לבשר למען התענוגות. אברי המין אינם חשים מאום. גם לא הידיים, ולא השדיים, לא השפתיים, הם רק הרצפטורים, קולטים ומעבירים הלאה את הגרויים. המוח הוא זה אשר חש, והוא זה אשר גורם לייסורים או לאורגזמה. ומניפולטור־הסמלים של דון מעניק לו את התחליף לחיבוק. שווה־הערך לנשיקה, שעות ארוכות נהדרות ופראיות בחברת האנלוגיה הבלתי־מתכלה הנצחית והאין סופית, של דורה. או של דיאנה, או של רוז המתוקה, או של אליסה הצוחקת, שכן אני יכול להבטיח לכם שכל אחד מהם כבר החליף בעבר אנלוגיות עם אחרים, והם עוד יחזרו ויעשו זאת שוב ושוב.

שטויות, אתם אומרים, הרי זה נראה מטורף לגמרי. אבל אתם, עם האפטר־שייב שלכם והמכונית האדומה הקטנה שלכם, מפשפשים בניירות שעל השולחן במשך כל היום ומנסים להתחיל עם מישהי בלילה – אִמרו נא לי, לעזאזל, כיצד לדעתכם הייתם אתם נראים בעיני תיגלַאת־פִּלאסֶר, למשל, או בעיני אָטִילה מלך ההונים?

בשנים האחרונות התפתחה אמנות המד"ב הרבה מעבר לציורי עטיפות המגזינים המסורתיים (שגם להם, כשלעצמם, יש ערך היסטורי ואף אומנותי משלהם). על כן, טבעי הדבר שבכל כינוס מד"ב המכבד את עצמך מתקיימת תערוכת יצירות אמנות הקרובות ברוחן לרוח המד"ב והפנטסיה. תערוכה כזאת התקיימה גם בקונגרס המד"ב האירופי שהתקיים באיטליה בחודש מאי האחרון, ואחד האמנים החשובים שהשתתפו בו היה קארל טהול (ראה תמונה), צייר הולנדי המתגורר באיטליה. לנו יש עניין מיוחד באמן זה, שכן הוא הניע כבר את רצונו ונכונותו להשתתף בכינוס המד"ב העולמי שיתקיים בארץ ב־1982. לרגל הקונגרס באיטליה הודפסו גלויות דואר מיוחדות, מרהיבות ביופיין, שעליהן סמל הקונגרס ומתחתיו ציורי מד"ב של אומנים שונים. בתמונה המלווה מבזק זה מופיעה אחת מגלויות אלה. ועליה ציור (צבעוני במקור, כמובן). פרי מכחולו של קארל טהול.

*

הסופרת אורסולה לה־גווין (‘מעבר לעלטה’, ‘המנושל’), רכשה לה בשנים האחרונות מעמד מכובד ביותר בקרב השורה הראשונה של סופרי המד"ב החשובים הפעילים כיום. יצירותיה זכו להערכה רבה בזכות רמתן הספרותית הגבוהה, ולאחרונה הוקדש לה כרך מיוחד במסגרת סדרת הספרים ‘סופרי המאה ה־21’ היוצאת לאור בארה''ב (עד כה יצאו בסדרה זו כרכים שהוקדשו לאסימוב, קלארק, ברדבורי והיינלין).

אורסולה לה־גווין ידועה גם כמבקרת ספרות, מרצה לספרות מד"ב בכמה אוניברסיטאות בארה''ב, ומפרסמת מאמרים ומסות על ספרות המד"ב. לפני חודשים אחדים יצא לאור קובץ מאמרים מפרי עטה, 24 במספר, תחת הכותרת ‘השפה של הלילה – מסות על פנטסיה ומדע בדיוני’ (הוצאת פוטנם, ניו־יורק).

כמו כן, לפני מספר חודשים שודר בארה''ב סרט טלוויזיה באורך מלא על פי ספרה הנודע משנת 1971. הסרט זכה לשבחים רבים והוגדר ע"י המבקרים כסרט רציני ומעורר מחשבה, בניגוד לכל הסרטים השטחיים המציף לאחרונה את המרקעים. הרעיון המרכזי בסרט הוא – אדם שחלומותיו יכולים להתגשם, פשוטו כמשמעו, ולהפוך למציאות ממשית. אחד הדברים שבוודאי תרם רבות להצלחת הסרט. הוא סיועה האישי לים." אמר פול. "לפני כמה שנים, _ _ _¹

איזאק אסימוב לא היה שותף להתלהבות הכללית מהסרט, ולדעתו אין זה סרט מד"ב כלל. “חלומות המשנים את המציאות זהו רעיון חסר הגיון מבחינה מדעית,” טען אסימוב. “ולכן קשה לקרוא לזה מד”ב רציונלי. ייתכן בהחלט שזהו סרט מיסטי טוב, אך מדוע לקרוא לזה מד"ב…?"

*

אמנם לאט־לאט מתגבשת בארץ תודעת מד"ב רצינית והנושא איננו נחשב כבר ל’שטויות' כפי שהיה רק לפני שנים אחדות, אך עדיין יש לנו הרבה מאוד ללמוד ממה שקורה בשטח זה בעולם, ובייחוד בארה''ב. מלבד העובדה שהמד"ב נלמד במאות אוניברסיטאות במסגרת פקולטות שונות. קיימים גופים ואגודות שונות העוסקים בחקר המד"ב, ונערכים כנסים, דיונים, וסימפוזיונים לרוב. האגודה המכובדת ביותר היא, ללא ספק, אגודת חקר מד"ב – הפועלת מזה עשר שנים, ומרכזת את פעילות המד"ב במרכזים רבים בארה"ב. הנה מספר פעילויות שוטפות, הנזכרות בעלון האחרון של האגודה: ארגון ועידה בינלאומית במרץ 1981 המוקדשת לפנטסטיקה בספרות ובקולנוע, ביוזמת האוניברסיטה האטלנטית של פלורידה; הזמנת מאמרים לספרים שונים העוסקים בחקר מד"ב, כגון הספר ‘הצטלבות בין מד"ב ופילוסופיה – מחקר ביקורת’ (בעריכת סופר המד''ב רוברט א. מאיירס), או קובץ מאמרים תחת הכותרת ‘האלוהים המכאני – מכונות בספרות המד"ב’. בין הנושאים בהם יעסוק קובץ זה: היחסים הסימביוטיים בין אנשים ומכונות; המכונה – עבד או אדון; מיכון יצורי־אנוש; ‘אינוש’ של מכונות, ועוד.

*

בסוף יוני התקיים כינוס חגיגי בוואגנר קולג' שבניו יורק. לכבוד עשור שנים לקיומה של האגודה. בכינוס השתתפו בין היתר סופרים כמו פול ובארי מאלצברג ונערכו בו דיונים בנושאים כגון: פסיכולוגיה במד"ב; לימוד מד"ב בבתי־ספר; המדע במד"ב; ואחרים.

פעילות המד"ב הענפה בארה''ב ראויה, ללא ספק, לסקירה נרחבת יותר מאשר במסגרת מדור זה, ונשתדל לעשות זאת באחד הגליונות הקרובים.

*

בגליון הקודם דיווחנו לכם על התארגנותה של קבוצת אקדמאים מתחומים שונים ביוזמתו של ד"ר נחמן בן־יהודה מהאוניברסיטה העברית, לשם דיון בנושאים הקשורים למד"ב ועתידנות. פגישתה השניה של הקבוצה התקיימה ב־14 ביוני בת"א, ובה סוכם, בין היתר, שהקבוצה תשמש כמועצה מארגנת לכינוס הבינלאומי למד"ב שיתקיים בארץ ב־1982. פרופ' שלמה איינשטיין, אשר השתתף בקונגרס המד"ב האירופי שהתקיים בחודש מאי בסטרסה שבאיטליה, דיווח על מגעיו עם סופרים ומו"לים רבים שהביעו את נכונותם להשתתף בכינוס המיועד בארץ (על כך מסרנו כבר ב’מבזקים' שבגליון הקודם). ד"ר בן יהודה ישתתף בכינוס העולמי המתקיים בסוף אוגוסט בבוסטון בארה"ב, וינסה לעניין גם את האמריקאים ברעיון הכינוס בארץ.

כמו כן הושמעו בפגישה מספר הרצאות קצרות שבעקבותיהן נערך דיון: מר אדי סער ניתח את המשמעויות הפסיכולוגיות והחברתיות של בעיית פנאי ועבודה בחברת העתיד (שבה, לדעתו, יהיה הרבה מאוד פנאי ומעט עבודה); מר אברהם ארצי העלה השערה שלפיה האנושות אינה אלא תולדה של מוטציה שלילית בתרבות אחרת, מעולם אחר, וניסה למצוא להשערה זו תימוכין בתנ''ך ובמקורות אחרים; מר נחמן גבעולי דן בשאלה האם לתופעות המצויות בשולי המדע המקובל (כגון אסטרולוגיה, קריאה בכף־היד. פראפסיכולוגיה וכו') יש סיכוי להיעשות חלק מהמדע ‘המכובד’, וכיצד ניתן להפריד בין מדע ממשי לבין שטויות מדעיות. בפגישה הבאה, שתתקיים בספטמבר, יועלו נושאים מעניינים רבים, ביניהם: ‘ציוויליזציות סיליקון,’ פמיניזם בספרות המד"ב, והכנסת לימודי מד"ב למערכת החינוך בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות.

*

לאחרונה רואיין הסופר פרדריק פול ע"י כתב של כתב־עת של חובבי מד"ב בדנמרק, ובו נשאל, בין היתר, אם אפשר, שהספר ‘סוחרי החלל’ ייחשב פעם כיצירה קלאסית גדולה. “מה שבטוח הוא,” השיב פול, “שהספר היה, והינו עדיין, רב־מכר בלתי רגיל. הוא תורגם עד כה לכחמישים לשונות. במשך 26 השנים שחלפו מכתיבתו אני מקבל כל הזמן צ’קים בפרנקים, מרקים גולדנים…” “ומה בנוגע לרוּבֶּלים?'' שאל המראיין (רמז לכך שהספר זכה לשבחים מיוחדים דווקא מצד הרוסים שראו בו ביקורת קשה על המשטר הקפיטליסטי). “לא, לא ראיתי עד כה אפילו צ’ק אחד ברובּלים,” אמר פול. לפני כמה שנים, בהיותי במוסקבה, ביקרתי במשרדו של כתב־עת הקרוי ‘פופולוביה טקניקה’, או משהו כזה, והעורך נתן לי מעטפה קטנה ובה 32 רובל ו־27 קופייקות – במזומן, וזה עבור תרגום של סיפור קצר שלי. זהו התשלום היחיד שקיבלתי מהרוסים. והייתי אסיר תודה על כך, כי הרי אז יכלו עדיין לפרסם כל דבר מבלי לשלם כלל, ורק לפני חמש שנים הצטרפו לאמנת זכויות היוצרים הבינלואמית…”

מוגש כאן סיפור נוסף של רוברט שאקלי, אחד הסופרים הבולטים בז’אנר המד"ב. שלא כברבים אחרים מסיפוריו הקצרים, אין בסיפור זה אותו הומור שחור המאפיין את הסופר.

לעומת זאת, נוכל למצוא סממנים דומים לאחד הנושאים החביבים עליו (מספרו ''אלמוות בע"מ') – ‘משחק החלפת נשמות’

* * *

היו אחד עשר כוכבי־לכת במערכת, ודילון מצא שבחיצוניים שבהם לא ייתכנו כל חיים. הכוכב הרביעי מהשמש היה מאוכלס פעם, והשלישי, אל נכון – יהיה בעתיד. אך על זה השני, עולם כחול בעל ירח אחד, היו חיים אינטליגנטיים גם עכשיו, ולכוכב זה כיוון איפוא את ספינתו.

הוא נע בחשאי, גולש דרך האטמוספירה תחת מעטה החשיכה, יורד דרך ענני גשם כבדים, דומה מרחוק לאחד העננים האלה.

כשנחתה ספינתו לבסוף היתה זו שעה אחת לפני עלות השחר, השעה הבטוחה, השעה בה מרבית היצורים, בלא הבדל מהו עולם מחייתם, ערים פחות ככל האפשר. או כך, לפחות, טען אביו לפני שנטש את הארץ. פלישה לפנות שחר, זו היתה תכונת בני־ארץ שנרכשה במלחמת קיום קשה, על הרבה עולמות עוינים.

“אך עליך לזכור, שידיעה זו כולה פתוחה לטעות,” הזכיר לו אביו. “שכן היא עוסקת באותו גורם שהוא פחות בר־צפייה מכל גורם אחר – החיים האינטליגנטיים.” האיש הזקן נד בראשו, מהורהר, שעה שהצהיר פסוקו זה. “זכור, נערי,” הוסיף ואמר. “אתה יכול להתחכם למטאור, לצפות עידן קרח חדש, להיות פיקח יותר מנובה, אך מה באמת יכול אתה לדעת בוודאות על ישויות חמקמקות לנצח אלו, אשר התברכו בבינה?”

לא כלום, או כמעט לא כלום, הודה דילון. אך היה לו אמון בנעוריו, בלהט שבו, בעורמה, ובטחון בטכניקת הפלישה הארצנית. עימה יוכל בן־ארץ לכבוש את דרכו לפיסגתו של כל עולם שהוא, בלי הבדל עד כמה הוא זר. בלי הבדל עד כמה הוא עויין.

מהיום בו נולד, לימדו את דילון שהחיים הם מאבק בלתי פוסק. הוא למד להכיר, שהגלקסיה היא רחבת־ידיים ומעוטת־רעוּת, שרובה שמשות בלתי מושגות ומרחבים שוממים. אך לעתים יש בה כוכבי־לכת, ובהם מצוים גזעים, כה שונים בצורתם, גדלם, הוויתם, אך דומים כולם בדבר אחד: שינאתם לכל מה שזר להם. לא תיתכן שום הידברות בין שני גזעים. על מנת שיחיה בן־ארץ ביניהם, זקוק הוא למירב עורמתו, ואפילו אז תהיה הישרדותו דבר שלא יתכן, בלעדי טכניקת הפלישה הארצנית.

דילון היה תלמיד מוכשר, להוט לקבוע את גורלו בגלקסיה האדירה. הוא התגייס לאקסודוס, בלי להמתין לשעה בה היו מגייסים אותו, ואז, כמיליוני צעירים לפניו, ניתנה לו ספינה משלו, בה פנה אל כוכבים רחוקים, וכדור־הארץ הקטן, על אוכלוסייתו המתפוצצת, נותר הרחק מאחוריו, לנצח. הוא נע עד שכָּלה דלק הספינה. ועכשיו המתין לו גורלו.

ספינתו נחה בתוך מעבה של ג’ונגל, בסמוך לכפר עקום־גגות, כמעט בלתי נראית בסבך הצמחיה. הוא המתין דרוך מאחורי מחווני הפיקוח, עד שהשחר עלה לבן, עם נימים אדומות של זריחה בתוכו. אך דבר לא קרב אליו, פצצות לא נפלו, פגזים לא התפוצצו. היה עליו להסיק שנחת בלי שיבחינו בו.

כשנגעה שמשו הצהובה של הכוכב בפאתי האופק, יצא דילון וצפה בסביבתו הפיסית. הוא ריחרח באויר, חש בכבידה, העריך את הספקטרום והעוצמה של השמש, ובעצבות נד בראשו. כוכב זה, כמרביתם בגלקסיה, לא יוכל לשמש משען לחיים אנושיים. יש לו שעה אחת בלבד להשלים את פלישתו.

הוא נגע בכפתור על לוח המכשירים שלו, והתרחק בריצה. מאחוריו נתפוררה הספינה לאפר כהה. האפר נפוץ ברוח הבוקר, ועתה לא נשארה עוד לדילון דרך חזרה. הוא נע לעבר הכפר.

כשהתקרב דיו, הבחין שביקתות הזרים הן גבבים של עץ וקש, רק מעטות מהן בנויות אבן. הן נראו עמידות ומספקות באקלים זה. לא היה כל סימן לכבישים – רק שביל בודד המוליך אל תוך הג’ונגל. לא נראו כל תחנות כוח, שום מכשירים מורכבים. זו הינה תרבות קדומה, הירהר, אחת שיוכל להשתלט עליה בלא כל קושי.

בבטחון רב צעד קדימה, וכמעט התנגש בחַיזָר.

הם הביטו זה בזה. החיזר היה דו־רגלי, גבוה בהרבה מאיש הארץ, ונפח ראשו גדול. הוא עטה מלבוש רצועות יחיד שהיה כרוך סביב חזהו. עורו היה חום בהיר מתחת לפרווה אפורה. הוא לא הראה כל נטיה לברוח. “איר טאי!” אמר היצור, בצליל שדילון פיענח כקריאת הפתעה. בהתבוננו בחפזה סביב לא הבחין דילון בשום יצור אחר. הוא מתח את גופו וזינק…

"קטאי, אי א – "

דילון דילג קדימה כקפיץ גדול שהשתחרר. החיזר ניסה לחמוק, אך דילון התפתל באויר בדומה לחתול, והצליח ללפות בידו אחת מגפיו של החיזר.

זה כל מה שהיה דרוש לו. עתה, משנוצר מגע פיסי, כל השאר יהיה קל ביותר.

במשך מאות בשנים, גרמה התפוצצות אוכלוסין מתמדת לתושבי הארץ להגר מעולמם, במספרים הולכים ורבים. אך גם כוכב אחד בתוך עשרת אלפים לא התאים לחיי אדם. היו שתי ברירות: להתאים את הסביבה עד שתיסכון עבור האדם, או את האדם – כך שיתאים לסביבה. היתה, למעשה, גם אפשרות שלישית, שהיתה צפויה בה התשואה הגדולה ביותר תמורת המאמץ הקטן ביותר: לפתח את נטיות הטלת־הנפש, שקיימות, סמויות, בכל יצור אינטליגנטי.

הארץ טיפחה אותו, פיתחה אותו. התרכזה בו. עתה, בעל כושר חדש זה, צריך היה האדם, בפשטות, לכבוש את נפשו את¹ אחד היצורים; עתה התאימה לו כל סביבה. הוא זכה בגוף מתאים, הולם ככסיה ליד, לסביבה החדשה, קולט כל מידע שיש בו צורך. ומשפסע בן הארץ לתוך גופו של הזר, יצר התחרות שלו דחק בו בדרך כלל לכבוש לו עמדת שליטה בכוכבו החדש, הכוכב אליו פלש.

היתה בזאת רק מיגרעת קטנה אחת: החיזר תיעב, בדרך כלל, את הפלישה לתוך נפשו. ולעתים היה גם מסוגל לעשות משהו בנוגע לכך.

ברגע החדירה הראשון חש דילון, ורגש חרטה לוהט בקרבו, את גופו הקודם מתפורר ונעלם. לא ישאר ממנו כל שריד. רק הוא והפונדקאי שלו יֵדעו שהתבצעה כאן פלישה.

ובסופו של חשבון – רק אחד מהם ידע.

שרוי עתה בתוככיה של נפש זרה, התרכז דילון כולו במלאכה שלפניו. המחסומים נתנפצו אחד אחרי השני, שעה שחתר קדימה לתוך המרכז, מקום משכנו של האני הנני אני. שעה שיבקיע את המחסום האחרון לפני מבצר זה תהיה לו נפשו של הזר לשלל, וגופו ישתייך לו.

מנגנוני הגנה שנתייצבו בחפזה נתנפצו לפניו. לרגע סבור היה שהבקעתו הראשונית קדימה תספיק לגררו את כל הדרך. ואז, לפתע, הרגיש אובדן כיוון מוחלט, רוחו שוטטה דרך ארץ חסרת מצפן, אפורה ומבולבלת.

החיזר התאושש ממכת ההלם הראשונה. דילון חש זרמי אנרגיה מתעצמים סביב לו.

עתה צפוי היה לו מאבק אמיתי.

ואז נוצר מגע בחצי הדרך, ודילון שמע:

"מי אתה?''

“אדוארד דילון, מכוכב הלכת ארץ. ואתה?”

“ארק. אנו קוראים כוכב זה קאגרא. מה רצונך כאן, דילון?”

“מקום מחיה קטן, ארק,” השיב דילון, מתחייך. “האם תוכל לנדבו לי?”

“בכן, אהיה ארור! צא מתוך מוחי!”

“איני יכול,” אמר דילון. “אין לי כל מקום אחר ללכת אליו.”

“אני רואה,” הרהר ארק. “ואף על פי כן, הרי הינך בלתי מוזמן. ומשהו אומר לי, שאתה רוצה הרבה יותר מסתם מקום מחיה קטן. אתה רוצה הכל. האם לא כן?”

“אני חייב לשלוט,” הודה דילון. “אין כל דרך אחרת. אך אם תימנע ממאבק, יתכן ואוכל להשאיר מקום גם עבורך, אף כי אין זה מן המנהג.”

“האמנם כך?”

“ודאי,” אמר דילון. “גזעים שונים אינם יכולים לחיות זה לצד זה, הרי זה חוק טבע ידוע. החזק יותר מכלה את החלש. אך יתכן ואהיה מוכן לנסות זאת לפרק זמן מה.”

“אין לי חפץ בחסדיך,” אמר ארק, וניתק מגע.

האפרוריות של תחום הבינים כהתה, ודילון, ממתין לגלי המאבק הקרבים, חש במלתעות הראשונים של הסָפֵק. ארק היה פרימיטיבי. לא ייתכן שהיה לו אותו אימון במאבק־נפשי, ממנו נהנה הוא. ואף על פי כן תפס את המצב בין־רגע, הסתגל אליו, ועתה הכין עצמו לטפל בו. קרוב לודאי שמאמציו לא יהיו עזים ביותר, ולמרות זאת…

איזה סוג יצור הוא זה?

הוא ניצב על גבעה מסולעת, מוקף צוקים שנונים. הרחק לפניו היתמר ערפל קליל מתוך הרים אבניים. השמש היכתה בעיניו, מסמאת ויוקדת. כתם שחור טיפס על צלע ההר, נע לקראתו. דילון בעט באבן הלאה מדרכו, וחיכה לכתם שיימוג. זה היה דפוסו הקבוע של מאבק מנטלי, שבו כל מחשבה התגשמה, והרעינות הפכו דברים שאתה יכול לגעת בם.

הכתם הפך לקגראן. לפתע היתמר מעל דילון, עצום מימדים, מפותל שרירים, מזויין בפגיון וחרב. דילון זז אחורנית, חומק מהמכה הראשונה. המאבק התקדם בתבנית בת־זיהוי וצפויה מראש. בדרך כלל הטילו החיזרים תמונה מופרזת של גזעם, עם תכונותיו מוגדלות מעבר לכל מידה. הדמות, בדרך קבע, היתה מטילת מורא, על־אנושית, בלתי מנוצחת. ועם זאת, תמיד היה בה איזה פגם דק. דילון החליט להמר על מיקומו. הקגראן זינק מעליו. דילון, מתכופף, הטיל עצמו לאדמה חושף לרגע את גופו למהלומה. הקגראן ניסה להגיב, אך תנועתו היתה איטית. מהלומת רגלו הנעולה של דילון ניחתה בחוזק רב בקיבתו.

דילון חזר והתייצב; הצדק היה עימו, כאן נקודת התורפה! הוא רץ שפוף תחת לאיבחת החרב, ושעה שהקגראן ניסה להגן על עצמו, כמעט ושבר את צוארו בשתי מהלומות מקצה ידו. הקגראן קרס, מזעזע את האדמה. דילון התבונן במותו מתוך תחושת אהדה. דימוי הגזע הלוחם, היה תמיד גדול מן החיים, חזק יותר, אמיץ יותר, אך תמיד נילוית היתה לכך איזו גדלות מעוררת חמלה. הוא לא התאים מעולם לשמש כמכונת מלחמה, אלא עשוי היה לציין את הגזע בעיני עצמו. תמיד היה פרושו של דבר איטיות בזמן התגובה, ופרושו של זה – מוות.

הענק המת התפוגג וגז. דילון חשב לרגע כי זכה בקרב. אזי שמע לחישה מאחוריו. הוא סב, וראה מפלצת נמוכה, ארוכה ושחורה, דמויית פנתר, אוזניה משוכות אחורה ושיניה חשופות.

אם כך, היו לו לארק כוחות מילואים. אך דילון ידע מה רב המאמץ שצורה זו של קרב דורשת. ולא היה לו ספק שעוד מעט תיכלה האנרגיה של היצור. ואז…

הוא הרים את חרבו של הענק המת, ונסוג אחורה, הפנתר מתקדם לעברו, עד שגבו נשען אל כותל; לפניו היה סלע שגובהו מגיע עד חזהו, הפנתר יצטרך לזנק מעליו, ודילון כיוון את חרבו ברוב תבונה. במשך שעתיים איטיות פגע דילון והשמיד מידגם מושלם של היצורים היותר אכזריים שיכול היה קגראן להציג, והוא טיפל בהם כשם שהיה מטפל ביצורים דומים על פני הארץ. הקרנף, או מכל מקום, יצור שדמה מאוד לקרנף, לא היה משימה קשה במיוחד; הוא פיתה אותו עד לגדתה של תהום, וגרם לו לזנק פנימה. הקוברה היה מסוכן יותר, כמעט והצליח להתיז את ארסו בעיניו, לפני שגזרו לשנים. הגורילה הוכיח עצמו כמלא עוצמה, ומהיר כשד, אך מעולם לא הצליח ללפוף בטלפיו המוחצות את גופו של דילון, אשר ריקד קדימה ואחורה, קורעו לגזרים. לאחר מכן חדל לספור. אך לבסוף, חולה מחמת עייפות, חרבו מעוקמת מעמל, היה לבדו.

“די לך בזה, דילון?” שאל ארק.

“בשום אופן,” השיב דילון, דרך שפתים שחורות מחמת צמא. “לא תוכל להמשיך בכך לנצח, ארק. יש גבול אפילו לחיוניות שלך.”

“באמת?” שאל ארק.

“לא יתכן שנישאר לך הרבה,” אמר דילון, מנסה להתחזות כבוטח בבטחון שחלף מכבר. “מדוע לא נהיה הגיוניים? אני אשאיר עבורך מקום, ארק, באמת, אעשה זאת, אני… ובכן, אני מניח שאני מכבד אותך.”

“רב תודות, דילון,” אמר ארק. “תחושה זו היא בערך הדדית. אי לכך, אם תכנע…”

“לא,” אמר דילון. “אני הוא שאציב תנאים.”

“אוקיי,” אמר ארק. “אתה ביקשת זאת!”

“קדימה, אני מוכן ומזומן.” מילמל דילון.

במפתיע, ההר המסולע התנדף.

הוא עמד שקוע עד ברכיו במי ביצה אפרוריים. גזעי עצים מעוקמים עטורי אזוב ביצבצו מתוך המים הירוקים שלא זעו. חבצלות, שלבנוניתן הבהיקה ככרסו של דג, זעו ונעו, אף כי לא נשבה כל רוח. אד לבן של מוות ריחף מעל המים, מטפס סביב לאמירי העצים. לא נשמעה כל בת קול סביב, אף כי דילון הרגיש שחיים שוקקים ורוחשים בביצה.

הוא המתין, סב לאיטו. הוא ריחרח באויר הרקבובי, דישדש ברגליו בבוץ הדביק, מביט בשברירותן הנירקבת של החבצלות. והתודעה הכתה בו כברק.

ביצה זו אינה נמצאת על פני קגראן!

הוא ידע זאת בודאותו של בן־ארץ החש בעולמות עוינים. הכבידה היתה שונה, והאויר היה שונה. אפילו הבוץ שתחת רגליו לא היה בוצה של קגרא.

המסקנות אצו לקראתו, מיצבור מהיר מכדי להיות מסווג. האם יש אפוא בקגרא מסעות חלל? בלתי אפשרי! אם כך – כיצד יכול ארק להכיר במוחשות כזו כוכב אחר משלו? האם קרא אודותיו, דמיין אותו, או… משהו מוצק נשמע בכבדות ליד כתפו. בשקעו בהירהוריו נתפס דילון לא מוכן.

הוא ניסה לזוז, אך הבוץ לפת את רגליו. ענף גדול נבקע מאחד מעצי הענק הקורסים מעל למים. שעה שהביט בו החלו העצים האחרים זעים וקולות נפץ בקעו סביב, זמורות התכופפו ונסדקו, ממטירות גשם של שבבים על ראשו. אך לא נשבה כל רוח.

נדהם למחצה כבש דילון את דרכו במי הביצה, משתדל לאתר חלקת אדמה מוצקה יותר, הרחק מהעצים. אך הגזעים הכבירים נמצאו בכל מקום, ולא היתה כל חלקת אדמה מוצקה מתחת למים. גשם הענפים הלך וגבר, ודילון התפתל לכל כיוון, מחפש משהו ללחום בו. אך סביבו היתה רק הביצה השקטה.

“צא ולחום!” זעק דילון. הוא הוכה על ברכיו, נפל, התייצב שוב, נפל שנית. ואז, מעולף לחצאין, הבחין במקום מקלט.

הוא פילס דרכו אל עץ גדול, וניצמד הדוקות לשרשיו. ענפים קרסו, הצליפו ושרקו באויר, אך העץ לא יכל להגיע אליו. הוא ניצל!

אך אז ראה, מתוך חרדה איומה, שהחבצלות שלצד גזע העץ נילפתו סביב קרסוליו, מותחות קדימה את גבעוליהן הארוכים. הן שחו, כנחשים חיורים, וניצמדו חזק יותר. הוא קרע אותן בחוזקה וברח מתוך המקלט. “בוא והילחם!” התחנן דילון, שעה שהענפים ניתכו סביבו. לא היתה תשובה.

החבצלות זעו והתפתלו, מנסות לכרוך עצמן סביבו. מעל ראשו נשמע הרחש של כנפיים זועמות. עופות הביצה נתחשרו למעלה, עורבים שחורים, מצפים לסוף. ושעה שדילון כשל על רגליו, חש במשהו חם ומזוויע נוגע בהן. באותו רגע התברר לו מה עליו לעשות.

היה זקוק לרגע כדי לגייס את עוז רוחו. ואז צלל, ראשו קדימה, בתוך המים הירוקים.

באותו רגע נשתתקה הביצה. עצי הענק קפאו במקומם כנגד השמים המעורפלים. החבצלות אבדו את פראות תנועתן, ונתלו דמומות מגבעוליהן. האד הלבן אפף את העצים חסר תנועה, ועופות הטרף דאו חרש באויר הסמיך. לרגעים אחדים טרדו בועות אויר את שלוות המים. לאחר מכן חדלו.

דילון צף למעלה, שואף מלוא לוגמיו, צלקות ארוכות רוצעות את צוארו וכתפיו. בידיו החזיק את היצור חסר הצורה, השקוף, שמשה במעמקי הביצה.

הוא שחה אל עץ והטיח את היצור השמנוני כנגד הגזע, מרטשו ללא הכר. אזי התיישב לנוח.

מעולם לא היה כה יגע, כה חולה, כה משוכנע בחוסר הישע האינסופי. על מה הוא נאבק, מדוע מלחמה זו לחיים, כשהחיים תופסים חלק כה בלתי־נחשב בתכנית הדברים השלמה? איזו חשיבות יש להרף רגע זה של חיים, כשהוא נמדר מול אין־קיצן של הפלנטות, מול התנועה הנצחית של כוכבים? ודילון היה נדהם נוכח שפל המדרגה אליו הגיע במאבק חסר תכלית זה לחיות.

המים החמימים נשקו לחזהו. החיים, אמר דילון לעצמו, רדום, אינם אלא גרוי סתמי על פניו של המוות, טפיל של החומר. הכמות היא החשובה, אמר לעצמו, שעה שהמים ליטפו את צוארו. מה פרושה של צנימות החיים מול הנרחבות חובקת זרועות העולם של הלא־חי? אם הלא־חי הוא הטבע, הירהר מנומנם, המים נוגעים־לא־נוגעים בסנטרו, אזי לחיות פרושו להיות נגוע מחלה. והמחשבה הבריאה האחת שיכולים החיים להגיש לך, היא מחשבה המוות.

המוות היא מחשבה רבת עונג באותו רגע, שעה שהגלים חמקו ליד פיו. היתה בו לאות שמעבר לכל מנוחה אפשרית, עגמומיות שמן הנמנע למצא לה מרפא. עכשיו יהיה זה כה קל לשקוע, לשקוע, לשכוח…

“טוב מאד!” לחש דילון, מתרומם על רגליו. “באמת, נסיון ראוי לכל שבח, ארק. האם אינך עייף, גם אתה? אולי לא נישאר בך עוד הרבה פרט למעט רגש?”

האפלולית הפכה לעלטה כבדה, ומתוכה לחש משהו לעברו, משהו שנראה בדיוק בתמונת זעיר אנפין שלו, משהו שהתפתל בחמימות מול שכמו.

“ישנם דברים גרועים מן המוות,” אמרה המיניאטורה שלו.

“ישנם דברים שאין החיים יכולים לעמוד מולם, הכרה באשמה, החבויה עמוק בתחתית הנפש, ניסלדת, נידחית, אך הכרה, ידיעה שאי אפשר להתכחש לה. המוות טוב לאין־ערוך מידיעה זו, דילון. המוות הופך יקר, יקר לאין־שעור. המוות הופך לתחינה, לישועה, כשאתה צריך להכיר בשקרים שבנבכי הנפש.”

דילון השתדל שלא להאזין, אך המיניאטורה, שכה דמתה לו, נצמדה לכתפו והצביעה קדימה. ודילון ראה למולו משהו המתהווה באפילה, וזיהה את צורתו.

“רק לא זה,” התחנן הכפיל שלו. “רק לא זה, דילון. היה אמיץ. בחר במוות. עליך לדעת כיצד למות בזמן הנכון.”

דילון זיהה את התבנית שהתקדמה לעברו, וחש חרדה שמעודו לא העלה על הדעת שאפשרית כמותה. שכן, מה שנע לקראתו היתה ההכרה שמתוך מעמקי הנפש, ההכרה המיוסרת של עצמו וכל מה שרצה, וכל מה שייצג.

“מהר, דילון!'” כפילו זעק. “היה חזק, היה אמיתי! מוּת, כל עוד הנך יודע מה אתה!”

ודילון השתוקק למות. באנחת רווחה כבדה החל לשמוט את אחיזתו. הוא הניח להוויה שלו לחמוק הצידה… והדבר לא עלה בידו.

“עזור לי!” צעק.

“איני יכול,” צעקה המיניאטורה חזרה. “עליך לבצע זאת לבד!”

ודילון ניסה שנית, ושעה שהידיעה לחצה קרוב יותר ויותר אליו, הוא התחנן למוות, ביקשו, ולא יכול למצוא אותו. על כן היה רק דבר אחד לעשות. הוא אזר את כוחותיו האחרונים והטיל עצמו ברוב יאושו קדימה, לעבר הדמות שחוללה לפני עיניו.

היא נעלמה.

לאחר רגע הבין דילון שהאיום חלף. הוא ניצב בדד בתחום שכבש לעצמו. למרות הכל, ניצח! לפני עיניו התנוססה המצודה, מייחלת לו. הוא חש בגל של צער שוטף אותו על ארק המסכן. הוא היה לוחם טוב, יריב ראוי לשמו. יתכן והיה עשוי לנדב לו מקום קטן, לולא ניסה ל…

“זה מאוד יפה מצדך, דילון,” קרע קול את הדממה.

לא היתה לו כל אפשרות להגיב. הוא ניתפס באחיזה כה חזקה, שכּל מחשבת התנגדות בטלה מאליה. רק אז חש בכוחם האמיתי של בני קגרא.

“פעלת כהלכה, דילון,” אמר ארק. “אל לך להתבייש במלחמה שנלחמת.”

“אך מעולם לא היה לי סיכוי.”

“לא. מעולם.” אמר ארק בעדינות. “אתה סברת שתכנית הפלישה של הארץ היתה יחידה במינה, כשם שסבורים תמיד הגזעים הצעירים. אך קגרא הוא עולם עתיק, דילון, עולם שבע פלישות, פיסיות ומנטליות גם יחד. על כן אין בזה, באמת, כל חידוש עבורנו.”

“אתה השתעשעת בי!” קרא דילון.

“רציתי רק לגלות מה הינך באמת,” אמר ארק.

“כמה פיקח חשת עצמך מן הסתם!” אמר דילון במרירות. “כל זה היה רק משחק עבורך. בסדר גמור זאת!”

“לגמור מה?”

"הרוג אותי!''

“מדוע אהרוג אותך?” חקר ארק בהישתוממות.

"משום, משום שאין לך כל דבר אחר לעשות בי. מה תוכל לעשות? מדוע עלי לזכות בטיפול שונה מכל אחד אחר?''

"הרי פגשת בכמה מהאחרים, דילון. נאבקת עם אתאן, ששכן בביצה של מקום הולדתו, לפני שנחה עליו רוח מסעות.

והצֶלֶם שלחש באופן כה משכנע באוזניך הינו אולרמיק, שבא הנה לפני זמן לא רב, כולו אש להבה, די בדומה לך."

“אבל…”

“קיבלנו אותם כולם כאן, פינינו להם מקום, השתמשנו בסגולותיהם להשלים את אלה שלנו. ביחד אנו מהוים משהו גדול יותר ממה שהיינו כל אחד מאיתנו לחוד.”

“אתם חיים יחד?” לחש דילון, “בגופים שלכם?”

“כמובן. גופים טובים נדירים הם בגלקסיה, ואין בה מקום רב לחיים. דילון, פגוש את שותפי.”

ודילון ראה את היצור חסר הדמות שוב, ואת אולרמיק קטן הדמות, ותריסר אחרים.

“אך זה לא יכול להיות!” קרא דילון. “גזעים זרים אינם מסוגלים לחיות בצוותא! החיים הם מאבק ומוות! שזהו חוק יסוד של הטבע!”

“חוק ארצי,” אמר ארק. “לפני עידן ועידנים גילינו שעבודת צוות פרושה הצלה עבור כולם, ובתנאים טובים יותר. אבל עוד תתרגל לכך. ברוך הבא לקונפדרציה, דילון.”

ודילון, עדיין נדהם, ניכנס לתוך המצודה, לשבת בה מתוך רעות ואחווה, לצד גזעיה הרבים של הגלקסיה.

בעקבות תרשים הזרימה של סאם לונדוול – ‘כיצד לכתוב סיפור מדע בדיוני’ (גליון מס' 14) – הגיעונו מספר תגובות נזעמות, שחלקן אף קובעות, ש’חיסלנו' את הרומנטיקה של סיפורי המד"ב.

לכל אלה שלא הבינו שהמדובר בבדיחה סתם, ושבעצם דרוש לו לסופר המד"ב קצת יותר מאשר נוסחת קסמים – לכל אלה ולכל הכותבים הפוטנציאליים – מוגש מאמר זה, בו מנסה דובי לרר, אחד מחברי מערכת ‘פנטסיה 2000’, ללמדנו ‘על קצה המזלג’ כיצד יש להתייחס אל כתיבת סיפור מד"ב – בשיטת האֶלִימִינָצִיה (איך לא…), השיטה היחידה האפשרית באמת.

* * *

בגיליון מס' 14 של ‘פנטסיה 2000’ הבאנו בפניכם את המודל שהציג סאם לונדוול כפיתרון לבעייתם של כל אותם חובבי מד"ב שיצר הכתיבה מכרסם בהם, אלא שמוחם יבש מרעיונות מתאימים לסיפוקו. עתה, משחלף זמן מה מאז פרסום אותו ‘תרשים זרימה’, וסופרי המד"ב הפוטנציאליים עִכלו אותו עכֵּל היטב, והם נכונים לגשת סוף סוף למשימה, מן הראוי לעכב אותם מעט, כדי ליעץ להם מספר עצות (דבר אשר, כידוע, קל ביותר לעשותו).

במשך תקופת קיומה של ‘פנטסיה 2000’ הגיעו למערכת מאות סיפורים פרי עטם של כותבים מקומיים, וחלקם אף התפרסמו מעל דפי המגזין. חברי המערכת אינם מתיימרים להיות מומחים בני־סמכא בסוגיה הסבוכה של אמנות הכתיבה בכלל – ואומנות כתיבת סיפור מד"ב בפרט – אולם במהלך תקופה זו הצטבר אצלנו נסיון רב למדי בנוגע לסיפורים כגון אלה, ונראה לי שרצוי לחלוק חלק מנסיון זה עמכם, הקוראים הכותבים, על־מנת לחסוך מחלק מכם, לפחות, טרחה ועגמת נפש אפשרית על ידי לימוד מנסיונם של אחרים. הנקודות שאני מתכוון להעלות מתרכזות רובן־ככולן בצד השלילי של המטבע – דהיינו, כיצד לא לכתוב, מה לא לכתוב, ואיך להימנע ממוקשים החוזרים ונזרעים בדרכם של כותבים לא מעטים.

על נושא אחד רצוי להתעכב לפני שניגש לעצם העניין. הערכתם של סיפורים היא, כמובן, במידה רבה עניין של טעם. טעמו של קורא אחד אינו חייב להיות זהה לזה של חברו, והשיקול שלהם עשוי להיות שונה כתוצאה מכך. הדבר בולט בעיקר בספרות המד"ב. למיטב ידיעתי ונסיוני, הדעות המובעות על סיפורים המשתייכים למה שקרוי ‘הזרם הספרותי המרכזי’ (MAINSTREAM LITERATURE), דהיינו ‘הספרות הלא־מד"בית’, הינן בדרך כלל דומות. רק לעתים רחוקות תמצא שסיפור הנחשב מעולה בעיני מבקר ספרות אחד ייפסל מכל וכל על ידי חברו. אך לא כן הוא בתחום המד"ב – פעמים רבות נתקלנו במקרים בהם סיפורים הנחשבים כציון דרך בתולדות המד"ב, ואשר זכו בפרסים כגון ‘הוגו’ ו’נביולה', נקטלים בחמת־זעם על ידי קוראים הבקיאים בספרות זו. דוגמאות של התפלגות כזו ניתן למצוא לעיתים במדור ‘מכתבי קוראים’ שלנו, בו מופיעים מכתבים אשר מהללים ומרוממים סיפור מסוים, ולצידם כאלה המבטלים אותו כלאחר־יד כסיפור שלא היה ראוי להגיע לדפוס. חילוקי דעות אלה קיימים, כמובן, גם בקרב חברי המערכת (אשר כולם קוראים כל סיפור המועמד לפרסום), ולא פעם קרה שסיפור זר מסוים שנפסל על ידי כולם, זכה, למרבית ההפתעה, באחד הפרסים שצוינו לעיל. לכך יש, כמובן, להוסיף את הויכוח עתיק היומין הנטוש בין חסידי האינטגרציה של המד"ב ה’קלאסי' והפנטסיה לבין מתנגדיה. זהו ויכוח חסר פשרות. בדרך כלל, או שאתה לגמרי בעד, או שאתה לגמרי נגד. מעטים מאוד נמצאים בין שני המחנות ומעטים עוד יותר ‘חוצים את הקו’ למחנה האויב. אין פתרון אחיד לבעיה זאת ועל מנת למצוא את המוצא המכובד ביותר נוקטת המערכת במדיניות של איזון – ניסיון להביא סיפורים מכל גווני הקשת של המד"ב בהגדרתו הרחבה.

זוהי הגישה העקרונית המנחה את חברי המערכת בבחירת הסיפורים, ולאורה יש להבין את ההחלטות שנעשו. אולם, מעבר לכך, כולנו מאוחדים בדעה שדברים מסוימים, אותם נפרט להלן, אי אפשר שיפורסמו ב’פנטסיה 2000'.

נפתח באחת התופעות החוזרות ונשנות לעיתים תכופות. זכינו לקבל סיפורים רבים מאת קוראים אשר התלהבו מהרעיון לכתוב סיפור מד"ב, נטלו את העט לידם וללא מחשבה רבה החלו במלאכה. הדעה המקובלת אצל מחברים מסוג זה היא שסיפור מד"ב חייב להיות פשוט, ‘סיפורי’ ואין לו קיום ללא מגע בין עב"מים למיניהם לבין נציג של האנושות (בדרך כלל המחבר עצמו). התוצאה נראית בדרך כלל כך:

“יום אחד ישבתי בשלוה בביתי, קורא עיתון, מקשיב לתקליט ולוגם ויסקי (זה כנראה נשמע ‘מתוחכם’). הערב ירד, השמים היו כחולים, צרצרים קיפצו בדשא ואלפי כוכבים נצנצו בשמי הערב הרכים. והנה, לפתע פתאום אני שומע קול רעש מוזר. בתמהון רב אני מרים את עיני לשמיים, מה אני רואה? גוף מאורך (או מעוגל), אור בוהק נובע ממנו, מרחף מעל ראשי העצים (או גגות הבתים) שמול חלוני. אני רץ החוצה ורואה את העצם המוזר נוחת בפארק, לא הרחק ממני. אני ניגש לשם ולתדהמתי נפתחת לפתע דלת בצד העצם וממנו יוצאים שלושה (או ארבעה) יצורים קטנים, ירוקי־גוף, גדולי עיניים…”

וכן הלאה, וכן הלאה. הסיפור הזה בוריאציות שונות חזר ונשנה פעמים אין ספור, לפעמים מסופר בצורה מתוחכמת (המספר הינו סופר, מהנדס או מדען), ולפעמים בצורה ‘חברה’מנית’ (“וואללה, מוזר, אמרתי לעצמי. מה זה הקאקאמייקה הזאת?”). סיפור מסוג זה אפשר ‘להריח’ לאחר חמש־שש שורות, ובדרך כלל איש מאיתנו לא מסוגל לעמוד במאמץ הנפשי העצום הנדרש כדי להגיע, ברציפות, אל סופו.

מוטיב נוסף החוזר שוב ושוב הוא הנסיון לקשר בין העב"מים הללו לבין מדינת ישראל, על מנת להקנות לסיפור ‘גוון’ מקומי. דבר זה נעשה פעמים רבות על ידי יצירת עימות בין אחד העב"מים לבין אחד מטייסיו של חיל האויר הישראלי. כדי להקנות אמינות, משופע הסיפור במונחים טכניים ומקצועיים שידהימו כל הֶדיוט. וכך מתחולל הקרב:

“אריה גור יהודה כיווץ את עיניו הכחולות אל מול השמש על מנת להיטיב ולראות את העב”ם האימתני, הנוסק מולו במהירות מסחררת מתוך האין־סוף, כשהוא יורק קרני מוות על כל סביבותיו. ידו השרירית של אריה לחצה על ידית המצערת של מטוס הפנטום המשוכלל שלו וזה נסק חדות כלפי מעלה, כשקרני המוות מחמיצות אותו רק בסנטימטרים ספורים. הוא השלים לולאה וחזר והתייצב מול העב"ם. על מסך המכ"ם הצטיירו בבירור צלליותיו המאיימות של העב"ם ובתנועה בטוחה של אצבעו השמאלית לחץ על הדק ירי הלייזר שלו. קרן הלייזר הדקה פגעה בדיוק במרכז חללית האויב, שהתפוצצה בקול רעם מחריש אזניים ובהדף אדיר שטילטל את המטוס כולו…"

זה בערך הרעיון. בדרך כלל, נהוג להוסיף ששברי העב"ם התפזרו בכל רחבי הארץ (ולפעמים בכל רחבי הגלאקסיה). מחברים פטריוטיים פחות, מתעלמים מן האספקט הישראלי של המד"ב וממקמים את העלילה אי־שם בין גלקסיית הכלב לאלפא־קנטאורי ומעמתים שתי חלליות איומות של גזעים אינטליגנטיים, או חללית אנושית מול חללית זרה, או כל קומבינציה דומה. על אף הרעמים והברקים המאפיינים סיפורים אלה, בדרך כלל מסוגל הקורא לחוש את התנומה היורדת על עפעפיו עוד לפני שהעב"ם הראשון צולל מטה, אפוף להבות ועשן.

וזה מוביל לעוד גישה, הרווחת בין מחברי סיפורי מד"ב (לאו דוקא ישראליים), והרואָה את המד"ב כמעין מערבון או סיפור הרפתקאות המתרחש בחלל. כתוצאה מגישה זו הופכים הסוסים להיות חלליות, מרכבת הדואר הופכת להיות חללית המובילה מטען יקר מגלקסיה עלומה אחת לגלקסיה עלומה שניה, האקדחים הופכים ל’נַפְצרי' לייזר והקליעים לקרני מוות. ה’רעים' לבושי השחורים נשארים לבושים שחור, או לפעמים אדום (אם הם מהמאדים), וכל סיפור שוד מרכבת־הדואר של אל־פאסו בידי השודד הידוע לשימצה ‘גרינגו האיום’ ולכידתו על ידי השריף המהולל, מהיר־השליפה, קשוח־המבט וטוב הלב מועתק למקום ולזמן אחרים הופך להיות שוד חללית ‘סקרטון IV’ על ידי השודדים הידועים לשמצה מכוכב הלכת ‘קומקוואטו 8’ והשמדתם על ידי באק גראנדון המהולל, מפקד כוחות האינטרפול האינטרגלקטיים – שגם הוא, כמובן, קשוח־מבט, אבל טוב־לב.

לאחר שנרגעת מקשיי העיכול הנגרמים על ידי ‘המערבונים בחלל’, אתה מוּעָד ליפול הישר אל תוך רשתם של הסופרים ה’בלשנים' הטווים בתוך סיפורם רשת סבוכה מאוד של מילים ומושגים מורכבים המכסים את הרעיון עד כדי כך שבמחצית הדרך לסוף, תוך מאמץ עצום לפענח את התמליל, אתה שוכח לחלוטין מה רצה המחבר המלומד לומר. שני סוגים של תיחכום מילולי עומדים לרשותם של אלה: האחד, שמות ובטויים הלקוחים מתחום האסטרונומיה ואשר אורכם, כך רצוי, כאורך הגלות, והשני (אשר, יש להודות, מחייב מידה מסויימת של לוליינות לשונית) הוא שמות של מתקנים ומכשירים (מה שקרוי בלעז ‘גַאדְגֶ’טְס’) עתידניים, כמוהם טרם נראו על פני כדור־הארץ. וכך –

“פוסע לו גונקור ברלטסקנט בניחותא על פני הרחובנוע (כאן מופיע כוכב המפנה הערת שוליים: ‘רחובנוע – רחוב נע’) המוביל אל ביתו האנטיגרביטציוני שמעל פני כוכב אורלאן (3)V52, אי שם במערכת קונסטלבלורה. גונקור, המשמש בשעות הפנאי כראש ‘הועדה המתאמת של מפעילי הטקסילנועים’ (שוב כוכב והפעם: ‘טקסילנועים – מוניות, בדרך כלל מונחות באמצעות מחשב, המופעלות באמצעות אנרגית פיצוח, והמקרינות סרטי קולנוע ארבע־מימדיים להנאת נוסעיהן’) בפדרציה הפאן־גלאקטית של האיחוד האינטראוניברסלי האקסטרטוסטריאלי. לא יִיפָלֵא, איפוא, כי מייד עם הַגיעוֹ לביתו הפעיל באמצעות טלפאתיה את העיתונזות (כוכב וגו' ‘עיתונזות – עיתון חזותי המועבר באמצעות קוואנטֵי אנרגיה טראנס־אולטרה־סגולית ומוקרן באויר מול שלושת עיניו של הצופה’). לתדהמתו, נודע לו שהפגישה הבאה של האיחוד נקבעה לעוד עשר גאנוקודטות (יחידות זמן המקובלות בעולמו של הנ"ל) בקצה השני של הגלאקסיה השכנה. הוא מיהר והגיע לנמל־החלל בטֶלֶפורטציה מיידית, זינק אל תוך החללית, אשר הגיעה תוך שבריר שניה, באמצעות שיטת ההנעה הקארפליונית ובטיסה בתת־חלל, ליעדה. שם פגש אותו הנציג המקומי, קוֹלרוֹמַנטוֹרוּס, שהושיט לו בברכת שלום את אחת מעשרים ושבע זרועותיו הכחולות המתפתלות…”

אכן, חיים קשים לו לסופר המד"ב בן זמננו. לכאורה כל הרעיונות כבר הועלו, כל הפטנטים הומצאו, כל המתקנים הותקנו – ומה עוד נותר לעשות? יש המוצאים את מפלטם בהומור וכותבים סיפורים קצרצרים, בסגנון פרדריק בראון, אשר הבנתם דורשת לעיתים זמן רב יותר מאשר קריאתם. ויש כאלה, שהרעיון לבזבז ‘שורת מחץ’ יפה על סיפור בן עשר שורות אינו מוצא חן בעיניהם, והם טווים עלילה סבוכה ומורכבת, רחבת יריעה, המקיפה עולמות ויקומים שונים ומשונים, החובקת נבכי עבר, הווה ועתיד בו־זמנית, יוצרים כמה וכמה זרמי זמן אלטרנטיביים, יוצרים גזעים אינטלגנטיים ומשמידים אותם, וכל זאת על מנת להגיע, בסופו של דבר, לשורת הסיום המהממת… “ירצוּ – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו…”

לעומת זאת בולט במפתיע העדרו של מוטיב ספרותי חשוב ביותר – המין. שטח זה שהוזנח במשך שנים רבות על ידי סופרי המד"ב, הינו כיום תחום פרוץ, בלתי מנוצל ואם מותר להתבטא כך – קרקע בתולה. קיים שפע של רעיונות לשילוב המין במד"ב (ראה חלק מהם אצל בארי מאלצברג ב’גלאקסיה ושמה רומא', גליון 14) ובכל זאת, איש מהמחברים הנכבדים אינו טורח להשתמש בחומר בלתי מנוצל זה. עת המהפכה המינית הגיעה, רבותי, גם לחלל. אז עורו, עורו! מחבר שורות אלה מצפה בשקיקה לחומר מסוג זה שיגיע למערכת מהיום ואילך.

לא באתי ללעוג כאן לאותם אנשים ששלחו אלינו את פרי עבודתם, ואף לא לרפות את ידי אלה העומדים לעשות זאת. להיפך. על אף הרושם העלול להִיוַצר, אנו זוכים גם לחומר טוב מאוד הראוי בהחלט לדפוס, והגורר בעקבותיו תגובות בהחלט חיוביות. כוונתי היתה רק לנסות ולשרש מספר נוהגי כתיבה שהתפשטו, משום מה, בין אלה המנסים את כוחם בכתיבת סיפורי מד"ב (רובם ככולם, חסרי נסיון ספרותי קודם), ולחסוך מהם זמן רב ומאמץ מיותר שאינו עתיד להניב פרי. אל חשש, הרעיונות הטובים לסיפורי מד"ב לא מוצו עדיין, ואם רעיון טוב כלשהו מועלה על הכתב ברמה סיפרותית נאותה – אין שום סיבה שלא נהנה ממנו כולנו. אם נמנע מהשילובים המסוכנים של רעיונות טובים וכתיבה קלוקלת, או של כתיבה טובה ורעיונות משעממים – יש סיכוי טוב שנחזור וניפגש על דפי אחד הגליונות הבאים של ‘פנטסיה 2000’.

מק ריינולדס

מק ריינולדס הוא קיצור שמו של הסופר הותיק דאלאס מק’קורד ריינולדס (יליד 1917).

גולת הכותרת של יצירתו היא סדרת הספרים העוסקת בחברת העתיד של שנות ה־2000 – ‘קומונה 2000’ (1974); ‘מגדלי אוטופיה’ (1975) ‘משטרת דרכים 2000’ (1977). סדרה זו עדיין לא הסתיימה ובהמשך יפורסמו ספרים נוספים במסגרתה.

הסיפור שלפנינו הוא סיפור משעשע העוסק בקורותיו של נוסע בזמן.

* * *

“תקשיב,” אמר תייר־הזמן לעובר האורח הראשון שהילך בכביש. “אני מהמאה העשרים. יש לי רק חמש עשרה דקות, ואז אני טס חזרה. אני מניח שזה יותר מדי לצפות שתבין אותי, אה?”

“בודאי. אני מבין אותך.”

“הי! אתה מדבר אנגלית! כיצד זה?”

“אנו קוראים לזה אמֶריק־אנגלית. במקרה אני סטודנט לשפות מתות.”

“נפלא! אך, תקשיב, יש לי רק דקות ספורות. בוא נתקדם.”

“נתקדם?”

“כן, כן. תראה, אינך תופס את זה? אני נוסע־בזמן. הם בחרו בי כדי לשלוח אותי אל העתיד. אני אדם חשוב.”

“המ… אך אתה צריך להבין שיש לנו תיירי־זמן שממלאים את כל השטח, בזמנים אלה.”

“תקשיב, זה הורג אותי. אך אין לנו זמן להיכנס עכשיו לפרטים. נכון? בוא נגיע לעניין.”

“בסדר גמור. מה יש לך?”

“מה זת’אומרת ‘מה יש לי’?”

האחר נאנח. “אינך סבור שאתה צריך להשיג איזו ראָייה לכך שהיית בעתיד? אני יכול להזהיר אותך מראש, שהפרדוכסים השולטים בכל מסע זמן ימנעו ממך להחזיר לעבר כל אינפורמציה שעשויה לשנות אותו. כשתחזור תהיה מחשבתך נקיה לגמרי, ולא תזכור שום דבר ממה שקרה כאן.”

תייר הזמן עיפעף במבוכה, “אוה?”

“ברור מאליו. מכל מקום, אשמח לעשות איתך עסק.”

“תקשיב, יש לי ההרגשה שהגעתי לשיחה זו תריסר משפטים מאוחר מדי. מה כוונתך, ב’לעשות עסק'?”

“אני מוכן להחליף משהו מהמאה שלך במשהו מהמאה שלי, אף כי, למען האמת, יש מעט מאוד בתקופה שלך שהוא לגבינו בעל עניין שאינו היסטורי גרידא.” בעיניו של הולך הרגל ניצנץ עתה ברק, והוא כחכח בגרונו. “מכל מקום, יש לי כאן איתי אולר אטומי. אני אפילו מהסס אם מותר להסביר לך איזה יתרון עצום יש לו על פני הסכינים הנהוגים בזמנכם.”

“אוקיי. יש לי רק עוד עשר דקות, אני רואה שאתה צודק. אני צריך להשיג משהו שיוכיח שהייתי כאן.”

“האולר שלי יעשה את המלאכה,” הניד הולך הרגל בראשו.

“יהה, יהה. שמע. אני קצת מבולבל, בערך. הם תפסו אותי ממש ברגע האחרון, לא רצו לסכן אף אחד מהבחורים הפרופסורים האלה, מבין? זהו האולר המפלונטר ביותר שראיתי בימי חיי. אני מוכן לקחת אותו.”

“רגע אחד, רגע אחד, חבר. מדוע שאתן לך את האולר? מה אתה יכול להציע לי בתמורה?”

“אך אני מהמאה העשרים.”

"הממ… ואני מהשלושים, אז מה? "

תייר הזמן הביט בו ארוכות. לבסוף אמר, “שמע, בחור. אין לי עוד הרבה זמן. עכשיו, למשל, השעון שלי…”

“המ… ומה עוד?”

“טוב, הכסף שלי כאן.”

“יכול לעניין רק חוקרי מטבעות.”

“שמע! אני מוכרח שתהיה לי הוכחה שהייתי במאה השלושים!”

“כמובן, כמובן, אך עסק הוא עסק. כמו שהפתגם אומר.”

“לעזאזל! הייתי רוצה, בשם אלוהים, שיהיה איתי אקדח!”

“אין לנו צורך באקדחים בימים אלה,” אמר השני בפשטות.

“לא, אבל לי יש,” מלמל תייר הזמן. “תבין, ברנש, הזמן שלי בורח כל שניה, מ’אתה בדיוק רוצה? אתה רואה מה יש לי, בגדים, התיק שלי, קצת כסף, מחזיק מפתחות, זוג נעליים.”

“אני רוצה לעשות עסק. אך הדברים שבבעלותך הם בעלי ערך זעום ביותר. עכשיו, לו היה לך למשל איזה פריט אמנותי, ציור אוריגינלי, או משהו.”

קולו של תייר הזמן עטה גוון מתלונן, “אני נראה לך כמי שיסתובב בחוץ עם פריטי אמנות? שמע, אני אתן לך כל מה שיש לי מלבד תחתוני, בשביל אולר זה.”

“אוה, אתה רוצה לשמור את תחתוניך, אה? מה אתה מנסה לעשות, ל’אנגלו־דפוק' אותי? או שתקופתך קודמת לשימוש בביטוי זה?”

“אנגלו…מה? אני לא תופס.”

“טוב, אני מין אֶטִימוֹלוֹגִיסט”

“אני מצטער לשמוע. אך…”

“לא, אין מה להצטער, תחביב מצויין,” שח עובר האורח. “עכשיו, מה שנוגע לפראזה – ‘לאנגלו דפוק’. המונח ‘אנגלו’ נעשה שכיח לראשונה במהלך תקופת 1850–1950. לראשונה ציין אנשים ממזרחה של ארצות הברית, בעיקר ממוצא אנגלי, שבאו לניו־מקסיקו ואריזונה זמן קצר אחרי שהאזור שוחרר – נדמה לי שזה היה המונח בו השתמשו באותו זמן – משלטונה של מקסיקו. הספרדים והאינדיאנים למדו לכנות את אנשי המזרח הללו – ‘אנגלוס’.”

תייר הזמן אמר ביאוש, “תקשיב, חבר, אנו מתרחקים ומתרחקים מן ה…”

“התחקות על מקורותיו של הבטוי, מוליכה אותנו לשני אפיקים צדדיים נוספים. מצד אחד היא מגיעה לעובדה ש’אנגלוס' אלו הפכו אנשי העסק העשירים ביותר של המאה העשרים. עד כדי כך, שעד מהרה הם שלטו בעולם כולו באמצעות הדולרים שלהם.”

“אוקיי, אוקיי. אני יודע את כל זה. באופן אישי אף פעם לא היו לי מספיק דולרים כדי לשלוט באף אחד, אבל…”

“בסדר. הנקודה היא שהאנגלוס הפכו לאשפי הכספים של העולם, אנשי העסק הערמומיים ביותר, התגרים הקשוחים ביותר, אנשי הכסף השנונים ביותר.”

תייר הזמן ירה מבט יאוש מהיר בשעונו, “רק שלוש…”

“הגורם השלישי, מבין הנזכרים, לקוח מרובד רחוק עוד יותר בקורות העבר. בתקופה מסוימת היה בנמצא מיעוט, אשר רבים מן האנגלוס הביטו עליו מלמעלה, ובניו היו קרוים יוּדִים. במשך זמן רב היה נפוץ הבטוי – ‘ליוּד־דְפוק’ אותך, שפרושו – להפחית את המחיר ככל האפשר. בזמן שהאנגלוס רכשו לעצמם את מקומם הפינאנסי, עבר הביטוי מטאמורפוזה מ’ליוּד־דפוק' אותך ל’אַנְגלוֹ־דְפוֹק' אותך, וכך אף הגיע לימינו אנו, אף כי לא האנגלוס ולא היודים קיימים עוד בחזקת עם נפרד.”

תייר הזמן הביט בו דומם, “ואתה אומר שלא אוכל לקחת איתי את הזכרון של סיפור זה בחזרה, אה? אני, ברנש ששמו לוי,” הוא זרק מבט נוסף בשעונו ונאנק. “מהר!” אמר, “בוא נגמור את העסק. כל מה שיש לי בשביל האולר האטומי!”

העיסקה נתבצעה. אזרחה של המאה השלושים עמד, שללו בידיו, והתבונן באזרחה של המאה העשרים, ערום אך ידו לופתת בקורת־רוח את הסכין, כשהוא הולך ונמוג באויר. לבסוף נשאר האולר מרחף לרגע באויר הריק, ואז נפל אל הקרקע, ברגע שתייר הזמן נגוז כליל.

האחר פסע קדימה, התכופף ותחב אותו חזרה לכיסו. “אפילו יותר נאיבי מכרגיל,” מלמל לעצמו. “כנראה שהוא ממש מן הראשונים. אני מניח שהם לעולם לא יתרגלו לפרדוכסים. ברור מאליו שביכולתך לשאת עימך דברים קדימה בזמן, שהרי זהו כיוונו הרגיל של המימד, אך אינך יכול לקחת אתך דבר, אפילו לא את זכרונך, אחורה, כנגד הזרם.”

הוא המשיך בדרכו הביתה.

מרגט, ידיה שעונות על מותניה, עצרה אותו בדלת, “היכן, בשם קרט, היית שוב?” הטיחה.

“אסור לך לחרף, יקירתי,” הוא אמר. “פגשתי פשוט תייר־זמן נוסף בדרך הביתה.”

“אתה לא…”

“כמובן, מדוע לא? אם אני לא הייתי עושה זאת, מישהו אחר היה.”

“אך כל המקום הזה כבר מתפוצץ עם כל ה…”

“עכשיו, מרגט, אל תביטי בזה כך. באחד מהימים, איזה מוזאון, או אספן…”

היא נחרה בספקנות, ונכנסה חזרה לתוך הבית.

בעוד כולנו חושבים על הנסיעות אל מערכות שמש רחוקות וגלקסיות אחרות, מסתבר שאיננ ראשונים.

ויותר מזה, שכנינו עושים זאת בצורה שאנו לא חלמנו עליה כלל…

* * *

אני רוצה שתבין, אדוני היועץ, שאני בא אליך לקבל עיצה. זה אינו ‘מקרה’. זה אינו ‘מקרה’, ואלוהים ישמרנו מכך! אבל אני מודאג. אני באמצע העניינים, אפשר לומר. אני לא רוצה להיות מעורב בשום דבר שאינו הגון. ואני רוצה לעשות את הדבר הנכון. אתה הרי מכיר אותי, איש לא יוכל לאמר דבר נגד הרי ברנשטיין – שהוא היה נוכל או משהו כזה. יש לי שם טוב, ואני רוצה לשמור עליו.

אתחיל מההתחלה. אני לא רוצה להיות כמו הזקנים ההם שמתחילים סיפור עם בריאת העולם, כשכל כוונתם להסביר איך זה שהם לובשים מכנסיים כאלה. אבל אין דרך אחרת להסביר.

אתה יודע, שבמשך השנים ניהלתי את ‘שוק הנוסעים’ כאן, בשדרות ספרינגפילד שבניו־פלס. זה היה עסק טוב והרווחתי יפה. שלחתי את ילדי לקולג', ולבסוף קניתי את הבניין שהסוכנות נמצאה בו. אני אוהב את העבודה בעסקי סוכנות הנסיעות. אתה פוגש אנשים מעניינים – רופאים, מרפאי שיניים, אנשים שיצאו לגימלאות, כאלה שבירח דבש וכאלה שבירח דבש שני. אני מתעניין בהם באופן אישי, ובניתי לי עסק יפה מאוד. לא התכוונתי לפרוש, נהניתי מזה כל כך, אבל שאלוהים יעזור לי, הממשלה רצתה לעשות עיקוף לדרך ראשית 78, ולכן החרימו את הבנין שלי. נו, מה לעשות? קיבלתי מחיר יפה מאוד עבור הבניין. אני לא יכול להתלונן על כך, רק שאני אדם בריא, למרות שאני כבר בן ששים ושמונה. אבי ואמי (מנוחתם עדן!) חיו עד גיל תשעים ושש, כך שאני חושב, שגם לי נותרו עוד כמה שנים טובות. ובכן…

אני יודע, אני יודע, אני כבר מגיע לעניין. רק רציתי להסביר, איך הגעתי לווטר סטריט באוֹרוֹרָה. אז זה ככה. זה טוב מאוד להיות בגימלאות, חוץ מדבר אחד – אין בכלל מה לעשות. כמה סרטים יכול הבנאדם לראות? כמה פעמים אפשר ללכת לפלורידה? כמה זמן אתה יכול לשבת ולצפות בדְרֶק שבטלויזיה, סליחה על הביטוי? התחלתי להשתעמם. התחלתי לקחת את המכונית ולהסתובב סתם ככה, כל יום אחר הצהריים. לשום מקום מיוחד. סתם לנסוע.

כך הגעתי לאורורה. הייתי בווטרסטריט ונעצרתי בגלל הרמזור, ובמקרה הבטתי מחלון המכונית וראיתי שלט על שמשה – ‘מחפשים עוזר מנוסה’. ליבי התחיל מקפץ. החניתי את המכונית מהר ונכנסתי פנימה. אתה מבין, עשיתי חשבון שיש לי הרבה נסיון, ואפילו היה הבוס מחפש נערה, לא הייתי מתווכח בעניין השכר, אם לא היו מסתכלים על הגיל. אני לא צריך לספר לך איך שלא רוצים לשכור אף אחד מעל שישים, ואפילו לא בני חמישים וחמש.

אני כבר מגיע לעניין – כבר – הסוכנות נקראת ‘סוכנות נסיעות גלקסיה’. זוהי בסך הכל חנות גדולה בקומת הקרקע, דחוקה בין סופרמרקט מצד אחד וחנות למכשירי כתיבה מצד שני. ישנה מחיצה בגובה התקרה היוצרת משטח שגודלו בערך שלושת רבעי מגודל החנות. יכולתי לראות במבט אחד כי הסוכנות אינה במצב טוב. חוסר אירגון, עלוני נסיעות מפוזרים בערימות סביב סביב, חומר לקידום מכירות מונח עדיין בארגזים בהם הגיע והמוני ניירות פזורים על שולחן אחד. ליד השולחן השני ישב המנהל. איזה מנהל! בשנות העֶשְׂרה שלו! בכלל לא נראה כאילו כבר החל להתגלח. ילד, לכל היותר כבן שבע־עשרה. היה צריך להיות בבית ספר. וזה היה המנהל! שמו היה כתוב על שולחנו – ‘ג’ורג’ וושינגטון' – אמרתי לו, שבאתי בעניין המישרה ושאלתי למי אפשר לפנות.

“אלי,” אמר. “אני בעל המקום.” באמת, כמו שאומרים, הייתי המום לגמרי. אז הראיתי לו מי אני – אני עוד נושא עמי מספר כרטיסי ביקור, מטעמים סנטימנטליים, ואמרתי שאני מוכן לעבוד.

הילד כמעט נישק אותי! שאל מתי אוכל להתחיל לעבוד, באיזה שעות אני רוצה לעבוד – תאר לעצמך אותו, שואל אותי, בעניין השעות! אז, בנוסף לכל, הוא אומר שהוא מוכן לשלם לי שלוש מאות דולר לשבוע, והאם זה יספיק?

“השתגעת?” שאלתי אותו. “אתה יכול להשיג אישה מנוסה עבור סכום של מאה שבעים וחמישה דולר לשבוע.”

“אבל אם יש לך נסיון, ואתה יכול לארגן את העניינים כאן כדי שלא אהרוג את עצמי עם כל זה…” והוא הראה על כל הבלגן שמסביב. “לא אכפת לי לשלם יותר מן השכר המקובל בשוק.”

“לך לא יהיה אכפת,” אמרתי לו, מניד בראשי. “אבל האם העסק ישא זאת?” אני מתאר לעצמי שהוא עזב את הקולג', ושהוריו ארגנו לו את העסק, אבל שאין לו ראש לעסקים, בדיוק כמו שאין לו ראש ללימודים.

“אוה באמת, באמת! בבקשה מר ברנשטיין, קבל את המשרה! לא תצטער על כך,” הוא קרץ בעינו האחת. “יכול להיות שתקבל קצת יותר, אם העסק ילך!”

הייתי צריך להתחיל לחשוד כבר אז. ‘אקסטרה’ בעסקי נסיעות הוא שְהִיה חינם למשך מספר ימים בלאס ווגס, או הפלגה קצרה, או נסיעה לעשרה ימים לאירופה. אבל כשהוא אמר זאת, ידעתי מייד שהוא מתכוון למשהו אחר. משהו מלוכלך. אני כבר לא צעיר, אבל עדיין לא התייבשתי. ומהנימה שבקולו, לא תאמין, אבל בכל זאת, כמעט יכולתי לראות נגד עיני נשים עירומות מסתובבות כמו… כמו… כמו בסרטים האלה שהממשלה מנסה לאסור. לא יפה לדבר כך, אבל אני יודע שהוא התכוון לכך.

העמדתי פנים כאילו לא שמעתי, ואמרתי שאני מוכן לעבוד עבורו. חשבתי לי – אם לא כאן, לבטח לא אשיג משהו אחר. ולנער יהיה טוב יותר אם זה אהיה אני, מפני שאוכל להציל אותו מהרס מוחלט.

כך שהתחלתי מיד למחרת. הפתעה מספר אחת – סוכנות נסיעות ‘גלקסיה’ היה מקום פעיל מאוד. היא נמצאה על גבול האזור הפולני, והרבה פולנים חוזרים למולדת הישנה לחפש קרובים. בנוסף לכך, ליד רחוב ווטר, ניצב בית האבות החדש על שם פרנסס א. פרקינס, לאנשים בעלי הכנסה בינונית עד גבוהה. הם אוהבים טיולים להוואי או מקסיקו וקליפורניה. בזכות שני הדברים האלה, ובזכות העליות לרגל לרומא ולישראל, היו ל’גלקסיה' עסקים טובים. לא פלא שהילד לא יכול היה להסתדר בכוחות עצמו.

הפתעה מספר שתיים – הוא החל בעסק לפני שישה חודשים, וכבר הספיק לפטר שתיים־עשרה נערות, מפני שלא היו יעילות. קשה היה לי להאמין בכך, שיהיה לו אומץ לפטר מישהו. הוא נראה ‘נֶבֶּך’ כזה עם השיער הארוך שלו, העיניים החומות והרכות ועורו הנקי, הוא היה מבוגר יותר מהנכד שלי רונלד, שלמד בכיתה העשירית. אבל מאוחר יותר מצאתי במגירת השולחן קבלות על הוצאות שכר, כך שהסתבר שלא שיקר.

הייתי כל כך עסוק בסידור העניינים, החוברות למיניהן והמדריכים, ועזרה לאלה שפנו למשרד, שלקח לי חודש טרם שהבחנתי שמשהו מוזר מתרחש.

כפי שכבר אמרתי לך, היתה מחיצה אטומה מאחור, והשטח היה מחולק לשניים. חלק אחד היה השרותים שלנו והמחסן. החלק השני היה משרדו הפרטי של ג’ורג', שתמיד נשמר נעול. שמתי לב לכך, שהיו לו לקוחות קבועים משלו. יחידים, לא זוגות, בשנות העשרה שלהם, כמוהו. כולם נערים, לא נערות, ותאמין או לא, כולם דמו איש לרעהו כקרובי משפחה. זה לא רע בעסקי נסיעות. הרבה דודנים ומכרים, זה עוזר.

כאשר אחד מלקוחות אלה היה נכנס, היה ניגש ישר לשולחנו של ג’ורג'. ואז ג’ורג' היה לוקח אותו למשרדו הפרטי. הם היו נשארים שם בערך חצי שעה, שזה הזמן הממוצע לסדר את המקומות וכו' – אם הלקוח יודע לאן הוא רוצה לנסוע.

במשך זמן מה חשבתי שהוא מוכר חשיש או משהו כזה, כמו שאתה רואה בטלויזיה. אבל הבחורים היו כולם טיפוסים אמריקאיים נקיים למראה, כך שזה לא יכול היה להיות זה. וכמו ילדים, הם היו מוכנים לצאת לדרך, כאילו הכרטיסים נמצאו כבר בכיסיהם. נעליים גבוהות, כאילו התכוונו ללכת הרבה ברגל, ומצלמות.

שמתי לב לשני דברים מוזרים נוספים. אני קם מוקדם, כך שתמיד הגעתי לסוכנות בשמונה ושלושים – ולא בתשע, כפי שהייתי אמור לעשות. ג’ורג' היה שם תמיד לפני, ותמיד נשאר אחרי – כשעזבתי בארבע ושלושים. לגבי נער הוא נראה שאפתן מאוד. שאפתן מדי.

מעולם לא עזב את המשרד חוץ מאשר בשעת הצהריים, כאשר הלך לבנק במרחק שני בלוקים, ואני משער שהלך גם לאכול. מעולם לא ראיתיו אוכל במשרד. לא קפה, לא סודה, לא סנדוויצים, לא ממתקים, מוזר לגבי גילו, חשבתי.

ודבר נוסף – כשהייתי מגיע בימי שני, נהגתי למצוא אותו מטאטא את החנות. היא היתה זקוקה לכך. הרצפה היתה מטונפת בימי שני בחול, בוץ מיובש, חלוקים, אבנים צבעוניות. כמו מגרש משחקים. שאלתי אותו כמה פעמים, “מה קורה כאן בימי ראשון? אתה עורך מסיבות לטרמפיסטים?” אך הוא רק חייך והמשיך לטאטא.

היה סבלני, אדוני, אני רק נותן לך את הרקע כך שתבין ותאמר לי מה לעשות. כשסיפרתי לאסטל בשבוע שעבר, צרחה עלי: “אל תתערב במה שאינו נוגע לך. אוהב את העבודה, נכון? אתה מקבל שכר טוב, נכון? אז אל תתלונן שהכלה אינה יפה במיוחד.” אבל למרות הכל, אני מודאג.

יום אחד, כשג’ורג' היה בבנק, הייתי צריך לפתוח אחת ממגרות השולחן שלו, כדי לחפש טפסים לכרטיסי טיסה, וראיתי אחת מאותן מצלמות קטנות שהלקוחות שלו היו נוהגים לשאת. סתם מתוך סקרנות הוצאתי אותה. לא יפנית. היו עליה סימנים זרים אחרים. אני מביט בחלון הקטן שבמצלמה, ובטעות לוחץ על כפתור קטן. מה שאני ראיתי! אני מסמיק כשאני חושב על כך! זו לא היתה מצלמה. היתה זו מין מקרנה, מכונת קולנוע. אבל הדמויות גדולות. בהתחלה פילים, צבאים, ג’ירפות – ממש גן חיות. ולפתע! – נערת גו־גו עירומה כביום הִיוָלדה! בצבעים טבעיים, בנוסף לכל. אחר כך מקהלה שלמה של נערות ערומות. לא יכולתי להניח את הדבר הזה מיָדַי.

הייתי כל כך מופתע שלג’ורג' יש דברים כאלה. וזה עוד לא הגרוע ביותר. אח"כ הוקרן מה שהעיתונים מכנים ‘מופע מין חי’, אם אתה מבין למה אני מתכוון. וכל זה בצבעים טבעיים.

החלטתי לתת לג’ורג' כמה עצות אבהיות – הוא לא צריך לשהות כל כך הרבה זמן במשרד, ושילך לחפש לו נערות. אינני צר אופקים, ואני יודע שהיום אף אחד לא שם לב למה שנערים עושים במקומות פרטיים, אבל הדבר האמיתי טוב יותר מהתמונות. עדיין אני צופה בתמונות, ולפתע מתחלפות עוד חיות. לא חיות אמיתיות, אלא כמו חיות בספרי ילדים. אני מתאר לעצמי שהן היו בובות. ואח"כ מדבר עם עצי דקלים וגמלים. ואח"כ, תמונות כמו אלה של הירח – מדבר אמיתי שבו רק סלעים. ותיכף לאחר מכן נוף ירוק עם אנשים בחליפות צלילה ושיחים פלוארסנטיים אדומים וצהובים, ופרחים שמטיילים להם סתם כך! אני לא מתלוצץ. פרחים שמטיילים להם! כמו בקומיקס, אתה יודע, אבל אלה נראו אמיתיים. וזה היה הכל. החזרתי את המצלמה, או מה שזה היה, למקומה והתחלתי לחשוב. לא אמרתי דבר לג’ורג' כשחזר,

ביום ראשון בבוקר אמרתי לאסטל, “אני צריך ללכת לסוכנות. מחר מגיעה ועידה של נשות הדסה, ואני רוצה להכין להן תוכנית מסע.” אסטל רטנה, “בעסק שלך אף פעם לא הלכת בימי ראשון, אבל עכשיו כן. אז לך לךָ, אבל אל תצפה לארוחה. אני הולכת לסרט.”

נסעתי לווטר סטריט והחניתי את המכונית בדיוק מול הסוכנות. העמדתי פנים כאילו אני קורא את העתון בעוד אני מחכה למישהו. ובאמת צדקתי. הראשון הופיע בערך בעשר וחצי – בן טיפש עשרה. דופק על הדלת, וג’ורג' מכניס אותו. לאחר כעשר דקות מופיע השני, ואח"כ, עד השעה אחת, מגיעים בדיוק עוד עשרה, וג’ורג' מכניס את כולם. שיחקתי את תפקיד הבלש האמיתי. רשמתי כיצד היו לבושים וכל זה – ג’ינס כחול וחולצה פרחונית, ג’ינס כחול וחולצה ירוקה, מכנסיים בצבע היין וחולצת טריקו, וכו'. לא יכולתי לרשום את תאורם. כולם נראו לי דומים מדי.

לא יכולתי לראות מה מתרחש בפנים, כי הוילונות היו מוסָטים. איש לא יצא. חיכיתי עד השעה שתיים, ואז לא יכולתי לחכות עוד, הייתי רעב מדי. החלטתי לראות בעצמי מה קורה. חציתי את הכביש ודפקתי בדלת. ג’ורג' פתח והיה מופתע לראות אותי.

“השארתי באיזשהו מקום את המשקפיים שלי,” אמרתי לו. “חשבתי שאולי הם כאן.” ונכנסתי לחנות.

היא היתה ריקה. לא היה שם איש! אף אחד! תאמין לי כשאני אומר לך את זה. ערכתי הצגה, כאילו אני מחפש את המשקפיים. ג’ורג' עזר לי, אבל כמובן שלא יכול היה למצוא אותם, כיון שלא הלכו לאיבוד. “אולי השארתי אותם במחסן בשרותים,” אני אומר, ונכנס לשם. בשרותים ריק. כך גם במחסן, והדלת האחורית נעולה, כשמקטורן המשרד שלי תלוי על הידית היכן שהשארתי אותו, כך שאני יודע שאיש לא יצא משם. “אולי לקחת את המשקפיים בטעות למשרדך הפרטי,” אני אומר לג’ורג'.

"לא, אני לא חושב, אבל אסתכל, הוא פותח את הדלת, שלשם שינוי לא היתה נעולה. בפעם הראשונה אני רואה מה שיש שם. שולחן ושני כסאות, כמובן, אבל בקיר האחורי קבועה כספת לבנה, מן התקרה ועד לרצפה, עם ארבע או חמש ידיות בטחון. מעולם לא ראיתי קודם לכן כספת לבנה, כמעט כמו מקרר.

“זו כספת רצינית,” אני אומר. ג’ורג' מחייך בחיוב, במעין חולשה, ואז אני נתקף סחרחורת כזו שאני כמעט נופל, וג’ורג' עוזר לי לצאת ומושיב אותי ונשאר איתי עד שהרגשתי השתפרה. חשבתי שהסחרחורת נגרמה מכיוון שלא אכלתי ארוחת צהריים, כך שמהר ככל שיכולתי קמתי והלכתי הביתה. ואחרי האוכל ושינה ארוכה ישבתי והמשכתי לחשוב. משהו מסתורי מתרחש כאן, אני אומר לעצמי. אני חוזר. וכך אני חוזר לווטר סטריט, ושוב חונה מעבר לרחוב. ג’ורג' עדיין בחנות, אני יכול לראות לפי נצנוצי האור החודרים מבעד לוילונות. אני יושב ומחכה, למה – איני יודע. מונוטוני מאוד. עכשו אני יודע למה בלשים פרטיים לוקחים כל כך הרבה כסף.

בערך בשעה ארבע נפתחת הדלת, ואחד הצעירים יוצא. לא אחד מאלה שנכנסו בבוקר, אולי אחד שבא אחרי שהלכתי. ואח"כ, אחד אחרי השני, יוצאים עוד אחד עשר צעירים בהפרש של כעשר דקות בין האחד למשנהו. איש מהם אינו לבוש כמו אלה שנכנסו.

אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי. רציתי נורא לראות מה קורה שם בפנים. הלכתי לתא הטלפון הקרוב והתקשרתי לסוכנות נסיעות ‘גלקסיה’. ג’ורג' ענה. העמדתי פנים כאילו אני מופתע שהוא עדיין שם. “ג’ורג', צרות על גבי צרות,” אמרתי. “אשתי שברה את משקפי האחרים, ועכשו אני באמת מוכרח למצוא את אלה ששכחתי שם. האוכל לבוא ולחפש שוב?” “כמובן,” הוא אומר. “ובינתיים אחפש בעצמי.”

אני מחכה כחמש עשרה דקות, כדי שזה יראה ‘כשר’ ודופק על הדלת. “זה בסדר, אבל אני לא חושב שהמשקפיים שלך כאן.”

רק ג’ורג' היה בחנות. השרותים והמחסן היו ריקים, אבל – וזו הסיבה שאני כאן – על הרצפה היה חול וחלוקים וחלקיקי סלעים, לא יאומן. בשום אופן לא הבנתי איך הגיעו לשם. היה אפילו בוץ לח בכמה מקומות וכבר שבוע לא ירד גשם. במקום גם היה מין ריח כזה, כמו אחרי סערה.

העמדתי פנים כאילו מצאתי את משקפי בתוך אחד הספרים. חזרתי לרחוץ ידיים, וכמעט נפלתי. שתי אבנים צבעוניות מתחת לרגלי. בעטתי בהן, והן התגלגלו מתחת לכיור. איני יודע למה, אבל הרמתי אותן והנחתי אותן בכיסי. התרחצתי ואמרתי שלום לג’ורג'.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי אסטל, כעוסה. כדי להרגיע אותה אמרתי לה שהלכתי לטייל ומצאתי את שתי האבנים הנוצצות האלה. אמרתי שאני חושב שהן תראנה יפות כקישוט על כרכוב האח. אסטל הביטה באבנים ופלטה צעקה, “איפה מצאת אותן?”

“ברחוב ליד פרק אלמווד,” אמרתי. “האם אתה יודע מה מצאת? בוא. אנחנו צריכים ללכת למקום שם מצאת אותן.” ומכיון שלא יכולתי לגלות לה את האמת, נאלצתי ללכת איתה. היא לא רצתה לומר לָמָה, או מָה, אך הסתובבנו כזוג שוטים, מחפשים בפנס את יום האתמול שחלף.

כשחזרנו הביתה, אמרה, רצינית, “נביא את אלה לבן דודי ארטי, ואם הוא יאמר שהאבנים הן מה שאני חושבת שהינן, אתה צריך למסור אותן למשטרה.” בן דודה ארטי הוא צורף. הסתבר שהבאתי הביתה אבן אודם ואיזמרגד. ארטי אומר שאינו מומחה לאבנים טובות, ואולי הן מלאכותיות, אבל בכל זאת הן בעלות ערך. ואח"כ נאלצתי ללכת למשטרה, כפי שאסטל אמרה לי, ולספר להם את אותם השקרים שסיפרתי לה. התקשרתי לג’ורג' ואמרתי שמסיבות אישיות לא אוכל לבוא במשך השבוע.

ישבתי בבית וחשבתי, ועליתי על עצביה של אסטל. סיפרתי לה כי אני חושד שמשהו מוזר מתרחש בסוכנות ‘גלקסיה’. כפי שכבר אמרתי, היא אמרה שזה לא ענייני. “עשה את עבודתך, ועצום את עינייך ואטום את אוזנייך,” אמרה. “אל תלך לחפש סוס מתנה עם גרזן.”

ובכן, חזרתי לעבודה היום, יום שני. ג’ורג' סיים לטאטא. הבטתי בפח הזבל והוצאתי מלוא החופן אבני חן – ירוקות, אדומות, כחלחלות, צהבהבות, מפוספסות. ג’ורג' עמד והביט בי הכנסתי את האבנים לכיסי ואמרתי לו: “למה אתה זורק את אבני החן האלה כשאתה יודע שהן בעלות ערך, ומה קורה כאן בימי ראשון?”

ג’ורג' אינו ממהר לענות. הוא הולך ונועל את הדלת, ומוריד את התריסים. “אני לא רוצה שלקוחות יפריעו לנו. שב, הרי, אני רוצה לדבר איתך. אני יודע שאפשר לסמוך עליך.”

אוי ויי! אני חושב. אני לא רוצה לשמוע ממנו סודות. אבל אני סקרן. “אם זה משהו לא ישר, אל תספר לי,” אני אומר, אבל מתיישב בכל זאת. “זה ישר,” הוא אומר. “אבל מעט לא שיגרתי, אם אפשר לאמר כך.” הוא מתחיל לצחוק, “בדיחה טובה, הה?” אני לא רואה שום דבר מצחיק בעניין, ואני אומר לו כך. הוא ממשיך, “אתה רואה, אני זורק את אבני החן, כי אילו מכרתי אותן, הייתי פוגע בשוק. והחוזה שלי אומר שאסור לי להתערב בענייני אקולוגיה או כלכלה. אתה מבין, נכון?”

“ברור כאופן,” אני אומר לו ומחכה. “חשבתי שאוכל לפעול בעצמי ללא עזרה,” הוא אומר. “לא חשבתי שאהיה כל כך עסוק בענייני נסיעה על פני כדור־הארץ. זו באמת תחנת מעבר לחלל. התיירים הם מכוכבים אחרים…” הוא ממשיך בתאור מבולבל של חלל וכוכבים ומערכות שמש, אבל אני כבר לא מקשיב. הוא שקרן, אני יכול לראות זאת, או שקרא יותר מדי סיפורי מדע בדיוני, והם פגעו בו כמו בדון קישוט. “… יום ראשון הוא יום ההעברה. אני יודע שהחנות מתלכלכת, אבל אני לא יכול לעשות כלום נגד זה. התיירים מביאים איתם כל מיני זבל בנעליהם הגבוהות, ומרוקנים אותם כאן. אני אומר להם שוב ושוב – אל תלכלכו, במדינה הזו לא אוהבים כשמלכלכים, אבל הם תמיד ממהרים כל כך שאינם שמים לב אלי.”

משוגע לגמרי, אני אומר לעצמי. וכדי שלא לפגוע בו, אני שואל אותו, “והיכן תחנת המעבר הזו?” “ראית אותה,” הוא אומר. “בוא.” הוא פתח את משרדו והראה לי את הכספת הלבנה.

“האם אתה רוצה לערוך מסע?” לפתע הוא נלהב. “פְּרֶזְמוֹ הוא כמו כדור־הארץ, וכך גם סְנֶפוֹ וגוּליוּוף.” אלה לא היו השמות, אבל אני לא זוכר אותם בדיוק. “אבל תצטרך לחכות עד יום ראשון, והבולטין האחרון אומר ששבעה ימים הוא המינימום, ללא תחנות ביניים.” הוא מהרהר ואומר, “אתה יודע, אני יכול אפילו לסדר תוכנית מסע בת שלושה ימים, כך שתוכל להדריך תיירים.” הוא מביט בי כמצפה שאקפוץ על המציאה, בינתיים אני רואה על שולחנו מפת כוכבים, כמו זו שרואים לפעמים בעיתון. “אני לא יודע ג’ורג',” אני אומר לו. “אצטרך לשאול את אישתי אסטל. היא ודאי תרצה להצטרף.” הוא מנענע בראשו בשלילה, “לא בחינם. אתה או קיי, אבל אישתך תצטרך לשלם. אוכל לסדר משהו בהנחה.” הוא מושך לעברו את מחשב השולחן. “בת כמה היא? כמה היא שוקלת? מה גבהה? מה צבע עיניה?” כמו אדיוט אני עונה לו. הוא עושה חישובים ואומר, “זה יעלה לך ארבעה ק”ג ושמינית רוֹדיוּם, ללא מלח. תוכל לעמוד בזה?"

“אולי,” אני אומר לו. “אצטרך ללכת הביתה ולראות מה מצב חשבון הבנק שלי.”

ושוב משהו לא הגיוני, “אם אין לך אוכל לתת חמשת אלפים דולר. הייתי נותן לך יותר, אבל היו לי הרבה הוצאות בשבוע שעבר,” שים לב, הוא אומר לתת ולא להלוות.

או שהוא מטורף, או שאני שומע דברים סתם, כלומר אני הוא המשוגע, אני חושב. התנצלתי ובאתי ישר הנה.

אתה מחייך, אדוני היועץ. אני יודע מה אתה חושב – זקן שראשו כבר אינו מתפקד כהלכה, והוא בא עם סיפורי סבתא ופיות, שאיש לא היה מאמין בהם. בסדר, אל תאמין. תעמיד פנים כאילו אתה מאמין וייעץ לי מה לעשות.

אתה אדם פיקח. עו"ד יודע על כל מיני פשעים שסתם אנשים אפילו לא שמעו עליהם. תראה מה מצבי. אני עובד עבור אדם שזורק חיקויים יקרים של אבנים טובות – הוא לא יכול להיות נוכל, אבל אולי הוא מטורף, ויש מטורפים שהם גם נוכלים ואינם אחראים למעשיהם. האם אני צריך ללכת למשטרה ולבקש שיחפשו את משפחתו ויאשפזו אותו? אבל איני רואה שהוא פוגע במישהו, ויש לו עסק טוב. אז אולי מוטב שישָאר היכן שהוא, במקום שישלחו אותו לארוג שטיחים? או אולי מוטב שאשתוק ואמשיך לעבוד כרגיל? ואולי צריך לערוך עוד כמה חקירות.

…כמובן, כמובן, למה לא חשבתי על זה בעצמי? זה רק מראה מה שחינוך עושה. לראות אם הוא מבלף או לא. אתה צודק במאה אחוז. ואם אין טיול כזה, שהוא מדבר עליו, לשכנע אותו שילך לפסיכיאטר. תודה, אדוני היועץ. תודה רבה. הנה כתובתו.

שלח לי חשבון. לא, אני עומד על כך. גזלתי מזמנך, לא כן? אז רק את האבן האדומה הזו כמזכרת. זו כמו האבן שארטי ראה, וארטי אמר שכאשר אבן כזו מלוטשת, היא יפה מאוד, ותוכל להזמין טבעת יפה. תפתיע את אישתך. אתקשר אליך ואומר לך מה המצב עם ג’ורג' לאחר המסע. הה הה!

האיורים המלווים מאמר זה מתארים צורות חיים על פני עולמות אחרים בעיני רוחם של ציירי מד"ב – צייר ג’ים בורנס

“אנחנו לא לבד!”

זוהי הסיסמא המוכרת לכולנו מספרי מד"ב, סרטים, ספרי מדע פופולריים וספקולציות של מדענים וחובבים. ככל שאנו מעמיקים את הידע שלנו על צפונות היקום, ככל שאנו חושפים יותר ויותר את מסתרי היווצרות החיים והאבולוציה, כך גוברת תחושתנו שאין זה סביר שאין מלבדנו כל גזע נבון בכל רחבי הקוסמוס. החלליות ‘פאיוניר’ ו’וויאג’ר' נושאות שדרים מאיתנו אל תרבויות טכנולוגיות היפוטֶטיות. אנו מתאמצים לקלוט, באמצעות רדיו־טלסקופים רבי־עוצמה, תשדורות רדיו הנשלחות אלינו, אולי, על ידי יצורים בעלי בינה שאנו רוצים להאמין בקיומם בכל מאודנו. אנו רואים כל מיני ‘עצמים בלתי מזוהים’ ומתעקשים לזהות בהם כלי־טיס מתוחכמים מתוצרת ציביליזציות חוץ־ארציות, על אף שאין כל הוכחות ממשיות לכך.

קיימות הערכות שונות ומשונות על מספרן האפשרי של ציביליזציות מתקדמות בגלקסיה שלנו². הראשון שהציע נוסחה מתמטית להערכת מספר זה, בשנת 1961, היה האסטרונום פרנק דרייק.

נוסחתו היתה: RF_pnF₁F_iL = N

כאשר N הוא מספר הציביליזציות, והוא מתקבל על ידי מכפלת ששת הגורמים המופעים באגף השמאלי של המשוואה, והם:

R = מספר הכוכבים הנוצרים בגלקסיה מדי שנה, בממוצע.

F_p = השכיחות היחסית של כוכבים המלווים בכוכבי־לכת.

n = המספר הממוצע של כוכבי לכת במערכת פלנטרית, שהתברכו בתנאים נוחים להתפתחותם של חיים.

F₁ = השכיחות היחסית של כוכבי־לכת שבהם נוצרו חיים בפועל.

F_i = השכיחות היחסית של המקרים בהם הובילו החיים להופעתה של אינטליגנציה.

L = תוחלת החיים של הציביליזציה האינטליגנטית.

מובן שמרבית המשתנים שבאגף השמאלי של המשוואה אינם ניתנים לקביעה מדוייקת על ידי תצפית או ניסוי, והם מוערכים על סמך מיטב השיפוט והידע הדל שלנו. ההערכה המקובלת היא זו המשותפת לאסטרונום הרוסי שקלובסקי והאמריקאי קרל סַגַן, והיא:

R=10; F_p=1; N=1; F₁=1; F_i=0.1

על ידי הצבת ערכים אלה למשוואה מתקבל N = L, כלומר מספר הציביליזציות שווה, בערך, לאורך החיים הממוצע של ציביליזציה אינטליגנטית. כל זה נכון אם עדיין אין אנו מביאים בחשבון את התפשטות הציביליזציות אל מחוץ לכוכב־האם שלהן. המדען דיוויד וויואינג הוסיף תיקון למשוואת דרייק, המביא בחשבון התפשטות זו, וכתוצאה מכך גדל המספר N במידה רבה. אבל גם אם נתעלם מיישוב כוכבי לכת שכנים על ידי הציביליזציות הטכנולוגיות, נקבל מנוסחת דרייק שמספר הציביליזציות שווה לפחות לאורך חייהן הממוצע. וגם אם נניח שאורך חיים ממוצע זה הוא לא יותר ממשך קיומה של הציביליזציה הטכנולוגית שלנו, נקבל שיש לפחות כמה מאות ציביליזציות כאלה בגלקסיה. ואילו אם נניח שאי־אלו ציביליזציות מתקיימות זמן מספיק ארוך (ביחס לגיל הגלקסיה), הרי שגם יישוב החלל בקצב אטי למדי דיו להביא, במשך הזמן, ליישוב הגלקסיה כולה.

על כן, אם אכן תוחלת החיים של אי־אלו גזעים נבונים הינה ארוכה יחסית, אזי חייב היקום להיות שופע חיים, שוקק בפעילויות ענפות כמו תקשורת בין־כוכבית, ביקורים הדדיים, התיישבות, מפעלים הנדסיים, בקיצור – להראות סימני חיים. ובכל זאת, לא הצלחנו להבחין עדיין בסימנים כאלה. אנריקו פרמי עצמו ניסח את הפרדוקס שלו במלים פשוטות: “איפה כולם?!”

לשאלה ישנה ומטרידה זו הוקדש מושב מיוחד של האגודה הבין־פלנטרית הבריטית, שהתקיים בלונדון ב־1977, אך תוכן דיוניו ראה אור בדפוס רק לאחרונה, על דפי כתב־העת המעולה של האגודה³. המושב התקיים במסגרת הועידה השניה של האגודה שהוקדשה לנושאי תקשורת ותחבורה בין־כוכבית, ונטלו בו חלק ארבעה מבין האישים המרכזיים של האגודה: אנטוני מרטין, דיוויד וויואינג, אלן בונד וג’רי ווב⁴. בעקבות דבריהם התנהל וויכוח פתוח בהשתתפות הקהל. בגלל העניין הרב שיש בוודאי לרוב קוראינו בנושא מאלף זה, אנו מביאים ברשימה זו את תמצית הדברים שנאמרו באותו דיון.

צייר: ווין מקלפלין

טוני מרטין:

מכל הדרכים האפשריות לפתור את ‘פרדוקס פרמי’ אני תומך בגישת ‘השוֹאה’, או ה’אבדון האקולוגי'.

רעיון נבואות החורבן והאבדון אינו מקורי – נביאי התנ"ך עשו בו שימוש מרשים לפני אלפים בשנים. גם בשנים האחרונות מזהירים אותנו ‘נביאי האבדון החדשים’ מפני השואה שהמין האנושי עלול להביא על עצמו. ברגע זה אני רואה שתי דרכים עיקריות בהן צועדת הציביליזציה שלנו במהירות לקראת התחסלות בטוחה – ובכך לפתור את הפרדוקס של פרמי לפחות בכל הנוגע לה עצמה.

אינני טוען שהאבדון הממשמש ובא ימחה אותנו כליל מעל פני האדמה – הוא רק יחסל אותנו בתור ציביליזציה טכנולוגית מתקיימת המסוגלת לבצע תחבורה ותקשורת בין כוכבית.

הבעיה הראשונה היא ריבוי האוכלוסיה: השלכה לעתיד של נתוני 2000 השנים האחרונות מנבאת אוכלוסיה שואפת לאינסוף בעוד חמישים שנה. כמובן שאפשר להתנגד לדרך החישוב החוזה מצב זה, אבל בטוחני שהמספר המדוייק אין לו חשיבות, כי על פי מצב העניינים היום מוכרחים להתרחש מספר דברים:

– מחסור במזון, שיגרום לרעב המוני.

– מחסור באנרגיה, שיביא להקטנת הייצור.

– מחסור בקרקע, שיביא לצמצום הפעילות החקלאית והתעשייתית.

אינני מאמין שנצליח למנוע את התהליך, אף שאנו מודעים לו. דרוש זמן רב כדי לעצור את הריבוי הטבעי, ודרוש לשם כך שיתוף פעולה בינלאומי שככל הנראה אינו אפשרי היום, מסיבות פוליטיות. על כן אין מנוס מההתרחשות השניה שתצעיד אותנו אל האבדון: מלחמה.

המין האנושי הינו גזע אלים, אנוכי והרסני, ובמשך מאות בשנים הופנתה היכולת השכלית שלנו (ולא תמיד שלא מרצוננו החפשי) לצורך המצאת אמצעי קטל יעילים יותר ויותר.

ברגע זה מצוי בעולם נשק גרעיני שהינו שווה ערך ל־10 טון חומר נפץ מרסק לכל איש, אישה וילד החיים כיום. זה לא נשמע הרבה? כמות כזו יכולה להעיף באויר בית־דירות לגובה של 500 מטר! הנה, כאלה הם כוחות ההרס שאנו משחקים בהם.

מדי שנה מבזבזות הממשלות בכל העולם על חימוש, בממוצע, פי שניים יותר מאשר על חינוך, ופי שלוש יותר מאשר על בריאות. מערכות כלי הנשק משתנות ומוחלפות מדי שבע שנים, בממוצע, ותוך כדי כך מופרת היציבות במאזן הכוחות בין מדינות שונות, וסיכויי המלחמה הולכים וגדלים. אני סבור שבסוף המאה תחיה בעולמנו אוכלוסיית נוודים קטנה, שמעטים ממנה יזכרו אמנם את הישגי העבר, אך יחסרו את היכולת, הרצון, או המשאבים לשחזרם.

דיוויד וויואינג:

אנו רוצים לראות באחד הימים את התגשמותו של חלומנו הגדול: להגיע אל הכוכבים הרחוקים, מחוץ למערכת השמש. אלה בדיוק אותם הכוכבים שהינם נושא דיוננו זה. על חלקם או על רובם שוכנות ציביליזציות אחרות. כמות הכוכבים היא אדירה, וחלקם ‘זקנים’ למדי. סביר להניח שמצויות שם ציביליזציות דומות לשלנו. מטרתנו לנסות ולהסביר מה קרה להן, שכן לא זכינו לראות שום סימן חיים מהם, או לפחות כך נדמה לנו. האמנם חיפשנו מספיק? השוואת ספקטרום קרינה המתקבל בתצלומי שמיים המצולמים בהפרשי זמן קצרים מראה, לעתים, שינויים מסויימים שיש הרואים בהם, למשל, סימן לנוכחותם של מנועי ספינות־חלל זרות, רבות־עוצמה. כשאנו צופים בשמיים מפני האדמה הזאת, אנו יכולים לתור אחר הציביליזציות האחרות ברמות שונות. עד כה דיברנו רק על חיפושים באזור הכוכבים הרחוקים. אך לא חיפשנו כאן, בשכנות לנו.

יש המציעים לחפש סימנים בתוך מערכת השמש. אני טוען שעלינו לנסות אפילו קרוב יותר, אולי בתוך האטמוספירה של כדור הארץ, כי הרי מספר הכוכבים בגלקסיה וגילם מובילים אותנו להשערה שמישהם מלבדנו כבר קיימו דיון כזה לפני הרבה, הרבה שנים, והם לא דרכו במקום… הם המשיכו, עד שביום מן הימים פרצה הציביליזציה שלהם אל הכוכבים והתנחלה בהם. עלינו לאמץ את מוחנו מאוד כדי לענות היכן הם כעת, מדוע אינם כאן היום. במלים אחרות: אם פרוייקטים כמו ‘דדלוס’ אכן אפשריים, היכן נמצאים עכשיו אותם יצורים שהחלו במסעות שכאלה לפני מיליוני שנים? מדוע לא יישבו מאז את היקום כולו עד לרוויה? אני מציע מספר תשובות על שאלה זו. האחת: הם אכן אינם נמצאים כאן עוד – באו והלכו לבלי שוב. זה לא נראה לי. אולי הם קיימים, אך פשוט אין אנו רואים אותם. אך זה ייתכן רק אם כוונתם המפורשת היא שלא נראה אותם.

אנו חיים בציביליזציה נפלאה ונהדרת. אנו עושים דברים שאפילו הורינו לא יכלו כלל להעלות אותם על דעתם, כאשר היו בגילנו. לדעתי, מובילים נסיונותנו לפתור את ‘הפרדוקס של פרמי’, לביטול כל הישגנו, כאילו אמרנו: העולם שלנו הוא יפה למדי, אך לא יחזיק מעמד. אני לא מאמין בזה כלל. העולם של היום הינו נקודת זינוק לקראת משהו שיתמיד ויימשך זמן ארוך מאוד, ויתפשט הרחק אל תוך הגלקסיה, אל תוך היקום. אינני מאמין שבעיות פשוטות הכרוכות בטכנולוגיה של ספינות בין־כוכביות ירפו את ידינו. ככל שהבנתי משגת, ישנם שני הסברים עיקריים לפרדוקס של פרמי:

המעניין יותר הוא זה שלפיו אין בכלל ציביליזציות אחרות ומעולם לא היו. אם אכן זה נכון, הרי לדעתי זוהי ההזדמנות הנפלאה ביותר שהיינו יכולים להעלותה על דעתנו. אינני שותף לחוששים מפני יקום שומם ומפחיד. אני סבור שיקום ריק הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו. נראה לי שהדבר הגרוע ביותר היה להיתקל בציביליזציה עליונה לנו. כי אז היה סופנו, כנראה, כסופם של שבטים מסויימים באמזונה.

אם היקום ריק איני רואה מה יעצור בעדנו מליישב אותו. מובן שנאלץ לפתור בעיות טכנולוגיות וחברתיות, אך בסופו של דבר נפתור אותן.

מצד שני, אם קיימות ציביליזציות אחרות, אינני מאמין שניתן לומר משהו על גורלן על סמך הבעיות הניצבות בפני התרבות שלנו עצמנו. האם נראה לכם שעל כל התרבויות נגזר לשגות אותן שגיאות ולהיכשל באותם כשלונות? אם כולן חייבות להיכשל, ניכשל גם אנחנו – האם אתם מאמינים בכך? אני לא. אני מאמין שאנו נמשיך. אם תגיעו בדיון זה למסקנה שהסבר הפרדוקס נעוץ בכשלון כל הציביליזציות (והן מונות אולי מיליונים, ככלות הכל), אזי יש בכך כדי ללמד משהו על הדרך בה ננהג בעתיד. זה לא מתאים לנו, ובמקרה כזה אחשוב שלא בחרתם בתרבות הנכונה.

צייר: מרק קורקורן

אלן בונד:

אני מטיל ספק בתקפותה של הטענה: “אם זה קרה כאן – זה חייב לקרות גם שם”. אני מערער על קביעה זו. ראשית מכיוון שאפילו אם זה קרה רק כאן, אנו נמצאים במצב עדיף בכך שאנו יודעים על הארוע, ולכן האינטואיציה שלנו סובלת מחד־צדדיות. ייתכן שאחרי שהסתבר לנו שטעינו כשהתעקשנו במשך מאות שנים על ייחודנו ביקום, אימצנו לנו טקטיקה חדשה בשלב הלא־נכון, ואנו טועים שוב. צחוק הגורל!

נראה לי, שעלינו לשאול שאלה הפוכה: מכיוון שכל הסימנים מראים שאנחנו בודדים (לפחות בגלקסיה), מהי ההסתברות להתפתחות האנושית, והאם הסתברות זו מתקבלת על הדעת?

בהנחה שמספר כוכבי־הלכת דמויי־ארץ בגלקסיה הינו כ־10 מיליון, ואנו הציביליזציה האינטליגנטית היחידה שהתפתחה בפרק הזמן של 5 מיליארדי שנים, יוצא שההסתברות להתפתחותה של אינטליגנציה בפרק זמן כזה היא בערך ^-710 (אחד ל־10 מיליון), או פחות. מכיוון שאורך החיים הממוצע של כוכב דמוי־שמש אינו ארוך בהרבה מזה, עלינו להודות שבהסתברות נמוכה כל־כך לא רק שאנו בודדים היום, אלא שאנו בודדים לנצח נצחים!

האם יכולים אנו להצדיק הסתברות נמוכה כל כך להתפתחותה של אינטליגנציה? מנגנוני ההגנה הטבעיים של בעלי חיים, דהיינו שיניים, שריון וכו', התפתחו במשך מיליארדי שנים ושרתו אותם בהצלחה. והנה לפני כמה מיליוני שנים בלבד הוכיחו אבות אבותיו של האדם שקיים פתרון אחר לבעיית הקיום – אינטליגנציה אנליטית. מנגנוני הקיום הגופניים כמו עיניים, אוזניים, שיניים, שריון וכדומה, הינם משותפים למינים רבים ושונים של בעלי חיים, אבל התבונה התפתחה רק במין אחד ויחיד. על כן, הראייה הראשונה להסתברות האפסית להתפתחותה של תבונה באה מתוך ההתפתחות הביולוגית של עולמנו שלנו, על סמך העובדה שככל שהכושר השכלי הולך וגדל, קטֵן מספר המינים שהתברכו בו: “יותר קל לפתח רגל טובה ממוח טוב”.

לסיכום, אני רואה את המודל הבא להתפתחות התבונה ביקום:

כוכבי־לכת נוצרים בתוצר לוואי להתהוותם של כוכבי־שבת. כאשר התנאים הכימיים בשלו לכך, דהיינו לפני כ־5–6 מיליארד שנים, החלה פעילות ביולוגית על חלק מהפלנטות. כל השמשות הגדולות הן קצרות־ימים, והקטנות אינן מאפשרות קצב מהיר של תגובות. קבוצת הביניים היא זו המספקת לפלנטות שלה די זמן ותנאים הולמים לעבור את השלבים עד להופעתה של אינטליגנציה. היצורים הנבונים אינם תופשים בהתחלה היכן כל יתר ‘המוזמנים למסיבה’, אך אט־אט מתגלה להם האמת הנוראה: נגזר עליהם להיות לבד, לעולמים. (וגם הם טועים, בדרך כלל).

ג’רי ווב:

לפני שאנסה להוכיח שציביליזציה טכנולוגית בקנה מידה גדול דיו כדי לאפשר תעשיית ספינות חלל בין־כוכביות איננה יכולה להתקיים, הבה נסקור מספר מצבים אפשריים: ייתכנו יצורים אינטליגנטיים עד מאוד, מבלי שיהיו חלק מציביליזציה כלשהי. השאלה היא, כמובן, מה פירוש ‘ציביליזציה’. לדידי אין הציביליזציה מותנית באינטליגנציה. היא מותנית דווקא בחוסר אינטליגנציה. כל הבסיס לציביליזציה על פני כוכב־לכת זה מצטמצם ביכולתך להתכופף, לשלם את הנדרש ממך, למנגנון הביורוקרטי… רק על בסיס זה, למשל כשאתה בתור פרט מתגייס לצבא ונשלח לחזית (כמו שעשית מימי רומי ועד היום), אתה זוכה במידה כלשהי של שיתוף פעולה בקנה־מידה גדול. מבצעים בקנה־מידה גדול נעשים תמיד ללא כל דמיון, מפני שהביורוקרטיה תמיד נעדרת דמיון. איני יכול להעלות על דעתי שמנגנון ביורוקרטי גדול־מימדים, גדול אפילו פי עשר מנאס"א של היום, יגיע אי־פעם להסכמה כלשהי בדבר תכנית לבניית ספינות בין־כוכביות, או פרויקטים ארוכי־טווח אחרים הכרוכים בתקשורת בין־כוכבית. אני יכול לשוות בנפשי יצורים מתקדמים ונבונים, אך תרבותם מבוססת על רמה שבטית. ייתכן שיכולתם השכלית עולה עשרות מונים על שלנו, אך אין הם מסוגלים לבנות ציביליזציה מספיק גדולה כדי לאחד את המשאבים ולהקים את הטכנולוגיה הדרושה. ייתכן שאנו רואים את הכוכבים אשר מצויות בהן אינטליגנציות, אך הן לא ניסו מעולם ליצור קשר איתנו. (ייתכן שאותם יצורים הינם חסרי כל יכולת טכנולוגית מבחינה ביולוגית – מין דגים אינטליגנטיים, או משהו כזה). כמו כן יש אפשרות שלציביליזציה גדולה ומאורגנת אין כל שאיפה לתקשורת או תחבורה בין־כוכבית. הם מאורגנים, כל צרכיהם מצויים במערכת השמש שלהם, הם בנו כבר את ‘כדורי דיסון’ שלהם⁵, ואולי החלו לארגן את סביבתם בגלקסיה. לשם כך עליהם להיות ארגון בעל מנגנון ביורוקראטי אדיר־מימדים.

אין להם עניין של ממש בתקשורת או מסעות בחלל. הם רק דואגים לקיומו של מפעל הזנה אדיר כדי למנוע רעב ממיליוני הפיות שלהם. הם תקועים בנקודת הקיפאון הביורוקרטית שלהם.

תיתכנה ציביליזציות אחרות העונות על הפרדוקס של פרמי. הוזכרה כבר תאוריית השואה האקולוגית או המלחמה האטומית. אני מסכים ששואה כזו אין פרושה מחיקת הגזע כליל מעל פני האדמה, ושאפשר לבנות מחדש די מהר את הציביליזציה, אולם נדמה לי שהנזק האמיתי יהיה ההרס החברתי. אתם יודעים – אנשים מוכי טרוף דתי; ‘בחזרה אל הטבע’, ‘לנטוש את הטכנולוגיה’, וכו', וכו'. עשר שנים של אלה יחסלו יותר הישגים טכנולוגיים מעשר מלחמות גרעיניות, אני בטוח. אנו מכירים תקופות שבהן אנשים השמידו מכונות והתנגדו לקדמה טכנולוגית (אגב, אולי אפשר ללמוד משהו על ציביליזציות משונות מהעובדה שעל פני כדור הארץ התבצעו פרוייקטים אדירי־מימדים למטרות דתיות ותו־לאו, ולא מסיבות רציונליות).

אם אכן יש ציביליזציות רציונליות המנסות ליישב את הגלקסיה, עליהן להיות די עשירות, ויחד עם זאת בעלי מנגנון ביורוקרטי קטן ומוגבל, כלומר הם זקוקים לתמיכה רבת־היקף במבצעיהם, ואולי הם משעבדים למטרותיהם גזעים אחרים, ומי יודע מה עוד. פיראטים בין־כוכביים? אין להניח.

נדמה לי שאי שם, בין הכוכבים, שוכנות להן אי אלו ציביליזציות שקטות, נחבאות אל כליהן, בעלות אינטליגנציה גבוהה, מסוכנות מאוד ותוקפניות. חובתנו, אם רצוננו לשמור על היקר לנו, להיות כמותן ואף יותר.

צייר: ווין מקלפלין

אנריקו קופיי:

‘משוואת דרייק’ מביאה בחשבון אך ורק חיים על פני כוכבי לכת. האם מגבלה זו הכרחית? האם לא ייתכנו חיים לא־פלנטריים – על פני כוכבי־שבת קרים, כוכבי שביט, מטאוריטים?

לדעתי הידע שלנו בשום אופן איננו מספיק כדי להעריך נכונה את המשתנים המופיעים ב’משוואת דרייק' ועל כן כל תוצאה שאנו מקבלים עבור המספר N היא מפוקפקת. מקובל לקחת את המספר n בתור 1, כלומר קיום חיים על פני כוכב־לכת אחד בכל מערכת פלנטרית. אבל כדי לקבוע אם כוכב לכת מסוגל לקיים חיים דרושה ידיעת גורמים רבים ושונים כמו: מסת הפלנטה, זמן המחזור של סיבובה, מרחקה מהשמש, ועוד. ייתכן שהערכותינו אופטימיות מדי.

ובאשר למספר F_i, דהיינו השכיחות היחסית של כוכבי הלכת שבהם התפתחה אינטליגנציה – כדי להעריך את מספרן של הציביליזציות המסוגלות לתקשורת ותחבורה בין־כוכבית אין להסתפק באינטליגנציה סתם – אלא בזו המפותחת במיוחד. ייתכן ועלינו להיות פסימיים יותר לגבי המספרים N, F₁ ו־F_i, וכן להוסיף מספר חדש המבטא את השכיחות היחסית של ציביליזציות בעלות אינטליגנציה מפותחת מאד. אם נקח מספר זה בתור 0.01 נקבל N=0.001L, ובהנחה האופטימית שאורך החיים הממוצע של ציביליזציה, L, הוא מיליון שנים, נקבל 1000=N. אולי כמות קטנה כזו ביחס לגודל הגלקסיה עשויה להסביר איכשהו את הפרדוקס של פרמי – אם כי תיתכנה אפשרויות רבות אחרות. לרוע המזל, אין בידינו מספקי נתונים כדי לבחור בין האפשרויות השונות.

בוב פרקינסון:

אין להימנע מהשאלה המטרידה: אולי בכל זאת כבר זכינו לביקורים? זהו נושא שאריק פון דניקן עשה לו שרות רע מאוד בהתעלמותו הגסה מכל כללי ההוכחה המדעית. אבל כל קורא מדע־בדיוני וותיק יכול להתרשם עמוקות מהמחקרים האנתרופולוגיים של מ. אליוד (‘מיתוסים, חלומות, ותעלומות’, הוצאת פונטנה, לונדון, 1968), על מיתולוגיות של שבטים פרימיטיביים וסיפוריהן על ‘עת החלומות’ שבה חי האדם בשמים. ייתכן וביקורים שהתקיימו לפני אלפי שנים לא השאירו כל עקבות מוחשיים. (כהערה צדדית אומַר, שבעיני אנתרופולוג עשויים הנסיונות שלנו ליצור קשר עם ציביליזציות חוץ־ארציות להיראות כ’עת־חלומות' מודרנית, של נסיונות התקשרות עם השמיים).

יש לשים לב עד כמה קשה ויקרה היא תחבורת חלל בין כוכבית. על פי המצב היום, ייתכן שדרושות עוד עשרות או מאות שנים עד שהחברה תהיה מסוגלת לממן תכניות כאלה. גורם הזמן הוא בעל חשיבות – הציביליזציה איננה בת אלמוות. על פי טוינבי התקיימו במהלך 5000 השנים האחרונות 21 ציביליזציות. אך גם אם נתייחס רק למסגרות הגדולות כמו כל התרבות היוונית־רומית ביחד, נגיע למסקנה שתוחלת החיים של ציביליזציה היא רק כאלף שנים. בהתחשב בכך, אינני מאמין שהציביליזציה שלנו תצליח לשגר חלליות של מתיישבים אל כוכבים רחוקים. ציביליזציה בין־פלנטרית (כלומר המשתרעת על כל מערכת השמש או חלקה) תהיה אולי מסוגלת לכך. יש הבדל בין משימות מחקר לבין התנחלות בקנה מידה גדול.

גם שאלת המניעים לאותה התנחלות אינה ברורה די צרכה. לא כל התרבויות הינן תרבויות מתנחלות. הכלכלה אינה תמיד עניין של הפסד ורווח – זוהי שאלה של מה אנו רואים כחשוב ובעל ערך. אוסטרליה יושבה כנראה בגלל שראינו ערך בהתפטרות מסוג מסויים של אנשים. אבל למען משהו יקר כמו התנחלות בין־כוכבית, הערך חייב להיות גבוה ונעלה מאוד.

אם אמנם התנחלות בין־כוכבית היא מבצע קשה, ואם התרבויות אינן מאריכות ימים, ואם המניע להתנחלות אינו דבר של מה בכך – אזי התשובה לפרדוקס יכולה להיות לא שהדבר לא נעשה מעולם, אלא שפשוט לא נעשה כאן בסביבה ובזמן האחרון.

עד כאן חלק מדברי המשתתפים בדיון. קוצר היריעה מונע מאיתנו מלהביא דברים מאלפים ומעניינים שנאמרו על ידי דוברים נוספים. דומה שאף אחד מהם לא הצליח להשיב תשובה פסקנית על השאלה ‘איפה כולם?’ ספק אם נוכל להשיב על שאלה זו בדורנו או בדורות הקרובים.

איזאק אסימוב העלה, כזכור, מספר הצעות משלו כדי לתרץ את הפרדוקס (במאמרו ‘היכן כולם’, גליון מס' 4), וציין שתחושתו האישית היא שהתשובה נעוצה במגבלת מהירות האור: “אני חושד”, אומר אסימוב, “שהגלקסיה מלאה בציביליזציות מתקדמות, אך מבודדות זו מזו.”

נשמח לקבל דעות ורעיונות של הקוראים בנושא מאלף זה – וכמובן לפרסם את המעניינים שבהם.

בעריכת אהרן האופטמן

אורי יצחקי וערוד שתיל הינם צמד קיבוצניקים מגבעת־ברנר, וכך כתבו לנו השניים במכתב שצרפו לסיפור החביב שלפנינו: “אנו עוקבים בעניין רב אחר התפתחות המד”ב הישראלי, כפי שהיא באה לידי ביטוי על דפי ‘פנטסיה 2000’. מתוך כוונה להעשיר במעט תחום אהוב זה, ניסינו לחבר סיפור פשוט (בנוסח המד"ב של שנות ה־40 או ה־50), כאשר אחד מאיתנו טורח בצד ה’מדעי' של העניין, והשני בסיפורת." והתוצאה (שהיא בהחלט לא רעה, לדעתנו) – לפניכם.

* * *

הכותרת על המחברת הכריזה בהדגשה: ‘תורות כבידה / ה. סטיבל’. הנחתי בקפידה את העבודה עם דף ההערות על הערימה המתגבהת מימיני. הייתי מרוצה מעבודתו של סטיבל, אחד הטובים בתלמידי. נטלתי עבודה נוספת לעיון מערימת המחברות לשמאלי. קפדן אני, לא בנקל אני מחמיץ משהו, גם אם הוא פעוט לכאורה. הצהרה זאת לא עמדה, לבושתי, במבחן המציאות באותו אחר־צהריים. כנראה טרוד הייתי בעבודתי במיוחד, ולא ייחסתי חשיבות לרשרוש קל מאחורי. במעומעם שמעתי, כך שִחזרתי לאחר־מכן, משהו מחליק חרישית מהשולחן הגדול (ונופל?), לא הייתי בטוח… שלוש שעות אחר־כך, משסיימתי ונגשתי לחלוט לעצמי קפה צעיר, נתקלתי להפתעתי במעטפה צבועה כמעט בגסות. היא נחה לה בשלווה למרגלות השולחן, סתם כך, וזהו זה. ככל שבחנתי אותה הלכה וחדרה התעלומה שבכך למוחי. מתי וכיצד נתגלגלה מעטפה זו לביתי? לגמתי מהקפה כשסקרנותי הולכת וגוברת. נותרתי חסר פתרון לחידה, גם אחרי שפתחתי אותה. הודעה, כמעט פקודה, קצרה ויבשה, בכתב קריא למחצה בזו הלשון:

“אנא, התקשר עכשיו לטל….., תודה!”

צלצול הטלפון בעבר השני, היכן שזה לא יהיה, נשמע לי רגיל בהחלט, אלא מה?

“הלו?” פתחתי.

“הי, זה זיגדון במקרה?”

“כן, מדבר, עם מי יש לי העונג?”

“הצלחתי, זיגי! הצלחתי!”

מישהו שם צהל משמחה והקול נשמע מוכר לפתע.

“סלח לי אדוני, אולי אפשר –”

“סבלנות, זיג־זג, הכל ת’רוצה לדעת מיד, מה? אתה יודע שאני מחכה לצלצול שלך שלוש שעות?!”

מעט מאד אנשים, למעשה רק אחד היה נוהג לקרוא לי ‘זיג־זג’. לא האמנתי שזה הוא.

“תגיד לי, זה לא במקרה… לא, זה לא ייתכן.”

“ייתכן וחצי.”

זרקתי לו –

“פְּרוֹף???”

“אלא מי? תומס אלווה?”

“אה… פרוֹף, מה נשמע.”

במבט לאחור נראה לי קצת מוזר להציג שאלה כל־כך באנלית, לאדם שמזה שנים נעלם מהאופק.

‘פרוף’ אני קורא לו, ולא רק אני. פרוף זה קיצור של פרופסור. אך מתמיד היה ידוע בשם פרוף. אולי גם בגלל הסיבה שפרופסור לא הולם ליצן גם אם הוא מחונן ומפוזר להחריד, ופרוף היה שלושתם, לפחות. תקופה ארוכה, ארוכה מדי, דחוק היה בפינות הנשכחות של זכרוני. עם גמר הלימודים כשכל אחד פנה לדרכו, נעלם לגמרי. רצו מיני שמועות לא מבוססות, וזאת יש לדעת – פרוף היה טיפוס מפתיע. אחד ממנהגיו, למשל, היה להמשיך שיחה שנקטעה, או רעיון שלא גמר להסביר עד תום, גם אחרי תקופות שנמדדו לעיתים בחודשים, וזאת מאמצע המשפט, כאילו רק סר לשרותים. אולי זאת הסיבה שנראה לו ברור מאליו שאם – אחרי שנים ללא קשר – יבקשני להגיע בו ברגע (“יש לי דבר משגע, זיג־זג”) – אתייצב ללא שאלות.

… ובאמת כך היה!

“שלום,” היססתי בפתח. “וברכה,” אמר פרוף. “אכן זיגדוֹן בגודל טבעי,” הוסיף ושאג, “חדור פנימה, ידידי!!” נכנסתי, ומה? ברירה לא היתה לי. צלצול כוסות מהמטבח בישר על בואו עמוס כל טוב. עדיין נראה כמו אז – משעשע. יצור קטן ופרוע תמידית. לא נראו עליו השנים שחלפו. שיער שחור חלק הקיף פרצוף חד. הזקנקן המדובלל היווה את השינוי הבולט הרציני. אפילו בעיניו הכהות גיליתי אותו זיק אינפנטילי משהו, שאפיין אותו כל כך.

“זיגדון יקירי, אני ממש מאושר לראותך,” הודיע לי בפעם הרביעית, או החמישית. ובלי משים ביצע את הטריק האהוב עליו במיוחד. זינקתי אחורה לקול צחוקו. התרגיל עם הבקבוק הצליח תמיד, ולמען האמת היה זה ביצוע מרשים, אם אתה אוהב טריקים עם בקבוקים. שעה ארוכה העברנו בנוסטלגיה (זה לא מה שהיה פעם…) סקרנותי גברה עלי עם חלוף הזמן. פרוף נראה מתענג למראה הסקרנות שכירסמה בי. לבסוף ניסיתי בעדינות:

“פרוף, יש לי רושם ש… אני משוכנע שיש לך משהו טוב להראות לי חוץ מהתעלולים הישנים,” וזה עבד עליו.

תוך דקות ספורות היינו באווירה אחרת לגמרי. פרוף דורש ומסביר כמו בימים הטובים. עומד על כל נקודה גם אם היא ברורה לכאורה. פרצוף הנער שלו הרצין תוך כדי הרצאה. היינו אי־שם בעבר הרחוק, בשחר הפילוסופיה ביוון העתיקה. לא הבנתי לאן הוא חותר.

“ודאי זכור לך השם זֶנון,” אמר פרוף. הנהנתי בהסכמה. “אותו בחור חביב, זנון, היה משעשע את האזרחים בחידות ופרדוקסים שונים ומשונים,” אמר. סימנתי לו בעדינות שיודע אני קרוא וכתוב, אך מבטו המתרה השתיק אותי. “זנון טען כך,” המשיך והסביר. “אכילס קל הרגלים אינו יכול להשיג את הצב שפתח בריצה לפניו. כל אימת שאכילס מבקש להדביקו נמצא הזוחל מתקדם בינתיים. אמנם המרחק בין השניים נעשה זעיר יותר ויותר, אך לעולם אינו כלה. או דוגמא שניה: דבר הנע במרחב לעולם לא יוכל להגיע מנקודה אחת לשניה משום שהמרחק בין הנקודות – אליבא דזֶנון – מתחלק עד אין סוף לשניים.”

כאן לא יכולתי עוד, “אך ידוע לך שהחשבון האינפיניטיסימלי יישב בעיה זו לפני שנים,” ובנסיון מאד לא מוצלח להצחיק, נופפתי בידי מול עיניו. “זה לא תנועה?” שאלתי. מייד התחרטתי על התפרצותי. יש זמנים בהם שמורה זכות הבדיחה רק לו, וזה היה אחד מהם.

פרוף קם התנשא למרום 1.69 מ' שלו, הסתובב בגאווה בלתי מוסתרת מולי ושידר קצובות: “זיגי, אתה מפתיע אותי! היום אתה עומד בפני שינוי מכריע של כל הסובב אותנו. דעתך עלי עומדת להשתנות. כן, זיגדון,” המשיך מנופח. “נכון שמצאו ‘פתרונות’ לפרדוקסים של זנון, אלא שהיום,” היה לי רושם שהוא גבה קצת. “אתה עומד להבין, אני מקווה, שאפשר לפתור את בעיותיו של זנון בצורה שונה, מהפכנית, ופעם הראשונה גם – נכונה!” הוא לגם קלות מכוסו והצהיר, “תרשום לך איפה־שהוא, שעומד אני בשורה אחת עם גלילאו, סיר איזק ואלברט…”

“אם הרחקתי ראות הרי זאת משום שעמדתי על כתפי ענקים…” מלמלתי בשקט. “מה אמרת?” שאל. סימנתי לו להמשיך.

“זיגי, העניין המדובר הוא בקנה־מידה אדיר, זה ישנה את כל התפיסה לגבי העולם, החברה, הכלכלה ומה לא? משמעותו היא הגשמת אחד מחלומות המין האנושי!”

חלומות המין האנושי, זה העניין! כל אחד והמחלה שלו. פרוף, מאז שעמדנו על דעתנו, דיבר על חלומות המין האנושי. כששמעת אותו, חשבת שהאנושות היא יחידה אחת עם שאיפות, חלומות ופחדים משותפים; דבר שמבוסס במציאות. פרוף התרכז בחלומות אלוּ. שעות ארוכות דיבר על נושא זה שהיה קרוב לליבו.

משחר ימי האנושות – היה נואם לנו – היו לאדם שאיפות שלא האמין ביכלתו להשיגן: חלום חיי־אלמוות כפי שמשתקף בסיפור גן העדן (עץ החיים), חלום התעופה, תרופה לכל מחלה, וככל שנוסף ידע לאנושות נוספו חלומות ודברים חדשים: כיבוש הכוכבים והחלל, כיבוש מצולות הים, שליטה בכוחות נעלמים כגון טלפטיה, טלקנזיס, טלפורטציה, תנועה או מסע בזמן, שליטה על הגרוויטציה, פרפֶטאוּם־מוֹבּילֶה וחלומות נוספים, ביניהם כאלו שעוד יתווספו לרשימה רק אחרי הרחבה נוספת של הידע האנושי בכל התחומים.

פרוף טען שכמו החלומות שהגשמנו, (תעופה, הדברת מחלות מסויימות) או הגשמנו חלקית (כיבוש המצולות, החלל, תיקשורת למרחקים בלתי מוגבלים על פני כדור־הארץ) נלך ונגשים בשלבים, או בבת־אחת, את כל החלומות כולם. ברור שהגשמת חלום אחד לא תמנע הופעת שלושה אחרים, ‘חלומות’ שהיום איננו מעלים בדמיוננו.

כשלעצמי הייתי ספקן הרבה יותר מפרוף בקשר להגשמת חלק־הארי של חלומותיו, ולא אחת אמרתי לו זאת. אודה על האמת שגם היום, דרך ארוכה מאז, אני עדיין ספקן בקשר להגשמת אותם חלומות פנטסטיים. מביט אני היום בידיד נעורי, העומד ומרצה לי – הוא שכח שרק אדם אחד מקשיב לו – השתניתי מאז, אבל לא מספיק כנראה, כי עדיין חשדתי וסרבתי להאמין בהגשמת אחד מחלומות המין האנושי. אלא שהפעם היה לפרוף מה לומר!

“ראה זיגדון,” המשיך ברצף. “על מנת שתבין את האנלוגיה לתפיסה החדשה שלי, אזכירך דברים ידועים. רק מעט סבלנות.” היתה לי ברירה…?

“אם כן, נחזור לקדמונים, ליוונים. כבר הם (דמוקריטוס, זוכר?) העסיקו עצמם בשאלת רציפות החומר. והשאלה היא עד כמה ניתן לחלק עצם חומרי? האם עד אינסוף? או שיש גבול חלוקה? הם השיבו – והמדע המודרני מאשר את תשובתם חד משמעית! – שהחומר אינו רציף אלא בדיד (דיסקרטי), הווה אומר מתחלק ליחידות שקטנות מהן כבר אינן למעשה אותו חומר: מולקולות, או אטומים.”

מזגתי לו כוס נוספת, פרוף התחמם והמשיך, “בתחילת המאה הנוכחית, הובררה באופן בלתי צפוי תופעת אי־רציפות האנרגיה: מכניקת הקוואנטים. זיגדון, את כל המושגים הפיסיקלים פרקנו וחילקנו, ושכחנו את המרחב. אמנם המרחב רציף, כמו שנוח לנו לחשוב?”

“ודאי,” השבתי אוטומטית. “זה לא עניין של נוחיות. הוא פשוט חתיכה אחת, איך יכול להיות אחרת?” שיחקתי את השוטה. “בסדר,” השיב מתונות, לא שם לב למשחקי.

“הבה נניח הנחה חדשה. נניח שהמרחב אינו רציף, כלומר הוא מחולק ליחידות מרחב אלמנטריות – ימ"א.”

“זאת אומרת,” הגבתי בתמיהה. “שלאורך קטע ישר נתון יש מספר סופי של נקודות.”

“נכון,” אישר בשמחה.

“אם כך,” חקרתי. “אם ניקח שתי ימ”א סמוכות על הקו הישר, מה יש ביניהן?"

אולי חיכיתי להפתעה, אך המתינות והבטחון שהפגין הראו שיש כאן יותר מאשר הסבר תאורטי חדש לפרדוקס ישן.

“זיגי, בעייתך היא בעיה אנושית. עליך להבין שבין ימ”א אחת לסמוכה לא נמצא שום דבר! הימ"א לא ‘נמצאת’ במרחב; המרחב בנוי מימ"אות." ניסיתי להתרגל למושג החדש, כשבינתיים ניסה פרוף לסבר את אזני במושג יומיומי: “תאר לך את המרחב כקטע רחוב בו קיים רק צד אחד לכביש, ומכאן שמספרי הבתים עוקבים. יכול אדם להתגורר בבית מס' 30 או בבית מס' 31 אך בשום אופן לא בבית מס' ½30.” התחלתי לתפוס את הרעיון ואמרתי זאת לפרוף.

“אם כך,” המשיך וחתר בעקשנות, “נחזור לבעיית התנועה.” וכאן ביצע חיקוי נלעג לתנועתי מול עיניו קודם לכן, ואמר בלעג, “הרי יש תנועה, נכון?” צחקוק חמק לי בניגוד לרצוני, נוכח התנועה המגוחכת. “נכון,” השבתי, ומה?

“ובכן, ידידי, הסכת. תנועת חלקיק במרחב מתבצעת על ידי ‘דילוג’ על פני ימ”א באפס זמן, ו’מנוחה' לפרק זמן הקובע את המהירות."

“אם כך,” ניסיתי. “ההבדל בין גוף מהיר לאיטי הוא שהמהיר משתהה פחות בין דילוג למשנהו.”

“תפסת את העניין,” צרח פרוף. “האינך רואה, הנחה זו פותרת לזנון את הבעיות. ההנחה שממנה יצא, דהיינו שהמרחב רציף ומשום כך מתחלק לאינסוף חלקים, פשוט אינה נכונה, וזה בדוּק! זיגדון, לא זימנתי אותך אלי באמצעים שעוד נדון בהם, כדי לפטפט על שאלות שהעסיקו אותי שנים. לא התלוצצתי בתחילת דברי כשטענתי שאחד מחלומות המין האנושי הוגשם!”

הוא הביט בשעונו בקוצר רוח. “זיגי, לקח לנו יותר מדי זמן להגיע להבנה ובעוד כעשר דקות יתחיל המלפוד. אסביר לך בקצרה.”

לא הצלחתי לתפוס איך קשר פרוף תגלית בקנה מידה עולמי לתאוריה שלו, ומה זה מילפּוד? מה קורה לו?

“שים לב,” אמר. “הראינו שתנועת גוף במרחב מורכבת מסידרת ניתורים על פני ימ”אות סמוכות, כשכל ניתור כזה מתבצע באפס זמן. אם כך, מה שנשאר לי זה לבנות התקן טכנולוגי שיגרום לגוף ‘לנתר’ על יותר מימ"א אחת בבת־אחת! למעשה המַלְפֵּד גורם לגוף לבצע דילוג לכל מרחק ולכל כיוון שארצה, וזאת, כמובן, באפס זמן."

“פנטסטי, זה יכול להיות נפלא, כמובן שצריך לבדוק אם אפשרית…” הוא לא ציפה להפרעות מצידי, לא כאלה ולא עכשיו.

“זיגדון, התעורר!” הרים קולו. “עברתי מזמן את השלבים האלו, יש לי מכונה כזאת, יש!!”

מִן הסתם איבדתי קצת צבע; מוח האדם לא בנוי למהלומות כאלו. אני חושב שגמגמתי בהלם, “יש לך מ… מ… כונה כזאת?”

“והיא פועלת,” השיב בגאווה. “כיצד סבור אתה צצה מעטפה פסיכודלית במרכז שולחן הסלון שלך, הא? ניסים?”

המעטפה… נזכרתי בחטף, שכחתי אותה לגמרי אחרי כל הסלט שעשה לי בראש. הסתכלתי בו באי אמון ואמרתי, “פרוף אתה בטוח שזו לא בדיחה?”

“לא הפעם,” חייך. “שמא תרצה להתכבד במראה עיניים?”

ביתו הצנוע של פרוף הכיל כנראה יותר מהפתעה אחת, והראיה – המרתף הגדול בו נמצאנו. “נא להכיר,” הכריז פרוף בקול של מדריך תיירים. “המַלְפֵּד”.

“למה מלפד?” תהיתי סוף־סוף על השם המוזר.

הוא הביט בי ברחמים. “ברור, כי מבצעים בו מילפודים, איזו שאלה? וזה לא סתם מלפד רגיל, אלא, המלפד הראשון, עד כמה שידוע לי.”

התבוננתי במיפלצת בסקרנות – צ’ופצ’יקים, סמיצ’יקים, מחוטלים, קונפייטרים, אבזרים אבזז"ים ואינסטרומנטים מוזרים הרכיבו יצירת פאר מחרידה, ששום פָּסַל מודרני לא היה מתבייש בה. בעודי לוטש מבט על סביבותי, הבהיר לי קולו של הממציא: “חסר פה ליטוש וניקלים נוצצים, אולם עלי להבטיחך שמלפדים שיֵצאו מפס־ייצור, יֵרָאו פשוטים, קומפקטים, וסימפטים בהרבה מהנוכחי.”

הפסנתר הינו כלי נגינה בעל היסטוריה מפוארת. צריך להיות בעל מוח משונה משהו, על־מנת לשנות את הייעוד הבסיסי שלמענו נוצר. ברצוני לומר, שלא בקלות הִשלמתי עם הרעיון שפסנתר־כנף יהיה חלוץ בשטח השינועים הבין יבשתיים באפס־זמן, או כפי שפרוף אומר זאת: “מילפוד פשוט.” לתומי חשבתי שגיל הילדות מסתיים מתי שהוא (פסנתרים?).

התברר שהמעטפה שמילפד לביתי היתה אחד החפצים הראשונים שמולפדו אי פעם. פרוף מתכנן את הכל כך, שאספיק לראות את אחד מפלאי המדע (חלומות המין האנושי…) בהתגשמותו. עד למילפוד שהתעתד לבצע כעת – הפסנתר – עסק לדבריו רק בזוטות: “עצמים קטנים למרחקים קרובים בלבד.”

הפסנתר האומלל שבמרכז האנדרמולוסיה, לא שיער כלל שהוכן עבורו חדר גדול ונאה, בארץ סקנדינבית רחוקה. פרוף אמר, “דודתי בחופשה, נכין לה הפתעה קטנה בביתה.” וברצינות הוסיף, “לא מעט טרחתי כדי לקבוע בדייקנות מירבית את הקואורדינטות למילפוד. המעטפה אליך היוותה משימה פשוטה לאין־ערוך.” ובדברו בחן חלקים משונים במפלצת, זאת אומרת במַלפֵּד. לפתע נשמע צפצוף מקוטע. פרוף זקף אזניו, ניגש בצעד מהיר אל מה שזיהיתי כמעט בבטחון מוחלט כידית אדומה. הוא הרים אותה בתנועה רחבה למעלה. “זהו זה, עוד 10 דקות בדיוק למילפוד.”

ישבתי, מחכה למילפוד. פרוף אמר שזה קורה מהר וצריך להביט היטב, כי רגע אחד זה פה, ובאותו רגע זה איננו. בעודי יושב בפינתי, חלף בי הרהור מטריד. משהו זעיר שאולי שכחנו. אותו רחש החלקה… הרגשתי שזה חשוב. שאלתי את פרוף הטרוד בבחינת מכוונים (ככה זה נראה לי?) בקשר למילפוד המעטפה. רציתי לדעת עד כמה מדוייקת הפעולה.

“מילימטרים”, השיב בחוסר עניין.

“וכיוונת למרכז השולחן?” הייתי נרגש.

“ודאי!” קיבלתי ישר.

“ובכן, לידיעתך,” אמרתי לו. “המעטפה נמצאה על הארץ.”

הוא ביטל זאת בהינף יד, “כנראה הזזת את השולחן ביומיים האחרונים.”

אני לא הזזתי שולחנות. כעיקרון אני נמנע מהזזת רהיטים כבדים בכלל. שאלתי אותו אם היתה אולי טעות בחישוב.

“טעיתי?” תמה. “הסר דאגה מלבך, הרבה דקות־מחשב הושקעו בחישוב פעוט זה,” מלמל והוסיף שאולי איזו רוח סתמית העיפה את המעטפה, ושנית צלל בנבכי המלפד.

הבטתי בפסנתר שניצב דומם במרכז הסבך על במה ספוגית זוהרת. לא נרגעתי מעניין המעטפה, זכרתי כמעט בברור את רעש ההחלקה על השולחן. משהו חסר בטכניקת המילפוד. פרוף הוא ברנש היכול לחפש שעה במנוע של מכונית סוררת מבלי לבדוק את מצב הדלק…

בהיתי בחלל, ופתאום התבהרה לי הנקודה, כך האמנתי באותו רגע. שאלתי את פרוף באדישות מעושה מה בדבר חוק שימור התנע.

“מה איתו?” משך בכתפו. “הוא מוסיף להתקיים לפי התאוריה החדשה?” שאלתי.

“וכי למה לא?” אמר. פרוף הסתכל מזועזע, הוא לא האמין שהדבר שקיפץ בפראות מולו הייתי אני, ידידו זיגדון.

“עצור את המילפוד!!” שאגתי, מבוהל למדי.

“זיג, מה קורה לך?” שאל מודאג.

“עצור את השיגור, מהר,” לחשתי שנית.

מבולבל הייתי נוכח האפשרות שהשערתי נכוחה. הסברתי לו במהירות.

“שימור התנע! שכחת אותו לגמרי, פרוף! עשה משהו מייד!”

הוא הסתכל בי, לא מבין עדיין. הסברתי לפרוף מהר ככל שיכולתי – הזמן הלך ואזל. “תראה פרוף! אתה מעביר גוף ממקום אחד למקום אחר באפס זמן, אך המהירות שיש לגוף במקום הראשון אינה אותה מהירות שיש למקום השני, שהרי כדור־הארץ עדיין מסתובב, זוכר?” המשכתי במהירות, “הפסנתר שיופיע שַם עם וֶקטוֹר המהירות של מקום זה, יתנהג כטיל שלוח או כבליסטראה במקרה הטוב…”

לא הייתי צריך לפרט יותר. לפי הזינוק המהיר לעבר הידית האדומה ראיתי שהבין. הוא הוריד את הידית מטה בפראות והיא נשארה בידו.

“גרוטאה!” פלט חיוור והמום. הבנתי שהמילפוד לא נעצר. לא שערתי אי פעם שפסנתר יודע לחייך, ועוד בציניות. פרוף עלה בדהירה מהמרתף ואני נסחב אחריו. מצאתי אותו מתנשף ואובד עצות מול תיבת הנתיכים שהתנשאה גבוה גבוה מעלינו.

“אין זמן, אין זמן,” מלמל, מביט נפחד בשעונו.

“מצאתי!” צעק לפתע והתפרץ בטיסה למטבח, שלף בפראות טוסטר קטן ועלוב, חיברו במהירות לרשת החשמל והפעילו. אפֵלה מבורכת אפפה אותנו מייד לקול הנתיך שנשרף.

“הטוסטר,” גנח בהקלה, “מזמן רציתי לתקן אותו.”

עריצה היא הלבנה – רוברט היינלין

עברית: עמוס רגב עם־עובד 382 עמ'.

שאלתי פעם חסיד ותיק של הז’אנר מהו הספר הטוב ביותר שקרא מעודו. הוא השיב בלי היסוס – ‘זר בארץ נכריה’. ספרו של היינלין משנת 1961. מאחר שיש הסכמה נרחבת בנוגע להצהרה זו, אין היינלין זקוק להצגה מיוחדת כאן, מה גם ש’דיוקן' מלא יותר שלו ימצא כל קורא שיטרח לדפדף כמה דפים אחורה.

אבל אין כל ספק ש’עריצה היא הלבנה' לא היה מעולם מועמד לתוית מחמיאה כזו, למרות שהספר זכה בהוגו לשנת 1967. הטעם נעוץ בעובדה, שהיינליין עובר ב־15 השנים האחרונות תקופה של שפל, ואולי כוחותיו שהפכוהו לאחד מגדולי הז’אנר עוד ב־1939, מוּצוּ. הספר הנידון מציג בנקל את סגולותיו ופגמיו של היינליין, שבמידה מסויימת לא הדביק את קצב ההתפתחות המואץ שהמד"ב עובר בשנים האחרונות.

כבר בראשית דרכו התפרסם הינליין כבעל סגנון מיוחד; במידה מסוימת הוא מזכיר את סגנונו הקשוח, השנון, של פיטר צ’יני; הוא אוהב גבורים המספרים בגוף ראשון, בטון המערבב אֶפוֹרִיזְמים, ז’ארגון טכני וסלנג, טון אישי מאד, שמציג, כמעט ברמה הלשונית בלבד, ‘דמות’ שנקל לנו ביותר להזדהות עימה: מוכשרת, חדת־שכל, קשוחה ובעלת אופי, ‘תָמה’ במקצת מול נכלי העולם הזה, מוכנה לכל, אך לא להימור חסר סיכוי ואירציונלי. תו היכר אופייני אחר, שבלט מאוד בספרו הנזכר, והוא חוזר כאן, הינו ‘דמות האב’ המדריך את הגבור הצעיר בג’ונגל של התככים הפוליטיים, ושאותו הופך היינליין לקולב לתלות עליו את דעותיו הפוליטיות והחברתיות.

גם דעות אלה, ‘פילוסופיית חיים של אנארכיזם רציונלי’, נחשבות היום ‘מיושנות’, אם לנקוט לשון המעטה. הספר מציג עתיד לא בלתי מתקבל על הדעת, שבו הירח שלנו משמש כאסם התבואה של ארץ בה 11 מיליארד בני־אנוש מזי־רעב כמעט ואוכלים זה את זה. ל’לוּנָה' נשלחים כל פורקי העול והאסירים הפוליטיים, כמו שנשלחו בעבר עבריינים אנגליים לאמריקה ולאוסטרליה. הגזע המתפתח הוא קשוח ובעל אתיקה רציונליסטית ללא דופי, שבלי ספק היא חסרה את העקמומיות הערמומית של בני הארץ, ודבר זה ייזקף לזכותה². עד מהרה מבינים אנשי לוּנָה שאין ברירה בידיהם אלא (מסיבות שתובהרנה בספר בעקביות רבה שאף היא אפיינית להינליין) להתמרד וליצור לעצמם מדינה חופשית. הספר דן במהפכה הגדולה, שהגבור הופל הופך אחד ממנהיגיה כמעט על כורחו. היינליין מנצל עלילה זו לשיחזור אירוני ורב־הֶשלכים של ‘מנגנון מהפכות’ בכלל, והמהפכה האמריקנית בפרט, והוא מצליח, כשם שהצליח תמיד בספריו הטובים יותר, להקים עולם שלם של טכנולוגיות, צורות התנהגות, מוסדות שלטון, נישואין ודת בלי לתאר שום דבר באופן סכימטי, מבחוץ. שיטה זו המכניסה את הקורא ‘לתוך’ עולם שגבוריו חושבים אותו למובן־מאליו, אף היא אחד החידושים המובהקים של הינליין, וקיסמה המיוחד הוא באינטימיות שבה הכרותנו עם העולם החדש מתעצבת. ובל נשכח – ההומור בז’אנר שלנו אינו סגולה טבעית ומובנת מאליה, ואף כי כיום אפשר להצביע כבר על הומוריסטים מובהקים כווֹנֶגוֹט, דִיש, ולֶם, ההומור שלהם אינו מקובל על כולם. ואילו ההומור של הינליין, בדיחותיו, ובעיקר המכתמים הקומונסנסיים וצורות הפניה שלו, בלי ספק עושים את הקריאה בו למהנה במיוחד, מה גם ש’עריצה היא הלבנה' מישתבח לפחות ביתרון אחד שמחזיר את היינליין לשיא גדולתו – מופיע בספר הדיוקן המבדח, המפורט, והמהנה ביותר בספרות המד"ב כולה, של ‘מחשב’ אינטליגנטי באמת, אנושי ובעל חוש לסאטירה, אשר במשך 380 עמודי הספר ‘גוזל את ההצגה’ משאר משתתפיו, ובשני העמודים האחרונים (שעליהם לא אספר כאן) אף המצליח לרכך את לבו של הקורא הקשוח ביותר, לכדי דמעה אחת או שתיים.

כל אלה, לרבות הפורמט המאופק־הדור המקובל של עם־עובד ותרגום משובח, עושים את ‘עריצה היא הלבנה’ לספר שהקריאה בו מומלצת ביותר, אף כי אינה ‘חובה’.

אך, ככלות הכל, גם החיים עצמם אינם – חובה.

*

נאהבים – פיליפ ג. פארמר

מאנגלית: אריאל כהן

זמורה, ביתן, מודן, ספריית מעריב, 189 עמ'

בקרב רבים מ’מומחי הז’אנר' בארץ יש עוד מהלכים למיתוס הפופולארי, שמד"ב וענייני מין לא הולכים ביחד. הדבר היה נכון (פחות או יותר) עד לשנות החמישים, ופארמר, לצד סטרג’ן, עשה רבות כדי לערער את המיתוס, שלאחר מכן שמו לו אורסולה לה־גוין ואנשי ה’גל החדש' קץ, סופית. פארמר (1918) השכיל להבין, שדוקא בתחום המגע האינטימי עשוי הקשר הפרובלמטי בין גזעים זרים להתחדד ולהפיק אפקטים דרמטיים.

‘נאהבים’, שפורסם בצורה נובלה, זיכה את מחברו בפרס ההוגו ‘למספר הצעיר המבטיח ביותר’ לשנת 1953, והוא משלב תערובת רבת נפץ של מין, ביולוגיה־זרה, ודיסטופיה מוכרת.

הַאל יארוֹ נשלח, כבלשן ומתורגמן, לכוכב שבו הוא מוצא נערת חן בעלת דעות חפשיות במקצת על דרך גבר בעלמה. כוכב המוצא שלו אינו זר לחסידי הדיסטופיות העֵרים, מאז ספריהם של אורוול והכסלי, לאפשרויות הדיכוי המשתכללות והולכות שטכנולוגיית העתיד ממיטה על ראשנו. בכוכב האם המאוכלס מדי שלו יחסי מין "פֶּר־סֶה' הם נתעבים, ומסגרת הנישואין היא עילה נוספת לדיכוי ופיקוח, המביאים את יארו המסכן להשתוקק, בלי שיעז להודות בכך בעצמו, ל’מעט יצרים טבעיים' (בדומה לגבורו של ‘1984’). על כן אין להתפלא, שעכשיו הוא נותן להם פורקן מלא, אף כי לא צריך להשתמע מכך שפארמר הרחיק לכת מעבר ל’ארוטיקה של תלמידי תיכון'. בכל אופן, הגיבור, שחושיו המשתחררים גרמו גם, בדרך פלא, לעידוד הקומונסנס הביקורתי שלו, מאזין באהדה רבה לביקורת החריפה שמטיח אחד ממארחיו במוסדות הדיכוי המושתתים על אמונות הבל, שנהוגים בעולמו.

בלי להמשיך בתאור העלילה ניתן להבין, שספור זה המוגש ברמה גבוהה ועקבית יותר מהמקובל בזמנו, משייך את פארמר לאותם סופרים שאחד מהם העיר, כשהגיעה לאזניו שמועת הנחיתה על הירח: “לו אני במקום בני מאדים, הייתי מתחיל לברוח כבר עכשיו”. אין הוא נותן אמון בכוונות הטובות ובכשרונות ההומניים של הגזע שלנו, ו’הילידים' מציגים, כנהוג, אלטרנטיבה הומאנית ורציונלית יותר לדרך חיים. הבעיה היא רק שמוצאם מחרקים, והיצור עימו מבלה גבורנו כמה לילות משגעים, הינו, מבחינה גנטית, טפיל מטיל ביצים. ‘נאהבים’ הינו איפוא אחד מאותם ספרים ‘פורצי דרך’ שהם גם מעוררי עניין בעצמם, ואף שאנשי ‘הגל החדש’ (זילזאני, פיסרצ’יה, דיש, מורקוק) עשו אותו עבור קוראים אמריקניים מיושן לא מעט, בשוק המד"ב הישראלי הוא ראוי לתשומת־לב מיוחדת.

*

עצבים – לסטר דל־ריי

עברית: טובה קשט אקשטיין

הוצאת לדורי, 158 ע'.

ספר זה ניכנס לסקירתנו כמעט באופן אי־לגאלי, כבסיס לשאלה המציקה כיצד יש להגדיר את המד"ב. באשר לדל־ריי עצמו, אין הדעות חלוקות. הוא נולד ב־1915, וכבר בגיל 23 הצליח לכבוש לו מקום בתחום הקלאסיקה של ספרות הרובוטים בעזרת ‘הלן או’לוי’ שלו. בשנות השישים היה עורך של כמה מאגאזינים, בן זוג לכתיבה של פרדריק פול (שב’עידודו' ניכתב הרומן הנוכחי), ומן הראשונים לדון בנושא שהפך פופולרי מאד מאד – איכלוס־היתר והשואה הדמוגרפית. אבל ‘עצבים’, שהופיע לראשונה בתור נובלה, דינו אחר. ארע לו משהו שדוקא במד"ב אסור לו שיקרה – רעיונו התיישן. הזוכרים אתם מתי הוטלה פצצת האטום הראשונה? זוכרים שעוד ב־44 הסתבך סופר מד"ב בצרות עם הסי.אי.איי., משום שהתעסק באפשרות הדמיונית של פיצוץ נשק גרעיני? ובכן, דל־ריי היה חדשן נועז באותם ימים רחוקים, כשסיפר על חבורת רופאים ואנשי מדע, המשדלים לאתר שיבוש שחל בייצורו של איזוטופ כלשהו, שלעומתו פצצת האטום היא משחק ילדים מומלץ. הוא מספר לנו, באפילוג, ששלושים שנה מאוחר יותר התברר שנחה עליו באותה תקופה רוח נבואה של ממש, וזו סגולה שסופר מד"ב עשוי בהחלט להתברך בה. דא עקא, שעכשיו, לאחר ‘הסינדרום הסיני’, ובזמן שהסכנה שבכורים אטומיים נידונה בהרחבה בעיתונות היומית כל שני וחמישי, ‘עצבים’, בתור מד"ב, אינו אלא מציבה ישנה בצד הדרך. אני אומר ‘בתור מד"ב’, שכן, מכל הבחינות האחרות ‘עצבים’ לא היה מעולם שייך, בעצם, לז’נר! הוא מתפתח כ’מותחן' רגיל, עוסק בעלילות גבורה, הכרה עצמית, ו’ריצה כנגד הזמן'; בכל אלו הוא למעשה ‘מותחן’ משובח ביותר – עלילתו בנויה כהלכה, הוא מרתק כמעט עד סופו ואפילו תרגומו נסבל. בקיצור – הייתי בהחלט יכול להמליץ עליו בתור ספר־מתח. בעייתו היא רק בכך, שמדור זה מוקדש לספרי מד"ב, ובזאת אין ‘עצבים’ אשם…

*

נתיב התופת – רוג’ר זילאזני

עברית: צבי שלומי

הוצאת כתר, 118 עמ'

מאחר שזילאזני הוא ממרבית הבחינות משהו שונה כליל מדל־ריי, הרי זו מעין הפתעה שבשבילנו לציין ש’נתיב־התופת' סובל, מבחינת חסיד הז’אנר, מאותם ליקויים שמנינו ב’עצבים', אך בצורה הרבה יותר כרונית.

להבדיל מדל־ריי, זילאזני הוא אינטלקטואל בעל השקפת עולם מגובשת ומוגדרת, צורת חשיבה שיטתית, וסגנון כתיבה מיוחד, שעשָהו תוך תקופה קצרה (הוא יליד 1937) לנציגו המוכר של ‘הגל החדש’ במד"ב האמריקאי. יחד עם דילֶני והרלן אליסון, זילזאני מקפיד על סגנון, אשר אפילו ברמה הלשונית הצרופה מפנה את הקורא מ’עלילה חיצונית' אל בעיות פסיכולוגיות ופילוסופיות. ב’נתיב התופת' אין כל זה ניכר, פרט למרכיב הראשון – הספר כתוב היטב יותר ממרבית ספרי המד"ב המוגשים לקורא העברי (ומתורגם בצורה המניחה לנחש את סגולותיו הלשוניות במקור), יש בכך דוקא כדי להדגיש את חסרונותיו ל’אֵפֶקְציונַאדו' של הז’אנר.

טאנר, סאדיסט בלתי נסבל, המאמין באיזו פילוסופיית־חיים ‘אגואיסטית’, שאינה מנוסחת מספיק כדי שתהפוך לאתגר מחשבתי ברמה כלשהי, יוצא מעיר אחת לאחרת, כדי להושיע את תושביה הגוססים, אחרי מלחמת עולם שלישית. הרבה מהעולם היה לעיי חורבות. אטמוספירה דחוסה של שרידי קרינה ונשורת ויצורי־מפלצת מעולם העוף והרומש, עושים כל מסע כזה ל’משימה בלתי אפשרית', אשר מכל מקום אינה בלתי אפשרית למר טאנר, אשר 118 עמודי הספר מתארים שרשרת חדגונית וחסרת קץ של פעולותיו, שכל מה שמבדיל אותן משיגרת חייו של ביל קרטר או טריניטי, הוא קצת פירוטכניקה מכנית – במקום אקדח תופי הוא משתמש באקדח רקטות, ובמקום על סוס, הוא רוכב על (או בתוך) מכונה היורה להבות, אש ותמרות עשן, כל אימת שעולה הרצון מלפניו. בשביל זילזאני, ספר זה הוא עלבון שאין להסבירו אלא בבעיות תקציב חמורות. ולקורא החס על עצמו, היתי ממליץ שלא לעזור לזילזאני לפתור אותן.

סיפור מוזר זה מתרחש על פני כוכב, שתושביו התבוניים הם בעלי צורה בלתי מוגדרת אך בעלי עוצמה אדירה. מולם יושב הגיבור חסר אונים, ורק מכונת התרגום המדויקת־מדי מהוה איזשהו גשר תקשורת בינו לבינם.

תקשורת־יתר, ממש כמו העדר תקשורת, היא הסיבה לנפילתו של ספארקי…

* * *

ספרקסון נשם לרווחה משראה את שמש הערב צוללת ומשתלבת בקרקע הכוכב עליו אולץ לנחות, מטשטשת באטיות את דמויותיהם של היצורים הזרים שרבצו משני צידי חלליתו. הוא המתין לרֶדֶת הליל, שכן הרהר בכך וחשב – באופטימיות רבה, הודה בפני עצמו – שאלה יניחו לו לפחות לעזוב את החללית, או אולי…

כל דבר עדיף על פני צעידה חד־גונית בתוך החללית במשך זמן השָוֶה לשלושה ימי־ארץ, כשאת דעתו יכול להסיח מדי פעם רק המתורגמן המכני, שהיה מכעיסו לפרקים בנסיונותיו לפענח את חילופי הדברים שבין היצורים הזרים – נסיונות שאת תוצאותיהם הדפיס עבורו על גבי פיסות נייך לבנות קטנות: “שֵם, אני מודאג. האם יכול ספרקי (לאכול) (להיות מוזן על ידי) סתום?”

והתשובה:! “(הפסק) (חדל) (הימנע מ־) לדאוג, שֵם, ספארקי נמצא במצב (מצוין) (טוב)!”

במשך עשרים שנה טרח לשָרֵש את הכינוי ‘ספארקי’ מאוצר המלים של בני משפחתו. ועתה, דווקא שני היצורים הראשונים אותם פגש בחלל, כינוהו בשם ‘ספארקי’. הם רבצו משני צידי חלליתו, כלווייתני ענק באוקיינוס של פיח, אורותיהם מאירים דיונות חול קטנות. מאום לא יצא מהם, מאום לא נכנס.

הם היו רק שניים.

רבים מאמצעי הבקרה שלו פסקו לפעול כאשר שני אלה אילצוהו לנחות ביניהם. אחרים המשיכו לפעול כרגיל. הוא גם לא היה מסוגל להמריא, כמובן – אלא לאחר שנפלטה מן המתורגמן ההודעה הבאה:

“שֵם, אולי ספארקי רוצה (חושק) (שואף) להתאמן קצת?”

הוא קפץ על ההזדמנות – היה זה טפשי מצידם לחשוב שהחללית הינה אדם, וכי היא זקוקה לתרגול, אך טִפשות זו עשויה לסייע בידו להימלט. אולם היצורים ליוו אותו בדרכו, מגבילים את תנועות החללית למעופים קלילים ולשמיניות רדודות. לשווא ניסה להסתובב, להתחמק מהם ולחזור לחלל.

הוא הוחזר למקומו, בעדינות.

כאשר נישבה על־ידם ניסה, כמובן, ליצור עמם קשר באמצעות הרדיו. הם קלטו אותו היטב – בעזרת המתורגמן. הרדיו שידר בתגובה לנסיונותיו, ‘הלו, כן, אנחנו יודעים מאיפה אתה בא, מקווים שהיה לך מסע מעַנֵג.’ ואחר כך השתתקו.

הוא שאל אותם את ארבעים ותשע השאלות הראשונות שברשימת השאלות שתוכננה לצורך יצירת מגע ראשון עם יצורים זרים. כלום. בסופו של דבר מצא עצמו צועק לעברם.

דממה.

אחר כך, שכח את כל התדריכים שלמד. “מה לעזאזל קורה איתכם? נגמרו לכם הבאטריות?”

הם רק אמרו, “הגיע הזמן לנוח, ספארקי.”

לא היו אלה בדיוק מילותיהם האחרונות, שכן בזמן ש’תורגל' שאל אותם האם יוכל לשגר טיל גרעיני, כשהוא מקווה לעורר בליבם יראת־כבוד מסויימת.

ואז, אחד היצורים שנשמע היה כאילו היה כפוף לשני, אמר, “שם, אני מפחד. אולי ספארקי לא יצליח (לזרוק) (להשליך) (לפרוק) את זה. (חוץ מזה) (גם כן) זה עלול סתום את הקשר של הסתום סתום.”

השני אפילו לא טרח לענות. הוא רק אמר, “קדימה, ספארקי!”

אז לחץ ספרקסון על הידית, וראה שמש נהדרת ופטריה שיכולה היתה לגרום לאינשטיין להתפך בקברו – במיוחד אם היתה הפטריה צומחת מתחתיו.

אחד מהם אמר, “זה (מספיק) (די) עבור (תקופת זמן מסויימת)!” והשני אמר, “יותר טוב מיום העצמאות, הא, ספארקי?”

“בטח שכן. איך זה שאתם יודעים על יום העצמאות?”

“אנחנו יודעים כל מה שאנחנו צריכים לדעת. לך ותנוח עכשיו.”

ספרקסון ניסה הכל, אפילו “אני בודד!” אך הוא נאלץ לנוח.

הוא נרדם, וכשהתעורר בדק את המחוונים וקרא אצל המתורגמן כמה הודעות סתומות ביותר – שיחות שלא היה להן כל קשר אליו. שיחות, שהמתורגמן כנראה לא הצליח לפענח אותן.

עתה, עם רדת הלילה, נשאר לשבת ליד המתורגמן. שעה אחת אחר כך הופיעה פיסת־נייר קצרה.

“לילה טוב, שֵם.”

ועוד אחת. “חלומות (טובים) (נחמדים) אודות אימְךָ, שם.”

הם הלכו לישון. הוא ישב שם, מזיע, לוטש עיניים בחריץ הניירות של המתורגמן, ממולל בידיו את כובע השירות המוזהב שלו.

זמן מה אחר כך החליקה עוד פיסת נייר מן המתורגמן. היצורים הזרים שוחחו ביניהם בנִמנוּם, כילדות קטנות המלחשות ביניהן סודות במיטה.

“שֵם –”

“?”

“זה (מוזר) (מביך) (משונה).”

“?”

“אני חושב על מוחו של ספארקי… שם!”

“אני ער!”

“ספארקי כל כך (קטן) (חלש) (חסר הגנה).”

“(הממ) (הממ) (הממ).”

“מוחו הוא (חתיכת) (פיסת) סתום. אנו מהרהרים אודות (הבסיס) (תנאי) (שורש) החוויה הקיומית שלנו, על תחושותינו המוכפלות באמצעות (החפצים) (הדברים) (צורות החומר) שבהם חשנו. ספארקי לבטח חושב רק אודות (הצעצועים) (המשחקים) של כדור־הארץ שלו. איך יוכל להבין אותנו? מה הוא יודע אודות סתום, וסתום לדוגמה, יצור (קטן) (חלש) (חסר הגנה) שכמותו? שם!” “לך לישון!”

וזה היה הכל. הוא המתין שעה נוספת. אחר כך קרא את פיסות הנייר, לפי הסדר. הוא קרא אותן שוב ושוב, בזמן שהחשכה הקדמונית, חסרת־הכוכבים, אחד הדברים אשר, לכל הרוחות, לא היוו חלק מ‘צורות החומר’, פתחה בפניו את הדרך לחירות.

אז הוא ‘(קטן) (חלש) (חסר אמצעי הגנה)’ הא? – הוא יַרְאֶה להם.

הוא בדק את הטבלאות והצגים שבחליפתו, חגר כלֵי נשק גרעיניים על כל ברך, השתחל לתוכה ונעל את הסֶגֶר. תוך שכשל לעבר הפתח, ידיו ורגליו כושלות תחת נטל החליפה, התכעס לפתע נוכח מתיחות עקשנית שהצטברה בשולי גרונו.

‘(הצעצועים) (המשחקים) של כדור הארץ’, באמת!

הוא פתח את דלת הכניסה.

הוא קפץ על פני ה.. ה..

כוכב?

זה?

שעות מספר אחר כך החל המתורגמן בבטן המתכת הקרה של החללית לטרטר ולפלוט פיסות נייר בפראות.

גלי מגנטיות, פעימות תאוה אלקטרונית, כלהקת דגים מבוהלת בינות לאלמוגים, שטפו את המסדרונות.

קול שאגה מזעזע וריח צער עמוק התפשטו לעבר הרקיע.

אסטרולוגיה – ועמדת ‘פנטסיה 2000’

סדרת המאמרים בנושא האסטרולוגיה בגליונות האחרונים היתה חשובה ומאלפת, אך לדעתי היה על ‘פנטסיה 2000’, כמגזין בעל רמה, לנקוט עמדה משלו ולסתום את הגולל על נושא האסטרולוגיה לאחר פרסום מאמרו של אסימוב והראיון עם האסטרונום ג’ורג' אבל, שהוכיחו שניהם כי האסטרולוגיה אינה אתר מאמונה פרימיטיבית ומקור הכנסה לשרלטנים. פרסום המאמר ‘אסטרולוגיה לאדם הנאור’ בגיליון האחרון היה מיותר בהחלט.

אשמח עם תפרסמו סדרת מאמרים דומה על היחסים בין המדע לפאראפסיכולוגיה

יאיר כוכבי, קרית ביאליק

אין זה ממנהגה של המערכת לקבוע עמדה אולטימטיבית בנושא מסויים משתי סיבות.

א. למערכת עמדה מעורבת לעיתים

ב. המערכת אינה מוכנה להיות ‘שופט עליון’, ובכך, בין השאר, להיות ‘מואשמת’ במוגבלות.

*

טענות לאור ‘טענת המחץ’

ברצוני להגיב על מאמרו של אסימוב מגיליון יולי, מאמר שנתן הסבר הסתברותי להיוצרות החיים – בעזרת רקע דתי להסבריו (‘טענת המחץ’).

ראשית, עלי להבהיר שאינני דתי ואפילו איני שומר מסורת, ואין אני מתגאה בכך. בכל זאת, אנסה להעיר מספר הערות בקשר לאותו מאמר. הערותי יחולקו לשלושה ראשים:

1. לפי מיטב זכרוני אסימוב הינו דוקטור לביולוגיה וקיברנטיקה. לכן אקרא לנקודה זו ‘מדען בין המצָרים’. קיברנטיקה הינה שילוב של מדעים מדויקים, מדעי החיים ותחומי הנדסה רחבים. שילוב פרושו תמיכה הדדית, לפחות – או לכל הפחות סיון¹ קל. חייבת להתקיים חפיפה בין כל המקצועות המשתלבים במסגרת הקיברנטיקה. מערכות פיקוד ובקרה ומחשבים הם פרי אותו מדע. כלומר הביולוגיה ‘שיחקה’ תפקיד נכבד בחקירה התאורטית לקראת יצירת מערכות אלה, תרמה חלקה, סייעה בידי המתמטיקאים והפיסיקאים בתאור מערכות אלה. ממש כמו המתמטיקה והפיסיקה, שואפת הביולוגיה להיות מדע מדויק, וכמוהם היא שואפת לאותם חוקים. יתרה מזאת, חוקים אלה נוגעים להתפתחות החיים על פני כדה"א, ואולי “הם־הם אשר קבעו את הופעתם.”

מה אומרים מדענים אחרים בדבר החוקים האוניברסליים? אצטט כאן את מקס פלאנק (בתרגום חופשי): “רק החושבים בחצאי מידות הופכים לאתאיסטים, בעוד שאלה המהרהרים בצורה מעמיקה מבחינים ביחסים הנפלאים שבין החוקים האוניברסליים ומודים בקיומו של כוח יוצר.” בהזדמנות אחרת אמר פלאנק: “עבור הדת, האל הוא ראש דבר לכל הדברים; עבור המדע – אלוהים נמצא בסופו של התהליך להבנת הכלל.” ביולוגיה אינה יכולה להתעלם מאחידות זאת בחוקי הטבע, והחיים עצמם מהוים חלק מאותה אחידות. אין די ב־20 חומצות אַמינוֹ, הסתברות סטטיסטית קלושה לקיומם של חיים ורב־גוניות עצומה (משוערת) הסבר להופעתם והתפתחותם של החיים. אך מהו מקומה האמיתי של הביולוגיה, מה היא תורמת – זאת אסימוב אינו מגלה. אין זה פלא, שהמדען ‘מתנודד’ בין התמונה הסטטיסטית־הסתברותית להתפתחות החיים לבין התמונה המוגדרת והאחידה שאינשטיין דורש. איפה ניתן לשבץ את התמונות יחד, כאשר יש להם במשותף כה מעט? האם מקום המפגש המשוער יוכל להסביר את הופעתם של החיים? כדאי היה לשמוע משהו מפי אסימוב גם על כך.

2. נקודה זאת מכונה – ‘הדתית־הלאומית’. יש לי הרושם, ש’טענות המחץ' לקוחות מתוך שיחה שניהל אסימוב עם שכניו, והן מבוססות בעיקר על הברית החדשה. אילו היה טורח לקרוא את התנ"ך, ולשם שעשוע היה חוקר מעט בתורת הנסתר (קבלה), היה מגלה שהאל אכן נתן לאדם יד חפשית ליצור יצורים חיים כאוות נפשו. נכון, שעליו לעשות זאת בדרכים רוחניות ובתנאים מבוקרים, אך האישור ניתן ללא מגבלות אנטרופיה. האל יודע מדוע עשה זאת. הוא קובע, שאם רוצה האדם לדעת אותו, עליו לעבור דרך ארוכה כי הוא, האל, מורכב מאד – ‘פנים רבות לו’. הרשות לחקור ניתנה – כלומר, אנו יכולים להשתמש בכוח שבידינו כדי להגיע אליו – אם נרצה בכך. הוא מזהיר את האדם מפני עוצמתו־הוא, כי הרי ‘חסר האדם מעט מאלוקיו’. לא נראה שדאגת האל הינה אם נצליח לייצר חומצת אמינו זו או אחרת, חלבון זה או אחר, אך היא כן נתונה לעוצמה שנתן בידינו – השכל.

אילו ראה אסימוב את הצעירים הדתיים הלומדים מדעים מדוייקים בתקוה לחקור את מסתרי האל, להבינו טוב יותר, הרי שלבטח היה חושב על פשרה בין המצוי לרצוי. הרצוי – לדעת; המצוי – לחקור.

3. בעיית ההוכחה. אסימוב היה רוצה הוכחה לקיום האל. אז, אולי, יאמין. אך הוא, כמדען, יודע היטב שאף פיסיקאי לא ראה מעודו חלקיק יסודי. הוא יודע שקיימים גדלים פיסיקליים כגון 10³¹ ס"מ או 10²⁹ ס"מ ואחרים, שאין להם כל קשר עם המציאות שלנו, אך המדענים מאמינים בקיומם – בשל ההוכחות העקיפות.

לסיכום, נוכל לומר שאסימוב, כמו כל מדען בן זמננו, נמצא בצומת השאלה הגדולה – ומנסה לא לענות עליה באמצעות תרגיל ‘בת־יענה’: תן לי הוכחה בדוקה באיזה אל עלי לבחור. האם לא כדאי לבחור באלטרנטיבה ההסתברותית? כאן ניתן להשתמש במספרים רבים (שמשמעותם אפסית, אך הרושם שהם מותירים עצום!)

חיים סני, באר שבע

*

הגל החדש

הייתי רוצה להגיב על תגובתו הנזעמת והעסיסית של – דני מבני־ברק (בגיליון 12), הוא טוען ששני הסיפורים ‘נימוס’ של בראון, ו’אני רואה אדם יושב על כיסא וכיסא נושך ברגלו' של אליסון ושאקלי, אינם מדע־בדיוני, וחד־משמעית הוא קובע שזה “שגעון דימיוני” ותו לא, אך הבה נגיד לו כמה דברים שנאמרו כבר אך כנראה לא – נקלטו במוחו השמרני וכמה דברים חדשים:

“שגעון דימיוני” זה שלך הוא הגל החדש של המד"ב והוא פונה לאפיקים פנטסטיים, והוא כמובן חורג מהתחום השמרני אליו התרגלת. את הסיפור של אליסון ושאקלי אתה מבטל ומשמיץ לפני שגמרת לקרוא אותו עד הסוף הרי אתה זורק תפוז בגלל הקליפה שלו.

אתה גם קובע עובדות אבסורדיות משלך כשאתה טוען שהמדע הבדיוני חייב ללכת עם המדע. אתה רוצה שסופרים של היום יתמודדו עם המדע של עוד 50 100 או יותר שנים, תתאר לך את ג’ול וורן ליד שולחנו בזמן כתיבת המסע אל הירח, מנסה לתאר את מבנה החללית, הרי התאור הוא מגוחך, החללית היא בעצם פגז ענק הנורה מתותח ענק. ותשווה את זה ל’אפולו 8' – אין קשר בין שניהן.

המדע הבדיוני מבוסס על דימיון ודברים שהם הגיוניים יותר או פחות, ואפילו אבסורדים, בשביל לבטא רעיון מסויים והגדולה של ספרות זו היא לתאר את הרעיון המרכזי כשהוא מקושט, בספינות אדירות, נשק לייזר, חליפות חלל חדשניות, רובוטים וכ'. וזה לא משנה אם הרעיון יקושט בתאורים ודברים אבסורדים למיניהם. אתה לא חייב לאכול את התפוז ביחד עם הקליפה, תאכל את התפוז עצמו וזרוק את הקליפות, אך אני מעדיף לעשות ריבה מקליפות אלה, ולהנות ממנה גם.

אריה גארי, רמת־השרון

*

פוסטרים בנושא מד"ב

הינני אוהד מושבע של ספרות מד"ב והוצאת ‘פנטסיה 2000’ גרמה לי שמחה רבה. ברצוני לציין את הרמה הגבוהה – יחסית לחוברות דומות בשפה האנגלית. עיצוב החוברת טוב מאוד והעטיפות – מרהיבות.

אך, למרות זאת, אני מרגיש חוסר בצילומים גדולים – פוסטרים – בנושא המד"ב. ברוב החנויות לא ניתן להשיג (או לקבל אינפורמציה) על הנושא.

הייתי מאוד שמח אילו הייתם מצרפים פוסטרטרים לחוברת, או אם הדבר אינו אפשרי – לפחות להודיע לציבור הקוראים איפה ניתן להשיג פוסטרים בתחום המד"ב.

חיחינאשוילי ארי, צה"ל

המערכת בודקת כעת אפשרות להפיץ פוסטרים בנושא המד"ב.

*

כיצד לכתוב סיפור מד"ב

מוכרח אני לחלוק על דעתו של שוחט עמיקם במכתבו אודות תרשים הזרימה ‘כיצד לכתוב סיפור מד"ב’ (גיל. 15).

חושבני, כי המד"ב אינו תמיד רציני ושקול ואין להתייחס אליו בחרדת קודש כאל תורה מסיני. דווקא הבדיחות המשעשעות, כגון סיפוריו של פרדריק בראון ותרשים הזרימה הנ"ל, הן אלו המקנות למד"ב את הקלילות שבו ומביאות להיוצרות יחס פתוח כלפיו.

סיפור משעשע נוסף שמצא חן בעיני הוא ‘המימד הרביעי’, שגם הוא היה בעצם בדיחה מצוירת וחביבה.

הדבר היחידי המטריד הוא, האם זהו סימן לכך ש’פנטסיה 2000' יהפוך להיות עיתון קומיקס?

שי הרצוג, פ"ת

*

מועדון סרטי מד"ב

ברצוני להציע הצעה בהקשר לפניות הקוראים הרבות בנושא של הקרנת סרטי מד"ב בארץ (האחרונות בגליון 15 האחרון).

תוהה אני באם תשובת המערכת, שהיות ואין מפיצי סרטים ישראלים מעונינים להביאם לארץ אין זה אפשרי להקרינם. אם באמת כך הוא המצב מדוע לא יוכלו מארגני המאגאזין ליבא את הסרטים הללו בעצמם, והדרך לכך היא פשוטה. על ידי מכירת מניות לזכות ראיית הסרטים בין קוראי העיתון וכך לגייס את הכסף הדרוש ליבוא הסרטים והקרנתם בקולנוע מושכר, למשך זמן מסוים ולהנאת בעלי המניות. במידה ובגיוס הכספים יוברר כי אין הכסף מספיק, יוכלו המארגנים להחזירו לשולחים ולסיים את המבצע בצורה מכובדת.

אולם בטוחני שההענות תהיה גבוהה והרעיון בר ביצוע.

אייל פרוכטמן, ראשל"צ

החל מחודש ספטמבר תקים המערכת מועדון סרטי מד"ב (ועל כך תבואנה הודעות נוספות). בשלב ראשון, יוקרנו סרטי מד"ב הנמצאים כבר בארץ – ביניהם כאלה שאינם מוכרים כל כך – ורק בשלב מאוחר תיבדק האפשרות לייבא סרטים, שכן יבוא סרטים הוא מבצע מסובך ביותר מבחינה ארגונית.