פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת שְׁמוֹת, הפרשה הראשונה בספר שמות, הספר השני בחומש, הספר שבו נזכרים לראשונה מושגים רבי משמעות הקושרים בין האל לעמו, כמו המושג שבת וכמו המושג קודש על כל הטיותיו. הפרשה מתחילה בתחילת הספר, פרק א', פסוק א', ומסתיימת בפרק ו', פסוק א'.

פרשה ארוכה זו היא פרשה דרמטית בתולדות העם היהודי ובתולדות האדם שכן היא פרשה המגדירה לראשונה עם והיא זו המעלה את השאלה מה בין סיפור להיסטוריה? בשפות רבות story ו־History זו אותה מילה: זו פרשה העומדת על פרשת דרכים שכן היא מחייבת אותנו לשאול עד היכן סיפור ומהיכן היסטוריה? או מה בין סיפור להיסטוריה? היכן מתחיל סיפורו של עם ישראל? בספר שמות! והיכן מתחילה ההיסטוריה העברית? בספר בראשית עם אברהם העברי. ההיסטוריה המקראית מבוססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת הקרויות תולדות. המילה תולדות נגזרת מהשאלה מי הוליד את מי? כל אדם יודע את שמו של אביו מולידו ואת שמה של אמו יולדתו. משה גיבור ספר שמות, מנהיגו הראשון של עם ישראל, הנוקב לראשונה במילה עם, הוא בנו של עמרם בן קהת, בנו של לוי, בנו של יעקב, בנו של יצחק, בנו של אברהם. כלומר עברו רק שבעה דורות בין משה לבין סבו זקנו אברהם. פרשת שמות מספרת על המעבר ההיסטורי של משפחת יעקב ובניו שהפכה במהלך חמישה דורות (יעקב, בנו לוי, בנו של לוי קהת, בנו של קהת, עמרם, בנו של עמרם, משה) ממשפחה שירדה למצרים בשנות הרעב בכנען, כמשפחה חופשית של בני חורין, לעם משועבד, החווה עריצות, התעמרות והתאכזרות שמעטות כמותן. מציאות טראגית זו של חיי עבדות שנכפתה במשך מאות שנים על אנשים שהגיעו כבני חורין בעקבות הרעב, מעלה צורך במחשבה חדשה על מהות הטוב והרע, ומעלה צורך במוסר חדש, המבחין בין שעבוד לחירות, ומעלה צורך דחוף בהתרסה ובתעוזה אל מול הרוע האנושי שאין לו קץ, לצד צורך דחוף בחסד אנושי, באחריות הדדית, באהבה וחיבה, במצפון ואחווה, בישועה ובגאולה.

פרשה זו משאירה מאחור את סיפורו של יוסף כגיבור החטיבה החותמת את ספר בראשית, שכן יוסף הולך לעולמו בסוף ספר בראשית, ופטירתו מצוינת בראשית הפרשה הפותחת את ספר שמות, כביטוי לסיומו של עידן החופש, השובע, החסות, האחווה והחסד, אשר בני ישראל שירדו למצרים בשנת הרעב, נהנו ממנו בארץ גושן. הם נהנו מהשובע והשפע בחסדו של אחיהם הנבגד, שהפך מאסיר כלוא ונשכח מלב, בכוח תבונתו וכישרונו הייחודי בפענוח חלומות ובהסקת מסקנות מעשיות מקוריות מדימויים חזותיים מופשטים, למשנה למלך. אח רם מעלה זה האיר פנים לאחיו־מעניו הבוגדים באחווה האנושית, וסלח להם והראה אצילות נפש מה היא. הפרשה החדשה בספר החדש מעבירה את הסיפור מכאן ואילך לגיבורים חדשים, כולם משבט לוי. יוסף, האח הקטן, סיים את חלקו בהצלת משפחתו ממוות ברעב, ובני לוי, אחיו, ששגשגו במצרים לפני ששועבדו למלך החדש שלא ידע את יוסף, הופכים למספרי הסיפור ולמעצבי עולם הערכים המקראי מכאן ואילך.

הפרשה מספרת על הרקע לנסיבות הולדתו יוצאת הדופן של בן שבט לוי, נכדו של לוי בן יעקב, בתקופה שבה נתנה פקודה מלכותית אכזרית, שעניינה היה להרוג תינוקות ממין זכר. הפרשה פותחת בנסיבות יוצאות הדופן בהן גדל נכד יחיד סגולה, שהיה מוקף מרגע היוולדו באהבת נשים ובחכמת נשים ותושייתן, בהתרסתן ובתעוזתן: אמו, אחותו ובת המלך, בעולם שחסדן של נשים מיילדות לנשים יולדות שינה את פני המציאות. תינוק מוקף אהבה וחסד נשי זה, שגדל לאור התרסה נשית, מוסר נשי, תושייה נשית, חסד נשי וחוק נשי, תינוק שעל אביו לא נודע מאומה מלבד מוצאו השבטי, הפך למנהיג העם וגואלו, ששילב חסד ודין, אומץ ופחד, ונאבק בעבדות עבור החירות, כנגד כל הסיכויים.

אולם קודם לכן הפרשה הראשונה בספר שמות, מספרת לנו לראשונה על עם ישראל.

ספר בראשית נחתם כזכור בסיפורה של משפחה אחת היורדת מצרימה, יעקב ונשותיו וילדיו ונשותיהם וילדיהם, שבעים נפש. זו משפחה פוליגמית ברוכת צאצאים, משום שליעקב היו ארבע נשים, שילדו לו תריסר ילדים זכרים וילדה אחת, דינה, ששמה נשכח ברשימות השבטים. כל אחד מבניו נשא לפחות אישה אחת והוליד ילדים, אולם זו עדיין רק משפחה פוליגמית אחת ברוכת צאצאים, ולא עם. בספר שמות נזכרת לראשונה המטמורפוזה ממשפחה לעם ומחירות לעבדות. בספר שמות נזכר לראשונה המושג עם ביחס לבני יעקב..

ספר שמות מתחיל במניין שמות בני ישראל שהגיעו למצרים בנסיבות שנודעו לנו בפירוט בסיפור יוסף, מגדולי הסיפורים שסופרו מעולם על פנים ומסכות, על חלומות ופשרם, ועל תמורות בלתי צפויות בגורל האדם. אף אחד אינו יודע מה צפון בלב קרוביו ואוהביו לכאורה, ההופכים במפתיע לשונאיו ומקנאיו או לאחיו הבוגדים בו, סיפור המיטיב לספר בקצרה על ערכים עמוקים ורגשות נסתרים מאחורי הדברים הנגלים והמקובלים.

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה, העוסקת בסיפורה של משפחה אחת של בני לוי, בגבורתם ובייחודם, ברצף, בנוסח מנוקד, ואוסיף אחרי כוכבית את הערותיי.

* זו הפעם הראשונה שנזכר הביטוי בני ישראל. במקורו הוא מתייחס לבניו של יעקב אבינו שבאו עמו מכנען למצרים. יעקב אב לתריסר בנים ובת אחת, נקרא ישראל מאז ששרה עם המלאך במעבר יבוק וזה הכתירו בשם ישראל. “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית ל"ב, כ"ט)

המילה ביתו מהניב אִישׁ וּבֵיתוֹ נחשבת כאיש ואשתו וילדיו.

* הצאצאים, כולם בני יעקב, נמנים על פי האימהות שילדו אותם. ראשונים נזכרים בני לאה שילדה ליעקב שבעה ילדים, אולם בתה איננה נזכרת, רק ששת בניה נזכרים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון. אחריהם נזכר בנה הצעיר של רחל, בנימין, שכן אחיו הבכור יוסף כבר נמצא במצרים כתוצאה מבגידת אחיו ואכזריותם. אחריהם נזכרים בני בלהה: דן ונפתלי ובני זלפה: גד ואשר. משפחה זו שכל בניה הם בני יעקב, מנתה תריסר בנים, נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ישבה בארץ גושן ופרתה ורבתה בחסות חסדיו המיטיבים של אחיהם יוסף המשנה למלך, אולם כל חסד אנושי, שלא כחסדי האל, הוא תלוי זמן, כל עוד מעניק החסד נמצא בחיים. בשעה שהלך לעולמו הנסיבות משתנות. בשעה שחלפו שלושה דורות השתנו הנסיבות מכל וכל.

ההתחלה קשורה בסיפורם של שבעים נפש שירדו מצרימה כאנשים חופשיים. אביהם מת בסוף ספר בראשית, ואחיהם המיטיב, איש חסדם, המשנה למלך, שמחל להם על חטאם והיטיב עמם וגמל להם טובה תחת רעה, מת גם הוא בפרק החותם את ספר בראשית בפרשת ויחי.

הפריון הרב של בני ישראל, המצוין כאן בשורה של פעלים נרדפים המייצגים חיוניות ושפע, פריון, ריבוי, עוצמה, והתפשטות חורגת מדרך הטבע, מייחד אותם מזולתם ומעורר חרדה.

* כל דור ממהר לשכוח את קודמיו, הן הראויים לשבח, הן הראויים לגנאי. מעטים שבמעטים חוצים את גבולות תהום הנשייה שהמוות גוזר על רובם המכריע של כל בני חלוף, ומעטים עד מאוד הם אלה השורדים את מבחן הזיכרון של שניים־שלושה דורות והופכים לאנשי שם שזכרם כמשפיעים על גורל האדם לחסד או לשבט, לא נשכח.

* השלטון החדש, במרחק שלושה דורות [בהשוואה לבני יעקב: בני יעקב, בניהם של בני יעקב ונכדיהם, או שושלת יעקב: לוי, בנו, קהת, נכדו, עמרם, נינו], מבטא דאגה עזה ממספרם הרב והעצום של בני ישראל, אשר הפכו במהלך שלושה–ארבעה דורות לעם, לא למשפחה. עם בני ישראל הוא ההגדרה של המלך המצרי על הקבוצה הזרה מכנען המאיימת עליו.

* הדאגה היא מפני אויב מבפנים, האויב המאיים ביותר. כלומר בני ישראל שבאו מקרב בני שם שמוצאם מארם, מארץ כנען אשר באסיה, לארצם של בני חם באפריקה, גרו במצרים שלושה דורות, נחשבו לזרים העלולים לבגוד במלכם ולהצטרף לאויביו. הסתה נגד זרים במראה גופם, בצבע עורם או שערם, בלבושם, בדתם, בשפתם או בגזעם, היא מנהג עתיק של מלכים, ראשי ממשלות ונשיאים, בדומה להמצאת אויבים דמיוניים המאיימים על שלום האומה, מצב המחייב הישענות על המלך רב הכוח או על המושל הצבאי, המבטיח בחסדו ובכוחו הגנה מפני האויבים הדמיוניים. שליטים היטיבו לדעת מאז ומעולם שאין גורם מלכד גדול מפחד ושנאה, מאיום, הסתה והאשמה בבגידה. שלהוב פחד מפני זרים ובוגדים ומהגרים התוקעים סכין בגב האומה ומועדים לבגוד בה ולהסגירה בידי אויביה, והפחת כזבים גזעניים והאשמות שווא בבגידה, בניצול, בגניבה ובאונס, אף הן פעולות מוכרות במסדרונות השלטון מהעת העתיקה ועד ימינו. המלך מתייג את הבוגדים הפוטנציאליים שלא עשו לו כל רע, ורק אהבו לגור בארץ גושן השופעת מרעה לעדרים, ומתנכל לקבוצה החשודה על לא עוול בכפה, ונאשמת באשמת שווא, שאין לה מושג במה חטאה.

* המלך הכביד את עול המסים ושעבד את הגברים כדי לבנות לו ערי פאר, בהן ארמונות וחומות ופירמידות וקברי מלכים מפוארים, מתוך תקווה שהקשיים הכלכליים וההפרדה בין הגברים, העובדים בפרך בניית פתום ורעמסס, לבין הנשים הגרות בארץ גושן, תגרום להפחתת הריבוי הטבעי והילודה המופרזת.

* אולם תחבולותיו של פרעה והקשיים שהערים על בני יעקב, נכדיו וניניו, לא מנעו מהם מלחיות ביחד, לאהוב, לרבות ולפרות. פרו ורבו היא המצווה הראשונה בתורה, וילדים, כל הילדים הנולדים, נחשבים לברכה במסורת היהודית מאז ומעולם. כל הילדים מכל המינים, הבריאים והחולים, השלמים והנכים, הפגים והמאומצים. היהודים שמרו באהבה על כל הילדים בניגוד למנהגי עמים אחרים שהיו משליכים ילדים לא רצויים אל מותם ברגע שנגלה בהם איזה מום, פגם או נכות, כנודע ממנהגי ספרטה וערים אחרות סביב הים התיכון, שרצו רק בקיומם של ילדים בריאים ושלמים, נטולי כל מום, מחלה או פגם, שלא יפלו למעמסה על הציבור. כנגד עמדה בררנית תועלתנית ואכזרית זו, בעם היהודי כל הילדים ברוכים בלידתם, ללא הבדל מה המצב בו נולדו, ושווים בזכותם לחיים, לאחווה, לאחריות ולדאגה. ככל שהפריון של בני ישראל היה מאיים ובולט לעין, כך גדל המיאוס המצרי בזרים השמיים המתרבים והמאיימים על הלכידות החברתית המצרית של בני חם. קסנופוביה, שנאת זרים, הייתה ועודנה נורמה רווחת בכל מקום שהלאומנות הגזענית מתגברת בו וההסתה הדתית מתעצמת בו, והשנאה לשונה מטופחת בו, והווית העם הנבחר או הגזע הנבחר או הצבע הנבחר או הדת הנבחרת, מתעצמת בו והאשמות השווא משגשגות בו.

* האכזריות הכרוכה בשעבוד, בעבודת פרך, בעבודת ידיים בתנאי החום המדברי, ובניסיונות צמצום הילודה, מתוארת כאן בתמצות נוקב בפסוק בן שלוש צלעות שהשורש ע.ב.ד המסמן עבדות, עבודה ושעבוד, נזכר בו חמש פעמים..

* מלך מצרים אינו נרתע מלהחמיר את הגזרות בדבר צמצום הילודה. כעת הוא פונה למיילדות העבריות ומצווה עליהן להרוג את התינוקות הזכרים הילודים ולהשאיר בחיים רק את התינוקות הנקבות.

מסורת חכמים קבעה ששפרה ופועה, המיילדות העבריות שלא צייתו לפקודת פרעה להמית את הזכרים – אינן אלא יוכבד אם משה, ומרים אחות משה. כך נאמר בגמרא:

“שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה?… שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל”. [בבלי, סוטה, דף יא ע"ב]

וכן מסביר רש"י: פועה – זו מרים שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק.

מיילדות היה מאז ומעולם מקצוע טעון במתח, בסכנה ובחשש, בתודה, בהוקרה ובכבוד, בשל העובדה שזה המקצוע היחיד שהעובדת בו נוגעת בחיים ומוות כל יום, שיש לה רשות להיכנס לכל הבתים בכל יום ובכל שעה שהיא נקראת לעזרתה של היולדת, ותוצאות מעשיה לטוב ולמוטב, התלויים בחכמתה, ניסיונה, תבונתה ותעוזתה, מכריעים גורלות. כל לידה עשויה להסתיים בחיים חדשים מבורכים ומעוררי שמחה, אולם כל לידה עלולה גם להסתיים במוות של היולדת והיילוד או של אחד משניהם. עד 1850 כל אמא שלישית מתה בלידה. כך אמרה פרופ' רות פלדמן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה בריאיון לעיתון הארץ.

בשפות רבות המילה “מיילדת” מורכבת מהמילים “עם האשה” – באנגלית midwife, או עם האם היולדת, בלטינית cum-mater, ובספרדית ופורטוגזית comadre. בשפות אחרות קרויה המיילדת “אשה חכמה” – בצרפתית sage-femme, ובגרמנית weise frau או Hebamme. במילון האנגלי האטימולוגי מצוין שהמילה witch, מכשפה, היא זו המתרגמת בתרגום המקרא שנכתב באנגלית עתיקה בסביבות בשנת 1250, את המילה העברית לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת בספר שמות א טו–כ. In a c. 1250 translation of “Exodus,” witches is used of the Egyptian midwives who save the newborn sons of the Hebrews: “Ðe wicches hidden hem for-ðan, Biforen pharaun nolden he ben”. שלוש מאות ושישים שנה קודם לכן נאמר: In the Laws of Ælfred (c.890), witchcraft was specifically singled out as a woman’s craft, whose practitioners were not to be suffered to live among the West Saxons הפסוק המקראי ‘מכשפה לא תחייה’ קשר נשים בכשפים והנשים הראשונות שנקשרו בכשפים היו המיילדות שעסקו יום יום בחיים ובמוות, ברפואות ובהחייאה. בתקופת רדיפת המכשפות לאורך האלף השני, מיילדות היו מועדות לעונש מוות, על יסוד הפסוק ‘מכשפה לא תחייה’. הן הוגדרו כבנות בריתו של השטן וכאחראיות על מות תינוקות. בלעדיות סמכות הדעת של הרופאים שעלתה בתקופה זו עם התפשטות האוניברסיטאות ובתי הספר לרפואה, תרמה אף היא את חלקה להכפשת המיילדות, לקישורן עם השטן ולדחיקתן במקרה של מות היולדת או היילוד, למצב שבו נאשמו כמכשפות.

כנגד זה במקרא רוחשים למיילדות כבוד רב.

* המיילדות העבריות, שפרה ופועה, בוחרות בחירה אמיצה שסכנה בה, הן מצייתות למצוות אלוהים או לחובות הלבבות ולמוסר האישי שלהן, המצווה עליהן ליילד את כל הילדים שנולדו כתוצאה ממצוות פרו ורבו, ואינן מצייתות למצוות המלך, המצווה עליהן להמית את הזכרים, וסירוב לפקודתו עלול לעלות להן בחייהן. מצב המיילדות דומה למצבה של בת המלך, אנטיגונה, במחזה של אריסטופנס, המפרה את פקודת המלך האוסר עליה לקבור את אחיה שנפל בקרב, כשהיא מצייתת לחובת הלבבות או לחוקי האלים או לתודעתה המוסרית ולצו מצפונה, ולא לחוקי הרשע של דודה, קריאון, מלך תבי. נשים אמיצות שסירבו להיכנע לעריצות גברית ולחוקי אוון שחוקקו מלכים, התריסו נגדם במפורש או במובלע, ופעלו לפי צו מצפונן וחובת לבבן, היו מעטות ויחידות סגולה.

* המלך מיטיב לדעת שהמיילדות לא מילאו את פקודתו ושואל אותן מדוע עשו את ההפך מדבריו? הן מתחכמות ועונות שהן פשוט לא מספיקות להגיע ליולדות הרבות מספור היולדות במהירות, לפני שהמיילדת מגיעה.

* אלהים רואה בעין טובה את מעשיהן האמיצים של המיילדות – שהמרו את פקודת המלך הבלתי חוקית בעליל, שהתנופף עליה דגל שחור של עריצות ואכזריות – הגורמים לריבוי העם וגומל להן על אומץ־לבן.

* יראת אלוהים עדיפה על יראת אדם, ויראת חוקי צדק המגנים תמיד על החיים, או פעולה על פי חובת הלבבות וצו המצפון, עדיפה תמיד על פני כניעה לפקודות בלתי חוקיות של עריצים אכזריים, אטומי לב המבקשים ליטול חיים ולקדם רצח, אלימות, כיבוש, דיכוי ושפיכות דמים. יתכן שהכוונה במילה בתים היא שמהן נבנו משפחות בתי הנבואה והכהונה והאמנות אם אכן הכוונה שהמיילדות הן יוכבד בת לוי, אם הנביא משה והכהן אהרון, ומרים הנביאה המשוררת, אמו או סבתו של בצלאל בן חור בונה המשכן.

* פרעה, אשר ראה שאיננו יכול לסמוך על המיילדות שתצייתנה לפקודתו, מצווה על ציד תינוקות: לרשע אין גבולות, גם לא לטיפשות, לעריצות ולאכזריות: הוא פוקד על השלכת כל התינוקות הזכרים הנולדים לנשים העבריות אל היאור, הוא נהר הנילוס, מקור החיים של מצרים.

עד כאן מתואר הרקע הכללי בדבר מצוקת העם הנרדף, שתינוקותיו מושלכים אל היאור, אימהותיו היולדות בוכות ואבותיו משועבדים לעבודת פרך, המהווה במה לתיאור המפנה הגורלי המתחולל להלן.

המספר המקראי בוחר לטשטש את כל הפרטים של שמות הגיבורים בראשית הסיפור, כולם אלמוניים, בני בלי שם, כדי להסיח את הדעת משלשלת האירועים, אולם מהמשך הסיפור אנו יודעים בוודאות במי מדובר ובסיבה שבחר לטשטש את העובדות:

* ללוי בן יעקב נולדו ארבעה ילדים: גרשון, קהת, מררי ויוכבד. שלושת בניו נולדו בחרן או בכנען, לפני שהגיע למצרים, ואילו בתו הצעירה יוכבד נולדה במצרים. בת לוי היא יוכבד. האיש מבית לוי שהיא נישאת לו, הוא בן אחיה. אחיה הוא קהת ובנו הוא עמרם. כלומר בתו של לוי נישאת לנכדו של לוי, בן אחיה. אלה הם נישואין אסורים על פי חוקי העריות שבתורה. כאמור במפורש בספר ויקרא י"ח י"ב: עֶרְוַת אֲחוֹת־אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה: שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא [היא]". יוכבד בת לוי היא אחות אביו של עמרם בן קהת, בן זוגה. על פי סדר הספרים איסורי העריות נודעו משמים רק בעת הנדודים במדבר, בספר ויקרא, עשרות שנים רבות אחר כך. אולם נישואי אחות עם בן אחיה מאב ואם משותפים אסורים. הריחוק מהעריות הוא תנאי המעבר מהטבע אל התרבות. שבט לוי מתחיל את דרכו יוצאת הדופן אל ההיסטוריה האנושית בנישואי עריות הכרוכים בסוד ובלידה הכרוכה בסוד ובהצפנה.

* *הביטוי ותרא אותו כי טוב מזכיר את סיפור הבריאה שבו מביע אלוהים את שביעות רצונו ממעשה ידיו: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב”.

או “וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב”.

עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי אבי קהת, מולידים ויולדים את משה נכדו של לוי. עדיין אין לו שם בסיפור, זה יינתן לו רק אחר כך בארמון פרעה. האם מצפינה את התינוק בשלושת החודשים הראשונים. הילד גדל והתחיל להיות נוכח ונשמע ואמו החליטה להחביאו על שפת היאור.

* התיבה החמר והזפת נזכרו קודם בסיפור המבול. כאן הם משמשים לאיטום התיבה מהמים ולהצלת חיים, כמו בסיפור המבול. ספר היובלים מוסיף כמה משפטים מעניינים אותם מספר מלאך הפנים למשה על הר סיני בדבר נסיבות הולדתו וינקותו: “ותחביא אותך אמך שלושה חודשים ויגידו עליה. ותעש לך תיבה ותצפה אותה חמר וזפת ותשם אותה בסוף על שפת הנהר ותשם אותך בתוכה שבעה ימים. ותבוא אמך בלילה להניקך ובימים שמרה אותך אחותך מרים מהעופות” (היובלים, פרק מ"ז פסוקים 3–5).

* ספר שמות אינו מרחיב אבל הספרות העתיקה מילאה את החסר:

לפני שנולד משה נולדה אחותו מרים ונולד אחיו אהרון, משה הוא הבן הצעיר ולו נתכנו עלילות, כמקובל במסורת המקראית, שבה תמיד הצעיר בבנים זוכה בבכורה הרוחנית או בברכה בעלת המשמעות (יצחק על פני ישמעאל, יעקב על פני עשיו, אפרים על פני מנשה ומשה על פני אהרון ודוד על פני אחיו) . מרים גדולה מאחיה התינוק בכמה וכמה שנים והיא ממונה בידי אמה להשגיח על התינוק החבוי בסוף על גדת הנהר. בתקופה שנולד משה, בני ישראל נמנעו מזיווג והולדה, בשל גזירת המלך בדבר השלכת הילדים ליאור. עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי הפרו גזרה זו והביאו ילד לעולם ומהם ראו אחרים וכן עשו.

המסורת המאוחרת מספרת כי בעת גזרת פרעה “כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ”, החליט עמרם שמוטב להתגרש מאשתו ומוטב לאחרים לעשות כן גם כן, כדי שלא ייולדו תינוקות שיושלכו ליאור. בגמרא נאמר:

* בחיבור הקדום קדמוניות המקרא, שאולי נכתב בידי מחברת אלמונית, וממנו מקור הדברים בגמרא לעיל, מופיעה עדות נוספת, המרחיבה את ידיעותינו מכיוון לא צפוי, על מרים בת יוכבד ועמרם, אחותם הבכורה של משה ואהרון, שהייתה, כידוע, אחת הנביאות המקראיות. בעדות עתיקה זו מרים זוכה להתגלות אלוהית בחלום המפיח תקווה באשר לגורלו של העם הנדכא בעתיד המובטח, אולם כאשר היא מספרת להוריה את אשר נודע לה בחלומה, היא זוכה להתעלמות ולאי אמון:

* מסורת זו מייחסת למרים את האזכור הראשון של המילה עם בזיקה לרוח אלוהים בדמות ישות פלאית האומרת עמי. למרבה הצער, אי האמון בחלומותיהן של נשים הוא קו חוזר ונשנה במסורת העתיקה, כפי שהראיתי במאמרי על חלומות בספר היובלים, המצוי ברשת. בתלמוד במסכת מגילה, שיש בה דפים המוקדשים לביזוי נשים ולהשפלת נשים שהמסורת המקראית ייחסה להן נבואה, מובא סיפור עצוב אודותיה המושפע מקדמוניות המקרא:

בת פרעה נטולת השם ממהרת להבין את פשר המראה הנגלה לעיניה, היא, כמו המיילדות, מתעלמת מפקודת אביה העריץ בדבר השלכת התינוקות ליאור, והיא בוחרת להצילו.

* מרים, האחות הבכורה רבת התושייה, שלפי המסורות לעיל התברכה בחלומות

נבואיים מילדותה, מציעה לנסיכה להביא מינקת לתינוק הקטן שנמצא בין קני הסוף.

* מרים הנערה, המכונה כאן עלמה, קוראת ליוכבד, אמו של משה, כמינקת. עד כאן אין שם לאף אחד מגיבורי הסיפור.

ספר היובלים מוסיף שמות כשהוא מספר מפי המלאך למשה את קורותיו: “ובימים ההם יצאה תרמות בת פרעה לרחוץ בנהר ותשמע את קולך בוכה ותאמר לאמותיה להביא אותך. ותבאנה אותך אליה. ותוצא אותך מן התיבה ותחמול עליך. ותאמר לה אחותך האלך ואקרא לך אחת מן העבריות לגדל ולהניק לך את הילד הזה. ותאמר לכי” (שם, מ"ז 5–7).

* יוכבד האם מתמנה למינקת המקבלת שכר עבור הנקת התינוק שבת פרעה לקחה תחת חסותה, והיא מניקה את בנה באהבה ובמסירות, כדרכן של רוב האימהות המניקות, כשבת פרעה אינה יודעת שהיא אם הילד. רק מרים בת יוכבד ואחות משה, יודעת את מה שבת פרעה אינה יודעת. כאמור כולן נטולות שם בסיפור.

יוכבד בת מרים, 1900–1980), המשוררת הדגולה שנולדה במינסק שברוסיה הלבנה וגדלה במשפחה חב"דית, קשרה מילדותה את גורלה עם מרים המשוררת הראשונה, וקראה לעצמה על שמה. היא עלתה לארץ ישראל המנדטורית ב1928, וכתבה על מרים אחות משה, שיר נוגע ללב:

מרחוק: שירים, הוצאת קרן זנגביל בלונדון בהשתתפות אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ב.

[אפיס הוא השור הקדוש בפולחן המצרי שהיה לו מקדש גדול בממפיס שם נמצאו פסלי השור ופסלי פרעה. יתכן שהמשוררת רומזת גם לאבן הלפיס לזולי הכחולה שהיו נוהגים לשבץ בה את עיני האפיס הקדוש]

* שמו של משה הוא שם מצרי שעניינו ילד או נער והוא גדל בארמון מלך מצרים ואמו המאמצת נקבה בשמו כמי שנמשה מן המים ולא נולד מרחמה, כדי להזכיר את מוצאו יוצא הדופן – מֹשֶׁה – כי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. ספר חזונות עמרם שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, מספר ששמו העברי של משה היה מלאכיה, בצד שמו המצרי, משה.

משה גדל בשנים הראשונות לחייו, עד שנגמל, בחיק אמו יולדתו ונהנה מאהבתה, מהשגחתה, מטיפוחה ומחלבה, וכשהוא גדל ונגמל הוא מובא לבת פרעה שהעניקה לו את חסותה ואהבתה בשנים בהן גדל בארמון והתוודע לתרבות מצרים וללשונה.

ספר היובלים מוסיף מידע רב חשיבות שאינו נזכר בספר שמות שאותו מגלה המלאך למשה על הר סיני כשהוא בן שמונים:

* משה לא נהרה, נולד וגדל ככל הילדים, ההיריון שבעקבותיו נולד נהרה בעת סכנה לחיי כל התינוקות הנולדים ממין זכר. בשל גזרת מלך מצרים, חייו החלו בסכנת חיים ובמחבוא. אמו האמיצה התריסה כנגד גזרת המלך, למרות שהייתה אחוזת חרדה, החביאה אותו בתושייתה וטיכסה עצה כדי להצילו, אביו נעלם מהתמונה, ואמו הצפינה אותו בתיבה בין קני הסוף, ומינתה את אחותו הבכורה להשגיח עליו. אחותו התריסה גם היא נגד גזירת המלך וסיכנה את עצמה כשהשגיחה על התינוק שנאסר עליו להיוולד ולחיות. בתושייתה הרבה ובתעוזתה מיהרה לנצל את ההזדמנות כשבת פרעה ירדה לרחוץ בנהר ומצאה את התינוק בתיבת הגומא, כדי להביא את אם הילד כמינקת לתינוק שנמצא על גדת היאור.

גם בת פרעה האמיצה התריסה כנגד גזרת אביה כשהצילה ממוות תינוק אסור. כלומר חייו של משה החלו בנסי נסים או בחכמה ותושייה נשית, בפרק מוקף נשים מתריסות, נועזות, אמיצות, חכמות ובעלות תושייה, הפועלות על פי צו לבן ולא על פי פקודת העריץ הקטלני, וסוללות נתיב לכל הנשים בעולם המתריסות כנגד רשע ונטילת חיים, כנגד עריצות, התעמרות, דיכוי, פעולות קטלניות והתאכזרות, המסכנות חיי אדם לשווא: המיילדות האמיצות שפרה ופועה, אמו רבת התעוזה יוכבד, אחותו האמיצה רבת התושייה, מרים, ובת פרעה שהושיעה את התינוק בתיבה משעה התריסה נגד גזרת אביה.

הזמן חולף, ומשה גדל ומתבגר ורוצה לפרוש כנפיים מעבר למתחם שגדל בו וחסה בצלו. הוא יצא מן הארמון וראה את המתרחש:

ראשית פעולתו של משה מחוץ לארמון היא ההכרה בסבל אחיו. המשך פעולתו היא מעשה פשע בתגובה לעוול שהיה עד לו – הריגת איש מצרי מתאכזר לאחד מאחיו העבריים, והטמנתו בחול. כלומר בתגובה לעוול ואי־צדק הגורם לסבל, הוא לוקח את החוק לידיים, שופט ומעניש.

משה חשב שאיש לא ראה את המתרחש, אולם אין חטאים אנושיים שאין להם עדים גלויים או נסתרים במוקדם או במאוחר.

* גם כאן משה מגלה חוש צדק המבחין בין רשע עושה עוול לבין מי שנגרם לו עוול, ומבקש להעניש את האיש המכה את רעהו.

* הרשע מטיח בפניו שהוא יודע היטב שהרג את המצרי שלא כדין, וגם אין בכוונתו להניח לו להרוג אותו כשופט ומעניש על דעת עצמו, ויש בכוחו להלשין עליו כעל רוצח. משה מבין את הסכנה הרבה האורבת לו מרגע שמידע זה יגיע לרשויות, והוא בורח למדין. מעניינת הבחירה של הסופר המקראי להציג את משה כרוצח בראשית חייו הבוגרים. אין במקרא גיבורים נקיים מחטאים כבדים, אף לא אחד.

הבאר היא מקום המפגש החברתי בין זרים למקומיים, ובין נשים לגברים ובין רועות לרועים, כזכור מסיפור עבד אברהם היוצא להביא אישה ליצחק ומסיפור פגישת יעקב ורחל, הפוגשים באישה היעודה להם על פי הבאר.

משה פוגש בבנותיו של כהן מדין, שאף הן כרבקה וכרחל דולות מים מהבאר ומעבירות לרהטים, בהם רצים המים, ומשקות את העדרים של אביהן.

* המים הם משאב יקר ומוגבל במדבר והרועים נוהגים בגסות ובאלימות ומגרשים את הרועות. אולם משה נחלץ לעזרתן ומושיען.

* רעואל הנודע גם כיתרו, תמה על מועד שובן המוקדם של בנותיו, החורג מהרגיל ושואל את בנותיו מה אירע?

* רעואל שמח על ההזדמנות להכיר אדם חדש, מציל ומושיע מפני עושק ועוול, אולי חתן פוטנציאלי לאחת משבע בנותיו, והוא מאיץ בהן לשוב לבאר ולהזמין את האיש המצרי לסעודה בביתו.

* משה הופך לחתנו של רעואל המדיני, הנותן לו את בתו צפורה לאישה.

* גרשם הוא בנו הבכור של משה והוא נקרא על שם מעמדו של אביו, גר בארץ נוכריה.

מכאן ואילך חוזר הסיפור לשעבודם של בני ישראל, אשר משה, שניצל ממוות בילדותו וגדל בביתה של בת פרעה וברח על חייו מפני אביה פרעה, והפך לרועה צאן המנהיג את עדרי חותנו, יהפוך למושיעם המתחנן על שילוחם בפני פרעה חדש…

* ההנחה הגלומה בפסוק זה היא שקיימת השגחה אלוהית וזעקות אנושיות לעזרה נענות בחסדי שמים. עד למאה העשרים הרוב מוחלט של היהודים האמינו בהשגחה אלוהית ובהבטחה אלוהית, אבל אחרי השואה הנוראה, שבה איש לא שמע בשמים או בארץ את זעקתם ושוועתם של שישה מיליוני יהודים שנרצחו על לא עוול בכפם, אמונה זו חדלה מלהתקיים בלב רבים.

אנחה, זעקה, שוועה ונאקה הנזכרות בשני הפסוקים האחרונים, הן כמה ממאה ושלושים המילים הנרדפות הקיימות בעברית לצרה ומצוקה.

הביטוי וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ מהדהד היזכרויות קודמות של אלוהים באנשים שצריך להושיע אותם בעת מצוקה או בעת עונש וסבל. האל זוכר את נח ואת אברהם ולוט. בעיצומו של המבול נאמר: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה” בעיצומו של ההרס והחורבן של ערי הכיכר נאמר שאלוהים נזכר: “וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט”. הישועה וההצלה הכרוכה בהיזכרות אלוהית במי שכרת עמו ברית או במי שפעל במצוותו היא היסוד לתפילת “זיכרונות” בתפילת ראש השנה.

* אלוהים שומע את שוועתם של בני ישראל הנאנקים מרה ורואה את סבלם ומצוקתם ונזכר בברית שכרת עם אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב. מכאן ואילך מצטרפים סיפור סבל העבדות במצרים של העם וסיפור הישועה המיוחלת, שראשיתו במשה רועה צאן חותנו יתרו, ההולך למדבר עד הר אלוהים הר חורב.

* משה כסב סבו אברהם, וכרב־סבו יעקב, זוכה לראות מלאך הנקרא מַלְאַךְ יְהֹוָה ולשמוע קול מדבר אליו שאיננו קול אנושי. אצלו כמו אצל אבותיו שזכו לכרות ברית עם האל שנגלה להם בחלום, חל חילוף בין אלוהים ומלאכים בעת שהאל או המלאך נשמע או נגלה בפני בני משפחת אברהם. משה רואה שיח בוער באש שאיננו נשרף ומתקרב כדי להבין במה דברים אמורים.

* מכאן ואילך הדובר הוא יְהוָה אֱלֹהִים ולא מַלְאַךְ יְהֹוָה. הוא פונה אל משה בשמו הנאמר פעמיים, כמו במקומות אחרים בהם האל פונה לנביאו דוגמת ‘שמואל שמואל’, לתדהמת השומע, שלא ידע מי הוא זה הקורא בשמו באמצע מדבר חורב. משה עונה בתשובה שענה אדם הראשון בגן עדן: ‘הנני’ בשעה שאלוהים חיפש אותו וקרא לו, ובתשובתו של אברהם במענה לקריאה הכפולה משמים: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

* אדמת קודש היא כל מקום שאלוהים מתגלה בו. הדבר הראשון שאומר הקול האלוהי, הוא שמשה נמצא על אדמת קודש ועל כן עליו להסיר את נעליו. עד היום בשעה שהכוהנים בני שבט לוי, השבט היחיד ששמר את זהותו השבטית במהלך 3500 השנים שחלפו מימי משה בן עמרם בן קהת בן לוי ועד ימינו, עולים לדוכן לברך את בני ישראל בבית הכנסת, או אומרים ברכת כוהנים בחצרות בזמן מגפת הקורונה בשעה שבתי הכנסת סגורים ומניינים אסורים, הם מסירים את נעליהם, כי המקום שבו נוכח אלוהים הוא קדוש מעצם הבחירה האלוהית להתגלות בו. אלוהים יכול להתגלות לאברהם באור כשדים, ליעקב בבית אל או בנחל יבוק, למשה במדבר חורב, לעם ישראל כולו בהר חורב, במקום שהוא בוחר לשכן שמו שם בעיר הקודש על הר ציון כנזכר מאות פעמים במקרא, או בכל מקום שהוא בוחר ומוצא לנכון להשמיע את קולו ולומר את דבריו לבני האדם.

* אלוהים מציג את עצמו כאלוהי אבותיו של משה, אברהם יצחק ויעקב. לוי, סבו הוא בנו השלישי של יעקב, ואביה של אמו של משה, יוכבד בת לוי. איננו יודעים מה יודע משה, שגדל בארמון בת פרעה, בלי אב, על אבותיו ועל מורשתם. האם אמו יוכבד הספיקה להנחיל לו דבר מה ממורשת האבות והאימהות שנחלה במצרים בה נולדה, אם לאו, אין יודע. משה איננו יודע במה דברים אמורים, אולם הוא חש יראה מעוררת אימה ורעדה למראה הקול הדובר מתוך האש ומסתיר את פניו כשאלוהים נוכח ומדבר לנגדו. עד היום הכוהנים בני שבט לוי עומדים יחפים על במת בית הכנסת ומכסים את פניהם בטליתותיהם המונחות על ראשם ועל ידיהן הפרושות בברכה, כשהם מברכים ברכת כוהנים.

* כאן נזכרת לראשונה זיקת השייכות הנצחית בין אלוהים לעמו החתומה בברית עם אברהם יצחק ויעקב. אלוהים אומר למשה שכמוהו בדיוק, אשר ראה בצער עמו לפני שברח למדין והתערב פעמיים לעזרת העשוקים, כך גם הוא ראה ב־עֳנִי עַמִּי – מלשון עינויים וסבל – בצעקותיו ובמכאוביו. אלוהים החליט שהגיעה העת לפעול ולחולל שינוי מכריע בגורל העם המתייסר בעינויי העבדות הנוגשת. העם סבל דיו וטעם את טעם העבדות והשעבוד, הסבל, האכזריות, הזוועה והמצוקה, ועתה הגיעה העת להוציאו מעבדות לחירות ולהוציאו ממצרים, מבית עבדים, ולהחזירו לארץ המובטחת לאבותיו בברית, כעם של בני חורין.

* אלוהים מתאר את הארץ המובטחת לעמו כארצם של עמי כנען, שישה במספר, כולם צאצאי כנען בן חם המקולל בפרשת נוח, ואומר למשה שזו היא ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, כלומר יש בה שפע של מרעה לצאן ולבקר, לא פחות מאשר בארץ גושן, ויש בה מקום למטעי תמרים, דומים לאלה שבמצרים, מהם נאסף דבש התמרים בגדיד. בני ישראל היו רועי עדרי צאן ובקר מימיו של אברהם אבינו ואילך.

* אלוהים חוזר ומציין באזני משה ששמע את צעקת בני ישראל וראה את לחצם ומצוקתם, כפי שנאמר לעיל, ומכאן ואילך הוא עובר מתיאור המצב הכללי הנורא של המצוקה והסבל, השוועה והזעקה, שהם נחלת כלל בני עמו של משה, אל השליחות הפרטית שהוא מועיד לו כאדם יחיד סגולה, שליח אלוהים, האמור לחולל שינוי דרמטי במציאות הקשה הזאת.

* כאן נזכרת פעם ראשונה המילה עַמִּי בפי האל הדובר אל משה בזיקה לשליחות הרת גורל. בני ישראל מוגדרים כעמו של אלוהים. זיקה זו היא שקובעת את גורלם ההיסטורי. אין הם בני־בלי־שם שאיש אינו נותן דעתו על מצוקתם, אין הם רק עבדים המופקרים לשרירות לב, עריצות וחמס, אלא הם עמו של אלוהים, הרואה בסבלם ורוצה להצילם מזוועת העריצות והדיכוי.

* משה הנדהם מהשליחות הבלתי צפויה שהוטלה עליו בידי אלוהים, נרתע ואומר שאין הוא האדם ההולם את ממדיה של המשימה הבלתי אפשרית הזאת. פרעה, שליט מצרים, הרם והנישא בבני אנוש, הוא התגלמות העוצמה האנושית והתגלמות החוק, הסדר, הקדושה, הנצחיות, העושר, הכבוד והמלכות במצרים. בימיו של משה ובימי הוריו פרעה היה סמל לעריצות אכזרית משעבדת. משה שגדל בארמון (במשך שלושה שבועות שנים שהם שלוש שמיטות ושנה לדברי ספר היובלים, כלומר עד גיל 22) מיטיב לדעת את עוצמתו וכוחו של המלך השליט על שתי הממלכות, מצרים העליונה והתחתונה. והוא אומר בצדק: מי אני, שאינני אלא רועה צאן מצרי נמלט, הנשוי לבת כהן מדיין ואב לילד או שניים, או מי אני אשר אינני אלא פושע בורח שהרג איש מצרי בלא משפט, שיש בכוחי לגשת אל המלך? פרטי הסיפור מעצבים חולשה אנושית ויראה מפני הוד המלכות, הקשורה בחטא ופשע, בבושה, אשמה ופחד (משה), אל מול עוצמה אנושית, הקשורה בכוח, גבורה, עוצמה, כבוד ומלכות, הון, חוק, משפט ועונש, עוצמה מתאכזרת הנוהגת בעריצות בימי משה (פרעה). אלא שכל עוצמה אנושית מכל סוג, בטלה ומבוטלת לנוכח השגב האלוהי, ואינה אלא אפס ואין, על פי עמדת המספר המקראי, לנוכח כוחו האינסופי של האל הנשגב והנאדר בקודש, האל הכול יכול, או לנוכח הכרעתו ובחירתו.

* אלוהים איננו מקבל את סירובו של משה ומבטיח לו שיהיה עמו ונותן לו אות. כשיוציא את העם ממצרים יעבדו בני העם את אלוהים בהר חורב.

* משה החכם איננו מסתפק באות אלוהי זה, הטמון כולו בעתיד הרחוק, ושואל שאלה נבונה באשר להווה הקרוב: מה הוא שם האל אשר בשמו הוא אמור לפנות לבני ישראל ולדבר אל פרעה. משה מבקש תשובה לשאלה פשוטה. מי אתה ומה שמך?

* אלוהים עונה תשובה בלתי צפויה. אין לי שם ושמי אינו מגדיר אותי. אהיה אשר אהיה. אבל אתה תאמר לבני ישראל אֶהְיֶה שלחני אליכם.

דמו לכם שמישהו אומר באנגלית “I am who I am. This is what you are to say to the Israelites: ‘I am has sent me to you.”

זה אחד מהרגעים הגאוניים בתולדות הספרות. גיבור הסיפור נטול שם והגדרה, נטול צורה ונעדר זהות חזותית, הוא רק קול מדבר, מצווה או עונה, הנשמע לאדם בחלום או בהקיץ. שמו הוא am או I am. לכל יצור חי אחר יש שם מובחן המייחד אותו וזהות חזותית מוחשית, כלומר אפשר לענות לגביו על השאלה מי זה? מה שמו? איך קוראים לו? או מי זה ומה זה? המילה זהות נגזרת משתי שאלות פשוטות אלה. לאלוהים אין זהות מוגדרת בשם למרות ששמו הוא השם המפורש שאין להגות אותו, כלומר הוא נעלם ואיננו מפורש כלל. פרדוקס זה מזין אלפי שנים של כתיבה על אלוהים.

* אלוהים חוזר ומציג את עצמו בשם נוסף – יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, כלומר שם בלתי מובן, יהוה, שעניינו הוא צירוף של שלושה זמנים של היות: – היה הווה ויהיה – או אהיה אשר אהיה בכל זמן, בעבר, בהווה או בעתיד – המצטרף לכינוי הייחוס – אלוהי אבותיו של משה, אברהם, יצחק ויעקב. אלוהים איננו מציג את עצמו כאל בורא, ולא כאלוהי ההיסטוריה והחוק, אלא רק כישות על זמנית – יהוה – אלוהי אבותיו של משה, שסיפורם הכאוב, המפרט את כל חולשות האדם וחטאיו, סופר ברוב הפרקים של ספר בראשית, סיפור שייזכר יחד עם שמו של אלוהים לעולם ולדור ודור. “זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם”. המילה עולם בחומש מקבילה למילה העברית לעד, forever. המילה עולם מתייחסת תמיד רק לנצחיות על־זמנית, לעדי־עד, הקושרת עבר הווה ועתיד, ולזיכרון שאין לו קץ. התבונה העמוקה שבהבנה שהזיכרון האלוהי הנצחי והעל־זמני קשור בסיפור האנושי הכואב של שכול וכישלון, אהבה ובגידה, מרמה ותועבה, והסיפור האנושי הנורא על פניו רבי הסבל, קשור בזיכרון האלוהי הנצחי שאין נשגב מיכולתו, היא מאושיות הסיפור המקראי. סיפור אלוהי שאין לו ממד אנושי לא יוזכר ולא ייזכר, וסיפור אנושי מורכב שאין בו ממד אלוהי על־זמני, יעלם וישכח. הטרגדיה האנושית שספר בראשית הטיב לתאר את ריבוי פניה, זו שראשיתה ברצח, בגירוש, בהתנכרות ובעקדה, בהונאה, בתככים, במשטמה וגזלה, ואחריתה בבגידה, בשקר, בקנאה ושנאה, בהתנכלות, בהתאכזרות ומרמה, שזורה בחסד האלוהי, בחלום, בברית, בעדי־עד ובנצח, בזיכרון, בהבטחה ובתקווה שמעבר להווה המיוסר.

* אלוהים מנחה את משה מה עליו לעשות. לכנס את זקני העדה השומרים את הזיכרון הקהילתי, אלה שזוכרים את התקופה שבה היו בני חורין וששמעו מאבותיהם את סיפורי אברהם, יצחק ויעקב, לומר להם שאלוהי האבות נגלה אליו כפי שיעקב הזכיר לבניו בערוב ימיו, ולהבטיח להם שאלוהים זכר את עֳנִיים וענותם, ובא לפקוד אותם ולהציל אותם מעינוייהם במצרים ולהחזירם לארץ המובטחת לאבותיהם.

המילה פקד היא מילה מעניינת שיש לה משמעויות רבות. היא קשורה למעשה אלוהי הנוגע לבני אדם ביחס לזיכרון, הבטחה וברית החורגים מגבולות היכולת האנושית. היא קשורה לחוקים, למצוות לפקודות ולפיקודים, בארמית מצוות הן פיקודין, היא קשורה למפקד (צנזוס) ולמפקד (commander) ולפקידה כמו ויפקוד ה' את שרה. דהיינו אלוהים זכר את הבטחת המלאכים לשרה ומימש את הבטחת ההיריון לאישה בת תשעים. פיקדון ויום פקודה כמו להפקיד שומרים ולפקוד במפקד ולפקד על צבא קשורים גם הם לשורש מעניין זה.

* אלוהים מתווה את תכנית הפעולה ביחס להצלת עם העברים מידי פרעה. עברים הם דוברי עברית, כל עם נקרא על פי לשונו. בראשונה משה אוסף ומכנס את הזקנים דוברי העברית הזוכרים את בריתו עם האבות, ומתוודע אליהם ומוסר להם את המסר האלוהי שנמסר לו בהתגלות אלוהית בהר חורב, בסנה. כשהם משתכנעים ושומעים לקולו הם ילכו ביחד למלך מצרים. אז יבקשו מהמלך רשות לזבוח לאלוהים שנגלה להם ולצאת לשלושה ימים. יש לזכור שמשה הוא בנה של יוכבד בתו של לוי בן יעקב שירד עם אביו למצרים. פרק הזמן שמדובר בו הוא בטווח זיכרונם של אנשים שזכרו את יעקוב ובניו.

* אולם אלהים יודע שפרעה יסרב

* הוא מבטיח למשה שהוא יכה במלך מצרים בכל נפלאותיו ובסוף התהליך המלך ישחרר את העם העברי.

* הוא מוסיף אמצעי פיתוי, לא רק תצאו אלא תצאו ברכוש גדול של שכניכם המצריים.

* משה מהסס ונרתע, הוא חושש מגודל המשימה, מאי היתכנותה ומעצם יכולתו המוטלת בספק לעורר אמון בלב שומעיו. הוא אדם מבוגר, בן שמונים, אדם לא מוכר שהתגורר רוב ימיו במדין, ואין לו סיבה להניח שמישהו יאמין לדבריו בדבר התגלות אלוהית ותוכניות גאולה אלוהיות הקשורות במלך מצרים מעורר האימה.

* אלוהים הנעלם ממראה עין ונשמע למשמע אוזן, ממחיש למשה בשורה של אותות ומופתים שהוא יכול להפוך ברצונו דומם לחי וחי לדומם, בריא לחולה וחולה לבריא, מים לדם ודם למים, מאומה אינו נבצר ממנו. הוא מבטיח למשה שהוא יחולל אותות ומופתים מעוררי תדהמה או קסמים וכשפים מרהיבים ומעוררי אימה, שישכנעו את כל שומעיו ורואיו, הן בארמון המלך, הן מחוצה לו.

בניגוד לאלוהים הכול־יכול, הבוטח בכוחו שאין לו שיעור, הן במחשבה, הן בדיבור, הן במעשה, משה הבא בימים, חש אימה ויראה, חולשה וביטול עצמי, קטנות, שפלות־קומה וחוסר אונים, אי־ביטחון וענווה גמורה בשנה השמונים לחייו, כשהוא נודע לעצמו ככבד פה וכבד לשון, עמדה שאיננה מכשירה אותו כלל ועיקר למשימה המורכבת של דיבור משכנע בפני זקני העם הספקנים ודיבור רהוט בפני פרעה מעורר האימה, אשר אלוהים מצפה ממנו. כך הוא אומר:

* הגיבור האנושי של הסיפור המקראי, שלא נאמרה אף מילה אודותיו עד כה בכל הנוגע לחזותו החיצונית או לייחודו הגופני, לגילו, לקולו או לתואר פניו, מתחיל את דרכו מבחינת תודעה עצמית לנוכח אלוהים הכול־יכול כאנטי־גיבור: הוא ירא ורך לב, מהסס, מגמגם, מתבייש ונרתע מכובד המשימה. מאוחר יותר אלוהים יתאר את האדם שבחר בו לשליח אלוהים, לנביא, לגואל, למחוקק,לסופר, מנהיג ומושיע, בפסוק הנפלא “וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה”. משה העָנָ֣ו מעורר חמלה, הוא כבד פה וכבד לשון, ירא מכובד המשימה ואיננו איש דברים, כלומר איננו מחונן בסגולה רטורית, בביטחון עצמי, ברהיטות דיבור או בכוח שכנוע.

* אלהים מבטל את דאגותיו של משה ומבאר לו את מקור הכישרון והסגולות האנושיות בחסדי האל ואיננו מתרשם כלל מחולשתו של משה ומדבריו מעוררי החמלה בדבר מגבלותיו, המיטיבים לבטא את קולו של כל אדם שאיננו יכול לדבר או לעשות את המוטל עליו, מחמת הפחד, המגבלה, הנכות, החולשה, הזקנה או המחלה, ההשפלה המאיימת, האשמה, הבושה או האימה, הדיכאון, הגמגום, הכיעור, המבוכה, המשקל, העיוות, או הפגם שנולד עמו. ראוי לציין שבמחקר גאלופ רחב אנפין שנערך בארצות הברית במענה על השאלה ‘ממה אנשים הכי מפחדים?’, אחרי שתי התשובות הצפויות מוות, מוות בייסורים ממחלה ונכות או שיטיון הגורמים תלות ואבדן שליטה, התשובה השלישית הייתה –דיבור בפני קהל. אימת הדיבור בפני קהל היא פוביה ידועה לרבים ומצויה גם אצל שחקנים מעולים עתירי ניסיון העולים על הבמה בפני קהל מדי ערב, ויש לזכור אותה בעת קריאת הדיאלוג בין אלוהים המצווה ומשה המפחד והנרתע.

* הוא מצווה עליו בקצרה: ועתה לך! ואני אדבר מפיך ואומר לך מה לדבר.

* משה הירא מגודל המשימה ומפחד מפני הדיבור ברבים, ממשיך ומתחנן בפני אלוהים שימצא שליח אחר ולא הוא, מכיוון שהוא כבד פה וכבד לשון.

* קצרה רוחו של אלוהים מבן שיחו הירא והסרבן, הנרתע והחששן והוא שולף תשובה מוחצת בצורת גיבור חדש שמעולם לא נזכר עד כה, אהרון אחיו הבכור שהוא לוי כמוהו, נכדו של לוי, והוא איש רהוט דיבור. הוא מבטיח למשה שאחיו יצא לקראתו וישמח בו ויעזור לו. בעתיד אהרון יהיה זה שיזכה לשושלת נצחית של הכהונה הגדולה, רק הוא לבדו, בניו, נכדיו, ניניו ובני ניניו ישרתו כבני צדוק הכוהנים בכהונה הגדולה. [אהרון כהן הראש הוא אביו של אלעזר, אבי פנחס, אבי אבישוע, אבי בוקי, אבי עוזי, אבי זרחיה, אבי מריות, אבי עזריה, אבי אמריה, אבי אחיטוב, אבי צדוק, אבי שַׁלּוּם, אבי חילקיה, אבי עזריה, אבי שריה, אבי עזרא הכהן (ראו ספר עזרא, פרק ז).

* אלוהים אומר: אני אדבר אתך משה ואתה תדבר עם אהרון והוא ידבר אל העם ויביא את דבר אלוהים אליו בפיו.

* המטה שאלוהים הדגים בו אותות ומופתים בפני משה הופך להיות המטה שימחיש את שליחותו של משה בשם האל.

*אלוהים יודע היטב שהאשמה והפחד מלווים את משה מאז שהרג את המצרי, הטמינו בחול ומעשיו נודעו ברבים. זה גורלו של כל רוצח אדם בלא משפט ושלא כחוק. בושה, אשמה ופחד רודפים אותו. אלוהים מרגיע אותו שדורשי רעתו אינם חיים עוד.

* אשתו של משה היא צפורה בת יתרו המדיני, ובניו הם גרשם ואליעזר. אהרון נשוי לאלישבע בת עמינדב בן רם משבט יהודה.

* אלוהים חוזר ואומר באזני משה מה עליו לעשות. עליו להיות מוכן לדבר אל פרעה ולהקשיב לסירובו, לשכנע אותו בעזרת אותות ומופתים ולהיות מוכן לכך שהמלך יסרב להיענות לבקשת משה לשלח את העם. כאן אומר אלוהים למשה את משפט המפתח אם לא תשלח לחופשי את בני בכורי ישראל אני הורג את בנך בכורך. כלומר לדיאלוג בין משה לפרעה יש שלבים ידועים, בקשה, סירוב, הפצרה וסירוב, איום ועונש.

* אלוהים מעמיד את משה במבחן בלתי מובן לחלוטין, ומבקש להמיתו. לא ברור מדוע ועל מה ולמה. אשת משה, צפורה בת יתרו כהן מדיין, מגלה תושייה ותעוזה מול המאורע המפחיד המתחולל לנגד עיניה. היא משערת שההתרחשות הלא מובנת כרוכה בעובדה שבנה הקטן אליעזר, טרם נימול, ומלה את בנה הלא נימול באבן צור ומניחה את הערלה כקרבן לאל המבקש להמית את בן זוגה. אומץ לבה ותושייתה ורהיטות דיבורה מצילים את בעלה כבד הפה וכבד הלשון. היא אומרת: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. ואלוהים מרפה ממשה שביקש להמיתו על לא עוול בכפו, אחרי שמינה אותו לשליחו.

בפרשה זו, פרשת שמות, שורה של נשים מצילות ממוות – שפרה ופועה מצילות בתושייתן את היולדות והיילודים, יוכבד, מרים ובת פרעה, מצילות את משה מחמת זעמו של פרעה שציווה להרוג את כל התינוקות ממין זכר בבני ישראל, וציפורה מצילה את משה מחמת זעמו השרירותית של אלוהים.

ספר היובלים מציע ביאור שונה לגמרי לפרשה סתומה זו של חתן הדמים ואומר כך בפי מלאך הפנים, המספר באזני משה על הר סיני ומזכיר את עניינה האמתי של פרשה זו:

יש לשים לב שבמקום שבנוסח המסורה נזכר מלון בספר היובלים העברי נזכר אלון.

* כלומר, לא אלוהים ביקש להרוג את משה אלא שר המשטמה שהוא שר אומות העולם שידע את אשר יקרה לפרעה ועמו ואת העונשים שיוטלו עליהם, ומי שהציל אותו מידי שר המשטמה השוטם להרגו, היה מלאך הפנים. הנימולים זוכים להגנה ואינם תחת השפעת שר המשטמה כנזכר בפרק ט"ו 32 בספר היובלים. [ראו שם, עמ' 535]

* אלוהים פונה לאהרון ומורה לו ללכת למדבר לקראת אחיו.

מכאן ואילך מספרת הפרשה את השתלשלות המאורעות בעקבות התכנית שיזם אלוהים שאמורה היתה לצאת לפועל בידי משה ואהרון:

* החלק הראשון מתנהל כמצופה: משה דרך אהרון פונה לזקני העם ומדבר אליהם את מה שאלוהים אמר לו ומראה להם אותות ומופתים והם מאמינים לדבריו ומאמינים בו.

* השמות הנרדפים בני ישראל, העם, ישראל והעברים, שבים ונשנים בפרשה. גם פרעה מתנהג כפי שאלוהים צפה אולם הוא ממשיך להתעמר ולהתאכזר ביתר שאת לבני ישראל העבדים.

* פרעה, כעריצים אחרים מימיו ועד ימי היטלר במחנות הריכוז ומחנות ההשמדה וסטלין, במחנות העבודה ובגולאגים, מאמין שככל שיאכוף עבודה רבה יותר על אנשים רעבים יותר, מותשים יותר ועייפים יותר, כך יוותרו על חלומותיהם ועל תקוותיהם, יסכינו עם שעבודם ועם כפיפותם לעריצות, וילכו כצאן לטבח אחרי התאכזרותו ועריצותו ויענו בצייתנות לסמכותו ולפקודותיו.

* השוטרים הממונים על בני ישראל מתקוממים על הנגיסות והקלגסות וההתעמרות שהיא מנת חלקם.

* המצב הולך ורע, הציפיה להשלמת מכסות הייצור ללא חומרי גלם הופכת לבלתי אפשרית.

* ויפגעו בעברית מקראית משמע ויפגשו, פגע ופגש הן מילים נרדפות בעברית מקראית.

* בני ישראל טוענים נגד משה ואהרון שתכנית השחרור שלהם עלתה להם בנגיסות וייסורים ובהרעת תנאים ובהתעמרות של קלגסים.

* משה נושא את תלונת העם בפני אלוהים על המצב ההולך ורע.

* אלוהים עונה למשה שהוא יעניש את פרעה והוא ישלח את העם ויגרש אותו מארצו כדי להינצל מהעונשים שאלוהים ישית עליו.

יציאת בני ישראל ממצרים ונסיבותיה המדויקות היא פרשה שנויה במחלוקת במשך אלפי שנים. מקורות מצריים הלניסטיים מספרים שבני ישראל גורשו מארץ מצרים כמצורעים כדי לטהר את הארץ מטומאתם בהקשר דתי מצרי אלילי של האל אמון, ואילו המקורות היהודיים רואים את גירוש בני ישראל ממצרים כחלק מתכנית אלוהית של שחרור משעבוד לחירות, שהייתה כרוכה בהענשת המשעבדים. כל סיפור היסטורי או ספרותי בעל משמעות, מסופר בצורות שונות ורבות כשלכל מספר יש נקודת מוצא שונה ומטרה אחרת, עולם ערכים שונה, מטרה אחרת וקהילת זיכרון שונה, אבל כל סיפור שומר גם הדים ובנות קול של סיפורים נוספים.

במקורות היהודיים פרעה מגלם רשעות, אכזריות, עריצות ושעבוד שהוא נענש בשלהם בידי האל, כחלק ממסע השחרור הבלתי־נשכח מעבדות לחירות, המצוי במוקד הזיכרון של העם היהודי, החוגג סיפור זה מדי חג פסח, בכל אביב, במשך אלפי שנים. במקורות המצריים היהודים הם עבדים בורחים ומורדים נמלטים, טמאים ומצורעים שגורשו ממצרים. ספר היובלים מעיר בקצרה הערה מעניינת מאד: “ויחשבו אנשי מצרים את בני ישראל לטמאים” (פרק מו, פסוק 16)

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית־רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור). על פי גרסתו של ליסימכוס יציאת מצרים היא למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציווה על מלך מצרים לטהר את המקדשים “מכל האנשים המזוהמים והחוטאים”, לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז “איש אחד ושמו משה” הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום “לשום בן אדם” ולא לייעץ לו טובה “רק עצת־רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם”. הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת “ועשו רעות ליושביה”, שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, “והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה”, שם יסדו עיר שקראו לה “הירוסולה”, ביוונית “שוד המקדש”, בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר “הירוסולימה” (ירושלים).

ההיסטוריון הרומי טקיטוס חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של התרבות המערבית.

המדקדק המצרי־יווני אפיון טען ששמע “מפי זקני מצרים” שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו שישה ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך “יהודה”.

הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את “היהודים” אל סוריה.

פרופ' מנחם שטרן כינס את כל העדויות הכתובות בספרות ההלניסטית העוסקות ביהודים ביוונית ובלטינית וצירף להן תרגום אנגלי וביאורים מקיפים (Greek and Latin Authors on Jews and Judaism (edited with introductions, translations and commentary by Menahem Stern), Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, c1974-c1984). פרופ' פטר שפר חקר את גלגולם של הטקסטים האנטי־יהודיים ההלניסטיים במחקרו על תולדות האנטישמיות בספרו “יודופוביה” וחשף את שורשיהם במסורות מצריות עתיקות. (פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מאנגלית: להד לזר, 2010). לדבריו, הגרסה המצרית־הלניסטית הרווחת לסיפור יציאת מצרים, על פיה היהודים היו מצורעים או כובשים זרים שגורשו ממצרים, ברחו לירושלים והקימו שם את מדינתם, בגלגוליה השונים, המוכרת לנו מימי ההיסטוריון ההלניסטי הקטאיוס מאבּדֵירה ומנתון המצרי כהן הליופוליס (מאות 4–3 לפנה"ס) וכלה בגרסתה המפורטת בכתבי ההיסטוריון הרומי טאקיטוס (מאה 1–2 לסה"נ) – נשענת על רובד מצרי קדום שאינו עוסק בהכרח ביהודים (אולי מסורת קדומה העוסקת בגירוש שליטי ההיקסוס, השליטים הרועים) ורובד יווני־הלניסטי ששידך מסורות אלו עם היהודים ועם העוינות העמוקה אליהם.

*אין שום צורך להכריע בין מסורות המתייחסות לאמצע האלף השני לפני הספירה – זמן יציאת מצרים שיש הקובעים אותה במאה ה־15 ויש במאה ה־13 לפני הספירה – לבין המסורות ממחצית האלף הראשון לפני הספירה, שהגיעו לידינו במרחק של כאלף שנה ממועד ההתרחשות של הסיפור לפי לוח הזמנים המקראי. אבל כדאי תמיד לזכור את דבריו של עגנון ‘אין לך סיפור שלא קדם לו רישומו’ ואין בנמצא סיפור שראשיתו לא הייתה במספר בעל כוונה ובעל תכלית.

הרעיון הגדול של יציאה משעבוד לחירות בחסד אלוהים, שפרשה זו מכינה לו את הרקע מכיוונים שונים בצבעים עזים, היווה מקור השראה לדורות של משועבדים לאורך אלפי שנים שסבלו מעריצות אנושית במקומות שונים ובזמנים שונים. בין אם הסיפור התרחש בפועל במציאות ההיסטורית ובין אם התרחש רק באמת הספרותית של היצירה המקראית ושל קהילת הזיכרון שלה, אין אף סיפור בעולם שהשפיע על גורלם של משועבדים ובני חורין כמו הסיפור הזה, שקבע שעבדות, תמיד ובכל מקום, היא רוע אנושי, ניצול, אכזריות ואטימות־לב והשפלת כבוד האדם והתעמרות בגופו וברוחו, ואילו חירות, התלויה תמיד בריבונות על הזמן ועל חלוקותיו למועדי דרור, שבת, שמיטה ויובל, היא חסד אלוהי ומותר האדם, והערך היסודי העומד ביסוד כבוד האדם וזכויות האדם. לא לחינם אלוהים מציג את עצמו תמיד בזיקה לרגע מכריע זה בתולדות האדם אשר בשמו הוא דורש את הכרת תודתו של האדם: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (שמות כ, ב)

פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. הפרשה מתחילה בפרק ו', פסוק ב' ומסתיימת בפרק ט', פסוק ל"ה.

פרשה זו היא פרשה חשובה עד מאוד בתולדותיו של העם היהודי, שכן בפרשה זו אלוהים מדבר לראשונה בהרחבה על עצמו ועל המונחים החשובים ביותר בעיניו – כלומר זה הפרק הראשון באוטוביוגרפיה של אלוהים, או בקורותיו של גיבור בלתי נראה, גיבור נצחי מדבר ונשמע, כל יכול, יודע כל, הנחלץ לישועת האדם בסבלותיו, בכוח ברית, שבועה והבטחה, החורגת מגבולות הזמן והמקום, או בכוח סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, רעיון, חלום, חזון, זיכרון ועדות, ספירה וסיפור, גיבור על־זמני הפטור מכל מגבלות אנוש ומכשלותיו.

פרשה דרמטית זו היא אף ראשית העדות על לידתו של עם ועל ההתערבות האלוהית בהיסטוריה של עם ישראל בזיקה לברית שכרת עם אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב. ברית היא שבועה נצחית והבטחה נצחית, המתייחסת לגורלו של מיעוט משועבד הנולד בייסורי השעבוד של עם גר ונוכרי היושב גולה במצרים, והופך בשורה של אותות ומופתים הקשורים בחיים ומוות, מעם עבדים מיוסר, לעם שמובטח לו שבתום מאבק בין אלוהי ישראל הגואל ואלוהי מצרים המשעבד, יהפוך לעם משוחרר ובן חורין. יתר על כן מובטח לעבדים הבורחים, הגולים המשועבדים, שמשעה שיהפכו לעם ריבוני בארץ המובטחת הם יהפכו לעם הנוטה חסד לכל הגרים התושבים המתגוררים עמו.

ראוי לזכור שאלוהים הקדים ואמר לאברהם בברית בין הבתרים, בפרק ט"ו בספר בראשית, את כל העתיד להתרחש במסופר בספר שמות: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. [העם ששב לארצו היה דור שביעי או שמיני לאברהם, לא דור רביעי כמובטח, אבל מלבד עובדה זו כל שאר הכתוב מדויק בתכלית]

מה הייתה התכלית של השעבוד שנודע מראש אשר הייתה לו כוונת מכוון? יש אומרים שמשפט המפתח הוא: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – כלומר, ניסיון החיים המר כמיעוט המתגורר בארץ לא לו, כגֵר תושב, אמור היה להנחיל לקח מוסרי בלתי נשכח: לא תתייחס למיעוט הגר בארצך כגֵרים תושבים, כשם שהמצרים התייחסו אליך כאל מיעוט אשם, מסוכן ונרדף. מצוות אהבת הגֵר הגר עמדך, “וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” (דברים, י', י"ט), הנזכרת בתורה שלושים ושש פעמים!, מתייחסת לאדם במעמד גר תושב שזכאי לחוק שווה, לחירות שווה, להזדמנות שווה, לאחווה ולמשפט שווה כבני עמך. כאמור מצוות אהבת הגר היא המצווה הנזכרת יותר מאשר כל מצווה אחרת בתורה! והיא נגזרת מחוויית הגרות של בני ישראל במצרים. כלומר, השעבוד, הסבל והעבדות, הכרוכים כולם בהתאכזרות למיעוט נרדף של גרים תושבים, שראשיתה בעלילת שווא ובפחדי שווא, בהסתה ושיסוי, היו כרוכים בהנחלת לקח מוסרי בלתי נשכח בדבר האחווה האנושית המשותפת, החורגת מכל הבדלי דת, גזע, מין ולאום.

עם שחי כמיעוט זר ונרדף אמור היה לזכור לקח מוסרי נוקב זה על הפער בין המצוי לרצוי. למרבה הצער רבים מאתנו שכחו היבט זה של סיפור השעבוד הידוע מראש, החל על גֵר המתגורר בכורח הנסיבות בארץ נוכרייה, שאמור היה להוות בסיס מוסרי לחיי עם ריבוני בארצו, עם שוחר חוק, צדק, שוויון וחירות לכל תושבי הארץ. עם המקדש את החירות האלוהית שכל אדם זכאי לה וראוי לה, ודוחה מכל וכל כל שעבוד מעשה ידי אדם וכל צורה של דיכוי, כפייה והתעללות.

ההתערבות האלוהית בפרשה זו, הכרוכה בגאולה, חירות והצלה, מעצבת את כל המשכה של ההיסטוריה היהודית מכאן ואילך, בין קטבים של שעבוד וחירות, דיכוי ודרור, גלות וגאולה, עריצות וחופש, או בין כפיפות לעריצות האדם האכזר, המתנכר והמרושע, הנוטה לשעבד את הכפופים לו, לנשל אותם מרכושם, לגזול את חירותם ואת רכושם, להתעמר בהם ולשלול את כבודם, שוויונם וחירותם, לבין בחירה של בני־חורין ידועי סבל וייסורים, בחסד אלוהים, המעניק למאמיניו חירות חוק וסדר, דין ומשפט צדק, חסד, דעת, אמת וצדק, כבוד ושוויון, אם רק יאמינו בו, ילכו בדרכיו וישמרו את מצוותיו.

לפני פרשת וָאֵרָא אלוהים נגלה רק לבודדים שבחר בהם, מטעמים השמורים עמו. הראשון שזכה לכך היה חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, אשר נלקח על ידי אלוהים לעולמות עליונים (בראשית ה כ"א–כ"ד). על פי הספרות הכוהנית שהגיעה לידינו ב"ספר חנוך" וב"ספר היובלים", ב"צוואת השבטים" וב"צוואת לוי", שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שנודע בספר בן סירא, כ"אות דעת לדור ודור" וכ"סופר צדק", כראשון היושבים בגן עדן, שנאמר עליו ב’סדר עבודה' קדום מקומראן, “חנוך בחרתה מבני אדם”, נלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, לזכור, להעיד ולכתוב עדות, וללמד את בנו מתושלח, שנמשח לכהן יודע ספר, בעל ספרייה שהנחיל לו חנוך אביו, 'סופר הצדק, ‘מרא רבא דאסהדותא’, ראשון המעידים על מה שראה בעולמות עליונים, ראשון יודעי קרוא וכתוב, זה שהנחיל לבנו ולבניו הכוהנים, את הדעת הכתובה על המקום המקודש, הזמן המקודש, הזיכרון המקודש והפולחן המקודש.

נינו של חנוך בן ירד – שהביא את לוח השבתות, השמיטות והיובלים משמים, אותו לימד את בנו מתושלח, אביו של למך – נוח בן למך, שהיה איש צדיק בדורותיו, קיבל הנחיות מפורטות מאלוהים באשר לבניית תיבה בזמן המבול, בזיקה ללימוד לוח השנה. שכן, נח שהה בתיבה שנה תמימה, המחולקת לתריסר חודשים ול־364 ימים, על פי הלוח בן 364 הימים ותריסר החודשים המפורש במגילות מדבר יהודה, וכמפורט ב"ספר היובלים", לפני שהתחיל מחדש את הסיפור האנושי עם שלושת בניו שם, חם ויפת. כל האחרים נספו במבול שנמשך 52 שבועות או 364 ימים המחולקים לתריסר חודשים שווים בני שלושים יום, ולארבעה ימים נוספים המפרידים בין ארבע העונות המתחילות תמיד ביום רביעי, בחודש הראשון, ניסן, בחודש הרביעי, תמוז, בחודש השביעי, תשרי, בחודש העשירי, טבת. היום ה־31 של החודש הקודם, השלישי, השישי, התשיעי או השנים עשר, הוא היום המפריד בין העונות, היום שהן פוגשות זו בזו, היום ה־91, הנודע כיום פגוע. פגע בעברית מקראית הוא פגש.

עשרה דורות לאחר מכן, אברהם בן תרח, צאצא ישיר של שם בן נח, זכה לגילוי אלוהי בחלום ובהקיץ, באור כשדים ובארץ ישראל, בברית בין הבתרים שבה נודע לו שעבוד צאצאיו העתידיים במצרים. אברהם זכה לגילוי אלוהי נוסף בעקדת יצחק, שבה עמד בניסיון שהעמיד אותו מלאך המשטמה לדברי “ספר היובלים”. גם יעקב, בן יצחק הנעקד, זכה לשמוע ולראות בחלומו בבית אל ועל נהר יבוק את אלוהים. כל אלה שזכו לגילוי אלוהי היו גברים בני חורין, קשובים לחלומות ולקולות על־זמניים המדברים ברוחם, נשמעים באזניהם ונגלים לעיני רוחם, כולם בנים לשושלות עתיקות רשומות וידועות בדורות הראשונים, אשר שמעו בחלומם את אלוהים מדבר באוזניהם ומשרטט את עתידם, בזיקה לארץ מובטחת בחלום ובברית להם ולזרעם עד עולם, כנגד כל הסיכויים. ארץ זו שצאצאי אברהם, יצחק ויעקב זכו לה, אמורה הייתה להיות באחרית הימים למדינה ריבונית שבה בני ישראל יהיו רוב ריבוני ולא מיעוט נרדף, שבה יישמרו חוקי האל ומצוותיו, משפטיו וחסדיו, צדקו ובריתו, ובה יאהבו את הגר התושב וישמרו על זכויותיו מכל משמר.

אולם, ב’פרשת וארא' אלוהים מדבר בהרחבה אל משה בן השמונים, דור שביעי לאברהם, [אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה] – שנולד להוריו עמרם ויוכבד, צאצאים לעם נרדף ומשועבד במצרים שחיו כגרים תושבים משועבדים בבית עבדים – וממנה אותו להיות איש אמונו, נושא בשורתו, שליחו ועושה דברו בכל הנוגע למעבר הנכסף מעריצות השעבוד האנושי אל חסד החירות האלוהית.

לא בכוח פיזי ולא בעוצמת הנעורים, לא בכוח היופי או הכריזמה, זקיפות הקומה, רהיטות הדיבור או התעוזה, לא בכוח האמביציה או בלהט הארוס או בכוח תאוות הכבוד, הכוח, הרכוש או הכסף, מחולל השליח האנושי העני, הבא בימים, והדל ממעש, אוהב הצדק, חסר הביטחון, החלש והמגמגם, בן השמונים, המיטיב להבין את הפער בין המצוי לבין הרצוי, את דבר האל ומשימותיו. אלא אך ורק בכוח האמונה, בכוח החסד האלוהי, בכוח החלום, ההשראה, החזון והרעיון שיכולים לחולל שינוי בין המצוי לרצוי. כמדומני שאין בכל תולדות האדם, גיבור היסטורי או ספרותי, המתחיל את המסע ההרואי של חייו נגד העריצות והשעבוד, בגיל שמונים, כשהוא מגמגם וחסר ביטחון, חסר כל מעמד או תמיכה ציבורית, בכוח הרעיון האלוהי של החירות – הדעת, האמת והצדק, החוק והחסד.

החירות לבדה, המכונה בעברית מקראית דרור, על הדעת, האמת והצדק, החוק והחסד, חופש התנועה, חופש הדיבור וחופש הבחירה הכלולים בה, היא תרופת הפלא היחידה בכל מקום ובכל עת נגד הרוע, האכזריות, הרשע הזדון והפשע, הכפייה, הגזל, הדיכוי והנישול, האיוולת, ההתעללות והעריצות האנושיים, שאין להם גבול ואין להם קץ.

החירות במיטבה חותרת תמיד לשוויון ולצדק, לאחווה ולחסד, לחוק וסדר, דין ומשפט, אך מעטים הם אוהבי החירות בכל דור ומעטים הם אלה הנכונים להיאבק עליה. לעומת זאת רבים מני ים הם המאמינים בחיוניות המוחלטת של השעבוד והכפייה של זולתם, ובחובת הדיכוי והניצול, העריצות והכיבוש של אדמותיו ומימיו, של גופו וכבודו וחירותו. רבים מספור הם גם חובבי הכוח, הכבוד והכסף, הנקנים בדרך כלל בכוח ההשתלטות, הנישול, הכוחנות, הכליאה המעצר, השעבוד וההתעמרות, העלבון, ההשפלה וההתאכזרות, ביחס לזולת, לאחר, לנרדף, לשונה, לגר ולזר, בכל דור ודור ובכל מקום ומקום.

עוד עוסקת הפרשה בתולדות שבט לוי, השבט הקנאי והנוקם, שאביו עז הנפש הקנא והנוקם, נולד לאישה שנואה ולבעל מרומה, וגדל בצל הקנאה באחיו הקטן האהוב על אביו, או באחיו הבכור השנוא עליו, השבט הקיצוני שאינו נושא פנים לאיש, השבט שאנשיו הם נושאי רעיון החירות האלוהי, המופקדים לבדם על הזיכרון הכתוב והנחלתו, הם שבט המורים הראשונים (“יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”), ונושאי בשורת החוק והצדק, החירות והשוויון. בני לוי לבדם נבחרו להיות המשרתים לפני האל במקום המקודש, מופקדים על שמירת מחזורי הזמן המקודש ועל הנחלת הזיכרון המקודש, כשהם שוללים רק מעצמם כל זכות לנחלה ואחוזה בארץ המובטחת. הלוויים חסרי הנחלה פטורים מעבודת אדמה ומעול הבעלות על נחלה. הם נאחזים רק בספרים ונוחלים רק עדות וזיכרון כתוב ושומרים את משמרת הקודש בשיר ובסיפור, במועד ועדות, בעבודת הקודש ובפולחן המקודש המיוסד על רעיונות מקודשים נצחיים. הם מקפידים על השוויון: כל בני אדם נבראו בצלם אלוהים; כל הגברים היהודים שווים אלה לאלה בכל דבר ועניין, מלבד בני לוי, כל הנשים היהודיות שוות אלה לאלה בכל דבר ועניין, מלבד בנות לוי, על בני לוי ובנותיו השייכים לשבט שנבחר בידי האל וקודש על ידו לעבודת הקודש, מוטלות מגבלות וחובות ייחודיות ומוטלים איסורים שאינם מוטלים על זולתם. בני לוי הם נושאי דבר אלוהים בדבר ההבחנות הברורות בין חירות לשעבוד, בין רשע לצדק, בין טוב ורע, בין טומאה לטהרה, בין אמת לשקר, בין ברכה לקללה, ובין דעת לבורות. בני השבט, שכולם לוויים וכולם מורים, חלקם כוהנים וחלקם משוררים, מצטיינים בכך שכמה מבניהם הם נביאים וחולמי חלומות, השומעים קול אלוהים וקול מלאכים, כמסופר בהרחבה ב"ספר היובלים" וב"צוואת לוי" וב"צוואות השבטים", שנמצאו כולם בספריית ספרי הקודש של הכוהנים בני צדוק, שהתגלתה במערות קומראן, בהן נמצאו מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש. בני השבט האמיץ וחסר הרתע, הם אלה המספרים בפרוט ובהרחבה את כישלונותיהם, מכשלותיהם ועוונותיהם, טעויותיהם וחטאיהם, ועושים זאת בתעוזה ובגילוי לב נוקב חסר רתע, שאין דומה לו.

שבט לוי הוא השבט היחיד המספר את קורותיו בתעוזה ובאומץ־לב מבלי להסתיר את סיפורי השכול והכישלון, ובלי להטיל אשמה על זולתו. זה הוא השבט היחיד המספר את סיפורו ואת סיפור העם כולו המורכב מתריסר השבטים האחרים, מספר שמות ואילך. שבט לוי הוא השבט שבו משה, נכדו של לוי בן יעקב, מצד אמו, יוכבד, ואחיו הבכור, אהרון בן עמרם הכהן, הופכים למנהיגי העם ובו הם עצמם יחיו חיים מיוסרים וכואבים, הכרוכים בחטאים ועונשים, בשכול וכישלון, במבחנים ובהחמצות, והם גם אלה שצאצאיהם שלהם וצאצאים אחרים מבני השבט, ישביעו ייסורים את מנהיגיו, כמפורט בהמשך החומש. שני האחים בני שבט לוי, משה ואהרון, שניהם אנשים באים בימים, בראשית העשור התשיעי לחייהם, אשר גדלו בעולם שהעבדות הייתה נוכחת בו כעובדת תשתית, לגבי הוריהם ובני עמם. משה הוא האח הצעיר, אדם מגמגם ערל שפתיים, בערוב ימיו, ואחיו הבכור, רהוט הדיבור, פועלים בשם האל השולח אותם כשליחיו, כדי לשלח את העם ממצרים ולגאול אותו מבית עבדים, ומביאים את בשורת החירות לעם המשועבד.

הפרשה מסתיימת במאבק בלתי נשכח בין אלוהי ישראל לאלוהי מצרים, או בין האותות והמופתים האלוהיים שעושים בני שבט לוי, משה ואהרון, בשם אלוהי החירות, הברית וההבטחה, לבין הלהטים והכשפים של החרטומים, העובדים את אלוהי מצרים, אלוהי השעבוד, הכוח, הכבוד והכסף, ואת ממלכת השעבוד והעריצות האנושית. זו תשתיתו של סיפור עשרת המכות.

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר את הערותיי אחרי כוכבית בכתב רגיל.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה.

* אלהים מציג את עצמו בשם המפורש בפני משה ומספר לו את קורותיו לפני שבעה שישה וחמישה דורות, כאשר התגלה לאבות אבותיו

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

* אלוהים מבחין בין השם הקודם שבו התגלה לאברהם יצחק ויעקב, אל שדי, ובין השם המפורש אשר בו הוא מתגלה למשה, אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה שקיצורו הוא יהוה, אולם אין הוא מחלק עם שומעיו את צפונות שמותיו ואת ההבדלים ביניהם

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

* כאן אלוהים נוקט במושג המפתח החוזר ונשנה בפרק זה, הוא מושג הברית, המגלם את השבועה האלוהית וההבטחה הנצחית בדבר הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האל לאבות האומה ולצאצאיהם, המסופר בעולם שנברא בסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, החורג מגבולות הזמן והמקום. דהיינו, מה שסופר בהרחבה מפרשת לך לך בספר בראשית ועד ראשית ספר שמות, נזכר עתה בקצרה כדי לכונן את רצף הדורות בסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר, ולספר את סיפורה הרצוף של משפחה בת חורין מבני שם, שירדה למצרים, ארצם של בני חם, בעקבות הבצורת והרעב לשבור שבר ולגור במצרים כגרים תושבים, והפכה שם, כמה דורות אחרי שישבה שם, לעם עבדים. עובדת היות המשפחה גולה בארץ לא לה, וחיה כמיעוט בן גזע אחר ודת אחרת ולשון שונה, במעמד של גר תושב, הוא שהפך אותה לעם עבדים, ועל כן אלוהים קושר את השחרור מעבדות עם החזרה לארץ כנען, היא ארץ מגוריהם לפני שירדו מצרימה, היא הארץ המובטחת האמורה להפוך למדינת מופת שבה יזכרו המשועבדים את לקח השעבוד המר וינהגו בהיפוך מוחלט, בחסד ובצדק, בהגינות, בחוק אחד ומשפט אחד, באחווה, אהבה, שלום ורעות עם כל גר תושב המתגורר עמהם בארצם.

[*המושג גר convert אדם המשנה את דתו מבחירה ועובר גיור ורוצה להצטרף לעם ישראל, איננו מוכר במקרא כלל!, המילה גר בחומש ובמקרא מתייחסת אך ורק לגר תושב אשר לגביו חלה מצוות ואהבת את הגר החוזרת ונשנית שלושים ושש פעמים. היום ההלכה רואה את מושג הגר בצורה שונה לחלוטין וקיימת מחלוקת בעניין הלכתי זה החורגת מתחום הדיון בפרשת השבוע]

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

* לא רק אתם המשועבדים, זועקים ושומעים איש את זעקתו של רעהו, שאין שומע לה באזני המשעבדים והמדכאים, אלא גם אני שמעתי את מצוקתכם הזועקת. אלוהים קושר בין הנאקה של הסובלים הנאנקים תחת עול השעבוד, לבין זיכרון הברית שכרת עם אבותיהם בני החורין, ואומר:

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

* אלוהים המדבר בשמו המפורש יְהוָה, המבטא את הצירוף המקודש העל־זמני של אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה, שהוא עבר הווה ועתיד בעת ובעונה אחת, שם המותר בכתיבה אך אסור בהגייה ונסתר מהבנה, הקובע הבדל בינו לבין כל מילה אחרת בשפה העברית, משרטט באזני משה את תכניתו – הוא מכיר בסבלו של העם במצרים ושומע את זעקת המשועבדים והוא יהיה זה שיגאל אותם מידי משעבדיהם רבי העוצמה ויצילם משעבוד לחירות. האל קובע כאן את הניגוד ההיסטורי בין העבדות לעריצות האנושית לבין הגאולה בידי שמים, הכרוכה בשעבוד מרצון לחירות האלוהית. הוא מוסיף שהגאולה תעשה בזרוע נטויה, באותות ומופתים, ובשְׁפָטִים גְּדֹלִים, כלומר במעשים שיזכרו לדורות. התיעוב האלוהי המוחלט ביחס לכל אדנות אנושית הגורמת סבל וייסורים לזולת, והפסילה המוחלטת של כל שלילת חירות וריבונות מאדם, מקהילה, ממשפחה או מעם, הגורמת לאכזריות, עריצות, דיכוי, לחץ, השתלטות, כיבוש ושעבוד, בשם תיוג בהאשמת שווא ובסכנת שווא ובבגידת שווא, לצד הסתה, מרמה, שנאת חינם, האשמת חינם ופחד חינם, הניחו את המסד להומניזם ולזכויות האדם.

כאן, בפרשה זו, נזרעו הזרעים הראשונים של רעיון החירות החומלת, הוא רעיון ההומניזם הליברלי של הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, האחווה והשלום, שהאיר את האפלה האנושית של העריצות והשעבוד, ההתאכזרות והדיכוי, באור הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום, האחריות ההדדית, החמלה והחסד, כבוד האדם וזכויות האדם.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

* אלוהים מחדש את הבטחת הברית עם העם כולו במשפט אהבה נפלא:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים.

* יש כאן הדדיות והבטחה, אני לוקח אתכם כעמי היחיד ואתם תיקחו אותי כאלוהיכם היחיד, שכן אין מלך בלא עם ואין עם בלא מלך.

* בכל מקום במקרא שבו אלוהים מציג את עצמו הוא תמיד מזכיר את ייחודו כמשחרר וגואל או כמי שהוציא את עמו מבית עבדים. כמה היה אלוהי החירות מצטער לדעת שיש היום רבים מבני עמו, שנולד לפני אלפי שנים על ברכי החירות האלוהית, הששים ושמחים לשעבד את שכניהם הגרים התושבים, ללא קורט של אנושיות, צדק, שוויון, חירות, חמלה וחסד.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה.

* אלוהים חותם את דבריו בהבטחה שיביא את עם העבדים הנגאל משעבודו לארץ שהבטיח לאבותיהם. הוא זה שהבטיח את הארץ למורשה לאבות האומה ולצאצאיהם, והוא זה שיקיים את הבטחתו, כי הארץ היא ארצו, ארץ אלוהי החירות, כשם שהעם הוא עמו, עם שזכה לברכת החירות האלוהית. במציאות העת העתיקה שבה רוב בני האדם היו משועבדים, משקלה של בשורת החירות האלוהית היה יקר מפז.

אלוהים מוסיף ומבאר באופן ברור וחד־משמעי בספר ויקרא כה את החוזה שבין האל לעמו:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ

כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי":

"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי

אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"!

* כך אומר אלוהים בנחרצות, שום בעלות אנושית ושום אדנות אנושית איננה מותרת לכם ביחס לאחיכם בני האדם. אתם כולכם רק גרים תושבים עמדי. זכרו את אחיכם בני האדם הגרים תושבים בכל מקום בו תגורו בארץ המובטחת. הכול שלי לבדי, רק לי הארץ ורק לי בני ישראל עבדים.

כצפוי, דבריו הנפלאים של אלוהי החירות והחסד, המתווים את הפער בין הרצוי למצוי, נפלו על אזנים ערלות, כאז כן היום.

בני האדם, תמיד ובכל מקום, תאבי כוח, כבוד וכסף, שואפים להבטיח לעצמם בכוח הזרוע את האדנות והבעלות, באמצעות כפייה, התעללות, עריצות ושעבוד. רבים מהם תמיד מעדיפים כפרעה, לשעבד את זולתם, או להישאר משועבדים בעצמם, כבני ישראל במצרים, לתבניות השגרה וההרגל של הרע הידוע והמוכר, ולא לאזור עוז ולהטות אוזן לפעמון החירות הבא לשחרר מאכזריות אנושית המצויה מכל עבר, ולהעז להאמין שהכול יכול להיות אחרת. תעוזה זו לחרוג מגבולות המוכר, המגביל, הכופה, המנצל והמשעבד, ראשיתה באמונה בהשגחה אלוהית ובהבטחה אלוהית המתמקדת בחירות מכל שעבוד אנושי.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

* פסוק קצר זה הוא דוגמה מצוינת לאמנות הסיפור המקראית. אחרי דברי אלוהים רבי העוצמה, המובאים בפירוט מהדהד, מובא קוצר היד האנושי לצד קוצר הדעת ואטימות הלב כתוצאה מקשיי היום־יום. משה דיבר בפני העם ואמר להם את מה שאלוהים אמר לו בדבר הבטחת הגאולה מהשעבוד והשיבה לארץ המובטחת, אולם לא היה לאל ידו להביע את השגב האלוהי או את עומק חזון החירות בשום דרך שתזכה בתשומת לבם של העבדים התשושים והעייפים. הפער בין גודל האופק האלוהי של אלוהי הברית המצרף בין ההיסטוריה למטא־היסטוריה ומתווה את הפער בין זוועת השעבוד לברכת החירות, לבין דלות הרוח וקוצר הרוח וכבדו של עול הקיום האנושי, השולטים בחיי היום־יום, מוצג כאן בתמציתיות תכליתית המבארת את המשך העלילה.

* אלוהים מיטיב להבין את המתרחש בכל הנוגע לפער שבין הנאמר לנשמע, ואומר למשה, נניח לפי שעה לעם העייף מסבלותיו או לעם העבדים נכא הרוח מדורות השעבוד, ונפנה דברינו כרגע רק אל המשעבד רב העוצמה:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

* הפועל שאלוהים בוחר בו ביחס למשה, אתה דַבֵּר, לעומת הפועל הנבחר ביחס למלך, הוא ישַׁלַּח, מצביע על החלוקה בין דיבורים למעשים. משה דובר בשם אלוהים ופרעה אמור להיענות לפנייה של אדם שאיננו מכיר ואיננו חייב לו דבר, מי שאין אימתו מוטלת עליו, ולעשות מעשה. הסיכוי לסבירות של חלוקה זו אינו גדול לדעתו של משה, העונה לאלוהים:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי

וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

* משה נוטל את האחריות על עצמו ואומר שמשום שנולד ערל שפתיים, או מי שדיבורו אינו בשליטתו, כי הוא לוקה בגמגום בלתי נשלט, בני עמו לא שמעו לו, ולומד מקל וחומר, אם בני עמי, המכירים אותי, סירבו להקשיב לי, מדוע שפרעה, אשר איננו מכיר אותי, יאזין לדבריי?, יענה לפנייתי ויעשה את בקשתי?

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם

לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* כאן מובא סיכום הפרשה בפי מספר כל יודע המבאר מה הפתרון שמצא אלוהים לקושי שהציב בפניו משה ערל השפתיים שעמו, עם בני ישראל, אינו רוצה להקשיב לבשורתו: אלוהים דיבר אל משה ואל אהרון אחיו וציווה עליהם לדבר אל פרעה ולומר לו שעליו להוציא את בני ישראל ממצרים. כלומר משה יעביר את דבר האל לאהרון אחיו הבכור, ואהרון, שחונן ברהיטות דיבור ובהדרת פנים, יפנה הן לבני ישראל, הן למלך מצרים, כנושא מצוות האל בדבר היציאה ממצרים.

מכאן עוברת הפרשה למסורת המקראית החשובה בעיני המספר הכוהני בדבר מניין שבטי ישראל, בכלל, ושל מניין בני לאה, בפרט, מסורת חשובה בשל היותה השלד ההיסטורי הוודאי של הסיפור המקראי, ומכאן ריבוי אזכוריה בחומש. המילה העברית להיסטוריה היא תולדה או תולדות. הדבר הוודאי היחיד ביחס לכל אדם הוא מי ילד אותו או מי היא אמו? אולם המספר המקראי אינו מתעניין בזהות האימהות, בדרך כלל, אלא רק בכאלה המקדמות את הסיפור. לעומת זאת המספר מתעכב בפירוט חוזר ונשנה על תולדות האבות שהולידו את הבנים, אבות ובנים בני אבות והורים לבנים, שתולדותיהם הפטריארכליות מהווים את חוט השדרה של ההיסטוריה המקראית שמן הנמנע לערער עליה. פטריארכיה בשפה היוונית משמעה שלטון האבות, פאטר pater הוא אב וארכה archē משמעה שלטון או מקור סמכות, אולם למילה ארכה משמעות כפולה הן מלשון ארכון שליט/שלטון הן מלשון ארכאי, עתיק, קדום, ראשוני. כלומר לשלטון האבות מיוחס תוקף בראשיתי עתיק וקדום שאינו ניתן לערעור. ההיסטוריה של התולדות, מי הוליד את מי? או מי בנו של מי? ומי אביו של מי? היא הציר הכרונולוגי הבלעדי, הוודאי והעקבי בחומש. ברשימה המובאת בפרשת וארא, נמנים שלושת הבנים הראשונים של יעקב ולאה בלבד, כדי להגיע לפירוט קורותיו של שבט לוי, השבט הנוטל את מטה ההנהגה בדור המדבר, שראשיתו בסיפור תולדות השבט בספר שמות בפרשת וארא. בכל חיבור מקראי או בתר מקראי שמצויות בו שושלות הקשורות בבני השבטים, בכלל, ובבני שבט לוי, בפרט, שם נמצא טביעת יד כוהנית. (החלוקה לשבטים השתבשה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפני הספירה וגלות עשרת השבטים בתקופה זו (מלכים ב י"ז), ומאז החזרה מגלות בבל, שאז נמנו השבים רק לפי משפחות הכהונה (עזרא ב, נחמיה ז'). חכמים לא התעניינו בשושלות היוחסין השבטיות, אולם השבט היחיד ששמר על ייחוסו השבטי מהעת העתיקה ועד ימינו הוא שבט לוי! השבט שהיה מופקד על ההוראה, ההנחלה והזיכרון). טביעת אצבע כוהנית מובהקת מצויה תמיד הן באשר למושג הברית והן באשר לידע הקשור במלאכים. גם עניין מובהק בתאריכים ובמועדים קבועים וידועים מראש הקשורים במחזורי הזמן המקודש וגם עניין רב בהגדרת ייחודו של המקום המקודש הקשור במסורת מרכבת הכרובים ובגבולות טהרה וטומאה מחמירים ובסדרי עבודת הקודש, מציינים טביעת אצבע כוהנית.

בשכבה הקדומה של מסורת חכמים במשנה ובתוספתא, עברו בשתיקה על תולדות שבט לוי ועל מקומו המכריע בשלשלת מסירת התורה. חכמים נמנעו לחלוטין מלהזכיר את המושג ברית שהיה מרכזי בכתבי הכוהנים, ונמנעו מלהזכיר את המלאכים או את שירת הקודש, את לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ואת חנוך בן ירד, מביא הלוח, והתנגדו לדרישה במסורת המרכבה הכוהנית ברבים. כלומר, כל אושיות הסדר הכוהני בוטלו בעולמם של חכמים אחרי החורבן.

הסדר הכוהני נשמר בהקפדה בספרות המיסטית הכוהנית שכפרה בקביעת חכמים שהנבואה פסקה ושאסור להמשיך לכתוב ספרי קודש. ספרות כוהנית חתרנית זו אשר סירבה להישמע לחכמי התורה שבעל פה שאסרו על המשך הכתיבה של ספרות קודש, נוצרה סביב בתי הכנסת שהפכו למעוזם של הכוהנים מורי התורה שבכתב ויוצרי שירת הקודש הקשורה בעולם המלאכים, הנודעת בספרות ההיכלות והמרכבה ובפיוט, וקשורה למחברי התרגום הארמי לתורה שבו שילבו מלאכים וכוהנים בכל מקום שרק אפשר.

אחרי חורבן בית שני וסיום עבודת הקודש במקדש, שהייתה מופקדת מאז ומתמיד רק בידי כוהנים ולוויים, נוצרה מפה חברתית תרבותית חדשה שהעדיפה למחוק חלקים ניכרים מהמורשת הכוהנית של קודמיה. ספריית המגילות שנמצאה במערות קומראן מייצגת את היצירה הכוהנית הרבגונית, שכולה כתבי קודש מהאלף הראשון לפני הספירה, אלה שהפכו לספרות חיצונית שאסור לקרוא בה בעולמם של חכמים, כנאמר בפי ר' עקיבא ‘הקורא בספרים חיצונים –אין לו חלק לעולם הבא’ (בבלי, סנהדרין, צ ע"א).

ראוי להזכיר שבני לוי, הסופרים והכותבים מספרי הסיפור המקראי, מכירים ביוחסין רק מצד האב ועד היום מימי משה ואהרון, כוהנים ולוויים, שמיד אבאר את ההבדל ביניהם, שומרים על ייחודם, בעוד ששאר שבטי ישראל איבדו את צביונם השבטי. הכוהנים הקפידו על קריאה בתורה ממגילה כתובה גם אם הקורא יודע את כל הפרשה בעל פה. המגילות נשמרו בבתי הכנסת כספרי קודש שאותם היו הכוהנים מעתיקים, ומהן היו מלמדים את הילדים לקרוא בלשון הקודש כפי שנאמר להם ורק להם, בפי משה בן שבט לוי בפרשת וזאת הברכה בספר דברים לג י:

"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם

בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן.

* המניין המקראי הפטריארכלי נמנה תמיד לפי סדר הולדת השבטים.

כנזכר לעיל בקצרה, המילה פטריארכיה ממנה נגזר המושג פַּטְרִיאַרְכָלִי, כמו פטריארך או פטריארכיה, πατριάρχης, היא צירוף של המילה היוונית פטר, Pater אב, והמושג היווני העתיק, אַרְכֵה archē, ἀρχαι, αρχη ἀρχαῖος, או ארכאי, שמובנו המדויק הוא ההתחלה, הראשית, יסוד הדברים, ומה שקיים תמיד באופן נורמטיבי נצחי שאין לערער עליו. מושג זה, המתאר קדמוּת, ראשוניות, התחלה וראשית [המילה המקראית בראשית מתורגמת ליוונית כ εν αρχη, אֶן אַרְכֵה], קרוב מאוד למושג archein άρχειν, שמובנו לשלוט, שהוא שם הפועל הנגזר מהמושג שלטון, ומהמילים המקבילות לו ממשלה, סמכות, שליטה, הגמוניה, סדר קבוע, פיקוח ומקור תוקף, הקשורות כולן במילה אַרְכֵה. פטריארך, כפשוטו, הוא אב שליט, ופטריארכיה, היא שלטון האבות, המצוי ביסוד הדברים, קיים תמיד, מראשיתם, כבעל תוקף הגמוני, נצחי, נורמטיבי, שמן הנמנע לערער עליו.

ראובן הוא בנם הבכור של יעקב ולאה. אשתו אינה ראויה להיזכר. בניו מונים ארבעה במספר, נשותיהם אינן ראויות להיזכר. דהיינו שבט ראובן נמנה לפי משפחות ארבעת בניו. בנותיו, אם היו לו כאלה, אינן ראויות להיזכר. בהיסטוריוגרפיה הכוהנית הפטריארכלית, בדרך כלל נזכרים רק הזכרים כאבות ובנים, מולידים, נולדים ויולדים. עד היום מקובלת ברבים הפנייה מר לוי ורעייתו או אדון יעקב כהן ואשתו, רק הגברים זוכים לשם וזכר ואילו נשים נידונות לנשייה ושכחה. די להן שהן יולדות בנים זכרים לאבות השבט. כאן בדיוק מצויה תשתית הסדר הפטריארכלי המבדיל בין הראויים להיזכר, שרובם המכריע רק ממין זכר, ובין הראויות להישכח בתהום הנשייה, שכולן אימהות, בנות ונשים. [ראו ספר בראשית פרק ה, “זה ספר תולדות אדם” שרק חוה נזכרת בו בין כל עשרת הדורות הראשונים, שבהם לכאורה גברים ילדו גברים, שהרי אין אף אם או בת הראויות להיזכר. עד דורו של אברהם, הדור העשרים ושניים לדורות האדם, אין כמעט אף פעם אימהות הראויות להיזכר. גם שם אמו של אברהם אינו מפורש בתורה.]

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן.

* אם נזכרת אישה היא חסרת שם. היא כנענית, דהיינו אישה מבנות הארץ שאסור היה להתחתן בהן. כאן אחד מהקווים הראשונים המכשירים את פסילת שבט שמעון בחומש.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* לוי זכה להוליד שלושה בנים ובת אחת. שם בתו אינו נזכר כרגע וגם לא שם אשתו, כאמור נשים נועדו לנשייה, זכרים לזיכרון. שלושת בניו שמותיהם רבי חשיבות. כל בני גרשון הם לוויים. כל בני מררי הם לוויים. רק בני קהת, הבן האמצעי הם כוהנים.

בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם.

* בני גרשון בן לוי, לבני ושמעי, ישרתו כלוויים כפי שיפורט להלן בדור המדבר.

וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* כל בני קהת הם כוהנים. רק הם. בין מגילות קומראן אשר כולן כתבי קודש, מצאנו את “צוואת קהת” ואת “צוואת עמרם” ו"מגילות משמרות הכוהנים" בני מאות שנים, אשר מונות את מחזורי השירות של כ"ד משמרות הכוהנים שכולם צאצאי בני קהת.

וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם.

* כל בני מררי הם לוויים

מכאן ואילך מתפענח הפסוק הסתום בפרשה הקודמת בספר שמות פרק ב פסוק א: “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”:

וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה

וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה.

* עמרם הוא בנו של קהת, בנו האמצעי של לוי. הוא לוקח לאישה את דודתו, אחות אביו, בתו הצעירה של לוי, יוכבד, שנולדה במצרים. נישואי דודה ואחיין אסורים במפורש על פי חוקי העריות בספר ויקרא י"ח, י"ב, ובפרק כ, י"ט, אולם נישואי עריות אסורים אלה (שלא נודעו כאיסורים בימי ספר שמות אלא רק מימי ספר ויקרא ואילך), הביאו ללידתם של כהן, נביא ומשוררת, או ללידתם של אהרון, משה ומרים, הבת הבכורה, משוררת ונביאה, שאיננה נזכרת, כמקובל בהיסטוריוגרפיה הכוהנית. יוכבד הוא שם ראשון במקרא הכולל את שם האל יו או יהו ומשמעות שמה הוא כבוד אלוהים בהוראה של לכבד את האל ולהעניק לו כבוד.

וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי.

וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי.

* יצהר ועוזיאל הם אחיו של עמרם, אביו של משה. כלומר הם דודיו.

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר.

* כאן נוצרת הברית ההיסטורית המכרעת בין שבט לוי לשבט יהודה: אהרון בן עמרם משבט לוי לוקח לאישה את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון משבט יהודה. שבט הכהונה ושבט המלוכה משיאים את בניהם ובנותיהם אלה לאלה ומסייעים אלה לאלה בהקשרים שונים. הן הכהונה, הן המלוכה, עוברת רק מאבות לבנים. דוד המלך יהיה מצאצאי אחיה של אלישבע (במדבר ב, ג; רות ד, כ–כ"ב). לאהרון ואלישבע נולדים ארבעה בנים. הכהונה הגדולה תעבור רק דרך אחד מבנים אלה. מאבי הכהונה, אהרון כהן הראש, לבנו אלעזר, ממנו לבנו פנחס, ממנו לבנו אבישוע, ממנו לבנו בוקי, ממנו לבנו עוזי, ממנו לבנו זרחיה, ממנו לבנו מריות, ממנו לבנו עזריה, ממנו לבנו אמריה, ממנו לבנו אחיטוב וממנו לבנו צדוק שכיהן ככהן הראש, צדוק בן אחיטוב, בימי דוד ושלמה. צאצאיו של צדוק בן אחיטוב היו הכוהנים הגדולים בשרשרת רצופה (ראו עזרא פרק ז) מראשית ימי בית ראשון ועד לכוהנים הגדולים בימי חוניו בן שמעון (ראו ספר בן סירא, פרק נא). חוניו בן שמעון הודח מכהונת כהן הראש בימי אנטיוכוס אפיפאנס ואתו נפסקה שושלת הכהונה הגדולה הלגיטימית לפי הסדר המקראי בשנת 175 לפני הספירה.

המגילות של בני צדוק הכוהנים אשר נמצאו בין מגילות קומראן, שכולן כאמור כתבי קודש, הן בעלות צביון כוהני מובהק, המתאפיין בעיסוק מורכב בזמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון מקודש, ופולחן מקודש. בין המגילות הרבות המצטיינות באופי כוהני מובהק, אזכיר רק את מגילת “מקצת מעשי התורה”, “מגילת המקדש”, “מגילות משמרות הכוהנים”, “צוואת עמרם”, “צוואת קהת” ו"צוואת לוי", “שירות עולת השבת” ו"מגילת הסרכים", הכוללת את סרך היחד, סרך העדה וסרך הברכות.

וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי.

* משפחה זו תמרוד במשה ובבחירתו.

וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס

אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם.

* אלעזר בן אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב, בן יצחק, בן אברהם, לקח לו לאישה את בת פוטיאל [אשה שאיננה מבנות ישראל ושם זה נחשב לשם מצרי מובהק] והם הוריו של פנחס הכהן הגדול בדור המדבר, עמו נכרתה ברית כהונת עולם.

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם

הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.

* כאן חוזר המספר לנקודה בה הפסיק לפני שפרש את תולדותיו של שבט לוי. כדאי לשוב ולתת את הדעת על הטיעון הנזכר לעיל, שבעברית תולדות היא מילה המקבילה להיסטוריה, משמעה הראשוני הוא מי הוליד את מי, מי הוא בנו של מי, על כן ההיסטוריה הכוהנית המספרת את הגנאלוגיה של שבטי ישראל, שוזרת את הסיפור המקראי מראשיתו סביב העובדה הפשוטה – לכל גיבור מקראי, מלבד לאדם הראשון, יש אב נודע בשם הקשור במשפחה, הקשורה בשבט, הקשור באחד מתריסר בני יעקב, נכדו של אברהם אבינו. האימהות אינן נחשבות לצורך הגנאלוגיה המקראית הפטריארכלית, ההולכת ומסתעפת רק דרך האבות ובניהם, לצרכי זכויות ירושה, נחלה, כהונה, בעלות ורישום שארות וזכויות היסטוריות נוספות.

כל אחד ואחת מהקוראות והקוראים יכול לשאול את עצמו היכן עובר לגבי דידו הגבול בין ספרות להיסטוריה, אך כדאי לחשוב על כך שעל פי הטענה הכוהנית כל אדם ששם משפחתו לוי או לוינזון או סג"ל, או כהן או אזולאי או כגנוביץ, כהנא, כהנוב, קאן, לוי־הורוביץ, קפלן או כ"ץ, הוא צאצא של לוי בן יעקב בניו ונכדיו, והוא יעלה לתורה בבית הכנסת או במקום קריאת התורה, ככוהן או לוי, לפני בני ישראל האחרים, והכוהנים שביניהם, על מכלול שמותיהם, יעמדו יחפים, עטויים בטלית המכסה את ראשם וכתפיהם, ויברכו את ברכת כוהנים מספר במדבר, מאז ועד היום. עד היום כל אדם מישראל אינו יכול להסיר משמו, או להוסיף לשמו, את שני השמות כהן או לוי – הוא נולד כזה רק בזכות אביו, ואביו בשל אביו וסבו וסב סבו עד לוי בן יעקב. כל השבטים התבטלו במהלך הדורות, מלבד שבט לוי, שרק לו נאמר בפי משה נכדו של לוי, “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.” כדי ללמד וכדי להורות חייבים ללמוד לקרוא ולכתוב, להעתיק מגילות ולשמור ספרי תורה, וגורלם הייחודי של כל בני שבט לוי, שהיו נטולי אחוזה ונחלה, בהוראת אלוהים, שרק הוא לבדו אחוזתם ונחלתם, היה תלוי בעובדה זו כפי שיפורט בהמשך.

הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.

אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.

* עד כאן אלוהים חוזר על מה שנאמר לעיל, אולם כאן הוא מוסיף מפנה דרמטי, המבקש לחולל סיפור בלתי נשכח שייחרת בזיכרון הדורות לעדי־עד. הוא מודיע למשה על הקשיים שיעמדו בפניו ובפני פרעה, שכן בדעתו לחולל סדרת מאורעות בלתי נשכחים, המכונים שְׁפָטִים גְּדֹלִים, הכרוכים באותות ומופתים, כדי לחרות בזיכרון לנצח נצחים את המעבר מעבדות לחירות, ואת המאבק בין אלוהי ישראל לאלוהי מצרים, ובין שליחיהם הארציים, משה ואהרון בני לוי, מכאן, וכל חכמי מצרים, המכשפים והחרטומים, מכאן.

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם

וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ.

וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה.

* כפי שציינתי לעיל העוצמה הדרמטית של הפרשה קשורה בבחירה האלוהית בגיבור בא בימים, העומד להתחיל מסע נדודים בן ארבעים שנה במדבר, בדרכו אל הלא־נודע והלא מוכר, כשהוא בשנתו השמונים, והוא כבד פה וכבד לשון ויודע שאין מקשיבים לו. הוא יוצא למסע זה אל המאיים והלא־מוכר כשהגיע לגיל גבורות, אחרי שהוא נאבק בפרעה, סמל העריצות האנושית והעוצמה האנושית הריקה והמתאכזרת, המאפיינת את העריצים הכובשים והמשעבדים מאז ומעולם, כאז כן היום, כנגד כל הסיכויים, בכוחם של אותות ומופתים ושפטים שבהם נאבק אלוהי ישראל, אלוהי החירות, באלוהי מצרים, אלוהי השעבוד.

בעולם המקראי גילו של אדם אף פעם איננו מגבלה לשום עניין ולשום צורך. גם סגולותיו הפיזיות או מגבלותיו הגופניות וחזותו הגשמית, כולן חסרות כל חשיבות, הן חיוביות הן שליליות. רק הנשמע משמים בחלום או בהקיץ, רק הנודע בחזון לילי או בברית בחלום, המכוננת את תודעת השליחות והאמונה בשולח, של זה שזכה להתגלות בחלום או בהקיץ, ושותף במשמעות הברית האלוהית, הנודעת תמיד בספר, מספר וסיפור, היא לבדה המכריעה.

מכאן משתלשל הסיפור הידוע על עשרת המכות, אשר כולו עוסק באותות ומופתים שנחרתו בזיכרון הדורות בשל סיפורם מחדש בצורה תמציתית בהגדת פסח, הנאמרת ומסופרת כל שנה מחדש מזה אלפי שנים בכל קהילות ישראל, כדי לחרות בזיכרון הקהילתי את המעבר משעבוד לחירות ומעבדות לריבונות ואת תלותו המוחלטת של מעבר דרמטי זה, בחסדו של האל הגואל והמשחרר מבית עבדים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.

וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם.

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר

שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה.

הַשָּׂפָה הָעִבְרִית הִיא שְׂפַת עֵבֶר וּלְשׁוֹן הֶעָבָר

* אלוהים אומר למשה להציגו כאֱלֹהֵי הָעִבְרִים, אלה שבאו מֵעֵבֶר לַנָּהָר בימי אברהם העברי, עם של גרים תושבים משועבדים דוברי עִבְרִית, היא שפת עֵבֶר, שפת הֶעָבָר הגאוגרפי וההיסטורי של אבות אבותיהם הרועים הנודדים. על משה לומר לפרעה שבא אליו בשליחות אלוהים ולמסור לו שעל בני עמו להחליף את עבודת המלך בעבודת אלוהים. כלומר, מלך מצרים נדרש לפטור את עבדיו העבריים מחובותיהם ומחויבותם למלך, ולשלח אותם לעבוד את אלוהיהם, הוא אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, במדבר. המשחק בין שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, המציין את משה כשליח אלוהים, ובין שַׁלַּח את עמי, המשפט שבו מצווה אלוהי העברים על מלך מצרים לשלח לחופשי את העבדים העבריים, יהווה את חוט השדרה של הסיפור. בשם השליחות האלוהית על המלך לשלח את עבדיו. המלך ערל הלב מקשה את ערפו ומסרב מול משה ערל השפתיים, כדי שאלוהים יוכל להעניש אותו ואת עמו בשלל אותות ומופתים שייחתמו בזיכרון המיתי הקיבוצי של העם כביטוי לכוחו הכול יכול של אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, העולה אלף מונים על כל כוחם וגבורתם וחכמתם של כל אלוהי מצרים ושל כל בני אנוש הבוטחים באיוולתם בכוחם ועוצם ידם.

עובדה רבת עניין היא שבעולם הפוליתאיסטי לכל עם יש אל ולכל אל יש סימן זיהוי הקשור בדרך כלל במקום גיאוגרפי התחום בגבול ידוע או בשם מקום גאוגרפי, ואילו לאלוהי העברים יש סימן זיהוי הקשור רק בלשון ובזמן. המילה עֵבֶר ממנה נגזר שמו של אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, היא רבת משמעות. היא קשורה בשפה העברית, בעָבָר בניגוד להווה, בביטוי מעל ומֵעֵבֶר, באברהם העברי שבא מֵעֵבֶר לַנָּהָר, שלדברי “ספר היובלים” למד עברית מפי מלאך הפנים כשישב באור כשדים, לפני שבא מעבר לנהר אל ארץ כנען, וקשורה בעם דובר עברית, מצאצאיו הישירים של אברהם העברי, שנפוצו כבני יעקב או בני ישראל, ברחבי הארץ, עד שהשתעבדו במצרים כגרים דוברי עברית.

מכאן ואילך סיפור עשר המכות, שהוא סיפור ערעור הסדר והיציבות של משטר המיוסד על כוח ועל עוול. המכה הראשונה עוסקת בפער בין חיים ומוות. המים מקור החיים מייצגים שפיעה ופריון, ריבוי והתרבות, מחזורי זיווג והולדה, רציפות ושמחה, שובע, הנצה ופריחה, טבילה ורחצה, קדושה וטהרה, ריח ניחוח וחסדי שמים. לעומת זאת, הדם הנמצא בכל מקום, מלבד במסתרי הגוף, בוורידיו ועורקיו, שם ורק שם ‘הדם הוא הנפש’, מייצג שפיכות דמים ורצח, טומאה ואלימות, צחנה ובאשה, חידלון וכיליון. הפיכת המים לדם היא הפיכת החיים למוות בכל מקום, וביתר שאת בארץ היאור היא ארץ הנילוס,התלויה לחלוטין במי היאור למחייתה, כי לא יורד בה אף פעם גשם. היאור, מקור השפע והשגשוג, הוא מקומה של האלוהות המצרית הקשורה במיתולוגיה של ארץ היאור, המתייחסת לאלות שמושבן במי נהר הנילוס, היאור, באגמים ומקווי מים. כך למשל, חקת האלה המצרית הקדומה שהייתה מפוסלת בדמות צפרדע במי היאור, הייתה מופקדת על הגנת האימהות היולדות ותינוקותיהן, האלה בס שנדמתה להיפופוטם שוכן אגמים ונהרות, הייתה קשורה אף היא לפריון ולידה, ותאורת, אלה בדמות תנינה, הייתה שוכנת בנהר אף היא.¹ לעומת אלוהי מצרים הקשורים במקווי מים, יאורים, נהרות ואגמים על פני היבשה, אלוהי ישראל הוא אל הנגלה במדבר בהזדמנויות שונות לדברי משה ולדברי דויד (" וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ", דברים לג; “כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ: יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן”, דברים לב י); “אֱלֹהִים, בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה…”, תהילים סח), אל אשר ממטיר גשם משמים בארץ צחיחה, שאין בה נהרות גדולים ואין בה הרבה אגמים עתירי מים חיים.

כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם.

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָהטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת.

וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר.

וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים.

וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.

וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחֲרְטֻמִּים בְּלָהטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* המכה השנייה היא מכת צפרדע, מייצגת את הכאוס המוחלט שבפריצת הגבולות בין טבע לתרבות. הצפרדע בביצה או ביאור היא יצור דו־חי המתרבה ריבוי עצום והיא חלק מסדרי הטבע ומחזוריו, אולם הצפרדע הרטובה בתחומי הבית היבש, דוגמת צפרדע על המיטה, באמבטיה או על מדף האח, היא מחזה מערער, משבש סדרים או מעורר אימה. התרבות האנושית כולה מיוסדת על תחימת תחומים וגבולות בין ניגודים: בין טבע לתרבות, ובין החוץ והפנים, בין זכרים לנקבות או בין יום ולילה, אור וחושך ובין חיים ומוות. מכה זו המחישה עד כמה קל לעורר כאוס ומהומת אלוהים כשדבר מה אינו במקומו אלא שורץ מעבר לו.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה.

וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ.

וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָהטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

* המכה השלישית, מכת כינים, מתקיפה את גוף האדם וגוף הבהמה במתקפת רמסים זעירים הנדבקים לשיער הגוף והראש, הנחשבים כטפילים מלוכלכים, מגרדים ומציקים. הכינים הן טפילים חיצוניים המוצצים את דמם של בעלי דם חם ומסתתרים בחלקים השעירים של גוף האדם. הם פורצים את גבולות הסדר והניקיון הקבועים שבין עולם החי ועולם האדם, שכן הם מייצגים טינופת ולכלוך וחוסר שליטה ומטשטשים את הגבולות בין התרבות לטבע וגורמים למצוקה ולייאוש, לגירוד ולפצעים שקשה מאוד להיפטר מהם. בתרבות המצרית העתיקה נשים וגברים גילחו את כל שיער ראשם וחבשו פאות קלועות מפוארות ששילבו שיער אדם וסיבי דקל, וסיבי פפירוס, קש ופשתן, כדי להימנע מכינמת, כנודע מציורי הפירמידות ומעדויות כתובות של תרבות מפוארת זו. כוהני מצרים היו חייבים בגילוח כל שיער גופם וראשם מטעמי טהרה.

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ.

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

* מכה זו, מכת הערוב, המכה הרביעית, עניינה לא התבאר בוודאות. פרשני העת העתיקה חשבו שמדובר בתערובת של חרקים ורמסים וציפורי טרף שהתקיפו את היונקים, חיות המשק ובעלי החיים השונים ואת בני האדם. חכמים חשבו שמדובר בחיות טרף, אולם בכל מקרה מדובר שוב בשיבוש סדרים וערעור גבולות בין הבית והחוץ, בין היישוב והמדבר, ובביטול ההפרדה שבין תרבות לטבע.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהוָה וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָה.

וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד.

וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם.

הִנֵּה יַד יְהוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד.

וְהִפְלָה יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.

וַיָּשֶׂם יְהוָה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד.

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

* המכה החמישית היא מכת הדבר. דבר הוא השם למגיפה קטלנית המאיימת על כל משק החי. בכל חברה חקלאית בעת העתיקה, משק החי היה תשתית הרכוש והערך ותנאי החיים. פגיעה קטלנית במשאב זה, הייתה עונש כבד. פרים היו חיה מקודשת במצרים העתיקה ופרות סמלו את אלות הפריון ועל כן מגפת דבר הפוגעת בבעלי חיים אלה, הייתה גם פגיעה באלוהי מצרים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.

וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם

וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם.

* המכה השישית, מכת שחין, היא המגפה הקטלנית המקבילה, הפוגעת בבני אדם, כעין זו הידועה לנו בשם ‘המגיפה השחורה’ שקטלה שליש מתושבי אירופה במאה ה־14, שיבשה את כל הסדרים וחוללה מהפכה בסדרי עולם.

וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ.

כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ.

וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.

עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם.

הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה.

וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים.

וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.

וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.

רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד.

* המכה השביעית, מכת הברד המלווה בברקים ורעמים, היא תופעה אקלימית מעוררת אימה שנתפשה כשיבוש קשה של סדרי הטבע. בהיסטוריה של רדיפת המכשפות באירופה ידוע שסערות ברד כבדות שגרמו לדליקות ולחורבן, עוררו פחד ואימה וגרמו לחיפוש אשמות. במקומות רבים, שכנים חמדנים מרושעים ואנשי הכנסייה שרצו להרחיב את אחוזותיהם, האשימו נשים בודדות בעלות רכוש דל או רב, כמכשפות בנות בריתו של השטן, שעוללו בכשפיהן סופת ברד קטלניות כדי לפגוע ביבולים. האשמות הבל אלה כמו עלילות בדים והאשמות שווא רבות אחרות שמקורן היה בחמדנות גברית, בגזל, קנאה, גניבה ומרמה, הביאו לשריפת אלפי מכשפות או לתלייתן. עדויות מפורטות על כך יש במחקר ציד המכשפות ובספר “פטיש המכשפות” שכתבו האינקוויזיטורים הדומיניקנים יעקב שפרנגר והיינריך קרמר בגרמניה, כמדריך לרדיפת כופרים ההולכים בדרכו של השטן וציד מכשפות הפועלות בשמו. שם הספר הלטיני הוא Malleus Maleficarum ‘פטיש המכשפות’, הנקרא בגרמנית Der Hexehammer, שראה אור בשנת 1487 בתקופת הרנסנס! על העוולות הרבות מספור הקשורות בשעבוד נשים לסדר הפטריארכלי, בכלל, ועל רדיפת המכשפות, בפרט, כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, ירושלים: כרמל 2018

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.

הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ.

וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים.

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.

נכתה משמעו הוכתה

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

פסוקים אלה מלמדים אותנו על החקלאות המצרית העתיקה סביב היאור.

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

ספר היובלים מספר בתמצות את פרשת המכות, בלי הכשפים והלהטים, ומגלה בפי מלאך הפנים, המספר למשה על הר סיני, זווית חדשה של הסיפור מנקודת מבטו, שעיקרה נקמה אלוהית על אכזריות ורהב אנושיים:

“ותעש אות ומופת אשר נשלחת לעשות במצרים, לפרעה ולכל ביתו ולעבדיו לעמו. ויעש אלוהים בהם נקם גדול על ישראל ויכם בדם ובצפרדעים ובכנים ובפרעושי כלב ובשחין הפורח אבעבועות ואת בהמתם במות, ובאבני ברד השמיד כול אשר צמח להם, ובארבה אשר אכל את השארית אשר הותיר מהברד, ובחושך, ובמות בכורי האדם והבהמה. ובכול אלוהיהם עשה אלוהים נקם ויבעירם באש. והכול נשלח בידיך בטרם נעשה, לעשות, ובאת להגיד למלך מצרים ולפני כל עבדיו ולפני עמו. והכול היה כדברך, עשר מכות גדולות וקשות באו על ארץ מצרים למען תעשה בה נקם על ישראל. והכול עשה אלוהים למען ישראל ועל פי הברית אשר כרת עם אברהם לנקום בהם כאשר רדו בהם” [היובלים, פרק מ"ח 4–8; ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים: יד בן צבי תשע"ה, עמ' 533–534]

מזמור ע"ח בספר תהילים מספר מחדש את סיפור עשרת המכות בנוסח מתומצת המספר רק על הנסים האלוהיים שעשה אלוהים בארץ חם, היא מצרים, תוך פסיחה על המעורבות האנושית של הדיאלוג בין משה ואהרון לבין פרעה:

מב לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר. מג אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן. מד וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן. מה יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. מו וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה. מז יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. מח וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים. מט יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. נ יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. נא וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם.

מגילה עתיקה שנמצאה בקומראן הידועה בשם -4QParaGen-Exod, או בשם מגילה 4Q422 המספרת מחדש אירועים בספר בראשית וספר שמות, מתארת את עשר המכות בנוסח תמציתי המדגיש את מקומו של אלוהים בפרשה ולא את הדיאלוג של משה ואהרון עם פרעה.

כך מתוארות המכות במגילה 4Q422, טור ג', שורות 7–11:

“ויופך לדם[ מימ]יהמ֯ה וצפרדעים בכול ארצ֯[ם] וכנים בכול גבול֯[ם ]ערוב [בב]תיהםה ו֯[…ע] בכול פ[??]הםה ויגוף בדב[ר כול] מקניהםה ובהמתם ל֯[מו]ת הסגיר ישי[ת חו]שכ בארצם ואפלה ב֯[בתי]הםה בל ירא[ה] איש את אחיו[ ויך] בברד ארצם ואדמת[ם ב]חנמל לה֯[אביד כו]ל֯ פרי אוכ[ל]ם ויבא ארב֯[ה] לכסות עין ה֯א[רצ] חסל כבד בכול֯ גבולם לאכול כול ירוק בא[רצם]”.

פרשה זו מציבה שאלות מוסריות נוקבות ביחס לגורלם של המצרים שלא חטאו ונענשו בשל ערלות הלב של מלכם שחטא, ומעמידה בעיות מוסריות רבות נוספות ביחס ליחסי הכוח בין הנגאלים והמשתחררים לבין הרודפים הטובעים בים, שידונו בפרשה הבאה שבה מסתיימות מכות מצרים.

פרשת השבוע היא פָּרָשַׁת תְּרוּמָה, פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות מפורטות בדבר בניית המשכן וכליו ובהבהרת מהותו של המקום המקודש בתקופת הנדודים במדבר.

פרשה זו היא בעלת חשיבות מכרעת בעולם הכוהני, העוסק בהקשרים שונים בארבעה דברים נצחיים:

* במקום המקודש שבו הכרובים, מקום על־זמני מקודש ואלוהי, המייצג את נצחיות החיים, מקום אשר למוות אין שליטה בו, מקום הטרוטופי הקשור לגן עדן ולמשכן או למקדש, למרכבת הכרובים ולשבעה היכלות עליונים. מקום הנודע לאדם רק בספר וסיפור, מקום שלאדם מן הישוב אין כניסה אליו, אלא אם כן הוא נבחר בידי האל להילקח לגן עדן, כמו חנוך בן ירד ‘ספרא רבא’ (הסופר הגדול), סופר הצדק, ‘מרא דאסהדותא’ (אדון העדות), או מלכיצדק כהן לאל עליון הנזכר בשם ‘כהן לעולם’. משכן העדות או אוהל הברית הם ייצוגים ארציים של מציאות שמימית הנודעת בחזון, בנבואה, בספר וסיפור.

* בזמן המקודש הקשור בברית ובשבועה, בספר, מספר וסיפור. הזמן האלוהי, השביעוני, המחזורי, המקודש, הנלמד מאלוהים ומן המלאכים, המחולק לשבתות, שמיטות ויובלים, מהדור השביעי לדורות האדם, ומחולק לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה מימי האבות, לפי המסורת הכוהנית בספר היובלים. מחזורי זמן שביעוניים מקודשים אלה מפורטים בספר הברית ובתורת כוהנים ונשמרים באוהל מועד ובמקדש.

* בזיכרון המקודש, הכתוב בספרי קודש שנודעו מהאל ומהמלאכים, זיכרון הקשור בשבועה ובברית, בחוק, משפט, תורה ומצווה, בספר, מספר וסיפור. רק בני שבט לוי נבחרים כשומרי הזיכרון, כותביו, מספריו, מלמדיו ומנחיליו, ורק עליהם מוטלת חובה זו, כנאמר להם בדברי אחיהם משה בן עמרם בן קהת בן לוי:

“יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ”. (דברים לג י).

* בפולחן המקודש במקום המקודש, הקובע את מחזור הזמנים השביעוני המקודש ומופקד בידי משמרת הקודש משבט לוי, האחראית לבדה על עבודת הקודש במקדש הארצי, במקביל לעבודת הקודש של מלאכי הקודש בשבעה היכלות עליונים. מלאכים אלה מכונים ‘כוהני קורב’, מלאכי קודש ומלאכי השרת.

קרוב לוודאי שמדובר בסדר אידיאלי חזיוני מושלם, באמת ספרותית הנודעת בחזון או בהתגלות המבקשת לבטא סדר ערכים אידיאלי ולא בדברים גשמיים ומציאותיים היכולים להתקיים בעולם המעשה, ואקדים ואומר ששום דבר הנידון בפרשה זו, החשובה בעיניי עד מאוד, כמי שהקדישה שנים רבות מחייה לעיון בעולם הכהונה והמקדש, המלאכים וכרובי המרכבה, בשני ספריי: ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה’ (מאגנס 2002) ו’זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה' (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009), איננו נוהג בימינו, ואין לו מקום בימינו.

אביא להלן את כל הפרשה היפה המלמדת על העולם הכוהני האידיאלי, עולם שיש בו מקום מקודש וזמן מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, ושבט מקודש המופקד לבדו על עבודת הקודש ועל הוראת כתבי הקודש, למען תריסר שבטי ישראל, בנוסח מנוקד, ואת הערותיי עליה בדפוס רגיל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

אלוהים קורא למשה בן שבט לוי ומצווה עליו לקרוא לכל העם להשתתף במיזם בנייה והתקנה שבו יפעלו רק בני שבט לוי למען העם כולו. כל העם יתרום מכל אשר לו, כדי לבנות את המקום המקודש בתבנית אלוהית. מילת המפתח בפרק זה היא תבנית המתייחסת לבנית המקום המקודש וכליו, ויש לה חשיבות מכרעת לכל תולדות האמנות היהודית, המתחילה במושג תבנית, פרדיגמה, הנודעת בהתגלות. מדובר בתבנית מופשטת בלתי נראית שנחזתה בעיניו של אדם אחד בלבד, במחזה שראה בשמים, והוא זה שהיה צריך לתרגם את התבנית השמימית מן המופשט למוחש, ברגע שהורה על המעבר הדרמטי מהרוח לחומר ומהאלוהי הנחזה בעיני היחיד, אל הגשמי הנסתר מעיני כל אדם. לכלל זה יש יוצא מהכלל אחד: רק הכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים פעם בשנה ביום הכיפורים, עשוי לראות או לשמוע את הנסתר מבעד למסך סמיך של עשן הקטורת.

אשוב ואדגיש - כל אשר יבנה מכספי התרומה המשותפת של כל העם, יבנה אך ורק על פי תבנית אלוהית בלתי נראית, אותה זכה לראות רק אדם אחד במו עיניו, משה בן עמרם בן קהת בן לוי, והוא זה המנחה את בן אחותו, בצלאל בן חור, לתרגם את הנחזה בעיני רוחו, לתחום המוחש, ומתחיל את מסורת האמנות היהודית השונה מכל אמנות אחרת, אולם עיקרו של הנחזה בהתגלות שמימית שלה זכה רק משה בן עמרם משבט לוי, ייצוגו של הקודש - תבנית המרכבה הכרובים זהב- נסתר מאחורי יריעות ומסכים מעין רואים. למחזה האלוהי הנסתר, שראה משה בתבנית אשר הוראה בהר, יש חלק נראה, היריעות והמכסים והמסגרות המכסים על הקודש, וחלק בלתי נראה, מקודש, הכרובים פורשי הכנפיים והארון המכוסה בכפורת, כולם מזהב, המכונים בשם מרכבה.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

חומרים אלה, אוצרות הספונים בבטן האדמה לפני שהם נכרים בידי אדם, או אוצרות גשמיים חומריים מתכתיים אלה, מיועדים לאמנות כלי המשכן המבטאת את המופשט שבמופשט, את הסמלי והנצחי.

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.

חומרים אלה מהחי והצומח מיועדים ליריעות המשכן. צבע התכלת מופק מארגמון קהה–קוצים שהוא חילזון ימי טורף ממשפחת הארגמוניים. ואילו צבע הארגמן מופק מארגמון חד־קוצים הנקרא גם חילזון הארגמן, המצוי לאורך חופו המזרחי של הים התיכון.

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.

אילים או בעלי חיים מסוג בעלי הקרניים, כמו האיל והיעל, תחשים אינם ידועים מה מהותם הזאלוגית, ועצי שיטים כמו השיטה הקוצנית והשיטה הסלילנית, אלה הם העצים הנפוצים הצומחים במדבר בתנאים קשים ומעניקים צל לחיות ולאנשים.

שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.

חומרים אלה בעיקרם, מלבד השמן למאור, אינם גדלים בארץ ישראל. כל צמחי הקטורת וכל צמחי הבשמים ושמן המשחה הובאו ממרחקי מרחקים בשיירות סוסים או גמלים, מקצווי ערב הסעודית ודרום תימן מצד אחד, ומיבשת אפריקה מצד שני, או מאיים רחוקים כמו ציילון. כולם היו קודש לכוהנים והנוגע בהם או המשתמש בהם מלבד הכוהנים לכל תכלית שאינה מוקדשת באופן בלעדי לעבודת הקודש, נענש באיום ‘מות יומת’.

על המיתוס המופלא של צמחי הקטורת, שמקורם בגן עדן, או בהרי בשמים ביבשות רחוקות ועל זיקתם לשיר השירים שצמחי הקטורת נזכרים בו, והוא הוגדר בגללם בפי רבי עקיבא כקודש קדשים, ראו במאמרי על הקטורת.¹

אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.

אבן השוהם איננה אבן רגילה, היא נזכרת בתיאור נהרות גן עדן,בפרק ב של ספר בראשית, המזכיר את הזהב, הבדולח ואבן השוהם.

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב.

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.

כל המילים בפסוק לעיל, הזהב, הבדולח ואבן השוהם, מתייחסות לחלק מבגדי הכהן הגדול שיתוארו בהרחבה להלן.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

כאן משפט המפתח - כל ההוראות הנזכרות עד כאן, תכליתן להנחות את המענה האנושי לדרישה האלוהית של בניית מקדש שבו ישכון האל במתחם מקודש בקרב בני ישראל. כל מילה חשובה בפסוק קצר זה. הפניה היא אל העם כולו, החייב להשתתף בבניין המקדש בתרומה ובבנייה. המושג מקדש נגזר מהמילה קודש. קודש הוא תחימת תחומים והגדרת גדרות והגדרות בין כל מה שמבדיל בין הנצחי לחולף, בין היוצר לנוצר ובין הבורא לנברא, בין הנשגב המופשט, לחומרי האנושי, בין נקודת המבט האלוהית היודעת כל מראשית עד אחרית, בוראת, יוצרת, מחוקקת וקובעת מחזורים נצחיים נראים ונשמעים וגבולות נצחיים בין האלוהי לאנושי, לבין עולם האדם בן החלוף, המוגבל, הנפעל על ידי כללים נצחיים אלה, אך נענה להם רק על פי יכולתו ומגבלותיו, במידה משתנה.

בכל תרבות ידועה לנו, יש או היו מקדשים או מקומות מקודשים, צביונם החומרי שונה ותכנם משתנה, אולם הם תמיד מסמלים את המרחב המתוחם אשר בו הסמלי מייצג את המופשט, המוחשי מייצג את הנצחי, והחלופי מייצג את שאיננו בן חלוף. תכליתם של המקדש ושל עבודת הקודש הנערכת בו באופן ריטואלי מחזורי ידוע מראש, היא לקרב במקום קבוע, במועד קבוע, ובאופן טקסי קבוע בין האלוהי לאנושי, במועדים ובקורבנות. קרבנות אלה יכולים להיות פרחים ופירות, סרטי נייר, חבלים, נרות, חפצי ערך, תכשיטים, מטבעות, פסלים, אביזרי בריאות, בעלי חיים או בני אדם.

בתרבויות שונות מייצג המרחב המקודש מטרות שונות וייצוגים סמליים שונים, אבל בכל מקדש יש עבודת קודש ומשמרת קודש וסיפור מקודש ומחזורי זמן מקודשים וביטויי פולחן שונים הנשמרים בידי כוהנים, שתכליתם להשפיע ברכה ושפע ובריאות, חיים וחסד, פריון ואריכות ימים על המתפללים ובני ביתם, על עולי הרגל ובני שבטם, או על מקריבי הקרבנות וקרוביהם.

הביטוי וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הוא רב עניין ורב משמעות. האל איננו שוכן בתוך המקדש - בתוכו - אלא בתוכם, בקרב בני ישראל שבמחיצתם נבנה המקדש או מוקם המשכן/ המקדש. הפועל שכנתי מוכר לכל דובר עברית מהמילה שכן או שכונה, במובן שכן טוב, בזיקה למקום מגורים משותף, אבל רק מעטים מכירים אותו מהמילה שְׁכִינָה, המייצגת את הנוכחות האלוהית בעולם, בזיקה לעם ישראל הנודד, בשעה שאין יותר מקדש או משכן. המילה משְׁכן נגזרת מהפועל ש.כ.ן - המקום שאלוהים בוחר לשכן את שמו שם.

כשלא יהיה יותר לאלוהים בית או משכן, אחרי חורבן בית שני, בשנת שבעים לספירה, וכשלא תהיה לאל עיר מקדש שבחר לשכן את שמו שם, אחרי שהקיסר הרומי אדריאנוס חרש את עיר המקדש לעיים והפך אותה לתל חרבות, בשנת 136 לספירה, בעקבות מרד בר כוכבא, ימציאו חכמים את המילה שְׁכִינָה כביטוי לממד חדש של האלוהות השוכנת עם בני ישראל הגולים, בכל מקום שנדדו וגלו ודברו בו בלשון הקודש, או שוכנת עם כל שלושה שלומדים תורה, או עם כל מנין של עשרה מישראל שמתפללים. ייחודה של ישות אלוהית חדשה זו, שיצאה מקודש הקודשים אשר בו שכנה קודם לכן, הוא שהיא תוארה בלשון נקבה כשפועל נוסף לשמה. כשהיא מדברת היא מדברת בלשון נקבה. כל זה יקרה כאלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר, לפי שעה האל המקראי הנעלם, האל הנצחי, הבורא, המחוקק והמצווה, האל הקדוש והנורא, מדבר בלשון זכר בלבד.

בכל מקדש אחר, מקובל להציג ביטוי חזותי של האל או האלה שהמקדש מיועד להם, רבים מאתנו ראו במסעותיהם ברחבי העולם מקדשים של אלי יוון עם פסלי זאוס, אתנה או אפולו, ומקדשים הודיים עם פסלים של קרישנה, ברהמה ווישנו או עם צלמה של האלה קאלי או האלה סארוואסטי, ומקדשים רבים נוספים לאלים שונים, אולם כשאלוהים המופשט שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ויש לו רק קול דובר בגוף זכר, מבקש לבנות לו מקדש, הוא איננו אומר מלכתחילה מה תהיה מהות מציאותו במקדש ומה הוא שייצג את שכינתו במשכן, אולם הוא מבקש מקום לשכון בו או לשכן ממד אחד שלו, זה הנגיש לאדם.

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

כאן אומר אלוהים את המשפט המופלא העובר מגוף ראשון יחיד הווה, לגוף שני רבים עתיד - אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, ואתם, בני עמי, תעשו ברוחכם ובידיכם ובכישרונכם ותבונתכם, את התבנית השמימית שאתה, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, ראית לבדך בהר, בעולם האדם.

כפי שציינתי לעיל מילת המפתח היא תַּבְנִית. לכל דבר במקום המקודש יש תבנית שמימית, אותה הראה אלוהים למשה לבדו, אין כאן בחירה אנושית, טעם אנושי, כישרון אנושי או יוזמה אנושית, נהפוך הוא, יש כאן תבנית אלוהית חזיונית או פרדיגמה שמימית אלוהית נצחית, או divine pattern or divine paradigm-כלומר יש מקדש עליון בשמי מעלה, שיש בו מנורה וארון ומזבח וכרובים, ומשה לבדו זכה לחזות בו בשעה של התגלות על הר סיני, והוא לבדו אמור לתרגם את הפלא שנגלה לעיניו או את המחזה שראה בעולמות עליונים, ללשון אנוש. עליו לבדו מוטל למצוא ביטוי אנושי למרחב האלוהי החזיוני הנעלם, הלא נודע לאדם לפניו, כדי שמישהו נבחר, מבין בני אנוש, יוציא מן הכוח אל הפועל את החזון המופשט אל המרחב המוחשי, בכוח תבונתו וכישרונו. כאמור, כאן ברגע זה מתחילה האמנות היהודית המושתתת בתודעתה על תבנית אלוהית נסתרת מעין כל חי, שנגלתה בפני אדם אחד בלבד, שלפניו נפתחו השמים וראה מראות אלוהים. במסורת הכוהנית במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), ראשון יודעי קרוא וכתוב, שלמד קריאה כתיבה וחישוב מהמלאכים, ראה מראות שמימיים לפני משה, כשנלקח לגן עדן, כמפורט בספר חנוך ובספר היובלים. חנוך רק מתבקש לכתוב על מראות אלוהיים אלה, אחרי שלימד את בנו מתושלח לקרוא ולכתוב, לפני שחזר לגן עדן וזכה לחיי נצח של עד נצחי וסופר צדק, היושב וכותב את כל מעשי בני האדם ואת כל מראות השמים. משה לעומתו התבקש להוציא מן הכוח אל הפועל את כל אשר הוראה בהר.

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.

האל מצווה על בני עמו שיבנו לו ארון מעץ שיטה שמידותיו נתונות.

שיעור אורך האמה המדויק לפי מידת זמנינו, שנוי במחלוקת מאז ראשית האלף השני. לדברי הרמב"ם אורך האמה הוא 45.6 ס"מ. אולם פוסקים שונים, ובהם רבי יחזקאל לנדא מפראג בעל ‘נודע ביהודה’, הגאון מוילנה, החת"ם סופר, ו’החזון איש', הטילו ספק במהימנות המסורת המקובלת כי אורך האמה נע בין 45–48 ס"מ, וסברו כי אורכה נע בין 56–58 ס"מ. מכל מקום אם נחשב אמה כחצי מטר נהיה בטווח ההערכה הנכון.

השיטה המדברית ששמה המדעי הוא Acacia נפוצה במדבריות ובאיזורים טרופיים. המשכן וכליו נבנו מעצי שיטים המצויים במדבר כעץ סוככי מעניק צל.

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב.

הזהב מקורו בגן עדן, כנזכר בפסוק המצוטט לעיל על נהרות גן עדן, מבראשית פרק ב.

וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.

ציפוי הזהב של עצי השיטה מהם עשוי הארון, ושמונה טבעות הזהב הקשורות למוטות הארון, המצופים זהב, קושרים את זהב גן עדן השמימי לזהב המשכן הארצי, מבנהו וכליו.

וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב.

וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם.

הבדים מצופי הזהב הם המוטות המנוסרים שנוסרו מעצי השיטה שנזכרו לעיל

בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.

הארון מעץ השיטה המצופה זהב, נישא על מוטות מוזהבים מעץ השיטה,

כשהוא מושחל בשמונה טבעות זהב

וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּןֵ אֵלֶיךָ.

העדות הם לוחות העדות. המילים עד, עדה, עדות ומועד ועדי־עד קשורות כולן זו בזו. הן מתייחסות לנצחיות החלה על חיבור כתוב או חרות, המשמש עדות כתובה על מועד שבו דיבר אלוהים לעדה, דברים נצחיים שנשמעו משמים הנקראים בשם דיברות, עדות, ברית, משפטים, תורות, מצוות, חוקים או שירה, התקפים לעדי־עד. העדה, עדת ישראל, היא חברת עדים שותפים למועד ולעדות, לברית ולשבועה, לחוק ולמשפט, לזיכרון ולשירה, לסיפור המופתים ההיסטורי שקדם להתגלות בסיני ולספר המספר את כל אלה, הקשורים ומעוגנים כולם במשכן העדות ואוהל הברית הוא אוהל מועד, מקום לוחות הברית הם לוחות העדות, המעידים על הקשר הנצחי בין השמימי לארצי במקום מקודש, בזמן מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, השומר את הקול האלוהי הכתוב ומנציח את בריתו, שבתותיו, מועדיו ומחזוריו בעבודת הקודש ומחזורי קרבנות העולה ושירת הקודש.

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.

הכפורת, העשויה זהב טהור, היא חלקו העליון של ארון־העדות, המצופה זהב, ומידותיה מקבילות בדיוק למידותיו. בתוך הארון מונחים לוחות העדות עליהם נכתבו עשרת הדברות שנודעו במעמד הברית, הוא יום מתן תורה במעמד סיני, במועד חג השבועות, באמצע החודש השלישי, שבעה שבועות אחרי חציית ים סוף בכ"ו בחודש ניסן, כשכל העם ‘רואים את הקולות’ ועדים לאפיפניה או להתגלות האלוהית הנודעת למשמע אוזן לבאי הברית שומעי לשון הקודש, ונודעת מסיפור אשר נכתב בספר לכל הדורות קוראי העברית ושומעי לשון הקודש, מאז ואילך. הכפורת עשויה, כאמור לעיל, זהב טהור. הזהב הטהור מקורו בגן עדן, המקום המקודש השמימי, הנצחי העל־זמני, שכרובים האוחזים בחרב המתהפכת עומדים בשעריו לעדי עד.

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.

הכרובים נזכרו לראשונה בפתח הגן שנטע אלוהים, בסיום סיפור גן עדן. כך נאמר בבראשית פרק ג: וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. כאן, בפרשת תרומה, הם נזכרים ככרובי זהב המוצבים על הכפורת העשויה זהב טהור. אין לנו מושג איך נראים כרובים, בניגוד למושגים הקודמים כגון ארון, מוטות וטבעות שיש לאדם מושג על מראם, משום שיש להם שלל מקבילות מוחשיות בכל בית, כתיבות בגדים או ארונות או מוטות, או טבעות, מסוגים שונים, לכרובים אין דימוי חזותי, אין מבע מוחשי ידוע או מוסכם, ואין קורלטיב אובייקטיבי. אין לנו מושג על חזותם המוחשית בגן עדן הנסתר מעין רואים. יש רק פרט אחד או שניים אשר נודעים אודותיהם בפסוקים הבאים הקשורים בכפורת, יש להם כנפיים פרושות ויש להם פנים.

וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו.

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים.

אחת מההגדרות של הקדוש, כמו של המפלצתי, היא שהוא חורג מקטגוריות מובחנות או ממיון זואולוגי רגיל. בדרך כלל פנים יש לאדם בעוד שכנפיים יש רק לבעלי כנף כגון ציפורים או למעופפים מעולם החרקים, כגון פרפרים או שפיריות, אולם לכרובים יש גם פנים וגם כנפיים. גם לספינקס יש גם פנים וגם כנפיים. לכאורה מתבקשת כאן השאלה האם אין סתירה בין הדיבר השני בעשרת הדברות: ”לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.“ לבין המתבקש ממשה בעניין מעשה הכרובים? התשובה טמונה בהבנת ההבדל בין המרחב המקודש לבין כל מה שמחוצה לו: במרחב המקודש הבלתי נראה לעין אדם, בחלק הנקרא קודש הקדשים, שם מקום הכרובים, מותר מה שאסור בכל מקום אחר מחוצה לו, שכן הוא מרחב הטרוטופי [מקום אחר]: במקדש או במשכן מותר להדליק אש בשבת, דבר האסור בכל מקום אחר על בני ישראל, במקדש מותר לכהן הגדול ללבוש שעטנז, מה שאסור בכל מקום אחר, במשכן או במקדש מותרות כל המלאכות האסורות בשבת, ובמשכן מותר לעשות פסל ותמונה של מה שמקומו בשמים, ואסור באיסור חמור בכל מרחב אחר. כאמור קודש הקודשים אסור בראייה על כל אדם מלבד משה ואהרון הכהן והכוהנים הגדולים הממשיכים את שושלת אהרון הכוהן, הנודעת בשם הכוהנים לבית צדוק.

וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.

הפרק חוזר כאן על האמור לעיל בהדגשה - מדובר בשלושה דברים, בארון, בכפורת ובעדות, הראשון, הארון, בנוי מעץ שיטה ומצופה זהב, הכפורת בנויה מזהב טהור ומורכבת ממכסה הארון התואם בדיוק את ממדי הארון, ומשני הכרובים הניצבים עליו כשכנפיהם פרושות נוגעות זו בזו ופניהם מתבוננים זה אל זה.

במסורת מקבילה בספר דברי הימים א כ"ח י"ח־י"ט, המתייחסת לתבנית בנין המקדש, הכוללת את הכפורת והכרובים, מתאר דוד המלך לשלמה בנו, בסיום תיאור כל חלקי המקדש וכליו מבחוץ פנימה, המתוארים בביטוי ‘כל מלאכת התבנית’, את דמות מרכבת הכרובים ואת מקור ידיעתו בנושא זה. אלוהים הכתיב לו את כל מלאכות התבנית:

וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל;

וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה.

הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְהוָה עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית.

דהיינו, נזכרים כאן שני דברים עשויים זהב, מזבח הקטורת והכרובים המכונים בשם תבנית המרכבה, הסוככים פרושי כנפיים על ארון ברית ה'.

במקום לומר כל פעם באריכות ובפירוט: שני הכרובים, העשויים זהב מקשה הפורשים כנפיים, העומדים על הכפורת העשויה זהב, העומדת על ארון ברית ה', המצופה זהב, מקום לוחות העדות, אומרת המסורת הכוהנית בדברי הימים א כ"ח: לכל זה, למבנה הזהב הרב קומתי־ארון שבתוכו לוחות הברית, שמעליו הכפורת ומעליה הכרובים הפורשים את כנפיהם, קוראים בקצרה: תבנית המרכבה או 'לתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה''. כזכור תבנית היא המילה המתייחסת לדגם האלוהי שמשה הוראה בהר, של המקום המקודש הארצי.

מכאן נגזרת כל מסורת המרכבה הכוהנית מיסטית הקשורה בכרובים בגן עדן ובכרובים פורשי הכנפיים מעל ארון הברית במשכן או במקדש ובכרובי המרכבה של חזון המרכבה של יחזקאל המכונה ‘נגה מרכבה’ במגילות קומראן. כשחכמים אומרים במסכת חגיגה, ‘אין דורשין במרכבה’ הם מתכוונים למסורת המיסטית הכוהנית המקראית על תבנית המקום המקודש, שבמרכזו נמצאת מרכבת הכרובים על הכפורת. ראוי לציין שחכמים מחקו אחרי החורבן את מקום הכוהנים בשרשרת המסירה של התורה, בפתיחת פרקי אבות, ומחקו את המילה ברית כמילה נרדפת לאלוהי, לנצחי ולמקודש כמו בלוחות הברית או אות הברית, ומחקו את עולם המלאכים ואת מסורת המרכבה הכוהנית מכל וכל בשכבות הקדומות של ספרות התנאים. על הסיבות ועל הנסיבות למהפכה זו של חכמים, הרחבתי בספרי “מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, מאגנס 2002.

אלוהים מבאר מדוע יש צורך במבנה המורכב של המרכבה - בארון העדות המצופה הזהב, הכולל את לוחות הברית או לוחות העדות, בכפורת העשויה מזהב מקשה ובכרובים העשויים מזהב טהור: זה המקום ממנו ירצה לדבר אל משה, בתוך המחנה הנודד במדבר, ולא בהר.

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

נועדתי היא מילה יפה במיוחד, היא מכילה את המילים מועד, עד [נצח], עדות ועדה, התוועדות, לוחות העדות ואוהל מועד ומועדי ה'. כשאלוהים הבלתי נראה המציג את עצמו תמיד כאל מדבר ונשמע, בוחר להיוועד עם משה במשכן העדות, באוהל מועד, הוא מדבר עמו בקולו מבין שני הכרובים. הנוכחות האלוהית השומעת והמדברת במשכן, היא המחייבת את ההקפדה על המידות המדויקות של הארון, הכפורת והמשכן והחומרים המפורטים והכלים המסוימים של אהל מועד.

הפרשה עוברת להוראות מדוקדקות בדבר השולחן השייך לאוהל מועד, העשוי כמו הארון מעצי שיטים ומצופה זהב טהור וכמוהו נישא על בדים מצופי זהב המושחלים בטבעות זהב. כמו הארון גם לו יש זר זהב סביב:

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.

וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו.

לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן.

על השולחן המצופה זהב טהור, מוצב לחם הפנים ולידו קערות וכפות עשויות זהב טהור:

וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

מכאן עוברת הפרשה להוראות מפורטות באשר ליצירת המנורה בת שבעת הקנים העשויה אף היא זהב טהור כשם שהכפורת עשויה זהב טהור. המנורה והכרובים קשורים בביטוי מִקְשָׁה.

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.

שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח

וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח

כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.

וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה

וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר.

וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.

הפירוט האמנותי של כפתור ופרח מוכר לכולנו מדימוי המנורה הנודעים מתחריטים עתיקים, מכתבי יד מימי הביניים, מדורא אירופוס או משער טיטוס או מסמל מדינת ישראל, אולם הדבר החשוב הוא מספר הקנים אשר בהם מעלים את אור הנרות. מספרם שבעה, המספר המקודש בתרבות הכוהנית השביעונית המחזורית המבוססת על ספירה ומניין, הקושרת את המילים שבע ושבועה, שבעה, שבוע ושבת, שבועות, שבת וברית. מחזוריות השבתות השנתית בשנה הכוהנית בת 364 ימים ו־52 שבתות, נמדדת בשבעה ימים או בשבעת קני המנורה.

וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר.

כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה.

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

כלי השירות של המנורה, מלקחיה ומחתותיה, הקשורים בהדלקת הנרות ובניקוי האפר או השעווה, עשויים גם הם זהב טהור. המספר אינו נלאה מלהדגיש עשרות פעמים את הזהב הטהור הקשור במשכן האלוהי ובכל כליו, שכן הזהב הזוהר, הטהור והמאיר, קשור לגן עדן ולמראה התבנית השמימית אשר ראה משה, אולם הדבר החשוב הוא משפט המפתח הנזכר כאן בסיום ההנחיות המפורטות ליצירת המנורה וכליה:

וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.

התבנית השמימית של מנורת הזהב בת שבעת הקנים, הפרחים והכפתורים, שרק משה הוראה בהר, זהה לתבנית האלוהית של הארון, הכפורת, הכרובים, השולחן והמזבח, הבדים המצופים זהב וטבעות הזהב, שכולם עשויים זהב טהור או מצופים זהב, שרק הוא לבדו זכה לראות את תבניתם השמימית הזוהרת באור יקרות בהר סיני המכוסה בענני עשן.

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי

כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

כאן עובר המספר להוראות מפורטות בדבר יריעות המשכן, העשויות שש משזר, תכלת וארגמן, עשר במספר, שצבעוניותם קשורה בחילזון הארגמן והתכלת. היריעות ארוגות בדוגמת כרובים מעשה חושב. כאמור, רק משה הוראה כרובים בהר, והוא יהיה זה שיצטרך לתרגם את מראה עיניו הנעלם מכל עין אחרת, למילים שגם האורגות תוכלנה להבין למה הוא מתכוון כשהוא מבקש מהן “כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם”.

לא אתעכב על פרטי היְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי, אלא רק אסב תשומת לב למידות המדויקות והמפורטות הקשורות לשבע וארבע:

אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת.

חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ.

וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית.

חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ.

וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד.

יריעות אלה הקשורות בקרסים ולולאות, בזהב ותכלת, הן היריעות הפנימיות מעליהן יש יריעות מכסות העשויות מעור עזים

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת.

וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל.

וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית.

וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד.

וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן.

וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ.

גם אם איננו יורדים לחכמת היצירה המפורטת כאן לפרטיה ובפסוקים העוקבים להלן, ברור שהלומד פרשה זו, לומד לספור ולחשב יחידות ועשרות ומאות, ולחלק את המספרים לכפולות ולרביעיות.

מעל למכסה מעור עזים שיש לו חלקים עודפים נסרחים, מכאן הביטוי סרח עודף, מתבקש מכסה נוסף מעורות אילים מאודמים ותחשים, המכסה על יריעות השש התכלת והארגמן

וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה.

מכאן אדלג על ההוראות המפורטות ביחס לקרשים ולאדנים אשר גם הן מלמדות חישובים, כיוונים ומידות.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים.

עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה.

וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ

שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו

וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו.

וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ.

וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד

וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים.

וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם.

וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ

אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ.

וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים

שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד.

וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית

וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה.

וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב

בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב.

וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר.

כאמור האל חוזר ומציין שמשה הורְאה את כל פרטי הפרטים האלה בהר ועליו לעשות כדוגמתם בדיוק.

הדיון עובר למעשה הפרוכת, היא הווילון או המסך או הפרגוד, החוצץ בין שני חלקי המשכן, בין הקודש לבין קודש הקדשים, הפרוכת היא זו המסתירה את הכפורת והכרובים.

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים.

הפרוכת נעשית מאותם חומרים יקרי ערך ועל פי אותו דגם של חומרים, צבעים ודוגמת כרובים, שנזכרו לעיל ביחס ליריעות הפנימיות של המשכן

וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב

וָוֵיהֶם זָהָב עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.

וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים

וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת

וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

* בקודש הקדשים נמצאת רק המרכבה, דהיינו, שני הכרובים העשויים זהב מקשה הפורשים כנפיים הנוגעות זו בזו, מעל לכפורת העשויה זהב טהור, המונחת מעל ארון העדות המצופה זהב, שבתוכו לוחות העדות, השומרים את עשרת הדברות ממעמד סיני, מועד הברית בין האל לעמו, לוחות הברית עליהם נאמר בפרשה הבאה: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב ט"ז). הכתב המקודש החרות בידי אלוהים בלשון הקודש, המכונה מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא המצוי בלב קודש הקודשים, בתוך ארון העדות במשכן. אלוהים הוא הכותב הראשון במקרא!

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה

וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן.

מהעבר השני של הפרוכת נמצאים השולחן המצופה זהב טהור, הנמצא מהצד הצפוני, והמנורה העשויה כולה זהב טהור, הנמצאת מהצד הדרומי. הזהב כאמור מקורו בגן עדן ומקומו של גן עדן קשור בשיר השירים, כשם שצפון ודרום נזכרים בו. תימן היא דרום בלשון המקרא וים הוא מערב, קדם הוא מזרח וצפון הוא צפון. שיר השירים נחשב בידי התנא ר' עקיבא לקדש קדשים וזאת בשל העובדה שהוא קשור בקטורת המוקרבת במשכן ובמקדש, שאסורה בנגיעה לכל מי שאיננו כהן, משום שמרכיביה מקורם מגן עדן, מהרי בשמים, כמפורט בסוף פרק ד: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם.

אהל מועד וכל אשר בו, בחלק המכונה קודש קדשים, אינם ניתנים לראייה, הם נסתרים במסך מעבר לפרוכת.

מעבר למסך שהתקנתו מפורטת, מצוי מזבח העשוי מעצי שיטים המצופים נחושת, מזבח זה הוא מזבח העולה והוא גדול מאוד.

וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ.

וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת.

וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו.

וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ.

וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת.

וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ.

נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ.

גם מזבח הנחושת נבנה על פי מה שמשה הוראה בהר

למבנה המסובך המורכב מקודש קודשים וקודש, ופרוכת ומסך ויריעות ובדים וטבעות, נספחות חצרות המשכן.

וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר

מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת.

וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף.

וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ ועמדו [וְעַמּוּדָיו] עֶשְׂרִים

וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף.

וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה.

וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.

וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה.

וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חְמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה.

וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה.

כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת.

אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת.

לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת.

הפרשה מלמדת בבירור שלכל דבר במקום המקודש המכונה משכן העדות או אוהל מועד, שבו משרתים הכוהנים והלוויים, יש תבנית שמימית שמשה הוראה בהר. כאמור לעיל:

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

עוד היא מלמדת שהמקום המקודש שאלוהים בוחר לשכון בו בשעה שהוא רוצה להתוועד עם משה ולדבר עמו, קשור בזהב טהור, זהב מקשה, כיכר זהב ומנורת זהב, כרובי זהב ושולחן זהב, ומעט מאוחר יותר במזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת, ובמידות מדויקות ומפורטות מבחינה מספרית ומבחינת החומרים השונים הנדרשים לבניין המשכן. גם אם לא נבנה עדיין המשכן והוא יעמוד על תילו רק בסוף ספר שמות, ביום הפותח את לוח השנה הכוהני המקראי, ביום השוויון של האביב באחד בניסן, ממנו נספרים ונמנים מחזורי הזמן המקודש:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים אֶת־מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. [שמות מ, א־ב],

החודש הראשון הוא ניסן, חודש האביב, לאורך כל המקרא. קדושתו מעוגנת בדבר האל בספר שמות בפרק י"ב, ב המצרף את ראשית סיפור המעבר מעבדות לחירות ביציאת מצרים, עם ראשית הלוח היהודי: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. לוח שנה עצמאי וזמן ריבוני יש רק לאנשים חופשיים ולא למשועבדים לזמנו של הזולת, ללוח של מלכות אחרת ולרצונו של השליט.

מנין השנה של בני־החורין המקבלים לוח משמים, שנה המתחילה בחודש ניסן ראש חודשים, נטבע בזיכרון המקראי ביחס למחזור קבוע של תריסר החודשים המתחילים בניסן ראש חודשים, ומסתיימים בחודש השנים־עשר הוא חודש אדר. כל קורא בפרשה זאת למד הרבה על מספרים ומידות ועל הקשר בין הקודש ובין הזהב. עשרים וחמש פעמים נזכרת המילה זהב בפרשת תרומה, האם משום שזו המתכת הנחשבת ליקרת ערך ביותר בשל נדירותה וערכה הרב בעולם האדם? או בשל טעם הקשור במקורה בגן עדן? מכל מקום כמויות הזהב הנדרשות לכל כלי המשכן עולות על כל דמיון, והזהב והקודש הקשורים זה בזה ילוו את בני ישראל לאורך ארבעים שנה במדבר, כשהלוויים הם השומרים על המתחם המקודש עתיר הזהב, והכוהנים הם אלה המשרתים בו במשמרת הקודש ומבעירים את הקטורת המקודשת המלווה את מחזורי העולה המציינים את חישובי הזמן הנראה והזמן הנשמע.

בפרשת ויקהל, אותה נקרא עוד כשלושה שבועות, בסוף חודש אדר, האחרון בחודשי השנה המקראית, ניווכח לדעת איך משה מעביר לעם את תמצית כל ההנחיות וההוראות ששמע בהר בעניין בניית המקום המקודש, המכונה המשכן/המקדש וכל כליו, ואיך כל העם מתגייס לתרום את כל המתכות היקרות, את העורות והיריעות והחומרים השונים הנדרשים לשם בנין המשכן, קודש הקדשים, הפרוכת, הקודש ומזבחותיו, חצרותיו וכליו, יריעותיו ומכסיו, מוטותיו וטבעותיו. אדניו וקרשיו, לולאותיו וקרסיו, ואיך הם מוצאים את האנשים והנשים היכולים בחכמת לבם ובתבונתם להפוך את הנשמע לנראה, ולעשות ואת כל הנדרש במלאכת כפיים, בחכמה, בינה ודעת ובמלאכת מחשבת, כדי לתרגם את התבנית השמימית שמשה לבדו הוראה בהר, לבניין מוחשי ולחפצים הקיימים בעולם המעשה הנודע לנו מסיפורי החומש.

בהפטרה לפרשה זו קוראים את תיאור בנית מקדש שלמה בספר מלכים א פרקים ה־ו הקשורה לתבנית בניית המשכן בפרשת תרומה:

בסיום הפרשה אביא שיר תהילה לכהן הגדול שמעון בן חוניו משושלת בית צדוק, המגלם את הסדר הכוהני האידיאלי במקדש בירושלים, ואחריו את פרק ההודיה החותם את ספר בן סירא, ספר כוהני עתיק מראשית המאה השנייה לפני הספירה:

[שמעון בן יוחנן הכהן הגדול מבית צדוק, כיהן במקדש בירושלים בראשית המאה השנייה לפני הספירה]

(א) גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ, שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן.

(*א) אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבָּיִת, וּבְיָמָיו חֻזַּק הֵיכָל.

(ב) אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִכְרָה מִקְוֶה, וְשִׂיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ.

(ג) אֲשֶׁר בְּיָמָיו נִבְנָה קִיר / פִּנּוֹת, מָעוֹן, כְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

(ד) הַדּוֹאֵג לְעַמּוֹ מֵחֶתֶף, וּמְחַזֵּק עִירוֹ מִצָּר.

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל, וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת.

(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים, וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד.

(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן.

(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד, וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם.

(*ח) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ, וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה.

(ט) כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל, הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ.

(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר, וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף.

(יא) בַּעֲטוֹתוֹ בִּגְדֵי כָבוֹד, וְהִתְלַבְּשׁוֹ בִּגְדֵי תִפְאָרֶת.

(*יא) בַּעֲלוֹתוֹ עַל מִזְבַּח הוֹד, וַיֶּהְדַּר עֲזֶרֶת מִקְדָּשׁ.

(יב) בְּקַבְּלוֹ נְתָחִים מִיַּד אֶחָיו, וְהוּא נִצָּב עַל מַעֲרָכוֹת.

(*יב) סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים, כִּשְׁתִילֵי אֲרָזִים בַּלְּבָנוֹן.

(*יב) וַיַּקִּיפוּהוּ בְּעַרְבֵי נָחַל, כָּל־בְּנֵי אֲהַרֹן בִּכְבוֹדָם.

(יג) וְאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיָדָם, נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

(יד) עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ, וּלְסַדֵּר מַעַרְכוֹת עֶלְיוֹן.

(טו) אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן / הַכֹּהֲנִים, בַּחֲצֹצְרוֹת מִקְשֶׁה.

(טז) וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר, לְהַזְכִּיר לִפְנֵי עֶלְיוֹן.

(יז) כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו נִמְהָרוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה.

(*יז) לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי עֶלְיוֹן, לִפְנֵי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

(יח) וַיִּתֵּן הַשִּׁיר קוֹלוֹ, וְעַל הֲמּוֹן הֶעֱרִיכוּ נֵרוֹ.

(יט) וַיָּרֹנּוּ כָּל עַם הָאָרֶץ, בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רַחוּם.

(*יט) עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ, וּמִשְׁפָּטָיו הִגִּיעַ אֵלָיו.

(כ) אָז יָרַד וְנָשָׂא יָדָיו, עַל כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

(*כ) וּבִרְכַּת יְהֹוָה בִּשְׂפָתָיו, וּבְשֵׁם יְהֹוָה הִתְפָּאֵר.

(כא) וַיִּשְׁנוּ לִנְפּוֹל שֵׁנִית, בְּרָכוֹת לָקַחַת מִפָּנָיו.

(כב) עַתָּה בָּרְכוּ נָא, אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

(*כב) הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ, הַמְגַדֵּל אָדָם מֵרֶחֶם וַיַּעֲשֵׂהוּ בִּרְצוֹנוֹ.

(כג) יִתֵּן לָכֶם חָכְמַת לֵבָב, וִיהִי שָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם.

(כד) יֵאָמֵן עִם שִׁמְעוֹן חַסְדּוֹ, וְיָקֶם לוֹ בְּרִית פִּינְחָס.

(*כד) אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לוֹ, וּלְזַרְעוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם.

*

(א) הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ב) הוֹדוּ לְאֵל הַתִּשְׁבָּחוֹת, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ג) הוֹדוּ לְשׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ד) הוֹדוּ לְיוֹצֵר הַכֹּל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ה) הוֹדוּ לְגוֹאֵל יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ו) הוֹדוּ לִמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ז) הוֹדוּ לְבוֹנֶה עִירוֹ וּמִקְדָּשׁוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ח) הוֹדוּ לַמַּצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית דָּוִד, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(ט) הוֹדוּ לְבוֹחֵר בִּבְנֵי צָדוֹק לְכֹהֵן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(י) הוֹדוּ לְמָגֵן אַבְרָהָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יא) הוֹדוּ לְצוּר יִצְחָק, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יב) הוֹדוּ לְאַבִּיר יַעֲקֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יג) הוֹדוּ לְבוֹחֵר בְּצִיּוֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(יד) הוֹדוּ לְמֶלֶךְ מַלְכֵי מְלָכִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

(טו) וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, הַלְלוּ־יָהּ.

[3 בפברואר 2022]