בראשית היה הרעיון.

רעיון־בראשית היה זה, אשר עלה מתוך מערכת שאיפותינו על רקע מציאותנו בארץ ותוך הגשמת מפעל חיינו בה. לא העתקנוהו מתכניותיהם של מתקני חברה ועולם; אם כי מנסיונות עולם אלה ומעמדות מבחניו משהו למדנו, ועוד יותר מזה השוואות מגזרותיו עשינו. כל אלה בודאי האירו בעקיפין גם את נתיבותינו. אך דרכנו הישרה ממציאות חיינו בארץ מוצאה ומתולדות עמנו.

אבני־יסוד, חומר ולבנים, בנדבכיה העתיקים של ההויה הישראלית לקחנו, ונקים מהם בנין מחדש, אחד הבנינים ההולמים – לדעתנו ולטעמנו – את מציאות חיינו בארץ ואת שאיפותינו כעם וכאדם.

את הצו “והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי כל הארץ” הנחנו ביסוד חיינו, אבל לא השלמנו שאך “בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו”. האדמה איננה יכולה להיות אצלנו חומר למקח וממכר קבוע או זמני, מכסתה נקבעת ביכולת לעבדה ובאפשרות להתקיים מיבולה. היא הנכס היקר ביותר של העם כולו לעולמים ונמסרת אך זמנית לרשוּת עובדיה. רשוּת זו נקנית אך בזכות עמלם ולא במקנת כספם. בהינתק, הקשר הממשי בין העובד ואדמתו – ניתקות גם כל זכויותיו עליה.

חלוצי־עם השבים למולדתם שווי־זכויות המה להיאחז בכברת אדמתם וליהנות מפרי עמלם המלא, מבלי לנצל איש את עמיתו.

אף הצו “מאזני־צדק, אבני־צדק, איפת־צדק והין צדק יהיו לך” חודש בו דבר־מה לגבינו, כי לא לך יהיו מאזנים אלה, כי אם לנו, לציבור כולו. ואכן, היחיד נאמן יותר על מסירותו למפעלו ותוצרתו, והכלל – בשמירתו על הצדק במידה ובמשקל.

מרובים הם המכשולים בדרך החקלאי בעולם ומרוּבים מאלה בנתיבות חיינו הבלתי סלולות בארץ. משנכשל אדם עובד ולא נתמך ברגע הנכון, סופו ירידה תהומה ואף יגרור אחרים אחריו. “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו” – צו־חיים והתראה לנו. אבן שלימה זו שיבצנוה בבניננו ותהי לנו לאבן־פינה, ליסוד מוסד, ולמען נדאג בעוד מועד לבל יהיה בתוכנו כושל. מלאכת שיפוּרו ושכלוּלו של צו זה תתם בהגיענו לשלימות ומתוך רגשות נובעים מבפנים בחינת “ואהבת לרעך כמוך”.

כה על אדני עברנו ולפי ציוויי חיינו הולך ומוקם בנין חדש, אשר יושלם במילואו בשנות האדם לא רק את מסגרת חוקיו החיצונית, כי אם בשנותו גם את מערכי לבבו מבפנים. וכה בתתנו לאדם את החופש ליצור כרוחו, בכבלנו את יצרו לצבור הון מאדמה ומעמל לא לו, ובהבטיחנו לו סעד בהדרשו – יקום, אוּלי, היהוּדי החפשי הנהנה מיצירתו ומרגיש בחברו, הדבק באדמתו ומסור לעמו.

 

בצעדי הגשמה    🔗

רעיוננו בשל בשעתו במוחות חברינו בפינות שונות בארץ ובלבותיהם התעוררה ערגת ההגשמה. א. ל. יפה ז"ל זוּכה להיות שליח הציבור לביטוי רחשים של לבבות רבים. במחברתו “ליסוד מושבי עובדים” בוטאו הגיגי בראשית ומחשבות היסוד של רעיוננו והותוו הקוים הראשונים למפעל שאיפתנו. כצעד שני בא מעשה ארגונם וליכודם של הבודדים המפוזרים למחנה מאוחד ומגשים. נר לרגלינו היה לא רק “אם אין אני לי מי לי” ו"אין הכלל נגאל אלא כשכל יחיד גואל את עצמו תחילה", כי אם גם “כשאני לעצמי – מה אני” ו"אין ערך לגאולת היחיד אם אין היא “תחילה” לגאולת הרבים". ואמרת הלל על שני חלקיה היתה לסיסמה במפעלנו.

במועצה החקלאית של הפועל־הצעיר בכנרת בימים ו’–ט' סיון תרע"ט עמדה במרכז הדיונים השאלה על הגשמתו המעשית של רעיון מושב־העובדים. המועצה התיחסה בחיוב רב לעצם הרעיון. היה ויכוח אם לגשת מיד ליסודו של המושב הראשון, או לחכות עד שיוזלו מחירי החמרים לבניה ומחירי האינבנטר החי והדומם, אשר בעטיה של מלחמת העולם הראשונה האמירו מאוד. בין המחייבים הגשמה מידית, ולא מתוך גישת נסיון כי אם מתוך בטחון יציב, היה הח' י. בוסל, שהיה גם מהראשונים למניחי היסוד לקבוצה הראשונה בארץ – דגניה. אכן, היו גם זמנים, בהם הבדלי השקפות לא גרמו לפירוד לבבות ולמניעת יצירה. המועצה החליטה פה־אחד: “לגשת לצעדים מעשיים ביסוד מושב־העובדים”. ומהחלטה – להגשמה. עוד באותה מועצה התכנסו בצל הדקל על חוף הכנרת שלושה־עשר חברים אשר בחרו בועדה בת חמשה והוטל עליה: א) להכין רשימה גדולה של חברים מבין החקלאים הותיקים והמנוסים בארץ, הזכאים ורוצים להצטרף לארגון הראשון למושב־עובדים; ב) לעבד תכנית מעשית ולהציעה למחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית, אשר היתה אז בהנהלתו של הח' ע. אטינגר ז"ל. תכנית זו הוגשה ביום י"ז בתמוז על־ידי ועד הארגון והועדה החקלאית של מפלגת הפועל־הצעיר למחלקה להתישבות בהערה, שזאת אינה אלא תכנית מוקדמת, התכנית הקבועה וכן הרשימה המפורטת של כל חברי המושב ובני משפחתם תוגש רק אחרי האספה הכללית של חברי המושב כולם.

מקום המזכירות של הארגון היה אז במקוה־ישראל, במקום שנמצאו אז שנים מחברי הועדה, והמקום קרוב לתל־אביב, משכנה של ההנהלה הציונית אז. הועדה הכינה את המוטל עליה מטעם מועצת המפלגה ובכינוס הראשון של הארגון, ביום ח' חשון תר"ף, הזמינה את כל חברי הארגון לאספה כללית. מושב הפועלים עין־גנים, נקבע כמקום האספה. סדר־היום של האספה הראשונה לחברי הארגון למושב־העובדים הראשון עסק: א) בבירור עיקרי תכנית המושב: 1. שטח הקרקע, 2. צורת המשק, 3. מוסדות משותפים, 4. עזרה הדדית, 5. דרכי החינוך לילדים והתרבות לגדולים, 6. התקנות העיקרוניות; ב) בפעולות להגשמה: 1. מו"מ עם המוסדות, 2. בחירת מקום המושב, 3. בירור האפשרויות להשגת חמרי בנין ואינבנטר, 4. השלמת מספר החברים, 5. בחירות ושונות.

הרצאה מקיפה על בעיות החינוך והתרבות במושב־העובדים העתיד הרצה הח' יוסף אהרנוביץ ז"ל. צר מאוד שדבריו כבדי־המשקל וחשובי־הערך, שיכלו להיות לאור לנו אף בימינו אלה, לא נרשמו בסטינוגרמה ואף הפרטיכל הרגיל מכינוס זה נעלם מאתנו, לדאבוננו. בגליון “הפועל הצעיר” שהופיע אחרי זה מציין הח' אהרנוביץ את האספה בין היתר בדבריו אלה: “נאומים נלהבים ומלבבים לא נשמעו בה, היא גם לא ביקרה דרכים ומעשים של אחרים, לא השתמשה בשום נימוקים שליליים להוכיח את צדקת דעתה – הכל היה נתון במסגרת מעשית חיובית ויחד עם הרצון והאמונה בהצלחת העבודה נשמעו גם צלילים נוגים, צלילי התאבקות קשה עם שאלות סבוכות ומסובכות, שעל המפעל לפתור”. ומסיים: “בחרדה ובברכה אנו הולכים לקראת הנסיון הזה העתיד לפתוח פרק חדש בעבודתנו הישובית”.

תקנת היסוד על החברוּת במושב שנתקבלה באספה זו אומרת: “חבר למושב העובדים יכול להיות כל עובד חקלאי בלי הבדל מין, הידוּע כמסור לעבודה והמודה בעיקרים: א) עבודה עצמית מוחלטת, ב) הקרקע בתורת קנין הלאום, ג) שלטוןַ מוחלט של השפה העברית”. על שאר התקנות העקרוניות הוחלט באסיפות חברי הארגון במחנה העבודה “סלע” בכביש חיפה–ג’דה, אשר רבים מחברי הארגון עבדו בסלילתו ובארגון העבודה בו; ובאסיפה הראשונה של חברי המושב במחנם על אדמת מעלול היא נהלל כיום. כחדשיים אחרי עלותם עליה באור לח' אלול תרפ"א. באסיפה זו השתתף גם א. ד. גורדון ז"ל, אשר נשאר גם זמן־מה אחרי זה במקום וכתב אח"כ את ה"יסודות לתקנות למושב־עובדים". באותו כינוס נבחרה ועדה מיוחדת לשם עיבוד וניסוח התקנות למושב־העובדים.

 

תאומי רעיון    🔗

באותו פרק זמן הוקם גם ארגון ליסוד מושב־עובדים מבין החקלאים הותיקים אשר במפלגת “אחדות־העבודה”. אמנם המחיצה המפלגתית לא הפרידה בין הנושאים את לבם לרעיון אחד. לא מעטים היו בין חברי הארגון הראשון, שהשתייכו למפלגת “אחדות העבודה” ובין השני היו גם מחברי “הפועל הצעיר”. את החברים לארגון זה או אחר ליכדו קשרים שבעבר לעיר או לארץ מוצאם וקשרים בהווה למקומות עבודתם; קשרי הכרות וחברות. וחברך חברא אית ליה. אף קשרי משפחה וידידות פרטית.

אך יד המקרה היתה לפעמים בדבר, שחבר פלוני הצטרף לארגון זה ואלמוני לארגון אחר, אם כי ההשתייכות המפלגתית של רוב החברים והטיפול הרשמי בפני המוסדות, לפני היווסד ההסתדרות, היה בארגון הראשון מטעם מרכז “הפועל הצעיר” ובשני מטעם “אחרות העבודה”. אפשר רק לציין את השוני ביחסי שתי המפלגות לרעיון המושב. בו בזמן שמפלגת “הפועל הצעיר” ראתה ברעיון המושב בשר מבשרה ורעיון מרעיונותיה, ראתה מפלגת “אחדות העבודה” במרכז עניניה את רעיון הקיבוץ הגדול מיסודו של הח' ש. לביא ורעיון המושב נראה לה רק כנסבל וכהכרח המציאות.

הקונגרס הציוני הי"ב שהתכנס בקרלסבד בקיץ תרפ"א אישר את הצעת המחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית והקציב בין היתר את האמצעים הדרושים כדי לייסד באותה שנה שני מושבי־עובדים, אחד בגוש מעלול היא נהלל, ואחד בגוש נוריס הוא כפר־יחזקאל כיום. אמצעים אלה נכללו בסכומי ההקצבות הראשונות של קרן־היסוד, שנוסדה באותה שנה ואשר בעודה בעצמה רכה בחדשים זוכתה על־ידי הגורל בנשיאת נטל האחריות הכספית של התישבותנו המתחדשת ובגורל הקמתם וביסוסם של כל ישובינו החקלאיים. הח' א. יפה שנשלח כציר לקונגרס והיה חבר בועדה החקלאית שלו דרש כתנאי להגשמה את ציודו המלא של הגוף ההולך להתיישב. הועדה אישרה את השלמת הציוד במשך שלש שנים בתנאי שהחצי הראשון יותן בשנה הראשונה והחצי השני בשנתיים הבאות. למעשה לא יכלה ההנהלה הציונית לעמוד בהבטחותיה ובשנה הראשונה התקיימו שני המושבים לא ממשקם החקלאי, אשר רק בשנים הבאות החלו בהקמתם שנמשכה כחמש־עשרה שנים, כי אם מעבודתם בייבוש הביצות, בסלילת כבישים, יעור ההרים; ועבודות־בראשית אלה נעשו באמצעי הקרן הקימת לישראל. מראשית צעדיהם הרגישו שני המושבים צורך בתאום פעולה, בשיתוף הדדי בעיבוד עקרונות יסוד, בבירור דרכי הגשמה והנהלה, בקביעת המסים, זכוּיות וחובות החברים, בהתיעצות בקביעת מקום הישוב, באופן חלוּקת המגרשים והשדות ובכל שאר עניני חברה ונוהג.

הדרך בה הלכו שניהם לא נסללה ע"י מי שהוא לפניהם ומתוך עצם מעשיהם מדי יום ביומו נאלצו לעצב חיי הווי ונוהג, אשר לא קיבלום כמסורת מראשונים. לעתים ביקרו חברי מושב אחד במשנהו, לעתים ביקרו ועדי המושבים אחד אצל השני כדי לתהות על אופני החיים והיצירה, אך תכופות ביותר היו התיעצויות שליחי שני המושבים – האחים לגורל, לצורה וליצירה בנתיב־המכאובים של מסדרוני ההנהלה הציונית, אשר עם כל רצונה הטוב והבנתה העמוקה לרוח ולדרכי מתישביה, היתה חדלת אמצעים ודלת ישע במילוּי צרכיהם ההכרחיים.

כה הביא המצב לידי התענינות הדדית ולשיתוף פעולה בין שני המושבים. ואם צפה ועלתה פעם גם תחרות ישובים, הרי היא אך הביאה להגברת יצירה. עם היווסד הסתדרות העובדים העברית הכללית בארץ הוסרו כל המחיצות הארגוניות הרשמיות בין שני המושבים ויהיו לתאומי הגשמה של רעיון משותף.

 

נצרי ההמשך    🔗

עוד לפני היות המושב להתחלת עובדה, בעוד מרכז ארגונו נמצא במקוה־ישראל וחבריו מתועדים בערבים שאחרי ימי עמל ומתלבטים בהלכות תכניות והשקעות, בחישוב העתים לעבודה ובהשערת היבולים בענפי המשק וחישוב הכנסותיהם לעתיד לבוא; בהיות עוד עצם הרעיון מופשט ללא קרקע להכאת שרשים ונמצא אך בדרך להגשמתו, – צמח כבר נצר לצדו: צעירי העובדים במקוה־ישראל שחדרו למקום בהשפעת הותיקים, אשר התרכזו שם במטרה לעשות את המהפכה בשפה ובעבודה והתערו בו בעזרתם, שמעו את שמע הרעיון והחלו להקשיב להלמות פעמיו־גישושיו הראשונים. מהם – מתלמידי הגימנסיה הרצליה, ילידי הארץ, אשר פרשו מספסל הלימודים לפני סיימם את חוקו ודבקו בדרך העבודה והחקלאות; מהם חלוצי גולה. אכן, מעטים ובודדים היו אלה מבני ישראל, אשר לא הסתפקו בחגיגת הנצחון של ההכרזה שהושגה מאחרים ויתפרצו להגשמה בידי עצמם, אך מעטים אלה הקשיבו לפעמי המעשה ויספגו לתוכם את המחשבות על דרכי חיים חדשים ויצירות חדשות; היטו אוזן לשיחותיהם־לבטיהם של הותיקים, אף העיזו לחלום על יתר קידום ושכלול. כה צמח הנצר הראשון ליד הארגון למושב־עובדים עוד טרם נשתל בעצמו באדמת מטעו, בעוד הוא עצמו אך “בדרך”.

בעלות אנשי נהלל על אדמת מעלול ובגשתם לייבוש ביצותיה וסלילת כבישה, באו לעזרתם קבוצות חברים מעולי עיירות פולניה אשר הצטרפו על מחנם, גרו ליד אהליהם ואף נמשכו לרעיונם. ויצטרפו קבוצות עולי קוברין, מערינו גורקי ואחרים לנצר שקם עוד במקוה־ישראל ויהיו יחד לארגון א', נצר ליד מטע האם נהלל. בהתמלא ארגון א' מספר חברים מספיק ויקם גם ארגון ב' מבין העובדים בביצות נהלל וכובשי סביבתה, אחריו ארגון ג' מחמשים איש מיוצאי עין־חרוד–תל־יוסף, ארגון ד' וארגון ה', כולם מבין העובדים החקלאים, אשר באו במגע עם נהלל, עבדו במושבות הגליל, בשומרון ובמקוה־ישראל והכשירו את עצמם למשק המעורב ולחיי המושב ועקרונותיו. אנשי נהלל שהיו עסוקים בגוף ונפש ביצירתם העצמית, אשר צריכה היתה להיות בשלימותה, שכלולה ובהגשמתה המהירה למופת לרבים ותבעה את כל מאמצי מרצם וריכוז מחשבתם, פרסו מזמנם גם לטיפול בממשיכי דרכם. מזכירויות הארגונים הללו נמצאו לרוב בנהלל ומכאן השפיעו על חבריהם הנפוצים בכל הארץ וכיוונו את פעולותיהם. ואכן, זכתה נהלל ומנצריה־ארגוניה קמו: כפר־יהושע מארגון א', כפר־ויתקין מצירופים של ארגון ב' וג', כפר־חיים מצירופים של ארגון ד' וה'. – ולא בישו הנצרים את אם מטעם.

גם מגזע התאום של נהלל, מכפר־יחזקאל, עלו נצרי המשך, אשר ינקו מגזעם לשד רעיונות ורקמת משק ושאפו להתיישב בקרבתו באדמת העמק, הם ארגוני יזרעאל א', ב' וג', אשר תעלולי זמנים ומצבים וגורמים אחרים, מהם גורמי חוץ ומהם אף גורמי פנים, לא הניחום להכות שורש במקום שאיפתם ויעתקו לשרון בו הקימו חבריהם את כפר־הס והשתתפו בהקמתם של רבים מישוביו.

בהיווסד המושבים מרחביה, בלפוריה ותל־עדשים בעמק וכפר־מל"ל ובן־שמן ועטרות ביהודה, הובלט הצורך בפגישת ועדי המושבים והארגונים יחד, כדי לדון בצותא על הבעיות אשר צורת חייהם העמידה בפניהם תוך דרכי ההגשמה ולתת להן פתרונים משותפים וכדי שלא יחזור השני על השגיאות שנכשל בהן הראשון ואשר שכר־הלימוד בעד זה כבר שילם במילואו. כך הונח בחורף בשנת תרפ"ה היסוד לשיתוף פעולה וגומלין בין המושבים והארגונים הקיימים, אשר מזה צמחה אח"כ באופן טבעי תנוּעת המושבים והארגונים הקיימת וגדלה כיום.

 

במלחמת הקיום והקידמַה    🔗

רב המרחק בין רעיון והגשמתו גם בתנאים כתיקונם. בודדים הם המושבים אשר זכו לתנאים המאפשרים הגשמת חזונם. פי כמה קשה ההגשמה כשהתנאים ההכרחיים אינם כמעט במציאות. רובם המכריע של המושבים נאלצו להתקיים ואף להתקדם במצב כזה. הבודדים שזכו יכולים לשמש דוגמה טובה למה שמפעל מתוּכן ומצוּייד יכול להגיע. הרבים שלא זכו יכולים לשמש הוכחה, עד היכן חלוציותם של אנשינו מגעת ומה מדת ה"אף־על־פי־כן" שהם מסוגלים על ידה להמשיך בכל התנאים. ישנם גם מעטים, אשר גם מדות אלה לא יכלו לעמוד להם בחוסר כל תנאים הכרחיים לקיומם והנם תלויים ועומדים ומצפים לנס־רחמים למפעליהם, אשר בצורה עלובה עוד מחזיקים מעמד כלשהו. חברנו האגרונום והמיישב עקיבא אטינגר ז"ל בתכניותיו הראשונות על ישוב ארצנו קבע עוד לפני ראשית צעדיו בהנהלת המחלקה להתישבות שע"י ההנהלה הציונית, שמושב־עובדים וכן כל ישוב אחר אינו יכול להתקיים בפחות משמונים–מאה משפחות חקלאיות ואין לייסד מושבים קטנים מזה. מה רבים המושבים שנוסדו בניגוד מוחלט להוראת אמת זו! מהם גם כאלה, אשר אין כמעט כל סיכויים להרחבת גבולותיהם כדי לאפשר להם תוספת מתישבים הכרחית והישוּבים הללו עלוּלים להשאר ספק מושב־עובדים ספק שכונת פועלים. השטח אינו מספיק כדי קיום ממנו, אין רצון להזניחו כדי להתקיים מעבודת חוץ. במשך הזמן בודאי ימצאו גם לאלה פתרונים. היוכלו להחזיק מעמד עד אז? האם לא ניידה גם אנו בהם אבן, באין ביכלתם לעמוד על רמת תביעותינו הרעיוניות?

אליעזר יפה ז"ל תבע במפגיע ציוד מלא ובזמן קצר ומסויים כתנאי הכרחי לקיומו של המושב. תנאי זה הוגשם אך במושב אחד, ואכן מושב זה הוכיח את יעילותו של תנאי זה. מה צר שגם מושב זה לא הוקם בבת־אחת על מספר מתיישביו המלא ושמשקו המתוכן בתכלית התכנון – דבר הראוי לברכה רבה בהתישבותנו – גוּזר בדיוק נמרץ לפי התכנית בלי כל עודף קרקע ההכרחי על כל צרה שלא תבוא. נסיוננו בעבר הלואי ויספיק לנו בשביל להנצל להבא מצרות שעדו עלינו משכבר הימים. ומי ימנה מספר לצרות העלולות עדיין להתרגש ולבוא על משקנו החקלאי, צרות שעוד לא הכרנון ועוד לא נרשמו בספר חשבונות כשלונותינו?

מה רב המרץ שבוזבז והכוחות שהלכו לטמיון אך מסיבה זו שלא מלאנו את שני התנאים החשוּבים שהזכרתי, ועוד רבים פחות חשוּבים מהם בערכם, שיד להם בקדמת הישוב או כשלונו ואשר רבות אפשר היה לפעול אילו היוּ מתמלאים. אכן מצוּוים אנוּ להתקיים ואף להתקדם בכל התנאים ואף בחוסר כל תנאים. הכרח חיינו הוא זה אשר הוטל עלינו בגורמי שמים, בגורמי ארץ ואף בגורמי אדם, מהחוץ. קשה ומעיקה היא ההכרה, שרבים מהם נגרמו גם מבפנים תוך רצון טוב אולי לסיפוק מעט לרבים, בניגוד לתביעה לספק את ההכרחי למעטים, בין שני הקצוות יש גם שביל האמצע שלרוב אנו סוטים ממנו, ולצד קצהו הראשון דוקא.

ואף־על־פי־כן, – הוקמו מושבים המתפרנסים יפה מעמל כפיהם ומפרי אדמתם, המאוכלסים יפה, מגדלים בנים ובנות – דור צעיר המאומן בעבודה ומסוגל אליה מילדותו. ורכוש זה, בו מצטיינים המושבים, יהיה לברכה ובו הערובה לנצחון במלחמת קיומנו וקדמתנו.

 

דור שני לעבודה    🔗

לדור הצעיר חרדתנו, כי בו תוחלתנו: מה ערך אף לישובים הפורחים ומשגשגים כיום בחומר וברוח, אם המחר שלהם מוטל, חלילה, בספק, באפס אחראים להמשכת קיומם והתפתחותם. כי לא רק בנסיגה אלא גם בעמידה על המקום, בלי תוספות שכלול ושיפור בכל עת, צפויה סכנת התנוונות לכפר. ומה תוחלתנו בעליות מהגולה ובהקמת ישובים חדשים על ידם, אם הקודמים להם נדונים חלילה להתנוונות? ובמה הערובה כי החדשים יתגברו על המכשול, אשר קודמיהם לא יכלו לו? לכן כה גדולה חרדתנו לדור הממשיך מראשית צעדינו בנתיבת חיינו החדשה. דוגמאות העבר הלא רחוק אף בישובינו הכפריים בארץ, אשר נוסדו במיטב מסירותם ומרצם של “חלוצי יסוד־המעלה” ואנשי ביל"ו, לא היה בהם מהמעודד, כי אם להיפך, הוסיף כובד על משקל דאגותינו.

את מבטחנו שמנו במסגרת תקנות היסוד שלנו ובתוכן של העבודה, שהיא כל חיינו. במסירותם של האבות לעבודה ובנאמנותם לה לעולמים, הערובה שגם הבנים לא יסטו ממנה אחרי שיתחנכו בה למעשה מקטנותם.

ידענו שלא נקיף אותם חומת־סין ועולם החוץ יראה לעיניהם בכל מערומיו ובכל תוקף וחוזק השפעתו. על כן מצווים אנו להגביר תוכן מחזק מבפנים, להעמיק רעיון ולהגביר מעשה, למען יובלט רעיוננו ויראה לעיניהם בכל ערכו, בחיותם בתוכו, ויכוון את דרכי הסוטים מביניהם, ואת המגששים בדרכים אחרות, לאור נתיבתנו.

לא קלה היא הדרך, רבת חתחתים ומכשולים היא ובין שיאים ותהומות תתפתל. לא נשלה את עצמנו לאמור כי עברנוה בשלום, אך נחטא לאמת אם לא נכיר כי אף השגינו אינם קטנים. קם דור צעיר ברוב ישובינו, אשר העבודה טבע וחיים היא לו, דור אשר המחרשה והמעדר כחלקי גופו הם לו. בישובינו הותיקים – וישובינו ברוכי־בנים הם ביחס לשאר חלקי הישוב, אם כי בהרבה אנו מפגרים בהשוואה להורינו ובהתאם לצרכי התישבותנו בארץ – קם דור צעיר המחזיק בידיו את העבודות העיקריות בכפר – בשדה ובגן, ברפת ובלול וכו'. ישנם כבר משקים אשר עברו לחלוטין, מסיבות גיל ההורים או חלילה מקרי אסון, לידי הבנים היודעים לעבדם ולנהלם בכל מלוא האחריות והיכולת. במשקים המתוכנים והמצוידים בשטח קרקע מתאים נשארו הבנים ברוב רובם המכריע במקום עצמו; והבודדים שנדדו מסיבות שונות, אף הם נשארו כמעט כולם, – פרט ליחידים יוצאים מן הכלל, מתוך מצבי בריאות וגורמים אחרים – בחקלאות ובענפים הקשורים קשר אמיץ אתה. עזיבת החקלאות היא חזיון בלתי נפרץ בישובים אלה. חמור יותר הוא המצב בישובים בלתי מתוכנים ומעוטי קרקע, אשר האבות עצמם מוכרחים לנדוד מהם לשם חיפוש מקורות קיום בעבודות חוץ. ומה יעשו הבנים שלא יסטו? אבל גם באלה נצח העבודה לא הכזיב, והסוטים – נער יספרם. ברובם המכריע העבודה היא נשמת אפם ותוכן חייהם ועלינו לא לשקוט עד אשר נמצא סדן להלמות עמלם. זיכה אותנו הגורל להיות הקשישים שבין מתיישבי העבודה בארץ ומהראשונים למפלסי דרך לבנים ולנכדים. הננו מונים כיום מחנה רב של בנים ובני בנים. בעוד אנו עסוקים בפילוס דרך לממשיכים ולביסוסו של הקיים, הוטלה עלינו גם הדאגה להרחבת ישובינו מתוך עצמם, לסידורם של הבנים המבוגרים בתוך ישובי הוריהם ועל ידם. באחדים מישובינו הועלתה כבר שאלה זו על הפרק ואף צוינו לה פתרונים. הננו עומדים על סף ההגשמה של מפעלים חדשים ומחדשים, משכללים ומרחיבים כאחד. לא קלים הם התפקידים שהטלנו עלינו, אבל בהם תמצית וסוד קיומנו. בדאגותינו אלה רוח־חיינו ואך בהפסק, חלילה, מפעלנו ייעלמו הם מעל האופק.

מיטב הגיגינו, חרדתנו ופעולותינו לחישול ושיפור טבעות ההמשך של הדורות הבאים.

עוד רבה הדרך לשכלול העבודה ושיפורה, להכנסת תוכן מחדש, מרענן ומפרה בה, למזגה עם המדע המועיל והמקל. אנו עסוקים בחיפושי דרכים לכך החל מכתלי הגן ובית־הספר ועד המשך השכלתנו אף בגיל הבחרות, הזקנה, והשיבה. לא קל הדבר בחקלאות בעולם ומכל שכן בהתחלות שלנו, אבל גם מלאכה זו עלינו לעשותה וביגיעתנו נמצאנה.

אנו מצוּוים על התורה ועל העבודה, השגינו הרבים בעבודה אינם צריכים לספק אותנו בכל ועלינו לדאוג לבל תחלש חלילה תורה ותרבות מבני ישראל בארץ־ישראל. שמנו את הדגש החזק על העבודה, זה היה הכרחי וטבעי כתגובה נכונה לעברנו בגולה. השגנו רבות בשטח זה, ואולי אף נפגמה במידת־מה התורה על־ידי העבודה. בעוד מועד החילונו לחפש דרכים לתיקון פגימות אלה. הקימונו מוסד־המשך בירושלים, בו ממשיכים המבוגרים שבבנינו לעסוק בתורה ששה שבועות בשנה במשך 3 שנים – מעין ירחי כלה לפנים בישראל. ובזה עוד לא סגי. עלינו להרבות בתורה ותרבות גם בכל ימות השנה. באפס תורה ותרבות – אפס חזון, רק בשילובם המלא של שלושת אלה: העבודה, המדע והחזון – הערובה כי הדור אשר קם לנו ידע להמשיך את שלשלת מפעלנו בארץ.

 

היש שנוצר    🔗

תנועת המושבים מקיפה 50 מושבי־עובדים, 29 ארגונים להתישבות, המפוזרים על פני כל הארץ, בתוך זה 20 ארגוני חיילים. המונים 15,500 נפשות. מעבדים 170 אלף דונמים קרקע, בהם 11600 דונמים מטעים, 10600 אדמת שלחין (נוסף למטע).

במושבים נמצא 7000 ראש בקר, מהם 3500 חולבות; משגרים לשוק באמצעות “תנובה” 8 מיליון ליטר חלב לשנה. פדיון המושבים ממכר התוצרת באמצעות “תנובה” הגיע בשנת תש"ד ל־1.200.000 לא"י. סכום זה אינו כולל את ערך ההספקה העצמית ואת הנמכר שלא באמצעות “תנובה” כגון, פרות לחלב ולבשר, עגלים, תבואות וחצירים, פרחים ותוצרת אחרת, אשר “תנובה” אינה משווקת. אכן, אין גובה ההכנסות כעת, בהשוואה לגבהן בשנה שלפני המלחמה, יכול לשמש מודד נכון לגודל התפתחותו של המשק, אבל ריבוי כמות התוצרת במידה גדולה ובולטת בשנים האחרונות משמש מודד נכון ומעודד לגבי יכלתו של המשק המושבי ליצור, ביחוּד אם נכניס בחשבון את העדרם הזמני מהמשק של בנות ובני המושבים – זה כוח העבודה החשוב והמאומן ביותר – אשר התגייסו במספר גדול מאוד לצבא ולשרותי העזר ואת זה שהמשק המושבי לא קיבל ואף לא תבע ממישהו מהחוּץ לבוא לעזרתו ולהצלתו אף בתקוּפות העבודה העונתית הבוערת. תחת זאת נענו המושבים תמיד ובעין יפה כשנתבעו הם לאכסן בתוכם ילדים, נוער ומבוגרים ולהכשירם לחקלאות בארץ, בין אם בצורה מרוכזת וציבורית ע"י החזקת ילדים הנשלחים ע"י העזרה הסוציאלית שעל יד הועד הלאומי, או ילדי חיילים ע"י הועד למען החייל, נוער עולה ע"י המחלקה לעליית ילדים ונוער, אבל עוד יותר מזה בצורה בודדת־משפחתית על־ידי החזקת קרובי משפחה, בני עיר וסתם ידידים ומכרים הזקוקים לעזרה ולקיום, אשר מצאו מקלט וסעד רב בבתי החברים ובמשקם.

 

החבֵרה ביעודה    🔗

גדול ורב חלקה של החבֵרה בכל שנוצר במושבים, ביש החמרי וביש הרוּחני, בעיצוב אפיו של ההוי הכפרי ובגיבוש דמותו של הדור השני. חלקה של החברה אינו נערך באותם חמשים אחוז בלבד – חלקה במשפחה ובמשק, כי אם בהרבה למעלה מזה: ברצונה וביכולת הסתגלותה למצבים השונים והקשים תלוי יסוד קיוּמו של המשק החקלאי, התבססותו, התערותו במקום והמשך התפתחותו. לה ההשפעה הגדולה ביותר על חיזוק הקשרים הטבעיים בין הדור הבא ובין המשק, לחבבו עליהם, להקל ולהנעים את עמלם בו. גדול על כן חלקה של החברה בכל אלה מחלקו של החבר בין לחיוּב ובין חלילה לשלילה.

הח' אליעזר יפה במחברתו “ליסוד מושבי העובדים” העריך יפה את ערכה של החברה בהקמת המושב ותבע עבורה לא רק זכוּיות שותף שוות כלחבר, כי אם גם זכות עצמאות לקבלת משק במושב לרווקה כלרווק. בהיווסד נהלל ידעוּ חברי הארגון וחברותיו להקצות מקום מיוּחד להקמת בית־ספר לחקלאות לצעירות מיסודה של הח' חנה מיזל־שוחט, אף כי נאלץ להפחית לשם כך בחמש חלקות למתיישבים מכפי שנקבע בתכנית. החברים הכירו יפה בערכן של חברות הארגון, שקיבלו את הכשרתן בחוות הלימוד לצעירות מיסודה של הנ"ל בכנרת ואחרי הפסקת קיומה שם, מסיבות המלחמה העולמית הראשונה, הציעו לחדש את קיוּמה בנהלל. ואכן, מבית־הספר הזה, כמכל שאר משקי הפועלות שנוסדו אחר־כך בארץ, קמוּ חברות רבות שגילוּ יכולת רבה בהקמת מושבי־העובדים בארץ.

רבים היוּ הפקפוּקים ביכלתה של האשה החקלאית לעמוד בתנאי ההתחלה של מושב־העובדים בארץ. חברות חשוּבות מתנוּעת הפועלות בארץ חזוּ חזות קשה בנוגע להסתגלותה של האשה לצוּרת חיים זו. הן פיקפקו אם תתגלה בה אשת החיל, אשר ביכלתה לטפל גם בבית וגם במשק לכל ענפיו המגוונים ובו בזמן גם לטפל בילדים, לגדלם ולחנכם. אופן חלוּקת העבודה בצוּרות חיים אחרות נראה להן קל ונוח יותר. החברות שהצטרפו לתנוּעת המושב ראוּ בעין אחרת את הענינים. להן, כלחברים, נראית היתה האפשרות לטפל בענפים השונים במשק הזעיר והמעבר המהיר בעבודה מענף לענף, מה שמאפשר שינויים בהפעלת השרירים והמחשבה, לנוח יותר מאשר להתמיד זמן ממושך בעבודה חד־גוונית. הויכוח המילולי בעל־פה ובכתב עבר להוכחות במעשים, החברה גילתה את יכלתה הגדולה להקיף את המשק, להקימו, לעבדו ולנהלו. מחשבתה וידה בכל ענפיו. היא יודעת את הנעשה והצריך לעשות בהם, חיה אתם ובתוך כולם. אם יתרון כלכלי ונוחות גופנית בתנאים אלה, הרי חלק בזה לחברה כלחבר. אם אך תוספת עמל וטרדה, – הרי גם תוספת של השתתפות מלאה ביצירה והרגשת החדוה שבה. ושוּב גורל אחד לשני ראשי המשפחה.

הילודה במושבי העובדים עולה על הילודה בעיר ועל הילוּדה בכפר שבצוּרות חיים אחרות. אף האפשרות לקליטת עולי נוער וילדים, לתת לפליטי ישראל, לנדחיו, יתומיו ומוצליו קורת בית וחוג משפחה. יד אם מטפלת ולב אשה דואב ודואג התגלו במושב בכל מלוא יכלתם הודות לרגשות האם של החברה ואימוּנה לטפל בילדי עצמה כבילדי משפחתה. ועם כל זאת לוקחת החברה חלק פעיל במוסדות הכפר, בועדים ובועדות, בעניני ציבור, כלכלה ומשק. אך בעיקר ידה רב בטיפול בעניני תרבות, חינוך וחֶברה. גם בהופעות שמחוץ למושב – בחיי מפלגה, ישוּב ועם – אין חלקן קטן, אם כי זהו אך ענין של כשרון אינדיבידואלי שיכול במקרה להתבלט בצוּרת חיים זו או אחרת.

אכן, לא קלה היתה דרך הישגיה של החברה. רב היה חלקה בעמל הקמת המשק והמושב בשנותיו הראשונות. רב היה סבלה ומרצה בסלילת דרכים ראשונות אלה. במעברים מבנות בעלי־בית בישראל לאשה עובדת ועמלה בכפר, תוך רצון לספק גם תביעות חברה ותרבות ותוך מאמצים לא לרדת מהרמה החלוצית־תרבותית שעמדה עליה. לא מעטות היו הכושלות בדרכי חתחתים אלה, רבות חזרו על עקבן, אך מספרן אינו עולה על מספר הכושלים מבין החברים או הנחשלים גם בשאר צוּרות התישבותנו. אף לא קלה היתה מלחמתה עם המוסדות המיישבים להכיר בזכוּתה המלאה לחתום על חוזים אתם, יחד עם החבר כשני ראשי המשפחה, אשר תוך השיגרה והנוהג המקובלים בחיינו לא ראו צוֹרך בזה, ומתוך השקפות משפטיות משונות הנהוגות עוד בימינו אלה, אף ראו נזק בזה. החברה התגברה גם על צדדים פורמליים אלה, אחרי שהוכיחה במעשיה הממשיים את כל גילוּיי יכלתה ויעוּדה בהקמת הכפר העברי במולדת הנבנית.

 

שותפים להכרה וליצירה    🔗

אכן, לא רק על הוצאת הלחם ושאר מיצרכי התזונה מהארץ יחיה האדם בישובנו, לוֹ עוד צרכי חיים הכרחיים וחיוניים. אף הוצאת הלחם מהאדמה אינה כה פשוטה בימינו כבימים “ההם”. המכונה פשטה זרועותיה לא רק בתעשיה, כי אם גם בחקלאות. המכונה דורשת אמון־יד, ידיעה והסתגלות, ואף היא, כבעלי־החי והצמחים שבמשק, אינה סובלת חליפים מתמידים של ידי המטפלים בה ודרושים אנשי מקצוע מאומנים ומיוחדים לכך. אף הטיפול המקצועי בריפוי בעלי־החיים והצמחים החולים שבמשק והתרופות והאמצעים המקדימים את סכנת המחלות זקוקים לידים מאומנות וקבועות. אף שיווּק התוצרת אינה מלאכה פשוּטה בימינו אלה. הבירור, המיוּן, האריזה והמשלוח לשוק תורות הן שיש ללמדן ולהתמחות בהן. אף סיפוק צרכי הכפר הבאים מחוצה לו בתנאים זולים ונוחים, תובע אנשים מיוּחדים ומסוּגלים. נוסיף לזה את בעלי־המלאכה לסוגיהם, את מפיצי התרבוּת ואת נושאי החינוך, את מנהלי החשבונות ומנהלי המוסדות המשקיים והחברותיים־ציבוריים – ולפנינו שורה של אנשים הנושאים בעול הקמת הכפר ובהמשך קיומו והתפתחותו.

מספר החברים האלה הגרים במושב ומתקיימים בתוכו, מגיע לכדי שליש ממספר חבריו העוסקים בחקלאות. רב מזה הוא מספר המשפחות החיות מחוץ למושב ופרנסתם על תוצרתו המשווקת ומעובדת בעיר. אבל לאלה אין השפעה רבה על עיצוב דמוּתו של המושב. לא כן המצב בנוגע לחברים העוסקים במקצועות שונים הגרים בתוך המושב, אלה הם שוּתפים גמוּרים להקמת הכפר ולעיצוב דמותו ואפיו. ערכם והשפעתם גדולים הן בעניני חומר והן בעניני רוּח. רק המורה החדור הכרת רעיון המושב, הרואה בו את שאיפתו החברותית, מסוגל לחנך דור מגשים וממשיך בהתחלת אבות, חרד לרעיונם ומשכלל ומשפר את תכנו. המורה העושה אך את מלאכתו, מלאכת ההוראה באמונה, המלמד את תלמידיו תורה ורוח הרעיון אינו פועם בקרבו, אינו מסוּגל לחנך את חניכיו כשאיפת הוריהם. סמי מכאן כל הסתגרות בד' אמות של רעיוני שלי ופסילה מראש רעיונותיהם של האחרים. האמונה בדרכי אינה מכריחה להטיל דופי באמונתו של השני, אבל האמונה עצמה הכרחית היא. ובאמונה זו גנוז גם האור המאיר על התורה. המורה נתבע על כן להיות שותף גמור להכרה וליצירה. אף העובד בענינים כלכליים־חמריים מוכרח להתאים את עצמו לתנאי החיים שבמושב ולאפיים, לרוחו הרעיוני ולהווי שבו. בלי התאמה זו לא תושגנה המטרות הכלכליות ולא תהיה השפעה רוחנית־רעיונית ביניהם ובין החברים החקלאים, ומשניהם יחד תשולל האפשרות להקים את הכפר בהתאם לרעיונו וליסודותיו העקרוניים. השוּתפות הרעיונית בין כל חברי המושב הנה תנאי הכרחי להגשמת המושב מתכנו וכרוחו.

ארוכה ומסובכת היא פרשת הלבטים למציאת שביל נאות להשוואת תנאי החיים הכלכליים בין שני סוגי החברים שבמושב. שונים הם הפתרונים לבעייה זו להלכה ולמעשה במושבי־העובדים. מובן מאליו שלתנאים הכלכליים השפעה על היחסים החברותיים־חבריים. אך יחסים אלה לא פגעו בהגשמה למעשה. רב וגדול חלקם של החברים בעלי־המקצוע – השותפים לרעיון וליצירה – ביש הגדול שנוצר במושבי־העובדים במשך זמן קיוּמם. יד ביד עם חבריהם החקלאים עמלו בהקמת ישוביהם ובשיפוּר דרכי חייהם. תנוּעת המושבים עומדת על סף קביעת פתרון אחיד לבעיה זו, שתתקבל בודאי על כל חבריה. ובזה תושלם אחת מחוליות היסוד בשרשרת בעיותינו ותסולל עוד כברת דרך בנתיבי חיינו המתחדשים.

 

הסתעפות רעיונית    🔗

אבני היסוד של רעיוננו על הסלע האיתן של חופש הבחירה וההגדרה העצמית מתוך הבחנה ברורה הושתתו. חופש בחירה לא רק מלחץ כלכלי, כי אם גם מלחץ חברותי, ממשי או אף מדומה, הנוצר באוירת חיינו. “לפני עיור לא תתן מכשול” צו אמת ויושר הוא לא רק בעניני כלכלה, כי אם גם בעניני חברה. להכות בסנורים רעיוניים זהו אחד האמצעים אשר לדאבוננו נקטו בהם רבים מהמתימרים להיות מתקני אחרים בעולמנו. הבלטת מוּמים באחרים והצעת תרופת כל־בה לכל מחלה ותקלה, אלה הם האמצעים הנלוזים בהם משתמשים מתקני עולם בהבל פיהם עד ימינו. הנחת צעירים בדרך מקודשת מראש, בעוד ידיהם לא יובלו בעבודה והכרתם לא הובהרה בתלאות חיינו – אסון בה לעם ולאדם כאחד. תנוּעתנו תסטה ממבוע מקורה, אם אף היא תנסה ללכת בדרכים נלוזות אלה. במלוא הכרת החיים יצורף איש אלינו ובמלוא הסתגלותו לעבודה בארץ. באלה הוא גם יצורף כבכור ההיתוך ויוצק להיות איתן בעמידתו במבחן חיינו. מתוך הנחת יסוד זו נתנו חופש בתוך מושבינו לחברים אשר רצו להצטרף יחד לשם עבודה בשותפות. היות נהלל מושב לפי כל עקרונות חייו לא מנעה מלאפשר לחברים שרצו בכך לקבל את מגרשיהם ושדותיהם בשכנות רצופה ולעבד את משקם בשותפות. תופעה זו הופיעה כמה פעמים וכשלונותיה לא גרמו לקבלת החלטה שהיא לא תופיע שוב. לכפר־יחזקאל לא מנעה צורתו המושבית לקבל ברוב דעות החלטה על שיתוף בענף הפלחה ולכפר־יהושע להרשות לחלק מהחברים לעבד במשותף גם הם ענף זה. בתל־עדשים קיימת גם כיום בתוך המושב אגודת “אלומה”, הכוללת את רוב חברי המושב המעבדים בשותפות פלחה ומטעים. תנועת המושבים מכילה בתוכה 2 מושבים המעבדים בשותפות את משקם על כל ענפיו, מהם אחד הנפרד רק בחיי הבית והמשפחה ואחד המקצה שטח של 2–3 דונמים נפרדים מכל שטחי המשק לשם פיתוח משק בית. כזה כן זה אזרחים גמורים הם בתנועה לזכויות ולחובות.

נסיונות ראשונים לחיי מושב משותף נעשו בזמן מלחמת העולם הראשונה ומיד אחריה בחולדה, כאשר קבוצת החברים שעבדו אז במקום החליטה להקים מושב־עובדים, אבל תנאי הקרקע ומטע הזיתים הגדול לא איפשרו לפצל את המשק ולחלקו באופן שווה בין החברים. החברים העלו אז את הדרך של המושב המשותף כתרופה למצב שהתהווה אז. זמן־מה המשיכה קבוצת החברים לחיות כל אחד בביתו הפרטי ולעבוד במשק המשותף תמוּרת שכר יומי שווה וקבוע עד לחשבון. מסיבות שונות, בעיקר מסיבה זו שהמגרשים לא היו קבועים והמשפחות גרו בחדרי דירה בתוך המחנה, דוגמת שרידי החומה ומגדל שנשארו עוד לזכר בשני מקומות שנועדו למושבי־עובדים – לא התקיים הנסיון זמן רב. במשך הזמן העלו ארגונים שונים את הרעיון של הקמת מושב משותף ואף הם לא הצליחו להגשים את שאיפותיהם. קיימים כעת שני המושבים שנזכרו לעיל ובודאי ימצאו להם ממשיכי דרך מתמידים ומסוּרים. ככל נסיון בחיינו, אף נסיון זה תבע חבלי לידה, יצירה ועמידה במבחן. בתנועת המושבים, כבתנועת העבודה כולה, יש הרואים בדרך זו את כליל השלימות הכוללת בתוכה את היתרונות של הקבוצה והמושב כאחד, ויש הרואים בה את משקע החסרונות שבשניהם יחד. עם מי הצדק – מפעלי שנים יגידו. בהכרתם ובאמונתם של מגשימיהם הערובה להצלחתם. תנוּעת המושבים, כאמור, הכירה בדרך זו ומתאמצת בכל יכלתה לאפשר להולכים בה להגשים את שאיפותיהם.

קיים רק ויכוח בתוכנו אם צורת־חיים זו מוכרחה להיות קבועה לעולם ואין כל רשות לשנותה כל עוד שאין כל החברים מסכימים לכך. והרוצים בשינויים, אף אם הם רוב החברים, מחוייבים לעזוב את המקום ולאפשר למיעוט להמשיך בדרך בה החלו ועליה הוסכם מראש, או שגם צורה זו ניתנת לשינויים כמו שניתנת הגמישות לשינויים כאלה בכל המושבים, אם חלק מהמושב רואה צורך או הכרח בכך בשבילם. תנוּעת המושבים עדיין לא הכריעה בזה את הכף למעשה. היא השאירה את ההכרעה אף בענין עקרוני זה לישובים עצמם, כי אין כמוהם בעצמם נאמנים למפעל חייהם ולהבחנת הדרכים היעילים ביותר להגשמתו, אם אך לטוב להם ישימו את לבם ולא לתורות מילוליות המערפלות את ההכרה.

כה סיעף גזע המושב את סעיפיו בדרכי הגשמתו. בהסתעפות זו אין לראות סילוף הרעיון, כי אם סימנים של תוספת גידול ורב־גווניות, אשר ברכה בהם לכל מפעלנו בארץ, אשר באמונת נושאיהם, בהכרתם ומסירותם ייבחנו ויקוימו.

 

לקראת העתיד    🔗

מיטב רגשותינו ומחשבותינו צריכים להיות נתונים לקדמת המפעל. קדמה זו חשיבות בה לא רק לעצמנו, כי אם גם לעם כולו שגלה מארצו והתרחק מעל אדמתו. בסלילת שביל מתאים לעצמנו עד היותו דרך נאותה לרבים מבני עמנו, דרך השיבה לחקלאות ולחיי כפר וטבע – עיקר תפקידנו. בגאולתו של היחיד אנו מצוּוים לראות את התחילה לגאולת הרבים. כל הישגינו ישוו לערכם המלא, אם יגיעו לרשות הרבים, וכל לבטינו ותלאותינו היו כדאים אם יחסכו לבטי רבים וימנעו מהם את התלאות אשר במאמצים התגברנו עליהם. הדרך לחקלאות בכל העולם, פרט לאלה שינקוה בחלב אמם, ואלה הם רוב רובם של חקלאיהם, עטורה רומנטיקה של שאיפה לטבע ולחיי שקט ושלוה של הכפר. הדרך שלנו לחקלאות אף היא ראשית ראשיתה אולי בכך, אבל המשכה קשיים, תלאות ומאמצי הסתגלות והתגברות רבים. מעטים מאוד בעמנו ההולכים בדרך זו עד סופה. הרבים, אף אם לדרכי עבודה ועמל כפיים שעו – בדרכי המלך של כל המלאכות האחרות יצעדו. גם אלה נחוצים והכרחיים הם לנו ולביסוס קיומנו בארץ והתבצרותנו בה, אך בלי השרשים של החקלאים ובלי היסודיות של החקלאות והתערותה בארץ לא יחזיקו אף הם מעמד. על כן מראשוני תפקידינו להרבות השרשים ולחזק היסודות.

על סף הכרעות מבחוץ ואל מול מבחנים עצומים מבפנים אנו עומדים. אחד המבחנים החשובים שבפניהם תעמוד החקלאות שבארצנו ובתוכה גם אנשי המושב, היא היכולת להאחז באדמת המולדת בכל אזוריה ובכל תנאיה ובריבוי מספר החקלאים המוכשרים והמסוּגלים בתוכה. בעמידתנו במבחן זה תלויה גם ההכרעה האמיתית והסופית ובזה מותנים גם פני עתידנו ואפיים. משקינו צריכים לשמש בתי־ספר המוקדשים למטרה זו, עולים רבים משרידי התפוצות צריכים למצוא מקלט והכשרה בהם. בזה גלומה פדותם וגאולתנו. החיילים, נוקמי נקמת דם עמנו ולוחמי מלחמתנו, צריכים להצטרף ברבים אלינו ולמצוא מקלט זמני והכשרה טובה לקראת עתידם הקבוע והבטוח בתוך שורות ישובינו החקלאיים אשר ילכו וירבו.

אך לא רק פתחי בתינו ושערי משקינו צריכים להיות פתוחים בפניהם לרווחה, כי אם גם רגשי לבותינו והגיגי מחשבותינו צריכים להיות גלויים ופתוחים לפניהם וכך גם כל פרשת לבטינו על חבלי הלידה וחדות היצירה המלוות אותנו בכל המשך דרכנוּ, מבירא עמיקתא של הגלות והגלותיות עד לאגרא הרמא של המשק העצמאי ביצירתו ובקיומו.

*

הפרקים הקצרים הנתונים בספר זה, על תולדות מושבינו והתהוותם במשך עשרים וחמש שנים, מיום הכנוס הראשון בעין גנים; הרשימות על הוי חיינו המתוארות בו – מפרי רוחם, הגיגם והויתם של חברינו אשר בכל מושב ומושב הם יוצריהם ומקיימיהם בפועל כפיהם – הם גם אשר בטאום בניב עטם. התמונות – צילומי מציאות ממשית הם, אשר נעשו ברובם בזמנים שונים ובמיעוטם כעת, כדי להציב יד לכל ישובינו בספר זה, אשר מטרתו – להיות לזכרון לנו ולבנינו על כל אשר מצאתנו עד כה ולעֵד לאשר יכול להיווצר, אם נעמוד נאמנים ואיתנים לעיקרי רעיונותינו.

ולממשיכי דרכנו הנלוים אלינו ישמש נא הספר הזה בבואה נאמנה וכנה לאשר יכולנו ועזר להמנע מאבני נגף על דרכי יצירתם, כן ידריכם ליתר מישרים בנתיבות חיינו.

יעקב אורי