פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת שְׁמוֹת, הפרשה הראשונה בספר שמות, הספר השני בחומש, הספר שבו נזכרים לראשונה מושגים רבי משמעות הקושרים בין האל לעמו, כמו המושג שבת וכמו המושג קודש על כל הטיותיו. הפרשה מתחילה בתחילת הספר, פרק א', פסוק א', ומסתיימת בפרק ו', פסוק א'.

פרשה ארוכה זו היא פרשה דרמטית בתולדות העם היהודי ובתולדות האדם שכן היא פרשה המגדירה לראשונה עם והיא זו המעלה את השאלה מה בין סיפור להיסטוריה? בשפות רבות story ו־History זו אותה מילה: זו פרשה העומדת על פרשת דרכים שכן היא מחייבת אותנו לשאול עד היכן סיפור ומהיכן היסטוריה? או מה בין סיפור להיסטוריה? היכן מתחיל סיפורו של עם ישראל? בספר שמות! והיכן מתחילה ההיסטוריה העברית? בספר בראשית עם אברהם העברי. ההיסטוריה המקראית מבוססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת הקרויות תולדות. המילה תולדות נגזרת מהשאלה מי הוליד את מי? כל אדם יודע את שמו של אביו מולידו ואת שמה של אמו יולדתו. משה גיבור ספר שמות, מנהיגו הראשון של עם ישראל, הנוקב לראשונה במילה עם, הוא בנו של עמרם בן קהת, בנו של לוי, בנו של יעקב, בנו של יצחק, בנו של אברהם. כלומר עברו רק שבעה דורות בין משה לבין סבו זקנו אברהם. פרשת שמות מספרת על המעבר ההיסטורי של משפחת יעקב ובניו שהפכה במהלך חמישה דורות (יעקב, בנו לוי, בנו של לוי קהת, בנו של קהת, עמרם, בנו של עמרם, משה) ממשפחה שירדה למצרים בשנות הרעב בכנען, כמשפחה חופשית של בני חורין, לעם משועבד, החווה עריצות, התעמרות והתאכזרות שמעטות כמותן. מציאות טראגית זו של חיי עבדות שנכפתה במשך מאות שנים על אנשים שהגיעו כבני חורין בעקבות הרעב, מעלה צורך במחשבה חדשה על מהות הטוב והרע, ומעלה צורך במוסר חדש, המבחין בין שעבוד לחירות, ומעלה צורך דחוף בהתרסה ובתעוזה אל מול הרוע האנושי שאין לו קץ, לצד צורך דחוף בחסד אנושי, באחריות הדדית, באהבה וחיבה, במצפון ואחווה, בישועה ובגאולה.

פרשה זו משאירה מאחור את סיפורו של יוסף כגיבור החטיבה החותמת את ספר בראשית, שכן יוסף הולך לעולמו בסוף ספר בראשית, ופטירתו מצוינת בראשית הפרשה הפותחת את ספר שמות, כביטוי לסיומו של עידן החופש, השובע, החסות, האחווה והחסד, אשר בני ישראל שירדו למצרים בשנת הרעב, נהנו ממנו בארץ גושן. הם נהנו מהשובע והשפע בחסדו של אחיהם הנבגד, שהפך מאסיר כלוא ונשכח מלב, בכוח תבונתו וכישרונו הייחודי בפענוח חלומות ובהסקת מסקנות מעשיות מקוריות מדימויים חזותיים מופשטים, למשנה למלך. אח רם מעלה זה האיר פנים לאחיו־מעניו הבוגדים באחווה האנושית, וסלח להם והראה אצילות נפש מה היא. הפרשה החדשה בספר החדש מעבירה את הסיפור מכאן ואילך לגיבורים חדשים, כולם משבט לוי. יוסף, האח הקטן, סיים את חלקו בהצלת משפחתו ממוות ברעב, ובני לוי, אחיו, ששגשגו במצרים לפני ששועבדו למלך החדש שלא ידע את יוסף, הופכים למספרי הסיפור ולמעצבי עולם הערכים המקראי מכאן ואילך.

הפרשה מספרת על הרקע לנסיבות הולדתו יוצאת הדופן של בן שבט לוי, נכדו של לוי בן יעקב, בתקופה שבה נתנה פקודה מלכותית אכזרית, שעניינה היה להרוג תינוקות ממין זכר. הפרשה פותחת בנסיבות יוצאות הדופן בהן גדל נכד יחיד סגולה, שהיה מוקף מרגע היוולדו באהבת נשים ובחכמת נשים ותושייתן, בהתרסתן ובתעוזתן: אמו, אחותו ובת המלך, בעולם שחסדן של נשים מיילדות לנשים יולדות שינה את פני המציאות. תינוק מוקף אהבה וחסד נשי זה, שגדל לאור התרסה נשית, מוסר נשי, תושייה נשית, חסד נשי וחוק נשי, תינוק שעל אביו לא נודע מאומה מלבד מוצאו השבטי, הפך למנהיג העם וגואלו, ששילב חסד ודין, אומץ ופחד, ונאבק בעבדות עבור החירות, כנגד כל הסיכויים.

אולם קודם לכן הפרשה הראשונה בספר שמות, מספרת לנו לראשונה על עם ישראל.

ספר בראשית נחתם כזכור בסיפורה של משפחה אחת היורדת מצרימה, יעקב ונשותיו וילדיו ונשותיהם וילדיהם, שבעים נפש. זו משפחה פוליגמית ברוכת צאצאים, משום שליעקב היו ארבע נשים, שילדו לו תריסר ילדים זכרים וילדה אחת, דינה, ששמה נשכח ברשימות השבטים. כל אחד מבניו נשא לפחות אישה אחת והוליד ילדים, אולם זו עדיין רק משפחה פוליגמית אחת ברוכת צאצאים, ולא עם. בספר שמות נזכרת לראשונה המטמורפוזה ממשפחה לעם ומחירות לעבדות. בספר שמות נזכר לראשונה המושג עם ביחס לבני יעקב..

ספר שמות מתחיל במניין שמות בני ישראל שהגיעו למצרים בנסיבות שנודעו לנו בפירוט בסיפור יוסף, מגדולי הסיפורים שסופרו מעולם על פנים ומסכות, על חלומות ופשרם, ועל תמורות בלתי צפויות בגורל האדם. אף אחד אינו יודע מה צפון בלב קרוביו ואוהביו לכאורה, ההופכים במפתיע לשונאיו ומקנאיו או לאחיו הבוגדים בו, סיפור המיטיב לספר בקצרה על ערכים עמוקים ורגשות נסתרים מאחורי הדברים הנגלים והמקובלים.

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה, העוסקת בסיפורה של משפחה אחת של בני לוי, בגבורתם ובייחודם, ברצף, בנוסח מנוקד, ואוסיף אחרי כוכבית את הערותיי.

* זו הפעם הראשונה שנזכר הביטוי בני ישראל. במקורו הוא מתייחס לבניו של יעקב אבינו שבאו עמו מכנען למצרים. יעקב אב לתריסר בנים ובת אחת, נקרא ישראל מאז ששרה עם המלאך במעבר יבוק וזה הכתירו בשם ישראל. “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית ל"ב, כ"ט)

המילה ביתו מהניב אִישׁ וּבֵיתוֹ נחשבת כאיש ואשתו וילדיו.

* הצאצאים, כולם בני יעקב, נמנים על פי האימהות שילדו אותם. ראשונים נזכרים בני לאה שילדה ליעקב שבעה ילדים, אולם בתה איננה נזכרת, רק ששת בניה נזכרים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון. אחריהם נזכר בנה הצעיר של רחל, בנימין, שכן אחיו הבכור יוסף כבר נמצא במצרים כתוצאה מבגידת אחיו ואכזריותם. אחריהם נזכרים בני בלהה: דן ונפתלי ובני זלפה: גד ואשר. משפחה זו שכל בניה הם בני יעקב, מנתה תריסר בנים, נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ישבה בארץ גושן ופרתה ורבתה בחסות חסדיו המיטיבים של אחיהם יוסף המשנה למלך, אולם כל חסד אנושי, שלא כחסדי האל, הוא תלוי זמן, כל עוד מעניק החסד נמצא בחיים. בשעה שהלך לעולמו הנסיבות משתנות. בשעה שחלפו שלושה דורות השתנו הנסיבות מכל וכל.

ההתחלה קשורה בסיפורם של שבעים נפש שירדו מצרימה כאנשים חופשיים. אביהם מת בסוף ספר בראשית, ואחיהם המיטיב, איש חסדם, המשנה למלך, שמחל להם על חטאם והיטיב עמם וגמל להם טובה תחת רעה, מת גם הוא בפרק החותם את ספר בראשית בפרשת ויחי.

הפריון הרב של בני ישראל, המצוין כאן בשורה של פעלים נרדפים המייצגים חיוניות ושפע, פריון, ריבוי, עוצמה, והתפשטות חורגת מדרך הטבע, מייחד אותם מזולתם ומעורר חרדה.

* כל דור ממהר לשכוח את קודמיו, הן הראויים לשבח, הן הראויים לגנאי. מעטים שבמעטים חוצים את גבולות תהום הנשייה שהמוות גוזר על רובם המכריע של כל בני חלוף, ומעטים עד מאוד הם אלה השורדים את מבחן הזיכרון של שניים־שלושה דורות והופכים לאנשי שם שזכרם כמשפיעים על גורל האדם לחסד או לשבט, לא נשכח.

* השלטון החדש, במרחק שלושה דורות [בהשוואה לבני יעקב: בני יעקב, בניהם של בני יעקב ונכדיהם, או שושלת יעקב: לוי, בנו, קהת, נכדו, עמרם, נינו], מבטא דאגה עזה ממספרם הרב והעצום של בני ישראל, אשר הפכו במהלך שלושה–ארבעה דורות לעם, לא למשפחה. עם בני ישראל הוא ההגדרה של המלך המצרי על הקבוצה הזרה מכנען המאיימת עליו.

* הדאגה היא מפני אויב מבפנים, האויב המאיים ביותר. כלומר בני ישראל שבאו מקרב בני שם שמוצאם מארם, מארץ כנען אשר באסיה, לארצם של בני חם באפריקה, גרו במצרים שלושה דורות, נחשבו לזרים העלולים לבגוד במלכם ולהצטרף לאויביו. הסתה נגד זרים במראה גופם, בצבע עורם או שערם, בלבושם, בדתם, בשפתם או בגזעם, היא מנהג עתיק של מלכים, ראשי ממשלות ונשיאים, בדומה להמצאת אויבים דמיוניים המאיימים על שלום האומה, מצב המחייב הישענות על המלך רב הכוח או על המושל הצבאי, המבטיח בחסדו ובכוחו הגנה מפני האויבים הדמיוניים. שליטים היטיבו לדעת מאז ומעולם שאין גורם מלכד גדול מפחד ושנאה, מאיום, הסתה והאשמה בבגידה. שלהוב פחד מפני זרים ובוגדים ומהגרים התוקעים סכין בגב האומה ומועדים לבגוד בה ולהסגירה בידי אויביה, והפחת כזבים גזעניים והאשמות שווא בבגידה, בניצול, בגניבה ובאונס, אף הן פעולות מוכרות במסדרונות השלטון מהעת העתיקה ועד ימינו. המלך מתייג את הבוגדים הפוטנציאליים שלא עשו לו כל רע, ורק אהבו לגור בארץ גושן השופעת מרעה לעדרים, ומתנכל לקבוצה החשודה על לא עוול בכפה, ונאשמת באשמת שווא, שאין לה מושג במה חטאה.

* המלך הכביד את עול המסים ושעבד את הגברים כדי לבנות לו ערי פאר, בהן ארמונות וחומות ופירמידות וקברי מלכים מפוארים, מתוך תקווה שהקשיים הכלכליים וההפרדה בין הגברים, העובדים בפרך בניית פתום ורעמסס, לבין הנשים הגרות בארץ גושן, תגרום להפחתת הריבוי הטבעי והילודה המופרזת.

* אולם תחבולותיו של פרעה והקשיים שהערים על בני יעקב, נכדיו וניניו, לא מנעו מהם מלחיות ביחד, לאהוב, לרבות ולפרות. פרו ורבו היא המצווה הראשונה בתורה, וילדים, כל הילדים הנולדים, נחשבים לברכה במסורת היהודית מאז ומעולם. כל הילדים מכל המינים, הבריאים והחולים, השלמים והנכים, הפגים והמאומצים. היהודים שמרו באהבה על כל הילדים בניגוד למנהגי עמים אחרים שהיו משליכים ילדים לא רצויים אל מותם ברגע שנגלה בהם איזה מום, פגם או נכות, כנודע ממנהגי ספרטה וערים אחרות סביב הים התיכון, שרצו רק בקיומם של ילדים בריאים ושלמים, נטולי כל מום, מחלה או פגם, שלא יפלו למעמסה על הציבור. כנגד עמדה בררנית תועלתנית ואכזרית זו, בעם היהודי כל הילדים ברוכים בלידתם, ללא הבדל מה המצב בו נולדו, ושווים בזכותם לחיים, לאחווה, לאחריות ולדאגה. ככל שהפריון של בני ישראל היה מאיים ובולט לעין, כך גדל המיאוס המצרי בזרים השמיים המתרבים והמאיימים על הלכידות החברתית המצרית של בני חם. קסנופוביה, שנאת זרים, הייתה ועודנה נורמה רווחת בכל מקום שהלאומנות הגזענית מתגברת בו וההסתה הדתית מתעצמת בו, והשנאה לשונה מטופחת בו, והווית העם הנבחר או הגזע הנבחר או הצבע הנבחר או הדת הנבחרת, מתעצמת בו והאשמות השווא משגשגות בו.

* האכזריות הכרוכה בשעבוד, בעבודת פרך, בעבודת ידיים בתנאי החום המדברי, ובניסיונות צמצום הילודה, מתוארת כאן בתמצות נוקב בפסוק בן שלוש צלעות שהשורש ע.ב.ד המסמן עבדות, עבודה ושעבוד, נזכר בו חמש פעמים..

* מלך מצרים אינו נרתע מלהחמיר את הגזרות בדבר צמצום הילודה. כעת הוא פונה למיילדות העבריות ומצווה עליהן להרוג את התינוקות הזכרים הילודים ולהשאיר בחיים רק את התינוקות הנקבות.

מסורת חכמים קבעה ששפרה ופועה, המיילדות העבריות שלא צייתו לפקודת פרעה להמית את הזכרים – אינן אלא יוכבד אם משה, ומרים אחות משה. כך נאמר בגמרא:

“שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה?… שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”. [בבלי, סוטה, דף יא ע"ב]

וכן מסביר רש"י: פועה – זו מרים שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק.

מיילדות היה מאז ומעולם מקצוע טעון במתח, בסכנה ובחשש, בתודה, בהוקרה ובכבוד, בשל העובדה שזה המקצוע היחיד שהעובדת בו נוגעת בחיים ומוות כל יום, שיש לה רשות להיכנס לכל הבתים בכל יום ובכל שעה שהיא נקראת לעזרתה של היולדת, ותוצאות מעשיה לטוב ולמוטב, התלויים בחכמתה, ניסיונה, תבונתה ותעוזתה, מכריעים גורלות. כל לידה עשויה להסתיים בחיים חדשים מבורכים ומעוררי שמחה, אולם כל לידה עלולה גם להסתיים במוות של היולדת והיילוד או של אחד משניהם. עד 1850 כל אמא שלישית מתה בלידה. כך אמרה פרופ' רות פלדמן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה בריאיון לעיתון הארץ.

בשפות רבות המילה “מיילדת” מורכבת מהמילים “עם האשה” – באנגלית midwife, או עם האם היולדת, בלטינית cum-mater, ובספרדית ופורטוגזית comadre. בשפות אחרות קרויה המיילדת “אשה חכמה” – בצרפתית sage-femme, ובגרמנית weise frau או Hebamme. במילון האנגלי האטימולוגי מצוין שהמילה witch, מכשפה, היא זו המתרגמת בתרגום המקרא שנכתב באנגלית עתיקה בסביבות בשנת 1250, את המילה העברית לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת בספר שמות א טו–כ. In a c. 1250 translation of “Exodus,” witches is used of the Egyptian midwives who save the newborn sons of the Hebrews: “Ðe wicches hidden hem for-ðan, Biforen pharaun nolden he ben”. שלוש מאות ושישים שנה קודם לכן נאמר: In the Laws of Ælfred (c.890), witchcraft was specifically singled out as a woman’s craft, whose practitioners were not to be suffered to live among the West Saxons הפסוק המקראי ‘מכשפה לא תחייה’ קשר נשים בכשפים והנשים הראשונות שנקשרו בכשפים היו המיילדות שעסקו יום יום בחיים ובמוות, ברפואות ובהחייאה. בתקופת רדיפת המכשפות לאורך האלף השני, מיילדות היו מועדות לעונש מוות, על יסוד הפסוק ‘מכשפה לא תחייה’. הן הוגדרו כבנות בריתו של השטן וכאחראיות על מות תינוקות. בלעדיות סמכות הדעת של הרופאים שעלתה בתקופה זו עם התפשטות האוניברסיטאות ובתי הספר לרפואה, תרמה אף היא את חלקה להכפשת המיילדות, לקישורן עם השטן ולדחיקתן במקרה של מות היולדת או היילוד, למצב שבו נאשמו כמכשפות.

כנגד זה במקרא רוחשים למיילדות כבוד רב.

* המיילדות העבריות, שפרה ופועה, בוחרות בחירה אמיצה שסכנה בה, הן מצייתות למצוות אלוהים או לחובות הלבבות ולמוסר האישי שלהן, המצווה עליהן ליילד את כל הילדים שנולדו כתוצאה ממצוות פרו ורבו, ואינן מצייתות למצוות המלך, המצווה עליהן להמית את הזכרים, וסירוב לפקודתו עלול לעלות להן בחייהן. מצב המיילדות דומה למצבה של בת המלך, אנטיגונה, במחזה של אריסטופנס, המפרה את פקודת המלך האוסר עליה לקבור את אחיה שנפל בקרב, כשהיא מצייתת לחובת הלבבות או לחוקי האלים או לתודעתה המוסרית ולצו מצפונה, ולא לחוקי הרשע של דודה, קריאון, מלך תבי. נשים אמיצות שסירבו להיכנע לעריצות גברית ולחוקי אוון שחוקקו מלכים, התריסו נגדם במפורש או במובלע, ופעלו לפי צו מצפונן וחובת לבבן, היו מעטות ויחידות סגולה.

* המלך מיטיב לדעת שהמיילדות לא מילאו את פקודתו ושואל אותן מדוע עשו את ההפך מדבריו? הן מתחכמות ועונות שהן פשוט לא מספיקות להגיע ליולדות הרבות מספור היולדות במהירות, לפני שהמיילדת מגיעה.

* אלהים רואה בעין טובה את מעשיהן האמיצים של המיילדות – שהמרו את פקודת המלך הבלתי חוקית בעליל, שהתנופף עליה דגל שחור של עריצות ואכזריות – הגורמים לריבוי העם וגומל להן על אומץ־לבן.

* יראת אלוהים עדיפה על יראת אדם, ויראת חוקי צדק המגנים תמיד על החיים, או פעולה על פי חובת הלבבות וצו המצפון, עדיפה תמיד על פני כניעה לפקודות בלתי חוקיות של עריצים אכזריים, אטומי לב המבקשים ליטול חיים ולקדם רצח, אלימות, כיבוש, דיכוי ושפיכות דמים. יתכן שהכוונה במילה בתים היא שמהן נבנו משפחות בתי הנבואה והכהונה והאמנות אם אכן הכוונה שהמיילדות הן יוכבד בת לוי, אם הנביא משה והכהן אהרון, ומרים הנביאה המשוררת, אמו או סבתו של בצלאל בן חור בונה המשכן.

* פרעה, אשר ראה שאיננו יכול לסמוך על המיילדות שתצייתנה לפקודתו, מצווה על ציד תינוקות: לרשע אין גבולות, גם לא לטיפשות, לעריצות ולאכזריות: הוא פוקד על השלכת כל התינוקות הזכרים הנולדים לנשים העבריות אל היאור, הוא נהר הנילוס, מקור החיים של מצרים.

עד כאן מתואר הרקע הכללי בדבר מצוקת העם הנרדף, שתינוקותיו מושלכים אל היאור, אימהותיו היולדות בוכות ואבותיו משועבדים לעבודת פרך, המהווה במה לתיאור המפנה הגורלי המתחולל להלן.

המספר המקראי בוחר לטשטש את כל הפרטים של שמות הגיבורים בראשית הסיפור, כולם אלמוניים, בני בלי שם, כדי להסיח את הדעת משלשלת האירועים, אולם מהמשך הסיפור אנו יודעים בוודאות במי מדובר ובסיבה שבחר לטשטש את העובדות:

* ללוי בן יעקב נולדו ארבעה ילדים: גרשון, קהת, מררי ויוכבד. שלושת בניו נולדו בחרן או בכנען, לפני שהגיע למצרים, ואילו בתו הצעירה יוכבד נולדה במצרים. בת לוי היא יוכבד. האיש מבית לוי שהיא נישאת לו, הוא בן אחיה. אחיה הוא קהת ובנו הוא עמרם. כלומר בתו של לוי נישאת לנכדו של לוי, בן אחיה. אלה הם נישואין אסורים על פי חוקי העריות שבתורה. כאמור במפורש בספר ויקרא י"ח י"ב: עֶרְוַת אֲחוֹת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה: שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא [היא]". יוכבד בת לוי היא אחות אביו של עמרם בן קהת, בן זוגה. על פי סדר הספרים איסורי העריות נודעו משמים רק בעת הנדודים במדבר, בספר ויקרא, עשרות שנים רבות אחר כך. אולם נישואי אחות עם בן אחיה מאב ואם משותפים אסורים. הריחוק מהעריות הוא תנאי המעבר מהטבע אל התרבות. שבט לוי מתחיל את דרכו יוצאת הדופן אל ההיסטוריה האנושית בנישואי עריות הכרוכים בסוד ובלידה הכרוכה בסוד ובהצפנה.

* *הביטוי ותרא אותו כי טוב מזכיר את סיפור הבריאה שבו מביע אלוהים את שביעות רצונו ממעשה ידיו: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב”.

או “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב”.

עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי אבי קהת, מולידים ויולדים את משה נכדו של לוי. עדיין אין לו שם בסיפור, זה יינתן לו רק אחר כך בארמון פרעה. האם מצפינה את התינוק בשלושת החודשים הראשונים. הילד גדל והתחיל להיות נוכח ונשמע ואמו החליטה להחביאו על שפת היאור.

* התיבה החמר והזפת נזכרו קודם בסיפור המבול. כאן הם משמשים לאיטום התיבה מהמים ולהצלת חיים, כמו בסיפור המבול. ספר היובלים מוסיף כמה משפטים מעניינים אותם מספר מלאך הפנים למשה על הר סיני בדבר נסיבות הולדתו וינקותו: “ותחביא אותך אמך שלושה חודשים ויגידו עליה. ותעש לך תיבה ותצפה אותה חמר וזפת ותשם אותה בסוף על שפת הנהר ותשם אותך בתוכה שבעה ימים. ותבוא אמך בלילה להניקך ובימים שמרה אותך אחותך מרים מהעופות” (היובלים, פרק מ"ז פסוקים 3–5).

* ספר שמות אינו מרחיב אבל הספרות העתיקה מילאה את החסר:

לפני שנולד משה נולדה אחותו מרים ונולד אחיו אהרון, משה הוא הבן הצעיר ולו נתכנו עלילות, כמקובל במסורת המקראית, שבה תמיד הצעיר בבנים זוכה בבכורה הרוחנית או בברכה בעלת המשמעות (יצחק על פני ישמעאל, יעקב על פני עשיו, אפרים על פני מנשה ומשה על פני אהרון ודוד על פני אחיו) . מרים גדולה מאחיה התינוק בכמה וכמה שנים והיא ממונה בידי אמה להשגיח על התינוק החבוי בסוף על גדת הנהר. בתקופה שנולד משה, בני ישראל נמנעו מזיווג והולדה, בשל גזירת המלך בדבר השלכת הילדים ליאור. עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי הפרו גזרה זו והביאו ילד לעולם ומהם ראו אחרים וכן עשו.

המסורת המאוחרת מספרת כי בעת גזרת פרעה “כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”, החליט עמרם שמוטב להתגרש מאשתו ומוטב לאחרים לעשות כן גם כן, כדי שלא ייולדו תינוקות שיושלכו ליאור. בגמרא נאמר:

* בחיבור הקדום קדמוניות המקרא, שאולי נכתב בידי מחברת אלמונית, וממנו מקור הדברים בגמרא לעיל, מופיעה עדות נוספת, המרחיבה את ידיעותינו מכיוון לא צפוי, על מרים בת יוכבד ועמרם, אחותם הבכורה של משה ואהרון, שהייתה, כידוע, אחת הנביאות המקראיות. בעדות עתיקה זו מרים זוכה להתגלות אלוהית בחלום המפיח תקווה באשר לגורלו של העם הנדכא בעתיד המובטח, אולם כאשר היא מספרת להוריה את אשר נודע לה בחלומה, היא זוכה להתעלמות ולאי אמון:

* מסורת זו מייחסת למרים את האזכור הראשון של המילה עם בזיקה לרוח אלוהים בדמות ישות פלאית האומרת עמי. למרבה הצער, אי האמון בחלומותיהן של נשים הוא קו חוזר ונשנה במסורת העתיקה, כפי שהראיתי במאמרי על חלומות בספר היובלים, המצוי ברשת. בתלמוד במסכת מגילה, שיש בה דפים המוקדשים לביזוי נשים ולהשפלת נשים שהמסורת המקראית ייחסה להן נבואה, מובא סיפור עצוב אודותיה המושפע מקדמוניות המקרא:

בת פרעה נטולת השם ממהרת להבין את פשר המראה הנגלה לעיניה, היא, כמו המיילדות, מתעלמת מפקודת אביה העריץ בדבר השלכת התינוקות ליאור, והיא בוחרת להצילו.

* מרים, האחות הבכורה רבת התושייה, שלפי המסורות לעיל התברכה בחלומות

נבואיים מילדותה, מציעה לנסיכה להביא מינקת לתינוק הקטן שנמצא בין קני הסוף.

* מרים הנערה, המכונה כאן עלמה, קוראת ליוכבד, אמו של משה, כמינקת. עד כאן אין שם לאף אחד מגיבורי הסיפור.

ספר היובלים מוסיף שמות כשהוא מספר מפי המלאך למשה את קורותיו: “ובימים ההם יצאה תרמות בת פרעה לרחוץ בנהר ותשמע את קולך בוכה ותאמר לאמותיה להביא אותך. ותבאנה אותך אליה. ותוצא אותך מן התיבה ותחמול עליך. ותאמר לה אחותך האלך ואקרא לך אחת מן העבריות לגדל ולהניק לך את הילד הזה. ותאמר לכי” (שם, מ"ז 5–7).

* יוכבד האם מתמנה למינקת המקבלת שכר עבור הנקת התינוק שבת פרעה לקחה תחת חסותה, והיא מניקה את בנה באהבה ובמסירות, כדרכן של רוב האימהות המניקות, כשבת פרעה אינה יודעת שהיא אם הילד. רק מרים בת יוכבד ואחות משה, יודעת את מה שבת פרעה אינה יודעת. כאמור כולן נטולות שם בסיפור.

יוכבד בת מרים, 1900–1980), המשוררת הדגולה שנולדה במינסק שברוסיה הלבנה וגדלה במשפחה חב"דית, קשרה מילדותה את גורלה עם מרים המשוררת הראשונה, וקראה לעצמה על שמה. היא עלתה לארץ ישראל המנדטורית ב1928, וכתבה על מרים אחות משה, שיר נוגע ללב:

מרחוק: שירים, הוצאת קרן זנגביל בלונדון בהשתתפות אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ב.

[אפיס הוא השור הקדוש בפולחן המצרי שהיה לו מקדש גדול בממפיס שם נמצאו פסלי השור ופסלי פרעה. יתכן שהמשוררת רומזת גם לאבן הלפיס לזולי הכחולה שהיו נוהגים לשבץ בה את עיני האפיס הקדוש]

* שמו של משה הוא שם מצרי שעניינו ילד או נער והוא גדל בארמון מלך מצרים ואמו המאמצת נקבה בשמו כמי שנמשה מן המים ולא נולד מרחמה, כדי להזכיר את מוצאו יוצא הדופן – מֹשֶׁה – כי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. ספר חזונות עמרם שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מספר ששמו העברי של משה היה מלאכיה, בצד שמו המצרי, משה.

משה גדל בשנים הראשונות לחייו, עד שנגמל, בחיק אמו יולדתו ונהנה מאהבתה, מהשגחתה, מטיפוחה ומחלבה, וכשהוא גדל ונגמל הוא מובא לבת פרעה שהעניקה לו את חסותה ואהבתה בשנים בהן גדל בארמון והתוודע לתרבות מצרים וללשונה.

ספר היובלים מוסיף מידע רב חשיבות שאינו נזכר בספר שמות שאותו מגלה המלאך למשה על הר סיני כשהוא בן שמונים:

* משה לא נהרה, נולד וגדל ככל הילדים, ההיריון שבעקבותיו נולד נהרה בעת סכנה לחיי כל התינוקות הנולדים ממין זכר. בשל גזרת מלך מצרים, חייו החלו בסכנת חיים ובמחבוא. אמו האמיצה התריסה כנגד גזרת המלך, למרות שהייתה אחוזת חרדה, החביאה אותו בתושייתה וטיכסה עצה כדי להצילו, אביו נעלם מהתמונה, ואמו הצפינה אותו בתיבה בין קני הסוף, ומינתה את אחותו הבכורה להשגיח עליו. אחותו התריסה גם היא נגד גזירת המלך וסיכנה את עצמה כשהשגיחה על התינוק שנאסר עליו להיוולד ולחיות. בתושייתה הרבה ובתעוזתה מיהרה לנצל את ההזדמנות כשבת פרעה ירדה לרחוץ בנהר ומצאה את התינוק בתיבת הגומא, כדי להביא את אם הילד כמינקת לתינוק שנמצא על גדת היאור.

גם בת פרעה האמיצה התריסה כנגד גזרת אביה כשהצילה ממוות תינוק אסור. כלומר חייו של משה החלו בנסי נסים או בחכמה ותושייה נשית, בפרק מוקף נשים מתריסות, נועזות, אמיצות, חכמות ובעלות תושייה, הפועלות על פי צו לבן ולא על פי פקודת העריץ הקטלני, וסוללות נתיב לכל הנשים בעולם המתריסות כנגד רשע ונטילת חיים, כנגד עריצות, התעמרות, דיכוי, פעולות קטלניות והתאכזרות, המסכנות חיי אדם לשווא: המיילדות האמיצות שפרה ופועה, אמו רבת התעוזה יוכבד, אחותו האמיצה רבת התושייה, מרים, ובת פרעה שהושיעה את התינוק בתיבה משעה התריסה נגד גזרת אביה.

הזמן חולף, ומשה גדל ומתבגר ורוצה לפרוש כנפיים מעבר למתחם שגדל בו וחסה בצלו. הוא יצא מן הארמון וראה את המתרחש:

ראשית פעולתו של משה מחוץ לארמון היא ההכרה בסבל אחיו. המשך פעולתו היא מעשה פשע בתגובה לעוול שהיה עד לו – הריגת איש מצרי מתאכזר לאחד מאחיו העבריים, והטמנתו בחול. כלומר בתגובה לעוול ואי־צדק הגורם לסבל, הוא לוקח את החוק לידיים, שופט ומעניש.

משה חשב שאיש לא ראה את המתרחש, אולם אין חטאים אנושיים שאין להם עדים גלויים או נסתרים במוקדם או במאוחר.

* גם כאן משה מגלה חוש צדק המבחין בין רשע עושה עוול לבין מי שנגרם לו עוול, ומבקש להעניש את האיש המכה את רעהו.

* הרשע מטיח בפניו שהוא יודע היטב שהרג את המצרי שלא כדין, וגם אין בכוונתו להניח לו להרוג אותו כשופט ומעניש על דעת עצמו, ויש בכוחו להלשין עליו כעל רוצח. משה מבין את הסכנה הרבה האורבת לו מרגע שמידע זה יגיע לרשויות, והוא בורח למדין. מעניינת הבחירה של הסופר המקראי להציג את משה כרוצח בראשית חייו הבוגרים. אין במקרא גיבורים נקיים מחטאים כבדים, אף לא אחד.

הבאר היא מקום המפגש החברתי בין זרים למקומיים, ובין נשים לגברים ובין רועות לרועים, כזכור מסיפור עבד אברהם היוצא להביא אישה ליצחק ומסיפור פגישת יעקב ורחל, הפוגשים באישה היעודה להם על פי הבאר.

משה פוגש בבנותיו של כהן מדין, שאף הן כרבקה וכרחל דולות מים מהבאר ומעבירות לרהטים, בהם רצים המים, ומשקות את העדרים של אביהן.

* המים הם משאב יקר ומוגבל במדבר והרועים נוהגים בגסות ובאלימות ומגרשים את הרועות. אולם משה נחלץ לעזרתן ומושיען.

* רעואל הנודע גם כיתרו, תמה על מועד שובן המוקדם של בנותיו, החורג מהרגיל ושואל את בנותיו מה אירע?

* רעואל שמח על ההזדמנות להכיר אדם חדש, מציל ומושיע מפני עושק ועוול, אולי חתן פוטנציאלי לאחת משבע בנותיו, והוא מאיץ בהן לשוב לבאר ולהזמין את האיש המצרי לסעודה בביתו.

* משה הופך לחתנו של רעואל המדיני, הנותן לו את בתו צפורה לאישה.

* גרשם הוא בנו הבכור של משה והוא נקרא על שם מעמדו של אביו, גר בארץ נוכריה.

מכאן ואילך חוזר הסיפור לשעבודם של בני ישראל, אשר משה, שניצל ממוות בילדותו וגדל בביתה של בת פרעה וברח על חייו מפני אביה פרעה, והפך לרועה צאן המנהיג את עדרי חותנו, יהפוך למושיעם המתחנן על שילוחם בפני פרעה חדש…

* ההנחה הגלומה בפסוק זה היא שקיימת השגחה אלוהית וזעקות אנושיות לעזרה נענות בחסדי שמים. עד למאה העשרים הרוב מוחלט של היהודים האמינו בהשגחה אלוהית ובהבטחה אלוהית, אבל אחרי השואה הנוראה, שבה איש לא שמע בשמים או בארץ את זעקתם ושוועתם של שישה מיליוני יהודים שנרצחו על לא עוול בכפם, אמונה זו חדלה מלהתקיים בלב רבים.

אנחה, זעקה, שוועה ונאקה הנזכרות בשני הפסוקים האחרונים, הן כמה ממאה ושלושים המילים הנרדפות הקיימות בעברית לצרה ומצוקה.

הביטוי וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ מהדהד היזכרויות קודמות של אלוהים באנשים שצריך להושיע אותם בעת מצוקה או בעת עונש וסבל. האל זוכר את נח ואת אברהם ולוט. בעיצומו של המבול נאמר: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה” בעיצומו של ההרס והחורבן של ערי הכיכר נאמר שאלוהים נזכר: “וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט”. הישועה וההצלה הכרוכה בהיזכרות אלוהית במי שכרת עמו ברית או במי שפעל במצוותו היא היסוד לתפילת “זיכרונות” בתפילת ראש השנה.

* אלוהים שומע את שוועתם של בני ישראל הנאנקים מרה ורואה את סבלם ומצוקתם ונזכר בברית שכרת עם אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב. מכאן ואילך מצטרפים סיפור סבל העבדות במצרים של העם וסיפור הישועה המיוחלת, שראשיתו במשה רועה צאן חותנו יתרו, ההולך למדבר עד הר אלוהים הר חורב.

* משה כסב סבו אברהם, וכרב־סבו יעקב, זוכה לראות מלאך הנקרא מַלְאַךְ יְהֹוָה ולשמוע קול מדבר אליו שאיננו קול אנושי. אצלו כמו אצל אבותיו שזכו לכרות ברית עם האל שנגלה להם בחלום, חל חילוף בין אלוהים ומלאכים בעת שהאל או המלאך נשמע או נגלה בפני בני משפחת אברהם. משה רואה שיח בוער באש שאיננו נשרף ומתקרב כדי להבין במה דברים אמורים.

* מכאן ואילך הדובר הוא יְהוָה אֱלֹהִים ולא מַלְאַךְ יְהֹוָה. הוא פונה אל משה בשמו הנאמר פעמיים, כמו במקומות אחרים בהם האל פונה לנביאו דוגמת ‘שמואל שמואל’, לתדהמת השומע, שלא ידע מי הוא זה הקורא בשמו באמצע מדבר חורב. משה עונה בתשובה שענה אדם הראשון בגן עדן: ‘הנני’ בשעה שאלוהים חיפש אותו וקרא לו, ובתשובתו של אברהם במענה לקריאה הכפולה משמים: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

* אדמת קודש היא כל מקום שאלוהים מתגלה בו. הדבר הראשון שאומר הקול האלוהי, הוא שמשה נמצא על אדמת קודש ועל כן עליו להסיר את נעליו. עד היום בשעה שהכוהנים בני שבט לוי, השבט היחיד ששמר את זהותו השבטית במהלך 3500 השנים שחלפו מימי משה בן עמרם בן קהת בן לוי ועד ימינו, עולים לדוכן לברך את בני ישראל בבית הכנסת, או אומרים ברכת כוהנים בחצרות בזמן מגפת הקורונה בשעה שבתי הכנסת סגורים ומניינים אסורים, הם מסירים את נעליהם, כי המקום שבו נוכח אלוהים הוא קדוש מעצם הבחירה האלוהית להתגלות בו. אלוהים יכול להתגלות לאברהם באור כשדים, ליעקב בבית אל או בנחל יבוק, למשה במדבר חורב, לעם ישראל כולו בהר חורב, במקום שהוא בוחר לשכן שמו שם בעיר הקודש על הר ציון כנזכר מאות פעמים במקרא, או בכל מקום שהוא בוחר ומוצא לנכון להשמיע את קולו ולומר את דבריו לבני האדם.

* אלוהים מציג את עצמו כאלוהי אבותיו של משה, אברהם יצחק ויעקב. לוי, סבו הוא בנו השלישי של יעקב, ואביה של אמו של משה, יוכבד בת לוי. איננו יודעים מה יודע משה, שגדל בארמון בת פרעה, בלי אב, על אבותיו ועל מורשתם. האם אמו יוכבד הספיקה להנחיל לו דבר מה ממורשת האבות והאימהות שנחלה במצרים בה נולדה, אם לאו, אין יודע. משה איננו יודע במה דברים אמורים, אולם הוא חש יראה מעוררת אימה ורעדה למראה הקול הדובר מתוך האש ומסתיר את פניו כשאלוהים נוכח ומדבר לנגדו. עד היום הכוהנים בני שבט לוי עומדים יחפים על במת בית הכנסת ומכסים את פניהם בטליתותיהם המונחות על ראשם ועל ידיהן הפרושות בברכה, כשהם מברכים ברכת כוהנים.

* כאן נזכרת לראשונה זיקת השייכות הנצחית בין אלוהים לעמו החתומה בברית עם אברהם יצחק ויעקב. אלוהים אומר למשה שכמוהו בדיוק, אשר ראה בצער עמו לפני שברח למדין והתערב פעמיים לעזרת העשוקים, כך גם הוא ראה ב־עֳנִי עַמִּי – מלשון עינויים וסבל – בצעקותיו ובמכאוביו. אלוהים החליט שהגיעה העת לפעול ולחולל שינוי מכריע בגורל העם המתייסר בעינויי העבדות הנוגשת. העם סבל דיו וטעם את טעם העבדות והשעבוד, הסבל, האכזריות, הזוועה והמצוקה, ועתה הגיעה העת להוציאו מעבדות לחירות ולהוציאו ממצרים, מבית עבדים, ולהחזירו לארץ המובטחת לאבותיו בברית, כעם של בני חורין.

* אלוהים מתאר את הארץ המובטחת לעמו כארצם של עמי כנען, שישה במספר, כולם צאצאי כנען בן חם המקולל בפרשת נוח, ואומר למשה שזו היא ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, כלומר יש בה שפע של מרעה לצאן ולבקר, לא פחות מאשר בארץ גושן, ויש בה מקום למטעי תמרים, דומים לאלה שבמצרים, מהם נאסף דבש התמרים בגדיד. בני ישראל היו רועי עדרי צאן ובקר מימיו של אברהם אבינו ואילך.

* אלוהים חוזר ומציין באזני משה ששמע את צעקת בני ישראל וראה את לחצם ומצוקתם, כפי שנאמר לעיל, ומכאן ואילך הוא עובר מתיאור המצב הכללי הנורא של המצוקה והסבל, השוועה והזעקה, שהם נחלת כלל בני עמו של משה, אל השליחות הפרטית שהוא מועיד לו כאדם יחיד סגולה, שליח אלוהים, האמור לחולל שינוי דרמטי במציאות הקשה הזאת.

* כאן נזכרת פעם ראשונה המילה עַמִּי בפי האל הדובר אל משה בזיקה לשליחות הרת גורל. בני ישראל מוגדרים כעמו של אלוהים. זיקה זו היא שקובעת את גורלם ההיסטורי. אין הם בני־בלי־שם שאיש אינו נותן דעתו על מצוקתם, אין הם רק עבדים המופקרים לשרירות לב, עריצות וחמס, אלא הם עמו של אלוהים, הרואה בסבלם ורוצה להצילם מזוועת העריצות והדיכוי.

* משה הנדהם מהשליחות הבלתי צפויה שהוטלה עליו בידי אלוהים, נרתע ואומר שאין הוא האדם ההולם את ממדיה של המשימה הבלתי אפשרית הזאת. פרעה, שליט מצרים, הרם והנישא בבני אנוש, הוא התגלמות העוצמה האנושית והתגלמות החוק, הסדר, הקדושה, הנצחיות, העושר, הכבוד והמלכות במצרים. בימיו של משה ובימי הוריו פרעה היה סמל לעריצות אכזרית משעבדת. משה שגדל בארמון (במשך שלושה שבועות שנים שהם שלוש שמיטות ושנה לדברי ספר היובלים, כלומר עד גיל 22) מיטיב לדעת את עוצמתו וכוחו של המלך השליט על שתי הממלכות, מצרים העליונה והתחתונה. והוא אומר בצדק: מי אני, שאינני אלא רועה צאן מצרי נמלט, הנשוי לבת כהן מדיין ואב לילד או שניים, או מי אני אשר אינני אלא פושע בורח שהרג איש מצרי בלא משפט, שיש בכוחי לגשת אל המלך? פרטי הסיפור מעצבים חולשה אנושית ויראה מפני הוד המלכות, הקשורה בחטא ופשע, בבושה, אשמה ופחד (משה), אל מול עוצמה אנושית, הקשורה בכוח, גבורה, עוצמה, כבוד ומלכות, הון, חוק, משפט ועונש, עוצמה מתאכזרת הנוהגת בעריצות בימי משה (פרעה). אלא שכל עוצמה אנושית מכל סוג, בטלה ומבוטלת לנוכח השגב האלוהי, ואינה אלא אפס ואין, על פי עמדת המספר המקראי, לנוכח כוחו האינסופי של האל הנשגב והנאדר בקודש, האל הכול יכול, או לנוכח הכרעתו ובחירתו.

* אלוהים איננו מקבל את סירובו של משה ומבטיח לו שיהיה עמו ונותן לו אות. כשיוציא את העם ממצרים יעבדו בני העם את אלוהים בהר חורב.

* משה החכם איננו מסתפק באות אלוהי זה, הטמון כולו בעתיד הרחוק, ושואל שאלה נבונה באשר להווה הקרוב: מה הוא שם האל אשר בשמו הוא אמור לפנות לבני ישראל ולדבר אל פרעה. משה מבקש תשובה לשאלה פשוטה. מי אתה ומה שמך?

* אלוהים עונה תשובה בלתי צפויה. אין לי שם ושמי אינו מגדיר אותי. אהיה אשר אהיה. אבל אתה תאמר לבני ישראל אֶהְיֶה שלחני אליכם.

דמו לכם שמישהו אומר באנגלית “I am who I am. This is what you are to say to the Israelites: ‘I am has sent me to you.”

זה אחד מהרגעים הגאוניים בתולדות הספרות. גיבור הסיפור נטול שם והגדרה, נטול צורה ונעדר זהות חזותית, הוא רק קול מדבר, מצווה או עונה, הנשמע לאדם בחלום או בהקיץ. שמו הוא am או I am. לכל יצור חי אחר יש שם מובחן המייחד אותו וזהות חזותית מוחשית, כלומר אפשר לענות לגביו על השאלה מי זה? מה שמו? איך קוראים לו? או מי זה ומה זה? המילה זהות נגזרת משתי שאלות פשוטות אלה. לאלוהים אין זהות מוגדרת בשם למרות ששמו הוא השם המפורש שאין להגות אותו, כלומר הוא נעלם ואיננו מפורש כלל. פרדוקס זה מזין אלפי שנים של כתיבה על אלוהים.

* אלוהים חוזר ומציג את עצמו בשם נוסף – יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, כלומר שם בלתי מובן, יהוה, שעניינו הוא צירוף של שלושה זמנים של היות: – היה הווה ויהיה – או אהיה אשר אהיה בכל זמן, בעבר, בהווה או בעתיד – המצטרף לכינוי הייחוס – אלוהי אבותיו של משה, אברהם, יצחק ויעקב. אלוהים איננו מציג את עצמו כאל בורא, ולא כאלוהי ההיסטוריה והחוק, אלא רק כישות על זמנית – יהוה – אלוהי אבותיו של משה, שסיפורם הכאוב, המפרט את כל חולשות האדם וחטאיו, סופר ברוב הפרקים של ספר בראשית, סיפור שייזכר יחד עם שמו של אלוהים לעולם ולדור ודור. “זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם”. המילה עולם בחומש מקבילה למילה העברית לעד, forever. המילה עולם מתייחסת תמיד רק לנצחיות על־זמנית, לעדי־עד, הקושרת עבר הווה ועתיד, ולזיכרון שאין לו קץ. התבונה העמוקה שבהבנה שהזיכרון האלוהי הנצחי והעל־זמני קשור בסיפור האנושי הכואב של שכול וכישלון, אהבה ובגידה, מרמה ותועבה, והסיפור האנושי הנורא על פניו רבי הסבל, קשור בזיכרון האלוהי הנצחי שאין נשגב מיכולתו, היא מאושיות הסיפור המקראי. סיפור אלוהי שאין לו ממד אנושי לא יוזכר ולא ייזכר, וסיפור אנושי מורכב שאין בו ממד אלוהי על־זמני, יעלם וישכח. הטרגדיה האנושית שספר בראשית הטיב לתאר את ריבוי פניה, זו שראשיתה ברצח, בגירוש, בהתנכרות ובעקדה, בהונאה, בתככים, במשטמה וגזלה, ואחריתה בבגידה, בשקר, בקנאה ושנאה, בהתנכלות, בהתאכזרות ומרמה, שזורה בחסד האלוהי, בחלום, בברית, בעדי־עד ובנצח, בזיכרון, בהבטחה ובתקווה שמעבר להווה המיוסר.

* אלוהים מנחה את משה מה עליו לעשות. לכנס את זקני העדה השומרים את הזיכרון הקהילתי, אלה שזוכרים את התקופה שבה היו בני חורין וששמעו מאבותיהם את סיפורי אברהם, יצחק ויעקב, לומר להם שאלוהי האבות נגלה אליו כפי שיעקב הזכיר לבניו בערוב ימיו, ולהבטיח להם שאלוהים זכר את עֳנִיים וענותם, ובא לפקוד אותם ולהציל אותם מעינוייהם במצרים ולהחזירם לארץ המובטחת לאבותיהם.

המילה פקד היא מילה מעניינת שיש לה משמעויות רבות. היא קשורה למעשה אלוהי הנוגע לבני אדם ביחס לזיכרון, הבטחה וברית החורגים מגבולות היכולת האנושית. היא קשורה לחוקים, למצוות לפקודות ולפיקודים, בארמית מצוות הן פיקודין, היא קשורה למפקד (צנזוס) ולמפקד (commander) ולפקידה כמו ויפקוד ה' את שרה. דהיינו אלוהים זכר את הבטחת המלאכים לשרה ומימש את הבטחת ההיריון לאישה בת תשעים. פיקדון ויום פקודה כמו להפקיד שומרים ולפקוד במפקד ולפקד על צבא קשורים גם הם לשורש מעניין זה.

* אלוהים מתווה את תכנית הפעולה ביחס להצלת עם העברים מידי פרעה. עברים הם דוברי עברית, כל עם נקרא על פי לשונו. בראשונה משה אוסף ומכנס את הזקנים דוברי העברית הזוכרים את בריתו עם האבות, ומתוודע אליהם ומוסר להם את המסר האלוהי שנמסר לו בהתגלות אלוהית בהר חורב, בסנה. כשהם משתכנעים ושומעים לקולו הם ילכו ביחד למלך מצרים. אז יבקשו מהמלך רשות לזבוח לאלוהים שנגלה להם ולצאת לשלושה ימים. יש לזכור שמשה הוא בנה של יוכבד בתו של לוי בן יעקב שירד עם אביו למצרים. פרק הזמן שמדובר בו הוא בטווח זיכרונם של אנשים שזכרו את יעקוב ובניו.

* אולם אלהים יודע שפרעה יסרב

* הוא מבטיח למשה שהוא יכה במלך מצרים בכל נפלאותיו ובסוף התהליך המלך ישחרר את העם העברי.

* הוא מוסיף אמצעי פיתוי, לא רק תצאו אלא תצאו ברכוש גדול של שכניכם המצריים.

* משה מהסס ונרתע, הוא חושש מגודל המשימה, מאי היתכנותה ומעצם יכולתו המוטלת בספק לעורר אמון בלב שומעיו. הוא אדם מבוגר, בן שמונים, אדם לא מוכר שהתגורר רוב ימיו במדין, ואין לו סיבה להניח שמישהו יאמין לדבריו בדבר התגלות אלוהית ותוכניות גאולה אלוהיות הקשורות במלך מצרים מעורר האימה.

* אלוהים הנעלם ממראה עין ונשמע למשמע אוזן, ממחיש למשה בשורה של אותות ומופתים שהוא יכול להפוך ברצונו דומם לחי וחי לדומם, בריא לחולה וחולה לבריא, מים לדם ודם למים, מאומה אינו נבצר ממנו. הוא מבטיח למשה שהוא יחולל אותות ומופתים מעוררי תדהמה או קסמים וכשפים מרהיבים ומעוררי אימה, שישכנעו את כל שומעיו ורואיו, הן בארמון המלך, הן מחוצה לו.

בניגוד לאלוהים הכול־יכול, הבוטח בכוחו שאין לו שיעור, הן במחשבה, הן בדיבור, הן במעשה, משה הבא בימים, חש אימה ויראה, חולשה וביטול עצמי, קטנות, שפלות־קומה וחוסר אונים, אי־ביטחון וענווה גמורה בשנה השמונים לחייו, כשהוא נודע לעצמו ככבד פה וכבד לשון, עמדה שאיננה מכשירה אותו כלל ועיקר למשימה המורכבת של דיבור משכנע בפני זקני העם הספקנים ודיבור רהוט בפני פרעה מעורר האימה, אשר אלוהים מצפה ממנו. כך הוא אומר:

* הגיבור האנושי של הסיפור המקראי, שלא נאמרה אף מילה אודותיו עד כה בכל הנוגע לחזותו החיצונית או לייחודו הגופני, לגילו, לקולו או לתואר פניו, מתחיל את דרכו מבחינת תודעה עצמית לנוכח אלוהים הכול־יכול כאנטי־גיבור: הוא ירא ורך לב, מהסס, מגמגם, מתבייש ונרתע מכובד המשימה. מאוחר יותר אלוהים יתאר את האדם שבחר בו לשליח אלוהים, לנביא, לגואל, למחוקק,לסופר, מנהיג ומושיע, בפסוק הנפלא “וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה”. משה העָנָ֣ו מעורר חמלה, הוא כבד פה וכבד לשון, ירא מכובד המשימה ואיננו איש דברים, כלומר איננו מחונן בסגולה רטורית, בביטחון עצמי, ברהיטות דיבור או בכוח שכנוע.

* אלהים מבטל את דאגותיו של משה ומבאר לו את מקור הכישרון והסגולות האנושיות בחסדי האל ואיננו מתרשם כלל מחולשתו של משה ומדבריו מעוררי החמלה בדבר מגבלותיו, המיטיבים לבטא את קולו של כל אדם שאיננו יכול לדבר או לעשות את המוטל עליו, מחמת הפחד, המגבלה, הנכות, החולשה, הזקנה או המחלה, ההשפלה המאיימת, האשמה, הבושה או האימה, הדיכאון, הגמגום, הכיעור, המבוכה, המשקל, העיוות, או הפגם שנולד עמו. ראוי לציין שבמחקר גאלופ רחב אנפין שנערך בארצות הברית במענה על השאלה ‘ממה אנשים הכי מפחדים?’, אחרי שתי התשובות הצפויות מוות, מוות בייסורים ממחלה ונכות או שיטיון הגורמים תלות ואבדן שליטה, התשובה השלישית הייתה –דיבור בפני קהל. אימת הדיבור בפני קהל היא פוביה ידועה לרבים ומצויה גם אצל שחקנים מעולים עתירי ניסיון העולים על הבמה בפני קהל מדי ערב, ויש לזכור אותה בעת קריאת הדיאלוג בין אלוהים המצווה ומשה המפחד והנרתע.

* הוא מצווה עליו בקצרה: ועתה לך! ואני אדבר מפיך ואומר לך מה לדבר.

* משה הירא מגודל המשימה ומפחד מפני הדיבור ברבים, ממשיך ומתחנן בפני אלוהים שימצא שליח אחר ולא הוא, מכיוון שהוא כבד פה וכבד לשון.

* קצרה רוחו של אלוהים מבן שיחו הירא והסרבן, הנרתע והחששן והוא שולף תשובה מוחצת בצורת גיבור חדש שמעולם לא נזכר עד כה, אהרון אחיו הבכור שהוא לוי כמוהו, נכדו של לוי, והוא איש רהוט דיבור. הוא מבטיח למשה שאחיו יצא לקראתו וישמח בו ויעזור לו. בעתיד אהרון יהיה זה שיזכה לשושלת נצחית של הכהונה הגדולה, רק הוא לבדו, בניו, נכדיו, ניניו ובני ניניו ישרתו כבני צדוק הכוהנים בכהונה הגדולה. [אהרון כהן הראש הוא אביו של אלעזר, אבי פנחס, אבי אבישוע, אבי בוקי, אבי עוזי, אבי זרחיה, אבי מריות, אבי עזריה, אבי אמריה, אבי אחיטוב, אבי צדוק, אבי שַׁלּוּם, אבי חילקיה, אבי עזריה, אבי שריה, אבי עזרא הכהן (ראו ספר עזרא, פרק ז).

* אלוהים אומר: אני אדבר אתך משה ואתה תדבר עם אהרון והוא ידבר אל העם ויביא את דבר אלוהים אליו בפיו.

* המטה שאלוהים הדגים בו אותות ומופתים בפני משה הופך להיות המטה שימחיש את שליחותו של משה בשם האל.

*אלוהים יודע היטב שהאשמה והפחד מלווים את משה מאז שהרג את המצרי, הטמינו בחול ומעשיו נודעו ברבים. זה גורלו של כל רוצח אדם בלא משפט ושלא כחוק. בושה, אשמה ופחד רודפים אותו. אלוהים מרגיע אותו שדורשי רעתו אינם חיים עוד.

* אשתו של משה היא צפורה בת יתרו המדיני, ובניו הם גרשם ואליעזר. אהרון נשוי לאלישבע בת עמינדב בן רם משבט יהודה.

* אלוהים חוזר ואומר באזני משה מה עליו לעשות. עליו להיות מוכן לדבר אל פרעה ולהקשיב לסירובו, לשכנע אותו בעזרת אותות ומופתים ולהיות מוכן לכך שהמלך יסרב להיענות לבקשת משה לשלח את העם. כאן אומר אלוהים למשה את משפט המפתח אם לא תשלח לחופשי את בני בכורי ישראל אני הורג את בנך בכורך. כלומר לדיאלוג בין משה לפרעה יש שלבים ידועים, בקשה, סירוב, הפצרה וסירוב, איום ועונש.

* אלוהים מעמיד את משה במבחן בלתי מובן לחלוטין, ומבקש להמיתו. לא ברור מדוע ועל מה ולמה. אשת משה, צפורה בת יתרו כהן מדיין, מגלה תושייה ותעוזה מול המאורע המפחיד המתחולל לנגד עיניה. היא משערת שההתרחשות הלא מובנת כרוכה בעובדה שבנה הקטן אליעזר, טרם נימול, ומלה את בנה הלא נימול באבן צור ומניחה את הערלה כקרבן לאל המבקש להמית את בן זוגה. אומץ לבה ותושייתה ורהיטות דיבורה מצילים את בעלה כבד הפה וכבד הלשון. היא אומרת: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. ואלוהים מרפה ממשה שביקש להמיתו על לא עוול בכפו, אחרי שמינה אותו לשליחו.

בפרשה זו, פרשת שמות, שורה של נשים מצילות ממוות – שפרה ופועה מצילות בתושייתן את היולדות והיילודים, יוכבד, מרים ובת פרעה, מצילות את משה מחמת זעמו של פרעה שציווה להרוג את כל התינוקות ממין זכר בבני ישראל, וציפורה מצילה את משה מחמת זעמו השרירותית של אלוהים.

ספר היובלים מציע ביאור שונה לגמרי לפרשה סתומה זו של חתן הדמים ואומר כך בפי מלאך הפנים, המספר באזני משה על הר סיני ומזכיר את עניינה האמתי של פרשה זו:

יש לשים לב שבמקום שבנוסח המסורה נזכר מלון בספר היובלים העברי נזכר אלון.

* כלומר, לא אלוהים ביקש להרוג את משה אלא שר המשטמה שהוא שר אומות העולם שידע את אשר יקרה לפרעה ועמו ואת העונשים שיוטלו עליהם, ומי שהציל אותו מידי שר המשטמה השוטם להרגו, היה מלאך הפנים. הנימולים זוכים להגנה ואינם תחת השפעת שר המשטמה כנזכר בפרק ט"ו 32 בספר היובלים. [ראו שם, עמ' 535]

* אלוהים פונה לאהרון ומורה לו ללכת למדבר לקראת אחיו.

מכאן ואילך מספרת הפרשה את השתלשלות המאורעות בעקבות התכנית שיזם אלוהים שאמורה היתה לצאת לפועל בידי משה ואהרון:

* החלק הראשון מתנהל כמצופה: משה דרך אהרון פונה לזקני העם ומדבר אליהם את מה שאלוהים אמר לו ומראה להם אותות ומופתים והם מאמינים לדבריו ומאמינים בו.

* השמות הנרדפים בני ישראל, העם, ישראל והעברים, שבים ונשנים בפרשה. גם פרעה מתנהג כפי שאלוהים צפה אולם הוא ממשיך להתעמר ולהתאכזר ביתר שאת לבני ישראל העבדים.

* פרעה, כעריצים אחרים מימיו ועד ימי היטלר במחנות הריכוז ומחנות ההשמדה וסטלין, במחנות העבודה ובגולאגים, מאמין שככל שיאכוף עבודה רבה יותר על אנשים רעבים יותר, מותשים יותר ועייפים יותר, כך יוותרו על חלומותיהם ועל תקוותיהם, יסכינו עם שעבודם ועם כפיפותם לעריצות, וילכו כצאן לטבח אחרי התאכזרותו ועריצותו ויענו בצייתנות לסמכותו ולפקודותיו.

* השוטרים הממונים על בני ישראל מתקוממים על הנגיסות והקלגסות וההתעמרות שהיא מנת חלקם.

* המצב הולך ורע, הציפיה להשלמת מכסות הייצור ללא חומרי גלם הופכת לבלתי אפשרית.

* ויפגעו בעברית מקראית משמע ויפגשו, פגע ופגש הן מילים נרדפות בעברית מקראית.

* בני ישראל טוענים נגד משה ואהרון שתכנית השחרור שלהם עלתה להם בנגיסות וייסורים ובהרעת תנאים ובהתעמרות של קלגסים.

* משה נושא את תלונת העם בפני אלוהים על המצב ההולך ורע.

* אלוהים עונה למשה שהוא יעניש את פרעה והוא ישלח את העם ויגרש אותו מארצו כדי להינצל מהעונשים שאלוהים ישית עליו.

יציאת בני ישראל ממצרים ונסיבותיה המדויקות היא פרשה שנויה במחלוקת במשך אלפי שנים. מקורות מצריים הלניסטיים מספרים שבני ישראל גורשו מארץ מצרים כמצורעים כדי לטהר את הארץ מטומאתם בהקשר דתי מצרי אלילי של האל אמון, ואילו המקורות היהודיים רואים את גירוש בני ישראל ממצרים כחלק מתכנית אלוהית של שחרור משעבוד לחירות, שהייתה כרוכה בהענשת המשעבדים. כל סיפור היסטורי או ספרותי בעל משמעות, מסופר בצורות שונות ורבות כשלכל מספר יש נקודת מוצא שונה ומטרה אחרת, עולם ערכים שונה, מטרה אחרת וקהילת זיכרון שונה, אבל כל סיפור שומר גם הדים ובנות קול של סיפורים נוספים.

במקורות היהודיים פרעה מגלם רשעות, אכזריות, עריצות ושעבוד שהוא נענש בשלהם בידי האל, כחלק ממסע השחרור הבלתי־נשכח מעבדות לחירות, המצוי במוקד הזיכרון של העם היהודי, החוגג סיפור זה מדי חג פסח, בכל אביב, במשך אלפי שנים. במקורות המצריים היהודים הם עבדים בורחים ומורדים נמלטים, טמאים ומצורעים שגורשו ממצרים. ספר היובלים מעיר בקצרה הערה מעניינת מאד: “ויחשבו אנשי מצרים את בני ישראל לטמאים” (פרק מו, פסוק 16)

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית־רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור). על פי גרסתו של ליסימכוס יציאת מצרים היא למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציווה על מלך מצרים לטהר את המקדשים “מכל האנשים המזוהמים והחוטאים”, לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז “איש אחד ושמו משה” הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום “לשום בן אדם” ולא לייעץ לו טובה “רק עצת־רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם”. הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת “ועשו רעות ליושביה”, שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, “והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה”, שם יסדו עיר שקראו לה “הירוסולה”, ביוונית “שוד המקדש”, בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר “הירוסולימה” (ירושלים).

ההיסטוריון הרומי טקיטוס חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של התרבות המערבית.

המדקדק המצרי־יווני אפיון טען ששמע “מפי זקני מצרים” שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו שישה ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך “יהודה”.

הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את “היהודים” אל סוריה.

פרופ' מנחם שטרן כינס את כל העדויות הכתובות בספרות ההלניסטית העוסקות ביהודים ביוונית ובלטינית וצירף להן תרגום אנגלי וביאורים מקיפים (Greek and Latin Authors on Jews and Judaism (edited with introductions, translations and commentary by Menahem Stern), Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, c1974-c1984). פרופ' פטר שפר חקר את גלגולם של הטקסטים האנטי־יהודיים ההלניסטיים במחקרו על תולדות האנטישמיות בספרו “יודופוביה” וחשף את שורשיהם במסורות מצריות עתיקות. (פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מאנגלית: להד לזר, 2010). לדבריו, הגרסה המצרית־הלניסטית הרווחת לסיפור יציאת מצרים, על פיה היהודים היו מצורעים או כובשים זרים שגורשו ממצרים, ברחו לירושלים והקימו שם את מדינתם, בגלגוליה השונים, המוכרת לנו מימי ההיסטוריון ההלניסטי הקטאיוס מאבּדֵירה ומנתון המצרי כהן הליופוליס (מאות 4–3 לפנה"ס) וכלה בגרסתה המפורטת בכתבי ההיסטוריון הרומי טאקיטוס (מאה 1–2 לסה"נ) – נשענת על רובד מצרי קדום שאינו עוסק בהכרח ביהודים (אולי מסורת קדומה העוסקת בגירוש שליטי ההיקסוס, השליטים הרועים) ורובד יווני־הלניסטי ששידך מסורות אלו עם היהודים ועם העוינות העמוקה אליהם.

*אין שום צורך להכריע בין מסורות המתייחסות לאמצע האלף השני לפני הספירה – זמן יציאת מצרים שיש הקובעים אותה במאה ה־15 ויש במאה ה־13 לפני הספירה – לבין המסורות ממחצית האלף הראשון לפני הספירה, שהגיעו לידינו במרחק של כאלף שנה ממועד ההתרחשות של הסיפור לפי לוח הזמנים המקראי. אבל כדאי תמיד לזכור את דבריו של עגנון ‘אין לך סיפור שלא קדם לו רישומו’ ואין בנמצא סיפור שראשיתו לא הייתה במספר בעל כוונה ובעל תכלית.

הרעיון הגדול של יציאה משעבוד לחירות בחסד אלוהים, שפרשה זו מכינה לו את הרקע מכיוונים שונים בצבעים עזים, היווה מקור השראה לדורות של משועבדים לאורך אלפי שנים שסבלו מעריצות אנושית במקומות שונים ובזמנים שונים. בין אם הסיפור התרחש בפועל במציאות ההיסטורית ובין אם התרחש רק באמת הספרותית של היצירה המקראית ושל קהילת הזיכרון שלה, אין אף סיפור בעולם שהשפיע על גורלם של משועבדים ובני חורין כמו הסיפור הזה, שקבע שעבדות, תמיד ובכל מקום, היא רוע אנושי, ניצול, אכזריות ואטימות־לב והשפלת כבוד האדם והתעמרות בגופו וברוחו, ואילו חירות, התלויה תמיד בריבונות על הזמן ועל חלוקותיו למועדי דרור, שבת, שמיטה ויובל, היא חסד אלוהי ומותר האדם, והערך היסודי העומד ביסוד כבוד האדם וזכויות האדם. לא לחינם אלוהים מציג את עצמו תמיד בזיקה לרגע מכריע זה בתולדות האדם אשר בשמו הוא דורש את הכרת תודתו של האדם: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (שמות כ, ב)